טרור פלסטיני

טרור פלסטיני הוא טרור המבוצע על ידי פרטים או ארגונים פלסטינים. רוב הטרור הפלסטיני מופנה נגד יהודים, ישראלים או נגד מטרות יהודיות בארץ ישראל ומחוצה לה וכן נגד תושבים או תיירים בישראל, במסגרת הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

מונח זה מציין גם פעולות טרור של ערביי ארץ ישראל כנגד יהודים בתקופת המנדט הבריטי, על אף שהמונח "טרור פלסטיני" לא היה קיים אז (והמונח "פלסטיני" בערבית ו"פלשתינאי" בעברית לא התייחס לערבים בלבד).

טרור נגד יהודים

בתקופת המנדט הבריטי

קשה להצביע על המועד המדויק לתחילת פעילות הטרור הפלסטיני, אולם יש הסוברים כי הנרצח היהודי הראשון על רקע לאומני היה אברהם שלמה זלמן צורף בשנת 1851.

שנות ה-20

השייח' עז א-דין אל-קסאם, אשר פעל בארץ ישראל מראשית שנות ה-20 של המאה ה-20, נחשב לראשון אשר הנהיג פעילות טרור מאורגנת נגד היישוב היהודי והשלטון הבריטי בארץ ישראל, בניגוד לעמדת ההנהגה הפוליטית של ערביי הארץ באותה תקופה. מאורעות הטרור הראשונים נגד יהודים התרחשו ב-1920 (פרעות תר"פ) (6 נרצחים יהודים בירושלים ובגליל) וב-1921 (פרעות תרפ"א), במהלכם נרצחו 43 יהודים על ידי ערבים באזור יפו. כן הותקפו יישובים מבודדים, תוך דרישה מהבריטים לבטל את הצהרת בלפור ולהפסיק את העלייה וההתיישבות היהודית. בין פעולות הטרור העיקריות היו חדירות לשכונות וישובים יהודיים ורצח תושביהם, מארבים וירי על כלי רכב בדרכים, ושרפת מטעים ושדות של יהודים.

עם התגברות העלייה היהודית התגברה גם ההסתה האנטי ציונית בקרב ערביי ארץ ישראל, בהנהגתו של ראש המועצה המוסלמית העליונה והמופתי של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני. ב-1929 פרצו פרעות בממדים גדולים ברחבי הארץ (מאורעות תרפ"ט), כאשר נרצחו 113 יהודים ו-339 נפצעו, חלקם הגדול בטבח חברון בו חוסל היישוב היהודי בעיר.

המרד הערבי הגדול 1936–1939

בעקבות העלייה החמישית ואי-יישום הספר הלבן השני, פרץ המרד הערבי הגדול בארץ ישראל (המכונה גם מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט). המאורעות בתקופה זו הונהגו בידי הוועד הערבי העליון בראשות אמין אל-חוסייני ונמשכו מ-1936 עד 1939, בשנים 39–1937 צויד ומומן המרד על ידי גרמניה הנאצית.

תחילה פתחו הערבים בשביתה כללית ובשורה של התקפות אלימות ונרחבות נגד היישוב היהודי ונגד השלטון הבריטי. הפעם הדרישה המרכזית הייתה סילוק הבריטים מהארץ. ב-15 באפריל 1936 היום הראשון למאורעות, הותקפו יהודי יפו, תשעה מהם נרצחו, 60 נפצעו והשאר נאלצו לברוח לתל אביב. לאורך שלוש שנות המרד נהרגו כ-400 יהודים, אלפים נפצעו ואלפי פליטים יהודים מכל הארץ נהרו לתל אביב. הותקפו בתים פרטיים, בתי ספר, בתי יתומים, יהודים נורו בזמן שעבדו, נסעו וטיילו, נערכו מאות התקפות על רכבות ואוטובוסים וכ-17,000 דונמים גידולים חקלאיים של יהודים נשרפו. המרד הערבי כלל גם תקיפות כנגד חיילים ומוסדות השלטון הבריטי. במהלך המרד נהרגו כ-200 בריטים והם הגיבו בצעדי דיכוי צבאיים: מאות נשפטו כדין והוכנסו לכלא, עשרות הוצאו להורג וכ-5000 ערבים נהרגו במאבק. ההתפרעויות דוכאו לבסוף על ידי הצבא הבריטי (שפעל בשיתוף פעולה עם ארגון "ההגנה" ועם כוחות שמירה יהודיים).

שנות ה-40

בשנות ה-40 שיתפו ארגונים ערביים פעולה עם הנאצים נגד בריטניה ונגד היישוב היהודי, בתכנון השמדת יהודי ארץ ישראל לאחר פלישת צבא גרמניה הנאצית לארץ, שעל פי התוכנית היה אמור להגיע ממצרים (מאתיים ימי חרדה). הנאצים בשיתוף אמין אל-חוסייני ביצעו מבצע כושל, להצנחת כוח מיוחד, שניסה להרעיל את בארות המים של יהודי תל אביב. המופתי אמין אל-חוסייני שמצא מקלט אצל היטלר, נטל חלק בהנהגת יחידת אס אס מוסלמית באזור הבלקן.

ההנהגה הערבית התנגדה נחרצות לתוכנית החלוקה של ארץ ישראל שהציע האו"ם ב-1947, וכבר בערב אישורה בעצרת הכללית ב-29 בנובמבר פתחו הערבים בלוחמת גרילה והתקפות טרור נגד היישוב היהודי, שהתחילו למעשה את מלחמת העצמאות.

שנות ה-50

הפדאיון

תוצאות התקפת פדאיון בתל מונד, 1956

כבר מיד לאחר סיום מלחמת העצמאות, ב-1949, החלה פעילות טרור ספוראדית כלפי שטח ישראל, בעיקר באזורי הגבול עם יהודה ושומרון ורצועת עזה בסיוע לא רשמי של מצרים וירדן. פעילות זו, שנקראה "פדאיון" (בערבית: "מחרפי נפשם"), בוצעה ברובה על ידי הפליטים הפלסטינים שברחו מהארץ ב-48' וניסו תחילה לחדור לישראל, על מנת לחזור לבתיהם או להציל משהו מרכושם, אך פעולותיהם התמימות התחלפו במהרה למעשים אלימים, שכללו רצח של תושבים באזורי הספר. דוגמה לפעילות כזו המערבת כוונות פליליות ולאומיות, הייתה פעילותו של מוסטפא סמואלי בפרוזדור ירושלים.

פעולת הטרור הבולטת ביותר בתקופה זו היא טבח מעלה עקרבים בנגב ב-17 במרץ 1954, שבו נרצחו 11 נוסעי אוטובוס ישראלים. בעקבות פעולות טרור באו פעולות תגמול חריפות של ישראל ביהודה ושומרון ובעזה, בהן נהרגו בין היתר מאות חיילים מצריים. לאחר אחת מפעולות תגמול אלו, מבצע "חץ שחור" שנערך בעזה ב-28 בפברואר 1955 בעקבות רצח תושב ישראלי בעיר רחובות, אומץ הפדאיון על ידי מצרים והפך לחלק מהצבא המצרי, מה שהגביר את פעולותיו. בסך הכול נהרגו בפעולות טרור בשמונה השנים 1949–1956 340 ישראלים.

פעילות הפדאיון הייתה הגורם העיקרי למבצע קדש (מלחמת סיני), ופעילותו הופסקה כמעט לגמרי לאחר שמרבית אנשיו נהרגו במבצע. בסך הכול נהרגו בפעולות טרור באחת-עשרה השנים 1957–1967 125 ישראלים.

שנות ה-60

הארגון לשחרור פלסטין ב-2 ביוני 1964 הוקם בירדן, ביוזמת מדינות ערב, אש"ף (הארגון לשחרור פלסטין) בראשות אחמד שוקיירי כארגון-גג לכל התנועות הפלסטיניות, ובראשן פת"ח של יאסר ערפאת שהוקם עוד קודם, ב-10 באוקטובר 1959. ב-1 בינואר 1965 ביצעה תנועת הפת"ח את פיגוע הטרור הראשון שלה (שנכשל), מטען חבלה לעבר המוביל הארצי.

באוקטובר 1966 הניחו מחבלים שחדרו מירדן, מטעני חומר נפץ ליד עמודי בתים ברחוב גדרה שבשכונת רוממה בירושלים. לבתים נגרם נזק כבד, וחמישה תושבים נפצעו קל. בעקבות הפיגוע אמר ראש הממשלה לוי אשכול את המשפט המפורסם: "הפנקס פתוח והיד רושמת".

צה"ל נאבק באופן יום יומי עם חוליות החבלה של אש"ף, והגיב בפעולות תגמול, שהגדולה שבהן הייתה פעולת סמוע, ב-13 בנובמבר 1966, בה חדר כוח צה"ל לירדן ופוצץ עשרות בתים בכפר לאור יום, תוך חיפוי אווירי. בפעולה זו נהרג יואב שחם, מפקד גדוד בצנחנים, ועשרות חיילים ירדנים. התגברות פעולות הטרור חייבה את שלטונות צה"ל באותה שנה להאריך מחדש את משך השירות הצבאי, שקוצר שלוש שנים קודם, ולהעמידו מחדש על 30 חודש.

קבוצת חמושים של החזית העממית לשחרור פלסטין בירדן, 1969

לאחר מלחמת ששת הימים בה כבשה ישראל את יהודה ושומרון ועזה, התחזק כוחם של הארגונים הפלסטיניים שקראו למאבק מזוין בישראל. הפלסטינים הפגיזו מגבול ירדן באש ארטילרית את היישובים הישראליים בבקעת הירדן ובית שאן, לעיתים בסיוע הצבא הירדני, והיישובים הגיבו ב"האפלה" (החשכה של הבתים בלילות כדי להטעות את היורים). ישראל תקפה את בסיסיהם במספר פעולות כשהגדולה ביניהם הייתה פעולת כראמה ("מבצע תופת") במרץ 1968 בה חדרו יחידות צה"ל לירדן.

כמו כן בשנים אלו קמו מספר ארגוני טרור פלסטיניים שמאלניים עם רקע קומוניסטי-אנטי אימפריאליסטי, כגון החזית העממית לשחרור פלסטין (בראשות ג'ורג' חבש) וארגון החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין (בראשות נאיף חוואתמה) שהחלו בחטיפת ותקיפת מטוסים ישראליים ברחבי העולם. ישראל הגיבה בתקיפה אווירית של הארגונים בסוריה ולבנון.

שנות ה-70

ערך מורחב – הטרור ברצועת עזה בתחילת שנות ה-70

הטרור ברצועת עזה בתחילת שנות ה-70 הביא למבצע צבאי נרחב במהלכו הכניסה ישראל כוחות גדולים לרצועה, הפעילה יחידות קומנדו לפגיעה במבוקשים, הרסה אלפי בתים והעתיקה אלפי תושבים ממקום מגוריהם. צעדים אלה הביאו לשקט יחסי ברצועה למשך כ-15 שנה.

הטרור הבינלאומי וה"פתחלנד"

בתחילת שנות השבעים התגברה פעילות הטרור הפלסטינית. לאחר שהמילציות הפלסטיניות איימו על שלטונו של המלך חוסיין (אירועי "ספטמבר השחור") בשנים 1970–1971 הם גורשו מירדן, התמקמו במחנות הפליטים בדרום לבנון והשתלטו על האזור, שכונה בהמשך פתחלנד. משם החלו בפעילות טרור בינלאומית ענפה ברחבי העולם תחילה נגד מטרות ירדניות, אך בעיקר נגד יהודים וישראלים, על ידי ארגון חשאי בשם "ספטמבר השחור" שהפעיל פת"ח באירופה באמצעות מתנדבים ממוצא פלסטיני שגייס במימון וסיוע של מדינות ערב (אלג'יר, תוניסיה, לוב), ועל ידי החזית העממית שנעזרה בארגוני טרור שמאלניים כגון הבאדר מיינהוף הגרמני והצבא האדום היפני.

במסגרת זו נחטפו מטוסי נוסעים רבים בדרישה לשחרור אסירים פלסטיניים, ובוצעו התקפות על יעדים ישראליים ויהודיים ברחבי העולם. האירועים החמורים ביותר היו הטבח בנמל התעופה לוד שבו נרצחו 25 אנשים, וטבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן (שניהם ב-1972), בו נרצחו 11 בני ערובה ישראליים, במבצע חילוץ כושל של כוחות הביטחון הגרמניים. בספטמבר 1973 השתלטו מחבלים פלסטינים על רכבת נוסעים שהובילה יהודים מברית המועצות אל מחנה מעבר באוסטריה, ממנו היו אמורים העולים להמשיך לישראל. המחבלים דרשו את סגירת המחנה וקנצלר אוסטריה, ברונו קרייסקי, נכנע לדרישתם והתחייב לסגור אותו.

ישראל סירבה לנהל משא-ומתן עם טרוריסטים, ולאחר הטבח במינכן הבינו במערכת הביטחון שהתקיפות האוויריות לא משיגות את מטרתן. ראש הממשלה גולדה מאיר החליטה על מדיניות החיסולים ("מבצע זעם האל"), במסגרתה חוסלו על ידי "המוסד" ברחבי אירופה ראשי הארגונים, ובראשם מנהיג "ספטמבר השחור" עלי חסן סלאמה ("הנסיך האדום"), וכן במבצע אביב נעורים של צה"ל בלבנון ב-1973. כמו כן, בוצעו בהצלחה רבה מבצעי חילוץ בני ערובה: שחרור טיסת סבנה ב-1972 ומבצע אנטבה באוגנדה ב-1976. בעקבות פעולות אלה דעך הטרור הבינלאומי, כמו גם^{[דרוש מקור]} בשל רצונו של אש"ף להתקבל בקרב הקהילה הבינלאומית כנציגו הלגיטימי של העם הפלסטיני (שהתבטא בנאומו של יאסר ערפאת בעצרת האו"ם ב-1974).

החל מאמצע שנות השבעים, התמקדו ארגוני הטרור הפלסטינים בהוצאת פיגועים מהשטח עליו השתלטו בדרום לבנון מדרום לליטני, בחסות הצבא הסורי שנכנס למדינה במלחמת האזרחים, שכונה על ידי ישראל ה"פתחלנד". הגדול שבהם היה אסון מעלות (1974) בו נרצחו 22 ילדים ו-3 מבוגרים שנלקחו בני ערובה בבית-ספר במהלך מבצע חילוץ כושל של סיירת מטכ"ל. בעקבות אסון מעלות הוקמה הימ"מ (יחידה משטרתית מיוחדת) - יחידת עילית ללוחמה בטרור שכל ייעודה הוא מבצעי שחרור בני ערובה ומשימות מיוחדות כנגד מחבלים.

האוטובוס שהותקף בכביש החוף, 1978. בפיגוע נרצחו 35 אנשים.

בעקבות פיגוע כביש החוף ("אוטובוס הדמים") ב-1978 בו חטפו מחבלים שהגיעו מלבנון שני אוטובוסים ורצחו 35 אנשים, פתחה ישראל במבצע ליטני, בו נכנס צה"ל ללבנון עד לנהר הליטני במטרה לפגוע בבסיסי הארגונים, אך בלחץ בינלאומי לא נכנס לעיר צור שם התבצרו מרבית המחבלים.

באותן שנים הוקמו גופים ייעודיים נוספים למלחמה בטרור. תורת הלחימה הצה"לית הותאמה גם היא ללוחמה בטרור (לוט"ר) ועקב נטייתם של המחבלים להסתתר בריכוזי אוכלוסייה ערבית, גם ללוחמה בשטח בנוי (לש"ב). מנגד, רמת האבטחה האזרחית הוגברה באופן ניכר ולמערכת הביטחון של ישראל יצא מוניטין בינלאומי כמומחים ללוחמה בטרור.

פעולות טרור פלסטיני המשיכו להתבצע ברחבי העולם גם בשנות ה-80 (בעיקר על ידי המועצה המהפכנית, ארגון הטרור הבינלאומי של אבו נידאל).

שנות ה-80

מלחמת לבנון

בעקבות הטרור והירי הארטילרי המתגבר של הפלסטינים על יישובי הצפון, ולאחר ניסיון ההתנקשות בשגריר ישראל בלונדון שלמה ארגוב, יצאה ישראל למבצע שלום הגליל (מלחמת לבנון) בשנת 1982 אשר במהלכו גירש צה"ל (בסיוע הפלנגות הנוצריות) את כוחות אש"ף מביירות ודרום לבנון. מתוך רצון להימנע מכיבוש ביירות, צה"ל הגיע להסכם עם אש"ף על פינוי אנשיהם לתוניס. חלק מההנהגה הפלסטינית ברחה צפונה (לאזור טריפולי) וגורשה משם בסוף על ידי סוריה. צה"ל החזיק ברצועת ביטחון לאורך הגבול, וכתוצאה מפעילותו התקפות הטרור על צפון ישראל ירדו באופן ניכר.

גם לאחר תום המלחמה נעשו ניסיונות רבים לפעולות טרור על ידי אנשי אש"ף. ביום הכיפורים ב-24 בספטמבר 1985, רצחה חוליית כוח 17 של ערפאת שלושה ישראלים על יאכטה בקפריסין. בתגובה תקפו ב-1 באוקטובר 1985 מטוסי חיל האוויר את מפקדת אש"ף בתוניסיה במרחק 2,300 ק"מ מישראל ("מבצע רגל עץ"). בעקבות המבצע רבים מפעילי אש"ף עברו למדינות אחרות כמו עיראק סוריה וסודאן, וארגונים כמו החזית העממית וארגונו של אבו נידאל הגיבו בפיגועי נקמה.

בסך הכול נהרגו בפעולות טרור בעשור שבין 1978 ועד דצמבר 1987, מועד פרוץ האינתיפאדה הראשונה, 114 יהודים.

האינתיפאדה הראשונה

בדצמבר 1987 החלה האינתיפאדה הראשונה, שהחלה כהתקוממות מקומית לא-מאורגנת של תושבי השטחים, שכללה יידוי אבנים על כלי רכב ישראליים, תקיפת חיילי צה"ל באבנים ונשק מאולתר, הפגנות אלימות ושריפת אוטובוסים, שביתות והתפטרות של השוטרים הפלסטינים, והפסקת תשלום מיסים ושיתוף הפעולה עם המנהל האזרחי הישראלי. בהמשך, הלך וגדל השימוש בנשק חם ובבקבוקי תבערה כלפי ישראלים בשטחים.

לאחר זמן לקחה הנהגת אש"ף מתוניס חסות על האינתיפאדה. ב-7 במרץ 1988 בוצע הפיגוע באוטובוס האמהות, שיוחס להנהגה זו. ישראל, בתגובה, חיסלה את אבו ג'יהאד. כמו כן הגבירה ישראל את שליטת צה"ל בשטחי יהודה, שומרון ועזה, ערכה עוצר וסגר על האוכלוסייה הפלסטינית, ועצרה וגירשה את מנהיגי ופעילי הארגונים (זכור מכולם גירוש 415 פעילי החמאס לגבול לבנון ב-1992).

אם עד האינתיפאדה ביצעו את עיקר הטרור ארגונים חילוניים באופיים המסונפים לאש"ף, בתחילת האינתיפאדה הוקמה תנועת החמאס ואחריה ארגון הג'יהאד האיסלאמי הפלסטיני כארגונים אסלאמיים דתיים שלא בחסות אש"ף. ב-5 שנות האינתיפאדה הראשונה, בין השנים 1987–1992, נרצחו 155 ישראלים.

שנות ה-90

בראשית שנות ה-90 בוצעו פעולות טרור רבות שכללו בין היתר את הריגתם של שלושת חיילי צה"ל ברמות מנשה ("ליל הקלשונים"), את רצח הלנה ראפ בבת ים ואת חטיפתו ורציחתו של השוטר רס"ב ניסים טולדנו שהביאה לגירושם של 415 אנשי חמאס ללבנון.

ב־4 בפברואר 1990 נרצחו 9 ישראלים ליד אסמאעיליה שבמצרים על ידי חוליה מארגונו של אבו נידאל, במה שמכונה פיגוע האוטובוס במצרים (1990).

ב-4 באוגוסט 1990 נחטפו ונרצחו 2 נערים מירושלים על ידי שלושה מחבלים, גופותיהם נמצאו בואדי שבין בית חנינא לשכונת רמות.

באפריל 1993 ביצע החמאס את הפיגוע בצומת מחולה שהיה פיגוע התאבדות ראשון בסדרת פיגועי התאבדות שהחמאס ניסה לבצע, לרוב ללא הצלחה, בעיקר כלפי חיילים ואזרחים בתחומי יהודה שומרון וחבל עזה, אך גם באוטובוס בירושלים.

לאחר הסכמי אוסלו

מספר הפיגועים וההרוגים בפיגועי התאבדות בישראל, 1993-2011

ב-13 בספטמבר 1993 נחתם במפתיע ולאחר משא ומתן סודי בין ראש הממשלה יצחק רבין ויו"ר אש"ף יאסר ערפאת הסכם אוסלו. הסכם עקרונות בו הכיר אש"ף בישראל, וניתן להנהגה הפלסטינית להיכנס לשטחים ולשלוט בהם באמצעות הרשות הפלסטינית. כמו כן, ניתנה בו חנינה כללית לכל המעורבים בטרור עד ליום חתימת ההסכם שלא נעצרו, והובטח שחרורם מהכלא של רוב המחבלים הכלואים. במסגרת ההסכם, התחייב הפת"ח, התנועה העיקרית באש"ף, להפסיק את ביצוע הפיגועים.

חתימת הסכמי אוסלו עוררה סערה ציבורית עזה בקרב הציבור היהודי והערבי. בחודשים שלאחר חתימת ההסכמים אירעו פיגועים רבים ביהודה ושומרון, רצועת עזה ובתחומי הקו הירוק.

ב-6 באפריל 1994, בעקבות טבח מערת המכפלה, ביצע החמאס את פיגוע מכונית התופת בעפולה, פיגוע התאבדות רב נפגעים ראשון שפתח סדרה של פיגועי התאבדות שכלל פיגועים בחדרה ובתל אביב. בינואר 1995 אירע בצומת בית ליד פיגוע כפול, בו נהרגו 22 בני אדם, רובם חיילים מחטיבת הצנחנים. במהלך השנתיים שבין ספטמבר 1993 לספטמבר 1995 (אוסלו ב') נרצחו בפיגועי טרור 164 איש ומאות נוספים נפצעו.

הסברים רבים נתנו לסדרת פיגועי ההתאבדות של החמאס. היו שכתבו שהפיגועים של החמאס, נועדו לצמצם את פער האבדות בין ישראל והפלסטינים, ולקרוא תיגר על הלגיטימיות של הרשות הפלסטינית לבחור בדרך המשא ומתן עם ישראל. היו שהזכירו את העובדה שפיגוע מכונית התופת בעפולה, חל ביום הארבעים לטבח מערת המכפלה, הוא סיום תקופת האבל על פי דת האסלאם, ושהחמאס הכריז שסדרת הפיגועים בוצע כנקמה על טבח מערת המכפלה. לטענת המזרחן מתי שטיינברג ניתן להצביע על הטבח בחברון, כגורם ישיר למעבר החמאס למיקוד הפגיעה ביעדים אזרחיים בתוך הקו הירוק, החל מפיגוע זה. גורם נוסף שהועלה הוא חזרתם לשטחים של מאות אנשי החמאס שגורשו ב-1992 ללבנון, ובשנת שהותם שם למדו את שיטת פיגועי ההתאבדות מאנשי החזבאללה. בימין הישראלי טענו שזוהי תוצאה ישירה של הסכמי אוסלו, במסגרתם יצא צה"ל מרצועת עזה בתחילת 1994.

באוקטובר 1995, חוסל פתחי שקאקי, מנהיג הג'יהאד האיסלאמי, ככל הנראה על ידי המוסד הישראלי, דבר שהוציא את הארגון ממעגל הטרור לזמן ממושך. ב-5 בינואר 1996 חוסל, באמצעות טלפון סלולרי ממולכד, "המהנדס" יחיא עיאש, איש החמאס האחראי למותם של עשרות ישראלים. התנועות האיסלאמיות הקיצוניות בשטחים כגון החמאס, הג'יהאד האיסלאמי וכן החזבאללה בלבנון הודיעו כי בכוונתם לנקום את מותו של עיאש, בפיגועים גדולים.

ב-25 בפברואר 1996 החל גל פיגועי התאבדות שבו נהרגו עשרות אנשים, ונפצעו מאות. באותו היום נהרגו 27 אנשים בשני פיגועי התאבדות בירושלים ובאשקלון. כשבוע לאחר מכן, ב־3 במרץ, התפוצץ מחבל נוסף בירושלים והרג 18 אנשים. למחרת ב-4 במרץ פוצץ עצמו מחבל מתאבד מול דיזנגוף סנטר בערב חג הפורים, והרג 13 אנשים, חלקם הגדול ילדים ובני נוער. לאחר הפיגוע בפורים, ולאור הבחירות המתקרבות נעשו מאמצים רבים למנוע פיגועים והופעל לחץ כבד על הרשות הפלסטינית ובעקבותיו באה פעילות של הרשות נגד החמאס והג'יהאד האסלאמי. פיגועי ההתאבדות נפסקו, אולם פיגועי הירי נמשכו בתחומי הקו הירוק ומחוצה לה.

ב-24 בספטמבר 1996 החלו מהומות ביהודה ושומרון לאחר קריאת ערפאת להגיב באלימות על פתיחת מנהרת הכותל בירושלים לתיירים. בשלושה ימי לחימה בערי הגדה (מאורעות מנהרת הכותל) נהרגו 16 חיילי צה"ל. מ-1997 הייתה ירידה גדולה בפעילות הטרור (למעט פיגוע כפול בשוק מחנה יהודה בירושלים), ובמשך השנה שקדמה לאינתיפאדה השנייה לא נהרג איש בישראל בפעולת טרור (אם כי היו מספר פעולות נגד ישראלים בתחומי יש"ע).

העשור הראשון של המאה ה-21

האינתיפאדה השנייה ועליית החמאס

שגיאות פרמטריות בתבנית:מקורות
פרמטרי חובה [ נושא ] חסרים

רובה של פסקה זו אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים. אנא שקלו לשפר את אמינות הפסקה באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הפסקה בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.

אוטובוס בחיפה אחרי פיגוע התאבדות שבוצע בקו 37 ב-5 במרץ 2003 (האינתיפאדה השנייה)

לוח זיכרון לזכרם של קורבנות פיגוע התאבדות בירושלים ב-2004

2 ביולי 2008: יעה אופני בעזרתו בוצע פיגוע בירושלים ב-2 ביולי 2008 ומכונית שנהרסה במהלך הפיגוע

עם פרוץ המהומות בסוף ספטמבר 2000 (שקיבלו את הכינוי האינתיפאדה השנייה) שבו כל הארגונים (כולל הפת"ח ואנשי כוחות הביטחון הפלסטינים) והחלו לבצע פיגועים רצחניים בערי ישראל, לחדור ליישובי ספר והתנחלויות ולפעול נגד חיילי צה"ל בשטחים, הפעם עם כלי נשק וחומרי נפץ קטלניים הרבה יותר.

בתחילה בוצע ירי אל שכונת גילה שבירושלים וירי על כלי רכב בכבישי יהודה ושומרון, ועד מהרה עברו כל הארגונים לביצוע פיגועי התאבדות באוטובוסים ובמרכזי הערים, והפיגועים בחמש שנות האינתיפאדה הגיעו לשיאים שמגמדים את חמישים שנות הטרור שקדמו להם.

גם ערים פלסטיניות שעד כה היו מתונות (כמו בית לחם) הפכו לבסיסי טרור שנשלטו על ידי הארגונים, והרשות הפלסטינית לא רק שלא מנעה, אלא אף סייעה לטרור. דפוס שהשתנה הוא השימוש במחבלות מתאבדות ובילדים מתאבדים - בעבר נחשב הדבר לטאבו, אולם נוכח הקשיים בהוצאה לפועל של פיגועי התאבדות בתקופת האינתיפאדה, החל שימוש גם במחבלות מתאבדות וילדים מתאבדים.

פרוץ האינתיפאדה היה הסיבה העיקרית לנפילת ממשלתו של אהוד ברק.

בין הפיגועים הבולטים שבוצעו עד אמצע שנת 2001: רצח אופיר רחום, שפותה על ידי אמנא מונה לנסוע לרמאללה ב-17 בינואר, רצח התינוקת שלהבת פס ב־26 במרץ בידי צלף פלסטיני בחברון, פיגוע בקניון בנתניה ב-18 במאי שבו נהרגו 5 ישראלים ופיגוע ההתאבדות בדולפינריום ב-1 ביוני שבו מחבל מתאבד מחמאס רצח 21 צעירים. שרון החליט להגיב באיפוק על הפיגוע בדולפינריום ולתת לרשות הפלסטינית הזדמנות לפעול. בתחילת יוני סוכם על הפסקת אש בתיווכו של ג'ורג' טנט וב-13 ביוני סוכם על קבלת תוכניתו לרגיעה, אולם לאחר ירידה באלימות לקראת ביקור קולין פאואל באזור ב-28 ביוני התחדשה האש. חוסר פעולתה של הרשות הפלסטינית, ופיגועי טרור נוספים בקיץ (הקשה שביניהם היה הפיגוע במסעדת סבארו ב-9 באוגוסט שבו נרצחו 15 איש) גרמו מהר מאוד לאובדן האמון ברשות הפלסטינית ודרישה לתגובה צבאית תקיפה ונחרצת כנגד הטרור.

במרץ 2002 ("מרץ השחור") הגיעו הפיגועים לשיא, ובעקבות הפיגוע במלון פארק בליל הסדר שבו נרצחו 30 ישראלים, החליט ראש הממשלה אריאל שרון על יציאה למבצע "חומת מגן" בו כבש צה"ל מחדש את כל הערים הפלסטיניות ביהודה ושומרון (מלבד יריחו וחברון) וצר על מפקדתו של ערפאת במוקטעה שברמאללה.

מבצע זה, בנוסף למבצעים חוזרים ונושנים ביהודה ושומרון ורצועת עזה, מעצרים (בראשם מעצר מנהיג התנזים מרואן ברגותי) חיסולים ממוקדים מהאוויר (ובראשם חיסול מנהיגי החמאס סלאח שחאדה, אחמד יאסין ורנטיסי), סיכול הברחות נשק לשטחים (חשיפת מנהרות הברחה בציר פילדלפי ועצירת ספינת הנשק האיראנית קארין איי) ובנייתה של גדר ההפרדה ביהודה ושומרון הורידו משמעותית את היקף הפיגועים.

משנת 2001 החלו ארגוני הטרור ברצועת עזה (וניסיונות לכך נעשו גם ביהודה ושומרון) לירות רקטות קסאם פרימיטיביות ורקטות גראד תקניות על יישובים יהודיים ברצועת עזה ובנגב ("עוטף עזה").

לאחר ניסיונות כושלים רבים לחידוש המשא-ומתן (כמו תוכנית "מפת הדרכים" האמריקאית), הגיעו בינואר 2005 יו"ר הרשות אבו מאזן, שנבחר לאחר מותו של ערפאת, להסכמה על "תהדיאה" ("רגיעה" זמנית) עם ארגוני הטרור, שהביאה לסיומה של האינתיפאדה.

בשנתיים הראשונות של האינתיפאדה בוצעו כ-14,000 פיגועים, שבהם נהרגו למעלה מ-600 אזרחים ונפצעו למעלה מ-4,500. בסך הכל נרצחו בפיגועים שבוצעו במהלך חמש שנותיה של האינתיפאדה השנייה למעלה מ-1,000 ישראלים, מרביתם אזרחים.

תחת הנהגתו של אבו מאזן התמתן הפת"ח ואיבד את כוחו והשפעתו בקרב הציבור הפלסטיני לטובת החמאס, שבנוסף לטרור הוא גם תנועת רווחה וסעד דתית שמהווה אלטרנטיבה לשלטון הפת"ח המושחת. בבחירות לפרלמנט הפלסטיני בינואר 2006 התמודד לראשונה החמאס כמפלגה פוליטית והביס את הפת"ח, ונציגו, אסמאעיל הנייה מונה לראש הממשלה. מצב זה שבר את ההגמוניה של 40 השנה בהם הנהיגו אש"ף ופת"ח את העם הפלסטיני.

לאחר תוכנית ההתנתקות

לאחר נסיגת ישראל מרצועת עזה במסגרת תוכנית ההתנתקות בשנת 2005 והבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית בראשית 2006, השתלט החמאס על כל רצועת עזה ביוני 2007. שלטון החמאס ברצועה הגביר את ירי הקסאמים, הפצמ"רים ואף טילי גראד על יישובי עוטף עזה, שדרות ואשקלון וכן את ההתחמשות של הארגון ברצועה במימון ובסיוע של איראן. במקביל נמשכו ניסיונות פיגוע גם מחוץ לעוטף עזה, בהם חטיפתו של החייל גלעד שליט.

בתחילת 2009 נערך ברצועת עזה מבצע צבאי רחב היקף בשם "מבצע עופרת יצוקה" שמטרתו הוגדרה על ידי צה"ל: "לפגוע קשה בממשל חמאס על מנת לגרום למציאות ביטחונית טובה יותר לאורך זמן סביב רצועת עזה, תוך חיזוק ההרתעה וצמצום ירי הרקטות ככל שניתן". בשנה שלאחר המבצע קטן הירי תלול מסלול לעבר ישראל בכ-90 אחוז.

על פי נתוני השב"כ, בעשור זה ירו ארגוני הטרור הפלסטינים למעלה מ-10,000 רקטות ופצצות מרגמה לעבר יישובים ישראלים. עד ליישום תוכנית ההתנתקות התאפיין הירי תלול מסלול בעיקר בירי פצצות מרגמה על חיילי צה"ל והיישובים היהודיים ברצועת עזה. בשנת 2006, לאחר נסיגת ישראל מרצועת עזה, גדלה כמות הרקטות שנורו ממנה במאות אחוזים, ועד סוף העשור נורו אלפי רקטות קסאם וגראד לעבר יישובי הדרום. שנת השיא של ירי הרקטות והפצמ"רים הייתה ב-2008 שבסופה החל מבצע עופרת יצוקה. בשנת 2009 נרשמה ירידה משמעותית בירי תלול מסלול מרצועת עזה ביחס לשנים הקודמות, אך הוא לא נפסק. היעדים הראשונים והעיקריים של ירי רקטות הקאסם היו העיר שדרות ויישובי עוטף עזה. בהמשך נפגעו מטילי גראד גם ערים נוספות בדרום ישראל כמו אשקלון, נתיבות ובאר שבע. בסך הכל נהרגו בעשור זה כתוצאה מירי תלול מסלול 32 בני אדם ונפצעו 1,396.

העשור השני של המאה ה-21

מכונית בבאר שבע שנפגעה מרקטת גראד שירו מחבלים פלסטיניים מרצועת עזה.

ב-2010 נרשמה ירידה משמעותית בפיגועי הטרור בייחס ל-2009 ולכל השנים שלפניה, ולראשונה מזה עשור ירד מספר ההרוגים מתחת ל-10. עם זאת החמאס המשיך במאמצי ההתחמשות שלו שכללו הברחת כספים ואמצעי לחימה איכותיים בהיקף רב לתחומי הרצועה, וכן נמשך ירי רקטות ופצצות מרגמה לעבר יישובי הדרום, ובהם אשקלון, אשדוד ובאר שבע. על פי נתוני המרכז למורשת המודיעין בין ינואר 2010 למרץ 2011 נורו לעבר שטח ישראל 110 רקטות ו-83 פצצות מרגמה (נתון זה לא כולל רקטות ופצצות שנורו לעבר ישראל ונפלו בשטח רצועת עזה).

ביהודה ושומרון קטנה כמות פיגועי ההתאבדות כמעט לאפס, אך המשיכו פיגועי הירי, הדקירה, השלכת בקת"בים ויידויי אבנים לעבר כלי רכב. אירועי טרור בולטים ב-2011 היו רצח 5 מבני משפחת פוגל באיתמר. באוקטובר 2011 נחתמה עסקת שליט בין ישראל לחמאס שמסגרתה שוחרר החייל החטוף גלעד שליט תמורת שחרורם של כ-1,000 פלסטינים מהכלא הישראלי, בהם מאות מחבלים שהיו מעורבים ברצח ישראלים ונידונו למאסר עולם. שנת 2012 הייתה השנה הראשונה, מזה 40 שנה, בה לא נהרגו ישראלים בפיגועים בגדה ובירושלים. אולם, בשנה זו נהרגו אזרחים ישראלים מטילים ששיגרו פלסטינים מעזה.

החל מהמחצית השנייה של 2012 גברו באופן דרסטי ביהודה ושומרון פיגועי יידוי אבנים, פיגועי דקירה, יידוי בקבוקי תבערה ואף נעשו מספר פיגועי ירי, במה שכונה "טרור עממי". רוב הפיגועים כוונו אל כלי רכב ישראליים, לרוב כאשר הללו נסעו בצירי תנועה באיו"ש. ב-2013 בוצעו למעלה מאלף פיגועים במתווה "טרור עממי" והללו גרמו לנפגעים.

ב-12 ביוני 2014 חטפה ורצחה חולייה של החמאס שלושה נערים באזור גוש עציון. בעקבות החטיפה חלה הסלמה ביהודה ושומרון וכן ברצועת עזה. צה"ל פתח במבצע שובו אחים ועצר מחבלי חמאס רבים. ב-30 ביוני נתגלו גופות הנערים וב-23 בספטמבר נהרגו הרוצחים אחרי שאותרו על ידי כוחות הביטחון. במקביל, בעזה חלה הסלמה משמעותית בירי הרקטות על עוטף עזה, דבר שהביא לפרוץ מבצע צוק איתן ב-8 ביולי. הלחימה נמשכה 50 יום ובמהלכה ירו המחבלים למעלה מ-4,500 רקטות על ישראל (לרבות ירושלים, גוש דן, ערי הדרום ועוטף עזה). צה"ל תקף אלפי מטרות. בלחימה נהרגו 5 אזרחים ו-67 חיילים ישראלים. מנגד, נהרגו כ-2,000 פלסטינים, כמחציתם פעילי טרור.

בקיץ 2014 גברו פעולות "טרור עממי" ומהומות אלימות בירושלים שבוצעו על ידי פלסטינים תושבי מזרח ירושלים. המהומות האלימות כללו פיגועי טרור ואלפי מקרים של יידוי אבנים ובקבוקי תבערה על כלי רכב ואוטובוסים, יידוי אבנים יומיומי על הרכבת הקלה בירושלים, ריסוס כתובות נאצה וצלבי קרס, ונדליזם כנגד רכוש ממלכתי ותקיפת יהודים באלימות.

ב-18 בנובמבר 2014 אירע הפיגוע בבית הכנסת קהילת בני תורה בשכונת הר-נוף בירושלים: שני מחבלים פרצו למתחם בית כנסת "קהילת יעקב" ופתחו בירי ותקפו מתפללים עם סכינים. ארבעה מתפללים נרצחו ו-8 נפצעו קשה, שוטר שנפצע קשה מת מפצעיו יממה לאחר מכן.

גל הטרור ה'תשע"ו

ערכים מורחבים – הסכסוך הישראלי-פלסטיני (2015), גל הטרור הפלסטיני (2015–2016)

בתשרי ה'תשע"ו (13 בספטמבר 2015) החלו הפלסטינים לבצע מהומות אלימות ומספר רב של פיגועים ברחבי הארץ, בין היתר סדרה של פיגועי דקירה בירושלים, תל אביב, פתח תקווה, קריית גת, עפולה ועוד, ומאות פיגועי יידוי אבנים על כלי רכב. אוקטובר התאפיין בפיגועי דקירה רבים הן בירושלים, הן בתוך הקו הירוק והן ביהודה ושומרון. בנובמבר גברה כמות פיגועי הירי ופיגועי הדריסה שביצעו הפלסטינים. בפיגועים אלה נרצחו 37 ישראלים ועוד 3 אזרחים זרים. גל הטרור החל לדעוך בסוף חודש מרץ 2016 אך ב-18 באפריל 2016 הגל עלה מדרגה כאשר התרחש פיגוע התאבדות ראשון זה 8 שנים, באוטובוס אגד קו 12 בצומת פת בירושלים. 20 נפצעו, המחבל נפצע אנושות ומת לאחר יומיים, חמאס לקח אחריות. ביוני 2016 חלה הסלמה נוספת, שנפתחה עם פיגוע הירי במתחם שרונה בו נרצחו 4 ישראלים. בסוף השנה גל הטרור דעך, אך לא פסק לחלוטין.

בשנת 2017 נרצחו 17 ישראלים בפיגועי טרור.

הטרור בשנת 2018

ערכים מורחבים – העימותים בגבול ישראל-רצועת עזה (2018), פיגועי טרור בישראל ב-2018

הטרור בגזרת עזה

החל מסוף מרץ 2018 החלו הפלסטינים בסדרת הפגנות ומהומות אלימות על גדר המערכת סביב רצועת עזה בארגון חמאס. בחסות המהומות בוצעו גם פיגועי טרור וניסיונות לחבל בגדר ולחדור לשטח ישראל. צה"ל נערך בכוחות מתוגברים ופרש עשרות צלפים שירו לעבר מחבלים ומתפרעים מסכני חיים.

ה-30 במרץ היה היום הראשון של "צעדת השיבה הגדולה" ברצועת עזה בו אלפי פלסטינים התפרעו בסמוך לגדר המערכת וניסו לחבל בה ולחדור לשטח ישראל. צה"ל הגיב בירי צלפים. הפלסטינים דיווחו על 16 הרוגים מהבוקר בעימותים עם צה"ל בגבול, ועל למעלה מ-1,400 נפגעים. באירוע אחר 4 מחבלים ניסו לבצע פיגוע ירי לעבר הכוחות המוצבים סמוך לגדר. צה"ל סיכל פיגוע זה וחיסל את ארבעת המחבלים.

שיא העימותים על הגדר התרחש ב-14 במאי, "יום הנכבה" ויום העברת שגרירות ארצות הברית בישראל לירושלים, בו עשרות אלפי פלסטינים התפרעו על הגדר, ניסו לחבל בה ולחדור לישראל, ולבצע פיגועי טרור בחסות המהומות. צה"ל הגיב בירי צלפים, ממנו נהרגו 63 פלסטינים, מהם 50 מחבלי חמאס ועוד 3 מחבלי הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני. 1,200 נפצעו ועוד רבים סבלו משאיפת גז מדמיע.

האירועים נמשכים מאז, וכוללים גם שיגור עפיפוני תבערה ובלוני תבערה ונפץ מרצועת עזה לישראל במטרה להצית שטחים ישראליים מעבר לגדר. כתוצאה מכך התרחשו מאות שריפות בעוטף עזה ואלפי דונמים של שדות ועצי חורש נשרפו. בנוסף לירי צלפים לעבר המפגינים הגיב צה"ל בירי טנקים לעבר עמדות חמאס וג'יהאד אסלאמי והפצצות של מטוסים ומסוקים.

בחודשים יוני-אוגוסט הסלימו העימותים וארגוני הטרור הפלסטיניים החלו בהפגזה ארטילרית של מאות פצצות מרגמה ורקטות על ערים ויישובים ישראליים במטחים מרוכזים. ישראל הגיבה בהפצצות למעלה ממאתיים מבני ותשתיות טרור באמצעות מטוסי קרב, ובין השאר חיל האוויר הישראלי השמיד 4 מפקדות גדודיות של חמאס, רב-קומות של משרד הפנים של חמאס, מספר מנהרות טרור ומפעל לייצור דיפון בטון למנהרות.

היקף ההרוגים והפצועים הפלסטינים בעימותים הוא הגבוה ביותר בסכסוך הישראלי-פלסטיני מאז מבצע צוק איתן. נכון לאוגוסט 2018, נהרגו באירועים 168 פלסטינים. מתוך ההרוגים כשליש הם אנשי זרועות צבאיות או מנגנוני ביטחון של ארגוני טרור, חצי בעלי זיקה לארגוני טרור, וכשישית אזרחים חסרי זיקה ארגונית. כמו כן, נפצעו כ־17,000 פלסטינים, מאש חיה שנורתה על ידי חיילי צה"ל ומשאיפת גז מדמיע. לצה"ל חייל הרוג אחד ועשרה פצועים.

הטרור בגזרת יהודה ושומרון

במהלך 2018 חלה ירידה מסוימת בהיקף הטרור ביהודה ושומרון, אבל לקראת סוף השנה חלה הסלמה, במהלכה אירעו כמה פיגועי ירי קשים, פיגוע הירי באזור התעשייה ברקן, פיגוע הירי בצומת עפרה ופיגוע הירי בגבעת אסף. בשנת 2018 נהרגו 12 ישראלים בפיגועים.

הטרור בשנת 2019

ערכים מורחבים – רצח אורי אנסבכר, פיגועי טרור בישראל ב-2019

השפעת הטרור

התפלגות הנרצחים בפיגועי טרור ערבי לפי שנים (2012-1920)

גרף המציג את מספר ההרוגים כתוצאה מטרור (מקור - הספרייה היהודית הווירטואלית)

השפעת הטרור על שגרת החיים בישראל

לאחר מלחמת ששת הימים החל המאמץ לאיתור פעילות חתרנית וטרוריסטית בשטחים להפוך לחלק גדל והולך של פעילות השב"כ, עד שכיום נתפסת פעילות זו כחלק העיקרי של פעילותו.

אף שהטרור פגע באיכות החיים בישראל, השפעתו על שגרת החיים, בחמישים השנים שקדמו לאינתיפאדה השנייה, ניכרה בעיקר בפעולות של צה"ל נגדו, ובפרט במלחמת לבנון הראשונה, שהביאה למספר גדול של חללים, גדול במידה ניכרת ממספר קורבנות הטרור בתקופה שקדמה למלחמה זו. פיגועים אחדים שנערכו בבתי קולנוע בתחילת שנות השבעים הביאו להצבת פקחים בכניסה למקומות בידור, ואלה בדקו את תיקיהם של הנכנסים.

שיבוש חריף של החיים בישראל נגרם במהלך האינתיפאדה השנייה, שבה נערכו פיגועי התאבדות בתדירות גבוהה, והפכו את מרכזי הערים בישראל למקומות מסוכנים. פיגועים אלה חיסלו כמעט כליל את התיירות לישראל, שהחלה להתאושש עם הצטמצמותם בתחילת 2005. גם פעילות כלכלית נוספת נפגעה עקב פעולות טרור אלה, שהיוו גורם עיקרי למיתון שפקד את המשק. אל המאמץ המוגבר של המשטרה, השב"כ וצה"ל למניעת הטרור, נוספו אלפי מאבטחים אזרחיים, שהוצבו בפתחי קניונים, חנויות גדולות, בתי קפה ומקומות בידור, בניסיון לבלום מחבלים המנסים לחדור אליהם.

בשנת 1998 הוקמה אנדרטת חללי פעולות האיבה בהר הרצל המשמשת מאז בתור אתר ההנצחה המרכזי של כל הרוגי הטרור בישראל, ומאותה השנה נקרא יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל בשם "יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה".

רשימה של ארגוני טרור פלסטינים

חלקם אינם פעילים עוד כארגוני טרור וקיימים כמפלגות פוליטיות או שולבו במנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית.

• אש"ף
  • פת"ח: "התנועה לשחרור פלסטין" ארגון חילוני, המרכזי באש"ף וברשות הפלסטינית.
    • ספטמבר השחור: שלוחה חשאית שפעלה באירופה בשנות ה-70, רוב חבריה חוסלו בידי ישראל.
    • גדודי חללי אל-אקצא: מהפעילים העיקריים באינתיפאדה השנייה (שינו את שמם לגדודי השהיד יאסר ערפאת).
    • כוח 17: משמר העילית של הרשות הפלסטינית.
    • תנזים ("הארגון").
    • ניצי הפת"ח: לקחו אחריות על פיצוץ מעבר רפיח.
    • גדודי אבו ריש: פלג של הפת"ח בדרום רצועת עזה שהיה מעורב בחטיפות ברצועת עזה, החברות בו היא בעיקר לפי ההשתייכות לחמולת אבו ריש.
    • "גדודי השיבה (אל-עוודה)": פלג אלים של הפת"ח שפעיל בעיקר בשכם ומחנות הפליטים הפלסטיניים בלבנון.
  • החזית העממית לשחרור פלסטין: ארגון שמאל מרקסיסטי, שיתף פעולה בעבר עם ארגוני טרור שמאלניים מהעולם.
    • החזית העממית לשחרור פלסטין - המפקדה הכללית: ארגונו של אחמד ג'יבריל, יושב בסוריה.
    • גדודי אבו עלי מוסטאפא: התנקשו בחייו של השר רחבעם זאבי.
  • החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין: ארגון שמאל מרקסיסטי, התפלג מהחזית העממית.
  • החזית לשחרור פלסטין: התפלג מהחזית העממית.
• חמאס: שולט כיום ברצועת עזה. יריב לשלטון הפת"ח ביהודה ושומרון.
  • גדודי עז א-דין אל-קסאם: פעלו בעקר באינתיפאדה השנייה.
  • חמולת קוואסמה, חברון.
  • ה"מרביתון" (הצבא העממי).
• הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני: ממומן על ידי איראן וסוריה, הנהגתו יושבת בדמשק.
  • פלוגות אל-קודס.
  • תשתיות מקומיות בטולכרם, ג'נין, שכם וחברון.
• ועדות ההתנגדות העממית.
  • ארגון גג ברצועת עזה שמשתף פעולה עם חזבאללה הלבנוני, ומאגד פעילי חמאס, פת"ח, גדודי אל-אקצא וג'יהאד איסלאמי. מעורב בעיקר בהטמנת מטעני גחון ובמנהרות ההברחה שברפיח, לאחרונה החל גם בירי רקטות לעבר ישראל.
  • חמולת סמהדאנה.
• צבא האסלאם (עזה).
  • ארגון שהתפלג מועדות ההתנגדות העממיות. מורכב בעיקר מחמולת דורמוש וקשור לאל-קאעידה.
• פת"ח - המועצה המהפכנית: ארגונו של הטרוריסט הבינלאומי סברי אל-בנה (אבו נידאל) שפועל מסוריה ומעיראק ומתנגד לאש"ף, אחראי לפעולות טרור רבות ברחבי העולם בשנות ה-80 (כמו ניסיון ההתנקשות בשגריר שלמה ארגוב).

כמו כן, יש קשרים ושיתוף פעולה בין ארגונים רבים לחזבאללה הלבנוני, ובעבר היו גם קשרים בין החמאס לכוחות הביטחון של הרשות הפלסטינית.^{[דרוש מקור]}

מעורבות ערביי מזרח ירושלים בפעילות טרור כנגד יהודים

במהלך השנים הייתה מעורבות של ערביי מזרח ירושלים בפעילות טרוריסטית כנגד יהודים, לרוב כחוליות מסייעות להוצאת פיגועים בהכוונת תשתיות טרור ביהודה ושומרון ורצועת עזה. הסיוע התבטא באיסוף מידע מודיעיני, רכישת אמצעי לחימה והובלת מחבלים אל מקום הפיגוע תוך ניצול הכרת השטח וחופש התנועה מתוקף היותם בעלי תעודת זהות ישראלית.

בשנות השיא של פיגועי ההתאבדות (2003-2002) נעשה שימוש רב על ידי ארגוני הטרור בתושבים ממזרח ירושלים שהיו מעורבים במספר פיגועי התאבדות קשים, בהם הפיגוע בקו 2 בירושלים והפיגועים שבוצעו על ידי חוליית סילואן.

בדו"ח של שירות הביטחון הכללי משנת 2008 נאמר כי חלה עלייה ניכרת במספר של ערביי מזרח ירושלים המעורבים בטרור, וכי בניגוד לעבר בוצעו בשנה זו מספר פיגועים קשים על ידי התארגנויות עצמאיות ממזרח ירושלים, בהם פיגועי הדריסה במרכז העיר והפיגוע בישיבת מרכז הרב. בתחילת שנת 2011 אמר יובל דיסקין ראש השב"כ כי זירת מזרח ירושלים מתנהגת כזירה פלסטינית, אף על פי שתושביה מחזיקים בתעודת זהות כחולה.

מימון הטרור

דו"ח שפרסמה ישראל על פי מסמכים ומידע שנאספו במהלך מבצע חומת מגן קבע כי יאסר ערפאת היה מעורב אישית בתכנון פיגועים וכספי הרשות הפלסטינית שימשו למימון פעילות הטרור. הדו"ח ציין כי כסף שמקורו באיחוד האירופי ובמדינות התורמות שימש גם הוא למימון הטרור. עוד הצביע הדו"ח על תמיכתם של מדינות ערב סעודיה, סוריה, איראן ועיראק שהעבירו כסף רב וסיוע אחר לבניית תשתית הטרור ולתמיכה במשפחות של מחבלים מתאבדים. בעקבות הפרסומים פתח האיחוד האירופי בחקירה לבדיקת הסוגיה.

תנועת החמאס מפעילה תשתית חברתית רחבת היקף המבוססת על כספי תרומות במסגרת מצוות הצדקה הנהוגה באסלאם ("זכאה"). במהלך השנים הוקמו קרנות רבות במדינות רבות ברחבי העולם המיועדות לגיוס כספים עבור מוסדות התנועה. בראשית 2001 הוקמה קואליציית הצדקה שמהווה ארגון גג עבור קרנות אלו וקרנות אסלאמיות אחרות במטרה לרכז את גיוס התרומות. על פי דו"ח של שירות הביטחון הכללי בין השנים 2009-2001 הועברו בצורה זו מאות מיליוני דולרים למוסדות החמאס ששימשו בחלקם לתמיכה בטרור על ידי תמיכה בפעילי טרור ובמשפחותיהם ותמיכה במוסדות חינוך בהם מתבצעת פעילות הסתה שיטתית כנגד ישראל ועידוד פעילות טרור נגד אזרחיה.

בשנת 2005, התגלה בעקבות מידע מודיעיני כי בנק אוף צ'ינה מחזיק חשבונות בנק עבור פעילות החמאס, אשר מקורות המימון שלו בירדן. סין הודיעה שאינה מכירה בחמאס ובג'יהאד האסלמי כארגוני טרור וסירבה לעצור את פעילות החשבון. בשנת 2012 הוזהרה ממשלת אוסטרליה כי הכספים שהיא מעבירה לארגון צדקה חזון עולם World Vision Australia, משמשים את בכירי החמאס ואינם מגיעים ליעדם. בשנת 2016 לאחר חקירה ולחץ מתמשך מצד ארגון שורת הדין הנלחם במימון הטרור הפלסטיני, השעתה אוסטרליה את הסיוע לארגון הצדקה.

ב-23 בפברואר 2015 הרשיע בית המשפט הפדרלי של ארצות הברית את הרשות הפלסטינית באחריות לפיגועי טרור שביצעו מחבלים פלסטינים בזמן האינתיפאדה השנייה וחייב אותה בתשלום פיצויים של מאות מיליוני דולרים לקורבנות הטרור ומשפחותיהם. באוגוסט 2016 הפך בית המשפט לערעורים בניו-יורק את ההחלטה.

תמיכה כלכלית במחבלים

ערך מורחב – תשלומי הרשות הפלסטינית למחבלים ולמשפחותיהם

הרשות הפלסטינית מעניקה תמיכה חודשית למחבלים הכלואים בישראל בגין פעולות טרור ולמשפחותיהם. התמיכה ניתנת בצורת קצבה חודשית והטבות נוספות, כדין עובדי הרשויות הפלסטיניות. על פי החוק הפלסטיני, חוק האסירים המשוחררים 2004/19, זכאים למשכורת כל היושבים בבתי הכלא הישראליים על רקע השתתפותם במלחמה נגד ישראל (אסירים פליליים הכלואים בישראל, כגנבי מכוניות, אינם זכאים למשכורת). המשכורת נגזרת מאופי פעולת הטרור, תקופת המאסר שנקצבה על ידי בית המשפט, ואזרחות המחבל. מחבלים בעלי אזרחות ישראלית (ברש"פ מכונים 'ערביי הפנים') מקבלים משכורות גבוהות יותר מאלה של מחבלים בעלי נתונים זהים שהם בעלי אזרחות פלסטינית. נתונים שנחשפו באוקטובר 2015 הראו שהרשות הפלסטינית העבירה למחבלים בכירים מאות אלפי שקלים כתגמול על מעשי הטרור שלהם.

במרץ 2018 אישר הסנאט של ארצות הברית את חוק טיילור פורס ששולל סיוע כספי לרשות הפלסטינית כל עוד היא משלמת למחבלים ולמשפחותיהם. ביולי של אותה שנה הודיעה אוסטרליה על הפסקת הסיוע הכלכלי בסך 10 מיליון דולר אוסטרלי שהיא מעבירה לרשות מחשש שהכסף ישמש לתשלום למחבלים.

ביולי 2018 אישרה הכנסת את חוק להקפאת כספים ששילמה הרשות הפלסטינית בזיקה לטרור מהכספים המועברים אליה מממשלת ישראל, המקזז מהכספים שישראל מעבירה לרשות הפלסטינית את התשלומים שהיא משלמת למחבלים ולמשפחותיהם.

טרור פנים פלסטיני

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

מאפיינים

• מניעים:
  1. לאומני
  2. דתי (אסלאמיזם)
  3. יריבות פוליטית
  4. כלכלי (עוני ורעב, גמול כספי ממדינות ערב)
  5. נקמתי
• מטרות:
  1. ישראלים מכל מין וגיל, בדרך כלל יהודים, אך לעיתים ללא הבחנה
  2. חיילים ישראלים ואנשי שרותי הביטחון
  3. תיירים בישראל
  4. יהודים מחוץ לישראל
  5. מוסדות יהודיים בארץ ובעולם
  6. חברי קבוצות יריבות (כגון רציחות של חברי פת"ח על ידי אנשי חמאס)
• מבצעים:
  1. ארגוני טרור כגון פת"ח, חמאס והג'יהאד האיסלאמי
  2. כוחות משטרה וביטחון פלסטינים, שביצעו פיגועים בהוראת הרשות הפלסטינית (בעיקר בתקופת יאסר ערפאת)
  3. חוליות טרור מקומיות או שבטיות, הנתמכות על ידי הארגונים, כגון:
     1. גדודי חללי אל-אקצא של זכרייה זביידי בג'נין
     2. חמולת קוואסמה בחברון
     3. חמולת סמהדאנה ברפיח
     4. גדודי אבו ריש
  4. שיתוף פעולה עם ארגוני טרור בינלאומיים
     1. חזבאללה
     2. הצבא האדום היפני
     3. באדר מיינהוף
  5. ילדים ונוער המקבלים תשלום מהארגונים
• שיטות:
  1. חטיפת מטוסים (בעיקר בשנות ה-60 וה-70)
  2. פיגועי סכינאות ופיגועי דקירה
  3. פיגועי ירי (על בני אדם ועל כלי רכב)
  4. פיגועי דריסה
  5. מטעני חבלה
  6. מכוניות תופת
  7. חטיפת חיילים ואזרחים
  8. פיגועי התאבדות (החל מ-1993)
  9. ירי תלול מסלול והפגזות ארטילריות: ירי רקטות (קטיושות, קסאמים, גראדים) ופצצות מרגמה
  10. מנהרות טרור תת-קרקעיות לפיגועי חדירה, חטיפה ותופת (בעיקר ברצועת עזה)
  11. פיגועי הצתה
  12. זריקת אבנים (על בני אדם ועל כלי רכב)
  13. בקבוקי תבערה (על כלי רכב)

ראו גם

• אנדרטת חללי פעולות האיבה - אתר ההנצחה המרכזי לזכר נרצחי הטרור בהר הרצל
• רשימת פיגועי התאבדות בישראל
• רשימת טרוריסטים פלסטינים
• טרור יהודי בישראל
• התקפות רקטות פלסטיניות על ישראל
• עפיפון תבערה

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא טרור פלסטיני בוויקישיתוף   

• מתן שחק, ‏נתונים על חללי מערכות ישראל וחללי פעולות איבה בשנים 1947–2017, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, 23 במאי 2017
• מידע על ארגוני טרור פלסטינים באתר Jewish Virtual Library
• Terrorism deaths in Israel - 1920-1999, אתר משרד החוץ, 1 בינואר 2000
• "Terrorism Against Israel: Number of Fatalities, 1920 - Present", באתר Jewish Virtual Library
• אהרן יפה, ‏ערביי יש"ע - עשר שנות טרור, נתיב 119, נובמבר 2007 - הטרור הפלסטיני בין השנים 1978-1968
• ליאור בן דוד, ‏ארגוני הטרור הנלחמים בישראל, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, 2 בספטמבר 2004

הטרור הפלסטיני מאז ספטמבר 2000:

• נתונים אודות הטרור הפלסטיני, אתר המרכז למורשת המודיעין (מל"מ)
• ראובן גרונאו ודן מרידור, 2002, איום ביטחוני ומשבר כלכלי, י-ם: המכון הישראלי לדמוקרטיה, פורום קיסריה ה-10.
• הרוגים מטרור פלסטיני בעימות הנוכחי (עד סוף 2009) ובהשוואה לעשור שקדם לו, אתר שירות הביטחון הכללי
• טרור המתאבדים בשנות העימות הישראלי פלסטיני (ספטמבר 2000 - דצמבר 2005) - מהדורה שנייה, 1 בינואר 2006, מרכז המידע למודיעין וטרור - המרכז למורשת המודיעין‏ (מחבלים מתאבדים - מהדורה ראשונה ) ‏
• הטרור נגד ישראל מרצועת עזה מאז מבצע "עופרת יצוקה": נתונים, מאפיינים ומגמות, אתר המרכז למורשת המודיעין (מל"מ), 1 במרץ 2011
• דוחות חודשיים על הטרור הפלסטיני (מאפריל 2008), אתר השב"כ
• אלכס אברבוך, ‏המאבק במימון הטרור בישראל - היבטים משפטיים, משפט וצבא 17, התשס"ד
• עידו זלקוביץ', תנועת הפת"ח: אסלאם, לאומיות ופוליטיקה של מאבק מזוין, רסלינג, 2012.