משתמש:יודוקוליס/התקופה הרומית בארץ ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דף זה אינו ערך אנציקלופדי
דף זה הוא טיוטה של יודוקוליס.
דף זה אינו ערך אנציקלופדי
דף זה הוא טיוטה של יודוקוליס.


התקופה הרומית בארץ ישראל
63 לפנה"ס - 324 לספירה
אתרים רומאים בארץ ישראל:
בקיסריה, בית שאן, בית גוברין וירושלים.
מיקומה של יהודה במערך הקיסרות הרומית
היסטוריה של ארץ ישראל
היסטוריה של מדינת ישראלהמנדט הבריטיהתקופה העות'מאנית בארץ ישראלהתקופה הממלוכית בארץ ישראלהתקופה הצלבנית בארץ ישראלהתקופה הערבית בארץ ישראלהתקופה הביזנטית בארץ ישראלהתקופה הרומית בארץ ישראלממלכת החשמונאיםהתקופה ההלניסטית בארץ ישראלהתקופה הפרסית בארץ ישראלממלכת יהודהממלכת יהודהממלכת ישראל המאוחדתכנען
לוח התקופות בארץ ישראל

התקופה הרומית בארץ ישראל החלה ב-63 לפנה"ס (ג' תרצ"ז[1][2]) עם פלישת הצבא הרומי לארץ ישראל בפיקודו של פומפיוס;[3] ונמשכה עד שנת 324 לספירה, שנה שמקובל לראותה כתחילת שליטתה של האימפריה הביזנטית בארץ ישראל. החל מימיו של הקיסר אדריאנוס, כונתה ארץ ישראל בשם "פלשתינה" (מן השורש המקראי פ.ל.ש.), שנזכר כבר באמצע המאה ה-5 לפנה"ס בחיבורו של ההיסטוריון היווני הרודוטוס[4] לתיאור נחלתם של הפלשתים לאורך מישור החוף הדרומי בואכה השפלה הפנימית של ארץ ישראל.

השלטון הרומי הנהיג מדיניות של קולוניזציה, הלניזציה, נישול תושבים מקומיים והפקעת קרקעות, ונתקל בהתנגדות עזה של בני הארץ היהודים שהיוו את רוב האוכלוסייה. מכל הפרובינקיות הייתה התנגדות היהודים לשלטון הרומי - הארוכה והקשה ביותר. לאחר המרד הגדול (66-70 לספירה), וביתר קשיחות ואכזריות כעבור כ-60 שנה, ולאחר מרד בר כוכבא (135-132) פעלו הרומאים לצמצום האוכלוסייה היהודית בארץ, ולפגיעה בלאומיותה המרדנית. האימפריה הרומית חיסלה בסופו של דבר את עצמאות היהודים בארץ וכן את הרוב היהודי בה, ואף שינתה את שם הארץ, בשנת 135 לספירה, מפרובינקיה יודיאה לפרובינקיה סוריה פלשתינה. היהודים איבדו את חרותם המדינית, הפכו למיעוט בארצם, והשיטה הרומית הסוציו-כלכלית שנכפתה הרסה את מעמד האיכרים היהודי.[5]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיחזור של יחידה מהלגיון החמישה עשר אפולינריס. השתתף בדיכוי המרד הגדול.

עד המאה ה-2 לפנה"ס הייתה ארץ ישראל תחת שלטונה והשפעתה העיקרית של האימפריה הסלאוקית, כשמדרומה שושלת בית תלמי, ששלטה במצרים, ניסתה אף היא להתערב במה שקורה בארץ ישראל.

במקביל, התחזקה רומא בתקופת הרפובליקה התיכונה, והחלה לגלות עניין בנעשה בחלק המזרחי של אגן הים התיכון. צעד מעשי ראשון היה להשתלט על פרגמון ב־133 לפנה"ס. בשנת 63 לפנה"ס הצליחו כוחות רומיים בפיקודו של פומפיוס הגדול להביס את צבא מיתרידטס השישי, מלך פונטוס. ב־47 לפנה"ס דיכאו הרומאים בפיקודו של יוליוס קיסר בקרב זלה (אנ') כוחות שהיו בפיקודו של פארנקס השני מפונטוס, שניסה לנצל את מלחמת האזרחים על מנת להשתחרר מהשלטון הרומי. באותו מסע כבש יוליוס קיסר גם את ממלכת יהודה, סוריה וחלק מארמניה.

ראשית יחסי יהודה ורומא[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת היחסים בין יהודה לרומא במשלחת דיפלומטית רומאית ששהתה במזרח והגישה סיוע ליהודים שבשלב זה מרדו באימפריה הסלאוקית בעקבות גזרות השמד שהטיל המלך אנטיוכוס הרביעי, הקשרים הפכו לרשמיים בשנת 161 לפנה"ס, כשמנהיג המרד יהודה המכבי שלח משלחת לרומא, בראשות אֶוְפּלֵמוֹס בן־יוחנן בן־הקוֹץ ויָסוֹן בן־אלעזר, שכרתה ברית רשמית עם הרפובליקה.[6] הברית הייתה מבוססת על העוינות ההדדית לסלאוקים ויורשיו של יהודה, יונתן הוופסי, שמעון התרסי ויוחנן הורקנוס הראשון חידשו את הברית ונקטו מדיניות פרו־רומאית.

מצב זה השתנה בימי מלכותו של אלכסנדר ינאי, אשר בניגוד לקודמיו בחר שלא לחדש את הברית עם רומא. הרקע למדיניותו היה ככל הנראה התפוררותה של האימפריה הסלאוקית והפחד מפני כוחה המתעצם של רומא במזרח. אלכסנדר ינאי בחר, ככל הנראה, לקשור את עצמו לברית מזרחית אנטי־רומאית עם האימפריה הפרתית, פונטוס וארמניה. ובכך הרחיק את סיכויי צאצאיו להיכנס לתקופה הרומית כבעלי ברית של הרומאים, דבר שהיה יכול לשמר את עוצמת הממלכה החשמונאית כפי שהעביר לשלומציון אלכסנדרה.

יהודה כמדינת חסות רומית (63 לפנה"ס–6 לספירה)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממלכת יהודה תחת שלטונו של הורדוס

סופו של בית חשמונאי (63–37 לפנה"ס)[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחסם של הרומאים כלפי החשמונאים (עד 63 לפנה"ס)[עריכת קוד מקור | עריכה]

רומא לא הייתה חייבת דבר לחשמונאים, גם אחרוני מלכי החשמונאים לא חידש את יחסי הידידות עם רומא מימי יוחנן הורקנוס הראשון, החשמונאים פגעו גם באינטרסים של רומא בעת תמיכתם בפעילות שודדי הים, בעת שקיימו מגעים עם האימפריה הפרתית ומגעים למען יחסי ידידות עם טיגראנס הגדול.

כמו כן, פומפיוס לא ראה ביהודה כממשל יציב ומאוחד, הוא גם נקלע למלחמת אזרחים בין הטוענים לכתר, שבעת המלחמה גייסו את בני העמים הסמוכים. באותה עת שלט אריסטובולוס ברוב הצבא היהודי היהודי ובבית המקדש, בעוד שהורקנוס השני הטיל מצור על הר הבית בעזרת הנבטים ואנטיפטרוס האדומי. משלחת שלישית שהתייצבה בפני פומפיוס ציוותה עליו שיסיר את מלכות בית חשמונאי ויחזיר את שלטון הכהנים, ההחלטה המהירה של אריסטובולוס לפרוץ במלחמה על פומפיוס חרצה את גורלה של ממלכת החשמונאים בעיניה של רומא.

פומפיוס גזל מממלכת החשמונאים את כל שטחיה הלא-יהודיים, שיקם את ערי ההלניסטים,[7] הטיל מס כבד על ירושלים, הרס את חומותיה והוריד את השליט החשמונאי לדרגת אתנארך. מלבד זאת, צומצם תחום השלטון היהודי לגבול חבל ארץ יהודה, לגליל ולחלקי עבר הירדן ואידומיאה. כתוצאה מכך, נשללו כל השטחים שנכבשו על ידי החשמונאים מהיהודים במאה שקדמה לכך.[8]

כיבוש ארץ ישראל ואחריו (63–44 לפנה"ס)[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם כיבוש סוריה על ידי המצביא הרומאי פומפיוס, היה ברור שארץ ישראל תבוא בעקבותיה, תחת עול השעבוד לרומא. אל פומפיוס הגיעו משלחות מטעמם של הורקנוס השני ואריסטובולוס השני שהיו מעורבים במחלוקת על השליטה ביהודה ונציגי העם שמאסו בשלטון האחים. בתחילה פומפיוס לא הגיע לידי החלטה, אולם עם ניסיונו של אריסטובולוס למרוד בו, הוא כבש את ירושלים ולכד את אריסטובולוס ומשפחתו ושלחם לרומא.[9] כמו כן הוא חילל את בית המקדש כשנכנס לקודש הקודשים, אבל מייד לאחר מכן ציווה לטהר אותו ולהמשיך את הפולחן כסדרו. עתה מסר פומפיוס את הממלכה להורקנוס תוך שהוא מוריד אותו לדרגת אתנרכוס ("ראש העם", תואר פחות ממלך), קורע מספר מחוזות משליטתו ומקים מחדש את הערים ההלנסטיות בדקפוליס ובשפלת החוף, שהחשמונאים החריבו.

נוכחותה של רומא עוררה התנגדות עזה ביהודה. בשנת 57 לפנה"ס הניף את נס המרד אלכסנדר השני שהיה בנו של המלך המודח ונכדו של אלכסנדר ינאי, השתלט על ירושלים, לקח לעצמו את משמרת המקדש והחל להקים את חומות ירושלים שהרס פומפיוס. אלכסנדר הקים כוח צבאי גדול שעל פי המקור של יוספוס פלביוס מנה עשרת אלפים רגלים ואלף וחמש מאות פרשים. המרד דוכא בידי מושל סוריה אולוס גביניוס. לאחר ניצחונו גביניוס הגיע למסקנה שכדי להכפיף את יהודה למרותה של רומא הוא יצטרך לנקוט צעדים יותר קיצוניים - על הבסיס הרעיון של הפרד ומשול ועל המודל של הכיבוש הרומאי במוקדון, גביניוס פירק את ממלכת יהודה וחילק אותה לחמישה מחוזות נפרדים: ירושלים, יריחו, ציפורי, חמתן ואדוריים. מטרת גביניוס בחלוקה זאת הייתה לפורר את האחדות הלאומית היהודית שהייתה מקור כוחו של רוח המרד כנגד שלטון רומא. אף צעד זה לא השקיט את המרדנות היהודית ובשנת 56 לפנה"ס ברח המלך לשעבר אריסטובולוס השני ובנו מתתיהו אנטיגונוס השני משביים ברומא ועשו דרכם ליהודה, שם עשו ניסיון כושל למרוד והובסו על ידי גביניוס.

לאחר ניצחונו של יוליוס קיסר בשנת 45 לפנה"ס במלחמת האזרחים הוא איחד מחדש את יהודה תחת שלטונו של הורקנוס ומינה את אנטיפטרוס לאפיטרופוס של יהודה וזה מינה את בניו פצאל והורדוס למושלי ירושלים והגליל. יחסו של יוליוס קיסר ליהודים היה סובלני ומקבל. הוא קבע שהיהודים הם עם (אתנוס), הנשלט בידי אתנרך/כוהן גדול במעמד מוכר של בעל ברית.[10] למושלים מעין אלו התירו הרומאים להחליט בכל אורחות החיים של אזרחיהם. יוליוס קיסר התיר מחדש לבנות את חומות ירושלים והשיב ליהודה חלקים שנקרעו ממנה על ידי פומפיוס, לדוגמה, העיר יפו. כן אסר, לדברי יוסף בן מתתיהו בספרו "קדמוניות היהודים", על גיוסם של היהודים (כולל יהודי התפוצות) לצבא רומי, ועל גביית כספים מהם בשנת השמיטה.[11] אולם מצב זה לא נמשך זמן רב, קיסר נרצח ב-15 במרץ 44 לפנה"ס ואנטיפטרוס נרצח בשנה שלאחר כך. יהודה נפלה תחת השפעתם של רוצחי קיסר שכמו בכל מקום שלטו שלטון רודני וסחטו כספים רבים מן הערים שהיו תחת מרותם.

השפעות הכיבוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכיבוש הרומי של ארץ ישראל נחרט כאירוע קשה מאוד ומזעזע בתודעת היהודים בארץ ישראל, הכיבוש התרחש 80 שנה לאחר שהיהודים זכו למדינה יהודית משלהם, הרחיבו את תחומי ירושלים, הקימו מבצרים וחוו שגשוג מבחינה כלכלית.

הכיבוש היה קשה ליהודים גם בשל היחס העוין שלהם כלפי הרומאים. העוינות כלפי הרומאים נגרמה בשל כמה גורמים: חוסר התבונה הפוליטית של מלכי בית חשמונאי בימים שבהם החל הכיבוש, ניתוק קשרי יהודה עם רומא ונטייתה של רומא להעדיף את הערים ההלניסטיות על פני הקבוצות האתניות המקומיות. היהודים לא היו יכולים למנוע את הכיבוש הרומי, וכך או כך ממלכת החשמונאים לא הייתה נשארת במלוא עוצמתה.[12]

נפילת מבצר אלכסנדריון[עריכת קוד מקור | עריכה]

השנים שבאו לאחר הכיבוש הרומי הוחמר מצבו של העם בארץ ישראל. אריסטובולוס ובניו הוגלו לרומא, אך בין 57 לפנה"ס ל-55 לפנה"ס הצליח לפחות אחד מהשלושה להימלט מרומא ולחזור ליהודה. אך בכל פעם הוא נתפס והוחזר שוב לרומא, לפני שהוחזר לרומא הוא הספיק להתסיס את הכפרים באזור, לקבץ צבא תומכים סביבו ולהטריד את הצבא הרומי באיומים של קרבות חוזרים. החשמונאי הראשון שנמלט מרומא היה אלכסנדר השני. לאחר שאלכסנדר שב לארץ ישראל הוא החל לשקם את חומות ירושלים. הורקנוס ואנטיפטרוס לא יכלו לעצור את מהלכיו, ולפי יוסף בן מתתיהו אלכסנדר היה יכול לתפוס את השלטון בירושלים אילו אולוס גביניוס לא היה נחלץ לעזרתם.

לבסוף אלכסנדר נסוג מירושלים והחליט להתבצר במבצר אלכסנדריון (סרטבה), בעת שהותו במבצר הוא קיבץ 10,000 רגלים ו-1,500 פרשים. הצבא הרומי, בפיקודו של מרקוס אנטוניוס יוליאנוס הצטרף לצבאו של הורקנוס שהונהג על ידי מליכוס ופיתולאוס. הכוחות הטילו מצור על מבצר אלכסנדריון ולוחמיו של אלכסנדר סירבו לנטוש את הקרב, על אף שהובטחה להם חנינה. הכיבוש הסופי של המבצר התאפשר בעזרתה של אמו של אלכסנדר, שחרדה לגורלם של בעלה ובנה השני ששהו ברומא. שנה לאחר מכן, ב-56 לפנה"ס נמלטו אריסטובולוס ואנטיגונוס מרומא, והצליחו לאסוף 8,000 לוחמים. האבדות הרבות שספג צבאו של אריסטובולוס הניעו אותו בסופו של דבר לסגת למכוור (מכירוס) שבחבל מואב, הוא נכנע שם לרומאים לאחר יומיים של מצור.[13]

ניסיון המרד החשמונאי האחרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניסיונם האחרון של החשמונאים למרוד התרחש בשנת 55 לפנה"ס. כשאלכסנדר השני נמלט שוב מרומא, הקים צבא של 30,000 איש, החל להסתובב ברחבי ארץ ישראל, הרג רומאים והמריץ את העם למרד. אנטיפטרוס האדומי הצליח לשכנע רבים שלא להמשיך במרד, אולם אלכסנדר המשיך במרד. הקרב המכריע נערך בהר תבור, בקרב הביס גביניוס את החשמונאי הרג רבים מחייליו.[13]

חלוקת הארץ למחוזות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה הרומית חולקה ארץ ישראל לחמישה מחוזות, כל אחד מהמחוזות היה יחידה משפטית ומנהלית נפרדת והיה לו סנהדרין משלו.

ערי הבירה במחוזות היו:

חלוקה זאת למחוזות נועדה לחלק את האוכלוסייה בארץ ישראל על מנת להפחית את סכנת ההתנגדות לשלטון הרומי. רומא נקטה צעדים דומים לאחר כיבוש מקדוניה, כ-100 שנים לפני כן.[13]

עלייתו של אנטיפטרוס האדומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

באמצע שנות ה-50 של המאה ה-1 לפנה"ס נמצאה ארץ ישראל במצב חמור מבחינה מדינית: מלכותה העצמאית נשללה, חלקים נרחבים משטחה נלקחו, ביצורי ירושלים נהרסו והארץ פוצלה לחמישה מחוזות אוטונומיים והעלתה מס לרומא. האומה נחלשה קשות, והיה נדמה שלא היה לה כוח להתמודד עם המכשולים שהוצבו בפניה על ידי הסדר העולמי החדש שנכללה בו.[13]

לאחר עשור חזר ליהודים חלק ניכר מהאוטונומיה שנשלל מהם, והם הפכו לבעלי ברית נאמנים לרומא עד שלארץ ישראל היה מקום של כבוד בקרב ערי ומדינות האימפריה הרומית. הגורמים האלה אשר פעלו למען פיוס השלטון הרומי, הוחלפו על ידי המלכים לבית חשמונאי והפכו למנהיגיו של העם. מקור הדחף שגרם לשינוי הגדול ביחס לרומא בא מכוחות שעמדו בשולי היהדות, ואולי שוליותם קבעה את היחס שלהם כלפי רומא ובסופו של דבר, אפשרה להם להנהיג את היהדות בסיבות החדשות.[13]

השינוי הגדול ביחס של ארץ ישראל כלפי הרומאים נעשה בגלל אנטיפטרוס האדומי, שהיה רב נכסים ובן אצולה עשיר. הוא והורקנוס השני כרתו יחד ברית שנים ספורות לפני הכיבוש הרומי, ביוזמת אנטיפטרוס נוצר קשר בין הורקנוס השני לחרתת השלישי (אנ') שהיה מלך הנבטים, קשר זה נתן להורקנוס לעמוד לצד אריסטובולוס במאבקם המשותף. אנטיפטרוס הציג את הורקנוס בפני פומפיוס. נוסף על כך, אנטיפטרוס ביקש מחרתת השלישי עזרה צבאית בשמו של סקוורס. בעקבות זאת, הכיבוש הרומי הביא להקטנת סמכויות הורקנוס ולעלייתו של אנטיפטרוס כאיש אמונו וכיועץ בעל השפעה רבה.[13]

העלייה המסחררת של אנטיפטרוס התרחשה ב-55 לפנה"ס, עד שהשיג כוח רב בארץ ישראל, באותה שנה עזר לאולוס גביניוס שלקח חלק במלחמה נגד מצרים. שנתיים אחר כך, ב-53 לפנה"ס פיטר נציב סוריה מרקוס ליקיניוס קראסוס את פיתולאוס, שהיה אחד מתומכי אריסטובולוס, לבקשת אנטיפטרוס. בין 48 ל-47 לפנה"ס עזר רבות ליוליוס קיסר בעת המערכה על מצרים, הוא גייס את תמיכת השליטים הערבים בסוריה, עזר למיתרידטס הרביעי, מלך פרתיה להגיע למצרים בעת ניהול משא ומתן בין תושבי אשקלון לבין חיל המצב היהודי ששהה אז במצרים ולחם בעוז ולבסוף גם נפצע בדלתה ובפלוסיום. על פעולתו בקרבות הוענקה לו אזרחות כבוד מטעם רומא וקיבל גם פטור ממסים. המטבעות המקומיים נשאו את שם האות הראשון בשמו - א, וגם במינוי בניו למושלים בארץ ישראל, לדוגמה: הורדוס מונה למושל ירושלים ופצאל, שהיה אחיו של הורדוס, למושל הגליל.[13]

גם היהודים בארץ נהנו מהטבותיו של יוליוס קיסר: חומותיה של ירושלים נבנו מחדש, חלוקת הארץ למחוזות בוטלה וכמה שטחים (כגון חלקים מעמק יזרעאל והגליל ויפו) הוחזרו לידיהם של היהודים, נטל המסים מעל היהודים הופחת והאוכלוסייה לא יכלה עוד לשאת באכסון חיילי הצבא הרומי ובקבלות כספים בלתי חוקיות, במהלך השנים הוחזרו ואושרו מחדש זכויותיהן של הקהילות היהודיות הרבות בכל ארצות המזרח. משרותיו של הורקנוס הובטחו לבניו, הפקודה לכך נחקקה על גבי לוחות ארד ברומא, צור, צידון ואשקלון, אך מבנהו של השלטון הפנימי בעיר ירושלים עודנו לוט בערפל. נדמה כי אנטיפטרוס החזיק בכוח הפוליטי הממשי, העובדה הזאת מאומתת על ידי יוסף בן מתתיהו.[13]

עליית בית אנטיפרוס התקבלה ברגשות מעורבים בקרב היהודים, בעת שלטון אנטיפטרוס, הורקנוס, הצדוקים, האצולה והכהנים צומצמה פעילותם המדינית של הפרושים על ידם, והחלו לנקוט עמדה נייטרלית. אך לא כל אנשי הרוח היו נייטרלים מבחינה פוליטית באותה עת, הספר מזמורי שלמה לדוגמה נוקט עמדה ברורה נגד החשמונאים ותולה במלכים לבית חשמונאי את האשמה לאסונות רבים אשר פקדו את היהודים. הספר גם מתאר את שלטון החשמונאים כבלתי חוקי, ומקווה למשיחיות בקום בית דוד.[13]

המלכים החשמונאים היו שנויים במחלוקת גם בקרב חוגים אחרים, לפי יוסף בן מתתיהו התחוללה סערה גדולה כאשר יוליוס קיסר יצא לסוריה בשנת 47 לפנה"ס, ותוכננו תוכניות להדיח את אנטיפטרוס והורקנוס מהשלטון. אך לעומת זאת היו רבים שתמכו רבות במלכים החשמונאים גם בימי שלטונו של הורקנוס, גם בימי המרד העממי בשנות ה-50 של המאה ה-1 לפנה"ס וגם לתמיכה לה זכה מתתיהו אנטיגונוס השני.[13]

למרות זאת, עיקר ההתנגדות לא הופנתה לשלטון הורקנוס, אלא לשלטון אנטיפטרוס ובניו. רבים מהיהודים ורבים מבני האצולה הביעו תמיכה בהורקנוס והתנגדו לאנטיפטרוס. כוחו ועוצמתו של אנטיפטרוס הפחידו מאוד את בני האצולה, שעיקר כוחם היה בירושלים. הם הבינו כי כוחו ועוצמתו של אנטיפטרוס גוזלים את שליטתם. לפי יוסף בן מתתיהו התמיכה באנטיפטרוס ובבני משפחתו שרק הלכה וגדלה משום הישגיהם, האצולה ראתה איום ממשי במעמדה הפוליטי החזק והיציב של רומא, וטענה כי יש לסלקו.[13]

בהתחלה האויבים ניסו להשיג את מטרתם בעזרת הורקנוס, אך הוא היה חלש אל מול הגיבוי של הורדוס שניתן על ידי רומא. החולשה הרבה של הורקנוס הביאה להתקפה ישירה על אנטיפטרוס בהובלת מליכוס, שהיה מהאנשים הידועים ביותר שתמכו באנטיפטרוס וברומא והתנגדו לאריסטובולוס ולבנו אלכסנדר. מליכוס ניצל את השינויים שהתחוללו ברומא עקב הירצחו של יוליוס קיסר ב-15 במרץ 44 לפנה"ס, אז הוחלט על ידי שאנטיפטרוס יורעל, וכך אכן קרה, ייתכן שגם בירושלים הייתה תמיכה רבה במליכוס. לפי יוסף בן מתתיהו, מליכוס תכנן למרוד ברומא ולסלק את הורקנוס מהשלטון ולהחליפו בעצמו, אך רק לאחר שהורדוס קיבל אישור מגאיוס קסיוס לונגינוס, ובעזרת המפקדים הרומיים, רצח הורדוס את מליכוס בחוף בצור.[13]

המרד נגד הורדוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שכמה מבני האצולה הכריזו על מלחמה נגד הורדוס וניסו לחולל מרד, לתפוס מצודות ולהקים צבא, ניסה אחד מהם, הליקס, לרצוח את אחיו של הורדוס, פצאל ב-42 לפנה"ס, הוא הצליח לפגוע בו, אך הובס בקרב. באותו הזמן, אחד מאחיו של מליכוס פתח גם הוא במלחמה נגד הורדוס, אך גם הוא נכנע. שניהם לא נרצחו, עקב התמיכה בהם בזכות המאבק נגד הורדוס, מה שאילצה אותו לנהוג בשניים בזהירות ובהתאפקות. אולם בני האצולה לא עצרו במלחמתם נגד הורדוס, וניסו לנצל את עלייתו של מרקוס אנטוניוס במזרח כדי לשכנע אותו לסלק את הורדוס ואחיו פצאל.[13]

ב-41 לפנה"ס הציגו אצילי היהודים בפני מרקוס אנטוניוס את טענותיהם נגד הורדוס ופצאל, הורדוס הכחיש את הטענות. לאחר שאנטוניוס הגיע לאנטיוכיה באותה שנה, מאה יהודים שטחו בפניו שוב את טענותיהם נגד הורדוס ופצאל, אך גם הפעם לא השתנה דבר. באותה עת, יחסיה של בני האצולה עם הורקנוס היו אז ממוטטים לגמרי, הורקנוס בעצמו הגיע לאנטיוכיה כדי לצאת לטובת הורדוס ופצאל. נציגי האצולה קידמו לבסוף בצור את פני מרקוס אנטוניוס וכן להעלות את טענותיהם בפניו בפעם השלישית, אך הפעם ארבו להם חיילים רומיים שהרגו ופצעו כמה מהם.[13]

התנגדות האצולה לעלייה בכוחו של אנטיפטרוס ושל משפחתו הייתה עמוקה ומקיפה, בעיני רבים העימות הזה הביא לירידה בתמיכתו של העם בשלטונו של אנטיפטרוס. ייתכן שככל שהפילוג בין קבוצות ההנהגה באלו רק התעצם, כך העם התפלג יותר בנאמנות שלו. רבים התנגדו לקשריו של אנטיפטרוס ובניו לבין רומא, קסיוס לדוגמה דרש מהמנהיגים היהודים לספק לו 700 כיכרות של כסף, ולאחר שלא הצליחו לעשות זאת הם הפכו לעבדים. האוכלוסייה הייתה חייבת תמיד לספק לצדדים הלוחמים מזון, אספקה וכסף.[13]

ממלכת הורדוס (37–4 לפנה"ס)[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצבה המדיני של יהודה השתנה שוב בעקבות ניצחון הטריומווירט השני בקרב פיליפי, יהודה נפלה תחת מרותו של מרקוס אנטוניוס שאישר את מעמדם של פצאל והורדוס והעלה אותם לדרגת טטרכים. שלטון האחים נמשך עד שנת הפלישה הפרתית בשנת 40 לפנה"ס, הפרתים כבשו את יהודה והמליכו את אנטיגונוס כמלך מטעמם. בינתיים, עשה הורדוס את דרכו לרומא והצליח לשכנע את הטריומווירט להמליכו למלך יהודה. עם כיבושה מחדש של יהודה בידי הצבא הרומאי בשנת 37 לפנה"ס, כוננה רומא את שלטונו של הורדוס על יהודה.

מבחינה מדינית היה הורדוס וסאל נאמן של רומא ובאופן טבעי היה מקורב לשליט המזרח מרקוס אנטוניוס. עם תבוסת אנטוניוס פטרונו בקרב אקטיום, בשנת 31 לפנה"ס, מיהר הורדוס להעביר את תמיכתו לאוקטביוס (ששינה את שמו לאוגוסטוס קיסר), וזה אשרר את מעמדו כמלך יהודה ואף הגדיל את שטח ממלכתו מספר פעמים. הפילוסוף היהודי פילון האלכסנדרוני, בחיבורו "המשלחת לגאיוס",[14] משבח את אוגוסטוס על יחסו ליהודים בכלל וליהודי רומא בפרט ועל סובלנותו כלפי המגבלות שהטילה הדת היהודית עליהם. בנוסף לכך, פילון זוקף לזכותו של אוגוסטוס את יוזמת הנהגת "קורבן הקיסר" - קורבן יומי בבית המקדש בירושלים לשלום הקיסר, שהופסק בשנת 66 ובכך ניתן האות לפרוץ המרד הגדול.

שלטון הורדוס היה בעל אופי רודני, והוא לא נהנה מתמיכת רובו הגדול של העם, הן בשל תמיכתו המדינית ברומא והן בגלל זילזולו בחוקי היהדות. נוסף לכך, פעל הורדוס לחיזוק הגורמים הלא יהודיים בממלכה, אשר היו נאמנים לשלטון הרומאי. לאחר מותו של הורדוס, פרצו מספר מרידות אשר דוכאו בידי נציב סוריה פובליוס קווינקטיליוס וארוס.

בין 27 לפנה"ס עד 13 לפנה"ס הגיעו הישגיו של הורדוס לשיאם, השטחים שהיו נתונים לו במהלך שלטונו הלכו וגדלו. המתחים שהתעוררו באותה תקופה לא השפיעו על הממלכה בכללותה.

קשרי הורדוס עם רומא נחשבו לעמוד השדרה של מדיניותו, ב-30 לפנה"ס נפגש מספר פעמים עם אוקטביאנוס, פגישות אלה היו מוצלחות במידה רבה והיה להן בסיס לפיתוח הקשרים ביניהם. כתצואה מפגישותיו עם אוקטביאנוס, ממלכת הורדוס הלכה וגדלה בשנת 23 לפנה"ס, בשנה זאת צורפו אל הממלכה הטרכון, הבשן והחורן, כל אלה היו חבלי ארץ ששכנו מצפון-מזרח לארץ ישראל. לפני צירופם את ממלכת הורדוס, החבלים היו נתונים לפיקוחו של זנודורוס, הוא ניצל את הנטייה של תושבי המקום למעשי שוד, והסיתם נגד שכניהם, ובפרט נגד תושבי דמשק, ובכך הכנסותיו של זנודורוס גדלו. בשנת 20 לפנה"ס שב הורדוס לשלוט בכל שטחי ממלכת החשמונאים, כולל עבר הירדן, מלבד מישור החוף הנמצא מצפון לעיר קיסריה ומובלעת אשקלון.[15]

מנקודת המבט של הרומאים, עלייתו של הורדוס לשלטון בארץ ישראל הייתה חולייה נוספת בשושלת המלכים ה"קליינטים" שלה במזרח. באותה תקופה מונו שליטים חדשים בחבלים רבים באסיה הקטנה, השליטים נועדו למלוך בשמה ומטעם רומא. מנקודת המבט של היהודים עלייתו של הורדוס לשלטון סימלה את סיום תקופת המעבר בה כוחה של שושלת אנטיפטרוס היה שקול נגד כוחה של שושלת בית חשמונאי ולבסוף אף גרם לשקיעתה.[16]

הטטררכיה ההרודיאנית (4 לפנה"ס – 6 לספירה)[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם מותו של הורדוס בשנת 4 לפנה"ס, הקיסר אוגוסטוס, בניגוד לבקשת נציגי העם, כיבד את צוואתו של הורדוס, וחילק את ממלכתו בין שלושת בניו ואחותו: ארכלאוס קיבל את חלקה העיקרי של הממלכה שכלל את אדום, שומרון ויהודה, הורדוס אנטיפס קיבל את הגליל והפראיה (עבר הירדן היהודי), פיליפוס קיבל את הבשן ואחותו שלומית קיבלה את יבנה, אשדוד ופצאליס. מעמדם של בני הורדוס היה נחות משל אביהם, שכן אף אחד מהם לא החזיק בתואר מלך והם אף לא נהנו מאותו אמון מצד רומא, לו זכה הורדוס אביהם.

מעט מאוד ידוע על שלטון ארכלאוס, אך כן ידוע שמינה את אלעזר לכהן גדול, ומאוחר יותר החליפו ביושע בן שי, מפני שחשש כי אלעזר יצר קשר עם המורדים בעת היעדרו. ארכלאוס שיקם את ארמונו של המלך ששכן ביריחו ובנה אמת מים הסמוכה לעיר, שם נטע תמרים. לא הרחק ביריחו הקים את העיר ארכלאיס שנקראה על שמו. לפי יוסף בן מתתיהו ארכלאוס עבר על חוקי התורה כאשר התחתן עם גלפירה, שהייתה נשואה לאחיו אלכסנדר, לעומת זאת, הנישואין הוכשרו לאחר מותו של אלכסנדר.[17]

ארכלאוס המשיך את מדיניותו של אביו, אך נתגלה כשליט בעל כישרון נחות משל הורדוס, ואף הצליח לעורר עליו את זעמו של העם, עד אשר בשנת 6 לספירה יצאו (בפעם השנייה) משלחות יהודית ושומרונית לרומא, והעלו קובלנות בפני הקיסר אוגוסטוס על שלטונו של ארכלאוס. עקב כך, החליט הקיסר להדיח את ארכלאוס, ולשלוח אותו לגלות בגאליה, ולספח את יהודה כפרובינקיה רומאית.

הדחת ארכלאוס מסמלת את סיום שלטון בית הורדוס ברוב ארץ ישראל, למעט התקופה בה שלט אגריפס הראשון. הטטררכיה ההרודיאנית נכשלה בסופו של דבר, אך לא משום שלא הייתה נאמנה לרומא, אלא עקב מותו של הורדוס שאחריו לא הצליחו יורשיו להתאחד ולפעול יחד. במידה רבה, הורדוס עצמו היה אחראי לכך, משום שבשנותיו האחרונות הוציא להורג את כל יורשיו, יורשיו שנותרו בחיים היו אישים בינוניים ואפרוריים. בעקבות זאת, ביקשה משפחת הורדוס לעבור לסוריה, אך רק כעבור עשור בקשתם אושרה.[17]

יהודה כפרובינקיה (6–66 לספירה)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – פרובינקיה יודיאה
פלשתינה־יהודה. מפה של תלמי מ־1482.

נציבים ראשונים:

נציבים אחרונים:

תקופת הנציבות הראשונה (6–41 לספירה)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפיכת הארץ לפרובינקיה הייתה בלתי נמנעת. לרומא הייתה אפשרות לבחור בין כמה אופציות ביחס לעתיד ארץ ישראל, אף שהמדיניות הכללית הייתה סיפוח הדרגתי של שטחים רחוקים, עיתויו וקצבו של הסיפוח היו תלויים במספר גורמים: המציאות של מנהיגות מוכשרת מקומית, הבטחותיה של רומא לשושלת המקומית, החשיבות הכלכלית של האזור וחוסר היציבות ואי השקר ששררו באזור. במהירות רבה השלטונות הרומיים שללו את אפשרות המשך הממשל ההרודיאני בארץ, מכיוון שלא נמצא מועמד שיוכל להתגבר על ההתנגדות להמשך ההגמוניה ההרודיאנית.[18]

לאחר שהוחלט כי ארץ ישראל תקבל מעמד של פרובניקה עצמאית, הרומאים היו צריכים לקבוע את סיווגה של ארץ ישראל. משום שבאותה תקופה היו באימפריה הרומית שלושה סוגי פרובניקות:

לבסוף נקבע שארץ ישראל תהיה פרובניקה שבה ימשול בן מעמד הפרשים.[18]

בשנת 6 לספירה מונה קופוניוס לנציבה של הפרובניקה, ארגונה של יהודה כפרובינקיה הוטל על נציב סוריה קוויריניוס,[19] הוא התחיל לבצע קנסוס (מפקד אוכלוסין) (אנ') דבר שעורר את זעם האוכלוסייה המקומית מכיוון שצעד זה היה מנוגד לחוקי היהדות וגם מכיוון שהוא נועד לשרת את מטרות המיסוי הרומאי בארץ. רק בהתערבות הכהן הגדול יועזר בן ביתוס המפקד קוים, אולם הייתה קבוצה בראשותו של יהודה בן חזקיה שהתנגדה לקוויריניוס בצורה אלימה.

לאחר סיום המפקד מונה נציב רומאי ביהודה. הנציב היה בעל סמכויות מועטות, לא עמד לרשותו כוח צבאי רומאי (הכוח הצבאי היחיד שהוא פיקד עליו היה חיילות העזר) ובשעת חירום הוא היה כפוף לנציב סוריה הבכיר ממנו. ראשוני הנציבים כיבדו את היהודים ולא ידוע על כל התנגשויות יוצאות דופן שלהם עם האוכלוסייה.

המצב השתנה בזמן נציבותו של פונטיוס פילאטוס, שנהג להתעמת עם האוכלוסייה היהודית ופגע ברגשותיה הדתיים. על פי הברית החדשה, השגיח פילאטוס על משפטו של ישו ונתן את ההוראה לצליבתו, מאורע שמסמן את תחילת הנצרות. כל הדברים הללו התרחשו בתקופת שלטונו של טיבריוס (14–37 לספירה). באותה תקופה, היהודים גורשו מן העיר רומא, כיוון שעסקו בתעמולה דתית וגיור, ובשנת 19 לספירה נענשו המוני יהודים על שלא רצו להילחם בשבת ויום טוב. בהמשך חזר טיבריוס לדרך במדיניות הסובלנות של יוליוס קיסר ואוגוסטוס, וכשנציב יהודה, פונטיוס פילאטוס, הציב מגנים שעליהם כתובות הקדשה לקיסר בארמונו של הורדוס בירושלים, הורה טיבריוס להסיר אותם כדי למנוע פגיעה ברגשות היהודים. הורדוס אנטיפס היה ידידו הקרוב ואף קרא את בירתו החדשה, טבריה, על שמו.

ממלכת אגריפס תחת השלטון הרומי
מטבע של אגריפס הראשון מירושלים
קסדת חייל רומאי ששהה בארץ ישראל, כפי שמוצגת במוזיאון ישראל

לאחר מותו של הקיסר טיבריוס ב-16 במרץ 37 ועלייתו של נכדו קליגולה לכס השלטון בשנת 37, זכר קליגולה לחברו הטוב אגריפס הראשון, נכדם של הורדוס ושל מרים החשמונאית, את התקרית שבעטיה נכנס לכלא לאחר שהביע את תקוותו שקליגולה יעלה לשלטון, והמליך אותו על ארץ הבשן (שנת 37). כמו כן העניק לו שרשרת של זהב (במקום שרשרת הברזל שהייתה לו בכלאו). לאחר מכן הגלה קליגולה את דודו של אגריפס, הוא הורדוס אנטיפס, שהיה "טטרארך הגליל והגולן", וסיפח חבלי ארץ אלו לממלכתו של אגריפס (שנת 39).

אך בהמשך עלייתו של שליט עריץ זה, עתיד לסמן את תחילתו של אחד מהמשברים החמורים ביותר בתולדות היחסים הרומאים־יהודים. משהקימו התושבים ההלניסטים ביבנה מזבח לפולחן הקיסר, הרסו אותו התושבים היהודים במקום. הדבר דווח לקליגולה, והוא הורה בכעסו על הקמת פסל לכבודו בבית המקדש בירושלים. פקודתו גרמה לזעזוע גדול ביהודה ועוררה התנגדות גדולה, לכן על פובליוס פטרוניוס מושל סוריה הוטלה המשימה להקים את הפסל, לאחר שפטרוניוס התרשם כי היהודים מוכנים למות, ובלבד שבית המקדש לא יחולל בצלמו של קליגולה, שב לאנטיוכיה ונקט בצעדים לעיכוב הקמת הפסל. אגריפס ששהה בחצר הקיסר ברומא לקח חלק במגעים לביטול הפקודה של קליגולה ואף הצליח לשכנעו לבטלה, אולם לפי גרסה אחרת קליגולה חזר בו מהביטול, והפקודה התבטלה עם הירצחו בשנת 41.

מלכות אגריפס הראשון (41–44 לספירה)[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר רצח הקיסר קליגולה ב-24 בינואר 41 לספירה, ביקש יורשו קלאודיוס להקל על תחושותיהם של היהודים. מספר פעולות של קלאודיוס אשר בוצעו על מנת להרגיע את מצבם של היהודים היו מכוונות דווקא לאלה ששהו בגלות, למשל מכתב שכתב לתושבי אלכסנדריה בו נתן זכויות ליהודי העיר, אך הזהיר אותם שלא לחרוג מזכויותיהם החדשות. לראשונה מזה 50 שנה, כל שטחי ממלכת הורדוס ניתנו לידיו של שליט יהודי, אגריפס הראשון, שהיה בן אריסטובולוס ונכדו של הורדוס.

קלודיוס בחר באגריפס הראשון משום קשריו עם אישים שונים בחצר קיסר רומא, הוא היה מקורב תחילה לנירון קלאודיוס דרוסוס, אחיו של טיבריוס ואילו לאימו היו קשרים עם גיסתו של טיבריוס, אנטוניה, לאחר מכן התיידד אגריפס עם בנה של אנטוניה קלאודיוס ומאוחר יותר גם עם גאיוס קסיוס לונגינוס. אגריפס היה גורם מרכזי במשא ומתן שהביא למינויו של קלאודיוס לקיסר רומא בינואר 41, וזאת הסיבה שבגללה קלאודיוס חש מחויבות אישית לאגריפס.

עלייתו של הקיסר קלאודיוס בשנת 41 לספירה סימנה רגיעה ביחסים שבין האימפריה ונתיניה היהודים. הוא דאג ליישוב הסכסוך בין היהודים והיוונים באלכסנדריה, ואף סיפח את הפרובינקיה לתחומי ממלכתו של אגריפס הראשון (שכבר קיבל מקליגולה את שטחי שלטונם של דודיו פיליפוס והורדוס אנטיפס) ובכך אוחדה ממלכתו של הורדוס שוב תחת שליט יהודי. כמו כן, העניק קלאודיוס את ממלכת כלקיס לאחיו הורדוס. אגריפס נקט מדיניות דומה לזאת של סבו הורדוס אולם שלא כמו יתר השליטים מבית הורדוס הוא השכיל לנסות ואף הצליח לקנות אהדתו של חלק מן העם. אגריפס נפטר ממחלה במרץ 44 בשעה שחגג בקיסריה בפסטיבל לכבוד ניצחונו של אוגוסטוס בקרב אקטיום. לאחר מותו עצמאותה הסמלית בת השלוש שנים של יהודה בוטלה, והיא סופחה מחדש, ושבה להיות פרובינקיה רומאית תחת שלטונו של קלאודיוס.

מעמדו של אגריפס בקרב היהודים היה חסר תקדים, חז"ל משבחים את פועלו, אבל לא ניתן להבין האם חז"ל התכוונו לאגריפס הראשון או השני. יוסף בן מתתיהו משבח גם הוא את פועלו של אגריפס, והוא אף השווה אותו לסבו, הורדוס, ומגיע למסקנה כי הורדוס היה בעל קשרים טובים עם היוונים והעדיף אותם על פני היהודים, ואילו אגריפס היה בעל קשרים טובים עם היהודים והם היו המועדפים עליו, טענה זו באה לידי ביטוי משום שאגריפס התמקם בירושלים והקפיד לשמור מצוות, באותו זמן, גם התרבות ההלניסטית לא גרמה למתח בעם כמו בימיו של הורדוס.[20]

תקופת הנציבות השנייה (44–66 לספירה)[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקופה בה שלטו הנציבים בפרובינקית יודיאה אינה זהה מבחינת שטח השליטה. בתקופה הראשונה (שנים 6–41) שטח פרובינקיית יודיאה כלל את שטח יהודה, שומרון ואדום. בתקופה השנייה (שנים 44–66) כלל את רוב שטח ארץ ישראל, כולל הגליל ועבר הירדן המזרחי.[21]

במאה הראשונה לספירה רוב תושביה של ארץ ישראל היו יהודים, בין 2 ל-2.5 מיליון איש מתוך אוכלוסייה שמנתה כ-3–4 מיליון. בסוף תקופת בית שני, אזורים נרחבים בארץ היו מיושבים בצאצאי עמים מהתקופה המקראית. באזורים שלחוף הים התיכון ובעבר הירדן הייתה אוכלוסייה מעורבת, אולם בעלת רוב לא-יהודי, במיוחד בערים הגדולות.[22]

תקופת קספיוס פאדוס וטיבריוס יוליוס אלכסנדר (44–48)[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלטון הנציבים הוחזר ליהודה, אולם שלא כמו בתקופת הנציבות הראשונה, הנציבים שמונו היו אנשים ממוצא סורי, ולכן עוינים ליהודים ותמכו בסורים ההלניסטים, במריבותיהם עם היהודים. יתרה מזאת, חמשת הנציבים היו ברובם אנשים מושחתים ורודפי בצע, אשר ניצלו את משרתם להתעשרות אישית על חשבון העם, וללא הבנה לרגשותיו האתניים והדתיים. שלטונם הגביר את ההתנגדות היהודית לרומא ועורר ציפיות משיחיות בקרב העם.

לפי יוסף בן מתתיהו, סיום השלטון ההרודיאני בוצע עקב התנגדות יועציו של קלאודיוס לאגריפס השני, שלדעתם גילו היה צעיר מדי כדי שיוכל לקחת על עצמו את השלטון. אך ייתכן שהתנגדותם נבעה ממעשיו של אביו, אגריפס הראשון (למשל בניית החומה השלישית).

בראשית תקופת הנציבות השנייה, היה נראה שהשלטון יעיל והכרחי, משום שהשליטים הראשונים (קספיוס פאדוס וטיבריוס יוליוס אלכסנדר) אחזו היטב בשלטון. בתקופת שלטונו של קספיוס פאדוס הסתכסכו תושבי רבת עמון עם היהודים שהתגוררו ממזרח לירדן, מה שגרם לכך שהיהודים החלו להחזיק בנשק ללא אישורו של קספיוס פאדוס, שלושה ממנהיגיהם נכלאו ואחד מהם אף הוצא להורג. בדרום הארץ תולומיוס הצליח לגרום נזק לאדומים ולערבים, ולאחר מכן הוצא להורג גם הוא על ידי קספיוס פאדוס. פאדוס הרג רבים מתומכי תאודאס, משיח שקר שקרא ליהודים לצפות בבקיעת נהר הירדן. לבסוף, פאדוס ערף את ראשו של תאודאוס, והביא אותו לירושלים.

היהודים המשיכו לתמוך בשלטון הרומי בארבעת השנים הראשונות לתקופת הנציבות השנייה וגם מעזרת אגריפס השני, שאז בכלל שהה ברומא. תמיכת היהודים בשלטון הרומי נגרמה גם בזכות הפיקוח על אוצרותיו של בית המקדש ועליו באופן כללי, וגם בזכות המינוי של הכהנים הגדולים, הסמכות לכך ניתנה לאחיו של אגריפס, הורדוס, מלך כלקיס. בשנת 49 מת הורדוס וסמכויתיו הועברו לאגריפס השני. בימיו של קספיוס פאדוס התעורר ויכוח על פיקוח בגדיו של הכהן הגדול, פאדוס טען שעניין זה צריך להיות תחת פיקוחו שלו, מה שגרם ליהודים למחות נגד זה, הם אף הגישו תלונה לאגריפס השני, שהתקבלה בסופו של דבר.[20]

תקופת ונטידיוס קומאנוס (48–52)[עריכת קוד מקור | עריכה]

המתיחות בין רומא ליהודים הגיע לשיאה בימי שלטונו של ונטידיוס קומאנוס, הסכסוך הראשון בימי שלטונו התרחש בירושלים, כאשר המוני יהודים שהו בבית המקדש, חשף עצמו אחד החיילים הרומאים בפני הנוכחים, ולעג ליהודים, היהודים ששהו בבית המקדש זעמו על כך מאוד, עד כדי כך שהחלו לקלל את קומאנוס ואף יידו אבנים. לפי יוסף בן מתתיהו, חללים רבים נספו במארב שבא אחרי התקרית כתוצאה מפקודתו של קומאנוס שהורתה לפזר את היהודים.

תקרית שנייה התרחשה כאשר שודדים תקפו את סטפנוס הקדוש, שהיה אז עבד משוחרר של קיסר רומא, השודדים שללו ממנו את כל נכסיו שהיו בידיו. בעקבות התקרית הורה קומאנוס לתקוף את הכפרים שהיו בסביבה. במהלך ההתקפה, אחד מחיילי הצבא הרומי נתקל בספר תורה, ושרף אותו, בעקבות זאת פנו היהודים אל קומאנוס על מנת שהחייל ייענש בשל חילול קדושת התורה, מה שאכן קרה והחייל הוצא להורג.

התקרית השלישית התרחשה בימיו האחרונים של שלטונו של קומאנוס וגרמה להדחתו, קבוצה מהגליל שעלתה לרגל לירושלים הותקפה באזור ג'נין של היום על ידי כמה שומרונים והרגה כמה מהם. המנהיגים בגליל התלוננו על התקרית לקומאנוס, אך התעלם מכך משום שרצה להתעסק בעניינים אחרים (למשל: בעת שיהודי ירושלים שמעו על ההתקפה , התאחדו לכמה קבוצות שבראשן עמד אלעזר בן דינאי שלצידו טיבריוס יוליוס אלכסנדר. הקבוצות תקפו כפרים שומרונים, שרפו את בתיהם והרגו את תושבי הכפרים. בעקבות זאת, הורה קומאנוס לצבאו לצאת לקרב נגד יהודי ירושלים, שאת חלקם הפיל בשבי ואת חלקם הרג. מנהיגי ירושלים ביקשו לא לעשות מעשי אלימות עקב חששם לכעסם של הרומאים על העיר, על משפחותיה ועל בית המקדש. גם השומרונים שלחו באותה עת שליחים לנציב סוריה קודרטוס, שהיה אז בביקור בצור. בעקבות האשמות היהודים את השומרונים ולהפך במהומות, יצא קודרטוס לארץ ישראל ודן מספר יהודים ושומרונים לעונש מוות. קומאנוס ומנהיגי היהודים והשומרונים יצאו יחד לרומא על מנת להביא דין וחשבון על מעשיהם בפני קיסר רומא.[23] ובעזרתו של אגריפס השני היהודים ניצחו במאבקם נגד השומרונים, ומנהיגיהם הוצאו להורג, ואילו קומאנוס נבעט מתפקיד הנציבות והוגלה.[20]

תקופת אנטוניוס פליקס (52–60)[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר אנטוניוס פליקס עלה לשלטון, התקריות שהתרחשו בימיו של קומאנוס לא פסקו ואף הפכו לחלק משורה של ציפיות משיחיות ומקרי אלימות. נראה היה כי פליקס לא הצליח להשתלט על המצב, ואף היה עבד של קיסר רומא קלאודיוס ומקורב אליו, ולא בן מעמד הפרשים. בשנת שלטונו השנייה של פליקס מת קלאודיוס, ולאחר שנירון קיסר החליפו, הוא לא גילה עניין בניהול האימפריה הרומית, ואדישותו והזנחותיו הרבות השפיעו רבות על מישורי הפרובניקות.

אך לא עבר הרבה זמן וכבר כוחו של פליקס בשלטון היה דל, גנבים רבים הגיעו לארץ ישראל, ויותר ויותר אנשים הוצאו להורג. לפי יוסף בן מתתיהו, כל בכל יום בתקופה אז הוצאו אנשים להורג, והאלימות הגיעה אפילו לערי ארץ ישראל, אם כי יש הסבורים שבן מתתיהו הפריז מדי בטענה הראשונה. לאלו שנהגו באלימות והפרו את חוקיו של פליקס נהגו לקרוא סיקריים (או סיקריקים). האדם הראשון שנפל קורבן לסיקריקים היה יונתן בן חנן, עובדת הירצחו מוזכרת רק בספרו של יוסף בן מתתיהו "מלחמת היהודים". בספר זה מאשים בן מתתיהו את פליקס בפיתוי דוראס הירושלמי, שהיה חברו הטוב של יונתן. בן מתתיהו טוען כי פליקס הבטיח לו סכומי כסף גדולים אם יידאג לכך שיונתן יירצח, דוראס קיבל את ההצעה ותכנן את הרצח.

אך לא רק הסיקריקים הייתה הבעייה העיקרית בארץ ישראל, גם העימות בין היהודים והלא-יהודיים בקיסריה הסלים והפך למאבק של ממש בסוף שנות ה-50 של המאה הראשונה. הסיבה למאבק היה רצון לשוויון זכויות בעיר. לפי יוסף בן מתתיהו, דווקא היהודים היו אלה שפתחו במאבק ולפעמים אף הביאו להחרפתו.

העימותים בקיסריה הפכו לקרבות גלוים ברחובות העיר, מנהיגיה ניסו להשתלט על הקרבות כשניסו לגזור עונשים כבדים על המתפרעים, ואילו אחדים ספגו עונשים קלילים יותר. בעקבות פעולות אלו החלה הסלמה במצב ששרר אז, בזמן שהאחרים מהאוכלוסייה ביצעו מעשים רדיקליים עוד יותר ממה שנעשה עד אז. הכוח הרב של היהודים הושג מכך שהיו עשירים ואוכלוסייתם הייתה רבה, ואילו האחרים נאלצו להסתמך על החיילים שנשלחו לשמור על קיסריה, שתמכו בהם. בזמן מסוים שוחחו שני הצדדים שהיו מעורבים בעימותים, ולבסוף היהודים ניצחו במערכה. באותה נקודה החלה התערבותו של פליקס, הוא דרש מהיהודים לא לבצע עוד פעולות נוספות, כשסירבו, פליקס ציווה מחייליו לתקופם, מה שהוביל להריגתם של יהודים רבים והפלתם של רבים בשבי ובזיזת בתיהם.

לאחר מכן החל קרע פנימי בקרב יהודי קיסריה, המבוגרים שבהם תמכו במהלכים דיפלומטיים שקולים, ואילו הצעירים שבקהילה רצו בנקיטת פעולות אלימות. עד אותו קרע ידם של הצעירים הייתה על העליונה, אך מאז שהחל הקרע ידם של הזקנים כבר הייתה על העליונה, הם קראו לפליקס והתנצלו בפניו. הויכוחים בין הצדדים הופנתה דווקא לרומא, שבה היהודים בחרו להתלונן על מעשיו של פליקס בעת המאורעות, אולם בשני תחומים אלה הם נכשלו. מרקוס אנטוניוס פלאס, שהיה אחיו הצעיר של פליקס, שכנע אותו לבטל את תלונת היהודים, ואילו ליוונים שהתגוררו בקיסריה הושג צו אשר מנע שוויון זכויות בעיר, מה שהתבקש על ידי היהודים. החלטה זו הפכה את יהודי העיר לתושבים מהמעמד השני. אך התחושות כלפי הלא-יהודים וכלפי הרומאים הלכו וגברו, וגרמו להחרבת אמונה של רומא וביחס שלה כלפי היהודים.[20]

הפולמוס ששרר בארץ ישראל לאחר תקופתו של פליקס לא היה רק אנטי-רומי ומשיחי, השסעים בקרב החברה היהודית הביאו להפקרות חמורה. ישמעאל בן פיאבי מונה על ידי אגריפס לכהן גדול בשנת 59, בתלמוד הוא נחשב למסית לאלימות:

אוי לי מבית ישמעאל בין פיאבי, אוי לי מאגרופן

תקופת פורקיוס פסטוס (60–62)[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר פורקיוס פסטוס מונה לנציב במקום אנטוניוס פליקס ההרס שנגרם על ידי הסיקריקים הלך וגבר, והגיע גם לכפרים ולערים. הסיקריקים גנבו, רצחו ושרפו שדות ובתים, פסטוס היה מאוד תקיף ביחס שלו כלפי הסיקריקים והצליח להפיל את חלקם בשבי ולהוציאם להורג. נוסף על כך, פסטוס חיסל את ההשפעה של אדם שהתחזה למשיח, אשר הוליך את העם למדבר והבטיח להם גאולה, לבסוף הוא הוצא להורג כמו גם תומכיו.

בתקופת פסטוס התפשטו מאבקי כוח בין אגריפס השני לבין האנשים שמונו על בית המקדש, כאשר אגריפס היה בירושלים הוא שהה בארמונם של החשמונאים ששכן ממערב להר הבית. אגריפס נהג לאכול בארמון בסתר בעוד הוא מביט על הכהנים השונים ועל בית המקדש, כמחאה על שהותו של אגריפס בארמון, הורו ראשי עיריית ירושלים על בניית חומה ממערב לחצרות בית המקדש. פסטוס ואגריפס זעמו על כך והרסו את החומה, אך היהודים הצליחו לשכנע את השניים שהריסת החומה היא חילולו של בית המקדש. עניין הריסת החומה הועבר לטיפולה של רומא, ובעזרת אשתו של נירון קיסר, פופיאה סבינה (אנ'), היהודים ניצחו במאבק על הריסת החומה.

למרות כישלונו של אגריפס על שליטת המצב בבית המקדש, בתקופה אז מינה אגריפס מספר כהנים גדולים: יהושע בן גמלא שהוחלף בידי חנן בן חנן, שכיהן גם לאחר מותו של פסטוס. חנן כינס את הסנהדרין והורה להוציא להורג את יעקב הצדיק, אחיו של ישו. כמה מתושבי ירושלים זעמו על ההחלטה להוציא להורג את יעקב, ואף התלוננו בפני אגריפס ולוקיוס אלבינוס, כתוצאה מכך ננזף חנן על ידי אגריפס ואלבינוס הזיז אותו מתפקידו.[20]

תקופת לוקיוס אלבינוס (62–64)[עריכת קוד מקור | עריכה]

המצב המשיך להחמיר גם בימי שלטונו של אלבינוס, הוא מתואר על ידי יוסף בן מתתיהו בתור נציב מושחת וחסר תקנה, שגזל מאנשים את כספיהם וקיבל שוחד על מנת שפושעים ישוחררו, עד שבתום תקופתו לא נותרו עוד אסירים. בתחילת כהונתו אלבינוס פעל נגד הסיקריקים וכלא רבים מהם, אך חבריהם שחררו אותם. חנניה בן נדבאי, שבינו לבין אלבינוס נוצר קשר, הכריח אותו לשחרר את כל העצורים, ובתמורה ישוחררו כל מקורביו. לאחר שאחד ממקורבי אלעזר בן חנניה נתפס והוצא מחוץ לירושלים, ביקש חנניה לשחרר גם אותו בתמורה לשחרור עשרה מהחברים שלהם, בעוד הסיקריקים ממשיכים לפעול בדרכם ללא כל חשש.

אלבינוס נאלץ לשלם מחיר גדול על פעולותיהם של הסיקריקים, בשל חמדנותו אישר לשחרר אסירים תמורת סכום עתק. ורבים מהאסירים שוחררו אם קרוביהם יכלו לגייס את ההון שהיה דרוש לכך, רק מי שלא הצליח לגייס את הסכום הנדרש לא שוחרר.

באווירת השחיתות ששרה אז בנציבות בירושלים, וגם מחוצותיה, אירעו עימותים אלימים ונוסדו קבוצות שכל מטרתן היו לגנוב את כספם של העשירים. כאשר אגריפס השני הזיז את יהושע בן גמלא מתפקידו ככהן הגדול נוצר מאבק בין שני הצדדים, בתחילה הטיחו הצדדים עלבונות, ואחר כך יידו אבנים. גם מקורבי קוסטובר ושל אחיו שאול שדדו את שכבת האוכלוסייה החלשה. לפי ספרו של יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, באותה תקופה התרחשו מאבקים וסכסוכים בעיר באופן גדול יותר. הסיעות במאבקים נגד הרומאים היו גדולות, אך מעשיהם לאו דווקא היו נגד הרומאים, הגזל, השוד, השוחד, הרצח ושדידת הרכוש היו מעשים שהתרחשו כל יום בארץ ישראל.

נוסף על כך, חנניה שיחד את הבריות שישמרו על מעמדו בקרב הסיעות האחרות. כספיו מגזלם של הכהנים הלכו וגדלו, וכן היה שולח את עבדיו לגזלם ולבסוף נטל לעצמו את כל מעשרות הכהנים. הכהנים שסירבו לוותר על רכושם הוכו, וכהנים רבים הפכו לעניים. לפני ששב לרומא, הוציא אלבינוס להורג חלק ממי שנידונו למוות, ואילו את האחרים שחרר תמורת שוחד.

גם בבית המקדש התרבו הסכסוכים והחיכוכים באותו הזמן, הלויים ששירתו במקום ביקשו ללבוש בגדים עשויי פשתן, כמקובל בקרב הכהנים. לאחר מכן פנו לאגריפס וביקשו ממנו שיכנס את הסנהדרין על מנת שיוכלו להתלבש כמקובל, מה שאכן קרה.[20]

תקופת גסיוס פלורוס ותום תקופת הנציבות השנייה (64–66)[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדעת יוסף בן מתתיהו, פלורוס היה הנציב הגרוע מכל הנציבים, הוא היה הזדוני והמפקיר ביותר, עד שאלבינוס נעשה צדיק לעומת פלורוס. את מה שאלבינוס ביצע בסתר, פלורוס עשה בגלוי: ערים שלמות בארץ ישראל נבזזו, ולדבריו של יוסף בן מתתיהו, יהודים רבים נטשו אותן, בטענה שעדיף לחיות בין הגויים, ולדבריו, פלורוס היה זה שהלהיט את היהודים לפרוץ במרד.

גם המתיחות הפנימית לא נרגעה בימי פלורוס, הבניות בהר הבית הסתיימו ב-64, ולפי יוסף בן מתתיהו, לאחר סיומן 18 אלף איש נותרו ללא עבודה, גם אם המספרים שנקב בהם בן מתתיהו היו גדולים מדי, האבטלה הגדולה שהייתה אז היא שגרמה לתסיסה החברתית, אגריפס ניסה לתכנן במהירות עבודות להעסקת האנשים שנותרו חסרי עבודה על מנת להבטיח את פרנסתם.

לפי יוסף בן מתתיהו, המאורעות בקיסריה שהתחוללו בין 65 ל-66, היו הגורמים העיקריים לפרוץ המלחמה. המאורעות החלו כאשר היהודים ניסו לרכוש חלקת אדמה שגבלה בבית הכנסת המקומי, בעקבות ניסיון זה, בעל המקרקעין הלא-יהודי החל לבנות על הקרקע בתי מלאכה, בעוד שהוא משאיר ליהודים רק מעבר לא נוח וצר. בעקבות זאת החל ריב בין הפועלים הלא-יהודים לבין צעירים יהודים, לבסוף החליט פלורוס להתערב בריב. היהודים ניסו לשחד את פלורוס על מנת שיפסיק את המשך הבנייה, לאחר שקיבל את השוחד נסע לסבסטי (היום סבסטיה), והמצב בקיסריה לא השתנה.

ביום שלמחרת, כאשר יהודי העיר נאספו בבית הכנסת לתפילות ביום שבת, הציב יווני לפני בית הכנסת כלי שבו הקריב את היוונים לקורבן (ככל הנראה רמז כי היהודים מנודים). כתוצאה מכך התפתח ריב במקום שבו ניצחו היוונים, ולאחר ניצחונם נמלטו היהודים לנרבתא ובעת בריחתם לקחו איתם ספרי תורה. מנהיגיהם של היהודים ניסו לפנות לעזרה מצד פלורוס, אך פניותיהם לפלורוס נדחו ואף הושלכו לכלא על שהוציאו את ספרי התורה מקיסריה, מספרם המדויק של הנמלטים לא ידוע. לפי יוסף בן מתתיהו, 20 אלף מתו בעת המהומות שאירעו בפרוץ המרד, וכל השאר נכלאו.

המתיחות הגיעה לשיאה כאשר פלורוס ניסה לקחת 17 כיכרות כסף שהיו בבית המקדש, לדבריו לצורך מדינתו. אך היהודים ראו במעשה כחילול הקודש, והחלו בגיוס כספים למען פלורוס, הוא ראה בכך פגיעה אישית ושלח גייסות לירושלים כדי להטיל עונשים על היהודים אך גם כדי להטיל ממון רב יותר משתוכנן בהתחלה. בגלל שלא הצליח למצוא את האחראים לכך, אישר פלורוס לחייליו לבזוז ולהרוג את כל היהודים שהיו בשוק העליון, אך חייליו בחרו לטבוח ביהודים ברחובות העיר, אך גם בבתיהם של היהודים. כתוצאה מהמעשה נכלאו יהודים רבים נכלאו, עונו ובסופו של דבר נצלבו למוות, גם היהודים שהיו לבני מעמד הפרשים, שהחוק אסר לפגוע בהם אז. אחותו של אגריפס השני, ברניקי, ניסתה להתערב בנושא, אך ניסיונותיה לא נענו, והחיילים אף לעגו לה ורדפו אותה.

מנהיגי היהודים ניסו להריגע את הרוחות ואף נענו בחיוב לדרישתו של פלורוס, שצבאות רומא יתקבלו בפנים יפות. אך פלורוס טמן בכך מלכודת: הוא נתן לחייליו הוראה בחשאי לא להשיב לברכתם של היהודים, ולהתנפל על מקבליהם. כאשר התרחש המאורע התרחש טבח המוני וקטלני, וחייליו של פלורוס טבחו בקהל ללא אבחנה, אך היהודים התנגדו לחייליו בסמטאות קיסריה, ונמנע מן החיילים הרומאים להצטרף לידידיהם ששהו במצודת אנטוניה. היהודים שמרדו ניצלו זאת כדי להרוס את צידי בית המקדש שהיו סמוכים למצודה, ובכך למנוע מפלורוס להיכנס בדרך הישירה לבית המקדש ולאוצרות שבו.

לאחר שנודע הדבר לקסטיוס גאלוס, הוא החליט לשלוח את נפוליטנוס על מנת שיחקור את מה שקורה בקיסריה. כאשר הגיע לירושלים בחברתו של אגריפס השני, שנפגש עמו ביבנה לאחר ששב מאלכסנדריה, הופתע אגריפס לגלות את הסבל הרב שספגו האוכלוסייה בידי גייסותיו של פלורוס, ואף התרשם מהנאמנות של היהודים כלפי רומא, ואמר זאת לגאלוס.

באותה עת היהודים דרבנו את הכהנים הגדולים ואת אגריפס השני לשלוח משלחת לנירון קיסר בשביל למתוח ביקורת חריפה על פלורוס. אך אגריפס הטיל ספק בשיגור משלחת שכזאת, והחליט לכנס את אוכלוסיית לשכת הגזית, ונשא בו נאום. נאום זה נחשב לאחד מכתביו המפורסמים של יוסף בן מתתיהו, אך ישנו ספק אם זהו אכן נאום שנשא אגריפס.

בראשית נאומו אגריפס הפחית בערכיהם של שני הנימוקים שהיו נפוצים אז בקרב היהודים לתמיכה בפרוץ המלחמה. במהלך הנאום הוא אמר כי את רשעותו של פלורוס ניתן לנטרל מבחינה דיפלומטית, כי ההחלטה לפרוץ בקרב על אימפריה גדולה היא לא סבירה וכי את מעשיו העוולים של פלורוס ניתן לפתור, אך במידה ותפרוץ מלחמה היא תגרום לאכזריות רבה ולהרס רב.

בסיום דבריו אגריפס הציע ליהודים לשלם את המיסים שלהם ולשקם את דרכי הכניסה לבית המקדש, בראשית היהודים נענו לבקשה, אך לאחר שקרא שוב ושוב להיכנע לפלורוס עד שיימצא לו מחליף מרומא, זה הכעיס כמה מן היהודים, ואלה החלו ליידות אבנים עליו ולהטיח נגדו שלל קריאות גנאי. לבסוף נאלץ אגריפס לעזוב את המקום, והתקווה למניעת המאבק התפוגגה ברגע.

לאחר עזיבתו של אגריפס, התרחשו שני מאורעות בזה אחר זה, אשר רק תרמו לנחישותה של החלטת היהודים שמרדו לפרוץ במלחמה. קבוצת סיקריקים שבראשה עמד מנחם בן יהודה, כבשה את מצדה מהרומאים, מה שגרם לטבח בחיל המצב הרומי ששהה באזור. בירושלים החליטו הכהנים, בעזרת שכנועו של אלעזר בן חנניה, לא לקבל קורבנות מהלא-יהודים, כלומר: לא להעלות קורבנות לשלום קיסר רומא באופן יומי, מעשה זה סימל הכרזת מלחמה, שכן העלאת קורבן לשלום קיסר רומא באופן יומי הוזכר בהסכם עם רומא וסימל את מסירותם של היהודים לקיסר הרומי, ויהודי ארץ ישראל התנתקו משלטונה של רומא, לפי יוסף בן מתתיהו, מעשה זה היה יסוד למלחמה נגד הרומאים.[20]

המרד הגדול וחורבן בית שני (66–73 לספירה)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערכים מורחבים – המרד הגדול, המצור על ירושלים (70)
מבצר ההרודיון, שהוקם בידי הורדוס ושימש את אנשי חצרו. במרד הגדול התבצרו בו המורדים כנגד כוחות הרומאים. במרד בר כוכבא שימש האתר כמקום המנהלתי של המרד.
מטבע יהודה השבויה

במהלך תקופת בית שני היהודים גילו הרבה יכולת ורצון להסתגל לשלטון הרומי, למרות מרד החשמונאים שיצר שיטות פעולה חדשות בנוגע ליחסי היהודים עם המדינות המקיפות אותם, ובמיוחד בנושא הצבאי.

מלבד כתביו של יוסף בן מתתיהו, בספרות חז"ל לא מוזכרות כלל נטיות למרד מצד הפרושים. בספרים החיצוניים כמו עליית משה ומזמורי שלמה מסופר על ימות המשיח כהתגלמות רצונו של האל ולא כרצון האדם, אף כי מגילת מלחמת בני אור בבני חושך שהיא אחת ממגילות מדבר יהודה מסופר על השתתפות הפרושים במלחמה באחרית הימים, לפי המגילה, עיתוי המלחמה ייקבע על ידי אלוהים, וממדיה יהיו קוסמיים. על פי זאת, הטענה כי כל היהודים נטו למרד במאה ה-1 אינה נכונה, ייתכן שהייתה מסורת ארוכת שנים, מממלכת החשמונאים, של מרידות נגד השלטונות הזרים.

בין הגורמים לפריצת המרד, אכזריות השלטון הרומי ושחיתויותיו, סכסוך בין יהודים ולא יהודים (יוונים הלניסטים, סורים, שומרונים ואחרים), וכן מתחים פנימיים בין כתות יהודיות שונות. לאחר הצלחות ראשוניות של המורדים, נשלחו אספסיאנוס ובנו טיטוס לדכא את המרד. שיאו של המרד היה בשנת 70 לספירה, עם כיבוש ירושלים והחרבת בית המקדש על ידי טיטוס, אולם דיכוי המרידה בכל מעוזי המורדים, ובהם מצדה, נמשך עוד כשלוש שנים לאחר מכן.

המרד הגדול הפתיע גם בגלל הציפיות של המורדים, שקשה להבין מה בדיוק רצו להשיג במרד. העוצמה של רומא במהלך המאה הראשונה הייתה גדולה, כל העולם פחד מרומא ואף כוח צבאי ללא התחרה מול כוחה הצבאי של רומא. גבולותיה של האימפריה הרומית השתרעו באותה תקופה מצפון-מערב בריטניה עד לדרום-מזרח מסופוטמיה, גם חלקים מארצות הדנובה, צפון אפריקה וגרמניה נכללו כחלק מהאימפריה הרומית.

לדעת יוסף בן מתתיהו, המרד הגדול פרץ בגלל קבוצת קנאים זעירה, שלא סלדה משדידות, רציחות, חטיפות ושריפות בתים. בן מתתיהו קושר את פריצת המרד הגדול עם השנאה המתמשכת בין היהודים ללא-יהודים בארץ, ובפרט עם המאורעות בקיסריה שאירעו בימי פלורוס. לסיכום, מאשים בן מתתיהו את הנציבים הרומאים, כך גם רומז הסנאטור וההיסטוריון הרומי טקיטוס, ומפנה אצבע מאשימה בעיקר כלפי אנטוניוס פליקס וגסיוס פלורוס, בשל התנהגותם חסרת האחריות והאכזרית. ספרות חז"ל טוענת כי המרד פרץ עקב מתחים חברתיים, מניעים מוסריים ונושאים חומריים.[24]

המרד נכשל כישלון חרוץ והיה בעל תוצאות קשות: מנהיגיו נהרגו או נלקחו בשבי. מאות אלפי יהודים נהרגו, רבים אחרים הוגלו או נמכרו לעבדות ולפעילות גלדיאטורית, ערים כמו יפו, יודפת וגמלא נחרבו, והגרוע מכל היה חורבנה של ירושלים ובית המקדש השני - מרכזו הרוחני והדתי של העם היהודי. נוסף לכך, מעמדה המשפטי של יהודה שלפני המרד הוגדרה כ"ידידת ובעלת ברית של העם הרומאי" בוטל.

פרובינקית יהודה לאחר החורבן (70–132 לספירה)[עריכת קוד מקור | עריכה]

עת התאבדותו של נירון קיסר ב-68, שושלת יוליוס-קלאודיוס הגיעה אל קיצה, גם התאבדותו של נירון לא הביאה רוגע לאימפריה, המרידות והזעזועים הלכו וגברו: אימפרטור קמו, וב-69, בשנת ארבעת הקיסרים, פרצה מלחמת אזרחים. עת המלחמה הבינו הרומאים שוב שכוחם הצבאי גדול יותר מכוחם המדיני.

האוטונומיה בוטלה ויהודה הפכה לשטח כבוש, הוצאו גדודי חיל העזר מסבסטיה וקיסריה ובבירתה ירושלים, חנה לגיון רומאי - הלגיון העשירי פרטנסיס, שיוכל לטפל ביתר יעילות במרד. בשל נוכחות הלגיון (שחנה בירושלים) הפכה יהודה לפרובינקיה קיסרית ולכן איכות הנציבים השתפרה, ומעתה שלטו נציבים בעלי דרגה סנאטורית ואדם ששימש קודם כפראיטור (תוארו הרשמי היה "לגאטוס אוגוסטי פרופראיטור"). קיסריה, שתפקדה כבירת הפרובינקיה, קיבלה מעמד של קולוניה מה שנתן לחלק מתושבי העיר אזרחות רומית (אנ') והטבות מס שונות כמו כן הערים יפו (פלאוויה יופה) ושכם (פלאוויה נאפוליס) שוקמו והוקמו מחדש כערים הלניסטיות.

מעמד היהודים ביהודה כמו שאר אחיהם באימפריה ירד. תוצאה של המרד הייתה שמיטת ההנהגה מידי בית הורדוס והיעלמות השושלת עד סוף המאה הראשונה. למרות האבדות בזמן המרד רוב אוכלוסיית ארץ ישראל המשיכה להיות יהודית, קרקעות נרחבות הוחרמו מיד המורדים או הופקעו על ידי הקיסר אספסיאנוס והפכו לאדמות המדינה הרומאית, או ניתנו כמענקי שחרור לחיילים וותיקים, כך שחלקים משמעותיים מיהודה עברו לידי הרומאים.

מערכת מיסים נרחבת הכבידה על התושבים: מס גולגולת אישי, מס על היבולים (בין 10% ל-12%), מס קרקע, ארנונה שהייתה לקיחת מזון וביגוד לטובת צורכי הצבא, ואנגריה - תפיסה של בני אדם ובהמות לשירות הצבא. בנוסף לכל המיסים האלו אספסיאנוס הטיל עליהם את המס היהודי (הפיסקוס יודאיקוס) המשפיל בשווי של שתי דרכמות, שהוטל על כל יהודי באשר הוא. היה מדובר במס שהחליף את "מחצית השקל" היהודי שיהודים שילמו באופן וולונטרי, שנותב מהמקדש בירושלים למקדש יופיטר ברומא. אך זכויות אישיות של יהודים לא בוטלו. יהודים שרכשו או ירשו אזרחות רומית נשארו במעמדם.

הגישה הקנאית שרווחה בקרב שכבות מסוימות המשיכה להתקיים והייתה אמונה שחורבן הבית היה "תקלה היסטורית" ובית המקדש השלישי עתיד להיבנות בקרוב. לאחר חורבן בית המקדש קם ביבנה מרכז של חכמים בהנהגתו של רבן יוחנן בן זכאי ממנו צמחה בהדרגה התנועה הרבנית שעתידה הייתה לתפוס בהדרגה את הסמכות הרוחנית.

גביית "המס היהודי" הוקלה בימי הקיסר הרומי נרווה (96 עד 98 לספירה) ואף הונפק מטבע מיוחד מטעמם של הרומאים לפרסם זאת. זאת ועוד, בתקופה זו שלט ביהודה הנשיא רבן גמליאל דיבנה (שנפטר לקראת שלהי מרד התפוצות), שזכה לאישור רשמי בנשיאותו מטעם הנציב הרומי. רבן גמליאל היה פרגמטיסט באישיותו, ועשה את הכול כדי להסדיר את מערכת היחסים בין היהודים לבין הרומאים, ולהתקינה לפסים חיוביים ותועלתיים לשני הצדדים. כלומר, בתקופתו ובעקבות מדיניותו, לא נוצרו תנאים תשתיתיים להתפרצות מרד כנגד הרומאים. מהלכים חשובים אלה איבדו מערכם בעקבות מרד התפוצות בימי הקיסר טראיאנוס, ואף כי לא ברור עד כמה שפולמוס קיטוס המוזכר בתלמוד משקף השתתפות של יהודי יהודה במרד, נראה המצב ביהודה לאחר מרד התפוצות די מורכב ורגיש.

פולמוס קיטוס (115–117 לספירה)[עריכת קוד מקור | עריכה]

האמפיתיאטרון בבית שאן
אמת המים ביריחו
חמת גדר
ערך מורחב – פולמוס קיטוס

מעט מאוד מקורות קיימים על ההיסטוריה של ארץ ישראל בין המרד הגדול למרד בר כוכבא. בניגוד למרד הגדול, שתועד בפירוט על ידי יוספוס פלביוס, תועדה תקופה זו רק על ידי היסטוריונים רומים, שלא התמקדו בארץ ישראל, ולכן הידע על 11 הנציבים ששלטו ביהודה באותה תקופה, ועל פולמוס קיטוס (מרד שהתרחש בארץ ישראל במקביל למרד התפוצות) קטן.

מרד התפוצות (115–117 לספירה) הוא ייחודי בהיסטוריה היהודית משום שלא פרץ בארץ ישראל, אלא דווקא בפזורה. הקהילות היהודיות החזקות בקירנאיקה, בקפריסין ובמצרים החלו למרוד בשנת 115 בעת שהקיסר טראיאנוס היה עסוק במסע מלחמה כנגד האימפריה הפרתית.[25] מרידה זו הייתה עזה ביותר, ובמהלכה נהרגו יהודים, יוונים ורומאים רבים. דיכוי המרד נמשך כשנתיים. דיכוי המרד בזמן בו רומא הייתה נתונה במלחמה נגד הפרתים פגע במאמץ המלחמתי ולכן דוכא באכזריות יתרה ובהשמדת הקהילות היהודיות.

על פי ההיסטוריה אוגוסטה, שלרוב לא נחשבת כמקור מהימן, באותה תקופה גם ארץ ישראל "גילתה רוח מרדנות".

בשנת 117 מינה הקיסר טראיאנוס את הנציב האכזר לוסיוס קווייטוס, שדיכא את המרידות במסופוטמיה, למושל יהודה והוסיף לגיון שני למצבת כוח האדם הרומאי בפרובינקיה (ככל הנראה היה זה הלגיון השני טראיאנה) שהועבר מסוריה והוצב בכפר עותנאי (כיום לג'ון) סמוך למגידו. ניתן להניח שקווייטוס קיבל את מינויו כדי להשקיט את יהודה ולדכא את המרד היהודי.

דבר זה הפך את יהודה לפרובינקיה פרוקונסולרית (כלומר פרובינקיה שנציבה היה קונסול לשעבר), מה שמדגים את הרצינות שייחסו הרומאים לאיום ואת החשש שלהם מן המרידה היהודית.[26] מאורעות אלו, אשר היקפם אינו ברור, החווירו לעומת מאורעות מרד בר כוכבא שהגיע כחמש עשרה שנים לאחריהם, וזכרם כמעט לא נשמר.

אדריאנוס: תסיסה מרדנית וליסטות מדינית (117–132 לספירה)[עריכת קוד מקור | עריכה]

היחסים בין היהודים לרומאים המשיכו להחריף במהלך השנים 117–132, בעיקר בגליל. הדעה הרווחת כיום היא כי בימים שבין פולמוס קיטוס למרד בר-כוכבא, הייתה תסיסה מרדנית בקרב יהודי ארץ ישראל, והסיבות הישירות למרד בר כוכבא אינן הסיבות היחידות, כפי שטוען גדליהו אלון: "כלום פרצה המלחמה הגדולה בבת אחת בתוקפה של גזירה מן המלכות... או שמא קדמו לכך מעשים מסוימים העשויים להוכיח שהמרידה הוכשרה מלפניה, שתססה קימעא קימעא הרבה קודם לכך?". הם תולים זאת באמצעות צירוף קטעי מקורות תלמודיים המעידים על תסיסה מרדנית ועדויות ארכאולוגיות שונות.

על פי ישראל פרידמן בן שלום כלל הפרושים לא הכירו בזכותם של הרומאים - שכונו בספרות חז"ל "מלכות הרשעה" - לשלוט בארץ ישראל, ולגבות מיסים. אימרת "דינא דמלכותא דינא", היא הלכה בבלית מהמאה השלישית לספירה. ”חכמי הפרושים התחלקו לשני פלגים, זו המתונה, המיוצגת על־ידי בית הלל, אשר חששו מהתנגשות חזיתית עם רומי; וזו הקנאית, הבלתי־מתפשרת של בית שמאי, אשר הביאה בסופו של דבר לפריצת המרד הגדול נגד רומי (66–70 לספירה). אולם חילוקי הדעות ביניהם, על אף חשיבותם המכרעת מבחינה פוליטית, לא היו עקרוניים אלא תכסיסיים. הוויכוח נסב על העיתוי ועל האמצעים שיש לנקוט במאבק נגד רומי; ההשקפה הקנאית של בית שמאי קראה למאבק נגד רומי, ואילו בית הלל נרתעים בפני 'דחיקת הקץ', בפני מרד ברומי, אשר עלול להביא לתבוסה ולחורבן”[27]

גדליה אלון טבע את המושג "ליסטות מדינית" כלומר שוד מדיני, כדי לתאר מאבק אידאולוגי במסווה של מעשה פלילי. פעילות שהתקבלה בעצימת עין אם לא באהדתם של החכמים. ליסטות זו בארץ ישראל באה לידי ביטוי במספר מקורות התלמודיים: בתלמוד הבבלי (תלמוד בבלי, מסכת נידה, דף ס"א, עמוד א') מסופר על גליליים שהואשמו ברצח ופנו לרבי טרפון, שמקום מושבו היה בלוד לשם מציאת מחסה. ניתן להניח כי אותם גליליים פנו לרבי טרפון, שהיה בעל אידאולוגיה שמותית, משום שהאמינו כי ייתן להם מחסה אולי בשל הדעות הפוליטיות הקנאיות שלו. כשהגיעו אליו, התברר כי השמועה אודותם הגיע לאוזניו – משמע שפועלם של אותם גליליים לא הייתה עבריינית, אלא בעלת אופי פוליטי כלשהו. במקור קדום יותר (איכה רבה, ג, ו), מסופר על בנו של רבי חנינא בן תרדיון שבגד בחבריו הליסטים והוצא להורג בשל כך. רבי חנניה בן תרדיון שמקום מושבו היה בסכנין והיה מעשרת הרוגי מלכות מה שמחזק את האידאולוגיה השמותית שלו, התכחש לבנו בשל מעשה זה. מקור קדום זה מעיד כי הייתה פעילות מרדנית באזור זה. מקור נוסף (תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף כ"ה, עמוד ב') מדבר על מפגש בין תלמידי רבי עקיבא לחבורת ליסטים (שודדים) – במפגש זה לא רק שהליסטים אינם שודדים את התלמידים, אלא אף מלווים ומשבחים את תלמידיו של רבי עקיבא, שאף הוא היה מעשרת הרוגי מלכות ומתומכיו העיקריים של מרד בר כוכבא. יש המשערים שההכנות למרד נעשו בחסות ליסטים מדיניים אלו, שהרחיקו את משמרות החיילים הרומאים מאזורים רגישים שהוכנו למרד.

מצב חסר ביטחון זה, גרר תגובה של הרומאים - הם בנו מצודות ברחבי הגליל, והוסיפו בה מערכת דרכים משוכללת: דרך בין בסיס הלגיון בלגיו, דרך ציפורי לפתולומאיס (עכו) שהושלמה בשנת 120, וכן דרך מציפורי לטבריה. דרך נוספת מבסיס הלגיון בלגיו לבית שאן, וכן דרך מבסיס הלגיון לקיסריה, בירת הפרובינקיה. פריסה זו של הכוחות החדשים בצפונה של הארץ איפשר לכוחות הוותיקים יותר להתפרש בדרומה – ואף טוען שצמן, הקמתה של איליה קפיטולינה בירושלים הייתה בשל אותה מגמה בדיוק – אמצעי להבטחת השלטון הרומאי באוכלוסייה עוינת.

הציפיות לבניין מחודש של בית המקדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטבע שנטבע לרגל ביקור אדריאנוס ביהודה ובו הכיתוב: "adventui Aug(usti) Judaeae" שמשמעותו "לכבוד הגעת הקיסר ליהודה"
הקארדו בירושלים, חלק מאיליה קפיטולינה

עוד גורם שתרם להחרפת המצב היה צורת שלטונו של אדריאנוס (שעלה לשלטון בשנת 117). לפני שהתמנה לקיסר נלחם אדריאנוס במזרח נגד היהודים המורדים בזמן מרד התפוצות, וייתכן שהדבר גיבש אצלו דעה שלילית על היהודים. במסגרת מדיניותו להלניזציה של האימפריה, הוא הוציא מספר ערים בארץ ישראל כמו טבריה מידי שליטיהם היהודיים, ומסר אותם לידי האוכלוסייה הפגנית. כמו כן, הוא תכנן לבנות את ירושלים מחדש כעיר אלילית בשם איליה קפיטולינה. שרשרת האירועים הללו הובילה בסופו של דבר לפרוץ מרד בר כוכבא בשנת 132.

בעת ביקורו של אדריאנוס ביהודה, בשנת 129 או 130 - כחלק ממסעו במזרח התיכון בפרובינקיות: סוריה, ערביא, יהודה ומצרים - הבטיח כפי הנראה הקיסר להקים את ירושלים מחורבותיה, ולשוב ולבנות את בית המקדש. אין לדעת עד כמה התכוון לכך הקיסר, ועד כמה שמעו היהודים מהרהורי לבם. יש האומרים כי השומרונים הוציאו דיבתם,[28] ואף ראשוני הנוצרים השתדלו אצל הקיסר, למנוע את בניית הבית מחדש. פול ג'ונסון טוען כי ההיסטוריון הרומאי טקיטוס שעסק בתעמולה אנטישמית, השפיע על אדריאנוס לבטל את הבטחותיו.[29]

כגודל התקווה שעורר אדריאנוס אצל היהודים, כן היה גודל מפח הנפש של היהודים, משהתברר כי הקיסר חזר מהבטחותיו ואף התחיל לבנות עיר אלילית בירושלים המקודשת, ומקדש בהר הבית לאלים הקפיטולינים, שבה הוא מיישב נוכריים, ובכך סותם את הגולל על כל אפשרות עתידית לבנות מחדש את בית המקדש. בניית אליה קפיטולינה לא הייתה הפעילות ההלניסטית היחידה, אלא השתלבה במסגרת מפעלי הבנייה הרומאית בארץ ישראל. אדריאנוס הקים מחדש בפרובינקיה ערים הלניסטיות שנחרבו בעבר כמו עכו־פטולמאיס, וקיסריה. הוא גם הקים מקדשים אליליים בטבריה, בעזה, בקיסריה, בירושלים ובמקומות נוספים. בכמה ערים חשובות כמו טבריה וציפורי, העביר את השלטון מידם של היהודים למיעוט היווני. כל המעשים הללו הביאו את היהודים לתחושה קשה, שיש מדיניות מכוונת מלמעלה להדירם מהארץ.

קשה לומר שקיסר דעתן כמו אדריאנוס, לא היה מודע למפח הנפש שעורר, ונראה יותר שהיה פשוט אדיש להן. במטבע שהטביע נראה הקיסר מקריב קורבן על מזבח, כאשר לצדו אישה (המסמלת את יהודה), וילדים המגישים לקיסר כפות תמרים, אות לשלום ולאחווה. בניגוד למטבעות שנטבעו בפרובינקיות אחרות, מטבע זה מתעלם באופן מופגן מתרבותם של היהודים, אף שהיו רוב התושבים בפרובינקיה. ניסיון הקיסר להעניק לתושבי הממלכה עיר הלניסטית לתפארת, כפי שהוקמה במקומות אחרים ברחבי הממלכה, הייתה בצורה שגרמה לדיכוי הדתות הדומיננטיות באזור, וליהודים נראה עתה עצם הקיום היהודי בסכנה.

מרד בר כוכבא (132–136 לספירה)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – מרד בר כוכבא
טטרדרכמה מכסף מימי בר כוכבא. על צדו של המטבע חזית בית המקדש כשמעליה כוכב והכתובת "שמעון". על צדו השני לולב ואתרוג והכתובת "לחרות ירושלים"

לאחר הכנות רבות וסתורות, פרצו היהודים במרד בגלוי, ייתכן שבשנת 132.

לאחר שאדריאנוס עזב את סוריה והרחיק רבות מגבולות ארץ ישראל, פרץ מרד בר כוכבא בעוצמה אדירה. שיטת המורדים הייתה גרילה באופן מובהק. לצורך המרד, הוכנו מבעוד מועד ביצורים, דרכים וחפירות.

משפרץ המרד בגלוי הופתעו הרומאים מאוד, שלא הבחינו עד אז במה שהתרחש. קווינטוס טיניאוס רופוס, שהיה אז נציב ביודיאה, לא היה יכול לעצור את המורדים. הרומאים שלחו ליהודה תגבורות וחילות משלוח שבאו ממקומות אחרים, תחילה נקראו התגבורות מהפרובינקיות ששכנו סמוך ליודיאה, ובמיוחד ממצרים ומסוריה.[30]

בראש המרד עמד שמעון בר כוכבא, אשר זכה לתמיכת חכמי דורו ובראשם רבי עקיבא. היהודים התכוננו בשיקול דעת מלחמתי למרידה מסודרת, מאורגנת ומדוקדקת שכללה: אגירת כלי נשק (שנוצרו לצבא הרומי פגומים מלכתחילה). תפיסת מקומות אסטרטגיים, בניית קווי הגנה, ביצור עיירות, חפירות מערכות מסתור, מנהרות קשר, חומות ומעברים תת־קרקעיים. בניית צבא התנדבותי איכותי ואימונו. בניגוד למרד הקודם הפעם החליטו היהודים להתקיף מתוך מערות מסתור שהוכנו מראש, ולנקוט בלוחמת גרילה. גודל הצבא היהודי במרד אינו ידוע, ייתכן שללוחמים בארץ ישראל הצטרפו לוחמים נוספים מארצות זרות, כמו גם גויים. אך כמו במקרה של המרד הגדול, האימפריה הרומית לא סייעה כלל ליהודים.[31]

המרד שמרכזו היה ביהודה אבל ייתכן שהתרחב גם לגליל ולפראיה - עבר הירדן המזרחי, נחל הצלחה בתחילתו, וגרם לרומאים נזק כבד, כאשר מערך של כשני לגיונות הושמד, והשלטון עבר לידי היהודים, למרות לגיונות שהגיעו מסוריה, ממצרים, וערביה. אך לאחר מכן, באמצעות טובי המצביאים וכשליש מהכוח הצבאי של האימפריה שהוזרם לארץ ישראל, ובו אף הצי הרומי, המרד דוכא ביד ברזל. בדומה למדיניותו של טראיאנוס בדאקיה, אדריאנוס נקט במדיניות של החרבה טוטאלית. מאות אלפי יהודים נטבחו, מאות רבות של יישובים ביהודה הוחרבו עד היסוד, האליטה נרצחה, ונגזרו גזירות שמד, כדי לעקור את הדת היהודית מארץ ישראל. תקופת שלוש השנים שבהן שלט בר כוכבא בממלכת יהודה, הייתה תקופת העצמאות האחרונה של עם ישראל בארצו עד המאה ה-20.

ישנה מחלוקת האם היו אלה היהודים שהפילו את ירושלים במהלך המרד, חוקרים רבים טוענים כי אכן כך היה והיהודים החלו לבנות מחדש את בית המקדש והקימו מזבח. אך ישנם חוקרים אחרים שטוענים כי ירושלים לא נפלה בידי היהודים. במהלך החפירות שבוצעו בשנים שלאחר המרד לא התגלה כל זכר לכך, אך כן ידוע בוודאות כי המורדים בנו מזבח והקריבו קורבנות.[31]

לצד עדויות ארכאולוגיות רבות, שגרמו להתקדמות מרשימה במחקר המרד, כמו מטבעות שנמצאו במספר אתרים, אגרותיו של בר כוכבא, מערות מסתור ומערות מפלט, עדיין לא נחקרו אתרים ראשיים הקשורים למרד כמו ביתר שנסקרה אבל לא נחפרה, ואזור העיר איליה קפיטולינה שהרובע הנוצרי של העיר העתיקה כולו ממוקם עליה, מקשה על חפירות מסודרות בחלקים ממנו בשל רגישות דתית.[32]

פרובינקיה סוריה-פלשתינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות מרד בר כוכבא[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמונת אילוסטרציה של שער הניצחון בתל שלם שמשוער שהקדישו הסנאט והעם הרומאי לכבוד הקיסר אדריאנוס לאחר דיכוי המרד
התיאטרון בבית שאן העתיקה
ערך מורחב – גזירות אדריאנוס

בעקבות מרד בר כוכבא הטיל הקיסר אדריאנוס מכלול פעולות עונשין שנקראו גזרות השמד במטרה לעקור את הדת היהודית מארץ ישראל, ולפרק את אחידותה של היהדות מבחינה תרבותית ולאומית, ובכך לשבור את מוקד ההתנגדות לשלטונה של רומא בארץ. הגזירות כללו שורה של צווים שאסרו קיומן של מצוות בארץ ישראל, ובהם איסורים על המילה, על סמיכת חכמים ועל שמירת השבת, והם נאכפו במלוא חומרתם, בעונש מוות על העוברים עליהם. תקופה זו נקראה על ידי חכמי התלמוד בשם הקוד "שעת הסכנה".

השלטון הרומי מחק את הפרובינקיה "יהודה" (Iudaea) והקים במקומה את הפרובינקיה סוריה-פלשתינה (Syria Palestinae). שינוי שמה של הארץ על שמו של העם הפלשתי שנכחד זה מכבר, נעשה במטרה לנתק את הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל.[33][34] אף על פי ששינויי שמות מסוג זה התרחשו גם במקומות אחרים, מעולם לפני או אחרי המרד לא נמחק שמה של אומה כתוצאה ממרידה.[35] נתן שור מעיר כי לגזירה זו השפעה מרחיקת לכת עד ימינו, כאשר התנועות הערביות הפלסטיניות מתבססות עליה.[36] גם להקמת העיר האלילית והנוכרית איליה קפיטולינה על חורבותיה של ירושלים, ובה מקדש אלילי על מקום המקדש היהודי, ואיסור על יהודים לבוא בתחומה, הייתה מטרה דומה.

בעקבות מרד בר כוכבא ותוצאותיו התחולל בארץ ישראל שינוי דמוגרפי נרחב. היישוב היהודי במחוז יהודה חרב באופן מוחלט, ורוב האוכלוסייה היהודית התמקמה בגליל. השומרונים החלו להתפשט לאזורים שמחוץ לשומרון. חוקרים מודרניים סבורים שיש להחשיב את הגלות של בית שני החל מתקופה זו, ולא מתקופת חורבן הבית השני, כפי שקבעו חוקרים נוצרים־פרוטסטנטים. כיוון שגם לאחרי חורבן בית שני, הייתה קהילה יהודית תוססת, פורייה ויצרנית בארץ ישראל, שאף הצליחה להקים מתוכה כוח צבאי רציני.

אנטונינוס פיוס (138–161 לספירה)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקלה ביחסים עם היהודים נעשתה שלוש שנים לאחר דיכוי המרד, עם מותו של אדריאנוס ועלייתו לשלטון של הקיסר אנטונינוס פיוס ביולי 138. יורשו של אדריאנוס ביטל את הגזרות על הדת היהדות, וחזר למדיניות הרומאית המסורתית, של הבטחת חופש הדת של היהודים. ואף אפשר הקמת בית דין לענייני ממונות. צעדים אלו אפשרו את הקמת המרכז היהודי באושא שבגליל, שהפך לאחר חורבן יהודה, למרכז היישוב היהודי בארץ ישראל. המועצות העירוניות בטבריה וציפורי חזרו לידי היהודים, אך איסור התיישבות בירושלים עמד בעינו, אם כי השלטונות העלימו עין מעליה לרגל של יהודים, שלא השתהו במקום זמן רב. הכלכלה היהודית בגליל התאוששה, והגליל נשאר יהודי כמעט בשלמותו. ובהנהגתו של רבן שמעון בן גמליאל היהדות הדחיקה את התקוות המשיחיות, והשלימה בלית ברירה עם נוכחותה של רומא בארץ, ובמקביל, מנהל הקיסרים מהשושלת הנרווה-אנטונינית (אנ') גילה סובלנות יחסית כלפי היהודים.

ספטימיוס סוורוס (193–211 לספירה)[עריכת קוד מקור | עריכה]

במלחמת האזרחים שפרצה בקיסרות בשנת 192, בעקבות רציחתו של הקיסר קומודוס, צידדו יהודי ארץ ישראל במצביא ספטימיוס סוורוס, כנגד השומרונים שצידדו במתנגדיו, ולאחר שניצח את כל יריביו בשנת 193 הוא גמל להם על תמיכתם. סוורוס המשיך במגמת העיור של קודמיו, וייסד בשנת 200 את לוד (דיוספוליס) ובית גוברין (אלותרופוליס) לערים, וכך ארץ ישראל השלימה מהפך של מעבר לתחומים עירוניים.

מסיכת האל פאן שנמצאה בסוסיתא ב־2015

בתקופת שלטונו של סוורוס הותר ליהודים לכהן במשרות פקידות ברחבי הערים בקיסרות. בני שושלתו הלכו אחריו והמשיכו את המדיניות האוהדת ליהודים.[37]

קרקלה (211–217) ורבי יהודה הנשיא[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרידי מקדש רומאי בבית שאן

שיאו של תהליך זה הגיע בתקופתו של רבי יהודה הנשיא, שבזמנו שככה האיבה המסורתית לרומא, והוא פעל לשילוב עם ישראל במערך המִנהל הקיסרי הרומי. כמו כן, אין להתעלם מהשינויים הגדולים שקרו ברומא - עליית השושלת הסווראנית בשנת 193 סימלה שינוי תרבותי בקיסרות, כשלראשונה עלתה שושלת שמית שהחדירה לרומא את פולחני המזרח. מעצם טבעה הייתה השושלת החדשה אוהדת ליהודים. הסווראנים התירו ליהודים לכהן במשרות בפקידות הרומית, והם קיבלו אזרחות רומית כתוצאה מן החוקה האנטונינית (אנ') של הקיסר קרקלה בשנת 212, שהעניקה אזרחות לכל תושבי הקיסרות שהיו בני חורין, ובכללן הזכות לאייש משרות ציבוריות. בתקופה זו נודעו יחסיו הטובים של מנהיג היהודים רבי מבית שערים, עם האימפריה הרומית בכלל והקיסר בפרט. רבי ריכז סמכויות רבות בידיו, וחתם את המשנה.

פטירתו של רבי וירושת בנו רבן גמליאל ברבי ונכדו רבי יהודה נשיאה עמדו בסימן משבר המאה השלישית, ויצרה אווירת משבר כלכלי פוליטי וחברתי. אך התערערות כוחה של האימפריה הביאה גם להחלשת האיסורים הישנים כמו הכניסה לירושלים. עם זאת, במאמצים משותפים של הנשיאות, שהחלה לאבד מכוחה, ושל חכמי הסנהדרין, ובעיקר רבי יוחנן וריש לקיש הטבריאניים, לא פוררה התקופה את החברה היהודית, אם כי סדקה בה וצלקה בה כהוגן, ולראיה שבעידן זה הונחה התשתית לעריכתו ולחתימתו של התלמוד הירושלמי, ביצירת התוספתא ומדרשי ההלכה, ועיבוד המסורות והפרשנות למשנה.

דיוקלטיאנוס (284–305 לספירה)[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם עלייתו של הקיסר דיוקלטיאנוס בנובמבר 284, האיש שהוציא את האימפריה מהמשבר, נערכו רפורמות מקיפות במינהל ובצבא הפרובינקיות. הנגב סופח לשטח הפרובינקיה סוריה פלשתינה, בעוד חלקי עבר הירדן: הבשן והחורן, עברו לשליטת הפרובינקיה ערביה פטריאה. כמו כן, נעשתה רפורמה מנהלתית, הפיקוד על הלגיונות נלקח מן הנציב ונוצר תפקיד חדש בשם "דוכס פלשתינה" שעליו הוטל הפיקוד על הצבא שהוצב בפרובינקיה. וכן, הלגיון העשירי פרטנסיס הועבר מירושלים, והוצב מחדש באילה (מקום בקרבת עקבה המודרנית). בתקופה של מחצית המאה השנייה ותחילת השלישית, יהודים רבים החלו להגר מארץ ישראל לרחבי האימפריה הרומית ולעסוק במלאכה ובמסחר. וכך נבנו קהילות בדרום גרמניה ובספרד. יחסו של דיוקלטיאנוס ליהודים היה חיובי, בעוד שהוא רדף את הנוצרים. בתקופה זו עברה הסנהדרין לטבריה. פרישתו של הקיסר דיוקלטיאנוס בשנת 305 הייתה תחילתה של תקופות של מלחמות אזרחים וחוסר יציבות, כתוצאה מזה השלטון הרומי בארץ ישראל התרופף, והשומרונים בהנהגת בבא רבה שלטו במחוז השומרון המוגדל, כמדינה עצמאית לכל דבר אף שלא באופן רשמי.

סופה של התקופה הרומית ותחילתה של התקופה הביזנטית בארץ ישראל מתוקף, בדרך כלל, בעליה לשלטון של הקיסר קונסטנטינוס בשנת 324 לכלל האימפריה הרומית, תחת קיסר זה כוחה של הנצרות החל עולה כדת מועדפת, ואחר כך כדת המדינה בקיסרות הרומית.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבודות גמר ודוקטור[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דן בר"ג, כלי הזכוכית בארץ-ישראל בתקופה הרומית והביזנטית, (עבודת דוקטור), האוניברסיטה העברית בירושלים, תש"ל
  • יוסף דינור, מערכת המיסים בארץ ישראל בתקופה הרומית : על-פי ספרות התלמוד, (עבודת דוקטור), האוניברסיטה העברית בירושלים, תשמ"ב-1982

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Keneset Yiśraʾel, 1886. (בiw)
  2. ^ יונה כהן, "מאמרים מן השנים תרצ״ז־תשמ״ז, 7391–7891", (אריאל, 1989), עמ' 20 "ז ג'תרצ"ז
  3. ^ מנחם שטרן, ההיסטוריה של ארץ-ישראל, כרך 4, עמ' 7
  4. ^ כתבי הירודוטוס, מתֻרגמים מיוונית עם מבוא והערות מאת דר' אלכסנדר שור, ירושלים תרצ"ה:
    ספר III, סעיף 5: "כי מפניקיה עד גבולי העיר קדיטיס הארץ היא לסורים הנקראים פלשתינאים".
    ספר III, סעיף 91: "מהעיר פוסידיאון...על הגבול שבין קיליקיה וסוריה...עד מצרים...במחוז הזה נכללו כל פניקיה וסוריה הנקראת פַּלַיסטִינַאִית".
    ספר VII, סעיף 89: "הסורים אשר בפלשתינא...שפת הים בסוריה. חבל סוריה זה וכל זה המשתרע עד מצרים נקרא פלשתינא".
  5. ^ רבקה שפק ליסק, מתי ואיך חוסל הרוב היהודי בארץ ישראל, ירושלים: כרמל, 2014
  6. ^ ספר חשמונאים א', פרק ח'.
  7. ^ כולל דקאפוליס (ראו ישראל ל. לוין, ההיסטוריה של ארץ-ישראל, כרך 4, עמ' 19)
  8. ^ ישראל ל. לוין, ההיסטוריה של ארץ-ישראל, כרך 4, עמ' 19
  9. ^ פלוטרכוס, חיי אישים: אנשי רומי, פומפיוס, ל"ט; מ"ה
  10. ^ קדמוניות יד, 194, ושם 199
  11. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, פרק 10 פסקה 6
  12. ^ ישראל ל. לוין, ההיסטוריה של ארץ-ישראל, כרך 4, עמ' 11
  13. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 ישראל ל. לוין, ההיסטוריה של ארץ-ישראל, כרך 4, עמ' 24-19
  14. ^ פילון האלכסנדרוני, המשלחת לגאיוס, סעיפים 154–158, 291, 318-309.
  15. ^ ישראל ל. לוין, ההיסטוריה של ארץ-ישראל, כרך 4, עמ' 32-31
  16. ^ ישראל ל. לוין, ההיסטוריה של ארץ-ישראל, כרך 4, עמ' 26
  17. ^ 1 2 ישראל ל. לוין, ההיסטוריה של ארץ-ישראל, כרך 4, עמ' 86-85
  18. ^ 1 2 ישראל ל. לוין, ההיסטוריה של ארץ-ישראל, כרך 4, עמ' 93-92
  19. ^ ישראל ל. לוין, ההיסטוריה של ארץ-ישראל, כרך 4, עמ' 98
  20. ^ 1 2 3 4 5 6 7 ישראל ל. לוין, ההיסטוריה של ארץ-ישראל, כרך 4, עמ' 116-105
  21. ^ נתן שור, תולדות ארץ ישראל, הוצאת דביר, עמ' 127
  22. ^ ישראל ל. לוין, ההיסטוריה של ארץ-ישראל, כרך 4, עמ' 119-118
  23. ^ בין מנהיגי היהודים נמנו אז יונתן בן חנן וחנניה בן נדבאי, שניהם היו כהנים (ראו: ישראל ל. לוין, ההיסטוריה של ארץ-ישראל, כרך 4, עמ' 110)
  24. ^ ישראל ל. לוין, ההיסטוריה של ארץ-ישראל, כרך 4, עמ' 247–248
  25. ^ ישראל ל. לוין, ההיסטוריה של ארץ-ישראל, כרך 4, עמ' 312
  26. ^ ישראל שצמן, "העימות הצבאי הרומי־יהודי", בתוך: יהודה ורומא - מרידות היהודים (עורך: אוריאל רפפורט)[דרושה הבהרה]
  27. ^ מעמדו של בר־כוכבא כראש האומה ותמיכת החכמים במרד, באתר יב"צ
  28. ^ ימי יהושע בן חנניה גזרה מלכות הרשעה שיבנה בית המקדש... הלכו הכותים הללו ואמרו: "ידע המלך, שהעיר הזאת מרדה בך"... אמר להם: "מה אעשה - והרי כבר גזרתי?" אמרו לו: "שלח ואמור להם או שישנו את מקומו של הבית, או שיוסיפו עליו חמש אמות - ומאליהם יחזרו בהם". (בראשית רבה סד י מתורגם לעברית)
  29. ^ 1987 The History of the Jews [2001ed] Weidenfeld & Nicolson (later editions titled A History of the Jews)
  30. ^ משה דוד הר, ההיסטוריה של ארץ-ישראל, כרך 4, עמ' 358
  31. ^ 1 2 ישראל ל. לוין, ההיסטוריה של ארץ-ישראל, כרך 4, עמ' 361
  32. ^ יהושע זלוטניק, סוגיית כיבוש ירושלים על ידי מורדי בר כוכבא, 2006
  33. ^ היסטוריה של פלשתינה באתר אוניברסיטת דקוטה הדרומית
  34. ^ Pillars of Smoke and Fire - The Holy Land in History and Thought מאת משה שרון.
  35. ^ W. Eck, ' The Bar Kokhba Revolt: The Roman Point of View', pp. 88-89
  36. ^ נתן שור, "תולדות ארץ ישראל" בהוצאות דביר, עמ' 145
  37. ^ Eis, qui Iudaicam superstitionem sequuntur, divi Severus et Antoninus honores adipisci permiserunt, sed et necessitates eis imposuerunt, qui superstitionem eorum non laederent
    תרגום חופשי: סוורוס ואנטונינוס האלוהיים הרשו למי שמאמין באמונות תפלות יהודיות, למלא משרות ובמקביל הטילו עליהם חובות, מסוג כזה שלא יפגעו באמונתם
  38. ^ ביקורת: אריה כשר, ‏יהודים וגויים בעולם העתיק, קתדרה 74, דצמבר 1994, עמ' 38-32

אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=משתמש:יודוקוליס/התקופה_הרומית_בארץ_ישראל&oldid=36515209"