משתמש:Rotemoshe6/טיוטה
| |
| מדינה | תבנית:ישראל |
|---|---|
| שפה | עברית |
| מילים | נפתלי הרץ אימבר |
| לחן | שמואל כהן לפי לחן עממי רומני |
| תאריך מעמד רשמי | 2004 |
| שמות נוספים | תקוותנו |
| ⓘ? | |
"הַתִּקְוָה" הוא ההמנון הלאומי של מדינת ישראל, ועד הקמתה היה הִמְנוֹנהּ של התנועה הציונית. ההמנון כולל, בשינויים קלים, את שני הבתים הראשונים מהשיר "תִּקְוָתֵנוּ" של נפתלי הרץ אימבר, אשר חובר בשנת 1878. מקור הלחן ממנגינה רומנית עממית, אך חובר למלל על ידי שמואל כהן. השיר שהתקבל כהמנון לאומי ביישוב ובתנועה הציונית משלהי המאה ה־19, נחשב להמנון מדינת ישראל מיום הקמתה, אך עוגן בחוק הישראלי רק כעבור 56 שנה, ב־10 בנובמבר 2004.
המילים[עריכת קוד מקור | עריכה]
"התקווה" הוא גרסה קצרה של השיר "תִּקְוָתֵנוּ", שחיבר המשורר נפתלי הרץ אימבר, בעת שהתארח בעיר יאש שברומניה אצל משכיל יהודי מקומי בשנת 1878. ההמנון כולל את שני הבתים הראשונים, מתוך תשעת בתיו של השיר תִּקְוָתֵנוּ. השיר נכתב בהברה אשכנזית, והדבר ניכר הן במשקל שלו והן באופן שבו הולחן. ההלחנה גם מחייבת לשיר את ההמנון בהטעמה אשכנזית, השונה מההטעמה המקובלת בעברית ישראלית (המבוססת על ההגייה הספרדית). השורה הפותחת את הפזמון החוזר של התקווה: "עוד לא אבדה תקותנו" היא מענה לפסוק בחזון העצמות היבשות בדברי הנביא יחזקאל[1]:
”וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ”
דוד יודילוביץ איש ראשון לציון סיפר בזיכרונותיו כי הוא וחבריו הכירו את אימבר בשעה שחיבר את השיר. יחד עם חבריו, איש ביל"ו ישראל בלקינד ומרדכי לובמן חביב, הגיה יודילוביץ הן את סגנון השיר והן את תוכנו, ואימבר אישר זאת. התיקונים כללו שינוי נוסח הפזמון החוזר: "עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ / הַתִּקְוָה הַנּוֹשָׁנָה / לָשׁוּב לְאֶרֶץ אֲבוֹתֵינוּ / לָעִיר בָּהּ דָּוִד חָנָה", הוחלפו במילים: "עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ / הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם / לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ / אֶרֶץ צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם".
תחבירית, שני בתי ההמנון הם משפט יחיד, כשהבית הראשון הוא פסוקית התנאי של המשפט הכולל ושתי השורות האחרונות של הבית השני הן פסוקית הלוואי של הנושא ("תקוותנו"), במבנה הבא (התוכן קוצר לשם בהירות הדגמת המבנה): "כל עוד הנפש הומייה והעין צופייה, לא אבדה תקוותנו להיות עם חופשי".
| פסוקית התנאי | תיאור זמן | נשוא | נושא | פסוקית הלוואי | |
| תמורה | |||||
| כָּל עוֹד בַּלֵּבָב פְּנִימָה נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה,
וּלְפַאֲתֵי מִזְרָח קָדִימָה עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה, |
עוֹד לֹא | אָבְדָה | תִּקְוָתֵנוּ, | הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם, | לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ, אֶרֶץ צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם. |
הלחן[עריכת קוד מקור | עריכה]
ניסיון ההלחנה הראשון של השיר היה של איש ביל"ו ישראל בלקינד במושבה ראשון לציון. בשנת 1882 הוא מסר את מילות השיר ללאון איגלי, מוזיקאי מחונן ואחד משליחיו של הברון רוטשילד לזכרון יעקב. איגלי התקין לחן נפרד לכל אחד מתשעת הבתים המקוריים בשיר אך ריבוי המנגינות הקשה על השירה, ובסופו של דבר נגנזה הלחנתו.
בשנת ה'תרמ"ז (1886) היה שמואל כהן פועל חקלאי בראשון לציון, עולה מבסרביה (בימינו רפובליקת מולדובה). הוא קיבל מידי אחיו את קובץ השירים "ברקאי" של אימבר, עם הקדשת המשורר. כהן דפדף בחוברת שהודפסה בירושלים, ומצא עניין מיוחד בשיר "תקוותנו". שתי שורות בבית התשיעי דיברו אל ליבו: "רַק עִם אַחֲרוֹן הַיְהוּדִי / גַם אַחֲרִית תִּקְוָתֵינוּ". כהן, שהיה גם זמר חובב, התקין כנראה ל"תקוותנו" לחן של פזמון עממי מולדובני פופולרי, שהכיר מילדותו בעיירה אונגני, או מהכשרתו החקלאית לקראת עלייתו מבסרביה. הלחן, בגרסה במקור בשם "עגלת השוורים" ("Carul cu boi", או בקיצור: "אויס צ'יא"), היה נפוץ ברומניה כ"לחן ישן נושן".[2] איש מולדובה בשם ג. פופוביץ' חיבר את הלחן לשיר בשם "העגלה והשוורים"[דרוש מקור]. אותו הלחן בדיוק שימש גם לשירי־עם רומנים נוספים כמו "שיר של חודש מאי" הידוע גם כ"החורשות התעוררו" (ברומנית: "Luncile s-au deşteptat"), המהלל על תחיית הטבע באביב. הלחן, הנלמד בבתי ספר ברומניה ובמולדובה,[3] פורסם לראשונה על ידי טימוטיי פופוביץ', מוזיקולוג רומני מטרנסילבניה.[4][5] אחד הפרקים ביצירה "מולדתי" מאת המלחין הבוהמי בדז'יך סמטנה מצטט נעימה דומה במקצת,[6] הקיימת אולי בפולקלור של ארצו. היו שסברו כי סמטנה שאב אף הוא השראה מאותו זמר עממי שהגיע למרחב הצ'כי. בצ'כיה, בדומה לארצות דוברות גרמנית, קיים שיר ילדים, אך בסולם מז'ורי, דומה במקצת בצליליו הראשונים ל"ולטבה" ו"התקווה" ושמו "Kočka leze dírou" ("החתול מטפס דרך החור").[7]
מקורו העממי וה״זר״ של הלחן להמנון הלאומי הביא מוזיקולוגים אחדים, בהם אברהם צבי אידלסון, אליהו הכהן, ובעקבותיהם אסתרית בלצן לחפש מקור יהודי או עתיק ללחן. אידלסון טוען שהלחן לשיר תפילה בשם "ברכת הטל" שחיבר רבי יצחק בר ששת בספרד במאה הארבע עשרה הוא מקור קדום ללחן, ובלצן מתארת מהלך אפשרי לכאורה להגעת הלחן ליצירות מופת מוזיקליים ולשירי עם אירופיים בנדידת כלייזמרים שהפיצו את המנגינה מספרד לרחבי אירופה.[8]
הלחן, בעיקר חציו הראשון, אכן מופיע ביצירות רבות, ביניהן בשיר האיטלקי "פוג'י, פוג'י, אמורו מיו". באיטליה התוודע אליו המלחין וולפגנג אמדאוס מוצארט בילדותו, ולימים הפיץ אותו בווינה כאשר שילב קטע ממנו בוריאציה השמינית שחיבר לשיר ילדים צרפתי פופולרי.[9] וריאציה קרובה ללחן במלואו מופיעה ביצירתו של המלחין הצ׳כי סמטנה.[10][11]
לאחר צאת חבורה של בלצן והתקבלותו על ידי משרד החינוך פרסם המוזיקולוג אדווין סרוסי מאמר שבו הציג עדויות ממקור ראשון של בני הדור לגבי מקור הלחן של התקוה והפריך את הניסיונות לטעון שמקור הלחן הוא יהודי או עתיק. המקור ממנו חובר הלחן המזרח אירופי העממי לתקוה הוא שיר העם הרומני. לדברי סרוסי סביר להניח שהלחן לשיר ״ברכת הטל״ הספרדי חובר אליו בקהילות ספרד שגלו בגירוש ספרד לאיטליה, ואין עדות לזמרת השיר בלחן הזה במאה הארבע עשרה.[12]
התזמורים המקובלים המושמעים והמוקלטים הם אלו שעשו המנצח האיטלקי ברנרדינו מולינארי ושל פאול בן חיים.[13]
התקבלותו ביישוב, בתנועה הציונית ובמדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
המושבה רחובות, שחסרה המנון משלה, אימצה את "תקוותנו" אל חיקה. "תקוותנו" הפך שיר פופולרי בתפוצות בטרם הושר בפי רבים בארץ. איש העלייה הראשונה החלוץ והיזם משה דוד שוב ממייסדי ראש פינה, בעל הקול הערב, הביא אותו לראשונה לידיעת הקהילות היהודיות בגולה. חזן מברסלאו בשם פרידלנד התקין תווים למנגינה, וכך יצא "תקוותנו" לאור מחדש בחוץ לארץ, בשנת 1895 בשם "געגועים", בקובץ שנקרא "ארבע מנגינות סוריות". באותה שנה יצא השיר בארץ ישראל בשנית, ונכלל באסופה "שירי עם ציון" שליקט מנשה מאירוביץ. השם "תקוותנו" הוחלף אז לראשונה בשם "התקווה", אם כי השם "עוד לא אבדה" דבק אף הוא בשיר באותם ימים, וכך נקרא בכנסים ציוניים.
בשנת 1898 הוצע בביטאון התנועה הציונית "די ולט" פרס של 500 פרנק, תרומתו של יונה קרמנצקי, עבור מי שיציע המנון עברי ואשר ייבחר, אולם אף שיר לא נמצא מתאים דיו. בקונגרס הציוני הרביעי שוב נדברו בדבר המנון אך לא עשו דבר. לקראת הקונגרס החמישי הלחין המלחין היהודי־רוסי דוד נובקובסקי מאודסה את השיר. לפני אותו קונגרס הציע אימבר את "תִּקְוָתֵינוּ" להרצל, אך נדחה.
בשנת 1903, בקונגרס הציוני השישי, שעסק בתוכנית אוגנדה, הושרו בתי "התקווה" בשירה אדירה, במידה רבה בגלל צירוף המילים "עין לציון צופיה" – שקיבל משמעות מיוחדת לאור המחלוקת עם "ציוני ציון", שהתנגדו לתוכנית אוגנדה. כך כבש השיר "תִּקְוָתֵינוּ", ששמו שונה ל"התקווה", את מקומו כהמנון הלאומי. "מהקונגרס השמיני (1907) צויין (בפרוטוקול) ש"התקווה" הושרה בסיום".[14] גם בסיום הקונגרסים הבאים הושרה התקווה. החל מן הקונגרס השמונה־עשר בשנת 1933 נקבעה "התקווה" באופן רשמי כהמנון הלאומי של התנועה הציונית ועל כן שרו אותו בעמידה. עם זאת, בקרב תנועת העבודה עדיין נמשך הפולמוס של "התקווה" או "תחזקנה"[15] והיו שהעדיפו שלא להשתתף בשירת התקווה כדי לתת בכורה לתחזקנה.[16]
בפתיחת טקס הכרזת העצמאות ב־14 במאי 1948 שרו כל הנוכחים את "התקווה", ובסיומו ניגנה התזמורת הפילהרמונית הישראלית את ההמנון. בניגוד לדגל ולסמל המנורה של מדינת ישראל, שנקבעו בחוק הדגל והסמל כבר בשנת 1949, נוסח "התקווה" והיותו ההמנון הלאומי נזכרו בחקיקה רק החל משנת 1996 ורק כבדרך אגב – בין ההוראות הקובעות את סדרי ישיבת הפתיחה של הכנסת. בסעיף 1(ד) ובתוספת השנייה לחוק הכנסת. ב־10 בנובמבר 2004 קבעה הכנסת בתיקון ל"חוק הדגל והסמל", ששמו שונה לחוק הדגל, הסמל והמנון המדינה, את "התקווה" כהמנון הלאומי.
אף על פי שנקבע לחן קבוע להמנון, במהלך חידון התנ"ך בשנת 1958, נוגנה "התקווה" בלחן שונה. ראש הממשלה דוד בן-גוריון, אשר נכח בטקס, ביקש ביום המחרת ממנכ"ל משרדו להעביר נזיפה בנושא לאחראים על כך. בדבריו ציין בן-גוריון[17] כי ההמנון ”הוא ערך לאומי, ואין לשום איש ... רשות לעשות בו כאדם העושה בתוך שלו. יש להשגיח על כך שבכל מקרה שיש לנגן בו המנון שלנו..., ינגנו אותו כמות שהוא, בלי 'שיפורים' שרירותיים”.
חוקים וכללים בהשמעתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
השמעת ההמנון נהוגה בסיומם של טקסים, ממלכתיים ואחרים, בפתיחת אירועים ספורטיביים ובאירועים נוספים בעלי אופי המוני, ציבורי וממלכתי. בעבר, סיים הערוץ הראשון את שידוריו כל לילה בהשמעת ההמנון. בעת השמעת ההמנון נהוג לחלוק כבוד בקימה. פקודת מטכ"ל (33.0911) עוסקת בשירת ההמנון הלאומי בטקסים צבאיים. לפי הפקודה, על חייל לבוש מדים לעמוד דום בעת השמעת ההמנון, ואם נמצאים החיילים מחוץ למבנה, עליהם לחבוש כומתה, וכן לשיר את ההמנון. חיילים חמושים במסדר ידגלו את נשקם וקצינים ונגדים יצדיעו. בפקודה הנחיות נוספות באשר להשמעת ההמנון במסגרת צבאית.[18]
הצעות חילופיות והתנגדויות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ניסיונות לקבוע המנון לאומי החלו כבר בשנות ה־80 של המאה ה־19. בשנת 1886 הכריזה אגודת בני ציון, בה היו חברים, בין השאר, הרב יעקב מזא"ה ומנחם אוסישקין, על תחרות לקביעת שיר עם. השירים בתחרות נדרשו להיות בעברית[19] ונשלחו אליו 26 שירים, אשר מתוכם ארבעה עלו לשלב הגמר. בתחרות זכה מנחם מנדל דוליצקי עם השיר "על הררי ציון"[20] שהתפרסם בהמליץ בדצמבר 1886 במהלך התחרות.[21] בשנת 1895 פנה בנימין זאב הרצל אל קרל גולדמארק ואיגנץ בריל בבקשה שיכתבו עבורו המנון יהודי, אולם הוא לא נענה. בעקבות זאת, הוא הכריז באפריל 1897 על תחרות להמנון, אולם אף לא אחד מ־45 השירים שהוגשו נבחר.[22]
בחוגים שונים הובעה התנגדות למעמד "התקווה" כהמנון הלאומי. יש המתנגדים לה כהמנון מפני ששמירה על המנון המדבר על כמיהת העם היהודי לארצו אינה עולה בקנה אחד עם שילובם של המיעוט הערבי ומיעוטים אחרים כשווים לרוב היהודי בחברה הישראלית.
על טענות אלו כתב פרופ' שלמה אבינרי[23]: ”המנונים אינם המכנה המשותף הנמוך ביותר של כלל האוכלוסייה, אלא ביטוי לזהות היסטורית, וברוב החברות הדמוקרטיות יש כאלה שאינם מסכימים לזהות זו”.
טענה נוספת בנוגע למילה "יהודי" היא שהיא נאמרת בלשון זכר, ובכך אין השיר מבטא נשים. בנוסף לכך, הועלו טענות בדבר הנרטיב האשכנזי של השיר, המנומקות בציטוט המילים "ולפאתי מזרח קדימה – עין לציון צופיה", בעוד במבט מעיראק, מאיראן או מתימן ציון כלל אינה נמצאת במזרח. בנוסף לכך, מנגינת היסוד של השיר נוצרה באירופה. כך שבמובנים אלו, אין השיר מבטא את יהודי המזרח. לדעת אחרים, התקווה אינה מתאימה כהמנון מכיוון שהיא מתעלמת מהעובדה שהעם היהודי כבר קיבל עצמאות והוא חופשי בארצו.
דעת המתנגדים לשינוי היא שאין להחליף את ההמנון לאחר כל תמורה מדינית או פוליטית, ודווקא תקופת הכמיהה לעצמאות היא הראויה להנצחה, ולכן במקום לשנות את רוח "התקווה" כך שתתאים למציאות, יש לקרב את המציאות לרוח "התקווה".
הן לפני הקמת המדינה והן אחריה הועלו הצעות לשנות את ההמנון הלאומי, אך אף אחת מהן לא התקבלה. ההצעות כללו מגוון שירים: "ברכת עם" של חיים נחמן ביאליק, "התקווה החדשה" של י"ד קמזון, "המנון עברי" של דוד צמח, ו"משמר הירדן" של נפתלי הרץ אימבר. בשנת 1947 הציעו אישים דתיים לשנות את ההמנון למזמור קכ"ו בתהילים: ”שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים”.
אישים דתיים אחרים הציעו את "שיר האמונה" שחיבר הרב קוק בשנות ה־20 של המאה ה־20 בעקבות השיר "תקוותנו" של אימבר וללחן שלו. השיר משמש היום כהמנון של תנועת הנוער "אריאל". בחלק השני של הבית הראשון כתב הרב קוק ”לשוב אל ארץ קודשנו, עיר בה דוד חנה” – בדומה לבית החוזר בשיר "תקוותנו" של אימבר.
לאחר איחוד ירושלים במלחמת ששת הימים הועלתה הצעה להפוך את שירה של נעמי שמר, "ירושלים של זהב", להמנון הלאומי במקום "התקווה", אך ההצעה נדחתה. הנושא הועלה לדיון בכנסת על ידי אורי אבנרי.[24]
הצעה נוספת להחלפת ההמנון היא השיר "אני מאמין" (או "שחקי שחקי" בשמו המקובל יותר) מאת שאול טשרניחובסקי. הצעה זו נומקה על ידי חבר הכנסת מוחמד ברכה בטענה שמסריו של השיר הם אוניברסליים, ושגם לאזרחי המדינה הלא־יהודים יהיה יותר קל להתחבר אל מילותיו. שיר זה מדבר על האמונה באדם כאדם, ללא קשר למוצאו ומי שהוא, אמונה במאבקיו וביכולותיו.
ייצוגיו בתרבות העברית והישראלית[עריכת קוד מקור | עריכה]
- בין השנים 1983 ועד 2006 התנגן ההמנון בתום שידורי הערוץ הראשון.
- בשנת 1999, מפלגת עלה ירוק השתמשה במנגינת התקווה בעיבוד למוזיקת טראנס במסגרת תעמולת הבחירות לכנסת ששודרה בטלוויזיה לקראת הבחירות לכנסת החמש עשרה.
- ב־2001 שילב ברי סחרוף קטע ממנגינת התקווה בתוך השיר שביצע והלחין "ריבונו של עולם" מתוך האלבום "האחר".
- ב־2002 חודש "התקווה" על ידי להקת הרוק הישראלית פונץ' במסגרת האלבום "דנה ראתה עב"מ", כשהם משתמשים בלחן שונה.
- ב־2003 הקליטו טיפקס ושרית חדד גרסה להמנון באלבום האוסף של טיפקס "כל הלהיטים".
- בשנת 2006, הופיעה גרסת רוק להמנון בסרט "מישהו לרוץ איתו". במהלך נגינת השיר, הופיע כותב הספר שעובד לסרט, דויד גרוסמן, כניצב.
- ב־2008 הקליט עמיר בניון את מילות "התקווה" במנגינה של הניגון החסידי "אלי אתה ואודך" המיוחס לאדמו"ר רבי שניאור זלמן מלאדי, כשברקע קטעי רדיו הנוגעים למציאות הישראלית. השיר נשלח בליווי מכתב אישי, לשרי הממשלה.[25]
- ב־2009, במסגרת התעמולה לקראת הבחירות לכנסת השמונה עשרה, השתמשה מפלגת קדימה בראשות ציפי לבני בקטע מעובד מתוך ההמנון, תוך שימת דגש על המילה "קדימה".
- לקראת הבחירות ב־2015 בוצע השיר על ידי פלאשמוב ברכבת הקלה בירושלים. לביצוע
הרגשות המובעים בתקווה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההמנון התקווה נשמע בכל טקס ובכל אירוע מדיני חשוב בישראל. השיר מחייב אותנו כעם אחד לקום, לעמוד עמידת דום ולתת כבוד למילים ולמנגינה.
השיר מציג את המדינה בעדיפות ראשונה, ומציג אלפיים שנות גלות שבסופם הושגה המטרה – מדינה יהודית בארץ ישראל.
בשיר מובעת תחושת שייכות לעם, למדינה לשפה ולגורל אחד. יש משהו מחזק כשכל עם ישראל מתאחד ברגע השירה המשותפת ומרגיש את אותן תחושות- תחושת שייכות, תחושת תקווה, אחדות ומסורת .
ההמנון התקווה מבטא את הרצון והכמיהה היהודית למדינת לאום עצמאית . הרצון והכמיהה שעליהם התבססו התנועות הציוניות שהובילו להקמת מדינת ישראל.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מנשה רבינא, התקווה: מקורו של ההימנון, תולדותיו ותכונותיו בהשוואה להימנונים של אומות אחרות, על סמך מחקרים, מאמרים, מכתבים ותעודות, תל אביב: תשכ"ט (1968)
- יעקב קבקוב, בעל התקווה, לוד: מכון הברמן למחקר ספרות, תשנ"א־1991
- יוסף פרנקל, עוד לא אבדה תקוותנו (על ההמנון הלאומי "התקווה"), האומה, 128, תשנ"ז־1997, עמ' 408–412
- צביה בן־יוסף גינור, "היש תקווה ל'התקווה'? על דיוקנם של הימנונים לאומיים", אלפיים, 29, תשס"ו־2005, עמ' 16–151
- אליהו הכהן, "עוד לא אבדה תקוותנו", אריאל, 186, תשס"ט־2009, עמ' 100–104
- דוד חיניץ, נפש יהודי הומיה, משפט רפואי וביו אתיקה, כרך 2 עמוד 11, 2008
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אליהו הכהן, כיצד הפכה "התקווה" להמנון?, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח- שחר אילן, על אישור חוק ההמנון, באתר הארץ, 18 בנובמבר 2004
- בלדד השוחי, האם המנון ישראל הוא גרסה מסולפת של שיר אחר?, באתר nana10, 26 ביוני 2005
- זאב גלילי, עוד לא אבדה תקוותנו" "התקווה": משיר להמנון, באתר של גלילי "היגיון בשיגעון", 11 במאי 2008
- התקווה של כולנו, באתר nana10, 30 ביולי 2009 - ראיון עם ד"ר אסתרית בלצן על שורשיו של ההמנון, מתוך התוכנית "לונדון את קירשנבאום"
- איתן בקרמן, גבר יהודי, ציוני, אשכנזי, באתר הארץ, 30 בדצמבר 2009
- דוד אסף, מסע מן הכורסא בעקבות 'התקווה', בבלוג "עונג שבת", 09 במאי 2011
- איתי מרינברג, עין לציון צופיה - על תהליך הפיכתו של "התקווה" להמנון הלאומי באתר "הזמנה לפיוט"
- רחל קולנדר, גלגולו של המנון - על תהליך חיבור המילים והלחן של "התקווה", באתר "הזמנה לפיוט"
- פסוקי תנ"ך שעליהם מבוססת שירת התקווה, באתר "היו ימים"
- שלושה דברים שלא ידעתם על התקווה באתר הספרייה הלאומיתלחן, נוסחים וביצועים של "התקווה":
- התקוה, באתר פרויקט בן־יהודה
- עיבוד של קורט וייל, באתר הספרייה הלאומית
דוד זסלוף, התקווה מנוגנת בשופר, יוטיוב- ספר התקווה - עבר ,הווה עתיד ד"ר אסתרית בלצן 2009 הוצאת ספרים מעלות
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ ספר יחזקאל, פרק ל"ז, פסוק י"א
- ^ השיר המולדובני תיאר חקלאים המאיצים בשווריהם בעת נסיעה בעגלה.
האזינו לשיר המולדובני "Carul cu boi", באתר יוטיוב - ^ קוריקולום מוזיקלי של בתי הספר כיתות 5–8 Educaţia muzicală Curriculum,Ministerul Educaţiei, Chişinău 2010
- ^
האזינו לשיר הרומני Luncile s-au deșteptat החורשות התעוררו - בביצוע מקהלת ילדים בעיר חרלאו בשנת 2013 באתר youtube
- ^ שיר עם נוסף מצפון טרנסילבניה המצטט לחן דומה ל"התקווה" רק בחלקו הראשון, הוא "תירס זקוף העלים" (רומנית: "Cucuruz cu frunza-n sus")
- ^ האזינו לוולטבה של סמטנה באתר YouTube: Smetana Ma Vlast: No. 2. Vltava - Moldau - הקטע המדובר, החל מ־00:57
- ^ האזינו ל שיר הילדים הצ'כי "Kočka leze dírou", באתר YouTube
- ^ אסתרית בלצן, התקוה: עבר, הווה, עתיד, משרד החינוך, תשס״ט, עמ' 40
- ^ Mozart: Variations for Piano on "Ah, vous dirai-je maman," K. 265
- ^ אסתרית בלצן, עבר הווה עתיד - מהרצל עד סאבלימינל, הוצאת מעלות, 2009
- ^ מיכה קינן, עוד לא אבדה תקוותינו, 15 במרץ 2011
- ^ Edwin Seroussi, Hatikvah: Conceptions, Receptions and Reflections, Yuval Online 9, עמ' 1-43
- ^ התקווה
- ^ יעקב קבקוב, 'בעל התקוה', לוד: מכון הברמן למחקרי ספרות, תשנ"א־1991, עמ' 74.
- ^ אליהו הכהן, כיצד הפכה "התקווה" להמנון בתוך יואל רפל (עורך), אין זו אגדה : ציונות - הסיפור והמעשה, 1997
- ^ הזלזול בהמנון הלאומי בבתי הספר, המשקיף, 15 באפריל 1940
- ^ נטלי שוחט, בן-גוריון וההמנון הלאומי בחידון התנ"ך הראשון, בבלוג "מאוצרות ארכיון צה"ל ומעהב"ט" של ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון, 23 בינואר 2014
- ^ נוסח "פקודת מטכ"ל 33.0911 – שירת ההמנון הלאומי בטקסים צבאיים", באתר "army.co.il"
- ^ שירו לנו משירי ציון, המליץ, 26 בספטמבר 1886
- ^ בני ציון, מאסקווא, המליץ, 24 באפריל 1887
- ^ מנחם מנדל דאליצקי, על הררי ציון, המליץ, 24 בדצמבר 1886
- ^ מנשה רבינא, המנון יהודי לאומי, דבר, 13 בינואר 1967
- ^ שלמה אבינרי, "התקווה" לא תמות, הארץ, 20 באוקטובר 1995
- ^ אורי הייטנר, ההמנון השני, באתר ישראבלוג, אפריל 2007
- ^ עמיחי אתאלי, אבדה תקוותו: עמיר בניון מעבד את "התקווה", באתר nrg, 10 בינואר 2008
| המנוני מדינות אסיה | ||
|---|---|---|
|
