ג'רלד פורד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ג'רלד פורד
Gerald Rudolph Ford
Gerald Ford - NARA - 530680.tif
תמונתו הרשמית של הנשיא פורד, 27 באוגוסט 1974 Gerald R. Ford signature.png
שם מלא ג'רלד רודולף "ג'רי" פורד הבן
מדינה ארצות הבריתארצות הברית  ארצות הברית
תאריך לידה 14 ביולי 1913
מקום לידה אומהה שבנברסקה
תאריך פטירה 26 בדצמבר 2006 (בגיל 93)
מקום פטירה רנצ'ו מיראז' שבקליפורניה
מקום קבורה המוזיאון הנשיאותי על שם ג'רלד פורד, גרנד רפידס, מישיגן
השכלה אוניברסיטת מישיגן, אוניברסיטת ייל, בית הספר למשפט של ייל, בית הספר למשפטים של אוניברסיטת מישיגן עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק פוליטיקאי עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הרפובליקנית
דת הכנסייה האפיסקופלית
בת-זוג בטי פורד (1948-2006)
נשיא ארצות הברית ה-38
תקופת כהונה 9 באוגוסט 197420 בינואר 1977 (שנתיים ו-23 שבועות)
סגן נלסון רוקפלר
הקודם ריצ'רד ניקסון
הבא ג'ימי קרטר
סגן נשיא ארצות הברית ה-40
תקופת כהונה 6 בדצמבר 19739 באוגוסט 1974 (35 שבועות ויומיים)
הקודם ספירו אגניו
הבא נלסון רוקפלר
מנהיג המיעוט בבית הנבחרים
תקופת כהונה 3 בינואר 19656 בדצמבר 1973 (9 שנים)
נציג המחוז החמישי של מישיגן בבית הנבחרים
תקופת כהונה 3 בינואר 19496 בדצמבר 1973 (25 שנים)
ראש ועידת הסיעה הרפובליקנית בבית הנבחרים ה-25
תקופת כהונה 3 בינואר 19633 בינואר 1965 (שנתיים)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ג'רלד רודולף "ג'רי" פורד הבןאנגלית: Gerald Rudolph Ford Jr;‏ 14 ביולי 1913 - 26 בדצמבר 2006) היה פוליטיקאי אמריקאי מהמפלגה הרפובליקנית שכיהן כנשיאה ה-38 של ארצות הברית בשנים 1974–1977. הוא מונה לתפקיד סגן נשיא ארצות הברית על ידי הנשיא ריצ'רד ניקסון לאחר שקודמו, ספירו אגניו, התפטר עקב פרשת שחיתות. פורד נתמנה לתפקיד נשיא ארצות הברית אחרי שהנשיא ריצ'רד ניקסון התפטר עקב פרשת ווטרגייט. לפני מינויו לסגן הנשיא, כיהן פורד במשך 25 שנים כנציג המחוז החמישי של מישיגן בבית הנבחרים של ארצות הברית. במשך תשע השנים האחרונות לכהונתו פורד היה מנהיג המיעוט.

פורד היה המועמד הרפובליקני בבחירות לנשיאות ארצות הברית 1976, אולם הפסיד למועמד הדמוקרטי ג'ימי קרטר. בשנת 1999 פורד עוטר על ידי הנשיא ביל קלינטון בעיטור האזרחי הגבוה ביותר בארצות הברית - מדליית החירות הנשיאותית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות ומשפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פורד בילדותו

ג'רלד פורד נולד באומהה שבנברסקה בשם לזלי לינץ' קינג הבן (Leslie Lynch King Jr), על שם אביו הביולוגי. אמו הייתה דורותי אייר גרדנר ואביו היה לסלי לינץ' קינג האב. אביו היה סוחר צמר ובנם של צ'ארלס הנרי קינג, בנקאי ואיש עסקים מוכר באומהה ומרתה אלישיה קינג (לבית פורטר). אמו, דורותי נפרדה מבעלה שישה עשר יום אחרי הולדת בנה בדצמבר 1913. היא לקחה איתה את בנה אל העיירה אוק פארק שבאילינוי, והתגוררה עם ג'רלד בבית אחותה טניסה וגיסה, קלרנס האסקינס ג'יימס. משם, היא עברה לבית הוריה, לוי אדיסון גרדנר ואדל אוגוסטה אייר שהתגוררה בגרנד ראפידס שבמישיגן. דורותי וקינג התגרשו בדצמבר 1913 והיא קיבלה משמורת מלאה על בנה. סבו מצד אביו של פורד, צ'ארלס הנרי קינג, שילם תשלום מזונות עד זמן קצר לפני מותו ב-1930.

פורד הודה מאוחר יותר כי אביו הביולוגי נהג להכות את אמו. ג'יימס מ. קאנון, מקורבו וחברו של פורד, כתב בביוגרפיה של פורד, כי ניתוקם והגירושין של הזוג קינג לאחר לידתו של פורד הציתו מספר ויכוחים וריבים בין בני הזוג עד כדי כך שאביו הביולוגי של פורד לקח סכין קצבים ואיים לרצוח את אשתו, בנו התינוק, והאומנת של פורד. הוא שינה את שמו לשם בעלה של אמו עוד בנעוריו לאחר שאמו התחתנה בשנית.

פורד כשחקן פוטובול באוניברסיטת מישיגן, 1933

אחרי שהתגורר שנתיים וחצי עם סבו וסבתו, ב-1 בפברואר 1916, נישאה דורותי לג'רלד רודולף פורד, סוכן מכירות בחברה שהייתה בבעלות משפחתית המוכרת צבע. לאחר מכן הזוג הטרי קרא לפורד בשם של האב, ג'רלד רודולף פורד הבן. פורד מעולם לא אימץ את שמו רשמית, ולא שינה את שמו באופן חוקי עד 3 בדצמבר 1935. הוא גדל בגרנד ראפידס עם שלושת אחיו למחצה מהנישואים השניים של אמו: תומאס גרדנר "טום" פורד (1918–1995), ריצ'רד אדיסון "דיק" פורד (1924–2015), וג'יימס פרנסיס "ג'ים" פורד ( 1927-2001).

לימודים גבוהים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוא למד באוניברסיטת מישיגן ושיחק בקבוצת הפוטבול שלה. הוא היה שותף לשתי עונות בהן ניצחה קבוצתו בכל המשחקים וזכתה בתואר האליפות. בסיימו את הלימודים עם תואר ראשון בכלכלה ויתר על הצעות להצטרף לקבוצות פוטבול מקצועניות. מאוחר יותר זיכתה אותה תקופה זו של משחק פוטבול בלגלוג מצידו הנשיא לינדון ג'ונסון שאמר "הוא שיחק יותר מדי זמן פוטבול ללא קסדה"[1]. לאחר לימודיו במישיגן עבר לאוניברסיטת ייל, תחילה כמאמן ואחר כך החל ללמוד בבית הספר למשפטים של ייל. הוא קיבל תואר ב-1941 ופתח משרד במישיגן.

שירות צבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

פורד במדי צי ארצות הברית, 1945

בדצמבר 1941, לאחר המתקפה על פרל הארבור וכניסתה של ארצות הברית למלחמת העולם השנייה, פורד התגייס לצי ארצות הברית ב-13 באפריל 1942. לאחר שהדריך באקדמיה הימית של ארצות הברית השוכנת באנאפוליס שבמרילנד, הוא הוצב בבית הספר לטיסה של הצי ולאחר זמן קצר הוצב על גבי נושאת מטוסים (USS Monterey (CVL-26 בדרום האוקיינוס השקט. ב-1944 פורד כמעט נספה כאשר ספינתו נקלעה לסופה טרופית. הוא השתחרר ב-23 בפברואר 1946. בדרגת לוטננט קומנדר (מקבילה לדרגת רב סרן בצבא הגנה לישראל).

פורד עוטר בכמה עיטורים צבאיים, בהם אותות מערכה ומדליית הניצחון במלחמת העולם השנייה.

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שהשתחרר סופית מהצבא, פורד שב לביתו במישיגן. ב-15 באוקטובר 1948 נישא פורד לבטי בלומר (1918-2011), דוגמנית ורקדנית לשעבר שרקדה אצל מרתה גרהם. היא הייתה גרושתו של ויליאם ג. "ביל" וורן. בעת אירוסיו, פורד ניהל מסע בחירות והתמודד לבית הנבחרים של ארצות הברית כנציג המחוז החמישי של מישיגן. החתונה התעכבה עד לזמן קצר לפני הבחירות, לאחר דיווח של העיתון ניו יורק טיימס שבו נכתב כי "ג'רי פורד חושש מתגובתם של הבוחרים מהעובדה שהוא מתחתן עם רקדנית גרושה". לבני הזוג נולדו ארבעה ילדים: מייקל ג'רלד פורד (יליד 1949), ג'ון גרדנר פורד (יליד 1951), סטיבן מייגס פורד (יליד 1956) וסוזן פורד (ילידת 1957).

קריירה פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבית הנבחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תעמולת בחירות של פורד במהלך התמודדותו לבית הנבחרים, 1948
חבר בית הנבחרים ג'רלד פורד, 1959

לאחר שחזר לגרנד רפידס אחרי שירותו הצבאי בשנת 1946, החל פורד להיות פעיל בפוליטיקה המקומית כחבר במפלגה הרפובליקנית. בבחירות לבית הנבחרים של ארצות הברית ב-1948 החליט להתמודד מול ברטל ג'ונקמן, נציג המחוז החמישי של מישיגן בבית הנבחרים המכהן ונבחר. פורד היה חבר בית הנבחרים במשך 25 שנים והיה נציג המחוז החמישי של מישיגן מ-1949 עד 1973. בזמן כהונתו בבית הנבחרים, פורד התנגד נמרצות לחקיקה סוציאליסטית. הוא התנגד להרחבת הסיוע הפדרלי בתחומי החינוך והדיור הציבורי, העלאת שכר המינימום ולביטוח רפואי ציבורי. לעומת זאת, פורד תמך בהגדלת התקציב לכוחות המזוינים של ארצות הברית וכן בחקיקה לחיזוק זכויות האזרח. 

בתחילת 1950, פורד דחה הצעות לרוץ לסנאט של ארצות הברית מטעם מישיגן ולהתמודד למשרת מושל מישיגן. במקום זאת, שאיפתו הייתה להיות יושב ראש בית הנבחרים של ארצות הברית.

חבר בוועדת וורן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ועדת וורן

ב-19 בנובמבר 1963 מינה הנשיא לינדון ג'ונסון את פורד להיות חבר בוועדת וורן, ועדת חקירה פדרלית מיוחדת שהוקמה במטרה לחקור את ההתנקשות בחייו של הנשיא ג'ון קנדי. על פורד הוטל להכין ביוגרפיה של לי הארווי אוסוואלד, האיש שנחשד ברצח אך נרצח בעצמו זמן קצר לאחר מעצרו. על פי תזכיר FBI משנת 1963 שפורסם בשנת 2008, פורד היה בקשר עם ה-FBI לאורך כל תקופת עבודתו בוועדת וורן והעביר מידע לסגן ראש ה-FBI, קרת'ה דלאוץ' (Cartha DeLoach) על פעילויות הוועדה[2]. פורד הגן על עבודת הוועדה וחזר על תמיכתו במסקנותיה[3].

מנהיג המיעוט פורד בפגישה עם נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון

מנהיג המיעוט[עריכת קוד מקור | עריכה]

לינדון ג'ונסון ניצח ניצחון מוחץ בבחירות לנשיאות ארצות הברית 1964, והבטיח כהונה נוספת כנשיא. המפלגה הדמוקרטית הגבירה את כוחה ב-36 מושבים בבית הנבחרים. בעקבות הבחירות, ערכו חברי המפלגה הרפובליקנית בחירות למנהיג מיעוט חדש. פורד התמודד ונבחר להחליף את צא'רלס האלק מאינדיאנה כמנהיג המיעוט[4].

בינואר 1965 היו לרפובליקנים 140 מושבים בבית הנבחרים לעומת 295 מושבים של הדמוקרטים. עם רוב גדול זה לדמוקרטים וכן רוב בסנאט של ארצות הברית, ממשלו של ג'ונסון והעביר שורה של רפורמות בשם "החברה הגדולה", תוכנית חברתית רחבה שכללה שירותי בריאות לחולים ועניים כמדיקר ומדיקייד, שיפור מערכת החינוך, מלחמה בעוני, שיפור זכויות האדם ושוויון לשחורים. במפגש הראשון של הקונגרס ה-89 לבדו הגיש הממשל של ג'ונסון כ-87 הצעות חוק לקונגרס, וזה חתם על 84 (96% מכלל הצעות החוק) חוקים. תקופת חקיקה זו הייתה המוצלחת ביותר בהיסטוריה של הקונגרס[5].

ב-1966, גברה הביקורת על התנהלותו של ג'ונסון במלחמת וייטנאם, ופורד והרפובליקנים בקונגרס הביעו דאגה כי ארצות הברית לא עושה את מה שצריך כדי לנצח במלחמה. התחושה הציבורית החלה גם היא לגבור נגד ג'ונסון, ובחירות האמצע לקונגרס ב-1966 הביאו תנופה לרפובליקנים והם זכו ב-47 מושבים שהיו שייכים לדמוקרטים. אמנם זה לא היה מספיק כדי לתת רפובליקנים רוב בבית הנבחרים, אולם הניצחון נתן לפורד את ההזדמנות למנוע העברה נוספת של חוקים כחלק מהתוכנית "החברה הגדולה" של ממשל ג'ונסון.

ביקורתו האישית של פורד על מלחמת וייטנאם התפרסמה לאחר שנשא נאום בבית הנבחרים, שבו הוא שאל האם יש לבית הלבן תוכנית ברורה להביא את המלחמה לסיום מוצלח. הנאום הכעיס את הנשיא ג'ונסון, שלגלג עליו ואמר שפורד "שיחק יותר מדי זמן פוטבול ללא קסדה".

כמנהיג המיעוטים בבית, הופיע פורד בסדרה פופולרית של מסיבות עיתונאים עם הסנטור אוורט דירקסן מאילינוי (שהיה אז מנהיג המיעוט בסנאט), בהן הציעו השניים חלופות שמרניות למדיניות של ג'ונסון. רבים בתקשורת כינו זאת בהומור "The Ev and Jerry Show"[6]. ג'ונסון אמר אז, "ג'רי פורד הוא כל כך טיפש. הוא לא יכול להפליץ וללעוס מסטיק באותו הזמן"[7]. העיתונאות, ששימשה חיטוי ללשון הגסה של הנשיא ג'ונסון, דיווחה כי "ג'רלד פורד לא יכול ללכת וללעוס מסטיק באותו הזמן"[8].

לאחר בחירתו של ריצ'רד ניקסון לנשיאות ארצות הברית, פורד היה לתומך מובהק בסדר היום החדש שהנהיג הבית הלבן. הקונגרס העביר כמה הצעות חוק של ניקסון, כולל חוק מדיניות הסביבה הלאומית ואת חוק הרפורמה במס של 1969. עוד ניצחון נרשם לטובת המיעוט הרפובליקני היה כאשר ממשל ניקסון ביטל כמה מהרפורמות של ממשל ג'ונסון. בשנת 1972, הקים הממשל תוכנית חלוקת הכנסות לממשלות המקומיות (הממשלות של מדינות ארצות הברית). ההנהגה של פורד סייעה להעברת החוק בקונגרס של ארצות הברית, והביאה להקמת לקואליציה דו-מפלגתית שתמכה בהצעת החוק עם 223 קולות בעד (לעומת 185 נגד).

כמנהיג המיעוט, ביסס פורד באותן שנים את המוניטין שיצא לו כפוליטיקאי הגון ורכש תומכים מבין חברי הקונגרס.

סגן נשיא ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

פורד (בעת שניקסון הודיע כי פורד מועמדו לתפקיד סגן הנשיא) ורעייתו בטי עם הנשיא ריצ'רד ניקסון ורעייתו פט

בעקבות הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1972 החלה חקירה כנגד נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון שידועה כפרשת ווטרגייט ולאחר זמן מה חקירת שחיתות נפרדת כנגד סגנו ספירו אגניו. ב-10 באוקטובר 1973 התפטר סגן הנשיא ספירו אגניו לאחר שהסכים לעסקת טיעון שמסגרתה הודה בהעלמת מסהלבנת הון וקבלת שוחד ונדרש לשלם קנס של 10,000 דולרים. ניקסון הודיע כי פורד הוא מועמדו להחליף את אגניו ב-12 באוקטובר. הסנאט של ארצות הברית אישר את מינויו של פורד ב-27 בנובמבר, כאשר 92 הצביעו בעד, 3 נגד ו-5 נמנעו. רק שלושה סנטורים, כולם דמוקרטים, הצביעו נגד מינויו של פורד: גיילורד נלסון מויסקונסין, תומאס איגלטון ממיזורי וויליאם האת'וואי ממיין. ב-6 בדצמבר 1973 אישר בית הנבחרים של ארצות הברית את מינויו של פורד בהצבעה שתוצאותיה היו 387 בעד ו-35 נגד. שעה לאחר שאושר מינויו בבית הנבחרים, נשבע פורד אמונים לתפקיד סגן נשיא ארצות הברית.

דיוקנו השני של פורד, 25 בפברואר 1974

פורד נהיה לסגן-הנשיא ומאוחר יותר לנשיא, בפעם הראשונה בתולדות ארצות הברית, מבלי שנבחר בבחירות כלליות. חוקת ארצות הברית קבעה כי בהתפנות משרת הנשיא, יעבור התפקיד לסגן הנשיא. אבל נוסח החוקה המקורי לא קבעה אפשרות למנות מחליף לסגן הנשיא עצמו, אם תתפנה משרתו-שלו. התוצאה הייתה, שכל סגן נשיא שנכנס לנשיאות, עקב מות קודמו, נאלץ להשלים את כהונתו באין סגן נשיא לצדו. לאחר רצח הנשיא ג'ון קנדי הושבע סגנו, לינדון ג'ונסון, לנשיא, וכיהן ללא סגן. בעקבות זאת תוקנה החוקה (התיקון ה-25) ונקבע כי בהתפנות משרת סגן הנשיא, יכול הנשיא, בהסכמת שני בתי הקונגרס, למנות אדם (הכשיר לכהן כנשיא) לתפקיד סגן נשיא.

נשיא ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

השבעתו לתפקיד לאחר התפטרות ניקסון[עריכת קוד מקור | עריכה]

פורד נשבע אמונים לנשיאות ארצות הברית על ידי וורן ברגר, 9 באוגוסט 1974
פורד נואם בשידור חי לאומה מהחדר הסגלגל, בנוגע לחנינתו של הנשיא ניקסון, 8 בספטמבר 1974
פורד עם ליברטי, כלבתו מסוג גולדן רטריבר בחדר הסגלגל

כאשר הנשיא ריצ'רד ניקסון התפטר ב-9 באוגוסט 1974 בעקבות מעורבותו בפרשת ווטרגייט, פורד הושבע מיידית לנשיאות ארצות הברית, זאת לפי סדר הירושה של נשיא ארצות הברית. וכך קרה מאורע ללא תקדים, שבמשך תקופה של כשנתיים וחצי היו לארצות הברית נשיא וסגן נשיא, שאיש מהם לא נבחר בבחירות כלליות. מיד לאחר שנשבע לתפקידו בחדר המזרחי על ידי נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית וורן ברגר נשא פורד נאום בשידור חי לאומה[9]. בנאום הוא אמר כי "אחיי האמריקנים, הסיוט הלאומי שלנו הגיע אל קיצו." פורד ציין את הייחוד של כניסתו לתפקיד, ובנאום אמר לאזרחי ארצות הברית:

"אני מאוד מודע לכך שלא בחרתם בי כנשיא שלכם בפתקי ההצבעה שלכם, אז אני שואל אתכם אם אתם יכולים לבחור בי כנשיא שלכם באמצעות תפילותיכם."[10]

לאחר שנכנס לתפקידו, פורד בחר במושל ניו יורק נלסון רוקפלר להיות סגנו. עד היום (2017) פורד ורוקפלר הם סגני הנשיא היחידים שמונו מכוח התיקון ה-25 לחוקת ארצות הברית.

חנינה נשיאותית לניקסון[עריכת קוד מקור | עריכה]

חודש אחרי כניסתו לתפקיד נתן פורד חנינה נשיאותית בלתי מוגבלת לניקסון על כל העבירות שביצע בזמן נשיאותו. חנינה זו, שהצילה את ניקסון ממשפט, עוררה זעם ציבורי רב, שאולי אף תרם למפלתו של פורד בבחירות 1976. באוקטובר 1975 העיד פורד בוועדה מיוחדת של הקונגרס שבדקה את החנינה. פורד הכחיש את קיומה של עסקה בינו לבין הנשיא לשעבר ניקסון: "לא הייתה שום עסקה נקודה". הייתה הזו הפעם הראשונה מאז ימי הנשיא אברהם לינקולן שבה נשיא ארצות הברית בחר להגיע לקונגרס מרצונו ולהעיד בעצמו, אך גם צעד מיוחד זה לא הביא לצינון הביקורות נגדו[11].

חנינה מותנית למשתמטי מלחמת וייטנאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-16 בספטמבר 1974, שמונה ימים לאחר שהודיע ​​על מתן חנינה לנשיא ניקסון, הציג פורד תוכנית חנינה מותנית עבור חיילים שהשתמטו ממלחמת וייטנאם וברחו למדינות כמו קנדה, ועבור עריקים צבאיים, במנשר הנשיאותי 4313. תנאי החנינה דרשו מהעריקים והמשתמטים לאשר מחדש את נאמנותם לארצות הברית ולהתחייב לשרת שנתיים בשירות עבודה ציבורית או סך של שנתיים שירות למי ששירת פחות משנתיים של בצבא ארצות הברית[12]. תוכנית זו, שנועדה לחון עריקים צבאיים שהשתמטו כדי לא ללחום במלחמת וייטנאם הובילה להקמת "מועצת חנינות" לבחון את המקרים השונים. יורשו ג'ימי קרטר החליט להעניק להם חנינה גורפת.

הרכב הקבינט[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישיבה של הקבינט בראשותו של פורד, 1974
Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – הקבינט של ארצות הברית, טבח ליל כל הקדושים

עם כניסתו לתפקיד, ירש פורד את הקבינט של ארצות הברית בממשל ריצ'רד ניקסון, ורוב חברי הקבינט נשארו בתפקידם עד שפורד החליט לשנות את הרכב הקבינט באופן דרסטי בסתיו 1975, פעולה שנקראה על ידי פרשנים פוליטיים כ"טבח ליל כל הקדושים". כל חברי הקבינט, למעט שלושה, הודחו מתפקידם. היוצאים מן הכלל היו מזכיר המדינה הנרי קיסינג'ר (שהיה היועץ לביטחון לאומי), מזכיר האוצר וויליאם סיימון ומזכיר מחלקת החקלאות ארל בוץ. פורד מינה את ג'ורג' הרברט ווקר בוש להיות ראש ה-CIA בעוד שדונלד רמספלד מונה לתפקיד מזכיר ההגנה של ארצות הברית ודיק צ'ייני החליף את רמספלד כראש סגל הבית הלבן. אחד מחברי הקבינט של פורד, מזכיר התחבורה ויליאם קולמן, היה האיש האפרו-אמריקאי השני שכיהן אי פעם בקבינט (אחרי רוברט ויבר) והשחור הראשון בממשל רפובליקני.

על פי עצתם של רמספלד וצ'ייני, פנה פורד גם לסגן הנשיא נלסון רוקפלר ודחק בו שיוותר על להתמודד מחדש למשרתו בבחירות 1976. מהלכים אלו נועדו בין היתר לחזק את האגף הימני במפלגתו של פורד במטרה להחליש את הפופולריות של מושל קליפורניה רונלד רייגן שהתמודד מולו על מועמודת המפלגה הרפובליקאית בבחירות אלה.

מינויים לבית המשפט העליון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1975, מינה פורד את ג'ון פול סטיבנס להיות שופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית. סטיבנס החליף את השופט בדימוס ויליאם אורוויל דאגלס. לפני שסטיבנס מונה על ידי פורד לבית המשפט העליון, הוא היה שופט בבית המשפט לערעורים שמונה על ידי הנשיא ניקסון. במהלך כהונתו כמנהיג המפלגה הרפובליקנית, הוביל פורד מאמצים להדיח את דאגלס. לאחר שמינויו של סטיבנס אושר, סטיבנס הביע אכזבה מהתקופה בה כיהן, תקופה שבה רוב השופטים היו שמרנים למדי, היה סטיבנס מהבולטים בשופטי האגף הליברלי, לפעמים אפילו כותב דעות יחיד. הוא התנגד לכל הגבלה על הפלה מלאכותית וחיזק את הפרדת הדת מהמדינה. עם זאת, בשנת 2005 פורד שיבח את סטיבנס. "הוא שירת את עמו היטב", אמר פורד על סטיבנס, "בכבוד, באינטלקטואליות וללא חששות פוליטיים מפלגתיים".

מדיניות כלכלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

פורד התמודד עם המיתון הכלכלי החריף ביותר מאז השפל הגדול. כהונתו התאפיינה בשיעורי אינפלציה גבוהים יחסית, שהגיעו ל-12% בשיאם, ובמאבקים עם שני בתי הקונגרס שנשלטו בידי הדמוקרטים. המשק נכנס לתקופה של סטגפלציה, כלכלנים ייחסו את הכניסה לתקופה זו לגורמים שונים, כולל משבר האנרגיה העולמי ב-1973 והגברת התחרות מצד מדינות כמו יפן.

אחת הפעולות הראשונות שנקט פורד כדי להתמודד עם המצב הכלכלי הבעייתי הייתה להוציא צו נשיאותי פדרלי ב-30 בספטמבר 1974 שהורה להקים את המועצה למדיניות כלכלית (Economic Policy Board). באוקטובר 1974, בתגובה לאינפלציה הגואה, פורד קרא לציבור האמריקאי וביקש מהם "להצליף באינפלציה עכשיו". האינפלציה נתפסה אז כאיום העיקרי על המשק, יותר מאשר האבטלה ההולכת והגוברת; הייתה אמונה כי שליטה באינפלציה תסייע בהפחתת האבטלה.

מדיניות חוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

פורד המשיכה במדיניות הדטאנט עם ברית המועצות ועם הרפובליקה העממית של סין, ודאג להקל על המתחים שהביאה איתה המלחמה הקרה. בממשל ניקסון נחתמו הסכמי סאל"ט בניסיון להרגיע את המתיחות ולעצור את ההתחמשות הבלתי פוסקת, פתחו הסובייטים והאמריקאים ב-1969 בסבב שיחות שמטרתו הייתה ניסוח הסכם להגבלת נשק. יחסי ארצות הברית-סין שהביאו לביקור ניקסון בסין התחזקו עוד יותר בביקורו של פורד בדצמבר 1975 במדינה הקומוניסטית[13]. ב-1975 פורד בירך על חתימת הסכמי הלסינקי שעיקרם כיבוד עיקרון הריבונות ושמירה על זכויות אדם וחירויות יסוד. בצירוף קנדה וארצות הברית. 35 מדינות באירופה וצפון אמרו חתומות על הסכמי הלסינקי.

בשנת 1975 פורד אימץ את המדיניות של מזכר הביטחון הלאומי המחקרי 200 בנוגע לגידול אוכלוסיית מספר מדינות בעולם המתפתח.

נפילת דרום וייאטנם וקמבודיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארצות הברית הייתה מעורבת במלחמת וייטנאם תקופה ארוכה. עם השנים, התגברה התנגדות העם האמריקאי למלחמה. הפגנות וסרבנות גיוס נעשו נפוצות יותר ויותר. בשל גל המחאה ההולך וגובר, הוכרזה הפסקת ההפצצות בצפון וייטנאם על ידי הנשיא לינדון ג'ונסון ב-31 במרץ 1968. אך ההסלמה במלחמה לא אחרה לבוא כאשר הורה ריצ'רד ניקסון, נשיאה החדש של ארצות הברית, על הפצצות בלאוס ופלישה לשטח קמבודיה על מנת לחסום את נתיב הו צ'י מין בשנת 1970.

הסכם שביתת הנשק הושג בין הצדדים הלוחמים ב-27 בינואר 1973 בפריז. ההסכם קבע כי ארצות הברית תפנה את כל כוחותיה מוייטנאם. מאוחר יותר באותה שנה, נאסרה כל פעילות צבאית אמריקנית בהודו-סין על ידי הקונגרס האמריקאי. בשלב זה החליף פורד את ניקסון. הקונגרס האמריקאי החליט על קיצוץ הסיוע לדרום וייטנאם.

צפון וייטנאם ודרום וייטנאם המשיכו להילחם אחת בשנייה למרות הפסקת המעורבות האמריקאית. בתחילת 1975 פתחה צפון וייטנאם במתקפה מאסיבית על הדרום. פורד ניסה לגרום לקונגרס להגביר את הסיוע הכלכלי לדרום וייאטנם אך נדחה. כוחות צבא דרום וייטנאם ניסו להתנגד, אך התנגדות זו קרסה במהירות. ב-30 באפריל 1975 כוחות צבא צפון וייטנאם נכנסו לסייגון, בירת דרום וייטנאם. איחוד דרום וצפון וייטנאם הוכרז באופן רשמי ביולי 1976.

בקמבודיה השכנה אירע תהליך דומה. בתחילת שנת 1975 החלו הקומוניסטים (הקמר רוז') במתקפה, אשר תוך 117 ימים הביאה לסופה של הרפובליקה הקמרית. כאשר סירב הקונגרס האמריקני להקציב עזרה נוספת, לאחר שרכבת אווירית של אספקה ומזון החלה כבר לפעול, היה ברור כי ימי שלטונו של נשיא קמבודיה לון נול ספורים. פנום פן וערים נוספות החלו להיות מופגזות בארטילריה. ב-17 באפריל 1975 נכנעה ממשלתו של לון נול, והוא נמלט לארצות הברית. בקמבודיה חולל שלטון של הקמר רוז' ומנהיגם פול פוט רצח עם.

זמן קצר לאחר נפילת פנום פן חטפו אנשי הקמר רוז' אונייה אמריקאית. פורד החליט להגיב בכוח ושלח אנשי חיל הנחתים לשחרר את האונייה. למעשה המלחים האמריקאים שוחררו עוד לפני המבצע. סדרה של תקלות מבצעיות חמורות הביאה לסיום כושל של המשימה ול-18 הרוגים אמריקניים (שלושה מהם נעדרים) והרוגים נוספים בתאונת מסוק.

ישראל והסכסוך הישראלי-ערבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מזכיר המדינה הנרי קיסינג'ר, הוא שהוביל את עיקר הפעילות באזור המזרח התיכון. 

פורד היה צריך להתמודד עם תוצאות מלחמת יום הכיפורים. בין ישראל למצרים נחתם בינואר 1974 הסכם הפרדת כוחות שהביא לסיום המלחמה עצמה ומצרים עברה מחוג ההשפעה הסובייטי לזה של ארצות הברית. כדי להביא להסכם יציב יותר קיסינג'ר החל במסע דילוגים של בחודש מרץ 1975. ישראל הסכימה לנסיגה רחבה בסיני, עד לקו אל עריש-ראס מוחמד, אך דרשה בתמורה הכרזה על ביטול מצב הלוחמה בין ישראל למצרים. המצרים סירבו ודרשו בתמורה לאי לוחמה נסיגה ישראלית לקו הגבול הבינלאומי, וכן שההסכם יהיה בתוקף לשנה אחת.

מסע זה נכשל, וקיסינג'ר הטיל את האשמה בישראל במה שכינה "עמדותיה הנוקשות" (למעשה סירובה לסגת מעבר למעברי המיתלה והגידי ופינוי תחנת ההתראה באום חשיבה ללא הצהרה על אי לוחמה). בעקבות הכישלון הכריז פורד על מדיניות של "הערכה מחדש" של יחסי ארצות הברית וישראל. התוצאה בפועל של מדיניות זו התבטאה בהקפאת החתימה על עסקאות נשק חדשות (כולל נשק שהובטח בשיחות בעל פה), פגישות לא רשמיות של שליחים של הממשל האמריקאי עם אנשי אש"ף, והפסקת תיאום העמדות לקראת כינוסה של ועידת ז'נבה (שלא התכנסה בסופו של דבר).

ראש ממשלת ישראל יצחק רבין ציין ש"הערכה זו הייתה אחת התקופות הקשות ביותר ביחסים בין ארצות הברית וישראל". ההחלטות שנגעו לישראל שהובאו על ידי הממשל הרגיזו את תומכי ישראל בקונגרס. ב-21 במאי, פורד "חווה זעזוע אמיתי", כש-76 סנאטורים אמריקנים כתבו לו מכתב שבו הוא נדרש "להיענות" לבקשה של ישראל המבקשת סיוע צבאי וכלכלי בסך 2.56 מיליארד דולר. פורד התרגז באמת וחשב שהסיכוי לשלום נתון בסכנה. זה היה מאז האיסור בספטמבר 1974 על ייבוא וייצוא נשק לטורקיה, הפלישה השנייה של הקונגרס לניהול מדיניות החוץ של הנשיא של הנשיא[14]. חודשי הקיץ הבאים תוארו על ידי פורד כ"מלחמת עצבים "אמריקאית-ישראלית". לאחר מיקוח ממושך, נחתם רשמית הסכם הביניים בין ישראל למצרים 1975 והסיוע חודש.

ניסיונות ההתנקשות בחייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאבטחי השירות החשאי מרחיקים את הנשיא פורד (נראה במרכז התמונה) ממקום ניסיון ההתנקשות הראשון בעיר סקרמנטו, 5 בספטמבר 1975
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ניסיונות ההתנקשות בנשיא ארצות הברית ג'רלד פורד

בתוך שלושה שבועות בספטמבר 1975 חווה פורד שני ניסיונות להתנקש בו. את שני הניסיונות הכושלים ביצעו נשים ושניהם אירעו במדינת קליפורניה.

המקרה הראשון אירע בסקרמנטו, בירת קליפורניה. בבוקר ה-5 בספטמבר 1975 יצא פורד ממלונו כדי לצעוד ברגל בשביל שמוביל אל בניין הקפיטול לפגישתו עם המושל בראון. אנשים רבים נקהלו בפארק והוא נעצר כדי ללחוץ את ידיהם. בקהל נמצאה גם לינט פרום, לבושה שמלה אדומה ונושאת את האקדח בנרתיק רגל. פורד העיד אחר כך שראה את פרום הלבושה אדום כאשר התקרבה ועמדה מאחורי שורת האנשים הסמוכה אליו והוא סבר שגם היא מבקשת ללחוץ את ידו. פרום שלפה את האקדח מנרתיקו וניסתה לירות ללא הצלחה, ובמזל הנשיא פורד ניצל מהתנקשות.

המקרה השני אירע בסן פרנסיסקו. המתנקשת הייתה שרה ג'יין מור. ב-1975 הושפעה מסיפורה של פטי הרסט, החלה לעבוד כמנהלת חשבונות בארגון צדקה שהקים אביה של הרסט בעקבות חטיפתה ואימצה עמדות שמאליות קיצוניות. בעת ניסיון ההתנקשות שימשה גם כמודיעה של ה-FBI. היא ניסתה להתנקש בחיי הנשיא פורד 17 יום לאחר ניסיון ההתנקשות הראשון בו וארבעה ימים לאחר שפטי הרסט וחוטפיה נעצרו. פורד יצא ממלון סנט פרנסיס בכיכר יוניון שבעיר סן פרנסיסקו שבו התאכסן כדי להיכנס למכונית הנשיאותית כאשר מור ירתה לכיוונו באקדח מעבר לכביש, ממרחק של 12 מטרים. היה זה אקדח בקוטר של 0.38 אינץ', שאותו קנתה בחפזה באותו בוקר. כוונות האקדח לא היו מאופסות ולכן החטיאה הירייה את הנשיא במעט. היא עמדה לירות שוב כאשר אוליבר סיפל, נחת-לשעבר שעמד לידה בקהל, תפס את זרועה והפיל אותה, ועל ידי כך אפשר שהציל את חיי הנשיא. מור הצליחה לירות את הירייה השנייה, אך הקליע ניתז מקיר בית ופצע קל עובר אורח. מאבטחיו של פורד מיהרו להכניס אותו למכוניתו ולהסיע אותו מהמקום.

הפסדו בבחירות 1976[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרטר ופורד בעימות
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1976

בפריימריז של הרפובליקנים למועמד לנשיאות בבחירות 1976 ניצח בקושי את רונלד רייגן. אמירה שלו בזמן המירוץ, לפיה מזרח אירופה אינה כבושה בידי הסובייטים נתפסה כשגיאה קשה ועלתה בפופולריות שלו[15]. המירוץ בין פורד ורונלד רייגן היה קשה ואף שווה. בתחילת הוועידה הרפובליקנית באוגוסט 1976 עדיין אי אפשר היה לדעת מי יהיה המועמד. פורד ניצח את רייגן בהפרש זעום בסיבוב הראשון, ואז בחר בסנאטור בוב דול מקנזס כמועמד לתפקיד סגן הנשיא. זאת הייתה הוועידה האחרונה שבה המועמד לתפקיד הנשיא  עדיין לא נקבע בזמן ההתכנסות.

פורד לא הצליח לגרום לקונגרס לבטל את חוקי הגבלת מחירי הגז הטבעי משנות ה-50, שגרמו להידלדלות מאגר הגז הטבעי של ארצות הברית במהלך משבר האנרגיה העולמי. קרטר הודיע שהוא מתנגד לביטול החוקים ואמר שמהלך כזה יחולל אסון. במספר האלקטורים, הבחירות עצמן היו הצמודות ביותר מאז 1916: קרטר זכה ב-23 מדינות עם 297 אלקטורים, ופורד זכה ב-27 מדינות ו-240 אלקטורים (אלקטור אחד מוושינגטון, שהיה מחויב לפורד, הצביע לרייגן). ניצחונו של קרטר הגיע במיוחד בגלל ניצחונו הגדול בדרום (שבו הפסיד רק בווירג'יניה) וניצחונותיו הקטנים במדינות צפוניות גדולות כגון ניו יורקאוהיו ופנסילבניה. פורד הצליח במערב, וזכה בכל מדינה מלבד הוואי. המירוץ היה צמוד במיוחד באורגון, בה פורד ניצח בהפרש קטן מאוד.

פורד כמעט שב לזירה כמועמד לסגן נשיא לצדו של רונלד רייגן בבחירות 1980, אך בסופו של דבר רייגן בחר בג'ורג' הרברט ווקר בוש, ראש ה-CIA לשעבר.

לאחר נשיאותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלפים מחכים בתור לחלוק כבוד אחרון לנשיא פורד לאחר מותו, ב-27 בדצמבר 2006

יורשו של פורד, ג'ימי קרטר, פתח את נאום ההשבעה שלו ב-1977 כאשר שיבח את הנשיא היוצא ואמר: "עבורי ועבור האומה שלנו, אני רוצה להודות לקודמי על כל מה שעשה כדי לרפא את אדמתנו"[16].

פורד נשאר פעיל בשנים שלאחר נשיאותו. הוא המשיך להופיע באירועים בעלי משמעות היסטורית ובאירועים טקסיים ורשמיים, כגון השבעת נשיאים והנצחה. בינואר 1977 הוא עוטר במדליית הכבוד של ארגון אייזנהאואר, ולאחר מכן כיהן כיו"ר חבר הנאמנים שלה בשנים 1980–1986. מאוחר יותר ב-1977, הוא הסכים בלית בריריה להתראיין לג'יימס נאוגטון, עיתונאי מניו יורק טיימס אשר הוטלה עליו המשימה לכתוב את מודעת האבל של הנשיא פורד לכשימות[17]. ב-1979 פרסם פורד את האוטוביוגרפיה שלו, A Time To Heal. פורד גם הקדיש זמן רב לתחביבו הספורטיבי, גולף. לעתים תכופות הוא היה משחק הן באופן פרטי והן באירועים ציבוריים עם הקומיקאי בוב הופ, חבר ותיק של פורד. בשנת 1977, הוא השתתף במועדון הגולף עם דני תומאס השוכן בממפיס שבטנסי.

ב-20 בינואר 1985 פורד ביקר בישראל. במהלך הביקור הוא צפה במשחק פוטבול (סופרבול)) בבניין רשות השידור שברוממה, כך מספר העיתונאי אורן נהרי[18].

באפריל 1991 הצטרף פורד לנשיאים לשעבר ריצ'רד ניקסון, רונלד רייגן וג'ימי קרטר, שקראו לתמוך ב"חוק בריידי", חוק שקבע תקופת המתנה בזמן רכישת נשק[19]. שלוש שנים מאוחר יותר, הוא כתב לבית הנבחרים האמריקני, יחד עם קרטר ורייגן, מכתב תמיכה בחקיקת הגבלות על מכירת סוגי נשק מסוימים (כגון עוזי ו-AK-74). תקנה זו שכונתה "איסור מכירת רובי סער" ("Assault Weapons Ban") הייתה חלק מחוק כולל למניעת פשע, ונקבע כי היא תפקע לאחר 10 שנים[20].

פורד הותיר את חותמו על בית המשפט העליון של ארצות הברית דווקא בכיוון ליברלי. השופט שמינה, ג'ון פול סטיבנס, היה הסמן השמאלי של הערכאה הפדרלית העליונה.

ב-1998 הוענקה לו מדליית הזהב של הקונגרס וב-1999 העניק לו הנשיא ביל קלינטון את מדליית החירות הנשיאותית, שני עיטורי הכבוד האזרחי הגבוהים ביותר בארצות הברית.

בעיות בריאות ופטירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פורד סבל פעמיים משבץ מוחי קל בוועידה הרפובליקני הלאומי בשנת 2000 לקראת הבחירות לנשיאות שנערכו באותה שנה, אך הוא התאושש במהירות לאחר שאושפז בבית החולים האוניברסיטאי של האנמן שבפילדלפיה[21]. במהלך 2006 אושפז מספר פעמים. הוא בילה 11 ימים בבית החולים אייזנהאואר השוכן ליד ביתו שבעיר רנצ'ו מיראז' שבקליפורניה, שם קיבל טיפול בדלקת ריאות[22][23]. ב-23 באפריל 2006 ביקר הנשיא דאז ג'ורג' ווקר בוש בביתו של פורד ברנצ'ו מיראז' במשך קצת יותר משעה. זו הייתה ההופעה הפומבית האחרונה של פורד. הוא עבר ניתוח להשתלת קוצב לב באוגוסט 2016 ובאוקטובר נאלץ לבטל את השתתפותו בחנוכת בית הספר ג'רלד פורד למדיניות ציבורית באוניברסיטת מישיגן.

פורד נפטר ב-26 בדצמבר 2006 בביתו שברנצ'ו מיראז' ממחלת כלי הדם הסטרוסקלרוטית ומטרשת עורקים[24]. הוא היה בן 93 במותו. הוא הלך לעולמו ביום השנה ה-34 למותו של הארי טרומן. ב-2 בינואר 2007 התקיימה הלוויתו הלאומית בוושינגטון הבירה וב-17 בפברואר 2007 נקבר פורד במוזיאון הנשיאותי על שמו בעיר גרנד רפידס שבמישיגן. אשתו בטי נפטרה ב-2011 ונקברה לצידו.

פורד האריך ימים יותר מכל נשיא אחר של ארצות הברית (נכון ל-2017).

הנצחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

על שמו של פורד מספר מוסדות בהם נמל התעופה בגרנד רפידס ונושאות המטוסים מסדרת ג'רלד פורד.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Gerald R Ford 38th president - 1974-1977
  2. ^ Ford told FBI about panel's doubts on JFK murder
  3. ^ A Presidential Legacy and the Warren Commission, באתר Google Books
  4. ^ Roger H. Davidson; Susan Webb Hammond; Raymond Smock (1988). Masters of the House: Congressional leadership over two centuries. Westview Press. pp. 267–275.
  5. ^ Unger, Irwin, 1996: 'The Best of Intentions: the triumphs and failures of the Great Society under Kennedy, Johnson, and Nixon': Doubleday, p. 104.
  6. ^ Address by President Gerald R. Ford, May 23, 2001
  7. ^ Gerald Ford, באתר הגרדיאן
  8. ^ .Reeves, Richard (1975). A Ford, not a Lincoln
  9. ^ Ford's Remarks Upon Taking the Oath of Office as President, באתר הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם ג'רלד פורד
  10. ^ Remarks By Gerald Ford On Taking the Oath Of Office As President
  11. ^ ג'רלד רודולף פורד הבן, באנציקלופדיה ynet
  12. ^ Ford Offers Amnesty Program Requiring 2 Years Public Work; Defends His Pardon Of Nixon
  13. ^ Trip to China
  14. ^ .American Presidents, and the Middle East, 1990, p.150
  15. ^ קטע וידאו מתוך העימות בו נשמע פורד אומר "אין שליטה סובייטית במזרח אירופה", באתר Youtube
  16. ^ נוסח הנאום (באנגלית)
  17. ^ The Real Jerry Ford
  18. ^ לראות את הסופרבול עם נשיא ארצות הברית: החוויה המיוחדת של אורן נהרי, באתר וואלה! NEWS
  19. ^ Carter, Ford Join Other Former Presidents in Backing Gun Bill, באתר לוס אנג'לס טיימס
  20. ^ Ford, Carter, Reagan Push for Gun Ban, באתר לוס אנג'לס טיימס
  21. ^ Gerald Ford recovering after strokes, באתר BBC
  22. ^ Former President Ford, 92, hospitalized with pneumonia
  23. ^ נשיא ארצות הברית לשעבר ג'רלד פורד אושפז בבית החולים עם דלקת ריאות, באתר ynet
  24. ^ ג'רלד פורד מת בגיל 93, באתר nrg