פאול צלאן
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פאול צלאן (Paul Celan) (23 בנובמבר 1920 - 20 באפריל 1970) הוא שם העט של Paul Antschel, משורר ומתרגם יהודי יליד צ'רנוביץ, בוקובינה (שהייתה באותה תקופה ברומניה ונקראה צ'רנאוצי), שכתב בעיקר בשפה הגרמנית.
תוכן עניינים |
[עריכה] ביוגרפיה
צלאן נולד במשפחה יהודית אורתודוקסית דוברת גרמנית תחת השם פאול אנצ'ל (השם צלאן, שבו בחר להיקרא מאוחר יותר, הוא למעשה סיכול אותיות של אנצ'ל). הוא גדל בעיר צ'רנוביץ, שהייתה עיר רב-לאומית, ואת השפה הרומנית למד צלאן מחבריו למשחקים. אביו, לאו, היה ציוני ורצה שבנו יתחנך בשפה העברית ולעומתו, אשתו עמדה על החינוך בשפה הגרמנית. דודתו, מינה, שהתגוררה יחד עם משפחתו, עלתה בשנת 1934 לארץ ישראל. לאחר טקס בר המצווה, זנח צלאן את העברית והציונות, היה לסוציאליסט ולתומך נלהב של הצד הרפובליקני במלחמת האזרחים הספרדית.
בשנת 1938, לאחר שהונהג ברומניה נומרוס קלאוזוס נגד היהודים, נסע לצרפת (שם התגורר דודו ברונו שרגר, שנרצח לאחר מכן בבירקנאו) כדי ללמוד רפואה בעיר טור Tours. נסיעתו לפריז דרך ברלין, הביאה אותו לשם בדיוק לליל הבדולח. לאחר האנשלוס שב לצ'רנאוצי ללימודים באוניברסיטה המקומית רבת היוקרה. בשנת 1940, בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, נכנסו הכוחות הסובייטים לבוקובינה ועד מהרה הכיבוש הסובייטי ניפץ את אשליות צלאן לגבי הקומוניזם והסטליניזם. מיד עם כניסתם ביצעו הסובייטים שינויים בירוקרטיים משמעותיים באוניברסיטה המקומית, שם למד צלאן שפות לטיניות, ופתחו בהגליות לסיביר.
בשנת 1941 הגיעו הגרמנים. הנאצים יחד עם אוהדיהם הפשיסטים הרומנים הקימו גטאות ליהודים והטילו עליהם עבודות כפייה. בית הכנסת העתיק, שגילו היה כשש מאות שנה, נשרף, חלק מהיהודים הוגלו והנותרים נכלאו בגטו. כאן, בתוך הגטו, האזין צלאן לשירים ביידיש, תרגם לגרמנית סונטות של שייקספיר והמשיך לכתוב את השירה שלו. לפני שחוסל הגטו אולץ צלאן לבצע עבודות כפייה כמו ניקוי הדואר המרכזי, איסוף הספרים הכתובים רוסית ושרפתם. המושל וראש העיריה התחילו את שילוח היהודים בלילות שבת של חודש יולי 1942. אביו ואמו נעצרו ונשלחו בקרון בהמות לטרנסניסטריה, למחנות עבודה בהם מתו שני שליש מהמוגלים. באותו לילה צלאן לא היה בביתו ומאוחר יותר סיפרו לו שהוריו הובלו במצעד כפוי למחנות עבודה ושם אביו מת מטיפוס, ובראשה של אמו ירו כשהייתה תשושה ולא הביאה יותר תועלת. הצבא האדום שחזר וכבש את העיר הציל את צלאן מגורל דומה לגורל הוריו. ידידיו של צלאן יודעים לספר על רגשי האשמה הכבדים שנשא על כך שלא היה בבית כשנעצרו הוריו ומשום כך נשאר בחיים.
אף שהשתעשע ברעיון של העליה לארץ ישראל, בגלל עליית האנטישמיות והשתלטות הקומוניזם, בכל זאת נשאר ברומניה, בין השנים 1945-1947, בבוקרשט, שם לקח חלק פעיל בחיים הספרותיים של הקהילה היהודית, תרגם ספרים רוסיים לרומנית ופרסם ספרים משלו תחת שמות עט שונים. המוטיב השולט בספרות הרומנית של אותה תקופה היה הסוריאליזם. בוקרשט הייתה לבירת הסוריאליזם העולמי, לאחר שזה איבד מכוחו במדינת המקור, בצרפת. צלאן יצר להנאתו שמות עט, לעצמו ולחבריו, בדומה לפעולתו של המשורר הפורטוגזי פרננדו פסואה.
נוסח של הפואמה "פוגת המוות" (Todesfuge) הופיע בשנת 1947 בתרגום לרומנית תחת השם "טנגו המוות". למרות קיומו של רובד סוריאליסטי ניכר בפואמה, נראה שהריקוד והקונצרטים לקוחים ממציאות מחנות הריכוז. גם הפואמה "לילה וערפל" (תרגום של Nacht und Nebel שהיה צו גרמני לשפיטת מתנגדי השלטון) משלימה תיאור של "אורכסטרת אושוויץ".
עם התהדקות השליטה הקומוניסטית ברומניה, נמלט צלאן לווינה בשנת 1947. בווינה התידד עם אינגבורג בכמן, שבדיוק סיימה דיסרטציה על הפילוסופיה של מרטין היידגר. הוא עזב את וינה לטובת פריז, אליה עבר בשנת 1948. בפריז מצא מוציא לאור לאוסף הפואמות הראשון מפרי עטו, "החול שבעקבות" Der Sand aus den Urnen. בפריז פגש את הגרפיקאית ז'יזל לטרנג' Gisèle Lestrange, שאותה נשא לאישה ביום 21 בדצמבר 1952, חרף התנגדות משפחתה האריסטוקרטית - ואשר ילדה מאוחר יותר את בנו היחיד, אריק. בשנים שלאחר מכן ניהלו בני הזוג תכתובת שכללה יותר משבע מאות איגרות. באיגרות מורגשת השפעת סגנונו של קפקא כמו ב"מכתבים לפליס" וב"מכתבים למילנה". הוא ניהל תכתובת רבת ערך ספרותי גם עם הסופרת והמשוררת היהודייה נלי זק"ש, כלת פרס נובל לספרות.
במהלך השנים נסע צלאן כמה פעמים לגרמניה, ואף נתן קורס באוניברסיטת פרייבורג, שבו השתתף מרטין היידגר. תחילה התידדו והיידגר העניק לו את ספרו "מה זה לחשוב" Was heißt Denken, אך מאוחר יותר, כשצלאן קרא את ספריו וגילה את הערצתו המוקדמת למשטר הנאצי, הצטננו היחסים וצלאן גם רמז לכך בשירתו.
צלאן עבד כפרופסור לגרמנית בבית הספר היוקרתי אקול נורמל סופרייר וגם עסק בתרגום. פאול צלאן התאזרח בצרפת בשנת 1955. בשנת 1965, בפריז, פגש ישראלית, ידידת נעורים בשם אילנה שמואלי וחידש את הקשר איתה. השניים התכתבו רבות ובשנת 1969 ערך ביקור קצר בישראל, שם הכיר את גרשום שלום, הופיע בערים שונות ודיקלם משירתו, נאם בפני סופרים ישראלים וטייל עם אילנה שמואלי בירושלים. באפריל 1970 התאבד בטביעה בנהר הסן.
[עריכה] יצירתו
ברומניה תרגם צלאן מגרמנית לרומנית את יצירותיו של פרנץ קפקא ולקח חלק בכתב העת היוקרתי "המאה ה-20". שירתו הגרמנית ובמיוחד הפואמה Todesfuge הושפעו בחוזקה מהשואה. הפואמה הבוגרת, "הִצרות" Engführung, מהווה למעשה כתיבה מחודשת של "טנגו המוות", אך בלשון נואשת יותר. שירתו הבוגרת הופכת בהדרגה למוצפנת יותר, מקוטעת ומתמקדת בהברות בודדות. היא ניתנת להשוואה עם המוזיקה של אנטון וברן. יש מבקרים הטוענים שצלאן ניסה לקעקע את השפה כדי לבנות אותה מחדש מהיסודות. עוצמת שירתו ניזונה מהצורך להביע במילים, שלא תמיד השפה יכולה לספק, עדות על ההתרחשות. ז'אק דרידה , בספרו "שיבולת", מביא את שירתו של צלאן כדי להדגים את כוחו של תהליך ההרס.
פאול צלאן נחשב לאחד מגדולי המשוררים האירופאים בתקופה המודרנית.
[עריכה] מיצירותיו בשפה הגרמנית
- 1948 Der Sand aus den Urnen "החול שבעקבות".
- 1952 Mohn und Gedächtnis "פרג וזיכרון".
- 1955 Von Schwelle zu Schwelle "מסף אל סף".
- 1959 Sprachgitter "סורג־שפה".
- 1963 Die Niemandsrose "שושנת שום איש", תורגם לעברית בשם "שושנת האין".
- 1967 Atemwende "תפנית־נשימה".
- 1968 Fadensonnen "שמשות־חוט".
- 1970 Lichtzwang "כורח־אור".
- 1971 Schneepart "חלק־שלג".
[עריכה] ספריו של צלאן בעברית
- שושנת האין, מבחר שירים, מגרמנית - מנפרד וינקלר, תל אביב, ספרית פועלים, 1983.
- סורג-שפה, שירים וקטעי פרוזה, ליקט, תירגם והוסיף הערות שמעון זנדבנק, תל אביב, הקיבוץ המאוחד, 1994.
[עריכה] לקריאה נוספת
- פאול צלאן כותב לאמו המתה , על מקומה של האם, שנרצחה בשואה, בשירת הבן, וחמישה תרגומים חדשים, מאת שמעון זנדבנק, נדפס במטעם, 5, 2006.
- "שובי שובי השולמית" : אפר שערה בשירתו של פאול צלאן ובעבודות של אנסלם קיפר ושל אדם ברג, מאת מרדכי עומר, נדפס באמנות ישראלית בת-זמננו, 2006 תשס'ו.
- פאול צלאן - היבטים של יהדות : בדידות ספרותית ויהדותית, נדפס בראה, 9, 2003.
- "יהדותי : מה שעוד ניתן לי לזהות בשברי חיי" , מאת לוראן כהן, נדפס במגזין ארץ אחרת, 4, 2001.
- מכתבים ל"מזרח" : על מכתבו של פאול צלאן לידידת-נעורים ועל המרידיאן שלו, מאת אילנה שמואלי, נדפס במאזנים, ע'ב, 5, 1998.
- לא המתים, מאת מיכל גוברין, נדפס בחדרים, 11, 1994.
- "דרכים שבהן נעשית הלשון לקול" : על "שיחה בהרים", מאת סטפן מוזס, נדפס בחדרים, 11, 1994.
- שוליים פתוחים בשירת צלאן , מאת בן ציון אורגד, נדפס בעיתון 77, 50, תשמ'ד 1984.
- משהו על יהדותו ואופן כתיבתו של פאול צילאן, מאת מנפרד וינקלר, נדפס בירושלים, י'ג, 2, 1979.
- ג'ון פלסטינר, פאול צלאן: משורר, שורד, יהודי, John Felstiner, Paul Celan: Poet, Survivor, Jew ,1995
