משתמש:Ariel196/ספרד
 |
דף זה אינו ערך אנציקלופדי
| |
| דף זה אינו ערך אנציקלופדי | |
 | ||||||||||||||||||||||
| בכיוון השעון משמאל למעלה: חיילים מהבריגדה ה-11 הבינלאומית באראגון; מסרשמיט Bf 109 בטיסה מעוטר בסמלי לגיון הקונדור הלאומני; הפצצת שדה תעופה בסהרה הספרדית; חיילים רפובליקנים בעת בטולדו; חיילים לאומניים מפעילים תותח נ"מ במדריד; אוניית הצי הבריטי רויאל אוק ליד גיברלטר | ||||||||||||||||||||||
| תאריכים | 17 ביולי 1936 – 1 באפריל 1939 (שנתיים) | |||||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | ספרד | |||||||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון הצד הלאומני; נפילת הרפובליקה, עלייתו של פרנסיסקו פרנקו לשלטון ותחילת עידן הדיקטטורה | |||||||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||||||
|
סה"כ אבדות: 350,000–500,000 הרוגים כתוצאה מפעילות מלחמתית ישירה או עקיפה.[7] | ||||||||||||||||||||||
מלחמת האזרחים בספרד (בספרדית: Guerra Civil Española) הייתה מלחמת אזרחים, שהתרחשה בספרד בשנים 1936 עד 1939. המלחמה פרצה כתוצאה ממרד של קציני צבא נגד הממשלה הנבחרת של הרפובליקה הספרדית, אליו הצטרפו שורה של קבוצות פוליטיות וחברתיות שזוהו עם הימין הפוליטי וזכו לכינוי "הלאומנים". מולם עמדו "הרפובליקנים" ששמרו על נאמנות לרפובליקה ואיגדו את מרבית תומכי השמאל. המלחמה רוויית המאבקים האידאולוגיים עוררה עניין רב ברחבי העולם ומעורבות בינלאומית נרחבת, ולכן מתוארת לא פעם כחזרה הגנרלית של המעצמות לקראת מלחמת העולם השנייה. המלחמה נתפסה בספרד עצמה וברחבי העולם בין השאר כמלחמת מעמדות, מלחמה נגד פאשיזם, מלחמה נגד קומוניזם, עימות בין דמוקרטיה לדיקטטורה, מלחמת דת ומאבק בין מהפכה לריאקציה. היא הסתיימה בניצחון הלאומנים לאחר מלחמה ארוכה ועקובה מדם, ובהקמת דיקטטורה בראשותו של פרנסיסקו פרנקו בספרד.
אלימות פוליטית וחוסר יציבות רווחו בשנות ה-30 בספרד, באופן שבא לידי ביטוי בשביתות כלליות רבות, אלימות פוליטית ברחובות, והתקוממויות כמו זו שאירעה באסטוריאס ב-1934. באביב 1936 הגיעה האלימות לשיאה, וביולי אותה השנה ניסיונם של כמה בכירים בצבא המזוהים עם הימין להפיכה צבאית מהירה נכשל והצית מלחמת אזרחים. כוחות הצבא התחלקו בין שני הצדדים באופן שווה יחסית, אך רוב כוחות הצבא המיומנים והקצונה הבכירה הצטרפו למרד. עד מהרה הפך העימות לסכסוך בינלאומי, ובעוד הלאומנים זכו לסיוע נרחב בנשק ובמתנדבים מגרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית, הרפובליקנים קיבלו תמיכה כזאת מברית המועצות. צרפת, בריטניה ורוב מדינות אירופה הכריזו על נייטרליות. עשרות אלפי מתנדבים מכל רחבי העולם, נלהבים מהמאבק האידאולוגי בספרד, הגיעו אליה והצטרפו ללחימה. רובם לחמו לצד הרפובליקנים תחת הבריגדות הבינלאומיות.
בתחילת המלחמה נכשלו הלאומנים בניסיונם להשתלט על הערים הגדולות מדריד וברצלונה, ואלו נשארו בידי הרפובליקנים. לעומת זאת שטחים רבים בצפונה ובמערבה של ספרד הצטרפו ללאומנים שביססו שם את שליטתם. לאחר כמה קרבות גדולים בין הצדדים באזור מדריד, הלחימה שם הגיעה לקיפאון והלאומנים פנו להתקדם בגזרות אחרות. בתחילת 1937 כבשו הלאומנים את מערב אנדלוסיה בדרום, ואת חופי מפרץ ביסקאיה בצפון. בקיץ פרצה מערכה גדולה באראגון, וכעבור כמה חודשים הצליחו הלאומנים להבקיע את הדרך מזרחה עד הים התיכון, תוך שהם מבודדים את קטלוניה. בסוף 1938 ניסו הרפובליקנים לשוב להובלה ויצאו למתקפה גדולה דרך נהר האברו במה שיהפוך לקרב הגדול ביותר בתולדות המלחמה, אך נכשלו לבסוף. מאוחר יותר יצאו הלאומנים אל מתקפה אל תוך קטלוניה, אשר נפלה לידיהם בראשית 1939. לקראת אפריל אותה השנה, כשנתיים ושמונה חודשים לאחר שפרצה, מדריד ואחרוני הלוחמים הרפובליקנים נכנעו והמלחמה הסתיימה.
המלחמה השאירה את ספרד חבולה וחרבה, ומעריכים שכחצי מיליון מתושביה נהרגו כתוצאה ממנה. כמאתיים אלף מתוכם, רובם זוהו עם הרפובליקנים ומיעוטם עם הלאומנים, לא נהרגו בקרבות, אלא מצאו את מותם בהוצאות להורג, אירועי טבח המוניים והפצצות של ערים אזרחיות כמו שאירע בגרניקה. המלחמה הטביעה רושם עז על עולם התרבות, ואכזריות הלחימה כמו גם ההתנגשות האידאולוגית שעמדה בבסיס מלחמת האזרחים, משכו מספר רב של מחברים ואנשי אמנות כגון כמו ג'ורג' אורוול וארנסט המינגוויי, ששהו בספרד במהלך המלחמה ויצרו בהשראתה. קץ הרפובליקה הספרדית ב-1939 היה גם תחילתה של המדינה הספרדית ושלטון הדיקטטורה של פרנסיסקו פרנקו. במלחמת העולם השנייה, שמרה ספרד על נייטרליות ונשארה מחוץ למעגל הלחימה, לאחר שפרנקו העדיף להתמקד בביסוס שלטונו ובבנייה מחדש של ארצו. הוא שלט על ספרד במשך כארבעה עשורים באופן בלתי מעורער עד לשנת 1975. עם מותו הפכה ספרד לדמוקרטיה, וכתוצאה מכך ניתן האות לפתיחת הדיון על זיכרון המלחמה ומורשתה. מלחמת האזרחים עדיין משסעת את החברה הספרדית, שעוד לא הכריעה על הדרך שיש להנציחה, הדברים שיש ללמוד ממנה ודרכי ההתמודדות שיש לנקוט באשר להשלכותיה.
רקע גאוגרפי
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ספרד היא ארץ הררית ורכסי הרים חוצים אותה לאורכה ולרוחבה. שאר השטח רצוף בגבעות רבות, מישורים ספורים ועמקים, בהם זורמים נהרות רבים. פני השטח המורכבים של המדינה המרובים במכשולים טבעיים הקלו במלחמה על שני הצדדים בבואם לבסס חזית קווי הגנה, והקשו על הוצאה לפועל של מתקפות יעילות. כך למשל בתחילת המלחמה השכילו הרפובליקנים לבלום מתקפות לאומניות על מדריד באמצעות שליטה במעברי ההרים שברכס הסיירה דה גואדרמה שמצפון לעיר.[9] דוגמה ידועה נוספת התרחשה לקראת סוף המלחמה, אז ביססו הרפובליקנים קו הגנה אפקטיבי על קטלוניה לאורך גדות נהר האברו.[10] היעדר מישורים רחבי ידיים בספרד הקשה על מתקפות שריון גדולות, ולכן טנקים במלחמה עסקו בעיקר בסיוע לכוחות הרגלים.[11] מזג האוויר בספרד מגוון בהתאם לפני השטח המגוונים שלה. בעוד צפון המדינה המושפע מהאוקיינוס האטלנטי מאופיין באקלים ממוזג, דרום המדינה ומזרחה מאופיין באקלים ים-תיכוני. כלל הארץ נהנית ממזג אוויר מתון יחסית, ולחימה ערה התרחשה במשך כל עונות השנה. עם זאת, לנוכח החום הרב בשיא עונת הקיץ והקור והגשמים בשיא עונת החורף, לא פעם סבלו הכוחות מפגעי מזג האוויר ולכן הלחימה התמעטה.[12][13]
האוכלוסייה בספרד מגוונת מבחינה אתנית, לשונית ותרבותית. לצד רוב האוכלוסייה דובר הספרדית, בשולי הארץ מתקיימים זה מאות שנים קבוצות מיעוט השומרות על רמות שונות של התבדלות. בולטים במיוחד היו דוברי הקטלאנית והבסקית, קבוצות מיעוט בעלות תודעה לאומית משמעותית ושאיפות פוליטיות מרחיקות לכת להגדרה עצמית. שאיפתם של מיעוטים אלו הביאה את מרביתם לתמוך ברפובליקנים במהלך המלחמה, לנוכח סירובם של הלאומנים לשקול פשרה בנושא.[14] לעומת זאת מיעוטים אחרים בספרד, כמו הגליסיאנים, שהיו בעלות מגמות בדלניות מוגבלות יותר, תמכו בדרך כלל בלאומנים.[15]
למרות שרוב מאורעות המלחמה התרחשו בשטחה היבשתי של ספרד, בחצי האי האיברי, במלחמה גם לקחו חלק הנחלות השונות של ספרד מעבר לים, כמו האיים הבלאריים שבים התיכון והאיים הקנריים שבהאוקיינוס אוקיינוס האטלנטי. בשני הארכיפלגים הללו שהו בחודשים שלפני המלחמה כמה ממנהיגי הלאומנים, ועם פרוץ המרד הם לקחו את השליטה על שתי קבוצות האיים. תמונת מצב דומה אירעה גם במושבותיה של ספרד באפריקה: מרוקו הספרדית ושכנתה סהרה הספרדית, כמו גם גינאה הספרדית ששכנה הרחק דרומה משם. שלושת האזורים האלו עברו בחודשים הראשונים למלחמה לידי הלאומנים אשר שלטו בהם באופן בלתי מעורער עד לסוף המלחמה, ולכן לא אירעה בהם לחימה משמעותית (יוצא דופן היה האי מנורקה שבאיים הבלאריים שנשאר מעוז רפובליקני עד לשלהי המלחמה).[16] הרפובליקנים, אשר נהנו בדרך כלל מעליונות בזירה הימית, ניסו באמצעות הצי שלהם לנתק את הקשר בין הנחלות הלאומניות שמעבר לים לבין מרכזם ביבשת. הלאומנים לעומת זאת, שלרוב נהנו מעליונות אווירית, התגברו על המאמץ הימי הרפובליקני בעיקר באמצעות שימוש במטוסי תובלה.
-
מפת שטחי שלטונה של הרפובליקה הספרדית ערב פרוץ המלחמה:
ספרד שבחצי האי האיברי
האיים הבלאריים
מרוקו הספרדית
האיים הקנריים
סהרה הספרדית
גינאה הספרדית -
רקע היסטורי
[עריכת קוד מקור | עריכה]
כישלון המלוכה ונפילת הרפובליקה הראשונה
[עריכת קוד מקור | עריכה]המאה ה-19 הייתה תקופה סוערת בספרד. היא החלה בהתפרקותה של האימפריה הספרדית חובקת העולם, לאחר שמרבית מדינות אמריקה הלטינית זכו בעצמאות. ספרד, עד לא מכבר אחת המדינות החזקות והבולטות באירופה, הפכה לצל חיוור של עברה.[17][18] בעוד מדינות שונות בצפון היבשת החלו להנות מפירות המהפכה התעשייתית, ספרד נשארה מאחור עקב אוכלוסייה עירונית מצומצמת, השקעות מעטות בתעשייה ושפל כלכלי עקב אובדן המושבות באמריקה.[19][20] הרוב המכריע של הכלכלה הספרדית המשיך להסתמך על החקלאות ובמדינה לא היה מעמד ביניים בורגני של ממש.[21][22][23] עיקר הכוח הכלכלי והפוליטי היה מצוי בידי שכבה צרה של בעלי קרקעות, אשר החזיקו בנחלות בשם לטיפונדיות ובעמדות המפתח בממשלה. האיכרים היו מחוסרי כוח פוליטי ממשי ושמרו בדרך כלל על נאמנותם לאצולה, לכנסייה ולמלוכה.[24][25]
באותה התקופה ספרד מצאה את עצמה בראשיתו של קרע פוליטי הולך ומעמיק ובחוסר ודאות באשר לדרך בה עליה לצעוד. אלו אשר שאפו לרפורמות במדינה התעמתו לעיתים תכופות עם כוחות שמרניים אשר ביקשו למנוע קידום רפורמות כלשהן. לצד הרפורמיסטים פעלו גם כוחות עם שאיפות מרחיקות לכת הרבה יותר, אשר בחזונם ראו בספרד מדינה ליברלית ואף רפובליקה ללא כוח למלוכה ולכנסייה.[26][27] לקראת סופן של המלחמות הנפולאוניות באירופה, ב-1812 ספרד החלה צועדת לשינוי. באותה השנה הקורטס של קדיס, הפרלמנט הספרדי באותה התקופה, אימץ חוקה שהגבילה את סמכויותיו של המלך וקבעה כי ספרד תהיה מונרכיה חוקתית.[28] כשנתיים בלבד לאחר מכן, בקיץ 1814, שב פרננדו השביעי, מלך ספרד לכוחו, ביטל את החוקה והשיב את המונרכיה האבסלוטית, באופן שהביא בתורו לתסיסה פוליטית.[18][29] בשנים הבאות כוחות מהפכניים ומפלגות פרוגרסיביות הרבו להתעמת עם הכנסייה והמלוכה.[30] במקביל תככים וסכסוכים בתוך משפחת המלוכה על ירושת הכתר אירעו באופן תדיר.[31] הפיכות צבאיות פרצו אף הן אחת לכמה שנים.[32]
ב-1833 עלתה המלכה איזבלה השנייה מבית בורבון למלוכה, לאחר שאחיה הבכור קרלוס נושל מזכותו לכתר על ידי אביו. מלכותה של איזבלה השנייה נתקלה בעשורים הבאים במאבק מתמיד עם אחיה אשר טען להיותו המלך החוקי. המאבק ביניהם אף הדרדר לכמה מלחמות אזרחים מדממות.[33][34] 35 שנות מלכותה של איזבלה הגיעו לקיצן ב-1868, עת פרצה התקוממות עממית שהובילה להדחתה. ההתקוממות נודעה בתור המהפכה המהוללת, הונהגה על ידי הגנרל חואן פרים, והיוותה תוצאה של מחאות שפרצו בערים והובלו על ידי המעמד הבינוני המתהווה וגורמים ליברליים בצבא.[35] כך החלו השנים אשר זכו לכינוי שש השנים הדמוקרטיות. למלוכה הוכתר אמדאו הראשון מבית סבויה, שנאלץ להתפטר מתפקידו כארבע שנים בלבד לאחר מכן עקב הלחץ הפוליטי הגובר במדינה. ברם הוכרז על ביטול המלוכה והקמת רפובליקה, אך היא לא שרדה זמן רב. הרפובליקה התקיימה פחות משנתיים ופורקה עקב האנרכיה הגוברת. את אי הסדר ניצל המלך הגולה אלפונסו השנים עשר מבית בורבון לשוב לשלטון, לאחר שרבים קיוו כי המלוכה תצליח להשיב את המדינה למסלולה.[36][37][38]
שיבת המלוכה לספרד לא הביאה את היציבות המיוחלת, והמדינה נאלצה להתמודד עם אופוזיציה חריפה מצד הקרליסטים, אשר צידדו בזכותו לכתר של קרלוס, דודו של המלך המכהן אלפונסו.[21] מנגד קמו תנועות פוליטיות מהפכניות רבות אשר תבעו את מקומן בפוליטיקה הספרדית. מגוון רחב של ארגונים אנרכיסטיים וסוציאליסטים הגבירו משנה לשנה את פעילותן כנגד המלוכה ותבעו רפורמה ואף מהפכה.[39][40] לצידם פעלו ארגונים מתונים יותר אשר שאפו לרפובליקה ליברלית ואף היו שהסתפקו במונרכיה חוקתית.[41][42] בלטו במיוחד בפעילותן ההולכת ומחריפה נגד השלטון התנועות האנרכיסטיות הספרדיות. אלו זכו לפופולריות נרחבת בקרב מעמד הפועלים באופן שאין דומה לו במדינות אחרות באירופה.[22][43]
בעשור הראשון של המאה ה-20 חוו חלקים שונים בספרד תיעוש מואץ. במיוחד היו אלו קטלוניה וחבל הבסקים אשר הובילו את התהליך ועוטרו במרכזים תעשייתיים, עירוניים וצפופים עם מעמד פועלים הולך וגדל.[44][23] הפועלים חשו ניכור מהשלטון אשר ראה בהם מקור לבעיות וסכנות, ולעומתם העדיף לטפח ולקדם את האיכרים. שכונות העוני באזורים המתועשים היוו כר פורה לפעילות מהפכנית אנרכיסטית או סוציאליסטית.[45][46]
המתח לא פעם התפרץ לידי עימותים אלימים אשר החלו לרוב כתוצאה משביתות כלליות שהכריזו מתנגדי השלטון, אשר מיהר מצידו לדכא את השובתים ביד ברזל.[46] דוגמה לכך היה השבוע הטראגי בקטלוניה בשנת 1909 אשר פרץ כתוצאה ממחאות אלימות כנגד גיוס חיילי מילואים למלחמה במרוקו. במחאות לקחו חלק אנרכיסטים, סוציאליסטים ורפובליקנים שהתעמתו עם השלטון ברחובות ואף הציתו עשרות כנסיות קתוליות, בהן ראו חלק מהשלטון המדכא. המתקפה על סממנים נוצריים הוסיפה לחרדה בקרב שמרנים בספרד אשר עבורם המאבק החל לשאת סממנים של מלחמת דת כנגד מי שנתפס בתור אויב הנצרות. כמאה איש מתו במסגרת המחאות.[47][48]
במלחמת העולם הראשונה שמרה ספרד על נייטרליות. בתקופת המלחמה נהנתה ספרד מייצוא הולך וגדל ומהתרחבות התעשייה, ועל כן הפועלים ואיגודי העובדים הגבירו עוד את כוחם.[49][50] מול הטינה הרבה של חלקים בציבור כלפי המלוכה והכנסייה, אחרים נרתעו ונאחזו בהלה מפני האפשרות שתפרוץ בספרד מהפכה קומוניסטית בהשראת מהפכת 1917 ברוסיה. הפחד ממהפכה וכישלון הממשלה בהבטחת הסדר והיציבות, הביאו בשנת 1923 להפיכה צבאית ולהקמת דיקטטורה צבאית בחסות המלוכה.[51] את ההפיכה הנהיג הגנרל מיגל פרימו דה ריברה הפופולרי, ורבים קיוו כי שלטון חזק ומבוסס יצליח להבטיח יציבות ולפתור את הבעיות הלאומיות שעמדו על הפרק. אחת הבעיות הללו הייתה מלחמת הריף שהתנהלה במושבה הספרדית במרוקו לאורך רוב שנות ה-20. המרד של האוכלוסייה במושבה הגביר את המתחים הפנימיים בספרד עצמה, גבה אבדות רבות בנפש והסתיים רק ב-1927, אז הצליחו כוחות ספרדיים לדכא אותו. בין הכוחות שלקחו חלק בדיכוי המרד היה לגיון הזרים הספרדי בפיקודו של הקולונל הצעיר פרנסיסקו פרנקו, אשר עתיד למלא יחד עם לגיון הזרים תפקיד חשוב במלחמת האזרחים.[52]
בראשית שנות שלטונו של מיגל פרימו דה ריברה נראה היה כי הצליח במשימתו הראשונה: השבת הסדר והחוק לרחובות.[53] ככלל שאף פרימו דה ריברה לאחד את האומה ולהוביל מול הימין והשמאל קו מרכזי תוך שמירה על איזון בין הקבוצות הפוליטיות והחברתיות השונות בספרד. מצד אחד הוא הקפיד לשמור על מעמד המלוכה, הכנסייה ובעלי הקרקעות ולעמוד מול הקומוניסטים והאנרכיסטים, אך מנגד שיתף פעולה עם חלק מהסוציאליסטים ולא נמנע מלהוביל רפורמות סוציאליות שונות.[54][55] בתוך כך הוא ייסד מנגנון בוררות בין מעסיקים למועסקים, העניק ביטוח בריאות מוגבל לפועלים והוציא לפועל מספר פרויקטים גדולים של עבודות ציבוריות (אנ') במטרה להילחם באבטלה.[55][56] העבודות היו בזבזניות, לא יעילות ודרשו העלאות מסים.[57] אט אט התמעטה התמיכה בפרימו דה ריברה, ועל רקע המשבר הכלכלי העולמי הוא התפטר בשנת 1930.[58]
הקמת הרפובליקה השנייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]| תוצאות הבחירות לפרלמנט בשנות הרפובליקה השנייה | |||
|---|---|---|---|
| מפלגות | מושבים בפרלמנט | אחוז מכלל הבוחרים | |
| בחירות 1931[59] | |||
| מפלגות השמאל | 413 | 84.32% | |
| מפלגות הימין | 39 | 9.86% | |
| מפלגות אחרות | 18 | 5.56% | |
| בחירות 1933[60] | |||
| מפלגות השמאל | 101 | 35.93% | |
| מפלגות הימין | 361 | 60.66% | |
| מפלגות אחרות | 11 | 2.14% | |
| בחירות 1936[61] | |||
| מפלגות השמאל | 285 | 47.03% | |
| מפלגות הימין | 166 | 46.48% | |
| מפלגות אחרות | 22 | 6.73% | |
לאחר נפילת השלטון של מיגל פרימו דה ריברה, התמיכה בחזרה לסדרי השלטון של לפני 1923 הייתה נמוכה היות שהמלוכה נתפסה כחלשה וככזאת שנכשלה בניהול ענייני המדינה. אמנם המלך אלפונסו השלושה עשר עשה מספר ניסיונות להמשיך את הדיקטטורה הצבאית, אך כישלון הנציגים הפרו-מלוכנים בבחירות לרשויות המקומיות באפריל 1931 הבהירו לכל כי הציבור מאס במלוכה.[62] המונים יצאו לרחובות והמלך התפטר ויצא לגלות במטרה למנוע עימות אלים. עוד באותו היום הוכרז על הקמת הרפובליקה השנייה.[63][64]
הרפובליקה נתפסה בתור מקור לתקווה עבור השמאל בספרד ומנגד כאיום על הקבוצות המזוהות עם הימין.[64] לראשות הממשלה מונה הליברל המתון ניסטו אלקלה סאמורה אשר הוביל קואליציה של סוציאליסטים, ליברלים ורפובליקנים. על אף שכלל מרכיבי הקואליציה נמנו על השמאל והמרכז הפוליטי, הם היו חלוקים בדעתם באשר לנתיב בו על ספרד לצעוד. בעוד גורמים מתונים ראו בביטול המלוכה הישג מספיק, גורמים שמאליים יותר הטיפו לרפורמות מקיפות ואף למהפכה חברתית.[65][64][66] על הכל העיב המצב הכלכלי הקשה של ספרד ברקע המשבר הכלכלי העולמי. בנוסף לאתגרים הכלכליים עמדו בפני הממשלה שורה של בעיות לאומיות שדרשו פתרון, ביניהן ניתן למנות את הקיטוב הפוליטי והחברתי, הבדלנות המתגברת של הבסקים והקטלונים,[67] ומערכת החינוך הקלוקלת.[68]
הממשלה נתקלה באופוזיציה אפקטיבית מצד בעלי הקרקעות,[69] הכנסייה,[65][64] בכירי הצבא,[70][64] התעשיינים,[64] מלוכנים ששאפו להשיב את המלך אל כסאו,[64] חלק מהאיכרים המסורתיים,[64] וארגונים פאשיסטים אשר צברו פופולריות בציבור. את הפלנחה, התנועה הפאשיסטית העיקרית, הוביל חוסה אנטוניו פרימו דה ריברה, בנו של הדיקטטור מיגל פרימו דה ריברה. הפאשיסטים בספרד שאבו השראה מהמשטרים הפאשיסטים באיטליה ובגרמניה, ורבים החלו ליראות בהם כמי שיש להם הכוח לבלום את הקומוניזם מחד ולהבטיח התחדשות לאומית מאידך.[71] עם זאת ממשלת ספרד לא נתקלה רק בהתנגדות מימין. האנרכיסטים, שתחילה שאפו לשתף פעולה עם הממשלה החדשה, לרוב התנגדו לה תוך דבקות בעקרונותיהם המביעים התנגדות לכל צורה של ממשלה מרכזית.[64]
,_en_las_instalaciones_de_un_front%C3%B3n_(4_de_7)_-_Fondo_Mar%C3%ADn-Kutxa_Fototeka.jpg)
בדצמבר 1931 נכנסה לתוקף חוקה חדשה. החוקה נחשבה למתקדמת ומרחיקת לכת וכללה מאפיינים ליברליים, רפורמיסטים וסוציאליסטים. היא הגדירה את ספרד בתור "רפובליקה דמוקרטית של פועלים מכל המעמדות" וקבעה כי ל"מדינה הספרדית אין דת רשמית".[72] בחוקה נכללו סעיפים רבים אשר נועדו לעקר את כוחה של הכנסייה ולהצר את צעדיה. החוקה הדגישה את הפרדת הדת מהמדינה, הלאימה את רכוש הכנסיות, העבירה את בתי הקברות לשיפוט אזרחי, ואסרה על הכנסייה לעסוק בחינוך.[73][74] גורמים מסורתיים ושמרניים, ואף ליברלים כחוסה אורטגה אי גאסט אשר למעשה תמך בהפרדת הדת מהמדינה, התרעמו על מה שתיארו כדיכוי דרקוני של הכנסייה ופגיעה בחופש הדת.[75] בנוסף החוקה התהדרה בסעיפים פרוגרסיביים כגון לגליזציה של גירושין וזכות בחירה לנשים.[73] במקביל לאישור החוקה התפטר סאמורה מראשות הממשלה ומונה לנשיא הרפובלקיה, תפקיד בו החזיק את שנת 1936. תחתיו מונה לראשות הממשלה מנואל אסאניה אשר בלהט רוחות השינוי הצהיר כי ספרד "הפסיקה להיות קתולית".[76]
כל שנות קיומה של הרפובליקה ספרד המשיכה לסבול מאלימות פוליטית אשר החריפה משנה לשנה. כחודש בלבד לאחר הקמת הרפובליקה, פרצו מהומות ברחבי המדינה. כנסיות רבות הועלו באש ואלימות כנגד אנשי דת פרצה ברחבי הערים הגדולות בספרד.[64] הממשלה שסלדה מהממסד הקתולי וראתה בו גורם ריאציונרי אנטי רפובליקני, נמנעה מלפעול לבלימת הפורעים. קביעתו של ראש הממשלה אסאניה כי הוא מעדיף ש"כל הכנסיות בספרד ישרפו מאשר שרפובליקני אחד יפגע" הביאו קתולים רבים להאמין כי הממשלה פועלת לדיכוי ורדיפת הנצרות בספרד.[77]
עקב האלימות וצעדי הממשלה גברה התרעומת בצבא. מחשש להפיכה צבאית הממשלה נקטה פעולות על מנת להצר את צעדיו של הצבא. בתוך כך היא פיטרה והעבירה מתפקידים קצינים בכירים רבים שנחשדו בהתנגדות לרפובליקה, כולל הגנרל פרנסיסקו פרנקו שעתיד לשחק תפקיד מרכזי במלחמת האזרחים.[78][79] באוגוסט 1932 הוביל הגנרל חוסה סנחורחו מפקד המשמר האזרחי ניסיון הפיכה כושל נגד הממשלה. הממשלה הגיבה בהרחבת הצעדים לריסון גורמים בצבא שנחשדו בחוסר נאמנות לרפובליקה.[80][70]
אל מול האופוזיציה המאוחדת בימין כלפי הרפובליקה, הלך והתבהר כי השמאל נשאר מפולג. הימין עשה צעד חשוב לאחדות בראשית שנת 1933, אז הוקמה מפלגת CEDA בראשות הפוליטיקאי השמרני חוזה מריה חיל רובלס. המפלגה הפרו-קתולית איגדה גורמים מהימין והמרכז שהתנגדו לרפובליקה ובמקביל טיפחה מאפיינים פאשיסטים, אם כי תחילה לא באופן בוטה. בבחירות הכלליות שנערכו בנובמבר אותה השנה ספג השמאל מפלה ו-CEDA הפכה למפלגה הגדולה ביותר. כתוצאה מכך אירע מהפך פוליטי במדינה והימין עלה לשלטון.[81][82][83]
"השנתיים השחורות"
[עריכת קוד מקור | עריכה]
השנתיים הבאות בספרד זכו לכינוי "השנתיים השחורות" (bienio negro). הרדיקלים, שכעת ישבו באופוזיציה, סירבו לקבל את תוצאות הבחירות אותן תיארו כ"הונאה". הם הפכו לאגרסיביים יותר והחלו להטיף למהפכה.[84] מנגד השמרנים לא בחלו בצעדים לדכא את מתנגדיהם. אלימות פוליטית הפכה לעניין שבשגרה ובאותן השנים מאות נהרגו כתוצאה מהתנקשויות פוליטיות. בנוסף חוותה ספרד למעלה ממאה שביתות כלליות כמו גם הרס של עשרות מבני דת קתולים. על אף ההישג של CEDA בבחירות, הנשיא השמאלי סאמורה לא נתן לחיל רובלס מנהיגה לכהן כראש ממשלה ומינה לתפקיד את אלחנדרו לרו הפרגמטי אשר הקים ממשלת מרכז-ימין יחד עם CEDA.[82] הממשלה החדשה החלה בצעדים לביטול הרפורמות של זו הקודמת.[77] היא עצרה רפורמות לחלוקה מחדש של הקרקעות, שיקמה את מעמדה של הכנסייה וביטלה הגבלות שהוטלו על הצבא.[83]
כאמור העימותים בין הממשלה לסוציאליסטים ולאנרכיסטים החריפו. במקביל ניצלו מנהיגי קטלוניה את חולשת הממשלה והכריזו על עצמאות. בתגובה הממשלה השעתה את האוטונומיה של החבל המורד ועצרה כמה ממנהיגיו.[83] התקוממות נוספת אירעה באסטוריאס ב-1934, שם סוציאליסטים ואנרכיסטים הכריזו על שביתה כללית וכשלושים אלף פועלים השתלטו הלכה למעשה על המחוז. המורדים תקפו גם מוסדות דת ובפעולותיהם הוציאו להורג כמאה כמרים ושוטרים. התגובה של הממשלה הייתה קשה. בחבל נפרסו אלפי חיילים בפיקודו של הגנרל פרנסיסקו פרנקו, כולל חיילים מצבא אפריקה אשר נחשב לכוח החזק ביותר בצבא הספרדי. הצבא דיכא את המרד באכזריות ובסיכומו של דבר נמנו כאלף אזרחים הרוגים ועשרות אלפי עצורים.[85][84] האירוע הציב את פרנקו כגיבור לאומי בימין, בישר את מינויו לראש המטה הכללי שנה מאוחר יותר,[83] והביא את הקיטוב במדינה לשיא חדש.[86]
אסאניה והמנהיג הסוציאליסט אינדאלסיו פרייטו החלו ב-1935 לפעול לאיחוד השמאל בספרד, מתוך הבנה כי לא יהיה ניתן להתמודד בהצלחה עם הממשלה השמרנית ללא איחוד פוליטי. במקביל למאמצים לאיחוד המחנה פנו הסוציאליסטים לדיכוי גורמים קיצוניים בו כדוגמת האנרכיסטים. בינואר 1936 הוקמה החזית העממית שאיחדה את מרבית מפלגות השמאל.[87][84] כמה שבועות לאחר מכן, אחרי שמוקדם יותר נפלה ממשלת הימין, הלכה ספרד לבחירות כלליות. בבחירות זכו מפלגות השמאל ברוב המושבים בפרלמנט ואסאניה הפך לראש הממשלה.[88] עם זאת, הצלחת החזית העממית בבחירות לא תורגמה לממשלת שמאל יציבה והסוציאליסטים סירבו להצטרף לממשלה שהייתה מתונה מדי לתפיסתם. בעוד אסאניה הרפובליקני רצה במדיניות של איחוד מחדש של החברה וקידום רפורמות סוציאליות אחדות, הסוציאליסטים בראשות פרנסיסקו לרגו קביירו תמכו בהעמקת הרפורמות על אף הסכנה שבהמשך העימותים האלימים עם הימין.[89] בנוסף, לא רק הסוציאליסטים איתגרו את הממשלה, אלא גם האנרכיסטים שכדרכם לא סיפקו לממשלה תמיכה והגבירו את אי הסדר הציבורי בין השאר על ידי שביתות חוזרות ונשנות.[89][90] לפיכך ממשלת המיעוט החדשה הייתה חלשה, האלימות השתוללה ברחובות ואיחוד מחדש של החברה נתפס כמשימה בלתי אפשרית.[91] באפריל הדיח הפרלמנט את הנשיא המתון ניסטו אלקלה סאמורה, שאיבד את אמונם של השמאל והימין כאחד. אסאניה התמנה לנשיא, וסנטיאגו קסארס קירוגה הרפובליקני החליף אותו כראש ממשלה.[89]
אך יותר מהשמאל המפולג, היה זה הימין שאיים על עתיד הרפובליקה. עקב כישלונו לשלוט ברפובליקה בדרכים דמוקרטיות חלקים ממנו החליטו לפעול לפירוקה. מספר החברים בפלנחה גדל במהירות, ואנשי CEDA הגבירו את המגעים עם בכירים בצבא עימם דנו במפורש על תוכניות להפיכה.[89][90]
הצדדים הלוחמים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הרפובליקנים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
"הרפובליקנים" (republicanos) הפך עד מהרה לכינויים של אלו שבמהלך שנות המלחמה תמכו בממשלה של הרפובליקה. הם עצמם לא פעם קראו לעצמם "הנאמנים" (leales) או פשוט "החזית העממית" (Frente Popular), ומתנגדיהם לעומת זאת העדיפו לכנות אותם "האדומים" (Rojos), כדרך לצייר אותם כמהפכנים קומוניסטים. הרפובליקנים כללו מנעד רחב של ארגונים לרבות ליברלים וסוציאל-דמוקרטים מתונים, סוציאליסטים, קומוניסטים, אנרכיסטים ואף בדלנים קטלונים ובסקים. במשותף הייתה לרובם התמיכה בהמשך קיומה של הרפובליקה (אם כי האנרכיסטים והבדלנים הביעו מכך הסתייגות), אך מעל הכל הייתה זאת ההתנגדות ללאומנים שאיחדה אותם. בעיני רוחם הלאומנים ייצגו שורה של גורמים ורעיונות שיש להילחם בהם: מלוכה, אצולה, כנסייה, צבא, קפיטליזם, ומעל הכל מה שהם תיארו כפאשיזם. מרכזי התמיכה של הרפובליקנים היו הערים הגדולות, המרכזים התעשייתיים והאוכלוסייה החילונית של ספרד. בנוסף תמכו בהם איכרים חסרי קרקע מכמה אזורים, במיוחד מאסטוריאס, קטלוניה וחבל הבסקים. שני האזורים האחרונים תמכו ברפובליקנים גם עקב רצונם באוטונומיה רחבה יותר, רעיון שהלאומנים פסלו על הסף.
החזית העממית הייתה הארגון הפרו-רפובליקני הגדול בספרד, שהוביל את הממשלה הרפובליקנית המכהנת במהלך שנות המלחמה.[84][88] מפלגות חשובות בחזית העממית היו האיחוד הרפובליקני והשמאל הרפובליקני, אשר ייצגו קו מתון יחסית שדגל בסוציאל-דמוקרטיה וליברליזם. מנהיגיהם, אישים כמו מנואל אסאניה, כיהנו בשורה של תפקידים בכירים בממשלות השמאל השונות בשנים שלפני פרוץ המלחמה. קיצוניים מהם היו המפלגה הסוציאליסטית הוותיקה ו-POUM הטרוצקיסטית, אשר לקחו חלק גם הן בחזית העממית, אך בדומה לאנרכיסטים דגלו במדיניות מהפכנית יותר.
מפלגת השמאל היחידה שעמד לנגד עיניה מצע פוליטי מגובש לניצחון במלחמה, והייתה מאוחדת ומאורגנת היטב, הייתה המפלגה הקומוניסטית הספרדית. הקומוניסטים תמכו באופן נלהב בביסוס ממשלה מרכזית חזקה בהשראה סובייטית ובארגון מחדש של הצבא, אך דרשו לדחות את השאיפות למהפכה לאחר המלחמה. בהנחייתו של סטלין הם התנגדו לתוכניות של האנרכיסטים וחלק מהסוציאליסטים למימוש מיידי של מהפכה פרולטרית, ובמקום זאת דבקו בקו פרגמטי של מיקוד כל המאמצים לניצחון וטענו כי צעדים מהפכניים עלולים לפגוע במאמץ המלחמתי. הקומוניסטים פחדו כי קולקטיביזציה מלאה של הכלכלה והקמה מיידית של מדינה קומוניסטית יפגעו בתמיכה ברפובליקה מצד דמוקרטים וליברלים בספרד ומחוצה לה. למפלגה לא היה בסיס תמיכה של ממש בשנים שלפני המלחמה, ורק במהלכה היא הפכה למפלגת המונים עם השפעה משמעותית בצבא הרפובליקני, בין השאר עקב התמיכה הארגונית והכלכלית שסטלין העניק לה. הקומוניסטים היו מרכיב חשוב בחזית העממית, אך גם מקור לפחד וסלידה מצד מפלגות שמאל אחרות אשר חששו מההשפעה הסטלניסטית הגוברת בספרד ומעפולותיהם של הקומוניסטים נגד מתנגדיהם בתוך השמאל.[92][93]
האנרכיסטים בספרד היו לאחת התנועות הבולטות בשנות המלחמה. הם לקחו חלק ניכר בעול הלחימה בשורות הרפובליקנים, אך במקביל גם העמידו אתגר משמעותי בפני הממשלה הרפובליקנית אשר סלדה מפעולותיהם ותפיסותיהם. האנרכיסטים, שהאמינו בביטול כל סמכות או ממשלה, בשנים שטרם המלחמה התנגדו לא רק לכוחות השמרניים בספרד, אלא גם לאנשי השמאל. אי השתתפותם בבחירות 1933 נתפסה כאחת מהסיבות לתבוסת השמאל בשנה זאת, ותמיכתם בחזית העממית בבחירות 1936 הייתה לאחד הגורמים הבולטים שהביאו לניצחון החזית. נאמנים לעקרונותיהם, על אף תמיכתם בה הם לא הצטרפו לחזית העממית וגם לא לממשלה הרפובליקנית. ה-CNT, איגוד העובדים האנרכיסטי העיקרי, הוקם כבר ב-1910 ונועדה לו השפעה רבה בקרב ציבור הפועלים בספרד בכלל ובקטלוניה בפרט. מאוחר יותר, ב-1927, הוקם ארגון ה-FAI שהיה קבוצה קיצונית יותר שפעלה במסגרת ה-CNT. במלחמה תמכו האנרכיסטים בהוצאה מיידית לפועל של מהפכה, עובדה אשר הביא את הממשלה הרפובליקנית לראות אותם כמקור לחוסר יציבות המסכן את הניצחון במלחמה. על אף זאת, היוו האנרכיסטים חלק חיוני במיליציות הפרו-רפובליקניות, בעיקר בשנים הראשונות של המלחמה.[94][95][96]
קבוצות אחרות שתמכו בחזית העממית היו בדלנים קטלונים ובסקים. אלו ייחלו במשך שנים לאוטונומיה כלשהי לחבלים הבדלניים שלהם אשר נבדלו משאר ספרד מבחינה תרבותית, אתנית ולשונית. חלקם תמכו באוטונומיה כחלק מפדרציה ספרדית, ואחרים תמכו בהיפרדות מוחלטת ועצמאות מדינית. על אף שרבים מהבדלנים הזדהו אידאולוגית עם מפלגות השמאל הספרדיות ואף נמנו על שורותיהן, רבים אחרים סלדו מהמסרים המהפכניים שלהם. בעיקר בחבל הבסקים הייתה האוכלוסייה שמרנית ודתית ברובה, אך עבור רובם לא היה זה מכשול לשיתוף פעולה עם השמאל. עם זאת, מיעוטם ראה בקו האנטי-דתי של חלק מהשמאל סיבה לתמוך בלאומנים, וכך למשל עשו כשליש מהבסקים.[97]
| מפלגות רפובליקניות במלחמת האזרחים בספרד | |||
|---|---|---|---|
| מפלגה | אידאולוגיה | חברים בולטים | שנת הקמה |
| מפלגות החזית העממית | |||
| מפלגת הפועלים הסוציאליסטית הספרדית (PSOE) Partido Socialista Obrero Español |
סוציאליזם, מרקסיזם, פרוגרסיביזם, אנטי-קלריקליזם |
פרנסיסקו לרגו קביירו, חואן נגרין, אינדאלסיו פרייטו, חוליאן בסטיירו |
1879 |
| השמאל הרפובליקני (IR) Izquierda Republicana |
רפובליקניזם, ליברליזם חברתי, אנטי-קלריקליזם, רדיקליזם |
מנואל אסאניה, סנטיאגו קסארס קירוגה, חוסה חירל |
1934 |
| האיחוד הרפובליקני (UR) Unión Republicana |
רפובליקניזם, פרוגרסיביזם, ליברליזם חברתי, אנטי-קלריקליזם |
דייגו מרטינס בריו | 1934 |
| השמאל הרפובליקני של קטלוניה (ERC) Esquerra Republicana de Catalunya |
בדלנות קטלנית, רפובליקניזם, סוציאליזם | ליואיס קומפאניס | 1931 |
| המפלגה הקומוניסטית של ספרד (PCE) Partido Comunista de España |
קומוניזם, מרקסיזם, סטליניזם | חוסה דיאס, דולורס איברורי | 1921 |
| המפלגה הסוציאליסטית המאוחדת של קטלוניה (PSUC) Partit Socialista Unificat de Catalunya |
בדלנות קטלנית, קומוניזם, מרקסיזם, סטליניזם |
1936 | |
| המפלגה הגליסיאנית (GP) Partido Galeguista |
בדלנות גליסיאנית, פציפיזם, ליברליזם חברתי, סוציאליזם |
1931 | |
| המפלגה הסינדיקליסטית (PS) Partido Sindicalista |
אנרכו-קומוניזם, סינדיקליזם | אנחל פסטנה | 1932 |
| מפלגת הפועלים של האיחוד המרקסיסטי (POUM) Partido Obrero de Unificación Marxista |
קומוניזם, מרקסיזם, טרוצקיזם | אנדראו נין, ג'ורג' אורוול | 1935 |
| מפלגות מחוץ לחזית העממית | |||
| הקונפדרציה של העבודה-פדרציית האנרכיסטים (CNT-FAI) Confederación Nacional del Trabajo |
אנרכו-סינדיקליזם, אנרכו-קומוניזם, אינטרנציונליזם, מהפכנות |
בואנוונטורה דורוטי | 1910 |
| המפלגה הלאומית הבסקית (PNV) Partido Nacionalista Vasco |
בדלנות בסקית, דמוקרטיה נוצרית, שמרנות |
חוסה אנטוניו אגירה | 1895 |
| השותפות הלאומית הבסקית (ANV) Acción Nacionalista Vasca |
בדלנות בסקית, סוציאליזם, אנטי-קפיטליזם |
1930 | |
-
דגל החזית העממית, שאיחדה את מרבית המפלגות הרפובליקניות -
דגל ה-CNT-FAI, הארגון האנרכיסטי הגדול בספרד -
דגל חבל הבסקים, אשר התגייס ברובו לצד הרפובליקני
.svg)
הלאומנים
[עריכת קוד מקור | עריכה].jpg)
"הלאומנים" (Nacionales) הובילו את המרד ברפובליקה בשנות המלחמה. מתנגדיהם נהגו לכנות אותם במגוון שמות כגון "פאשיסטים" (Franquistas) או "מורדים" (Bando sublevado). הלאומנים כללו שורה של סיעות, ביניהם אפשר למנות את תומכי המלוכה הקרליסטים והאלפוניסטים, חברי הפלנחה הפאשיסטים, אנשי הממסד הקתולי, שמרנים מתונים ואף ליברלים אנטי-קומוניסטים. בדומה לרפובליקנים, יותר משהלאומנים ידעו מה הם רוצים, הם ידעו למי הם מתנגדים. עבור כולם הייתה ההתנגדות למהפכה ולקומוניזם הערך המוביל. משותפת הייתה לכולם גם האהדה לנצרות הקתולית ולמה שהם תפסו כערכיה המסורתיים של ספרד, עליהם הרפובליקה מאיימת לתפיסתם. ניתן לקבוע כי רוב בכירי הצבא, אנשי הכמורה, בעלי הקרקעות ואנשי העסקים נמנו על תומכי הלאומנים. עיקר התמיכה מקרב הציבור הרחב בלאומנים באה מספרדים בעלי זיקה חזקה לדת, האוכלוסייה החקלאית בצפון המדינה (למעט חבלי הבסקים, קטלוניה ואסטוריאס), ואנשי מעמד הביניים באופן כללי.[98]
מפלגת הימין העיקרית בספרד עוד בטרם מלחמת האזרחים הייתה CEDA, ובמשך כשלוש שנים היא אף לקחה חלק בממשלת הרפובליקה. המפלגה החזיקה במצע שמרני פרו-קתולי, אנטי-סוציאליסטי ואנטי-קומוניסטי. היא איחדה באופן רופף אוכלוסייה רחבה, דתית ברובה, שסלדה ממפלגות השמאל.[81] עם הפסדה בבחירות 1936 נפגע מעמדה שלה ושל מנהיגה חיל רובלס. כתוצאה מתבוסתה רבים מתומכיה מאסו בעשייה הפרלמנטרית שלה ופרשו למפלגות קיצוניות יותר שקראו למלחמת חורמה ברפובליקה.[98]
כבר עם הקמתה של הרפובליקה בשנת 1931, היו שדבקו בדעתם החיובית על המלוכה וקראו לשיבתה ולביטול המשטר החדש. הסיעה המלוכנית העיקרית הייתה הקרליסטים, קבוצה פוליטית וותיקה משנת 1831 שתמכה בעלייתו לשלטון של הנסיך סאווריו. לתפיסתם סאווריו שהיה קרוב משפחתו של האינפנטה קרלוס אבי התנועה הקרליסטית שלכאורה נושל מהמלוכה, היה המלך החוקי הספרדי בחסד האל. הקרליסטים קיוו כי לאחר המלחמה יוכלו להשיב את מלכם לכס השלטון, שעתיד להשיב לספרד את עברה המפואר. הם היוו למעשה קבוצה דתית קנאית, וראו בליברליזם, סוציאליזם וקומוניזם את האויבים המרכזיים של ערכיהם: "אל, מולדת, אצולה, מלך" (Dios, Patria, Fueros, Rey). הקרליסטים, אשר יזמו בעצמם שלושה מלחמות אזרחים כנגד המלוכה בספרד במאה ה-19, נמנו ב-1936 על התומכים הנלהבים של ההפיכה, והתגייסו בכמויות גדולות אל שורות הלאומנים.[98][99] פלג מלוכני אחר שתמך בלאומנים היה האלפוניסטים, שקראו להשבתו לשלטון של אלפונסו השלושה עשר שהודח עם הקמת הרפובליקה בשנת 1931.[100][101]
התנועה הפלנחיסטית (FE de las JONS) הייתה המפלגה היחידה בספרד שנשאה בגוון פאשיסטי מובהק בשנות המלחמה. היא הוקמה בשנת 1934 כאיחוד שלה יחד עם מפלגה וותיקה יותר, המפלגה הלאומית-סינדיקליסטית (JONS). מנהיגה היה חוסה אנטוניו פרימו דה ריברה, בנו הבכור של שליט ספרד בשנות ה-20, מיגל פרימו דה ריברה. בדומה לאביו, ביקש פרימו דה ריברה הבן לייסד בספרד משטר סמכותני שישיב את הסדר והיציבות ויבלום את הארגונים המהפכניים. עם זאת, בניגוד לשלטון השמרני של האב, התנועה הפלנחיסטית ביקשה לבסס משטר טוטליטרי ולהחיות מחדש את האימפריה הספרדית. אנשי הפלנחה ראו באיטליה הפשיסטית מודל לחיקוי והדגישו את התנגדותם הן לסוציאליזם או קומוניזם והן לקפיטליזם. במקום זאת הטיפו להקמת "מדינה לאומית-סינדיקליסטית".[102] עד סמוך לפרוץ מלחמת האזרחים הייתה הפלנחה מפלגת שוליים בפוליטיקה הספרדית, בבחירות זכתה לשיעורי תמיכה זעומים ולא נהנתה מייצוג בפרלמנט. עם זאת, בלטה הפלנחה בעימותים אלימים שאנשיה יזמו עם מתנגדיהם הפוליטיים משמאל. לאחר הפסד הימין בבחירות 1936, עשרות אלפי חברים חדשים הצטרפו לשורותיה והיא הפכה לגורם חשוב בשלבים הראשונים למלחמה, בהם סיפקה תשתית ארגונית וכוח אדם חיוני למיליציות הלאומניות.[103][104]
תחילה ללאומנים לא היה מתווה שלטוני ברור לספרד אך עד מהרה הסתמנו כמה מנהיגים בולטים: ראש המטה הכללי גיבור המלחמה פרנסיסקו פרנקו, הגנרל אמיליו מולה, הגנרל חוסה סנחורחו מוביל המרד מ-1932 וחוסה אנטוניו פרימו דה ריברה מנהיג הפלנחה. שלושת האחרונים נהרגו בשנה הראשונה למלחמה. מולה וסנחורחו מתו כתוצאה מהתרסקויות מטוסים ופרימו דה ריברה נתפס על ידי הרפובליקנים והוצא להורג. עוד לפני מותם של השניים, היה נראה כי דרכו של פרנקו להנהגה תהיה קלה עקב הצלחותיו הצבאיות שקצר בשבועות הראשונים למלחמה ומעמדו כמפקד צבאי מוערך. לאחר מותם דרכו לתפקיד נסללה באופן סופי. בראשית 1937 הוא השתלט על תנועת הפלנחה אשר כאמור מנהיגה מת זה מכבר. באפריל אותה השנה הוא איחד את המפלגה יחד עם שאר מפלגות הימין והקים את הפלנחה המסורתית הלאומית-סינדיקליסטית (FET y de las JONS), המפלגה החוקית היחידה בספרד הלאומנית. פרנקו השכיל להצהיר כי המפלגה החדשה תהווה בית לכל תומכי הימין בספרד, וקבע כי היא תהיה "חזית לאומית רחבה" עם מקום לפלנחיסטים, מלוכנים, שמרנים, ליברלים ואפילו לדבריו גם לאנשי שמאל אנטי-קומוניסטים. הוא הדגיש כי לפני עיצוב המדינה העתידית יש למקד את כל המאמצים לניצחון במלחמה על הרפובליקנים. פרנקו הקדיש מעט ממאמציו לענייני פנים ואידאולוגיה, ומקובל לטעון כי הצלחתו נבעה מיכולתו לרצות את כלל התנועות בימין ולהוביל אותם למאבק משותף ברפובליקה.[104][98]
| מפלגות לאומניות במלחמת האזרחים בספרד | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מפלגה | אידאולוגיה | חברים בולטים | שנת הקמה | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| הקונפדרציה הספרדית לזכויות אוטונומיות (CEDA) Confederación Española de Derechas Autónomas |
שמרנות, קתוליות, לאומיות, קורפורטיזם, סמכותנות |
חוזה מריה חיל רובלס | 1933 | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| הפלנחה הלאומית-סינדיקליסטית (FE de las JONS) Falange Española Nacional Sindicalista |
פלנחיזם, פאשיזם, לאומיות אינטגרלית, סינדיקליזם, אנטי-קפיטליזם |
חוסה אנטוניו פרימו דה ריברה, פרנסיסקו פרנקו |
1934 | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| הקהילה המסורתית (CT) Comunión Tradicionalista |
מלוכנות, קרליזם, שמרנות, קתוליות, אנטי-קומוניזם |
פרנצ'סקו סאווריו, מנואל פאל קונדה | 1869 | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| הרסטורציה הספרדית (RE) Renovación Española |
מלוכנות, אלפוניזם, שמרנות, לאומיות אינטגרלית, קתוליות, טוטליטריזם |
חוסה קלבו סוטלו | 1933 | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
התאחדות המפלגות הלאומניות לפני המלחמה ובמהלכה:
| |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
-
דגל CEDA, אשר הייתה לפני המלחמה למפלגה השמרנית הגדולה בספרד -
דגל הקהילה המסורתית, מפלגה קרליסטית שהתגייסה באופן נלהב לשורות הלאומנים -
דגל התנועה הפלנחיסטית, מפלגה פאשיסטית קיצונית שתמכה במרד ברפובליקה
סדרי הכוחות
[עריכת קוד מקור | עריכה]כוחות היבשה
[עריכת קוד מקור | עריכה]| חלוקת כוחות הביטחון בין הצדדים הלוחמים עם פרוץ המלחמה | ||||
|---|---|---|---|---|
|
| ||||
 הרפובליקנים
|
 הלאומנים
| |||
| צבא ספרד[105][106] | קצינים | 2,000 | 4,660 | |
| חיילים | 33,000 | 19,000 | ||
| המשמר האזרחי[107][106] | 18,020 | 15,980 | ||
| משמר ההסתערות[107] | 12,000 | 6,000 | ||
| משמר הגבול[107] | 10,000 | 6,000 | ||
| צבא אפריקה[108] | 24,000 | |||
| סה"כ | 75,020 | 75,640 | ||
|
עם תחילת המלחמה כל צד גייס עשרות אלפי לוחמי מיליציות. מאוחר יותר שילבו הצדדים את כלל כוחותיהם בצבאות סדירים. | ||||
בצבא הספרדי טרם פרוץ המלחמה שירתו 8,500 קצינים ו-112,000 חיילים. החיילים היו מגויסי חובה, מאומנים באופן מוגבל וחסרי מוטיבציה באופן כללי. לצבא היו בעיקר יחידות חיל רגלים ופרשים, והוא סבל ממחסור באמצעי לחימה מודרניים כמו ארטילריה או רכבים משוריינים.[106] לצד הצבא היו בנמצא כמה כוחות ביטחון נוספים שעמדו לרשות המדינה, שאל עף כי ייעודם העיקרי היה ביטחון פנים, הם היו בעלי אופי צבאי למחצה. כאלו היו 34,000 חברי המשמר האזרחי (Guardia Civil) שבסיסו היה בכפרים, 18,000 חברי משמרות ההסתערות (Guardia de Asalto) שהוצבו בערים ו-16,000 אנשי הקאראבינרוס (Cuerpo de Carabineros) שתפקד כמשמר גבול.[107] גוף צבאי אחרון היה צבא אפריקה אשר איגד את כלל כוחות הצבא במרוקו הספרדית, 24,000 חיילים במספר. היה זה למעשה הכוח הצבאי המיומן ביותר בספרד, והוא הורכב מלגיון הזרים הספרדי, יחידות עילית ספרדיות אחרות וכן יחידות צבא שהורכבו ממתנדבים מרוקאים תחת פיקוד קצינים ספרדים. צבא אפריקה הורכב ממגויסים שכירים מבחירה שהתגייסו לתקופות שירות ממושכות. הם זכו בניסיון קרבי עשיר בלחימה במרוקו כנגד האוכלוסייה הילידית וכן עקב השתתפותם בדיכוי המדמם של המרד באסטוריאס ב-1934.[108][109]
עם תחילת המרד נחלקו כוחות הביטחון הספרדיים לשניים, כאשר חלק מצטרפים למרד ואחרים שומרים על נאמנותם לממשלה במדריד. בימים הראשונים למרד מעריכים שכ-40,000 חיילים ניצלו את האנרכיה ונטשו את הצבא.[106] שאר הצבא התחלק כך שרוב הקצינים צידדו בלאומנים אך רוב החיילים הצטרפו לרפובליקנים.[105] משמרות ההסתערות באו מרקע עירוני והוקמו על ידי ראשי הרפובליקה עם הקמתה, ולכן באופן לא מפתיע כשני שלישים מהם חברו לרפובליקנים. באופן דומה התחלק גם הקאראבינרוס בין שני הצדדים. המשמר האזרחי הוותיק והמסורתי יותר התחלק באופן שווה יחסית, וכמחציתו הצטרף למרד.[107][106] כלל לוחמי צבא אפריקה לעומת זאת, הצטרפו למורדים והפכו לכוח מוביל בצבא הלאומני. בסיכומו של דבר עמדו לשני הצדדים כוח של כ-75,000 איש, כאשר הלאומנים זוכים ברוב הקצונה הבכירה וכן בצבא אפריקה האיכותי. עם זאת, עד מהרה הגדילו שני הצדדים את כוחותיהם. בימים הראשונים למלחמה עשרות אלפי חברי מיליציות נקראו לדגל ותגברו את הכוחות המקוריים של כל צד.
כבר ביום הראשון ללחימה, שורה של מיליציות שמאל גויסו והצטרפו לכוחות הממשלה. רוב המיליציות, שהתבססו על איגודי העובדים, היו חסרות סמכות פיקודית קבועה, נעדרו ניסיון צבאי ולא הנהיגו משמעת צבאית בשורותיהן. הדבר בא לידי ביטוי באופן קיצוני במיליציות האנרכיסטיות, שם באופן עקרוני לא הונהגה היררכיה פורמלית, לא הוענקו דרגות צבאיות והצדעה נחשבה למנהג מגונה. המיליציות סבלו לא רק מכוח אדם לא מיומן אלא גם ממחסור בציוד צבאי. אף שלעיתים רובים היו בכמות מספקת, המיליציות היו חסרות אמצעי לחימה מתקדמים יותר. אף על פי שנראה שרוח הלחימה במיליציות הייתה גבוהה והחיילים היו אחוזי התלהבות מהפכנית, ברוב ההתנגשויות עם צבא המורדים בתחילת המלחמה הם נחלו תבוסות אל מול היחידות הממושמעות והמקצועיות של הלאומנים. יוצאי דופן היו אנשי הרגימנט החמישי, מיליציה קומוניסטית שהוקמה במהירות עם פרוץ הלחימה. המיליציה נחשבה למאורגנת, ממושמעת ומיומנת.[110]
בדומה לרפובליקנים, גם הלאומנים גייסו עשרות אלפי חברי מיליציות שבאו מרקעים מגוונים. מיליציה חשובה הייתה זו של הפלנחה הפאשיסטית. מיליציה זאת נחשבה לאלימה במיוחד, ממושמעת, מאורגנת היטב ונתונה להיררכיה נוקשה. אלפי חברי המיליציה הצטרפו בסופו של דבר לצבא הלאומני עם איחד המפלגות הלאומניות על ידי פרנקו באפריל 1937. מיליציה חשובה אחרת הייתה ה-Requetés. הייתה זאת למעשה קבוצה קתולית אדוקה שהיוותה את הזרוע הצבאית של תנועה הקרליסטית המלוכנית. חבריה התבססו בעיקר בחבל נווארה, התאמנו במשך שנים במחתרת וראו את המלחמה כמסע צלב כנגד קומוניזם. המיליציה נחשבה לקשוחה, מיומנת ואחוזת להט דתי. היא שמרה על עצמאותה בתוך הצבא הלאומני עד לסוף המלחמה. מיליציות לאומניות נוספות הוקמו בדרך כלל על בסיס התאגדויות מקומיות מסורתיות באזורים שהתנגדו לרפובליקה.[111]
לאחר גיוס המיליציות הכריזו שני הצדדים על גיוס כללי בשטחם, הלאומנים עשו זאת כבר באוגוסט והרפובליקנים באוקטובר.[106][112] כך בשנים הבאות גדלו שני הצבאות ומנו בראשית 1937 מאות אלפי חיילים, ולקראת סוף המלחמה עמדו על כמיליון איש כל אחד. מלבד הגדלת היקף הכוחות, עשו שני הצדדים מהלכים לארגון מחדש של צבאם על מנת להעמידו למלחמה מול היריב. בפני הממשלה הרפובליקנית עמד אתגר גדול. רוב הפיקוד הצבאי הבכיר הצטרף למרד, ורוב יחידות הצבא שנשארו נאמנות לרפובליקה פורקו בשבועות הראשונים למלחמה עקב חשדות כלפי נאמנותם. כחודשיים לאחר תחילת המלחמה התמנה הסוציאליסט פרנסיסקו לרגו קביירו לראשות הממשלה, והחל בעצת ברית המועצות ובהנחייתה בתהליך להקמת צבא עממי סדיר על בסיס יחידות הצבא הנאמנות והמיליציות. התוכנית זכתה להתנגדות מצד האנרכיסטים והטרוצקיסטים שחששו מההשפעה הסובייטית ההולכת וגוברת בספרד,[112] והעדיפו לוחמת גרילה מהפכנית על פני לוחמה סדירה.[113]
_-_Fondo_Mar%C3%ADn-Kutxa_Fototeka.jpg)
הצבא העממי הוקם על בסיס מודל אחיד שזכה לשם "בריגדה משולבת" (Brigada Mixta), במסגרתו הוקמו מאות חטיבות שכללו כל אחת ארבעה גדודי ח"יר ויחידות נוספות לתמיכה בגדודים. שש בריגדות משולבות ראשונות הוקמו כבר באוקטובר 1936, כאשר ארבע מהן התבססו על הרגימנט החמישי. עד לסוף המלחמה הוקמו 225 בריגדות משולבות.[112] כמה מהן, שזכו לכינוי "הבריגדות הבינלאומיות", הורכבו מ-30,000 מתנדבים מעשרות מדינות שונות. ההתנדבות הבינלאומית למלחמה בספרד לצד הרפובליקנים אורגנה על ידי הקומינטרן בהנחיה סובייטית. 40 גדודי מתנדבים הוקמו לאורך המלחמה, ואלו התפזרו על פני כמה וכמה בריגדות.[3] רוב הבריגדות סבלו לכל אורך שנות המלחמה ממחסור בכוח אדם וציוד, ורובן כללו 3,000 חיילים לכל היותר. הבריגדות היו כפופות באופן רופף לאוגדות, אשר מנו 2 עד 5 בריגדות כל אחת. האוגדות כללו יחידות ואמצעי לחימה שנועדו לתמוך בבריגדות, לרבות תותחי הוביצר, מרגמות, כוחות הנדסה, יחידות סיור, כלי רכב משוריינים, קשר, לוגיסטיקה ורפואה.[112] בדרך כלל כל ארבע אוגדות הרכיבו קורפוס, וכמה קורפוסים אחדים היו נתונים לארמייה. במאי 1937 היו כבר ארבע ארמיות כאלו, כל אחת הייתה אחראית על אזור אחר בספרד ושם היא פרסה את כוחותיה. בדצמבר הוקמה ארמייה מתמרנת בפיקוד ישיר של ראש המטה הכללי. בארמייה המתמרנת היו כמה מהיחידות המיומנות ביותר של הצבא הרפובליקני, והיא נועדה להוביל מבצעים צבאיים התקפיים.[114] על המחסור החריף של הרפובליקנים במפקדים מיומנים פיצו הסובייטים בשליחת אלפי יועצים צבאיים לספרד שלרוב שולבו במטה הבריגדות. לצד היועצים הסובייטים קומיסרים של המפלגה הקומוניסטית הספרדית שולבו אף הם בשדרת הפיקוד. להלכה תפקידם היה לעסוק בחינוך צבאי, שימור רוח הלחימה, ונאמנות הקצינים. הנ.ק.ו.ד. הפעיל אף הוא סוכנים ביחידות השונות.[115]
| ציוד צבאי שנשלח במהלך המלחמה לצדדים הלוחמים[116] | ||||
|---|---|---|---|---|
|
| ||||
| הרפובליקנים
|
הלאומנים
| |||
 ברית המועצות
|
 גרמניה
|
 איטליה
| ||
| טנקים ורכבים משוריינים | 407 | 250 | 150 | |
| כלי ארטילריה | 1,186 | 700 | 1,930 | |
| מכונות ירייה | 20,486 | 31,000 | 3,436 | |
| רובים | 497,813 | 157,309 | 240,747 | |
| תחמושת כדורים | 862,000,000 | 250,000,000 | 324,900,000 | |
בדומה לרפבוליקנים, גם הלאומנים עד אמצע 1937 סיימו את רוב הארגון מחדש של צבאם. לפני זה היו רוב הכוחות מאורגנים בצורות המקוריות שלהם והצבא הלאומני היה למעשה אוסף של כוחות צבא ומיליציות ללא היררכיה ברורה. עם הגיוס הכללי בשטח הלאומני עלה הצורך בהקמת צבא כולל אל מנת לאפשר את ריכוז המאמץ להכרעת הרפובליקנים. עד מהרה כלל הכוחות הוכפפו לבריגדות, אלו לאוגדות ואלו לקורפוסים. בדומה לרפובליקנים הבריגדות הורכבו מארבעה גדודי חי"ר, ובאוגדה רוכזו לצד כמה בריגדות אחדות גם מגוון יחידות נוספות כמו ארטילריה, פרשים והנדסה.[106] עם זאת, בעוד באופן עקרוני אצל הרפובליקנים יחידת הבסיס, העוצבה, הייתה הבריגדה, אצל הלאומנים הייתה זאת האוגדה. לכן הבריגדות היו עצמאיות פחות ועיקר המהלכים הצבאיים היו אוגדתיים.[112] בדומה לרפובליקנים, גם הלאומנים חילקו בדרך כלל את צבאם בין ארבע ארמיות, כל אחת עם אחריות לאזור שונה במדינה. לקראת סוף המלחמה, מנה הצבא הלאומני 61 אוגדות חי"ר (840,000 חיילים), בנוסף ל-15,000 פרשים, 19,000 אנשי ארטילריה, ו-119,000 חיילים ששירתו ביחידות אחרות.[106]
על אף שהסובייטים שלחו יועצים לספרד (כמו גם טייסים), הם לא החזיקו בכוחות צבא לוחמים במדינה. צעדים דומים נקטה גם גרמניה, שאף על פי שהייתה לה כמות מוגבלת של לוחמים על הקרקע, עיקר פעילותם הייתה אימון של הכוחות הלאומנים. שונה משתיהן הייתה איטליה, שהחזיקה לכל אורך שנות המלחמה כוחות צבא גדולים שלחמו לצד הלאומנים על אדמת ספרד. חיל המשלוח האיטלקי (Corpo Truppe Volontarie) כלל ארבע אוגדות, בהן שירתו לכל אורך המלחמה 78,500 חיילים, מתוכם 12,000 נפלו בקרבות. החיילים האיטלקים, רובם חברי החולצות השחורות, נחשבו למקצועיים והגיעו לאחר שצברו ניסיון קרבי במלחמה עם אתיופיה מוקדם יותר ב-1936. הכוחות היו מצוידים בנשק מתקדם, כולל כלי רכב משוריינים, טנקים קלים, ארטילריה, ותותחים נגד מטוסים.[5] כוח זר נוסף שנלחם בשדות הקרב לצד הלאומנים היה לגיון ויריאטוס (Viriatos Legion), כוח מתנדבים פורטוגזי. למעשה הליגיון פורק שבועות ספורים לאחר שהוקם עקב התנגדות בפורטוגל, אך בין 8,000 ל-12,000 פורטוגזים לחמו בספרד במשך המלחמה, תוך שהם משתלבים ביחידות הצבא ובמיליציות הקרליסטיות.[5] מלבד סיוע בכוח אדם, תמכו המדינות השונות, ברית המועצות ברפובליקנים וגרמניה ואיטליה בלאומנים, באמצעות משלוחי נשק גדולים לכל אורך המלחמה.[116]
בסיכומו של דבר נהנו הלאומנים מכמה יתרונות צבאיים בולטים: הכוח הצבאי שלהם היה איכותי ומיומן, שדרת הפיקוד שלהם הייתה מקצועית ומנוסה, הצבא שלהם היה מאוחד וללא מתחים פנימיים ניכרים, והם זכו לסיוע צבאי חיצוני נרחב ורצוף. מבחינת כמות כוח האדם לאורך רוב הלחימה היו שני הצדדים שווים יחסית.
| ארמיות וקורפוסים של הצבא הרפובליקני בדצמבר 1937[117] | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
מבנה הארמיות והקורפוסים עבר שינויים ארגוניים רבים לאורך המלחמה, כאשר קורפוסים מועברים מארמייה אחת לאחרת, ולעתים אף ארמיות חדשות מוקמות או מפורקות. | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
.svg)
-_Headquarters_Unit_(NATO_APP-6).svg)
-_Infantry_(NATO_APP-6).svg)
| ארמיות וקורפוסים של הצבא הלאומני בנובמבר 1938[118] | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
מבנה הארמיות והקורפוסים עבר שינויים ארגוניים רבים לאורך המלחמה, כאשר קורפוסים מועברים מארמייה אחת לאחרת, ולעתים אף ארמיות חדשות מוקמות או מפורקות. | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
חילות האוויר
[עריכת קוד מקור | עריכה]| כלי טיס בחיל האוויר הרפובליקני והלאומני במלחמה | ||||
|---|---|---|---|---|
|
| ||||
| הרפובליקנים
|
הלאומנים
| |||
 חיל האוויר הרפובליקני
|
478[119] |  חיל האוויר הלאומני
|
117[119] | |
 חיל האוויר הסובייטי
|
648[120] |  חיל האוויר הגרמני
|
800[121] | |
 חיל האוויר האיטלקי
|
700[122] | |||
| סה"כ | 1,126 | סה"כ | 1,617 | |
|
אומדני כלי הטיס מתייחסים לכמות שפעלה בספרד לכל אורך שנות המלחמה. בפועל, בכל זמן נתון הכמויות הללו היו קטנות יותר. המדינות השונות שלחו את כלי הטיס בהדגרה על פני שנים, ואלו נפלו בקרבות באופן תדיר. | ||||
כמו שאר חלקי הצבא, גם חיל האוויר הספרדי התפצל בין הלאומנים לרפובליקנים עם תחילת המלחמה. לרפובליקנים היו פי ארבעה כלי טיס מאשר ליריביהם, אך רוב הטייסים, בדומה לקציני הצבא, הצטרפו לכוחות המורדים. לכן נוצר מצב בו לצד הרפובליקני היה מחסור בטייסים ולצד הלאומני מחסור במטוסים. על מנת להתגבר על בעיותיהם פנו שני הצדדים לסיוע חיצוני ממדינות זרות.[123][120]
על הנחיתות המספרית של הלאומנים בכלי טיס, פיצו עד מהרה איטליה וגרמניה שנכנסו לתמונה. שני המשטרים הפאשיסטים כבר בחודש הראשון למלחמה החלו לשלוח טייסים וכלי טיס על מנת לתגבר את חיל האוויר הלאומני. תחילה הם שלחו בעיקר מטוסי תובלה לרבות יונקרס Ju 52 על מנת לסייע ללאומנים להעביר את כוחותיהם ממרוקו הספרדית לספרד גופא.[123] בהמשך היו אלו כמויות גדולות של מטוסים, ששיחקו תפקיד מכריע בשלב מוקדם זה של המלחמה. במיוחד הייתה יעילה התרומה של הגרמנים למאמץ המלחמתי של הלאומנים. הגרמנים הפעילו כלי טיס פרי התעשייה האווירית הגרמנית שנחשבו למתקדמים ביותר מסוגם.[124] בלטו במיוחד המסרשמיט Bf 109 והיינקל He 111, שטיסות הבכורה שלהם נערכו כשנה בלבד בטרם פרוץ המלחמה. הצוותים שהפעילו אותם היו מקצועיים ומאומנים היטב, ועבורם ספרד הייתה מקום מתאים לרכוש בו ניסיון קרבי.[122] מספר חודשים לאחר פרוץ המלחמה שתי המדינות מיסדו את חילות המשלוח שלהם. ביולי הקימה גרמניה את לגיון הקונדור (Legion Condor) שהתבסס בעיקר על הלופטוואפה, ובעקבותיה בדצמבר השיקה איטליה את לגיון האוויר האיטלקי (Aviazione Legionaria).[123]
בדומה ללאומנים גם הרפובליקנים פנו לעזרה מתומכיהם מעבר לים, לברית המועצות. במקביל לפניה לעזרה הם החלו להכשיר באופן חפוז מאות טייסים חדשים על מנת להתמודד עם המחסור החריף בכוח אדם מיומן.[123] לברית המעוצות היה תפקיד חשוב במאמצי הרפובליקנים לגשר על פער זה. במסגרת זאת לאורך המלחמה הם הכשירו 800 טייסים ספרדים,[125] ומאות מהם אף נשלחו ללימודי טיסה בברית המועצות. לצורך זה הקימו הסובייטים בית ספר לטיסה ייעודי בגנג'ה שבאזרבייג'ן, וכמאתיים חניכים ראשונים התחילו בו הכשרות ואימונים בפברואר 1937. לכל אורך שנות המלחמה הוכשרו במקום 413 טייסים ספרדים, ששבו לאחר לימודיהם למולדתם לקחת חלק בלחימה.[120]
לצד ההכשרה של טייסים ספרדים תרומתה העיקרית של ברית המעוצות לרפובליקנים הייתה בשליחה של מאות טייסים וכלי טיס לספרד במהלך המלחמה. משלוח ראשון הגיע באוקטובר 1936, ובסוף נובמבר אותה השנה כבר פעלו כ-300 טייסים סובייטים בשמי ספרד. הגעתם של הטייסים הסובייטים הטתה מחדש את מאזן הכוחות האווירי לטובת הרפובליקנים, והביאה לאופטימיות רבה בקרבם. חיל האוויר הסובייטי שיחק תפקיד מכריע בקרבות סביב מדריד במרץ 1937, שם הגיע לשיא כוחו.[123] אך בעוד הסובייטים שולחים עוד מטוסים וטייסים למלחמה, גרמניה ואיטליה הרחיבו גם הן את המעורבות שלהם בלחימה. כתוצאה מכך, במהלך 1937 איבדו הסובייטים את ההובלה באוויר תוך שהטייסים הסובייטים סובלים מאבידות רבות בקרבות עם הגרמנים והאיטלקים. בחודשים הבאים צמצמו הסובייטים את משלוחי הנשק לספרד, והצרו את המעורבות שלהם במערכה האווירית. מעתה ועד סוף המלחמה נהנו הלאומנים מעליונות אווירית בדרך כלל.[120][125]
חילות האוויר משני הצדדים לקחו לכל אורך שנות המלחמה חלק משמעותי, באופן שלא היה כמוהו באף עימות צבאי עד אז. הם מילאו מגוון משימות לרבות סיוע אווירי קרוב לכוחות היבשה, הפצצת נכסים של האויב, תובלה אווירית, ומעל הכל ניהלו אינספור קרבות אוויר יומיומיים כנגד מטוסי האויב.[122] חידוש משמעותי בלוחמה האווירית בספרד היה בהפצצות אוכלוסייה אזרחית, מדיניות בה נקטו הלאומנים באופן נרחב בשלבים שונים של הלחימה. בשנות המלחמה הופצצו עשרות ערים שנשלטו על ידי הרפובליקנים, וכתוצאה מכך הרס רב נגרם ואלפי אזרחים נהרגו. ככלל נועדו ההפצצות לפגוע ברוח הלחימה של הרפובליקנים. דוגמה קיצונית לכך הייתה בהפצצת גרניקה שהפכה לאחד מסמלי המלחמה.[126][127]
חילות הים
[עריכת קוד מקור | עריכה]| כלי שיט בצי הרפובליקני והלאומני במלחמה[128] | |||||
|---|---|---|---|---|---|
|
| |||||
| הרפובליקנים
|
הלאומנים
| ||||
| אוניות מערכה | 1 | 
|
1 |
| |
| סיירות כבדות | 0 | 2 | 
| ||
| סיירות קלות | 3 |
|
2 |
| |
| משחתות | 14 |
|
5 | 
| |
| ספינות טורפדו | 7 |
|
5 |
| |
| צוללות | 12 |
|
2 |
| |
| ספינות קלות | 6 |
|
12 |
| |
| סה"כ | 45 | 29 | |||
|
| |||||
ב-1936 נחשב הצי הספרדי למודרני והיה מצויד במגוון כלי שיט מסוגים שונים. עם פרוץ במלחמה עשו הצדדים מאמצים נרחבים להשתלטות מהירה על נמלי הים ובסיסי הצי במטרה לרכוש שליטה על כלי השיט. כבר בימים הראשונים הלאומנים תפסו שלושה בסיסים ימיים חשובים: פרול, קדיס ואלחסירס. הרפובליקנים נשארו עם שני בסיסי צי בלבד: קרטחנה ומאון שבאי מנורקה. על אף שלבסיסים של הרפובליקנים היו תשתיות מוגבלות בלבד לעומת אלו של הלאומנים, הרפובליקנים פיצו על כך עם שליטתם בכל נמלי הים האזרחיים הגדולים של ספרד: ברצלונה, ולנסיה ובילבאו. כתוצאה מכך החזיקו הרפובליקנים גם בשני שלישים מצי הסוחר הספרדי.[129] הצי הספרדי הלוחם לא התחלק באופן שווה, ורוב כלי השיט נפלו לידי הרפובליקנים. שתי אוניות המערכה של הצי התחלקו בין הצדדים, אחת לכל צד. שתי הסיירות הכבדות היחידות של הצי, שהיו עדיין בבנייה בתחילת המלחמה אבל הוכיחו את נחיצותם בהמשכה, נפלו לידי הלאומנים. כלל המשחתות, 14 במספר, למעט אחת, נפלו לידי הרפובליקנים. בדומה לכך גם כל 12 הצוללות של הצי הוחזקו בידי הרפובליקנים.[128][130]
למרות יתרונם הברור של הרפובליקנים בכמות ובאיכות כלי השיט, שורה של גורמים עמדו בעוכריהם. על אף שרוב החיילים ששירתו בחיל הים עמדו לימין הרפובליקה (13,000 לעומת 7,000 ששירתו בצי הלאומני), מרבית קציני הצי הצטרפו ללאומנים, בדומה לרוב קציני הצבא וטייסי חיל האוויר. קצינים אחרים שלא הצטרפו למרד סבלו מחשדות באשר למושא נאמנותם האמיתי ונחשדו בבגידה. התגובה של הרפובליקנים הייתה מעצרים והוצאות להורג של רבים מהם.[130] מעריכים כי 230 מתוך 675 קציני הצי שהיו בשירות פעיל נהרגו במהלך החודשים הראשונים למלחמה. קצינים רבים אחרים הודחו. המחסור של הרפובליקנים בשורות הקצונה הבכירה הייתה חמורה יותר. מתוך 19 אדמירלים בצי הספרדי, שניים בלבד עמדו לשירות הרפובליקה.[129][128] לעומת הרפובליקנים, הצי הלאומני שסבל ממחסור בכלים וכוח אדם היה מאורגן היטב, זכה בפיקוד איכותי ושמר על יוזמה לכל אורך שנות המלחמה.[131] הרפובליקנים, שתפקודם נפגע עקב המחסור בפיקוד איכותי וארגון אפקטיבי, הצליחו לאורך המלחמה לשפר את ביצועיהם ואף לקצור כמה הצלחות מוגבלות. עם זאת, הם נכשלו בשאיפותיהם לבסס עליונות ימית.[128]
עבור שני הצדדים השליטה בנמלי הים ובנתיבי הסחר בים התיכון ובאוקיינוס האקטלנטי הייתה קריטית לשם הבטחת המשך שרידותם. ללא שליטה בים ידעו הצדדים כי יתקשו לקלוט נשק, מתנדבים ומשאבים חיוניים ממדינות ידידותיות. לכן, על אף יחסי הכוחות השליליים עבור הלאומנים, הם שמרו לכל אורך שנות המלחמה על יוזמה.[132] למעשה לאורך רוב שנות המלחמה לא נרשמו קרבות ימיים משמעותיים בין הצדדים, ואלו התמקדו בסיוע לקרבות ביבשה ובחסימת דרכי הסחר של היריב.[130][131][128] הישג חשוב הצליח הצי הרפובליקני לקצור בחודשים הראשונים למלחמה. הוא השתלט על מצר גיברלטר ובכך ניתק את מרוקו הספרדית משאר האזור הלאומני. עם זאת, בספטמבר 1936 הצליח הצי הלאומני לרכז די כוח ימי במיצרים ולהסיר את השליטה הרפובליקנית עליהם.[133]
כאמור הצי הרפובליקני לא השכיל לנצל את יתרונו הכמותי במהלך המלחמה. מנגד, על אף שיחסי הכוחות בים תמיד היו לטובת הרפובליקנים, הלאומנים הצליחו לשפר אותם באמצעות בנייה של ספינות חדשות ורכישת כלי שיט ישנים מהאיטלקים. במהלך 1937 קיבל הצי הלאומני של ארבע משחתות ושתי צוללות מאיטליה. עם זאת, איכותם של כלי שיט אלו הייתה נמוכה ותרומתן לצי הלאומני נחשבה לשולית. במהלך כל שנות המלחמה הלאומנים השיקו 7 ספינות חדשות, מתוכן שתי סיירות כבדות, לעומת הרפובליקנים שבמהלך המלחמה השלימו את ייצורן של שתי משחתות בלבד. בנוסף להתרחבות הצי, הלאומנים זכו גם לסיוע הולך וגובר של ציים ידידותיים. לאורך רוב מהלך המלחמה למעלה ממחצית כלי השיט של הצי הגרמני פעלו בספרד בכל זמן נתון, כולל שתיים משלוש אוניות המערכה מסדרת דויטשלנד, 6 סיירות וארבע צוללות. בנוסף לפעילות הצי הגרמני, צוללות איטלקיות העניקו תמיכה סמויה חשובה ללאומנים כבר בשלבים הראשונים של המלחמה. תחילה הנוכחות הצי האיטלקי והגרמני שימשה לפינוי אזרחיהם מספרד, אך בהמשך הם ביצעו מגוון משימות שנועדו לתמוך במאמצי הלאומנים, בעיקר תמיכה טכנית ולוגיסטית.[132] הרפובליקנים זכו אף הם לתמיכה חיצונית שהעניקה להם ברית המועצות. עם זאת, התמיכה הסובייטית הימית הייתה מוגבלת והסתכמה בעיקר בשליחת יועצים וציוד צבאי.[128]
-
הסיירת הכבדה קאנריאס (Canarias) ששירתה בצי הלאומני. שתי סיירות כבדות מודרניות ומהירות שהצי הלאומני השיק בשנים הראשונות של המלחמה סייעו ללאומנים לאזן את היתרון הכמותי של הצי הרפובליקני. -
אוניית המערכה אלפונסו השלושה עשר (Alfonso XIII) ששירתה בצי הלאומני. הן הצי הלאומני הן הצי הרפובליקני זכו באוניית מערכה אחת שהייתה לאוניית הדגל של כל אחד מהציים. בקיץ 1937 יצאו שתי האוניות מכלל שימוש, אלפונסו השלישי הלאומנית עקב מוקש ימי וחיימה הראשון (Jaime I) הרפובליקנית עקב תאונת עבודה. -
הצוללת C-3 ששירתה בצי הרפבוליקני. עם פרוץ המלחמה כל 12 הצוללות של הצי הספרדי נפלו לידי הרפובליקנים. עם זאת לרפובליקנים לא היה יתרון מוחלט בזירה התת-ימית. הלאומנים קיבלו שתי צוללות איטלקיות ב-1937, שהצטרפו לצוללות איטלקיות וגרמניות שסייעו ללאומנים לכל אורך שנות המלחמה.
הזירה הדיפלומטית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מלחמת האזרחים עוררה במדינות רבות באירופה חילוקי דעות באשר לעמדה שיש לנקוט ביחס למלחמה. כבר בשלב מוקדם גרמניה ואיטליה נעמדו לצד הלאומנים, וברית המועצות לצד הרפובליקנים. מדינות אלו תמכו בצדדים הלוחמים דיפלומטית וצבאית, תוך שהם שולחים לספרד אמצעי לחימה, ציוד אספקה ומתנדבים לקחת חלק בלחימה.[134] במובן הזה מלחמת האזרחים דמתה יותר ויותר למלחמת פרוקסי בין כמה מהמעצמות הגדולות. לצד המעצמות, מדינות אחרות העניקו גם כן תמיכה מוגבלת למי מהצדדים, בעיקר דיפלומטית. כאלו היו פורטוגל וקריית הוותיקן שאהדו את הלאומנים,[135][136] ומקסיקו שצידדה ברפובליקנים.[137] רוב מדינות אירופה, בראש ובראשונה צרפת ובריטניה, הכריזו על נייטרליות ומדיניות של אי-התערבות.
כבר בימים הראשונים לפרוץ המלחמה, פנתה ממשלת החזית העממית הרפובליקנית לעזרה מצרפת. שכנתה הצפונית של ספרד נשלטה באותה התקופה על ידי ממשלת החזית העממית בראשות לאון בלום. ספרד קיוותה שצרפת תיראה אותה כבת ברית טבעית, תוך דגש על שייכותן של שתי המדינות לשמאל הדמוקרטי האירופאי. התגובה הצרפתית הראשונית הייתה חיובית, וממשלת בלום החלה לשלוח לספרד כלי נשק קלים, כלי טיס אחדים וציוד חיוני.[138][139][140]
במקביל למגעים של הרפובליקנים, הלאומנים פתחו ערוצי קשר מידיים עם גרמניה הנאצית ואיטליה הפאשיסטית, שנעתרו במהירות לסייע להם. גרמניה ואיטליה, שתוך חודשים ספורים צפויות לחתום על ברית רשמית ביניהן, ראו בספרד שותף פוטנציאלי בברית שלהם. הן ראו בצרפת אויב היסטורי, וסברו כי ספרד פאשיסטית תעמיק את כיתורה של צרפת (גרמניה ואיטליה ממזרח, ספרד מדרום מערב). כמו הלאומנים, כך גם גרמניה ואיטליה ראו את מלחמת האזרחים בספרד בראש ובראשונה כמאבק נגד קומוניזם. האידאולוגיה של המשטרים בגרמניה ובאיטליה הייתה אנטי-קומוניסטית מיסודה, ואדולף היטלר ראה בברית המועצות אויב מסוכן, וחשש שמא תקום בספרד ממשלה פרו-סובייטית.[138][141] עבור גרמניה, שהייתה בעיצומו של תהליך חימוש מחדש, המלחמה הייתה הזדמנות לנסות את כלי הנשק והטקטיקות החדשות שפיתחו הורמאכט והלופטוואפה. גרמניה, שלא השתתפה למעשה בעימות צבאי משמעותי מאז סוף מלחמת העולם הראשונה, ראתה בספרד מקום מתאים בו אנשיה יוכלו לצבור ניסיון לקראת האפשרות שתפרוץ מלחמה כוללת.[141] מניעיו של בניטו מוסוליני היו דומים, אך עבורו התערבות בספרד הייתה גם הזדמנות לרכוש בת ברית במערב הים התיכון, לצורך החלשת בריטניה וחיזוק מעמדה של איטליה באזור.[142]
לאחר שהתברר בצרפת כי גרמניה ואיטליה נעמדות לצד הלאומנים, התגבשה במהירות אופוזיציה בצרפת להתערבות במלחמה, תוך ששמרנים ומתונים קוראים לשמירה על נייטרליות. מיעוטם רחש חיבה ללאומנים בספרד, אחרים חששו מהקו הקומוניסטי של חלק מהרפובליקנים, אך מעל הכל מתנגדי ההתערבות הונעו מהחשש שהיא עלולה להצית עימות בינלאומי ואף מלחמת עולם.[138][139][143] הצרפתים אף חששו שאם יתערבו בה, המלחמה עלולה לחצות את הגבול לשטחם ולחולל מלחמת אזרחים גם בצרפת עצמה בין הימין לשמאל.[144]
יותר מצרפת, הייתה זאת בריטניה בראשות סטנלי בולדווין שדבקה בנייטרליות וחששה כי התערבות תוביל למלחמה כוללת.[139] אמנם מפלגת הלייבור תמכה בהתערבות לטובת הרפובליקנים, אך נוכח ישיבתה באופוזיציה תוך שהיא מהווה מיעוט בפרלמנט, לא הייתה לה השפעה של ממש. ראש הממשלה נוויל צ'מברלין שירש במאי 1937 את בולדווין בתפקיד המשיך את הקו המדיני הבריטי של נייטרליות. צ'מברלין, שהיה בעיצומו של תהליך פיוס עם גרמניה, חשש כי נוכחות בריטית בספרד תקרב את היבשת למלחמה.[143] בנוסף לכל חששו הבריטים כי משטר עוין בספרד יאיים על הריבונות הבריטית בגיברלטר ועל המעמד של בריטניה בים התיכון. בריטניה ראתה מלכתחילה את הלאומנים כצד החזק בעימות, ולכן הייתה מעוניינת ביחסים תקינים איתם. בנוסף, היא ראתה בשמאל הספרדי הסוציאליסטי סכנה לפעילות של חברות בריטיות בתעשיית המכרות בספרד, היות שהוא עשוי להלאים אותם, במיוחד עם המדינה תידרדר לקומוניזם.[145] העמדה הבריטית הניעה את צרפת עוד יותר להימנע מתמיכה ברפובליקנים, היות שהצרפתים חששו מהובלה של מדיניות חוץ עצמאית. בריטניה אף איימה על צרפת כי אם זו תתערב בספרד ותגרור מלחמה עם גרמניה, הבריטים לא יעמדו לצד הצרפתים.[144][146]
ארצות הברית הייתה הרחיקה לכת עוד יותר מהבריטים בהתעקשותה להימנע מהתערבות בספרד בכל מחיר. כמו אצל הבריטים, על אף שבציבור האמריקני היו שחשו אהדה לממשלה הרפובליקנית אותה תפסו כדמוקרטיה תחת מתקפה, אחרים דווקא הדגישו את הצדדים הרדיקליים והקומוניסטיים של הרפובליקניים, ולכן צידדו בלאומנים. רבים מתומכי הלאומנים בארצות הברית היו אמריקנים קתולים שהיוו בסיס תמיכה חשוב עבור הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט, אשר חשש לנכר את תומכיו הנאמנים האמצעות תמיכה ברפובליקנים בספרד. בארצות הברית כמו בבריטניה רבים חששו שהתערבות עלולה לדרדר את אירופה למלחמה כוללת. אך מעל הכל, התערבות אמריקנית לא עמדה על הפרק הודות למדיניות החוץ האמריקנית הבדלנית המסורתית, שסלדה מהתערבות בעימותים שנתפסו כפנים-אירופאים שהשפעתם על הביטחון הלאומי של ארצות הברית היא זניחה.[147] משצרפת ובריטניה החליטו כי לא ייקחו חלק במלחמה בספרד, הם החלו להוביל קריאה בינלאומית לאי התערבות ולאמברגו כלפי שני הצדדים הלוחמים. המאמץ נשא פרי וכמה שבועות לאחר פרוץ המלחמה, נחתם בין כלל המעצמות הגדולות הסכם האי-התערבות (Non-Intervention Agreement) ביחס לספרד.[138] [139] ב-9 בספטמבר 1936, בהתאם להסכם, התכנסו בלונדון נציגי המעצמות לוועידת האי-התערבות (Non-Intervention Committee) שנועדה לדון במשותף בדרכים למנוע החרפה של מלחמת האזרחים.[144] לימים שר החוץ הגרמני יואכים פון ריבנטרופ שהשתתף בוועידה, כתב בזיכרונותיו בסרקזם כי יש לשנות את שם וויעדת האי-התערבות ל"וועידת ההתערבות", עקב פעילות חברותיה שעסקו בעיקר במאמצים להסתיר או להסביר את התערבותן בספרד.[148] הסכם האי-התערבות היה לכישלון מהרגע הראשון; גרמניה, איטליה וברית המועצות לא היססו להפר אותו באופן בוטה לכל אורך המלחמה.[141][149][149][144][150]
עמדתן הנייטרלית של צרפת ובריטניה דחפה את הרפובליקנים לזרועותיו של סטלין ועודדה אותו לתמוך בהם. הוא ראה במצב המדיני שנוצר הזדמנות להחצין את עמידתו כנגד היטלר, לעומת העמדה הפשרנית של בריטניה וצרפת שמסרבות לקחת צד ולהתעמת עם הפאשיזם. מעבר לכך, ברית המעוצות סברה כי התערבות לטובת הרפובליקנים הייתה החלטה מחויבת המציאות נוכח ההתערבות הגרמנית-איטלקית למען הלאומנים, התערבות לה צריך היה להעמיד משקל נגד.[138][149][149] לפני המלחמה יחסה של ברית המעוצות לרפובליקה הספרדית היה מסויג. הקומינטרן, בהנחיה סובייטית, קרא באופן רשמי להפלת הרפובליקה ולהקמת מדינה קומוניסטית תחתיה. עם זאת, לנוכח מה שראתה כסכנה בעלייתו של משטר פאשיסטי נוסף באירופה, היא החליטה על השעיית קריאתה למהפכה קומוניסטית בספרד. סטלין חשש כי השפה המהפכנית של האנרכיסטים וחלק מהסוציאליסטים תרתיע את מעמד הביניים הספרדי ואת מדינות המערב מלתמוך ברפובליקנים.[151][138][149] ברית המעוצות גם ראתה בנוכחותה בספרד הזדמנות למאבק בגורמים אנטי-סטליניסטים, כגון טרוצקיטסים ואנרכיטסים, לצד בסיס לחיזוק המפלגה הקומוניסטית המקומית.[149] ספרד נדרשה לשלם על הסיוע שברית המועצות העניקה לה, ולכן לאורך שנות המלחמה הרפובליקנים העבירו לברית המועצות כשני שלישים ממאגרי הזהב של ספרד.[149] שינוי במדיניות הסובייטית אירע לאחר שבספטמבר 1938 חתמו מעצמות המערב עם גרמניה על הסכם מינכן. סטלין חשש כי ההסכמות שבריטניה וצרפת הגיעו אליהם עם היטלר, עשויות לבסס שיתוף פעולה ביניהם נגד ברית המועצות. לכן הוא מיהר לקדם את הסכם אי-תקיפה עם גרמניה על מנת לתמרן את היטלר לעימות עם המערב ולהרחיק את ארצו מהמלחמה. כתוצאה מכך סטלין החל לאבד עניין בספרד ולצמצם את התמיכה שהעניק לרפובליקנים, מתוך מטרה להימנע מעימות עם גרמניה ולהדק את שיתוף הפעולה איתה.[152]
מהלך המלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הפיכה ועימותים ראשונים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרפבוליקנים
הלאומנים
באביב 1936 הרפובליקה הייתה שקועה במשבר עמוק, וכמה מבכירי הצבא גמרו אומר להפיל את השלטון. הנשיא מנואל אסאניה וממשלתו הבינו כי פני הצבא להפיכה, ולכן הוציאו לפועל שורה של צעדים על מנת להצר את צעדי הגנרלים החשודים בחוסר נאמנות. בתוך כך הורה הנשיא על הצבה מחדש של מספר בכירים בצבא, במטרה להרחיקם מנקודות מפתח חשובות. הגנרלים פרנסיסקו פרנקו ומנואל גודד ליופיס הועברו מספרד עצמה לאיים הקנריים והאיים הבלאריים בהתאמה. הגנרל אמיליו מולה, מפקד צבא אפריקה, הועבר ממרוקו הספרדית לנווארה מתוך הנחה שכך יוקשה על הקושרים לתפוס את השליטה על צבא אפריקה המיומן. בדיעבד, דווקא העברתו של מולה אל ספרד גופא הקלה על ההוצאה לפועל של המרד ואפשרה למולה להובילו בשלביו הראשונים.[153]
עוד בטרם תכנון ההפיכה, האלימות הפכה למחזה נפוץ בספרד ובין פברואר ליולי נהרגו 250 איש בעימותים בין אנשי ימין לאנשי שמאל. שני הצדדים נאבקו על השליטה ברחובות, ומגוון רחב של מיליציות הופיעו בכל רחבי המדינה. שיאה של האלימות הפוליטית הגיע ב-12 ביולי, אז רצחו חברי מיליציה פלנחיסטים את לוטננט חוסה קסטיליו הסוציאליסט, קצין זוטר במשמרות ההסתערות. חבריו החליטו לנקום, וביום המחרת רצחו במדריד את חוסה קלבו סוטלו, בכיר המפלגה האלפוניסטית המלוכנית. הירצחו של פוליטיקאי על ידי רשויות החוק בספרד הכתה בהלם את המדינה. רבים בימין חששו כי הם יהיו הקורבנות הבאים לנוכח אוזלת ידה של הממשלה לשלוט על אנשיה. עבור קציני הצבא שהובילו את תכנון ההפיכה, היה הרצח העילה הסופית להתקומם, על אף שכבר החליטו לעשות זאת לפני התקרית.[153]
יממה לפני הרצח של סוטלו, שכרו המורדים בלונדון מטוס תובלה קל של חברת דה הבילנד על מנת להטיס את פרנקו למרוקו שייקח את הפיקוד על צבא אפריקה. ב-14 ביולי המטוס נחת בלאס פאלמאס שבאיים הקנריים, והיה מוכן למשימתו. ב-17 ביולי ההפיכה פרצה ופרנקו תפס במהירות את הפיקוד על מרוקו הספרדית. ביום המחרת ההפיכה התרחבה לספרד עצמה ושורה של יחידות צבא הכריזו על הצטרפותם למורדים.[153] ב-19 ביולי, כשההפיכה בעיצומה, הציעו גורמים בממשלה לגנרל מולה פשרה במסגרתה תוקם ממשלת אחדות והוא ימונה לשר ההגנה. הניסיון לפתור את המשבר בדרכים לא אלימות היה מאוחר מדי והמרד כבר יצא לדרך.[154]
לנוכח ההתקוממות, ב-18 ביולי דרשו איגודי העובדים מהממשלה לחמש את המיליציות של השמאל, על מנת להיאבק בצבא ולהגן על הרפובליקה. ראש הממשלה קסארס התנגד תחילה וקיווה כי ממשלתו תוכל להתמודד עם המשבר באמצעות משמרות ההסתערות וכוחות ביטחון אחרים ששמרו על נאמנותם. משהתבררה חומרת המצב, הממשלה התרצתה לבסוף והורתה לחמש את המיליציות של הסוציאליסטים והאנרכיסטים.[155] בימים הבאים שורה של חילות מצב של הצבא בערים השונות הצטרפו למרד, תוך שהם נאלצים לגבור על התנגדות המיליציות. תקוותם של הקושרים להשתלט במהירות על המדינה נגוזה, ועימותים פרצו בכל רחבי ספרד. בראש ובראשונה קיוו המורדים להשתלט על מדריד וברצלונה, שתי הערים הגדולות.[156]
בברצלונה הגנרל גודד תפס את השליטה על חיל המצב המקומי, שיצא מבסיסו במטרה לתפוס את העיר. אלפי חברי מיליציות חמושות יחד עם אנשי משמרות ההסתערות יצאו לקראת הצבא וחילופי אש פרצו בין הצדדים. המורדים הובסו, הגנרל גודד נכנע ונפל בשבי, ומאוחר יותר אף הוצא להורג.[156] המצב היה דומה במדריד, אך שם עוד בטרם יצא חיל המצב מבסיסו המונים צבאו על המתחם בו ישב. אלפי לוחמי מיליציה צרו על הבסיס ודרשו מ-2,000 החיילים שהיו בו למסור את נשקם. יחד עם אנשי משמרות ההסתערות תקפו המיליציות את המתחם בסיוע ארטילריה ומטוסי קרב. מאות נהרגו בעימותים, וב-20 ביולי החיילים נכנעו ומפקד הכוח הוצא להורג.[155] בשאר המדינה פרצו עימותים דומים, ובסיכומו של דבר השיגו המורדים שליטה על קסטיליה הישנה, נווארה, גליסיה וחלקים ממערב אנדלוסיה. לעומת זאת רוב חבלי החוף הצפוני, כולל הבסקים, אסטוריאס וקנטבריה העשירים במכרות, שמרו על נאמנותם לממשלה. כאמור, מדריד וברצלונה נשארו אף הן בידי הרפובליקנים, כמו גם רוב מזרח ספרד ודרומה. למרות זאת, היה ברור לכל כי גם במרחבים בהם הובסו המורדים, הייתה הממשלה משוללת כוח ממשי, והמיליציות היו אלו ששלטו ברחובות.[156]
הקרבות על מדריד
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרפבוליקנים
הלאומנים
משהובס חיל המצב בברצלונה, העיר הייתה בטוחה מהישג ידם של הלאומנים.[157] לא כך היה המצב במדריד, שאמנם גם בה חיל המצב הובס, אך היא ישבה במיקום פגיע במרחק קצר משטחים שנפלו לידי המורדים.[158] על כן, מיד לאחר תום הקרבות עם חיל המצב, אלפי לוחמי מיליציה יצאו להשתלט על דרכי הגישה אל העיר ועל השטחים שסבבו אותה. תחילה הם השתלטו על מעברי ההרים ברכס הסיירה דה גואדרמה החולש על מדריד מצפון וממערב. בהמשך הם גם השתלטו על הערים גוודלחרה ואלקלה דה אנארס ששלטו על הגישה לעיר מכיוון צפון מזרח.[159] הגנרל מולה, שהתאכזב מכישלון ההפיכה במדריד וראה בתפיסת העיר מטרה ראשונה במעלה,[160] הורה לכוח בנווארה שהיה נתון למרותו לצאת דרומה לכבוש את העיר. הכוח נבלם על ידי מיליציות רפבוליקניות. כוח לאומני אחר, שיצא מואיאדוליד וניסה להתקדם אל העיר מצפון מערב נבלם אף הוא. ברם, הבינו הלאומנים כי על מנת לכבוש את העיר ייאלצו לחכות להגעת כוח צבאי מדרום.[9]
צבא אפריקה מוטס לסביליה (יולי-ספטמבר 1936)
כוח אחד נע מערבה אל תוך אנדולוסיה (אוגוסט 1936)
הכוח העיקרי נע צפונה אל בדחוס ומרידה (אוגוסט 1936)
הכוח העיקרי ממשיך אל מדריד דרך טולדו (ספטמבר-אוקטובר 1936)לנוכח כישלון המורדים לתפוס את השליטה ברוב הערים הגדולות, היה ברור לכל כי עיקר תקוותם יושבת כעת על כתפי חיילי צבא אפריקה בפיקודו של פרנקו. העליונות הימית של הרפובליקנים במצר גיברלטר מנעה את העברתם ממרוקו לספרד דרך הים, לכן המתינו הלאומנים להגעת מטוסי תובלה מגרמניה. ב-29 ביולי הגיעו כמה עשרות מטוסים כאלו, והחלו במבצע חסר תקדים להטסה של כלל הכוח לסביליה שנשלטה על ידי הלאומנים והייתה לראש הגשר של צבא אפריקה בספרד. ב-6 באוגוסט נחת פרנקו בסביליה גם הוא,[161] ועד ה-15 בספטמבר כבר 18,000 חיילים מצבא אפריקה שהו בסביליה וסביבתה.[108] נחיתת צבא אפריקה ביבשת שינתה את מאזן הכוחות בספרד לטובת הלאומנים, שכעת עמד לרשותם כוח צבאי מיומן, מצויד וממושמע.[161]
תוכניתו של פרנקו הייתה לשעוט במהירות למדריד דרך מערב ספרד, תוך שהוא מאחד את שטחי השליטה הדרומי והצפוני של הלאומנים. צבא אפריקה התחלק לשניים: כוח אחד נשאר בסביליה לבסס את השליטה של הלאומנים באנדלוסיה, וכוח שני ובו 8,000 חיילים בפיקודו של הגנרל חואן יאגואה יצאו מסביליה צפונה. פחות משבוע לאחר מכן, ב-10 באוגוסט, הם כבר היו במרידה, מרחק 170 קילומטר מסביליה. בדרך כבש הכוח בצורה אגרסיבית שורה של כפרים ועיירות שעמדו בדרכו, תוך שהוא נהנה מסיוע ארטילרי ואווירי קרוב. במרידה נרשם קרב משמעותי, אך העיר נפלה לידי הלאומנים תוך יממה.[161][160] מזרחה משם בבדחוס, התבצרו 6,000 לוחמי מיליציות רפובליקנים שהתקדמות כוחות צבא אפריקה ממזרח להם ניתקה את קווי האספקה שלהם. הם ישבו בתוך חומות העיר וב-14 באוגוסט החל הקרב בינם לכוח של צבא אפריקה שהגיע למקום. ניסיונות ראשונים של הלאומנים להסתער על החומות נכשלו, אך בהמשך אותו היום העיר נפלה לידיהם. לאחר תום הקרב אלפים מתושבי בדחוס נטבחו באכזריות, ועל כן הגנרל יאגו, מפקד הלאומנים בעיר, נודע בתור "הקצב מבדחוס". באותו הזמן כוחות אחרים של צבא אפריקה יצאו מסביליה מזרחה וכבשו את המרחבים שסביב גרנדה.[162]
לאחר נפילת מרידה ובדחוס, פנו כוחות צבא אפריקה מאקסטרמדורה לצפון מערב, לכיוון מדריד. ב-21 בספטמבר הגיעו הכוחות למרגלות הדרומיים של רכס הסיירה דה גואדרמה, והיו כבר כשישים קילומטר ממדריד. במקום לעלות ישירות להתקפה על עיר הבירה, החליט פרנקו להורות לכוחותיו לפנות 45 קילומטר מזרחה, אל טולדו. בעיר היה כוח לאומני נתון במצור מזה כחודש, לאחר שנכשל בתחילת ההפיכה בניסונו להשתלט עליה. הלאומנים, שמנו 1,200 חיילים, 100 חברי מיליציה פלנחיסטים ו-500 נשים וילדים חברי קהילה דתית מקומית, התבצרו במבצר אלקסר שבעיר. הם סבלו מהפגזות ארטילריות ומתקפות חוזרות ונשנות, והפכו לסמל של גבורה על עמידתם הנחושה. בתחילת המצור הרפובליקנים קיימו שיחת טלפון בין חוסה מוסקארדו, מפקד המבצר, לבנו. הם איימו על מוסקארדו שאם לא ייכנע בנו יהרג. מוסקארדו סירב להיכנע ובנו הוצא להורג מאוחר יותר באותו החודש.[163] ב-27 בספטמבר, לאחר חמישה שבועות של מצור, כוחותיו של פרנקו הגיעו לטולדו וכבשו את העיר. הניצחון בטולדו האדיר את שמו של פרנקו, ועבור הלאומנים היה במה שתפסו כשחרור המרכז הקתולי משמעות סמלית רבה. עם זאת, לעיקוב שטולדו הסבה למתקפה על מדריד הייתה חשיבות רבה, היות שהרפובליקנים בבירה זכו בזמן יקר ערך לביצור עירם לקראת המתקפה הקרבה.[160]
ב-29 בספטמבר, עטור הניצחון בטולדו, הוכרז פרנקו כראש המטה הכללי וראש המדינה, על אף מחאותיו של אמיליו מולה. פרנקו, שנודע מעתה כגנרליסימו וקאודיו, קבע את מקום מושב ממשלתו בבורגוס ואת מפקדת הצבא בסלמנקה.[134] אל מול האחדות מאחורי פרנקו בימין, השמאל היה עדיין מצוי בפילוג. ברקע כישלון הממשלה בדיכוי המרד והתבוסות של הרפובליקנים בשדה הקרב, התפטר ראש הממשלה המתון חוסה חירל מתפקידו. במקומו התמנה לתפקיד הסוציאליסט פרנסיסקו לרגו קביירו, שהיה נחשב לרדיקלי וזכה לכינוי "לנין הספרדי". לרגו קביירו היה נחוש לאחד את מחנהו הפוליטי, וב-4 בספטמבר הקים ממשלה בשותפות רוב מפלגות השמאל, עם שישה שרים סוציאליסטים, ארבעה רפובליקנים, אחד קטלוני ואחד בסקי. תחילה נכשל לרגו קביירו בניסיונו להכניס גם את האנרכיסטים לממשלה, אך כחודשיים לאחר הקמתה הם נעתרו לבקשתו ובצעד חסר תקדים הצטרפו אליה. לראשונה הייתה לרפובליקנים ממשלה מאוחדת, שתוכל, כך קיוו, לייצב את הרפובליקה ולהוביל את המדינה לניצחון במלחמה.[164]
לאחר שטולדו נפלה לידי הלאומנים, הייתה הדרך מדרום אל מדריד פתוחה. פרנקו ניצל את ההזדמנות והורה לכוחותיו מצבא אפריקה לנוע צפונה.[165] הגנרל מולה התגאה לקראת המתקפה על העיר כי סביב מדריד יש ללאומנים ארבעה גייסות, ו"גיס חמישי" נוסף בתוכה, המייצג את תומכיהם ואלו שלכאורה יצטרפו אליהם ברגע שכוחותיהם ייכנסו אליה.[166] ב-29 באוקטובר החלו הלאומנים להפציץ מהאוויר את מדריד, מתוך תקווה שהדבר יזרז את נפילת העיר. הכוחות הלאומניים כבשו כפר אחר כפר בפאתי מדריד, וב-6 בנובמבר כבר כוח של 25,000 חיילים לאומניים היו בתחומה, אך התקדמותם הואטה עקב הפצצות אוויריות של טייסים סובייטים שהוזעקו להציל את העיר.[165][167] לצד הגעת הטייסים, הזרימה הממשלה כוחות חי"ר רבים למדריד, ועיבתה את קווי ההגנה שלה. בין הכוחות שהגיעו היו ראשוני לוחמי הבריגדות הבינלאומיות, שהשפעתם על מורל תושבי העיר הייתה בלתי מבוטלת.[168]
קו החזית בנובמבר 1936
מתקפות הלאומנים מצפון לעיר (דצמבר 1936–ינואר 19367) המתקפה הלאומנית בחרמה (פברואר 1937) המתקפה הלאומנית בגוודלחרה (מרץ 1937) המתקפה הרפובליקנית בברונטה (יולי 1937)ניסיון של הכוחות הלאומניים לחדור למרכז העיר דרך כמה שכונות ב-9 בנובמבר נכשל לאחר קרבות מדממים. ב-16 בנובמבר הצליחו הכוחות הלאומניים לחצות את נהר מנסנרס אל תוך מרכז העיר, והם ניהלו קרבות קשים בקריית האוניברסיטה. לאחר כשבוע של חילופי אש עזים הקרבות הגיעו לקיפאון, כאשר כל צד נחוש שלא לסגת. פרנקו הגיע למסקנה כי העיר איננה ניתנת לכיבוש ישיר בשלב זה של המלחמה, בהינתן הכוחות הרבים שרוכזו בה. בימים הבאים, ברקע התסכול הרפובליקני מהכישלון לכבוש את העיר, הוביל לגיון הקונדור הגרמני סדרה של הפצצות אוויריות על מטרות אזרחיות במדריד, שהייתה נתונה גם להפגזות ארטילריות. תנאי החיים בעיר היו קשים, ומעתה ועד לסוף המלחמה, מדריד הייתה נתונה במצור.[169]
קו החזית בינואר 1937
לנוכח הכישלון לתקוף את העיר ישירות, בחודשים הבאים פנו הלאומנים לניסיונות לכבוש את המרחבים שממזרח למדריד, על מנת להשלים את כיתורה ולהדק את המצור עליה. בדצמבר 1936 וינואר 1937 יצאו הלאומנים למתקפה מצפון למדריד, הצליחו לכבוש כמה שטחים מוגבלים, ספגו אלפי הרוגים ולבסוף נבלמו.[167][169] ב-6 בפברואר הם ניסו להתקדם גם בשטחים שמדרום לעיר, דרך עמק חרמה הממוקם כעשרים קילומטר דרומה ממדריד. מטרת המתקפה הייתה להשתלט על הכביש שמקשר את מדריד מזרחה אל ולנסיה, שהיה עורק התחבורה העיקרי בין העיר לשאר האזור הרפובליקני. המתקפה יצאה לדרך ובסיוע ארטילרי כבד רשמו כוחות מצבא אפריקה כמה הצלחות ראשוניות, אך נבלמו לבסוף על ידי כוח רפובליקני שהסתייע במטוסים וטנקים מברית המועצות. הקרב בחרמה הסתיים ב-27 בפברואר, עם 15,000 הרוגים משני הצדדים.[169][170][171]
כשבועיים לאחר מכן, ב-8 במרץ, יצאו הלאומנים למתקפה נוספת במטרה לבודד את מדריד, הפעם בגוודלחרה, כעשרים קילומטר ממזרח לעיר. 35,000 חיילים איטלקיים הוטלו למערכה, שהפעם הייתה בהובלה של איטליה ובהשתתפות כמעט בלעדית של חייליה. מצוידים ב-200 תותחים ו-80 טנקים ונתמכים על ידי 60 מטוסים, הם תקפו את הכוח הרפובליקני בגוודלחרה היושבת על הדרך למדריד. האיטלקים הצליחו לכבוש כמה כפרים בפאתי גוודלחרה, אך כושר העמידה של הרפובליקנים ומזג האוויר החורפי עמדו בעוכריהם. ב-23 במרץ הסתיים הקרב בתבוסה לאיטלקים ובאלפי הרוגים לשני הצדדים. התבוסה הסבה מבוכה לאיטליה ופגעה במעמדו של מוסוליני.[172][169][173]
במקביל ללחימה בגזרת מדריד, בדרום, השלימו כוחות צבא אפריקה את כיבוש מערב אנדלוסיה. בפברואר יצאו הכוחות למתקפה נגד המעוז הרפבוליקני האחרון שם, עיר החוף החשובה מלאגה. 12,000 החיילים הרפובליקניים שהגנו על העיר סבלו ממחסור, ומלאגה הופצצה מהאוויר תוך שקו החוף שלה מופגז מהים על ידי ספינות של הצי הלאומני. העיר כותרה, וכוחות לאומניים תקפו את העיר משני כיוונים, ממזרח וממערב, וכוח שלישי שכלל 10,000 חיילים איטלקיים, תקף את מלאגה מצפון. לרפובליקנים לא היה סיכוי, וב-7 בפברואר העיר נפלה.[169][174]
נפילת הצפון
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרפבוליקנים
הלאומנים
לאור הקיפאון בגזרת מדריד וכישלון הכוחות של פרנקו להשיג שם התקדמות, אמיליו מולה מפקד הלאומנים בצפון היה נחוש להביא להישגים בגזרתו. עבורו הייתה זאת הזדמנות לשקם את מעמדו הציבורי אל מול הפופולריות הגואה של פרנקו, ולהעביר את חבלי החוף של מפרץ ביסקאיה לידי הלאומנים. האזור נחשב לפגיע עקב היותו מנותק משאר אזורי השליטה של הרפובליקנים, וחשיבתו הייתה ניכרת עקב המשאבים הרבים והתעשייה הענפה שבו. הלאומנים תכננו לתקוף עם כוחותיהם את חבל הבסקים ממזרח. הרפובליקנים היו ערוכים עם 30,000 חיילים בסקים ממושמעים,[175] מספר זהה ל-30,000 החיילים הלאומניים שעמדו לתקוף אותם. עם זאת, הלאומנים נהנו מעליונות אווירית ומתמיכה של 150 מטוסים, רובם של ליגיון הקונדור הגרמני. לרפבולקינים לעומת זאת לא היו באזור אמצעי הגנה אווירית של ממש.[176]
ב-31 במרץ יצא הכוח למתקפה כשמטרתו היא בילבאו. הייתה זאת הגדולה באזור זה של ספרד, והיא היוותה מרכז כלכלי משמעותי עם תעשיית פלדה מפותחת ומספנות חשובות.[175] הלאומנים התקדמו בהתמדה מעיירה לעיירה ומכפר לכפר, כאשר הם מנצלים את הסיוע האווירי שלהם עד תום. בטרם הכוחות הלאומניים על הקרקע נכנסים לעיירה או כפר, המטוסים מפציצים בכבדות ומדכאים כל סיכוי להתנגדות. אחת מהעיירות באזור שנפלה קורבן להפצצות השיטתיות הייתה גרניקה שהפצצתה גרמה לזעזוע רב בעולם והפכה לאחד מסמלי המלחמה כולה. ב-26 באפריל עשרות מטוסי יונקרס Ju 52 והיינקל He 111 הפציצו את גרניקה. כאלף איש נהרגו ומרכז העיירה חרב כולו. כשלושה ימים לאחר מכן נכנסו הכוחות של מולה אל העיירה, וכעת היו כבר כעשרים קילומטר בלבד מבילבאו. בשלב הזה שלחה הממשלה במדריד מספר טייסות לאזור, אשר הצליחו להאט את התקדמות הלאומנים ולאתגר את העליונות האווירית שלהם. למרות נפילת העיירות והכפרים שממזרח לבילבאו, סמכו הרפובליקנים על "חגורת הברזל" (Cinturón de Hierro), קו ביצורים שהם הקימו סביב העיר.[176][177] במאי כבר היו הכוחות הלאומניים ערוכים סביב קו ההגנה הזה, ובהלה אחזה בבילבאו. אלפי אזרחים נמלטו מהעיר מערבה, וילדים רבים פונו בספינות דרך הים אל מחוץ לספרד, לצרפת, בריטניה וברית המועצות. ב-3 ביוני הגנרל מולה נהרג בתאונה כשמטוסו התרסק, והגנרל פידל דאבילה ארונדו מונה להחליפו. ארונדו לא התמהמהה יתר על המידה, וב-12 ביוני יצאו הלאומנים בפיקודו למתקפה וחדרו את קו ההגנה של בילבאו. לאחר כשבוע נכנעה העיר.[178]
קו החזית במרץ 1937
נפילת בילבאו (19 ביוני 1937) נפילת סנטנדר (17 בספטמבר 1937) נפילת אסטוריאס (21 באוקטובר 1937)עם החדשות על נפילת בילבאו ולנוכח החשש של הרפובליקנים לאבד את כל הצפון, הם החליטו להוציא לפעול מתקפה גדולה באזור מדריד. הם קיוו כי מתקפה כזאת תוכל להסיר את הלחץ על הצפון המותקף וגם על מדריד הנצורה. ב-6 ביולי יצאו הרפובליקנים למתקפה כשיעדם הוא הכוחות הלאומניים שישבו ממערב למדריד, באזור העיירה ברונטה. הרפבוליקנים העמידו למערכה כוח גדול של 85,000 חיילים ו-130 טנקים בסיוע לא פחות מ-300 מטוסים. תחילה קצרו הרפובליקנים כמה הישגים, והצליחו לכבוש תוך לחימה קשה כמה שכונות וכפרים. על כן, הלאומנים עצרו את המתקפה שלהם בצפון ושיגרו בבהילות תגבורות לאזור מדריד.[179] עד ה-18 ביולי הצליחו הלאומנים לבלום את המתקפה, ובאותו היום הם יצאו למתקפת נגד בסיוע אווירי של ליגיון הקונדור.[180] ב-25 ביולי, לאחר עשרות אלפי הרוגים משני הצדדים, הקרב הסתיים. בדומה לקרבות של הלאומנים בגזרת מדריד בפברואר ומרץ, הרפובליקנים במחיר כבד כבשו שטחים מוגבלים בלבד, ונכשלו בניסיונם להשיג הכרעה ממשית שתשנה את המצב בגזרה.[181]
לאחר בלימת הרפובליקנים בגזרת מדריד, באמצע אוגוסט חידשו הלאומנים את המערכה שלהם בצפון. כוחותיהם שמנו כבר 90,000 חיילים כשרבע מהם איטלקים, החלו לצעוד מערבה אל תוך קנטבריה. לאחר נפילת בילבאו הכוחות הרפובליקנים שנותרו בצפון היו חלשים ומפוזרים. הלאומנים התקדמו במהירות ללא קושי רב, וב-26 באוגוסט נפלה בירת החבל סנטנדר ללא התנגדות. לאחר כמה ימים של הפוגה המשיכו הכוחות עוד מערבה, לאסטוריאס, המעוז הרפובליקני האחרון באזור. בחבל ההררי סבלו הלאומנים מהתנגדות וניהלו קרבות קשים נגד הכוחות המקומיים. באמצע אוקטובר, לאחר הפצצות שטיח של ליגיון הקונדור תוך שהלאומנים מתקדמים בנחישות על הקרקע, נכנע אחרון הלוחמים הרפובליקניים באסטוריאס. האזור העשיר במכרות פחם, סמל מרד הפועלים מ-1934, נפל לידי הלאומנים. כמו בשאר חבלי החוף באזור, גם באסטוריאס רבים ניסו לברוח דרך הים. אלו שנשארו סבלו ממעשי תגמול של הלאומנים שנקמו בתושבים על עמידתם לצד הממשלה. משכל צפון ספרד נפלה לידי הלאומנים, מאזן הכוחות במלחמה החל לנטות באופן ברור לכיוונם, לאחר שזכו בחבלי ארץ עשירים בתעשייה, משאבי טבע ואוכלוסייה.[2]
המערכה על אראגון
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרפבוליקנים
הלאומנים
כבר ב-24 באוגוסט 1937, כחודשיים לאחר נפילת בילבאו וכחודש לאחר המתקפה הרפובליקנית בברונטה שליד מדריד, יצאו הרפובליקנים למתקפה באראגון. מטרתם הייתה להקל על הלחץ על הרפובליקנים בצפון ולאיים ואף לכבוש את סרגוסה, מרכז חשוב של הלאומנים. בעיר הייתה תעשייה צבאית מפותחת ואוכלוסייה גדולה.[182] הקרבות נמשכו שבועות רבים בעצימות משתנה, כשהתנגשות משמעותית אירעה בבלצ'יטה, כפר קטן ומבוצר הממוקם כארבעים קילומטר דרומית לסרגוסה. במחירים כבדים הצליחו הרפובליקנים לכבוש את הכפר, שנחרב בלחימה.[183][2] בשבועות הבאים הצליחו הלאומנים לבלום את התקדמות הרפובליקנים, קו החזית התייצב ושני הצדדים התחפרו בעמדותיהם.[182]
קו החזית בדצמבר 1937
קו החזית ביולי 1938
המתקפה הרפובליקנית על בלצ'יטה (אוגוסט–ספטמבר 1937) המתקפה הרפובליקנית על טרואל (דצמבר–פברואר 1938) הפלישה הלאומנית לאראגון (מרץ–אפריל 1938) התקדמות הלאומנים לולנסיה (אפריל–יולי 1938)כחודש לאחר נפילת אסטוריאס והשלמת הכיבוש הלאומני של הצפון, התחדשה הלחימה באראגון, שהפכה עד מהרה לזירת ההתגוששות המרכזית. ב-15 בדצמבר הרפובליקנים יצאו למתקפה גדולה, כשהפעם מטרתם היא טרואל, עיר בינונית שישבה על קו החזית והייתה מעוז לאומני מבודד יחסית. העיר נחשבה לפגיעה והרפובליקנים סברו כי במתקפת פתע מהירה יצלחו לתפוס בה את השליטה לפני שהלאומנים יספיקו לשלוח תגבורת. הרפובליקנים חששו באותה התקופה שעם נפילת הצפון יפנו הלאומנים למתקפה גדולה באזור מדריד או למתקפה לכיוון ולנסיה שתנסה לנתק את קטלוניה משאר הרפובליקה.[2] הם כי קיוו לקחית יוזמה ומתקפה על טרואל תערער את הלאומנים, תכניס אותם למגננה ותדחה את ההוצאה לפועל של מתקפותיהם המתוכננות. הרפובליקנים תקפו את העיר עם כוח של עשרות אלפי חיילים, 148 תותחים ועשרות טנקים. הם תקפו במספר מאמצים, כאשר חלק מכוחותיהם תוקפים את העיר ישירות וחלק תוקפים את עורפה על מנת לכתר ולנתק אותה משאר השטח הלאומני. הרפובליקנים הפגיזו את העיר בכבדות, והחיילים לחמו מבית לבית. ב-7 בינואר 1938 נכנעו הלאומנים והעיר נפלה לידי הרפובליקנים.[184][185][186]
פרנקו הורה לגנרל דאבילה, שסיים זה מכבר עטור ניצחונות את המערכה על הצפון, לצאת במהירות עם כוחותיו לטרואל על מנת להשיב את העיר לידי הלאומנים. מזג האוויר היה מושלג, והקור היה עז תוך שהטמפרטורות בלילות ירדו לעשרים מעלות מתחת לאפס. לחיילים בשני הצדדים לא היה ציוד ולבוש חורף מתאימים, ולכן התקשו הלאומנים להגיב ולארגן מתקפת נגד במהירות. אך ב-17 בינואר, לאחר שמזג האוויר התבהר, החלה מתקפת הנגד. הלאומנים הטילו מצור על טרואל והפציצו את העיר מהאוויר בסיוע לגיון הקונדור הגרמני. הרפובליקנים ניסו ללא הצלחה להסיר את המצור על ידי מתקפות של כוחותיהם שבעיר ואלו שמחוצה לה. ב-22 בפברואר, לאחר כשישה שבועות של שליטה רפובליקנית, נפלה העיר ושבה על ידי הלאומנים.[184][187][13] טרואל הייתה בירת הפרובינציה היחידה שהצליחו הרפובליקנים לכבוש בכל שנות המלחמה, וגם כיבוש זה היה קצר ימים.[188] פעם נוספת, כמו בקרבות השונים בגזרת מדריד ובקרב על סרגוסה, הצד התוקף קצר כמה הצלחות מוגבלות, נבלם, ספג התקפת נגד וסבל מאבידות רבות. בטרואל הגיעו הרפובליקנים עד קצה יכולותיהם, הם איבדו כוח וציוד רב והיו במצב קשה יותר מזה שהיו מצויים בו לפני הקרב.[10]
הלאומנים ניצלו את תנופת הניצחון שלהם בטרואל, ובסתיו יצאו למערכה גדולה במטרה לכבוש את אראגון, ולהגיע עד לחופי הים התיכון באופן שיביא לניתק קטלוניה משאר הרפובליקה.[188] ב-9 במרץ פתחו הלאומנים במתקפות לכל אורך קו החזית, מהרי הפירנאים בצפון ועד טרואל בדרום. 160,000 חיילים לאומנים מצוידים היטב כבשו עיירה אחר עיירה תוך שהם נהנים מסיוע אווירי וארטילרי, כשמולם נעמדים 100,000 חיילים רפובליקנים הסובלים ממורל ירוד, מאבקים פנימיים ומחסור בציוד חיוני. עד מהרה קרסו קווי ההגנה של הרפובליקנים, והלאומנים פתחו בתמרון מהיר מזרחה.[182][184][10]
ב-10 במרץ נפלה בלצ'יטה ושבה לשלטון לאומני לאחר שבעה חודשים של שליטה רפובליקנית. ב-23 אותו החודש חצה מפקד הכוחות הלאומניים הגנרל חואן יאגואה את נהר האברו מזרחה אל תוך קטלוניה, וב-3 באפריל נפלה ליידה, אחת מהערים הגדולות בחבל. ה-14 באפריל, יום השנה השמיני להקמת הרפובליקה היה יום קשה לתומכיה. באותו היום הגיעו הכוחות הלאומניים לחופי הים התיכון בקאסטיון ובכך השלימו את כיתור קטלוניה ופיצול השטח שנותר בידי הרפובליקניים לשניים. תוך ימים שלטו הרפובליקנים ב-64 ק"מ מחופי הים, והרפובליקנים תהו מה יוכל לחלץ אותם מהמצב האסטרטגי הקשה אליו נקלעו. הלאומנים לא התמהמהו, והחליטו להמשיך עם כוחותיהם דרומה לאורך החוף, לכיוון ולנסיה. הייתה זאת עיר הנמל השנייה בחשיבותה לרפובליקנים אחרי ברצלונה, שכעת הייתה כבר לא הייתה רלוונטית למדריד לאחר שקטלוניה כולה התנתקה מהרפובליקה. בין אפריל ליולי הצבא הלאומני התקדם באיטיות אך בהתמדה לכיוון ולנסיה. העיר וסביבתה היו מוגנות היטב, והלאומנים סבלו מאבידות רבות. רבים מהרפובליקנים החלו לאבד תקווה באשר ליכולתם לנצח, אך עבורם כניעה לפרנקו ולפאשיסטים הייתה בלתי מתקבלת על הדעת. הם גם ידעו כי אם ייפלו בשבי גורלם יהיה כגורל שאר הרפובליקנים שנפלו בשטחי הלאומנים: דיכוי, מאסר מתמשכך ואף הוצאה להורג. ראש הממשלה חואן נגרין, שהבין את חומרת המצב, קיווה שאם הרפובליקנים יחזיקו מעמד כמה חודשים נוספים, היטלר יצית במוקדם או במאוחר מלחמת אירופאית גדולה, אליה מדינתו תצטרף וכך אולי תזכה בהגנה אקטיבית של בעלות הברית או ברית המועצות.[10]
הקרב על האברו ונפילת קטלוניה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרפבוליקנים
הלאומנים
לאחר המערכה על אראגון, התייצב קו החזית המזרחי בין קטלוניה הרפובליקנית לאראגון הלאומנית לאורך נהר האברו רחב הידיים. בעוד רוב הצבא הלאומני עוצר על האברו ומרכז את מאמציו דרומה משם לכיוון ולנסיה, החליטו ברפובליקה לצאת למתקפה גדולה מקטלוניה לכיוון דרום. מטרת המתקפה הייתה להקל על הלחץ שהפעילו הלאומנים על ולנסיה, ולמנוע את נפילתה. הייתה זאת העיר השלישית בגדולה בספרד, אך חשוב מכך היא הייתה עיר נמל שחיוניותה גברה לאחר התנתקות קטלוניה משאר הרפובליקה שהפכה את עיר הנמל ברצלונה ללא רלוונטית עבור מדריד ורוב השטח הרפובליקני. ללא ולנסיה יתקשו הרפובליקנים לקבל סיוע חיצוני כלשהו או לקיים איזושהי צורה של מסחר עם שאר העולם. מלבד מניעת נפלית ולנסיה, קיוו הרפבוליקנים כי מתקפה מקטלוניה לעבר נהר האברו תוכל להוות התחלה של מערכה לחיבור מחדש של שטחי הרפובליקה.[10]
בהוראתו של ראש הממשלה נגרין הגה ראש המטכה הכללי ויסנטה רוחו את התוכנית. בחצות הלילה שבין ה-24 ל-25 ביולי, חיילים רפובליקנים החלו לחצות את נהר האברו מערבה במספר נקודות במקביל, תוך שהם נעזרים בסירות גומי. הם ביסוס במהירות ראשי גשר על הגדה המערבית, והקימו גשרים צפים על הנהר. בסופו של דבר יחצו את האברו 80,000 חיילים רפובליקנים, אשר עתידים לקחת חלק בקרב הגדול ביותר במלחמת האזרחים כולה. הרפובליקנים התקדמו תחילה במהירות, כשהם נהנים מהצלחתם להפתיע את הלאומנים. הם התקדמו כמה קילומטרים תוך שהם כובשים כפרים וגוברים על כוחות לאומניים מבולבלים שלנוכח מתקפת הפתע נכנעים או נסוגים.[10][189]
על אף ההפתעה הלאומנים התעשתו במהירות. תוך שעות, בבוקר 25 ביולי, הורה פרנקו על שליחת כמה אוגדות חי"ר לצד כל חיל האוויר הלאומני אל נהר האבר. כיממה לאחר פרוץ הקרב, ב-26 ביולי, אחרי שהרפובליקנים הספיקו להתקדם כעשרה קילומטר בלחימה קשה, הם נבלמו. קו החזית התייצב וניסיונות הרפובליקנים להבקיע אותו כשלו. בשמונת הימים הבאים ניהלו הלאומנים קרב בלימה עקוב מדם כאשר הם מצליחים להגן על עמדותיהם ולמנוע התקדמות רפובליקנית נוספת. ב-3 באוגוסט, לאחר שהבינו כי לא יוכלו להמשיך את מתקפותיהם, עברו הרפבוליקנים להגנה והתחפרו בעמדותיהם. אף על פי שהרפובליקנים לא הצליחו להשיג את כל יעדיהם, הם התגאו בהצלחתם לעבור שוב להתקפה ולהצליח לכבוש שטח, וחשוב מכך לעצור את המתקפה הלאומנית על ולנסיה ולרתק את כוחותיו של פרנקו אל האברו. יותר מכל, ההצלחה הראשונית של המתקפה הנועזת הציתה רוחות של שמחה בקרב הרפובליקנים, וחשוב מכך, תקווה מחודשת שהניצחון במלחמה אפשרי.[189][12]
על אף שרוב הגנרלים הלאומניים סברו כי יש לבסס את קו ההגנה מחדש ובמקביל לצאת למתקפה אל עומק קטלוניה דרך ליידה; פרנקו סירב לתת לרפובליקנים ליהנות מטעם הניצחון זמן רב, והורה על מעבר להתקפה וכיבוש מחדש של כלל השטח שממערב לאברו. הרפובליקנים לעומת זאת היו נחושים להחזיק את קו החזית אל מול מתקפת הנגד הלאומנית, ולא לסגת מהשטח שכבשו. בחודשים הבאים הרפובליקנים סבלו מהפצצות אוויריות והפגזות ארטילריות כבדות ללא הפסקה, לצד מתקפות חוזרות ונשנות של הלאומנים על עמדותיהם. חום הקיץ הכבד הסב קושי לשני הצדדים להתמיד בלחימה שהידרדרה במהירות למלחמת התשה. הלאומנים הצליחו באופן איטי להתקדם ולדחוק את אויביהם, ולבסוף, ב-16 בנובמבר, נסגו אחרוני החיילים הרפבוליקנים מהגדה המערבית של האברו. לקח ללאומנים יותר ממאה יום לכבוש מחדש את השטח שהרפובליקנים כבשו ביממה אחת.[189][12][190] כמעט 100,000 איש נהרגו ונפצעו בקרב, משני הצדדים הלוחמים.[191]
קו החזית ביולי 1938
המתקפה הרפובליקנית על האברו (יולי–נובמבר 1938) הפלישה הלאומית אל קטלוניה (דצמבר–פברואר 1939)עם תום הקרב על האברו, תוך קריאה להוצאת כלל הכוחות הזרים מספרד, הכריז ראש הממשלה נגרין במשכן חבר הלאומים בז'נבה על פירוק הבריגדות הבינלאומיות באופן חד צדדי. תקוותו שהצעד יגרור צעדים דומים מצד גרמניה ואיטליה, נכזבו. לצעד של נגרין הייתה בעיקר משמעות סמלית ודיפלומטית, היות שבאותה העת רוב המתנדבים כבר ממילא שבו לארצותיהם והבריגדות הבינלאומיות שסבלו מאבדות רבות במלחמה הורכבו בעיקר מספרדים.[191][190]
ב-23 בדצמבר חצו הלאומנים את נהר האברו מזרחה, ופלשו בכוחות גדולים אל קטלוניה. הם התקדמו בשלושה כוחות עיקריים, האחד לכיוון טרגונה שבדרום, השני לברצלונה, והשלישי לז'ירונה הצפונית. הכוחות הלאומניים נתקלו בהתנגדות מועטה ומחיילים שסבלו ממורל ירוד במיוחד. התבוסה הכואבת של הרפובליקנים בקרב על האברו החליפה במהירות תקווה בייאוש. ב-14 בינואר נכנס הגנרל חואן יאגואה בראש כוחותיו אל טרגונה. כשבועיים לאחר מכן נפלה גם ברצלונה, מעוז השמאל וההתנגדות לפאשיזם. המונים נמלטו צפונה, אל צרפת, תוך שהם סובלים ממחסור במזון ומחורף קשה. בין הנמלטים היו גם נשיא הרפובליקה מנואל אסאניה, שהשתכן בצרפת והכריז על התפטרותו.[191]
נפילת קטלוניה המיטה אווירת נכאים על הרפובליקנים, שעדיין החזיקו בשליש מספרד כולל מדריד הבירה, יחד עם צבא של חצי מיליון חיילים. עם זאת, היה ברור לכולם כי ניצחון במלחמה איננו אפשרי. ב-27 בפברואר בריטניה וצרפת סתמו את הגולל על האפשרות של סיוע חיצוני והכריזו על הכרה בממשלתו של פרנקו וייסוד יחסים דיפלומטיים עימה.[191] למרות זאת, המשיך ראש הממשלה נגרין לקוות כי המלחמה תתרחב במהרה לעימות אירופאי גדול, ולכן התעקש כי יש להמשיך בלחימה. עם זאת, כמה בכירים בצבא סברו כי המשך המלחמה חסר אחריות ובלתי הגיוני. חייליהם סבלו ממורל נמוך למדי, והם רצו להימנע ככל האפשר משליחתם למוות לשווא במאבק שהפך בעיניהם לחסר סיכוי. בנוסף תנאי החיים במדריד היו קשים, האוכלוסייה סבלה ממחסור במזון ורבים קיוו המלחמה תיגמר, לא משנה מה ההשלכות אשר יהיו. קולונל סחיסמונדו קאסדו החליט לנקוט פעולה. הוא ניצל את שהייתו של נגרין מחוץ למדריד וב-5 במרץ תפס את השלטון במה שהיה הלכה למעשה הפיכה צבאית. הרפובליקה נקלעה לבלבול וחוסר ודאות. כמה מפקדים קומוניסטים שהיו נאמנים לנגרין החליטו לצאת כנגד ההפיכה הצבאית ותקפו את הכוחות הנאמנים לקאסדו. כשבוע הצדדים נאבקו האחד בשני, עד שקאסדו גבר על מתנגדיו. במקביל נגרין המודח נמלט מהמדינה. תקוותו של קאסדו לנהל משא ומתן לכניעה בתנאים הולמים מול פרנקו, נכזבה. פרנקו דרש כניעה ללא תנאי וסירב לדון על כל מתווה אחר. לאחר שהניסיון להגיע לכניעה מוסכמת נכשל, ב-26 במרץ הורה פרנקו לכל כוחותיו לצאת למתקפה לכל רוחבה של ספרד לעבר מדריד. הכוחות הלאומניים נתקלו בהתנגדות מזערית, והכוחות הרפבוליקנים הניפו דגלים לבנים בזה אחר זה. יומיים לאחר מכן, מדריד נפלה. בימים הבאים גורל דומה פקד גם את ולנסיה ושאר ערי הרפובליקה.[192] ב-1 באפריל הודיע פרנקו בנאום ברדיו על סוף המלחמה:
היה זה הקץ לחלומותיהם המגוונים של הרפובליקנים על ספרד דמוקרטית, מדינה קומוניסטית, אוטופיה אנרכיסטית וקטלוניה עצמאית.
בין הקרבות
[עריכת קוד מקור | עריכה]טרור לבן, טרור אדום
[עריכת קוד מקור | עריכה]הסופר הבריטי ארתור קסטלר כתב ב-1937 כי "מלחמות אחרות מורכבות מרצף של קרבות. זו מורכבת מרצף של טרגדיות", וביטא את הזעזוע והתחושה של רבים כי במלחמת האזרחים בספרד היו סדרה של מעשי זוועה באופן יוצא דופן בהיקפם ובאכזריותם.[193] למעשה כשליש מההרוגים במלחמת האזרחים לא נפלו בקרב או סיימו את חייהם כתוצאה מפעילות צבאית ישירה. הם מצאו את מותם במסגרת הוצאות להורג הן בשטח הרפובליקני והן בשטח הלאומני. לימים זכו פעולות הדיכוי של הלאומנים לכינוי "טרור לבן" (Terror Blanco) ואלו של הרפובליקנים כונו "טרור אדום" (Terror Rojo).[א] גם לטרור האדום וגם לזה הלבן היו מאפיינים דומים. שניהם בוצעו כבר מהימים הראשונים למלחמה וכוונו כנגד כל מי שהשתייך לקבוצה היריבה, אהד אותה או נחשד שהוא עשה דבר מה מהשניים. במיוחד בחודשים הראשונים למלחמה, להיות בצד "הלא נכון" של המפה היה עלול להוות גזר דין מוות, או לכל הפחות חיים תחת דיכוי ורדיפה. במצב הזה היו נתונים מאות אלפים מתומכי הרפובליקנים שהתגוררו באזורים הלאומניים, וכן להפך.[194][195]
חלק גדול מהרצח היה כמעט אקראי, וקבוצות שונות משני הצדדים פתחו במסעות הרג כנגד אנשים שזוהו עם הצד השני. לעיתים על מנת שאדם יהפוך לקרבן הספיק שיחשדו בו שהוא אוהד את הרעיונות של הצד השני או שהוא הצביע בבחירות לפני המלחמה למפלגות מהמחנה היריב. כך לדוגמה כחודש לאחר פרוץ המלחמה המשורר והמחזאי האוונגרדי פדריקו גרסיה לורקהנרצח בגרנדה על ידי חיילים לאומנים פלנחיסטים, על אף שלא היה לו חלק בשום פעילות פוליטית.[195][194] גרוע יותר היה גורלם של אלו שכן עסקו בפוליטיקה. במהלך המלחמה נאסרו ונרצחו אינספור פוליטיקאים מימין ושמשמאל, חברי מפלגות משני הצדדים וחברי איגודים מקצועיים. מעבר להרג כתוצאה מנקמה ושנאה צרופה, הוא נבע לא פעם מרצון שני הצדדים "לטהר" את ספרד מרעיונות "שליליים" ומאלו האוחזים בהם. הן הרפובליקנים והן הלאומנים שאפו להכריע אחת ולתמיד את המאבק על דמותה של ספרד, ולצורך זה לדכא את היריב ולרדוף את האידאולוגיה שלו.[194]
שני הצדדים הרבו להרוג בחברי המחנה השני, אך עבור שניהם היו קבוצות אותן סימנו כמטרות ראשונות ואליהם כיוונו את השנאה וההרג. כך לכל אורך המלחמה 6,800 אנשי דת קתולים נרדפו ונרצחו באזורים שונים שנשלטו על ידי הרפובליקנים, 1,000 מתוכם הוכרו לימים כקדושים מעונים על ידי הכס הקדוש. אף על פי שכמרים רבים אכן הצטרפו למאבק המלחמתי לצד הלאומנים, רובם לא לקחו חלק בפעילות פוליטית וכל חטאם היה אהדתם הכללית ללאומנים. על אף זאת, עבור רבים מהרפובליקנים נשא הממסד הקתולי באחריות למצבה העגום של ספרד, ומבחינתם אנשי הדת היוו מכשול בדרך לקידמה ומהפכה.[194][193][195] ג'ורג' אורוול תיאר בספרו מחווה לקטלוניה איך כמרים נרצחו וכנסיות נשרפו ונבזזו כדבר שבשגרה. הוא סיפר כי:
הכנסיות נבזזו בכל מקום, כמובן מפני שזה היה ברור לחלוטין שהכנסייה הספרדית הייתה חלק מהסחטנות הקפיטליסטית. בששת החודשים בספרד ראיתי רק שתי כנסיות שלא ניזוקו, ועד יולי 1937 לא הורשו כנסיות לפתוח מחדש את דלתותיהם ולהציע שירותי דת, למעט כנסיה פרוטסטנטית אחת או שתיים במדריד
— George Orwell, Homage to Catalonia, 25 April 1938, Marxists Internet Archive
הלאומנים הרבו לרדוף בונים חופשיים, תוך האשמתם כי הם לוקחים חלק במזימה כנגד האומה הספרדית.[156] עם זאת, סביר להניח כי רוב מי שנחשדו או הואשמו בהיותם בונים חופשיים לא היו כאלו מעולם. הסופר והמשורר הספרדי מיגל דה אונאמונו שתחילה תמך בלאומנים, כתב ב-1936 על תקרית לה היה עד: "כמה אנשים נורו מפני שנחשדו שהם בונים חופשיים. אני לא יודע מזה בונה חופשי, ואני חושד שגם החיות האלו שירו בהם לא יודעים".[193] בנוסף, ובמיוחד בצד הרפובליקני, לא פעם הטרור כוון לא אל הצד השני אלא דווקא פנימה, למען "טיהור" המחנה. כך למשל קומיסרים ואנשי נ.ק.ו.ד. קומוניסטים לא היססו להוציא להורג אנרכיסטים וטרוצקיסטים שלתפיסתם סיכנו את ניצחון הרפובליקנים במלחמה. כזה היה גורלו של אנדראו נין, מנהיג מפלגת POUM, שעונה ונרצח על ידי סטליניסטים.[196] אך מעבר לרדיפת קבוצות מסוימות, שני הצדדים ראו בטרור אמצעי יעיל לשיטור, לשליטה באוכלוסייה ולדיכוי מתנגדיהם. דוגמה קיצונית הייתה פעילותו של קפטן מנואד דיאס קריאדו הלאומני, שהיה לתקופה קצרה אחראי על הסדר והביטחון בסביליה בתחילת מלחמת האזרחים. קריאדו החיל בעיר שלטון טרור במסגרתו כל מי שנחשד באהדה לרפובליקנים הוצא להורג באכזריות. במשך ארבעה חודשים בפקודתו של קריאדו הוצאו להורג 10,000 איש, באופן שאף עורר שאט נפש גם בקרב רבים מאנשי פרנקו.[193]
לעיתים רבות הוצאות להורג לא נתפסו רק כאמצעי לנקמה או שיטור, אלא גם ככזה הנובע משיקולים מלחמתיים גרידא. לכן לכל אורך המלחמה הרבו הלאומנים להפציץ מהאוויר ערים שנשלטו על ידי הרפובליקנים, במטרה לשחוק את מורל האזרחים ולפגוע ברצונם להמשיך להילחם ולתמוך בממשלה. הפצצת גרניקה היא ללא ספק הידועה ביותר אך לחלוטין לא היחידה, והיא בוצעה כחלק מאסטרטגיה מכוונת של הלאומנים.[193][195][194] שני הצדדים גם הוציאו להורג אסירים מחשש להתמרדות או בטענה כי שמירתם בחיים עלולה לסכן את המאמץ המלחמתי.[194] כך למשל בנובמבר ובדצמבר 1936, בעוד הלאומנים מתקרבים למדריד, הרפובליקנים הוציאו להורג 2,000 אסירים פוליטיים לאומנים שנלקחו מבתי הסוהר בעיר. הטבח נעשה בין השאר על רקע ההצהרות של הלאומנים על הימצאותו של גיס חמישי בתוך מדריד התומך בהם, והפחד הרפובליקני כי האסירים עלולים להתמרד.[193][168] אירוע אחר היה באוגוסט בבדחוס, שנפלה לידי הלאומנים בתחילת המלחמה, ו-4,000 מתושביה נטבחו למוות. כשהגרנל חואן יאגואה, מפקד הלאומנים במקום, נשאל מדוע הורה לעשות זאת, הוא השיב שמאחר שלא היה יכול לקחת יחד עם צבאו המתקדם אל מדריד את "4,000 האדומים" וגם לא להשאירם בחיים על מנת שלא יהפכו את בדחוס ל"עיר בירה אדומה", הוא נאלץ להורגם.[193]
למרות הדמיון בין הטרור האדום לזה הלבן, ניתן להצביע גם על הבדלים חשובים. על אף שבשני הצדדים לרוב היה הטרור לא תוצאה של זעם בלתי נשלט אלא פרי מעשה מאורגן; הטרור הלבן היה באופן מובהק יותר מאורגן, מערכתי, מתואם ומרוכז, ולכן גם אפקטיבי יותר באימה שהצליח להמיט על הקבוצות אליהן הוא כוון.[194][178] רוב פעילות הטרור האדום נעשתה בחצי השנה הראשונה למלחמה, תקופה בה הממשלה הרפובליקנית לא הצליחה לאכוף סדר וחוק בשטחי שלטונה, וכתוצאה מכך אפשרה את פעילותם של קבוצות רבות שהובילו את ההרג. למרות המיתון בהוצאות להורג, הדיכוי וההרג נמשכו עד לסוף המלחמה, אם כי באופן מרוכז ומבוקר יותר. לעומת זאת פעילות הטרור הלבן הגיעה לשיאה דווקא לאחר המלחמה, בשורה של צעדים דרקוניים שערך משטרו של פרנקו לביסוס שלטונו ולרדיפת מתנגדיו.[194][178] אין בנמצא נתונים מדויקים של מספרי הקרבנות של הטרור במלחמת האזרחים. עם זאת נראה שבמסגרת הטרור 50,000 בני אדם נרצחו על ידי הרפובליקנים לעומת 150,000 שנרצחו על ידי הלאומנים, מחציתם לאחר המלחמה.[193]
משאבים ומימון
[עריכת קוד מקור | עריכה]
התקדמות הלאומנים עד ספטמבר 1936
התקדמות הלאומנים עד אוקטובר 1936
התקדמות הלאומנים עד נובמבר 1938
התקדמות הלאומנים עד פברואר 1939
התקדמות הלאומנים עד אפריל 1939
משאבים ונקודות מפתח חשובות:
מרכז תעשייתי
אזור חקלאות עיקרי
נמל מרכזי
אזור מחצבים ומכרותעם כישלון ההפיכה הצבאית ביולי 1936 ואי הצלחתם של הלאומנים להשתלט מהירה על המדינה, הבינו שני הצדדים כי לפניהם עומדת מלחמה ממושכת. על כן הם הקדישו את מרב מאמציהם על מנת להשיג את האמצעים והמשאבים הדרושים לצורך הבטחת ניצחונם במלחמה. בראשית המלחמה היה מצבם הכלכלי של הרפובליקנים טוב בהרבה מזה של הלאומנים.[197] בימים שלאחר ההפיכה כ13 מיליון ספרדים עדיין היו מצויים באזורים ששמרו על נאמנותם לממשלה (לעומת 11 מיליון באלו של המורדים), אזורים שהיוו כשני שלישים משטחה של ספרד. לרשות הרפובליקנים גם עמדו המרכזים התעשייתיים הגדולים של המדינה בחבלי הבסקים, קטלוניה ואסטוריאס, עיר הבירה מדריד והבנק המרכזי, כמו גם רוב הערים הגדולות לצד שלושת נמלי המסחר החשובים של ברצלונה, ולנסיה ובילבאו.[109][198][199]
על אף יתרונם הכלכלי, לא הצליחו הרפובליקנים לתרגם אותו להצלחה צבאית. הממשלה נדרשה לאמן ולצייד כנדרש צבא בן מאות אלפי חיילים ולערוך רכש נרחב של אמצעי לחימה, אך היא התקשתה להשיג את המימון הדרוש למען לכך. הקשיים הכלכליים של הרפובליקנים נבעו בין השאר ממנהל לא יעיל שהצלחתו לנצל את המשאבים שעמדו לרשותו הייתה מוגבלת.[197] בנוסף, נאלצה הממשלה להתמודד עם מגוון תנועות מהפכניות ואנרכיסטיות, שבמשך תקופות שונות שלטו הלכה למעשה ברחובות ובכפרים.[200] מסיבות אידאולוגיות חלק מהתנועות הללו פגעו במאמצי גביית המסים של הממשלה, בהם ראו "מיסים קפיטליסטיים".[201] המהפכה החברתית והצעדים לקולקטיביזציה שהחילו המהפכנים פגעו ביעילות הכלכלית והחלישו את כוחה של הממשלה.[202][203] יתר על כן, קטלוניה וחבל הבסקים נהנו באופן רשמי מאוטונומיה שבפועל הייתה רחבה למדי, והיא הקשתה גם כן על הממשלה המרכזית לגבות מיסים ביעילות ולרכז את כלכלת המדינה לצורך הניצחון במלחמה.[200]
על אף שללאומנים היה בסיס כלכלי ראשוני מצומצם מזה של הרפובליקנים, עמדו לזכותם כמה יתרונות חשובים אותם הם ניצלו ביעילות. באזורים שהיו נתונים למרותם כבר בתחילת המרד היו מצויים רוב השטחים החקלאיים הפוריים בספרד החיוניים לייצור מזון.[200] החקלאות באזור הלאומני והרפובליקני לא נבדלו רק בפוריות הקרקע ובהיקפה, אלא גם בסוג הגידולים בה. החקלאות באזורים בצפון מערב המדינה, אשר נשלטו על ידי הלאומנים, כללו שדות חיטה רבים ושטחי מרעה רחבי ידיים לבקר. לעומת זאת, במזרח הרפובליקני לאורך חופי הים התיכון היו בעיקר כמויות גדולות של מטעי גפנים והדרים.[204] בעוד בערים שנשלטו על ידי הרפובליקנים מחסור במזון הייתה תופעה שכיחה והממשלה נאלצה ליבא מזון,[205] הלאומנים נהנו מנגישות למקורות מזון שאפשרו להם להזין את אוכלוסייתם בקלות יתרה ואף לייצא מזון אל מחוץ למדינה בכמויות ניכרות.[200][206] הלאומנים גם נהנו מתמיכתם של רוב היזמים, מנהלי החברות והתעשיינים במדינה, באופן אשר סייע להם לקיים משק כלכלי מתפקד. בנוסף, בניגוד לרפובליקנים, הלאומנים נהנו מממשלה ריכוזית ואפקטיבית שגבתה מיסים ביעילות, והם לא בחלו בדיכוי כל קבוצה שקראה תיגר על הסדר הציבורי, משמאל ומימין.[200] ככל שהלחימה התקדמה יתרונם הכלכלי הראשוני של הרפובליקנים נשחק, ולנוכח היוזמה הצבאית שהפגינו הלאומנים והצלחתם להרחיב את שטחי שלטונם משנה לשנה, הם הצליחו להשתלט על עוד ועוד שטחים חיוניים, נקודות מפתח חשובות ומשאבים הכרחיים. לאחר נפילת הצפון בשלהי 1937, זכו הלאומנים בגישה למחצבים, לתעשייה ולנמלי הים של חבל הבסקים ואסטוריאס, ומאותה העת המאזן הכלכלי החל לנטות לטובתם.[200]
| מקורות המימון של הצדדים הלוחמים (במיליוני דולרים) | |||||
|---|---|---|---|---|---|
|
| |||||
| הרפובליקנים
|
הלאומנים
| ||||
| מקורות פנימיים[207] | 1,086 | 1,282 | |||
| הלוואות[208] | |||||
| בריה"מ
|
70.0 | גרמניה
|
295.4 | ||
| איטליה
|
447.0 | ||||
| גורמים פרטיים | 17.73 | ||||
| רווחים ממכירת נכסים[208] | |||||
| בריה"מ
|
196.0 | גורמים פרטיים | 10.97 | ||
 צרפת
|
535.0 | ||||
| גורמים פרטיים | 5.0 | ||||
| סה"כ | 1,892.0 | 2,053.1 | |||
|
מקורות המימון הפנימיים העיקרים של שני הצדדים היו ייצור כסף על ידי הבנקים המרכזיים, גביית מסים מהאוכלוסייה והפקעות רכוש המוניות. רוב הגורמים הפרטיים שנתנו הלוואות ללאומנים היו בנקים פרטיים מפורטוגל, שווייץ ובריטניה. כמעט כל הנכסים שמכרו הרפובליקנים היו מאגרי זהב בשווי 716 מיליון דולר של הבנק המרכזי של ספרד. שאר הנכסים שנמכרו היו בין השאר מאגרי כסף של הבנק המרכזי בשווי 20 מיליון דולר שנמכרו לצרפת ולחברות פרטיות ממנה ומבלגיה. כלל הנתונים המופיעים בטבלה מצוינים בדולר אמריקני בערכי שנת 1936. | |||||
בספרד לא הייתה תעשייה צבאית מפותחת, ושני הצדדים רכשו במדינות זרות את רוב אמצעי הלחימה וציוד האספקה הדרוש להם. נשק קנו הצדדים בעיקר מבנות בריתם מעבר לים – הלאומנים מגרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית, והרפובליקנים מברית המועצות. בהיעדר תעשיית נפט מפותחת, דלק אשר נצרך בכמויות גדולות בעת המלחמה הפך למוצר במחסור, אותו השיגו הצדדים ממקורות זרים גם כן.[209] כמו את הנשק, הרפובליקנים את הדלק שלהם רכשו בעיקר מהסובייטים.[210] עבור הלאומנים תאגידי אנרגיה פרטיים מארצות הברית ובריטניה היו ספקי הדלק העיקריים.[211][6] רכש אמצעי לחימה, תחמושת, וציוד חיוני, כמו גם אחזקה שוטפת של צבאות גדולים דרשו כסף רב; לכן בשנות המלחמה רוב התקציב של הממשלות של הצדדים השונים הוקדש לצורכי המאמץ הצבאי,[212] ולמעשה מקורות המימון של שתי הממשלות היו דומים למדי. הן הרפובליקנים והן הלאומנים העלו את שיעור המס, אך עקב התמעטות הפעילות הכלכלית רווחיהם ממיסים היו נמוכים מאלו שנהנתה מהם הממשלה הספרדית טרם פרוץ המלחמה. עם זאת, בעוד רווחי הממשלה הרפובליקנית משנה לשנה רק ירדו, הלאומנים דווקא הגדילו את רווחיהם ככל שהמלחמה התארכה, כתוצאה משליטתם על אוכלוסייה גדולה יותר ויותר ומיכולתם לגבות את המיסים ביעילות.[201] הפקעת נכסים הייתה מקור מימון חשוב נוסף, ושני הצדדים הפקיעו רכוש בהיקפים נרחבים מאישים וקבוצות שזוהו עם הצד היריב. הפקעות הרכוש נעשו בשני הצדדים, והיו אף שטענו שדווקא הלאומנים הרחיקו לכת בהם יותר, ועל כן היו שקבעו כי זכות הקניין כובדה יותר דווקא בצד הרפובליקני. מקור המימון המשמעותי ביותר במלחמה היה יצירת כסף על ידי הבנקים המרכזיים של שני הצדדים.[206] יצירת הכסף הביאה לפיחות בערך הפזטה הספרדית ולאינפלציה גבוהה, שנתנה את אותותיה בעיקר בצד הרפובליקני. על אף ההשלכות השליליות של יצירת הכסף, היא הייתה דרך יעילה עבור הממשלה לצבור סכומי כסף גדולים במהירות.[213]
במהלך המלחמה גייסו הלאומנים כספים רבים באמצעות הרחבת המסחר ושיתוף הפעולה הכלכלי שלהם עם גרמניה, בעיקר בתחום תעשיית המכרות במדינה. חברות גרמניות פעלו על אדמת ספרד לצורך ייעול כריית המינרלים, וספרד ייצאה לגרמניה בהיקפים נרחבים הן למטרות רווח והן כתשלום על הסיוע הגרמני למדינה. גרמניה הפכה לשותף הסחר העיקרי של הלאומנים, וכך למשל בין אוקטובר 1936 למאי 1937 ייצאה ספרד לגרמניה 621,445 טון עפרת ברזל ו-419,360 טון פיריט בשווי כולל של כתשעה מיליון רייכסמארק.[206][214] מקור מימון חשוב הרבה יותר עבור הלאומנים היה גיוס הלוואות ממדינות זרות. איטליה וגרמניה ניאותו בנדיבות להלוות כספים רבים למשטרו של פרנקו, אותם החזירה ספרד רק בשנים שלאחר המלחמה. באמצעות ההלוואות יכלו הלאומנים לשלם לגרמניה ואיטליה עבור התמיכה הצבאית שהעניקו לה, וכן על מנת לרכוש נשק ברחבי העולם.[208] לעומת זאת הרפובליקנים התקשו בגיוס הלוואות, ועבורם מקור מימון חשוב היה מכירת רזרבות הזהב של המדינה. לבנק המרכזי של ספרד היו לפני המלחמה למעלה מ-600 טון זהב, אשר היוו את מאגרי הזהב הלאומיים הרביעיים בגודלם בעולם לאחר אלו של הפדרל ריזרב האמריקני, הבנק המרכזי של צרפת ובנק אנגליה הבריטי. כשליש מהזהב נמכר בתחילת המלחמה לבנק המרכזי הצרפתי בעבור כארבעה מיליארד פרנק. מאוחר יותר, עקב החשש מנפילת הזהב לידי הלאומנים, העבירה הממשלה את הזהב הנותר, כ-510 טון, לברית המועצות, שם הוא הופקד במוסקבה בכותלי גוסבנק, הבנק המרכזי הסובייטי. בשנים הבאות, בהדרגה הסובייטים מכרו את הזהב הספרדי בתמורה למאות מיליוני פרנקים, דולרים ורובלים. חלק מהכסף השאירו הסובייטים אצלם כגביית תשלום עבור התמיכה החומרית והצבאית שהעניקו לרפובליקנים. את היתר העבירו אל חשבונות בנק בפריז שהיו שייכים לממשלה הרפובליקנית, שבאמצעותם היא רכשה אמצעי לחימה וציוד חיוני.[208]
מהפכה חברתית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – אנרכיזם בספרד
תופעה ייחודית שאירעה באזורים רבים בספרד במהלך המלחמה זכתה לכינוי "המהפכה הספרדית" (Revolución española), ועיקרה היה סדרה של שינויים תרבותיים וכלכליים שחוו חלק מהאזורים הרפובליקנים בראשית מלחמת האזרחים. קריאות למהפכה מצד אנרכיסטים, סוציאליסטים וקומוניסטים היו פופולריות בספרד כבר מראשית המאה ה-20, והקמת הרפובליקה הייתה עבור חלק מהם הזדמנות לשינויים חברתיים באמצעים לא מהפכניים. אחרים המשיכו בכל שנות קיומה של הרפובליקה להטיף למהפכה, באופן שבא לידי ביטוי באירועים כמו המרד באסטוריאס ב-1934. פרוץ מלחמת האזרחים ב-1936 היה האות עבור האנרכיסטים והסוציאליסטים לפתוח במהפכה בעורף האזרחי בעוד הלחימה מתנהלת בחזית. המהפכנים לא היו אחידים בדרישותיהם, אך מעל הכל הם דרשו הקמה של חברה שוויונית תוך נישול העשירים והכנסייה מנכסיהם ומאבק בשאר הגרומים שאותם תפסו כמדכאים את מעמד הפועלים. בסיכומו של דבר, דווקא ההפיכה הצבאית של שנת 1936 שנועדה למנוע מהפכה בספרד, הייתה זאת שיצרה את התנאים לפריצתה, גם אם בצורה מוגבלת.[203]
התנאי המרכזי שאפשר את המהפכה החברתית היה חולשת הממשלה הרפובליקנית בחודשים הראשונים למלחמת האזרחים. הממשלה שלטה על אזור מדריד בלבד, וגם שם באופן מוגבל, וכתוצאה מכך מיליציות וקהילות מקומיות לקחו את השליטה על רוב השטח שלהלכה שמר על נאמנותו לממשלה. המיליציות שלטו לרוב באמצעות "ועדות אנטי-פאשיסטיות" שהקימו בחבלי ארץ ובערים שונות ברחבי האזורים הרפובליקניים במדינה. הוועדות כללו נציגים של כלל המיליציות והמפלגות של השמאל, והיו לממשלה דה פקטו במקביל לממשלה במדריד שהמשיכה למשול דה יורה. עד מהרה הפכה קטלוניה למעוז המהפכה לאחר שה-CNT האנרכיסטי ו-POUM הטרוצקיסטית לקחו את השליטה בברצלונה לאחר שסיימו לדכא את ניסיון ההפיכה הצבאית בעיר ביולי 1936. בכל ספרד המהפכנים עודדו את העובדים במפעלים לקחת את השליטה על מקומות העבודה שלהם מידי המנהלים והבעלים, וכך אירע ב-70% מהמפעלים בברצלונה, 50% מאלו שבולנסיה ו-30% מאלו שבמדריד. איגודי עובדים, קואופרטיבים, קומונות וקהילות אנרכיסטיות תפסו תפקיד חשוב בערים הגדולות, הדת דוכאה והפכה למרכיב שולי, שלל רעיונות פרוגרסיביים כמו פמיניזם הפכו למקובלים ו"סגנון פרולטרי" הפך לצו השעה. עם זאת, עיקר ההשפעה של המהפכה החברתית הייתה כלכלית ולא תרבותית, ומחוץ לערים הגדולות לרוב לא אירעו שינויים חברתיים רדיקליים ואורחות החיים נשארו ללא שינויים משמעותיים.[203] ג'ורג' אורוול תיאר בספרו מחווה לקטלוניה את האווירה המהפכנית בברצלונה:
כללי ופרטי, איכר ולוחם, נפגשו עדיין כשווים; כולם קיבלו את אותו השכר, לבשו את אותם הבגדים, אכלו את אותו האוכל, וקראו לכל אחד אחר "אתה" ו"חבר"; לא היה מעמד בוסים, לא היה מעמד חנפנים, לא קבצנים, לא זונות, לא עורכי דין, לא כמרים... נשמתי את אוויר השוויון, והייתי מספיק תמים לדמיין שהוא מתקיים בכל רחבי ספרד. לא תיארתי לעצמי שבמקרה פחות או יותר הייתי מבודד בתוך החלק המהפכני של מעמד הפועלים הספרדי.
— George Orwell, Homage to Catalonia, 25 April 1938, Marxists Internet Archive
המהפכנים קידמו רפורמה אגררית בכל רחבי ספרד והפקיעו קרקעות חקלאיות רבות מבעליהם, אותן הם העבירו לידי האיכרים. הם תמכו בקולקטיביזציה של החקלאות ובאיגוד החוות החקלאיות בקואופרטיבים, לעיתים בכפייה ולעיתים באופן וולונטרי. עד אוגוסט 1938 הופקעו למעלה מחמישים מיליון דונם, שהיוו כ-35% מהקרקע הראויה לעיבוד באזור הרפובליקני. בשורה התחתונה, 316,777 איכרים זכו בקרקע משלהם ו-2,213 קואופרטיבים חקלאיים הוקמו. הצלחה גדולה לרפורמה האגררית הייתה במזרח אראגון, אזור שנכבש על ידי מיליציות אנרכיסטיות בשבועות הראשונים למלחמה ונשלט על ידי מועצת ההגנה האזורית של אראגון (Consejo Regional de Defensa de Aragón). ה-CNT היה הארגון הדומיננטי במזרח ארגאון, רוב הקרקעות באזור הופקעו ועברו קולקטיביזציה, ומאות קואופרטיבים הוקמו.[203] ג'ורג' אורוול תיאר בספרו מחווה לקטלוניה את האווירה המהפכנית שם:
כאן באראגון הייתי בין עשרות אלפי אנשים, אבל בעיקר כאלו שאינם במקור ממעמד הפועלים, כולם חיים באותה הרמה ומעורבבים במובן של שוויון. בתאוריה זה היה שוויון מושלם, בפרקטיקה זה אפילו לא היה רחוק מזה... הרבה מהמוטיבים הנורמליים של החיים בציוויליזציה – סנוביות, תאוות כסף, הפחד מהבוס, וכו' – פשוט לא התקיימו... לא היה שם אף אחד מלבד האיכרים ואנחנו עצמנו, ואף אחד לא היה בעלים של אף אחד אחר בתור אדון שלו. כמובן שמצב עניינים כזה לא היה יכול להימשך.
— George Orwell, Homage to Catalonia, 25 April 1938, Marxists Internet Archive
המהפכנים נתקלו בקשיים שונים בניסיונם לבנות חברה חדשה. ראשית, הם התקשו להביא את המערכת הכלכלית החדשה שהקימו לידי יעילות כלכלית. בנוסף, קבוצות רבות סירבו להצטרף למהפכה. דוגמה לכך הייתה האוכלוסייה בחבל הבסקים הקתולי והשמרני, ששמרה על כפיפותה לממשלה במדריד וסלדה מהרעיונות המהפכניים שנגדו את ערכיהם. אך מעל הכל עמדו בהתנגדותם למהפכה הקומוניסטים שבתמיכת ברית המועצות התנגדו לאנרכיסטים ולטרוצקיסטים. סטלין ואיתו רבים מבכירי הממשלה הרפובליקנית סברו כי מהפכה פרולטרית מסכנת את תמיכת מעמד הביניים הספרדי ומדינות המערב ברפובליקה. לדידם, תיקון חברתי יכול להיעשות רק לאחר שהניצחון במלחמה יושג, ולכן יש למקד את כלל המאמצים על מנת להשיגו בהקדם.[203] המאבק בין המהפכנים האנרכיסטים וחלק מהסוציאליסטים לבין הקומוניסטים והממשלה התפרץ בברצלונה במאי 1937. בקרבות רחוב בני שישה ימים, שזכו לכיוני ימי מאי, נהרגו מאות אנשים. לבסוף הצליחו כוחות צבא רפובליקניים לכבוש את העיר ולהעבירה לידי הממשלה, שאכפה חוק וסדר, פירקה רבים מהקואופרטיבים והביאה לסיום המהפכה.[92][178]
תרבות ותעמולה במהלך המלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מלחמת האזרחים הביאה השראה ליצירה תרבותית ענפה ומגוונת, ומלכתחילה היה קשה להפריד בין האמנותי לפוליטי.[215] כך למשל כשהצייר הספרדי פבלו פיקאסו צייר את ציורו הנודע "גרניקה" ב-1937, הוא ביטא ביצירתו בין השאר את הזעזוע מהפצצת העיר על ידי הלאומנים שאירעה מוקדם יותר באותה השנה. צייר ספרדי חשוב נוסף, ז'ואן מירו, צייר גם הוא כמה יצירות בולטות באותה השנה. פיקאסו ומירו הגיעו בסוף 1937 אל פריז, שם נערכה התערוכה העולמית, ובה הציגו את יצירותיהם כחלק ממסע פרסום למען הרפובליקה המשוועת לעזרה. הציירים קיוו באמצעות יצירתם להעלות את המודעות למלחמה בספרד ולהגביר את הסיוע הכספי והצבאי לרפובליקנים.[216] בין היוצרים הספרדים שעסקו במלחמה עוד במהלכה היו גם הפסל חוליו גונזאלס והמשוררים ססאר ואייחו ומיגל ארננדס.[217] אך מעבר לעיסוק התרבותי במלחמה בספרד עצמה, מלחמת האזרחים נתנה אותותיה בכל רחבי העולם המערבי. המלחמה זכתה לתהודה עולמית וסיקור תקשורתי נרחבים, והיא עוררה שיח ער לא רק בקרב מקבלי ההחלטות ואנשי הדיפלומטיה, אלא גם בקרב הציבור הרחב. אך מעל הכל, אינטלקטואלים, אנשי תרבות ועיתונאים היו אלו שרחשו עניין במלחמה והיו נחושים לנקוט עמדה מוסרית לגביה. במיוחד בארצות הברית, בריטניה וצרפת, נעמדו רוב היוצרים לימין הרפובליקנים מתוך הזדהות עם מה שראו כמאבק בפאשיזם. חלק גדול מהם אף נסע בהתלהבות לספרד על מנת לעמוד על המתרחש מקרב, להביע את תמיכתו ולתרום את חלקו.[218][217]
העניין הרב שעוררה המלחמה הביא את שני הצדדים הלוחמים לנסות לגייס באמצעות תעמולה את דעת הקהל בספרד בפרט ובעולם הרחב בכלל. יוצרים ועיתונאים רבים יצאו לספרד, כאשר עבודתם משמשת את הצדדים למטרות שונות. הצלם האמריקאי ממוצא יהודי רוברט קאפה שנודע בפעילותו העיתונאית, תיעד במשך שנים את מאורעות המלחמה, וכבר בתחילת הקרבות צילם את מותו של חייל לויאליסט, התמונה המפורסמת ביותר ממלחמת האזרחים.[219] העיתונאי האמריקאי ארנסט המינגוויי נודע עוד יותר בפעילותו בספרד, אליה הגיע באביב 1937. המינגוויי סיקר את המלחמה עבור כמה עיתונים בארצות הברית, תוך שהוא שם לו כמטרה להעלות את המודעות לנעשה במלחמה ולתרום למאבקם של הרפובליקנים. ביולי הוא הוציא לאור יחד עם ליליאן הלמן את "הארץ הספרדית" (The Spanish Earth), אחד מסרטי התעמולה הידועים ביותר שנוצרו במלחמה, בו הוא מעלה על נס את האמבק של הרפובליקנים בפאשיזם.[220] סרט זה לא היה לבד, ובתקופת המלחמה זנח הקולנוע הספרדי את העיסוק בסרטים בדיוניים והתפנה להפקת סרטים בעלי אופי תיעודי ותעמולתי. מאות סרטים כאלו הופקו באותן השנים, רובם באזור הרפובליקני, היות ושם הייתה מרוכזת רוב תעשיית הקולנוע הספרדית.[221]
אי, כרמלה (¡Ay Carmela!)
בנוסח תֶחִי הבריגדה החמש-עשרה | |
|---|---|
המנון קצבי אשר הופיע בגרסאות שונות, והיה לאחד מהשירים הידועים ביותר במלחמה. בגרסה זאת של השיר מוצגת הלחימה של הבריגדה הבינלאומית ה-15 בכוחות צבא אפריקה (המכונים כאן "מּוֹרוֹס") בקרב חרמה (פברואר 1937). כמו כן מתוארים המחסור באמצעי לחימה מתקדמים בצד הרפובליקני ויציאת המתנדבים מספרד לקראת תום המלחמה. | |
| תרגום: שלמה אביו[222] |
ההיסטוריון אריק הובסבאום טוען כי בין המחברים הבריטיים החשובים בתקופת המלחמה, 106 נעמדו לצד הרפובליקנים, 5 צידדו בלאומנים ו-16 נמנעו מלנקוט דעה. על כולם בלט ככל הנראה הסופר ג'ורג' אורוול, שעם פרוץ המלחמה בחר כמו רבים אחרים במערב ללכת לספרד, להתגייס לשורות הרפובליקנים ולסייע להם במלחמתם. בשנת 1938 פרסם אורוול את ספרו הנודע מחווה לקטלוניה, שם תיאר את חוויותיו משהותו בספרד. אורוול הציג בצורה אוהדת את הרפובליקנים כלוחמים נועזים הנאבקים בפאשיזם המתפשט ביבשת, אך גם לא חסך בביקורת על ההשפעה ההולכת וגוברת בספרד של המפלגה הקומוניסטית וברית המועצות, אשר דיכאו ללא רחם את מתנגדיהם בחוגי השמאל. כמו אורוול גם המשוררים הבריטיים סטיבן ספנדר וויסטן יו אודן והסופרים הצרפתיים ז'ורז' ברנאנוס ואנדרה מאלרו עסקו במלחמה, כתבו בהשראתה ובחלקם אף ביקרו בספרד במהלכה. עבורם הייתה המלחמה לחוויה מכוננת בחייהם וביצירותיהם.[217] על אף שהיו במיעוט, סופרים כמו אוולין וו, שאמר ללא היסוס "אם הייתי ספרדי הייתי נלחם למען הגרנל פרנקו", בלטו בדעתם התומכת בלאומנים. לדידם, המלחמה בספרד לא הייתה מאבק בפאשיזם אלא קרב נגד קומוניזם מסוכן שאותו יש לבלום.[223]
במהלך המלחמה עצמה עשו כאמור הצדדים שימוש נרחב בתעמולה בספרד עצמה ומחוצה לה. הלאומנים נהגו לפרסם עלונים שתיארו את מאבקם ברפובליקה כמלחמת קודש, ואת הרפובליקנים כקומוניסטים ואתאיסטים, ואף כאוסף של "סובייטים-מאסונים-יהודים".[224] כך למשל הופץ בארצות הברית מסמך שכתורתו "מכתב משותף של בישופים ספרדיים לבישופים מרחבי העולם", ובוא נכתב תוארו הרפובליקנים כקומוניסטים אנטי-דתיים:
בעימות בו ציוויליזציה, שהיא נוצרית וספרדית, במאבק נגד ברבריות קומוניסטית, ברבריות הנתמכת על ידי כל האנרגיות של הגיהנום והרוחות יחד עם נסיך האופל המקיים מלחמה נגד ישוע המשיח, כנסייתו הקדושה, וכל אלו המכבדים את עצמם ברוח נוצרית...
— Nationalist Propaganda During the Spanish Civil War (1936-1939), p. 26, University of California, 23 March 2018
בדצמבר 1936 ביקר הפילוסוף הבריטי כריסטופר קאודוול בברצלונה וכתב כי "כמעט על כל בניין היו כרזות של המפלגות: כרזות נגד פאשיזם, כרזות על ההגנה על מדריד, כרזות הקוראות להתגייס למיליציה... ואפילו כרזות לשחרור האישה ונגד מחלות מין".[225] כרזות אכן נחשבו למרכיב הבולט ביותר של תעמולה שנעשה בו שימוש במלחמת האזרחים, ולמעשה הוא היה אמצעי תעמולה עיקרי של הרפובליקנים לגיוס האוכלוסייה. בדרך כלל הכרזות הופקו על ידי מפלגות השמאל השונות, אך לעיתים יצרו אותן דווקא משרדי הממשלה הרפובליקניים ואף אמנים חובבים.[225][226] ברצלונה הייתה מוקד ראשי של עיצוב, הדפסה והפצת כרזות.[226][216] בדרך כלל הכרזות עוצבו בסגנון ריאליסטי סוציאליסטי, בדומה לקו העיצוב הרשמי שהיה נהוג בברית המועצות,[216] ונראה כי שאב השראה מכרזות דומות מהמהפכה הבולשביקית והצרפתית.[226] הפצת הכרזות נעשתה ברובה בתחילת המלחמה בן השאר כי כל עוד המלחמה התארכה נקראו יותר ויותר אמנים להצטרף אל הלחימה בחזית.[225]
הכרזות היו מגוונות וכל גורם שייצר אותם הדגיש את מסריו החשובים לתפיסתו. לעיתים כוונו הכרזות לכלל התושבים ולעיתים לאוכלוסיות ספציפיות, למשל פועלים, איכרים, בני נוער, נשים, ובני מיעוטים כמו קטלונים ובסקים.[226] עם זאת, על אף המגוון ניתן לזהות בהן כמה מוטיבים בולטים: עידוד הגיוס למלחמה בחזית והעבודה בתעשייה בעורף; מסרים אידאולוגיים, בעיקר אנטי-פאשיזם, אנרכיזם וסוציאליזם; קריקטורות נגד דמויות וקבוצות שזוהו עם הלאומנים כמו פרנקו, היטלר, העשירים והכנסייה; וקריאה לסולידריות בין מפלגות השמאל ואחדות אצל הרפובליקנים.[226][227] מוטיב מרכזי חשוב היה הצגת האויב כזר. הרפובליקנים הרבו להציג את עצמם כאלו המגנים על ספרד מפני פלישה חיצונית. הם הדגישו את תמיכת היטלר ומוסוליני בפרנקו, ואת נוכחות הצבא האיטלקי וחיל האוויר הגרמני בלחימה. מעל הכל הם נתנו ייצוג שלילי למורים, חיילי צבא אפריקה המרוקאים שנודעו באכזריותם.[226]
-
-
"אל גנרליסימו". כרזה של איגוד העובדים UGT המציגה את פרנסיסקו פרנקו כשצלב קרס על חזהו והוא נתמך על ידי הצבא, הקפיטליזם והכמורה. -
"ציפורניי הפולש האיטלקי רוצים לשעבד אותנו". כרזה קומוניסטית המציגה את ההתערבות האיטלקית במלחמה בתור פלישה זרה. -
"הנשק חייב להגיע לחזית". כרזה פרו-רפובליקנית לעידוד העבודה במפעלי הנשק. -
"מה אתה עושה כדי לעצור את זה? דוברי אספרנטו מכל העולם פועלים במרץ נגד הפאשיזם הבינלאומי!". כרזה באספרנטו המציגה את המשטרים הפאשיסטים בגרמניה ובאיטליה נועצים סכין בספרד.
ניתוח טקטי ואסטרטגי
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מלחמת האזרחים בספרד, כשמה כן היא, הייתה מלחמת אזרחים טיפוסית בעלת מרכיבים המאפיינים מלחמות מסוך זה, כגון עימות פוליטי פנימי המחריף לכדי מלחמה, חלוקת המדינה לשני צדדים יריבים, וניצחון אחד הצדדים והקמת משטר בהתאם לעקרונות עליהם נלחם. מבחינות רבות זו גם הייתה מלחמה כוללת. שני הצדדים ניצלו את כל המשאבים שעמדו לרשותם, הקימו צבאות בני מיליון חיילים כל אחד, עירבו את האוכלוסייה האזרחית משני צידי הגבול במערכה ולא ראו אפשרות של פשרה אלא תפסו המאבק ככזה שיסתיים רק בהכרעת הצד היריב.[228] לכל אורכה היא גם הייתה מלחמה קונבנציונלית בעיקרה ולא מלחמה אסימטרית, היות והיא נערכה בין שני צבאות סדירים. בחודשים הראשונים היא הייתה מלחמה בעצימות לא גובהה למדי, לשני הצדדים הלוחמים לא היו יותר ממאה אלף לוחמים, ושימוש בנשק כבד כמו טנקים ומטוסים לא היה נפוץ. מצב עניינים זה השתנה עד לאביב 1937, אז כבר הבינו כולם כי פניהם למלחמה ממושכת. במקביל גם המעורבות הבינלאומית במלחמה התרחבה, וגרמניה הנאצית, איטליה הפשיסטית וברית המועצות שלחו לספרד את מיטב אנשיהם וכלי נשקם.[229] למרות שמקורו של הביטוי גרילה כתיאור לוחמה לא-סדירה הוא מספרד, לוחמת גרילה שיחקה תפקיד שולי במיוחד במלחמת האזרחים. עם זאת, אצל הרפובליקנים דרך הגרילה נשקלה ואף נוסתה, לנוכח מצבו העדיף של הצבא הלאומני. רבים מהאנרכיסטים ראו בלוחמת גרילה מהפכנית דרך לחימה אידיאלית, אך הממשלה הרפובליקנית המרכזית התנגדה לכך במפורש, ובעצת ברית המועצות הובילה מאמצים להקמת צבא מאוחד וסדיר.[113] עם זאת, ברית המועצות כן ראתה בלוחמת גרילה טקטיקה אשר יכולה להועיל ולהתקיים על ידי כוחות בשולי הצבא הסדיר, ולכן שלחה יועצים צבאיים להכשיר לוחמים רפובליקניים לצורך הקמת כוחות גרילה ייעודיים. הכוחות פעלו בעומק השטח הלאומני ועסקו בעיקר בפעולות חבלה כמו פיצוץ מסילות רכבת, אך היקפם והשפעתם היו זניחים.[230]
אף כי נהוג לכרוך את מלחמת האזרחים בספרד במלחמת העולם השנייה שפרצה מיד לאחריה, מבחינות רבות היא דווקא דמתה יותר למלחמת העולם הראשונה. שני הצדדים, אך הרפובליקנים במיוחד, הרבו לבסס קווי הגנה אורכים ומעובים, מתוך לימוד מניסיון מלחמת חפירות של החזית המערבית במלחמת העולם הראשונה, שם קווי הגנה מבוצרים הצליחו לבלום מתקפות ביעילות במשך שנים ארוכות. באותה התקופה גם הקימו הצרפתים ברוב רושם את קו מאז'ינו המבוצר בגבולם עם גרמניה, וניראה כי גם לו הייתה השפעה על הנטייה בספרד לתעדף השקעה בביצור קו החזית.[231] לרוב קווי ההגנה הוקמו לצד מכשולים טבעיים כמו הרים ונהרות, ולצידם נפרסו גדרות תיל, חומות, שדות מוקשים ומכשולי נ"ט, שתפקידם היה להאט את התקדמות האויב או להסיט את תנועתו לאזורים בהם הוא יהיה פגיע. עיקר קו ההגנה כלל שוחות שנחפרו וחופו בבולי עץ ושקי חול. עמדות מוגנות, לעתים עשויות מבטון, היו פזורות לאורך התעלות וכללו מקלעים אשר לקחו חלק חשוב בבלימת מתקפות האויב. לא פעם נחפרו גם תעלות אחוריות אשר שימשו לרפואה, אספקה ולינה, ולעתים נחפרו בהן גם מקלטים תת-קרקעיים. מאחורי התעלות האחוריות הוצבו בדרך כלל סוללות ארטילריות להתקפת עמדות האויב ולהגנה מפני מתקפות על קו החזית. רשתות, צמחייה וסלעים שימשו להסוואה.[232] לרוב התקפות על קוו ההגנה המבוצרים החלו עם ריכוך ארטילרי ממושך על עמדות האויב, במטרה לרתק את כוחותיו ולהשמיד את המכשולים שהציב, כגון גדרות התיל. בהמשך פתחו כוחות הרגלים בהסתערות אל עמדות האויב, לעתים בסיוע אווירי קרוב של חיל האוויר.[233] באופן המזכיר כמה מהקרבות הגדולים בחזית המערבית של מלחמת העולם הראשונה, במלחמת האזרחים בספרד היו דוגמאות רבות לקרבות בהם פתח אחד הצדדים בהתקפה אל עבר עמדות היריב והצליח להתקדם לא יותר מכמה קילומטרים אחדים, וזאת במחיר אלפי או עשרות אלפי הרוגים. זו הייתה התוצאה בעיקר במתקפות גדולות שיזמו הרפובליקנים, כמו שאירע במידות מסוימות בקרבות בברונטה (יולי 1937) בטרואל (דצמבר 1937–פברואר 1938) ובאברו (יולי–נובמבר 1938). לפיכך קל להבין מדוע המלחמה נתפסה לעתים רבות כמלחמת התשה.[234]
ביצורים בספרד מתקופת המלחמה:
-
תעלה באראגון -
-
בונקרים על חוף הים של מחוז טרגונה -
-
בונקר סמוך למדריד -
בלוקהאוס במדריד -
בונקר במחוז קאסטיון -
חומת אבן בעמדת תצפית באראגון
למרות המרכיבים הרבים במלחמת האזרחים המזכירים את מלחמת העולם הראשונה, היו במלחמת האזרחים גם חידושים רבים בשדה הקרב שהביאו רבים לטעון שהייתה לא פחות מאשר שדה ניסויים או חזרה גנרלית לקראת מלחמת העולם השנייה.[235] למרות שכלי נשק מודרניים כמו טנקים ומטוסים הופיעו כבר בסוף מלחמת העולם הראשונה, הם מילאו בה תפקיד שולי, וכך גם בעימותים רבים שנערכו בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. מלחמת האזרחים בספרד הייתה העימות הראשון בו בכוח האווירי מילא תפקיד מכריע.[236] בעיקר הצטיינו בשימוש בכוח האווירי הלאומנים, והגרמנים שתמכו בהם באמצעות לגיון הקונדור. בשורה של קרבות, באופן המזכיר מרכיבים מלוחמת הבליצקריג הגרמנית,[235] הוציאו לפועל הלאומנים כמה התקפות גדולות שהצליחו להבקיע ביעילות את קווי ההגנה של הרפובליקניים, תוך שימוש בתורות לחימה מודרניות כמו לוחמה משולבת ורב-זרועית. בהתקפות אלו התקדמו על הקרקע באופן מתואם כוחות הרגלים בסיוע כוחות שריון לא גדולים, כשהם מלווים בסיוע ארטילרי ואווירי נרחבים.[237][238][239] כך אירע למשל בקרב מאלגה (פברואר 1937) ובהתקפות על הצפון (מרץ–אוקטובר 1937), אראגון (מרץ–אפריל 1938) וקטלוניה (דצמבר 1938–פברואר 1939). כל המערכות הללו התאפיינו בתמרון מהיר ורציף של הלאומנים ובכישלון הרפובליקנים לבלום ולבסס קווי הגנה חדשים, והם הסתיימו בכיבושים טריטוריאליים נרחבים של הלאומנים. בגרמניה התרשמו מהצלחת הכוח האווירי בסיוע אווירי קרוב לכוחות, והייתה לכך השפעה על עיצוב תורת הבליצקריג הגרמנית ושימת הדגש על תפקיד חיל האוויר כמסייע ומשלים את המאמץ המתמרן, ולא כגורם נפרד המתמקד בהפצצת מטרות אסטרטגיות בעומק שטח האויב בלבד.[209][240] עם זאת, המלחמה לא הדגישה רק את חיוניות ההפצצה הטקטית, אלא גם את יעילות זו האסטרטגית. חילות האוויר של גרמניה, איטליה וספרד הלאומנית הרבו בהפצצות ערים אזרחיות, לראשונה בהיקף כה רחב, מתוך מטרה לפגוע במורל של האוכלוסייה האזרחית. הפצצת גרניקה נודעה לשמצה, אך גם עשרות ערים נוספות חלקו גורל דומה. מדריד הייתה לעיר הבירה האירופאית הראשונה בהיסטוריה להיות מופצצת מהאוויר.[236] גם הגרמנים וגם הסובייטים עסקו בהפקת לקחים מהעימות העקיף בו לקחו חלק בספרד לקראת מלחמת העולם השנייה.[11][241]
ככלל ניתן לקבוע כי ניצחון הלאומנים במלחמה נעוץ ביתרונות הרבים שעמדו לזכותם אל מול החולשות שערערו את היכולת של הרפובליקנים לעמוד לאורך זמן. בין הגורמים המרכזיים שפגעו במאמץ הצבאי הרפובליקני אפשר למנות את חולשת הממשלה והמנהיגות הפוליטית, מאבקים פנימיים תדירים בין הפלגים השונים, הפיקוד הצבאי חסר הניסיון וחוסר התיאום בין גופי הביטחון השונים, מחסור בציוד צבאי בכמות ובאיכות הנדרשת, וכן בידוד בינלאומי ומצב כלכלי קשה.[202][237] החולשות הרבות של הרפובליקנים הקשו עליהם לנצל בהצלחה את היתרונות שכן עמדו לרשותם כמו בסיס תעשייתי וכלכלי רחב בתחילת המלחמה,[197] מסירות אידאולוגית בקרב שורות הלוחמים,[237] ועליונות ראשונית באוויר ובים.[123][128] מול חולשות הרפובליקנים בלטו יתרונות הלאומנים, ביניהם ניתן לציין את הימצאותה של מנהיגות סמכותית חזקה ואחדות פוליטית, פיקוד צבאי איכותי ויחידות צבאיות מצוידות ומאומנות היטב, יוזמה צבאית ועליונות אווירית לאורך רוב המלחמה, וכן תמיכה בינלאומית רציפה וקשרי מסחר ענפים.[237][242][238][239][125] ניצול יעיל של יתרונות הלאומנים הביא לניצחונם למרות החולשות שהם סבלו מהם כמו מצב כלכלי ראשוני רעוע,[197] היעדר מנהיגות ראשונית ברורה,[242] והימצאותו של כשליש מצבאם בתחילת המלחמה (צבא אפריקה) מחוץ לאדמת ספרד.[108]
תצלומי אוויר של הפצצות מהאוויר של ערים במלחמה:
-
-
-
הפצצה של עיירה בסמוך לבילבאו ב-1937
.jpg)
לאחר המלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]דיקטטורה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – המדינה הספרדית
מבחינת פרנקו תום המלחמה לא היה סוף העימות, אלא אבן דרך במאבק ל"טיהור" ספרד מה"מחלות האדומות" שלה. פיוס לאומי לא בא בחשבון, ולכן הטרור לא תם עם שוך הקרבות, אלא דווקא החריף. פרנקו ואנשיו היו נחושים להכריע אחת ולתמיד את המאבק על דמותה של ספרד המתקיים עוד מהמאה ה-19. מלבד מפלגת השלטון כל המפלגות הוצאו מחוץ לחוק, והלאומנים ביססו את ספרד כדיקטטורה סמכותנית, קתולית ושמרנית.[243][244] אף על פי שהמלוכה לא הושבה (כפי שהקרליסטים והאלפוניסטים קיוו), מרכיבים רבים של ספרד המלוכנית של טרם הקמת הרפובליקה ב-1931 חזרו. הקרקעות הושבו לידי האצולה, הכנסייה זכתה למעמד עליון והייתה לבת הברית החשובה של השלטון, הצבא שב להיהנות מזכויות היתר הפוליטיות שלו והערכים העליונים היו סדר, מסורת ומשמעת.[245] כל הסמכויות רוכזו במדריד הבירה, הושעתה האוטונומיה לקטלונים ולבסקים ש"בגדו" בספרד בעצם הצטרפותם לרפובליקנים, ושפותיהם דוכאו והוגבלו.[246] במדינה הספרדית החדשה לא היה מקום לסוציאליסטים וליברלים ולמעשה לכל מי שסטה מהקו האידאולוגי של המשטר. לרפובליקנים ותומכיהם היה ברור כי לא יהיה להם או לתפיסותיהם מקום בספרד החדשה, בפניהם עמדו כמה ברירות: לרדת למחתרת ולהסתיר את השתייכותם ודעותיהם, להימלט מספרד ולצאת לחיים בגלות, או לעמוד בפני ענישה ודיכוי תחת המשטר החדש.[245]
מאות אלפים בחרו להימלט ולצאת לגלות. בחודשים האחרונים למלחמה מאות אלפים חצו את הגבול לצרפת ואחרים יצאו מהמדינה דרך הים. עשרות אלפים נשארו בספרד עד הרגע האחרון וניסו מייד לאחר סוף המלחמה להצטרף אלו שכבר עזבו, אך רובם נכשלו. היה זה כבר מאוחר מדי היות שהגבולות נסגרו וספינות של הצי הלאומני סיירו לאורך החופים ומנעו הימלטות דרך הים.[245] בסופו של דבר 400,000 ספרדים הפכו לפליטים בצרפת וחמקו מדיכוי תחת משטר פרנקו, אך במקום זאת חוו חיי פליטות קשים בגלות. תחילה הרשויות בצרפת לא ניאותו לספק לפליטים תרופות, מזון ואף מקומות לינה הולמים. לבסוף הם שוכנו במחנות פליטים מגודרים שם סבלו מתת-תזונה וממחלות. עשרות אלפים בחרו לשוב לספרד על אף הסכנה, או לעבור למקסיקו שם ממשלה ידידותית הסכימה לקלוט רבים מהם. כשנה לאחר הגעת הפליטים לצרפת, רדפו רוחות המלחמה את הפליטים גם לשם, לאחר שהצבא הגרמני פלש לצרפת בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. אלפים מהפליטים התגייסו לצבא וללגיון הזרים הצרפתי, כאשר הם רואים זאת כהמשך טבעי למאבק בפאשיזם בספרד, כחלק מעימות גדול על עתידה של אירופה. מאותן הסיבות לאחר נפילת צרפת הצטרפו רבים לתנועת ההתנגדות הצרפתית כנגד הגרמנים. הסבל של הפליטים הוחרף תחת משטר וישי והשלטון הגרמני. הנאצים ראו בפליטים סוציאליסטים וקומוניסטים שמהווים סכנה לסדר הציבורי ועל כן אלפים מהם נשלחו למחנות עבודה וריכוז. כזה היה גורלו של ראש הממשלה לשעבר פרנסיסקו לרגו קביירו, שנעצר ונשלח עבודות כפייה במחנה הריכוז זקסנהאוזן, שם שהה עד לסוף המלחמה.[243]
_w,_Bestanddeelnr_922-4913_(cropped).jpg)
20,000 רפובליקנים נורו למוות בשבועות הראשונים שלאחר סוף המלחמה.[193] ההוצאות להורג לא הסתיימו שם, אלא המשיכו לאורך שנים רבות. בתי דין צבאיים הוקמו בכל רחבי המדינה ושפטו ללא הליך הוגן המוני רפובליקנים בעוון "בגידה". על המוקד עמדו קציני צבא רפובליקניים, פוליטיקאים מהשמאל וראשי איגודים מקצועיים, אך גם אזרחים מהשורה.[244] רבים מהם נידונו למאסרים ממושכים וכל מי שהורשע ב"פשע דם", כזה שלכאורה היה כרוך בהרג, נידון למוות. היו רבים שבחרו להתאבד. חלקם חשבו שגם כך הם עתידים להיות מוצאים להורג, ואחרים העדיפו בכל מקרה לבחור במוות ולא לחיות בארצם תחת דיכוי ולחזות בניצחונו של פרנקו.[245]
לצד 50,000 רפובליקנים שהוצאו להורג, כמאתיים אלף איש נאסרו. בתי הסוהר עלו על גדותיהם ורבים מהאסורים הוחזקו במחנות מעצר בתנאי מחיה קשים. מ-1941, כשנתיים לאחר המלחמה, החלו להתבצע שחרורים המוניים על מנת להקל על העומס בבתי הסוהר ולסייע לשיקום הכלכלי של המדינה. במקביל רבים מהאסורים הוחזקו במחנות עבודה והועסקו בעבודות כפייה שכללו בנייה מחדש של מקומות יישוב, סלילת כבישים, והקמת מסילות רכבת.[244] לצד הרג ומאסר, הרפובליקנים גם היו נתונים לרדיפה כלכלית מתמשכת. כך למשל הממשלה החרימה רכוש רב של חברות ואישים רפובליקניים. בנוסף, ועדות מקצוע שהקימה המדינה אסרו על אנשים שזוהו עם השמאל לעסוק בעבודות שונות, בעיקר בחינוך, כביכול על מנת שלא "ישפיעו לרעה" על האוכלוסייה הצעירה.[243][247] על אף שרוב הרפובליקנים השלימו עם תבוסתם, היו שבחרו בדרך של התנגדות בצורות שונות. אחת מהדרכים הללו הייתה הצטרפות לשורות ה"מאקיז" (Maquis), אוסף של קבוצות מחתרת קומוניסטיות ואנרכיסטיות שפעלו בשיטות גרילה כנגד המשטר של פרנקו עד לשנות החמישים והשישים.[248]
המלחמה השאירה חותם כבד על ספרד, בגוף ובנפש. מאות אלפי ספרדים נהרגו במלחמה, בסה"כ כשני אחוזים מתוך אוכלוסייה של 24 מיליון תושבים טרם פריצתה. מאות אלפים נוספים סבלו מפציעות ומליקויים גופניים קשים. חורבן והרס היו מחזה נפוץ בכל רחבי המדינה. עיירות, שכונות וכפרים שלמים היו לעיי חורבות.[195][247] למרות הפצרותיו של אדולף היטלר, השכיל פרנקו לשמור על ארצו נייטרלית במהלך מלחמת העולם השנייה,[ב] בין השאר על מנת לרכז את מאמציו לשיקום הכלכלה שהייתה במצב בכי רע. העיבו על המצב הכלכלי שילומים שספרד התחייבה להעביר לגרמניה ואיטליה על מנת לממן בדיעבד את מעורבותם במלחמה לטובת הלאומנים.[247] שנות ה-40 זכורות בספרד כתקופה אומללה וקשה של עוני ומחסור. פרנקו פעל לקיום אוטרקיה שאמנם היטיבה עם התעשייה והחקלאות שהיו במצב קשה כתוצאה מהמלחמה, אך מנעה יבוא והביאה להעלאת מחירים. לצד מחירים מאמירים ומשכורות נמוכות לא היו במדינה איגודי עובדים עצמאיים או ביטוח לאומי.[246] ספרד סבלה משוק שחור, פיחות מטבע וצמיחה כלכלית נמוכה.[249]
הבידוד המדיני בו ספרד הייתה מצויה הסתיים בשנות ה-50 ככל שהמלחמה הקרה החריפה. ברקע המאבק בין מעצמות העל, ספרד האנטי-קומוניסטית הפכה באופן טבעי למעוז מערבי פרו-אמריקני. למרות הסלידה של כמה מדינות דמוקרטיות באירופה מהרודנות של פרנקו, הסכנה האדומה והפחד מהקומוניזם, שהיו לאחד מהגורמים שתרמו לעלייתו לשלטון בספרד פנימה, היו גם לאחד מהגורמים שהביאו לשיקום מעמדו הדיפלומטי כלפי חוץ. ב-1953 נחתם חוזה מדריד שנתן תוקף לסוף הבידוד של ספרד, ובמסגרתו העבירה ארצות הברית בהוראת הנשיא דווייט אייזנהאואר סיוע כספי נדיב לספרד, בתמורה להסכמת פרנקו להצבת כוחות צבא אמריקניים על אדמת ארצו.[246] היציאה מהבידוד הדיפלומטי הביאה גם ליציאה מהמיתון הכלכלי, ובשנים הבאות המשיכה ספרד להיפתח לעולם, ופרנקו החיל כלכלה קפיטליסטית במדינה.[249] שנות ה-60 היו בסימן "הנס הספרדי" (El Milagro español), הצמיחה הייתה מהגבוהות בעולם, התוצר לנפש זינק מ-2,000 דולר למעל 8,000, והכלכלה הספרדית הייתה לאחת הגדולות באירופה.[250] התעשייה והתיירות התפתחו במהירות ותנאי החיים השתפרו.[251]
ב-1975, כ-40 שנה לאחר פרוץ המלחמה, נפטר פרנקו לאחר ארבעה עשורים של שלטון בלתי מעורער. להפתעת רבים ספרד עברה במהירות מדיקטטורה לדמוקרטיה. רבים טוענים כי המודרניזציה והשגשוג הכלכלי של שנות ה-60 וה-70 הניחו את הבסיס לשינוי המשטר. חואן קרלוס הראשון, נכדו של המלך אלפונסו השלושה עשר שהודח עם הקמת הרפובליקה ב-1931, עלה למלוכה אך הפעם במסגרת מונרכיה חוקתית. ב-1978 נכסה לתוקף חוקה חדשה שעיגנה את ספרד כדמוקרטיה, המתבססת על המורשת המלוכנית לצד זו הרפובליקנית, אך ללא המסורות המהפכניות משמאל והפאשיסטיות מימין שנתנו בה את הטון לאורך שנים רבות. האנרכיזם, הפאשיזם והקומוניזם הפכו לתנועות שוליים או שנעלמו מהנוף הפוליטי. למדינה החדשה לא הייתה כנסייה ממוסדת, אך כן הבוטח בה חופש דת. היא קידמה חברה פלורליסטית, סובלנית, פדרלית ורב-לשונית. היא התנכרה ליסודות הלאומניים והמיליטריסטיים של הדיקטטורה, אך גם לא היוותה הקמה מחדש של הרפובליקה, אלא תוצר של הניסיון ההיסטורי העקוב מדם שחוותה במאה ה-20.[251]
מורשת וזיכרון
[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר המלחמה היו השכול והסבל נחלת כלל הציבור בספרד, רפובליקנים ולאומנים כאחד. אך בשנות הדיקטטורה מזור של ממש היה רק עבור הלאומנים. קרוביהם המתים תוארו כקדושים מעונים שמתו למען ספרד, וותיקי הקרבות הוכרו כגיבורים ומשפחות התאבלו על קרוביהם בכאב מהול בגאווה. לעומת זאת, הרפובליקנים סבלו מהצגתם והצגת קרוביהם כאוסף של מורדים קנאים ש"בגדו" באומה הספרדית.[247] הקו של משטר פרנקו תחזק באופן שוטף את התפיסה כי הרפובליקה הייתה "סטייה" מההיסטוריה והמסורת של ספרד, שהיא הייתה "חסרת אלוהים" וסופה שהייתה מידרדרת למדינה קומוניסטית אכזרית.[252] תפיסתו של המשטר באה לידי ביטוי בהנצחה ובחינוך במדינה הספרדית, שם לא היה אפשר למצוא זכר לפשעים כגון הפצצת גרניקה (שתוארה כתרמית של הרפובליקנים על מנת להשחיר את הלאומנים) או רצח פדריקו גארסיה לורקה. אירועים מעין אלו הודחקו וצנזורה הוטלה על עיסוק בהם. בשנות ה-60, כחלק מהיפתחות ספרד לעולם, הצנזורה במדינה צומצמה וגבולות השיח על המלחמה נפתחו במעט, אך עדיין הקו המרכזי של השלטון היה בלתי מעורער.[253]
כחלק מניסיון לשלוט בזיכרון הקולקטיבי הספרדי, בכל רחבי ספרד נבנו אנדרטאות, כמו שער הניצחון במדריד, שפיארו את המאבק ההרואי של הלאומנים במלחמה. אתר ההנצחה הבולט מכולם היה עמק הנופלים: אנדרטה אדירת ממדים שהוקמה בלב יער ים תיכוני ברכס הסיירה דה גואדרמה, כארבעים קילומטר צפונית מזרחית למדריד בסמוך לאל אסקוריאל. המתחם המונומנטלי בעיצוב נאו-קלאסי כולל בזיליקה קתולית גדולה החצובה בסלע גרניט ומנזר בנדיקטיני. מעליהם מתנשא לגובה של 150 מטר צלב אבן, הגבוה מסוגו בעולם, הניראה ממרחקים. בניית עמק הנופלים החלה ב-1940 ובנייתו הושלמה בטקס רב רושם ב-1 באפריל 1959, עשרים שנה לאחר סוף המלחמה.[254] פרנקו קבע כי בניית האנדרטה היא "מעשה של כפרה לאומית" ופיוס,[252] והנצחה נאותה ל"מסע הצלב המפואר". במקום נקברו 33,847 מחללי מלחמת האזרחים, לאומנים כמו רפובליקנים, והוקם בו מוזוליאום שם קברו את חוסה אנטוניו פרימו דה ריברה הפאשיסט, שהפך לקדוש מעונה בספרד שלאחר המלחמה. ב-1975 מת פרנקו, ספרד הפכה לדמוקרטיה והוא עצמו נקבר גם כן במקום.[252][254][244]
עם המעבר המוצלח של ספרד מדמוקרטיה לדיקטטורה, הצדדים הפוליטיים בספרד החליטו כי מוטב יהיה לשים את משקעי העבר מאחור ולשאת את מבטם קדימה אל עתיד משותף. לימים כינו את ההסכמה הזאת "חוזה השכחה" (Pacto del olvido), שביטויו היה בכך שמימין אך במיוחד משמאל, הציבור ומנהיגיו ויתרו על זכותם לקרוא לחקירת פשעי מלחמה שבוצעו בתקופת מלחמת האזרחים והדיקטטורה, לדרישה להעמדת האחראים לדין או להאשמת המחנה הפוליטי היריב באחריות לאירועים הקשים. מקובל היה בספרד כי עיסוק במלחמת האזרחים הוא בבחינת תיבת פנדורה שמוטב לא לפתוח אותה. הנושא לא נלמד באריכות בבתי הספר, והאוכלוסייה העדיפה להדחיק את הידיעה כי הוריהם והורי הוריהם בילו את מיטב שנותיהם בלחימה אכזרית האחד בשני.[252][255] היסטוריונים הרבו לתאר את "השכחה הגדולה" (el gran olvido) שספרד בחרה בה המודע בתור "אמנזיה מוזרה".[256][251]
בשנות האלפיים החל קשר השתיקה בספרד להתפורר. צעירים רבים החלו לרכוש עניין מחדש במלחמה ורבים החלו לחקור את שעלה בגורל קרוביהם ולדרוש צדק עבור הקרבנות והעוולות שאירעו. ארכאולוגים, עיתונאים ואזרחים מהשורה החלו העלות את המודעות להתרחשויות ההיסטוריות ולאתר קברי אחים המוניים שהיו פזורים ברחבי המדינה, כעדות לאירועי טבח מחרידים שרבים העדיפו לשכוח.[252] העיסוק המחודש במלחמת האזרחים הפך עד מהרה לסוגיה פוליטית שנויה במחלוקת. בשמאל היו שתבע צדק מחודש לקרבנות והכרה בעוולות הדיקטטורה, ובימין היו שראו בהפרת "חוזה השתיקה" שימוש פוליטי בסוגיה היסטורית לשם השחרת מחנה פוליטי.[254][255] ב-2007 העבירה ממשלת ספרד הסוציאליסטית את "חוק הזיכרון ההיסטורי" (Ley de Memoria Histórica) שנועד לשים סוף להשכחת והדחקת המלחמה מהזיכרון הקולקטיבי הספרדי. בדברי ההסבר לחוק נקבע כי "הגיע הזמן, שהדמוקרטיה הספרדית והדורות החיים כיום יכבדו ויכירו את אלו שסבלו באופן ישיר מעוולות... בתקופות כואבות בהיסטוריה שלנו". בהמשך מבואר כי מטרת החוק היא "לתרום לריפוי הפצעים שעדיין פתוחים בחברה הספרדית ולתת נחת לאזרחים שסבלו... מהשלכות מלחמת האזרחים והדיכוי של הדיקטטורה". החוק התקבל למורת רוחו של הימין, וקבע כי הממשלה תפעל לקידום המחקר והחינוך על תקופת המלחמה, ותפצה את אלו שהיו נתונים ל"אלימות ודיכוי על רקע פוליטי, דתי ואידאולוגי". תוקף חוקי ניתן לגינוי משטר פרנקו וההפיכה של שנת 1936 שהחלה את המלחמה.[257]
בתוך כך, הפך עמק הנופלים למוקד המאבק על זיכרון והנצחת מלחמת האזרחים. בעוד תומכי פרנקו ואנשי ימין קיצוני ראו במקום אתר הנצחה הולם למנהיג ספרדי בולט והפכו אותו לאתר עלייה לרגל, אחרים ראו בעמק הנופלים עלבון לקרבנות המלחמה וסמל פאשיסטי של משטר רודני שראוי להוקעה. העמק הפך לעימות בין ימין לשמאל, כאשר הימין דרש שמירה על הסטטוס קוו באתר כחלק מ"חוזה השכחה" ובשמאל רבים דרשו לערוך במקום שינויים, ואף היו שדרשו את הריסתו.[254][252] ב-2018 החליטה ממשלת ספרד על שורה של צעדים במטרה להפוך את המקום לאתר הנצחה הולם לחללי המלחמה תוך הכרה בעוולות משטר פרנקו. ראש הממשלה פדרו סנצ'ס הסוציאליסט קבע כי "ספרד החדשה היא תוצר של מחילה, אבל אסור שהיא תהיה תוצר של שכחה", וכצעד ראשון הורה על הוצאת שרידי גופתו של פרנקו מעמק הנופלים. המהלך, אליו התנגדה משפחת פרנקו, היה שנוי במחלוקת ולפי סקרים שנעשו 43% מהספרדים תמכו בו לעומת 32.5% שהתנגדו אליו. ב-24 באוקטובר 2019 הוצאו שרידי גופתו מהמוזוליאום ונטמנו מחדש בבית קברות בצפון מדריד.[258]
מלחמת האזרחים עודנה נחשבת לנושא נפיץ בספרד. כיום ישנו קונצנזוס בחברה הספרדית על גינוי פשעי משטרו הרודני של פרנקו והעוולות שביצע במהלך מלחמת האזרחים, והתנערות מדמותו. עם זאת, יש אשר דבקים בעמדתם כי יש לראות את פרנקו בפרט ואת הלאומנים בכלל גם באור חיובי. לתפיסתם היה להם תפקיד חיובי בבלימת הידרדרות המדינה לקומוניזם ובמלחמה כנגד דיכוי הכנסייה בספרד. לטענתם לפרנקו גם היה תפקיד חישוב בבנייה מחדש של המדינה לאחר המלחמה ובמודרניזציה הכלכלית שחוותה.[254] הרפובליקנים ועמיתיהם מרחבי העולם חברי הבריגדות הבינלאומיות נודעים היום על גבורתם ולחימתם ההרואית כנגד הלאומנים בספרד. עם זאת, רבים גם מכירים בצדדים השליליים של האלימות המהפכנית כנגד החוגים השמרניים בספרד ובכישלון הרפובליקה לבנות חברה דמוקרטית.[251] מלחמת האזרחים מתוארת בעולם לא פעם כחזרה גנרלית לקראת מלחמת העולם השנייה. רבים רואים בה מלחמת חורמה בפאשיזם. אחרים רואים במלחמת האזרחים קרב בלימה נגד קומוניזם.[255]
ייצוג המלחמה בתרבות
[עריכת קוד מקור | עריכה]המחבר והבמאי הפאשיסט ארנסטו חימנז קביירו פרסם ב-1938 מניפסט, בו קבע כי לאחר ניצחון הלאומנים יש לוודא שכלל האוכלוסייה "תאמין במה שצריך להאמין ותרגיש במה שחייבים להרגיש". בדבריו אלו ביטא את ציפייתו כי הלאומנים לא יסתפק בניצחון צבאי אלא ינכסו לעצמם בכורה גם על עולם התרבות.[259] תקוותו של קביירו לא נכזבה, וכשנה לאחר מכן, מייד עם עלייתו לשלטון של פרנקו, הוחלה צנזורה על התקשורת והאמנות. הצנזורים אסרו פרסום של יצירות אומנות שסטו מהקו האידאולוגי הנוקשה של המשטר, והרשויות עודדו יצירות המבטאות "פטריוטיות ומעלות על נס ערכים צבאיים" או עוסקות ב"עברה האימפריאלי של ספרד".[259][221][260] מדיניות הדיכוי של הממשלה הובילה לשקיעה תרבותית לאחר שרבים מהיוצרים הגדולים של ספרד נאלצו לצאת לגלות או להגביל את עבודתם. אחרים אף מצאו את מותם, כמו פדריקו גארסיה לורקה שהוצא להורג כבר בתחילת המלחמה או מיגל ארננדס שמצאה את מותו בכלא שנים אחדות לאחריה.[260] לנוכח הצנזורה והאינדוקטרינציה של הממשלה, בתרבות הפופולרית של שנות ה-40 ושנות ה-50 הוצגה המלחמה כמאבק בין הלאומנים ה"טובים" וה"ספרדיים" לבין הרפובליקנים שתוארו כ"רעים" וכ"אנטי-ספרדיים". הממשלה עודדה הפקת סרטי קולנוע שתיארו בהרחבה את הטרור האדום והפשעים שביצעו הרפובליקנים, לצד האדרת הניצחון הלאומני במלחמה אשר הוצג כ"מסע צלב נגד קומוניזם ואתאיזם".[261] דוגמה בולטת וראויה לציון היה סרט הדרמה "ראזה" (Raza) אשר יצא לאקרנים ב-1941 והיה עמוס בתכנים פרו-לאומניים. הוא הופק בהנחייתו האישית של פרנקו על ידי הבמאי חוסה לואיס סאנס דה ארדיה, שנחשב ל"במאי המשטר".[259][221] סרט ידוע נוסף שהפיק סאנס דה ארדיה היה "פרנקו, זה האיש" (Franco, ese hombre), שיצא בשנת 1964 לרגל 25 שנים לעלייתו של פרנקו לשלטון. הסרט הביוגרפי והתעמולתי סוקר בהרחבה את חייו של פרנקו המוצג כגיבור לאומי שהציל את ספרד מאבדון.[221] כמו בקולנוע גם בתחום הציור היו יוצרים שפעלו בחסות המשטר, בין אם תמכו בו ובין אם הקפידו לא לסטות מהמגבלות שהטיל. כזה היה הצייר ג'וזף מריה סרט, שב-1940 אייר ציורי קיר בארוקים במבצר אלקסר שטולדו, המאדירים את הניצחון הלאומני בקרב שאירע במקום.[262] הצייר הסוריאליסט סלבדור דאלי, שלמרות שאהד את הלאומנים לא היה אדיש לזוועות מלחמת האזרחים, פרסם באותה השנה את ציורו "פני המלחמה" (La Cara de la Guerra) המתאר את ההרס והאימה שהיא חוללה.[216]
בשנים שלאחר המלחמה לא היה לה ייצוג בולט בתחומי הספרות, השירה והתיאטרון. במקום עיסוק ישיר במלחמת האזרחים, העדיפו רבים מהסופרים, המשוררים והמחזאים לפנות לעיסוק בשאלות קיומיות, כאשר ייאוש ואכזריות משחקים תפקיד חשוב בעלילותיהם על רקע זוועות המלחמה. ספר אקזיסטנציאליסטי אופייני לתקופה היה "משפחתו של פסקואל דוארטה" (La familia de Pascual Duarte) של הסופר קמילו חוסה סלה.[263] שנות ה-60 התאפיינו בהקלה מסוימת בצנזורה ובפתיחות תרבותית מוגבלת. האופטימיות שהחליפה את האווירה הקודרת של שנות ה-40 וה-50 בישרה שינוי בשירה ובספרות, תוך זניחת האקזיסטנציאליזם לטובת ריאליזם וביקורתיות. אמנם סופרים ומשוררים נמנעו בדרך כלל מביקורת פוליטית על המשטר או מהתייחסות ישירה למלחמת האזרחים, אך הם הרבו, לעתים בהומור, להוקיע ביצירותיהם את העוולות החברתיות הנפוצות בספרד. באותן השנים הרבו ליצור ברוח התקופה אישים כמו המשורר חיימה חיל דה ביידמה והסופר קמילו חוסה סלה.[263][260][264] מחוץ לספרד, כאשר הצנזורה לא מגבילה את חופש היצירה, המשיכו להישמע קולות אלטרנטיביים לנרטיב של המשטר של פרנקו. בין 1939 ל-1940 פורסמו מספר ספרים ידועים, כולם מנקודת מבט רפובליקנית תוך אהדה כלפיהם. כאלו היו הספרים "החומה" (Le Mur) של הפילוסוף הצרפתי ז'אן-פול סארטר, "אפלה בצהריים" (Darkness at Noon) של הסופר הבריטי ארתור קסטלר ו"למי צלצלו הפעמונים" (For Whom the Bell Tolls) של המחבר הבריטי ארנסט המינגוויי.[216] ספרו של המינגוויי גם זכה שלוש שנים מאוחר יותר לעיבוד קולנועי.[265] באותו העשור פורסמו גם כמה ספרים מאוחרים יותר של ג'ורג' אורוול כמו "חוות החיות" ו-"1984", שאמנם לא עסקו ישירות במלחמת האזרחים כמו ספרו המוקדם יותר "מחווה לקטלוניה" מ-1937, אך הם כן הושפעו ממנה.[260]
מותו של פרנקו והמעבר לדמוקרטיה בשנות ה-70 הביאו להסרת כבלי הצנזורה ולפריחה תרבותית. עם זאת, ברקע "חוזה השכחה" והתקווה לשים את העבר מאחור, בשנות ה-70 וה-80 רוב היוצרים העדיפו להימנע מעיסוק ישיר במאורעות המלחמה, אשר נתפסה כסוגיה נפיצה וכואבת. במקום זאת, הם העדיפו להוציא ספרים וסרטים המתמקדים בסיפורים אישיים מתקופת מלחמת האזרחים, כאשר המלחמה ממלאת בהם תפקיד של תפאורה בלבד.[266][261][267] עם זאת, כאנטיתזה לשנות הדיקטטורה, הנרטיב בספרות ובקולנוע התהפך, ורוב הספרים והסרטים החדשים סופרו מנוקדת המבט של הרפובליקנים, אשר הוצגו בתור הצד החיובי לעומת הלאומנים שמילאו את תפקיד הנָבַל.[261][268][267] אופייני לתקופה היה "החופשות הארוכות של 36'" (Las largas vacaciones del 36), סרט דרמה מ-1976 בבימויו של חיימה קמינו, העוקב אחר סיפורה של משפחה מברצלונה בראשית המלחמה.[221]
בשנות ה-90 והאלפיים החלו להסתמן כיוונים חדשים ביצירה התרבותית בספרד. היוצרים החדשים, שהיו פחות קשורים באופן אישי לחוויות המלחמה כמו קודמיהם, נרתעו פחות מעימות ישיר עם עברה של ארצם, והרבו לדון במפורש בפשעי הלאומנים תוך התמקדות בקרבנות הרפובליקניים.[221][267][268][266] סרט מוקדם וחלוצי מזן זה היה הסרט "קאודילו" (Caudillo) בבימויו של בזיליו מרטין פאטינו, אשר יצא לאקרנים כבר ב-1974. הסרט התיעודי והייחודי, כמעין תשובה לסרט האוהד את פרנקו של סאנס דה ארדיה שיצא עשר שנים קודם לכן, לא היסס לבקר את פשעי הרודן.[221] דוגמה מאוחרת היה הספר "שלוש עשרה הוורדים" (Trece Rosas Rojas) שיצא לאור ב-2004 וזכה לעיבוד קולנועי שלוש שנים לאחר מכן. הספר מתאר את סיפורן של שלוש עשרה צעירות אשר בתום המלחמה נאסרו, עונו והוצאו דבר להורג על ידי הלאומנים.[221][266] במקביל לעיסוק ישיר במלחמה ובפשעי פרנקו, החל להסתמן גם קו שונה, שכלל יחס "מאוזן" יותר למלחמה. ב-1995 יצא הסרט "על תמימות וחופש" (Land and Freedom) בבימויו של האמריקני קן לואץ', בהשראת מחווה לקטלוניה של ג'ורג' אורוול. בניגוד לנימה האידאיליסטית והרומנטית של סרטים פרו-רפובליקניים מוקדמים, הסרט אופיין בגישה ריאלית יותר ונתן ביטוי רחב לא רק ללחימה ההרואית של הבריגדות הבינלאומיות בלאומנים, אלא גם למאבקים האלימים בשורות הרפובליקניים.[265][221] בספרות רבים שברו את הבלעדיות על נקודת המבט הרפובליקנית לטובת גישה רחבה יותר. יוצרים רבים סירבו לתאר את המלחמה כמאבק בין גיבורים רפובליקניים לנבלים לאומניים, אשר כבר לא נתפסו כ"אחר". דוגמה לזרם הזה אפשר לראות ב"חיילי סלמיס" (Soldados de Salamina), ספר משנת 2001 של הסופר חווייר סרקס המגולל בין השאר את חייו של הסופר הפאשיסט רפאל סנצ'ס מסס, אשר נאסר על ידי הרפובליקנים במלחמה והצליח להתחמק בעור שיניו מהוצאה להורג. בנוסף לכתיבה מנקודת מבט לאומנית, רבים גם החלו לכתוב על פשעי הטרור האדום ללא חשש להיתפס כפרו-לאומניים, תוך שאיפה לבחינה אובייקטיבית ולא חד צדדית כמו שנעשה בתקופת פרנקו.[267]
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אנטוני ביוור, מלחמת האזרחים בספרד 1936–1939, הוצאת יבנה, 2004
- רענן ריין, הפשיזם לא יעבור: מלחמת האזרחים בספרד, הוצאת זמורה-ביתן, 2000
- יצחק אביב, מהפכה ומהפכה שכנגד בספרד: הרפובליקה השנייה ומלחמת האזרחים (1931-1939), משרד הביטחון - ההוצאה לאור, האוניברסיטה המשודרת, 1991
- ג'ורג' אורוול, מחווה לקטלוניה, הוצאת עם עובד, 2012
- ארנסט המינגוויי, למי צלצלו הפעמונים, הוצאת ידיעות ספרים, 2006
- שלמה בן-עמי, ספרד בין דיקטטורה לדמוקרטיה, הוצאת עם עובד, 1977
- רות לוין, הישרים היו איתה: ספרד 1939-1936, הוצאת אפקים, 1987
- Frances Lannon, The Spanish Civil War: 1936-1939, Oxford: Osprey Publishing, 2002
- Stanley G. Payne, A History of Spain and Portugal, Chapter 19–26, Madison, WI: University of Wisconsin Press, 1973
- Paul Preston, The Spanish Civil War: Reaction, Revolution and Revenge Paperback, W. W. Norton Company, 2007
- Antony Beevor, The Battle for Spain: The Spanish Civil War 1936–1939, Penguin Books, 2006
- Stanley G. Payne, The Spanish Civil War, Cambridge University Press, 2012
- Hugh Thomas, The Spanish Civil War, Penguin Books, 2003
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מאמרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- נחום פונדק, לחמנו על כל אבן: 20 שנה למלחמת האזרחים בספרד: המתנדבים מארץ-ישראל, דבר, 1 ביולי 1966, המשך
- תום וינטרינגהם, בפני מטוסי האויב בספרד, מערכות גיליון 2–3, יולי 1940
- קפיטן וינסנט אוזרה, הנסיגה: רשמים ממלחמת האזרחים בספרד, מערכות גיליון 4, נובמבר 1940
- פרנסס לאנון, מלחמת האזרחים הספרדית 1936-1939, Osprey Publishing, שנת 2002 (באנגלית)
- אלחנדרו דה קסאדה, מלחמת האזרחים הספרדית 39–1936 (1): הכוחות הלאומנים, Men-at-Arms גיליון 495, 20 במאי 2014 (באנגלית)
- אלחנדרו דה קסאדה, מלחמת האזרחים הספרדית 39–1936 (2): הכוחות הרפבוליקנים, Men-at-Arms גיליון 498, 20 בינואר 2015 (באנגלית)
- פרק שני: מלחמת האזרחים הספרדית 1936-9, LIMUN (באנגלית)
- חקר מקרה מלחמת האזרחים: מלחמת האזרחים הספרדית 39–1936, באתר LIMUN (באנגלית)
- 4: מלחמת האזרחים הספרדית, באתר LIMUN (באנגלית)
- חוליאן קאסאנובה מלחמת האזרחים הספרדית, 80 שנה לאחר מכן, 18 ביולי 2016, באתר Eurozine (באנגלית)
- אנטוני ביוור, מלחמת האזרחים המאוד בינלאומית של ספרד, BBC History Magazine, יולי 2006 (באנגלית)
מאגרי מידע
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מלחמת האזרחים בספרד, מאות מאמרים על אישים, ארגונים ואירועים במלחמה, באתר Spartacus Educational (באנגלית)
- מלחמת האזרחים הספרדית: יומן אירועים, כרוניקה של אירועי המלחמה, באתר lacucaracha (באנגלית)
- מלחמת האזרחים בספרד מעיניי העבודה המאורגנת, אוסף של אוניברסיטת ווריק הכולל אלפי מסמכים של איגודים מקצועיים שנכתבו בתקופת המלחמה (באנגלית)
- אוניות מלחמה של מלחמת האזרחים בספרד (1936-1939), סקירה של הנושא באתר kbismarck (באנגלית)
- כלי טיס של מלחמת האזרחים הספרדית, סקירה של הנושא באתר bioold.science (באנגלית)
- מגזינים ומלחמה: 1936 - 1939, אוסף של אוניברסיטת אילינוי באורבנה-שמפיין הכולל סקירה של מגזינים מתקופת המלחמה (באנגלית)
- צילום עיתונות במהלך מלחמת האזרחים הספרדית, סקירה על צלמי העיתונות במלחמה והשפעתה על התחום (באנגלית)
תמונות וכרזות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
כרזות וכרוזים ממלחמת האזרחים בספרד, באתר מכון לבון- כרזות מלחמת האזרחים הספרדית, אוסף של אוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו, באתר The Visual Front (באנגלית)
- מלחמת האזרחים בספרד, אוסף צילומיו של רוברט קאפה, באתר סוכנות מגנום (באנגלית)
- גלריית תמונות של מלחמת האזרחים בספרד, אוסף של מוזיאון המלחמה האימפריאלי, באתר Libcom.org (באנגלית)
שמע
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערן סבאג, "חיים של אחרים" על מלחמת האזרחים בספרד, 26 בינואר 2011- ערן סבאג, "חיים של אחרים" על תחילת מלחמת האזרחים בספרד, 17 ביולי 2012
- יובל מלחי, פרק 78: מלחמת האזרחים בספרד, באתר "קטעים בהיסטוריה", 25 באוגוסט 2013
- יובל מלחי, פרק 79: המתנדבים הארץ-ישראלים במלחמת האזרחים בספרד, באתר "קטעים בהיסטוריה", 8 בספטמבר 2013
- מלווין בראג, מלחמת האזרחים בספרד, באתר BBC Radio, 3 באפריל 2003 (באנגלית)
וידאו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
The Spanish Earth, סרט תעמולה רפובליקני בכתיבתם של ארנסט המינגוויי וג'ון דוס פסוס משנת 1937, באתר יוטיוב- The Spanish Civil War: Prelude To Tragedy, הפרק הראשון מתוך שישה של סדרת טלוויזיה תיעודית על המלחמה, באתר יוטיוב
- How Left/Right Partisanship Starts a Civil War in Spain, תיאור הרקע לפרוץ מלחמת האזרחים, באתר יוטיוב
- Civil War Follows Fascist Revolt In Unhappy Country, יומן חדשות מ-1936 המתאר את פרוץ המלחמה. מהארכיב של Associated Press, באתר יוטיוב
- The Fall Of Malaga Makes New Phase In Spanish Civil War, יומן חדשות מפברואר 1938 על נפילת מאלגה ללאומנים. מהארכיב של Associated Press, באתר יוטיוב
- Horror in Barcelona, יומן חדשות מאפריל 1938 על הפצצת ברצלונה. מהארכיב של Associated Press, באתר יוטיוב
- Three Spanish Towns, יומן חדשות מ-1938 המתאר את חורבן המלחמה בטורטוסה, חיי התרבות בברצלונה על אף הלחימה, והמאמצים במדריד לשקם את העיר מההרס שאירע בה. מהארכיב של British Pathé, באתר יוטיוב
- General Franco In Barcelona, יומן חדשות מ-1939 על מצעד הניצחון של פרנסיסקו פרנקו וכוחותיו הלאומנים בברצלונה בסוף המלחמה. מהארכיב של British Pathé, באתר יוטיוב
- Refugees pour into france, יומן חדשות מ-1939 על תנועת הפליטים מספרד לצרפת בשלהי המלחמה. מהארכיב של Associated Press, באתר יוטיוב
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ הכינויים מזכירים את כינויי הצבא הלבן והצבא האדום במלחמת האזרחים ברוסיה שהייתה גם כן מאבק בין תנועות שמרניות אנטי-מהפכניות לתנועות סוציאליסטיות וקומוניסטיות. נראה שהצבעים גם קשורים למהפכה הצרפתית, עוד מאבק בין כוחות שמרניים למהפכניים, שם הצבע הלבן המסורתי של בית בורבון עמד נגד הצבע האדום (והכחול) שייצג את המהפכנים.
- ^ אף על פי שספרד לא הצטרפה למלחמה, היא הייתה לשותף סחר חשוב לגרמניה ואיטליה באותה התקופה. בנוסף היא ניאותה לשלוח את הדיוויזיה הכחולה, שהורכבה ממתנדבים ספרדים, להילחם תחת הצבא הגרמני בחזית המזרחית כנגד ברית המועצות.
- ^ 1 2 ראה בטבלת חלוקת כוחות הביטחון בין הצדדים הלוחמים עם פרוץ המלחמה.
- ^ 1 2 3 4 5 Lannon, p. 58
- ^ 1 2 Quesada, Men-at-Arms 498, pp. 16–17
- ^ Daniel Kowalsky, Command Structure and Advisory Apparatus in Spain, Stalin and the Spanish Civil War, December 2003
- ^ 1 2 3 4 Quesada, Men-at-Arms 495, pp. 18–22
- ^ 1 2 CIVIL WAR CASE STUDY 1: THE SPANISH CIVIL WAR (1936–39), pp. 240–241
- ^ Spanish Civil War 1936–9, p. 106
- ^ 1 2 Sandler, Stanley (2002). Ground Warfare: An International Encyclopedia. ABC-CLIO. p. 160. ISBN 9781576073445.
- ^ 1 2 Lannon, p. 36
- ^ 1 2 3 4 5 6 Lannon, p. 61
- ^ 1 2 Michael Peck, The Spanish Civil War: A Trial Run for World War II, the National Interest, July 24, 2016
- ^ 1 2 3 Lannon, p. 63
- ^ 1 2 John Simkin, The Spanish Civil War: Teruel, Spartacus Educational, January 2020
- ^ FRANCO'S REGIME IRKED BY BASQUES; Outlawed Nationalists Deny Accusation of Red Tie, The New York Times, Augst 2, 1964
- ^ John Patrick Thompson,
The Civil War in Galiza, the Uncovering of the Common Graves, and Civil War Novels as Counter-Discourses of Imposed Oblivion, Iberoamericana, V, 18 (2005), pp. 75–82
- ^ Barrie Wharton, MASTERS AND SERVANTS; THE SPANISH CIVIL WAR IN EQUATORIAL GUINEA, SCRIPTA MEDITERRANEA, Vol. XXVI, 2005, pp. 39–50
- ^ John Simkin, The Spanish Civil War: Spain, Spartacus Educational, January 2020
- ^ 1 2 Payne, Chapter 19, pp. 6–9
- ^ Diego Medina Ruiz, El fracaso de la revolución industrial en España, Zaragoza Buenas Noticias, 17 enero, 2016
- ^ LA REVOLUCIÓN INDUSTRIAL EN ESPAÑA, DIVERSIFICACIÓN II. Ámbito lingüistico y social, I.E.S. “NOREÑA”
- ^ 1 2 Payne, pp. 12–13
- ^ 1 2 Payne, Chapter 24, pp. 1-2
- ^ 1 2 "INDUSTRIAL HISTORY OF SPAIN". EUROPEAN ROUTE OF INDUSTRIAL HERITAGE.
- ^ Payne, Chapter 19, pp. 22–24
- ^ "Latifundia". The Spanish Civil War.
- ^ Payne, Chapter 19, pp. 10–12
- ^ Angel Smith, The rise and fall of “respectable” Spanish liberalism, 1808–1923: an explanatory framework, Taylor & Francis Online, 22 Aug 2016
- ^ Payne, Chapter 19, pp. 6–9
- ^ Second Stage (1810-1814): Cortes de Cádiz (Cadiz Courts) and the Constitution of 1812, Ministry Culture and Sport
- ^ Payne, Chapter 19, pp. 17–19
- ^ Payne, Chapter 19, pp. 15–16
- ^ Payne, Chapter 20, pp. 4–6
- ^ Payne, Chapter 19, pp. 16–17
- ^ Carlist Civil Wars, Heritage History, 2019
- ^ "Spain", Encyclopædia Britannica, Volume 25, pp. 558, Horace Everett Hooper, 1911
- ^ Payne, Chapter 20, pp. 7–11
- ^ "Political Chaos". The Spanish Civil War.
- ^ Josep Maria Tarragona, The democratic Six-Years, AntoniGaudi.org, April 4, 2007
- ^ 1868-1936: Anarchism in Spain, libcom.org, September 12, 2006
- ^ Anarchism in Spain in the 19th Century, Spain Then and Now
- ^ Liberales (y Progresistas): 1868 - 1931. història electoral.
- ^ LRepublicanos: 1868 - 1931. història electoral.
- ^ Payne, Chapter 24, pp. 15–16
- ^ Payne, Chapter 21, p. 9
- ^ Chris Ealham & Paul Preston, Anarchism and the City, AK Press
- ^ 1 2 Payne, Chapter 24, p. 5
- ^ Payne, Chapter 24, p. 7
- ^ Tragic Week, 1909, barcelona.cat, 11 August, 2015
- ^ Payne, Chapter 24, pp. 12–14
- ^ Payne, Chapter 24, pp. 19–20
- ^ Alejandro Quiroga, MAKING SPANIARDS NATIONAL CATHOLICISM AND THE NATIONALISATION OF THE MASSES DURING THE DICTATORSHIP OF PRIMO DE RIVERA (1923-1930), pp. 79 & 106, London School of Economics and Political Science, October 2004
- ^ Douglas Porch, Rif War, MHQ, Winter 2006
- ^ Payne, Chapter 24, p. 27
- ^ Payne, Chapter 24, pp. 28–29
- ^ 1 2 General Miguel Primo de Rivera: The Rise of a Dictator, Spain Then and Now
- ^ John Simkin, The Spanish Civil War: Miguel Primo de Rivera, Spartacus Educational, January 2020
- ^ C.N. Trueman, Primo de Rivera, History Learning Site, 18 Dec 2019
- ^ Payne, Chapter 24, pp. 29–30
- ^ Elecciones a Cortes Constituyentes: 28 de junio de 1931. història electoral.
- ^ Elecciones a I Cortes de la República: 19 de noviembre de 1933. història electoral.
- ^ Elecciones a II Cortes de la República: 16 de febrero de 1936. història electoral.
- ^ Elecciones Municipales: 12 de abril de 1931. història electoral.
- ^ Payne, Chapter 24, pp. 31–32
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 Second Spanish Republic 1931-36. Transition to Provisional Government, Spain Then and Now
- ^ 1 2 Second Spanish Republic. The Church June 1931-November 1933, Spain Then and Now
- ^ Lannon, p. 18
- ^ Second Spanish Republic. Regional Autonomy. June 1931-November 1933, Spain Then and Now
- ^ Payne, Chapter 25, pp. 1–3
- ^ Second Spanish Republic. Agrarian Reform June 1931-November 1933, Spain Then and Now
- ^ 1 2 Second Spanish Republic. Military Reform June 1931-November 1933, Spain Then and Now
- ^ John Simkin, The Spanish Civil War: Falange Espanola, Spartacus Educational, January 2020
- ^ Constitución Española de 1931, TÍTULO PRELIMINAR: Disposiciones generales, Wikisource
- ^ 1 2 Constitución Española de 1931, TÍTULO III: Derechos y deberes de los españoles, Wikisource
- ^ Lannon, p. 20
- ^ Jose Antonio Souto Paz, Perspectives on Religious Freedom in Spain, p. 681, BYU Law Review, Volume 2001, 25/06/2001
- ^ Payne, Chapter 25, p. 2
- ^ 1 2 John Simkin, The Spanish Civil War: Second Republic, Spartacus Educational, January 2020
- ^ Modern Spain in the 1950s, La Discreta Enamorada.
- ^ Julian Casanova, The Spanish Republic and Civil War, Cambridge University Press
- ^ La Sanjurjada, el primer golpe de Estado contra la República, madridiario, August 10, 2018
- ^ 1 2 John Simkin, The Spanish Civil War: Confederatión Espanola de Derechas Autónomas (CEDA), Spartacus Educational, January 2020
- ^ 1 2 Payne, Chapter 25, p. 4
- ^ 1 2 3 4 Second Spanish Republic. Nov 1933-Feb 1936. The Right Takes Charge, Spain Then and Now
- ^ 1 2 3 4 Second Spanish Republic. Nov1933-Feb1936. The Left Reacts, Spain Then and Now
- ^ Payne, Chapter 25, p. 5
- ^ John Simkin, The Spanish Civil War: Francisco Franco, Spartacus Educational, January 2020
- ^ Payne, Chapter 25, pp. 6–7
- ^ 1 2 John Simkin, The Spanish Civil War: The Popular Front, Spartacus Educational, January 2020
- ^ 1 2 3 4 Lannon, p. 24
- ^ 1 2 CIVIL WAR CASE STUDY 1: THE SPANISH CIVIL WAR (1936–39), p. 233
- ^ Payne, Chapter 25, pp. 8–9
- ^ 1 2 Payne, Chapter 26, pp. 7–8
- ^ John Simkin, The Spanish Civil War: Communist Party of Spain (PCE), Spartacus Educational, January 2020
- ^ John Simkin, The Spanish Civil War: Anarchism and the Spanish Civil War, Spartacus Educational, January 2020
- ^ John Simkin, The Spanish Civil War: National Confederation of Trabajo (CNT), Spartacus Educational, January 2020
- ^ John Simkin, The Spanish Civil War: Federacion Anarquista Iberica (FAI), Spartacus Educational, January 2020
- ^ Payne, Chapter 26, pp. 9–10
- ^ 1 2 3 4 Payne, Chapter 26, pp. 6–7
- ^ John Simkin, The Spanish Civil War: Carlists, Spartacus Educational, January 2020
- ^ Guerra Civil española: Voluntarios de Renovación Española, Kappo Storias
- ^ VOLUNTARIOS DE RENOVACIÓN ESPAÑOLA, Tercios Requetés
- ^ Full text of "Twenty-Six Point Manifesto of the Spanish Falange", Internet Archive
- ^ James Slaven, The Falange Española: A Spanish Paradox, Advances in Social Science, Education and Humanities Research, volume 211, Dalhousie University
- ^ 1 2 History of the Spanish Phalange, 1933-1939, Korean Minjok Leadership Academy, International Program, Kim Shin, Term Paper, AP European History Class, April 2007
- ^ 1 2 Quesada, Men-at-Arms 498, p. 11
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 Quesada, Men-at-Arms 495, pp. 8–10
- ^ 1 2 3 4 5 Quesada, Men-at-Arms 498, p. 36
- ^ 1 2 3 4 Quesada, Men-at-Arms 495, pp. 14–17
- ^ 1 2 Lannon, pp. 30–32
- ^ Quesada, Men-at-Arms 498, pp. 11–13
- ^ Quesada, Men-at-Arms 495, pp. 12–14
- ^ 1 2 3 4 5 Quesada, Men-at-Arms 498, pp. 13–15
- ^ 1 2 Barton Whaley, GUERRILLAS IN THE SPANISH CIVIL WAR, pp. 10–11, Massachusetts Institute of Technology, Cambridge, Massachusetts, September 1969
- ^ Quesada, Men-at-Arms 498, p. 19
- ^ Quesada, Men-at-Arms 498, pp. 17–18
- ^ 1 2 Spanish Civil War 1936–9, p. 102
- ^ Ordenes de batalla del Ejército Popular: Diciembre de 1937, Sociedad Benéfica de Historiadores Aficionados y Creadores
- ^ Quesada, Men-at-Arms 495, pp. 12–14
- ^ 1 2 100 Años de Aviación Militar Española, p. 178, Especial. Año 2011. Nº 29
- ^ 1 2 3 4 Daniel Kowalsky, Soviet Pilots in the Spanish Civil War, Stalin and the Spanish Civil War, December 2003
- ^ John T. Correll, The Condor Legion, Air Force Magazine, Jan. 30, 2013
- ^ 1 2 3 Aerial Warfare and the Spanish Civil War, Centennial of Flight: Born of Dreams - Inspired by Freedom
- ^ 1 2 3 4 5 6 Carl A. Posey, The War Between the Wars, AIR & SPACE MAGAZINE, APRIL 30, 2009
- ^ Quesada, Men-at-Arms 495, p. 24
- ^ 1 2 3 Quesada, Men-at-Arms 498, pp. 33–35
- ^ José Manuel Moreno-Aurioles Cabezón, Madrid bajo las bombas: Un análisis sectorial, UNIVERSIDAD COMPLUTENSE DE MADRID, 2015-2016
- ^ Carlos Patrick and Ricky, 80 YEARS AFTER. BARCELONA REMEMBERS BOMBING OF 1938, Be Local Tours, March 15, 2018
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 Warships of the Spanish Civil War (1936-1939), kbismarck
- ^ 1 2 Mark Munso, THE SPANISH CIVIL WAR AT SEA: LIMITS TO SEA POWER’S INFLUENCE ON HISTORY?, Center for International Maritime Security, APRIL 2, 2019
- ^ 1 2 3 Quesada, Men-at-Arms 498, p. 24
- ^ 1 2 Quesada, Men-at-Arms 495, pp. 34–35
- ^ Naval Aspects of the Spanish Civil War (1936 – 1939), Admiralty Trilogy, Clash of Arms Games
- ^ 1 2 Lannon, p. 45
- ^ John Simkin, The Spanish Civil War: Portugal and the Spanish Civil War, Spartacus Educational, January 2020
- ^ William P. Meyers, Pius XI and the Rise of General Franco, III Publishing Home
- ^ Carlos Nava, Mexicans Divided over Support of Republican Spain, The Volunteer, the Abraham Lincoln Brigade Archives, December 8, 2015
- ^ 1 2 3 4 5 6 Payne, Chapter 26, pp. 5–6
- ^ 1 2 3 4 John Simkin, The Spanish Civil War: France and the Spanish Civil War, Spartacus Educational, January 2020
- ^ Lannon, p. 37
- ^ 1 2 3 John Simkin, The Spanish Civil War: Germany and the Spanish Civil War, Spartacus Educational, January 2020
- ^ Michael Alpert, The Spanish civil war and the Mediterranean, tandfonline.com
- ^ 1 2 John Simkin, The Spanish Civil War: Britain and the Spanish Civil War, Spartacus Educational, January 2020
- ^ 1 2 3 4 John Simkin, The Spanish Civil War: Non-Intervention Agreement, Spartacus Educational, January 2020
- ^ Spain at war, The Cabinet Papers, The National Archives
- ^ Lannon, p. 38
- ^ Alex Ward, Arming Ukraine: Insights From the Spanish Civil War, WAR ON THE ROCKS, march 11, 2015
- ^ Adam Hochschild, Spain in Our Hearts: Americans in the Spanish Civil War, 1936-1939, London: Pan Macmillan, 2016, p. 47, ISBN 9781509810611
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 John Simkin, The Spanish Civil War: Soviet Union and the Spanish Civil War, Spartacus Educational, January 2020
- ^ John Simkin, The Spanish Civil War: Italy and the Spanish Civil War, Spartacus Educational, January 2020
- ^ Daniel Kowalsky, Soviet Diplomacy and the Spanish Civil War, Stalin and the Spanish Civil War, December 2003
- ^ Emilio Campmany, La Guerra Fría comenzó en España, en 1937, Libertad Digital, 2009-10-28
- ^ 1 2 3 Lannon, pp. 25–26
- ^ Payne, Chapter 26, p. 2
- ^ 1 2 Lannon, pp. 27–29
- ^ 1 2 3 4 Lannon, p. 29
- ^ Lannon, p. 33
- ^ Lannon, p. 35
- ^ Lannon, p. 36
- ^ 1 2 3 Spanish Civil War 1936–9, p. 90
- ^ 1 2 3 Lannon, p. 40
- ^ Lannon, p. 41
- ^ Lannon, p. 43
- ^ Lannon, p. 44
- ^ 1 2 Lannon, p. 47
- ^ Gary Martin, Fifth column, Phrasefinder
- ^ 1 2 John Simkin, The Spanish Civil War: Madrid during the Spanish Civil War, Spartacus Educational, January 2020
- ^ 1 2 Lannon, p. 48
- ^ 1 2 3 4 5 Lannon, p. 49
- ^ John Simkin, The Spanish Civil War: Battle of Jarama, Spartacus Educational, January 2020
- ^ Jarama: A walk through the valley of death, independent, 17 March 2011
- ^ Lannon, pp. 50–51
- ^ Andrew Knighton, An Italian Civil War in Spain: Guadalajara, 1937, War History Online, Jan 24, 2016
- ^ Spanish Civil War 1936–9, p. 92
- ^ 1 2 Lannon, pp. 51–52
- ^ 1 2 Lannon, p. 54
- ^ Labayru Fundazioa, The Iron Ring, Basque ethnography at a glance, 12 Oct 2018
- ^ 1 2 3 4 Lannon, p. 55
- ^ Lannon, p. 56
- ^ Lannon, p. 57
- ^ John Simkin, The Spanish Civil War: Battle of Brunete, Spartacus Educational, January 2020
- ^ 1 2 3 Fernando Martínez de Baños Carrillo, La “Ofensiva de Zaragoza” (1936-1939), Delimitación Comarcal de Zaragoza
- ^ Isabel Hunter and Keiligh Baker, Eerie images of a monument to war: Inside the village devastated in the Spanish civil war but left completely untouched on General Franco's orders as a memorial to those who died there, MAILONLINE, 18 November 2015
- ^ 1 2 3 LA BATALLA DE TERUEL. Terueltirwal - 2007
- ^ Lannon, p. 59
- ^ Ernest Hemingway, BATTLE OF TERUEL May be Decisive, The Sydney Morning Herald, December 21, 1937
- ^ Lannon, p. 61
- ^ 1 2 Payne, Chapter 26, pp. 9–10
- ^ 1 2 3 Battle of the Ebro Story, Ebro River Rentals
- ^ 1 2 John Simkin, The Spanish Civil War: Ebro, Spartacus Educational, January 2020
- ^ 1 2 3 4 Lannon, p. 64
- ^ Lannon, p. 84
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 Paul Preston publishes “The Spanish Holocaust”, EL PAÍS, 4 April 2011
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 Payne, Chapter 26, pp. 4–5
- ^ 1 2 3 4 5 Lannon, p. 72
- ^ Lannon, p. 74
- ^ 1 2 3 4 Pablo M. & and Elena M. & Maria A., War and Economics: Spanish Civil War Finances Revisited, Universidad de Alcala-Madrid, May 2010, p. 2
- ^ Spanish Civil War 1936–9, pp. 88–90
- ^ Pablo M. & and Elena M. & Maria A., War and Economics: Spanish Civil War Finances Revisited, Universidad de Alcala-Madrid, May 2010, p. 5
- ^ 1 2 3 4 5 6 Pablo M. & and Elena M. & Maria A., War and Economics: Spanish Civil War Finances Revisited, Universidad de Alcala-Madrid, May 2010, pp. 5–6
- ^ 1 2 Pablo M. & and Elena M. & Maria A., War and Economics: Spanish Civil War Finances Revisited, Universidad de Alcala-Madrid, May 2010, pp. 7–9
- ^ 1 2 CIVIL WAR CASE STUDY 1: THE SPANISH CIVIL WAR (1936–39), pp. 237–238
- ^ 1 2 3 4 5 Payne, Chapter 26, pp. 2–4
- ^ Spanish Civil War maps. Modern Records Centre, University Library, University of Warwick
- ^ Pablo M. & and Elena M. & Maria A., War and Economics: Spanish Civil War Finances Revisited, Universidad de Alcala-Madrid, May 2010, p. 12
- ^ 1 2 3 Pablo M. & and Elena M. & Maria A., War and Economics: Spanish Civil War Finances Revisited, Universidad de Alcala-Madrid, May 2010, p. 10
- ^ Pablo M. & and Elena M. & Maria A., War and Economics: Spanish Civil War Finances Revisited, Universidad de Alcala-Madrid, May 2010, pp. 11–14
- ^ 1 2 3 4 Pablo M. & and Elena M. & Maria A., War and Economics: Spanish Civil War Finances Revisited, Universidad de Alcala-Madrid, May 2010, pp. 11–14
- ^ 1 2 TERRY GROSS, In Many Ways, Author Says, Spanish Civil War Was 'The First Battle Of WWII', Wbur, March 28, 2016
- ^ Tom Sibley, The Soviet Union and the Spanish Civil War, International Brigade Memorial Trust, 20 May 2016
- ^ Adam Hochschild, How Texaco Helped Franco Win the Spanish Civil War, Mother Jones, March 29, 2016
- ^ Pablo M. & and Elena M. & Maria A., War and Economics: Spanish Civil War Finances Revisited, Universidad de Alcala-Madrid, May 2010, p. 15
- ^ Pablo M. & and Elena M. & Maria A., War and Economics: Spanish Civil War Finances Revisited, Universidad de Alcala-Madrid, May 2010, p. 21
- ^ D. Phil Thesis, The Economic Relations Between Nazi Germany and Franco Spain, 1936 - 1945, Faculty of Modern History, University of Oxford, April 1994, p. 55
- ^ El Arte de la Guerra Civil en España, Arte Contemporáneo, ArtEEspanA, junio de 2005
- ^ 1 2 3 4 5 Kacper Grass, Art of the Spanish Civil War: Political Propaganda and the Modernist Avant-Garde, DailyArt Magazine, April 1, 2019
- ^ 1 2 3 Eric Hobsbawm, War of ideas, The Guardian, 17 Februar 2007
- ^ Lannon, p. 90
- ^ Lannon, p. 92
- ^ Julio González, ORDOVAS
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 Enrique Martínez-Salanova Sánchez & Ilda Peralta Ferreyra, La guerra civil española en el cine, portal de la educomunicación
- ^ שלמה אביו, השתקפות מלחמת האזרחים הספרדית בשירה, 25 באפריל 2011
- ^ Jim Holt, Two of a Kind, The New York Times, August 29, 2008
- ^ Nationalist Propaganda During the Spanish Civil War (1936-1939), pp. 29–30, University of California, 23 March 2018
- ^ 1 2 3 Alexander Vergara, The visual Front: Posters of the Spanish Civil War From UCSD`s Southworth Collection, 1998
- ^ 1 2 3 4 5 6 Lannon, p. 76
- ^ María Gómez Escarda, PROPAGANDA POLÍTICA REPUBLICANA DE LA GUERRA CIVIL ESPAÑOLA, BARATARIA Revista Castellano-Manchega de Ciencias Sociales, pp. 83-101, 2008
- ^ La Guerra Civil Española (1936–1939), pp. 6–7
- ^ Jorge Marco, Guerra Civil Española (1936-1952): una reinterpretación, The Conversation Media Group, May 10, 2019
- ^ Daniel Kowalsky, General Activities of the Soviet Advisors, Stalin and the Spanish Civil War, December 2003
- ^ Ricardo Castellano & Pablo Schnell, Arquitectura Militar de la Guerra Civil en la Comunidad de Madrid: Sector de la Batalla de Brunete, pp. 63–68, VICEPRESIDENCIA, CONSEJERÍA DE CULTURA Y DEPORTE Y PORTAVOCÍA DE GOBIERNO COMUNIDAD DE MADRID, 2011
- ^ Ricardo Castellano & Pablo Schnell, Arquitectura Militar de la Guerra Civil en la Comunidad de Madrid: Sector de la Batalla de Brunete, pp. 74–76, VICEPRESIDENCIA, CONSEJERÍA DE CULTURA Y DEPORTE Y PORTAVOCÍA DE GOBIERNO COMUNIDAD DE MADRID, 2011
- ^ Ricardo Castellano & Pablo Schnell, Arquitectura Militar de la Guerra Civil en la Comunidad de Madrid: Sector de la Batalla de Brunete, p. 77, VICEPRESIDENCIA, CONSEJERÍA DE CULTURA Y DEPORTE Y PORTAVOCÍA DE GOBIERNO COMUNIDAD DE MADRID, 2011
- ^ Paul Preston, General Franco as a military leader, The transactions of the Royal Historical Society: sixth series, 4 . p. 36, 1994
- ^ 1 2 Paul Richard Huard, World War II Didn’t Begin in 1939. It Began in 1936 — In Spain, Arc Digital, Aug 29, 2019
- ^ 1 2 Daniel Bosque, Spanish Civil War: A testing ground for Second World War, The Local, 18 July 2016
- ^ 1 2 3 4 Alex Clifford, Why Did the Republicans Lose the Spanish Civil War?, History Hit, 11 Februar 2020
- ^ 1 2 4: The Spanish Civil War, p. 157
- ^ 1 2 Spanish Civil War 1936–9, pp. 104–105
- ^ John T. Correll, The Condor Legion, Air Force Magazine, January 30, 2013
- ^ Peter H. Oppenheimer, From the Spanish Civil War to the Fall of France: Luftwaffe Lessons Learned and Applied, pp. 133–174, The Journal of Historical Review, Summer 1986 (Vol. 7, No. 2)
- ^ 1 2 CIVIL WAR CASE STUDY 1: THE SPANISH CIVIL WAR (1936–39), pp. 239–240
- ^ 1 2 3 Lannon, p. 86
- ^ 1 2 3 4 Lannon, p. 85
- ^ 1 2 3 4 Lannon, p. 84
- ^ 1 2 3 Lannon, p. 88
- ^ 1 2 3 4 Lannon, p. 87
- ^ Víctor Arrogante, El maquis español: La guerrilla antifranquista, Multiforo.eu
- ^ 1 2 Tim Reuter, Before China's Transformation, There Was The "Spanish Miracle", Forbes, May 19, 2014
- ^ World Population, GDP and Per Capita GDP, 1-2003 AD
- ^ 1 2 3 4 Lannon, p. 89
- ^ 1 2 3 4 5 6 Alex W. Palmer, The Battle Over the Memory of the Spanish Civil War, SMITHSONIAN MAGAZINE, July 2018
- ^ Lannon, p. 91
- ^ 1 2 3 4 5 ARITZ PARRA, Digging up Franco: Spain divided over dictator’s legacy, Associated Press, August 5, 2018
- ^ 1 2 3 Danny Wood, Civil War legacy divides Spain, BBC News, 18 July 2006
- ^ Danny Wood, Civil War legacy divides Spain, BBC News, 18 July 2006
- ^ Law 52/2007, Of December 26, Which Are Recognized And Broaden Rights And Measures In Favour Of Those Who Suffered Persecution Or Violence During The Civil War And The Dictatorship. Global-Regulation
- ^ Factbox: Reactions to Spain's exhumation of former dictator Franco, Reuters, October 24, 2019
- ^ 1 2 3 Nathan Hoback, "Hooray for Hollywood": Postwar Cinema and Trauma in Franco's Dictatorship in Spain, pp. 1–11, Undergraduate Honors Theses, 2010
- ^ 1 2 3 4 Arantxa Carceller, La literatura durante la Guerra Civil Española y el Franquismo, Los ojos de Hipatia, Ago 3rd, 2012
- ^ 1 2 3 Larissa Drachler, La memoria colectiva de la Guerra Civil Española a través del papel, pp. 2–7, FILMHISTORIA Online, Vol. XXIV, núm. 1 (2014)
- ^ MARÍA DOLORES JIMÉNEZ-BLANCO, Arte y poder en la posguerra española, lavanguardia, 16/04/2016
- ^ 1 2 Literatura de la época franquista, Leer te divierte ¡Lee!
- ^ Post War Literature overview, Spanish Books, 2011
- ^ 1 2 Rueda Duque, CINE Y GUERRA CIVIL ESPAÑOLA, número 48 de la revista de ELE Punto y Coma
- ^ 1 2 3 Nathan Hoback, "Hooray for Hollywood": Postwar Cinema and Trauma in Franco's Dictatorship in Spain, pp. 76–81, Undergraduate Honors Theses, 2010
- ^ 1 2 3 4 Hans Lauge Hansen, Multiperspectivism in the Novels of the SpanishCivil War, Orbis Litterarum 66:2, pp. 148–166, Aarhus University, 2011
- ^ 1 2 Laura J. Lee Kemp, The middlebrow Spanish Civil War film: a site of mediation between culture and history, Middlebrow, 15 Februar 2017
