יחסי החוץ של ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Emblem of Israel.svg
הממשל בישראל
נשיא המדינה
ראובן ריבלין
ממשלת ישראל - הממשלה ה-33
ראש הממשלה
בנימין נתניהו
ממלא מקום ראש הממשלה
לא מונה באופן רשמי
היועץ המשפטי לממשלה
יהודה וינשטיין
הכנסת - משכן הכנסת
יושב ראש הכנסת
יולי אדלשטיין
חבר הכנסת
ועדות הכנסת
חוקי יסוד
בתי המשפט בישראל
בית המשפט העליון
נשיא בית המשפט העליון
אשר גרוניס
בית המשפט הגבוה לצדק
המשפט בישראל
הבחירות בישראל
מפלגות בישראל

שיטת הממשל בישראל
פוליטיקה בישראל
הפרדת הרשויות בישראל
יחסי החוץ של ישראל

פורטל - הממשל בישראל

מאז הקמת מדינת ישראל בשנת 1948 ידעו יחסי החוץ שלה עליות ומורדות - ביחסיה עם שכנותיה, עם המעצמות, עם שאר מדינות העולם, ועם הגופים הבינלאומיים. כמדינה קטנה במזרח התיכון שאפה ישראל לקבל את חסותה של מעצמה מערבית אחת לפחות כערובה לביטחונה ולשגשוגה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני קום המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי החוץ של התנועה הציונית

החל ממלחמת העולם הראשונה שמה התנועה הציונית את עיקר יהבה בפיתוח הקשרים הבינלאומיים עם בריטניה. האימפריה הבריטית הייתה עד מלחמת העולם השנייה מעצמה עולמית מבחינה פוליטית, כלכלית וצבאית. ההישג החשוב ביותר של הציונים בקשריהם עם בריטניה היה הצהרת בלפור, שבה הצהירה בריטניה על מחויבותה להקמת בית לאומי ליהודים בארץ-ישראל. עם הידרדרות היחסים עם בריטניה בעקבות הספר הלבן והתחזקות מעמדה של ארצות הברית החלה התנועה הציונית לפתח קשרים הדוקים יותר עם ארצות הברית.

מקום המדינה עד לסוף שנות השמונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים הראשונות להיווסדה זכתה מדינת ישראל לעדנה בעולם, ופרט למדינות המוסלמיות, רוב מדינות העולם הכירו בה. המדינה הקטנה החדשה נחשבה ל"אנדרדוג", ובשל הקרבה לשואה, והצלחתה של המדינה הצעירה להפריח את המדינה וליישבה, דעת הקהל בעולם המערבי כלפי ישראל הייתה חיובית בעיקרה, ובישראל נפתחו שגרירויות של מדינות רבות ואף שגרירות של מדינה מוסלמית אחת, טורקיה. באופן כללי, מדיניותה של ישראל הייתה לכונן קשרים עם כל מדינות העולם בלי להתייחס למשטר של המדינות. עם זאת, בשנותיה הראשונות סירבה ישראל ליצור קשרים עם ספרד תחת משטרו של פרנסיסקו פרנקו, בגלל היותו בן ברית של גרמניה הנאצית ובגלל זיכרונות תבוסת הרפובליקנים במלחמת האזרחים בספרד[1].

היחסים עם מדינות הגוש הקומוניסטי בכלל ועם ברית המועצות בפרט הידרדרו ככל שהובן כי ישראל מעוניינת להימנות עם הגוש המערבי. ב-1953 ניתקה ברית המועצות באופן זמני את יחסיה עם ישראל, ובשנים שלאחר מכן הובילו משפטי פראג ועסקת הנשק בין צ'כוסלובקיה ומצרים, להתקררות נוספת של היחסים. אף על פי כן, המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) הוסיפה לנהל קשרים מיוחדים עם ברית המועצות.

בשנותיה הראשונות של המדינה היא סבלה מבידוד מדיני ומנהיגי מדינות זרות לא ביקרו בה עקב החרם הערבי. רק ב-1955 נחת במדינה מנהיג זר ראשון, או נו, ראש ממשלת בורמה. ביקור או נו בישראל זכה לתגובה אוהדת בציבור הישראלי והיו שראו בו פתיחת השער לאסיה.

לאחר מלחמת ששת הימים ולאחר כיבוש השטחים מירדן, מסוריה וממצרים ניתקו ברית המועצות ומדינות מזרח אירופה (מלבד רומניה) את קשריהן עם ישראל כמחאה על כך שהיא לא נסוגה מהשטחים שכבשה. יחסים אלה חודשו רק לאחר נפילת חומת ברלין והתפוררות הגוש הקומוניסטי.

לאחר מלחמת יום הכיפורים פעלו מדינות ערב לבודד את מדינת ישראל בעולם. בלחצן ניתקו רובן המוחלט של מדינות אפריקה את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל, ובנובמבר 1975, העבירו את החלטה 3379 של העצרת הכללית של האו"ם שקבעה שהציונות היא גזענות.

בשנות ה-80, בעקבות מבצע שלום הגליל, גברה הביקורת העולמית על ישראל. כניסת הצבא ישראלי לבירה הערבית וטבח סברה ושתילה, שהוצג כאחריותה של ישראל, עוררו סערה בקרב מדינות העולם [דרוש מקור]. האינתיפאדה פגעה גם היא בדעת הקהל לגבי ישראל, שכן העלתה את שאלת הכיבוש של האוכלוסייה הערבית בשטחים. ניסיונותיהן של מדינות ערב להציג את ישראל כ"מדינה קולוניאליסטית" נשאו גם הם פרי וישראל זכתה לגינויים באו"ם.[דרוש מקור]

משנות התשעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המדינות המקיימות יחסים דיפלומטיים עם ישראל (בכחול); המדינות שאינן מקיימות יחסים דיפלומטיים עמה ולא עשו כן מעולם (בכתום); והמדינות שקיימו יחסים דיפלומטיים עם ישראל בעבר, אך אינן מקיימות עמה יחסים אלו כיום (בצהוב)

בשנות ה-90 חל שיפור ביחסי החוץ של ישראל, ומאז ועד היום קשרו קשרים דיפלומטיים עם ישראל 68 מדינות נוספות. מדינות אלו כוללות 28 מדינות מזרח אירופה וברית המועצות לשעבר, אשר החל ב-1989 החלו לקשור קשרים עם ישראל. קבוצה נוספת של כ-30 מדינות כללה את מדינות אפריקה אשר התאכזבו מהקשר עם מדינות ערב והחל מאמצע שנות השמונים של המאה ה-20 החלו לקשור קשרים דיפלומטיים עם ישראל. בתחילה היו אלו זאיר, ליבריה, חוף השנהב וקמרון ולקראת סוף שנות השמונים הצטרפו אליהם אתיופיה וקניה. תהליך כינון הקשרים התקדם באיטיות בגלל העדר נחרצות ישראלית לכינון הקשרים מחד, חלקית בגלל חוסר הרצון של הממסד הביטחוני בקשרים רשמיים אשר עלולים להפריע לקשרים הביטחוניים החשאיים, ומאידך בגלל הקשרים של ישראל עם משטר האפרטהייד בדרום אפריקה. אולם בראשית שנות התשעים כוננו קשרים דיפלומטיים כמעט עם כל מדינות אפריקה. כן נקשרו קשרים עם מדינות קומוניסטיות במזרח אסיה, החל במונגוליה בספטמבר 1991, עבור דרך סין בינואר 1992 וכלה בוייטנאם, קמבודיה ולאוס במחצית השנייה של 1993. כן נקשרו קשרים עם הותיקן בדצמבר 1993, עם הודו, בינואר 1992 וטורקיה בדצמבר 1991. הסכמי אוסלו הביאו לקשירת קשרים עם ממלכת ירדן בעקבות הסכם השלום עם ירדן וכן לקשרים עם מרוקו, תוניסיה, עומאן, מאוריטניה וקטאר, אולם למעט עם ירדן, הקשרים עם מדינות אלו נותקו או הושהו בעקבות פרוץ האינתיפאדה השנייה או מבצע עופרת יצוקה[2].

עם זאת, המשיכה להימתח ביקורת קשה עליה באו"ם, בעיקר בשל המשך הבנייה המסיבית בהתנחלויות [דרוש מקור], פעילויות צבאיות שונות ובשנים האחרונות בעיקר עקב המשך בניית גדר הביטחון. הצעות גינוי רבות לישראל נדחו, למרות רוב עצום בעדן, בשל הטלת וטו מצד ארצות הברית, ידידתה העיקרית של ישראל.

בספטמבר 2011 נפתחה מחדש שגרירות ישראל בגאנה לאחר 38 שנות נתק.

כיום מכירות כ-160 מדינות בישראל ומקיימות איתה יחסים דיפלומטיים. 36 מדינות אינן מקיימות איתה יחסים דיפלומטיים, 26 מתוכן אינן מכירות בישראל, רובן הגדול מדינות מוסלמיות.

היחסים עם המעצמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים הראשונות להקמת המדינה, צרפת הייתה המעצמה הקרובה לישראל. במבצע קדש חברה ישראל לצרפת ולבריטניה כדי לתקוף את מצרים, אך אחרי מלחמת ששת הימים עלה המתח בין המדינות ומדיניות צרפת הפכה לפרו-ערבית.

באמצע שנות ה-60 של המאה ה-20 תחת הנהגתו של ראש-הממשלה לוי אשכול החל תהליך ההתקרבות של ישראל לארצות הברית, והיחסים הלכו והתהדקו עם הזמן. בתקופת המלחמה הקרה נתפסה ישראל על ידי האמריקנים כנכס פרו-מערבי למול העולם הערבי הפרו-סובייטי ברובו. גם לאחר נפילת מסך הברזל והפיכתה של ארצות הברית למעצמת-העל היחידה בעולם נשמרו היחסים המיוחדים בין המדינות. קשר אסטרטגי זה עומד בבסיס מדיניות החוץ של ישראל.

ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי ישראל-ארצות הברית
ארצות הברית היא התומכת הבולטת ביותר של מדינת ישראל. בתמונה, ראש ממשלת ישראל אריאל שרון ונשיא ארצות הברית ג'ורג' ווקר בוש

כבר קודם להקמת מדינת ישראל נחשבה ארצות הברית למטרה אסטרטגית של הנהגת היישוב. למרות הסתייגויות של חוגים מסוימים בממשל האמריקאי, הכיר נשיא ארצות הברית הארי טרומן בישראל, כ-11 דקות לאחר קום המדינה. אחת הסיבות לכך הייתה פגישתו עם חיים ויצמן כמה חודשים קודם לכן. המדינה השנייה שהכירה בישראל הייתה ברית המועצות.

כיום ארצות הברית נחשבת ל"ידידה הגדולה" של ישראל. ארצות הברית מצהירה מפעם לפעם כי היא ערבה לקיומה ולביטחונה של המדינה ואף משתמשת פעמים רבות בזכות הווטו שלה כנציגה קבועה במועצת הביטחון כדי למנוע החלטות הפוגעות בישראל. בתחילת שנות ה-2000, עם התפרצות האינתיפאדה השנייה, כשהביקורת נגד ישראל על פעילותה בשטחים גברה בכל העולם ובייחוד באירופה, עלה בארצות הברית מעמדה של ישראל בעקבות פיגועי 11 בספטמבר ומלחמת עיראק.[דרוש מקור]

ממשלות ישראל נוהגות לתאם את עמדותיהן עם ארצות הברית, ולפחות לקבל הסכמה שבשתיקה למעשיהן. כאשר מתגלעות מחלוקות, כמו למשל בנושא ההתנחלויות, ממשלת ישראל שואפת שהמחלוקת לא תעיב על עתיד היחסים בין המדינות. שני נשיאים, ביל קלינטון וג'ורג' ווקר בוש נחשבו לנשיאים אוהבי-ישראל ביותר. ביל קלינטון התפרסם ביחסו החם ליצחק רבין, ולאחר רצח יצחק רבין נפרד ממנו בעברית במילים "שלום חבר". במקביל, ישראל היא תומכת מסורתית של ארצות הברית בכל החלטה שנוגעת לאינטרסים אמריקאים. כתוצאה מההתנהגות של ממשלות ישראל ביחס לארצות הברית, יש הקוראים לה באירוניה "המדינה ה-51 של ארצות הברית".

משנות ה-70 של המאה ה-20, ארצות הברית מסייעת לישראל בסכומי כסף גדולים. חלק מהסיוע ביטחוני וחלקו אזרחי. מרבית הנשק המתוחכם שצה"ל משתמש בו הוא נשק אמריקני (למשל, כלי הטיס הקרביים של חיל האוויר הישראלי). בארצות הברית קיים לובי יהודי חזק שמסייע לקידום האינטרסים של מדינת ישראל אצל חברי סנאט וקונגרס ומתבסס על הקהילה היהודית הגדולה והעשירה בארצות הברית, שמתגוררת בעיקר במדינות מפתח במרוץ לנשיאות, כמו ניו יורק, קליפורניה ופלורידה.[דרוש מקור]

ברית המועצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי ישראל-ברית המועצות
הציר הראשון של ברית המועצות בישראל, פבל ירשוב, מוסר את כתב האמנתו ביום י"ב באב תש"ט

כבר בשנותיה הראשונות של ישראל הכירה בה ברית המועצות ולמעשה תמכה בה כבר בהצבעת האו"ם על הקמת המדינה בכ"ט בנובמבר, 1947. נשק ישראלי הגיע פעמים רבות מגרורות של ברית המועצות, כמו צ'כוסלובקיה. עד כדי כך הקשר היה חם בימי הקמת המדינה, שבארצות הברית פחדו שישראל הסוציאליסטית תהפוך למדינה קומוניסטית.

לאחר שבן-גוריון בחר את צד המערב ולאחר שמלחמת קוריאה העלתה את החיכוך בין מעצמות העל, סייעה ברית המועצות למדינות ערב, במסגרת המלחמה הקרה בארצות הברית. היא סיפקה לסוריה ולמצרים נשק, יועצים ואף לוחמים. כמו כן עשתה שימוש רב בתעמולה אידאולוגית אנטי-ישראלית כדי לנגח את ישראל והציונות. במשך שנים ארוכות סירבה ברית המועצות להתיר עלייה לישראל ושחרור סרבני מצפון, שהידועים שבהם הם אידה נודל ונתן שרנסקי. דבר זה גרם לביקורת גדולה בישראל ולקמפיין "שלח את עמי".

אחת מנקודות השפל ביחסים אלו הייתה הפיגוע בצירות הסובייטית בתל אביב בפברואר 1953. אחת מנפגעי הפיצוץ הייתה רעיית הציר. למרות התנצלות ישראל ניתקה ממשלת ברית המועצות כל יחסים דיפלומטיים עם ישראל עד לשיחות חשאיות שנערכו בסופיה כארבעה חודשים מאוחר מכן.

רוסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי ישראל-רוסיה

לאחר תום המלחמה הקרה ונפילת ברית המועצות, הטונים הצורמים שהגיעו מרוסיה התמתנו, וכיום יש לישראל יחסים דיפלומטיים, כלכליים וביטחוניים ענפים עם רוסיה, בין השאר בתחום המלחמה בטרור. מאידך, רוסיה תומכת באיראן, בסוריה ובפלסטינים, ומייצאת להם נשק. אחת הסיבות לכך היא כדי להוכיח עצמאות במדיניות החוץ מול ארצות הברית. כיום יש ביקורת בישראל על הקשר של הרוסים לתוכנית הגרעין האיראנית וכן על יחסם הסלחני לטרור הפלסטיני.

במקביל, היחסים הכלכליים והתרבותיים של ישראל ורוסיה נמצאים בפריחה גדולה, בשל העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים.

בריטניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי ישראל-בריטניה

בריטניה הייתה המעצמה העולמית העיקרית שהעניקה גיבוי ותמיכה לתנועה הציונית מימי הצהרת בלפור. היחסים הקרובים עם היישוב נחלשו לקראת סוף תקופת המנדט. לאחר הקמת המדינה שיתפה ישראל פעולה עם בריטניה (וצרפת) במלחמת סיני בשנת 1956. בריטניה מקיימת יחסים צבאיים עם ישראל במסגרת נאט"ו ומייצאת לה נשק‏[3], בתנאי שלא תשתמש בו ביהודה ושומרון. הבריטים הואשמו לעתים קרובות על ידי ערבים בפרו-ישראליות, ועל ידי ישראלים בפרו-ערביות, בניהול מדיניותם במזרח התיכון. שאלת המדיניות הבריטית בנושא הסכסוך הישראלי-ערבי, בעיקר לאחר 1967, היא שנויה במחלוקת בבריטניה עצמה, וניתן למצוא מגוון דעות רחב בנושא זה.

בשנים האחרונות הצטרפותה של בריטניה למחנה הנלחמים בטרור האסלאמיסטי ברחבי העולם הביאה להבנה גדולה יותר לצורכי הביטחון של ישראל, בעיקר מצידה של ממשלת בריטניה. עם זאת בקרב חלקים של השמאל הבריטי, כגון חבר הפרלמנט ג'ורג' גולווי, נמשכת הביקורת כלפי מדיניות ישראל. כמו כן באקדמיה הבריטית רווחת דעה אנטי-ישראלית רחבה ובשנים האחרונות נוצרו יוזמות להחרמת אוניברסיטאות ישראליות במחאה על הכיבוש הישראלי בשטחים. מגמה זו של ביקורת קשה הקיימת בכל חוגי השמאל באירופה, ובמיוחד בצרפת ובמדינות סקנדינביה, התגברה עם הפגיעה באוכלוסייה אזרחית פלסטינית במהלך האינתיפאדה השנייה, בניית גדר ההפרדה ומלחמת לבנון השנייה. עם זאת, תוכנית ההתנתקות שיפרה את היחס לישראל באירופה.

יש בדרך כלל התאמה באירופה בין היחס לישראל לבין היחס לארצות-הברית. החוגים האנטי אמריקנים בציבור האירופי הם בדרך כלל מתנגדי ישראל. החוגים הפרו-אמריקנים, ובהם רוב הממשלות האירופיות, הם בדרך כלל גם פרו-ישראלים יותר.

צרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי ישראל-צרפת

עד שנות השישים הייתה צרפת הידידה המרכזית של ישראל, והיא סיפקה חלק ניכר מהנשק של המדינה הצעירה. שיאי הסיוע הביטחוני של צרפת לישראל התבטאו בעסקת המיראז'ים והסיוע בבניית הכור האטומי בדימונה. ב-1956 נלחמה צרפת לצד ישראל במלחמת סיני. כיבושי ישראל במלחמת ששת הימים, והעובדה שישראל נלחמה בידידותיה של צרפת, לבנון וסוריה, הובילו להטלת אמברגו על סחר בנשק עם ישראל. מלחמת לבנון הביאה לביקורת מתמשכת על המדינה, ולמדיניות פרו-ערבית מובהקת, שהושפעה מהאוכלוסייה המוסלמית והערבית הגדולה בצרפת. היחסים בין המדינות הגיעו לשפל בתקופת כהונתו של ז'אק שיראק, אשר הרבה למתוח ביקורת נוקבת על ישראל, תוך תמיכה בפלסטינים וביאסר ערפאת. בשנים אלו גם התגברו באופן ניכר מקרי האנטישמיות בצרפת. בשנת 2007 נבחר לתפקיד נשיא המדינה ניקולא סרקוזי, אשר ידוע בתמיכתו במדינת ישראל. סרקוזי הביע מספר פעמים בכלי התקשורת את תמיכתו בישראל, ואף הגיע לוועידת הנשיא בבנייני האומה בירושלים. עם עלייתו לנשיאות, הפכה צרפת לידידה הגדולה ביותר של ישראל באירופה. במהלך מלחמת לבנון השנייה קראה צרפת להפסקת אש הומניטרית בין ישראל וחזבאללה, וכך גם במהלך מבצע "עופרת יצוקה" ברצועת עזה.

גרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי ישראל-גרמניה

יחסי ישראל וגרמניה הם יוצאי דופן וטעונים. מדינת ישראל, שהוקמה שלוש שנים אחרי כניעת גרמניה הנאצית, נעה בין שאיפה שברגש להחרמת גרמניה לבין רצון למחול לגרמנים על מנת לשפר את סיכויי ההישרדות. בדרכון שהוציאה המדינה בשנותיה הראשונות נכתב כי הוא תקף לכל מדינות העולם, פרט לגרמניה, אולם בעל הדרכון היה יכול לבקש כי המילים "פרט לגרמניה" יימחקו.

ב-1952 נחתם הסכם השילומים עם גרמניה המערבית של קונרד אדנאואר. ההסכם ספג ביקורת קשה מצד מנהיגים ישראלים, כמנחם בגין ודב שילנסקי ונגדו התקיימו הפגנות קשות, שבהן הופיעו, לראשונה אחרי השואה, יהודים עם טלאי צהוב. במשך שנים אחר כך, ישראלים רבים החרימו תוצרת גרמנית וסירבו לבקר על אדמתה. כיום רק ישראלים מעטים מחרימים סחורות גרמניות וברלין היא יעד תיירותי ישראלי מרכזי.

בתחילת שנת 1965, היה יחסו של ראש ממשלת גרמניה, לודוויג ארהרד, אוהד לישראל והיהודים. בדומה לקודמו, אדנאואר, היה גם ארהרד מעוניין בכינון קשרים דיפלומטיים עם ישראל, אך אף הוא נרתע מפעולה בנושא, בעיקר כיוון שחשש מהתגובות בעולם הערבי.

המצב הפוליטי בגרמניה עבר מספר שינוי משמעותי בעקבות מספר אירועים ב-1965:

גרמניה הבינה כי אם תתרחש החרפה במזרח התיכון או שתפרוץ מלחמה, העולם יטען כי גרמניה גרמה להפרת האיזון באזור, וכי אם ינותקו היחסים הדיפלומטיים בין גרמניה המערבית ומצרים, ייווצר תקדים בעל השלכות חמורות שיצרו את צעדי המדיניות בנושא היחסים בין גרמניה המזרחית לגרמניה המערבית. גרמניה המערבית העדיפה לכונן יחסים דיפלומטיים עם ישראל, כיוון שחשבה שפעולה כזו תחזיר את היציבות למזרח התיכון, תבטל את הצורך באספקת נשק לישראל ותאפשר להמיר אותה בסיוע כלכלי; כמו כן, גורמים עוינים בקואליציה יעזבו לפחות לזמן מה את עניין חוקי ההתיישנות; לבסוף, גם אם מצרים ומדינות נוספות ינתקו את קשריהם הדיפלומטיים, גרמניה תהיה מסוגלת לספוג זאת.

קורט בירנבך מונה לעסוק בצדדים הטכניים. ראשית, הקמת קונסוליות בשתי המדינות, שיהפכו בבוא העת לשגרירויות מלאות; שנית, סיוע כלכלי ופגישה אישית בין לוי אשכול ללודוויג ארהרד. ארהרד שחרר ידיעה לעיתונות ב-7 במרץ 1965, שבה נכתב: "הממשלה הפדרלית חותרת לכינון קשרים דיפלומטיים עם ישראל. צעד זה עשוי לתרום לנורמליזציה ביחסים. הוא אינו מכוון נגד שום מדינה ערבית. הממשלה הפדרלית לא תספק נשק לאזורי מתיחות."

באופן זה החלו יחסים דיפלומטיים מלאים בין ישראל וגרמניה המערבית ב-1965. יחסים אלה התחממו, גם כאשר מדינות אירופה אחרות ביקרו את ישראל. לעיתוני גרמניה יש יחס מיוחד לישראל. בצהובון בילד אף נדרשים העיתונאים לחתום על נאמנות לישראל.[דרוש מקור] כיום, בעיקר לאחר עליית אנגלה מרקל לשלטון, נמצאת גרמניה ביחסים מצוינים עם מדינת ישראל, ואף מעניקה לה סיוע צבאי - לדוגמה הצוללות מסדרת דולפין שמימנה ממשלת גרמניה לישראל בתגובה למלחמת המפרץ. אחד המניעים ליחסים בין ישראל וגרמניה הוא חובה מוסרית, שנמצאת בקונצנזוס הפוליטי והציבורי בגרמניה, לדאוג להישרדות ישראל.

גרמניה היא שותפת הסחר השנייה בעולם עם ישראל (כ-500 מיליון מארק); כספי השילומים לישראל מסתכמים בכ-86 מיליארד מארק.[דרוש מקור] החל משנת 1965 מוגש סיוע כלכלי לישראל בגובה של 140 מיליון מארק בממוצע לשנה. משלחות חילופי נוער פועלות מדי שנה, כ-7000 צעירים גרמנים מבקרים מדי שנה בישראל וכ-3000 צעירים ישראליים מבקרים מדי שנה בגרמניה.

האיחוד האירופי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביקורי ראשי מדינות זרות בישראל כולל ביקור ביד ושם. בתמונה: ביאטריקס, מלכת הולנד בביקור ביד ושם ב-1995

לאיחוד האירופי וישראל היסטוריה משותפת ארוכה, המתאפיינת בתלות הדדית ובשיתוף פעולה הולכים וגוברים - שניהם שותפים לאותם ערכי דמוקרטיה, כבוד לחירות ושלטון החוק, ושניהם מחויבים למערכת כלכלית קפיטליסטית בינלאומית פתוחה המבוססת על עקרונות השוק. מובילים ישראלים בתחום הפוליטיקה, התעשייה, המסחר והמדע עומדים בקשרים הדוקים עם אירופה. למעלה מחמישה עשורים של מסחר, חילופי תרבות, שיתוף פעולה פוליטי ומערכת הסכמים מפותחת ביצרו את היחסים הללו.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארבע המדינות חברות האו"ם, מתוך שש המדינות שהיו הגרעין המייסד של האיחוד האירופי, לוקסמבורג, בלגיה, צרפת והולנד, הצביעו בעד תוכנית החלוקה ויצרו קשרים דיפלומטיים עם ישראל כבר בינואר 1949. ביוני 1964 נחתם הסכם כלכלי לשלוש שנים בין האיחוד האירופי לבין ישראל. אולם לקראת מועד חידושה, מלחמת ששת הימים הביאה לקרע בין מדינות האיחוד ביחסן לישראל. בעוד המלחמה הביאה לאהדה ותמיכה לישראל מצד רוב מדינות האיחוד, צרפת האשימה את ישראל בפרוץ המלחמה וגילתה כלפיה יחס עוין. בעוד גרמניה, בלגיה, הולנד ואיטליה בקשו לקשור קשרים כלכליים מיוחדים עם ישראל בסוף 1967, צרפת התנגדה לכל העדפה כלכלית ביחסים עם ישראל. רק ביוני 1970 נחתם הסכם להורדת מכסים לחמש שנים בין ישראל והאיחוד האירופי בעקבות הסכמה בין צרפת והולנד, על פיה צרפת הסירה את התנגדותה ליחסים עם ישראל והולנד הסכימה לקשרים על מדינות המגרב ולבנון. במהלך שנים אלו צרפת השקיעה מאמצים רבים לשכנע את מדינות האיחוד האחרות לנקוט גם הן ביחס עוין כלפי ישראל. במאי 1971 הצליחה צרפת להביא להסכמה בפה אחד של מדינות האיחוד על מסמך לא רשמי שקרא לנסיגה ישראלית לגבולות שלפני מלחמת ששת הימים עם תיקוני גבול קלים, הפיכת ירושלים לבינלאומית והחזרת הפליטים או פיצויים. מסמך זה הביא לקירור היחסים עם ישראל ומנהיגים אירופאים השמיעו הצהרות על הבעיה הפלסטינית וזכותם למדינה‏[4].

בשנת 1973 הורחב האיחוד האירופי על ידי צירוף דנמרק, בריטניה ואירלנד וישראל בקשה מגרמניה לוודא שההרחבה לא תפגע באינטרסים מדיניים או כלכליים של ישראל. במהלך מלחמת יום הכיפורים, אף אחת ממדינות האיחוד לא הסכימה לאפשר לרכבת האוירית של סיוע צבאי לישראל מארצות הברית לתדלק בשטחה. ב-6 בנובמבר 1973 קראו מדינות האיחוד לנסיגה ישראלית מהשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, הכרה בזכות על המדינות להתקיים בגבולות מוכרים ובטוחים והכרה בזכויות הפלסטינים להגדרה עצמית. אבא אבן ביקש ממדינות אירופה לחזור בהן מהצהרה זאת ויצחק רבין ראה בה אימוץ העמדה הערבית על ידי האיחוד האירופי‏[5].

במהלך שיחות השלום בין ישראל ומצרים סירבו מדינות האיחוד להביע תמיכה חד משמעית בשיחות בין ישראל ומצרים והצהירו שיש לדאוג לזכויות הפלסטינים להגדרה עצמית. נציגים אירופאים נפגשו עם נציגים של אש"ף וב-25 בספטמבר 1979 אמר שר החוץ של אירלנד בעצרת הכללית של האו"ם, בשם מדינות האיחוד, שיש לתת לנציגים של הפלסטינים, כשהכוונה לאש"ף, לקחת חלק מלא בשיחות. משה דיין, שר החוץ של ישראל, אמר שהעמדה האירופית מזיקה לשיחות השלום עם מצרים ואינה מוסרית שכן אין לדרוש ממדינה לשאת ולתת עם ארגון טרור שמבקש להשמידה‏[6].

יחסי האיחוד האירופי וישראל במאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל ממרץ 2003, מתקיימת השותפות בין האיחוד האירופי לישראל במסגרת מדיניות השכנות האירופית, שנועדה לאפשר למדינות שכנות שאינן חברות באיחוד להצטרף לאזור הסחר החופשי האירופי. תוכנית הפעולה הראשונה של האיחוד וישראל במסגרת זו נחתמה בדצמבר 2004.

בשנת 2008 החליטו האיחוד האירופי וישראל על שדרוג נוסף ביחסים ביניהם. על פי ההחלטה, ישראל תצטרף לתוכניות של האיחוד האירופי בתחומים שונים וכן תוקם קבוצת עבודה משותפת לישראל ולאיחוד האירופי במטרה לצרף את ישראל לשוק האירופי האחיד (EU Single Market). עבודה זו תניח תשתית לשדרוג נוסף של היחסים בעתיד. ההחלטה על שדרוג היחסים עם ישראל התקבלה פה אחד על ידי שרי החוץ של 27 המדינות שהיו חברות באיחוד האירופי דאז, ולמרות התנגדותם של גורמים בעולם הערבי וברשות הפלסטינית‏[7].

בשנת 2010 קרא הפרלמנט האירופי לשחרורו המיידי של החייל החטוף גלעד שליט, ונשיא הפרלמנט האירופי, יז'י בוז'ק, נפגש עם אביו של החייל, נועם שליט, והציע את עזרתו בשחרור‏[8]. בהמשך קראה גם שרת החוץ של האיחוד האירופי, קתרין אשטון, לשחרורו המיידי של גלעד ודרשה מהחמאס לאפשר לצלב האדום לבקר אותו. אשטון גם נפגשה עם הוריו של החייל החטוף‏[9].

בפברואר 2011 הגיעו 420 משרי האיחוד האירופי וכן חברי פרלמנט מהאיחוד לירושלים במסגרת כנס תמיכה בישראל שנערך על ידי ארגון "החברים האירופאים של ישראל" (European Friends of Israel, EFI), המהווה שדולה למען ישראל באירופה. בכנס נכחו גם ראש ממשלת ישראל, נשיא המדינה, יו"ר האופוזיציה, נגיד בנק ישראל ושרים ישראלים רבים‏[10].

מספר פוליטיקאים הן באיחוד האירופי והן בישראל העלו את הרעיון שישראל תצטרף לאיחוד האירופי. בין התומכים ברעיון ראש ממשלת איטליה, סילביו ברלוסקוני[11], ראש ממשלת ליטא, אנדריוס קוביליוס[12] וכן מספר חברי הפרלמנט האירופי. באיחוד האירופי יש המתנגדים לרעיון צירופה של ישראל לאיחוד בשל סיבות פוליטיות או בשל מיקומה הגאוגרפי. בין המתנגדים יש המתנים את צירופה של ישראל לאיחוד בהתקדמות המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים ולמדינות ערב. גם המתנגדים לצירוף ישראל כחברה מן המניין באיחוד, בדרך כלל תומכים ברעיון של צירוף ישראל לשוק האירופי האחיד (EU Single Market) ובהענקת מעמד מיוחד לישראל, מעמד הדומה לזה של שווייץ באיחוד האירופי (שאינה חברה באיחוד אך שותפה מלאה בשוק האחיד, המבוסס על "ארבע החירויות" של האיחוד האירופי (Four Freedoms) - מעבר חופשי של סחורות, הון, שירותים ואנשים).

מדינות ערביות ומוסלמיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקום המדינה עד לשנות התשעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם הקמת המדינה פלשו מדינות ערב השכנות אליה לתוך תחום המנדט הבריטי, עם סיום מלחמת העצמאות סירבו מדינות ערב לחתום על הסכמי שלום לסיום הלחימה והסכימו רק להסכמי שביתת נשק על מנת שצה"ל לא יפלוש לתחומן (עיראק, שאין לה גבול משותף עם ישראל, סירבה לחתום על הסכמי שביתת הנשק).

כתוצאה ממצב זה לא קיימה ישראל יחסים משמעותיים עם מדינות ערב (למעט ירדן) עד לסוף שנות השבעים. במהלך השנים היו מגעים בלתי רשמיים מעטים בין הצדדים, בעיקר בוועדות שביתת הנשק שהוקמו כתוצאה מההסכמי שביתת הנשק.

עם ירדן קיימה ישראל קשרים משמעותיים, שהיו המשך לקשרים עם המלך עבדאללה הראשון לפני קום המדינה. קשרים אלו אף הבשילו בתחילת שנות החמישים לחתימה על הסכם שלום בראשי תיבות אולם התפוצצו לאחר רצח המלך עבדאללה ב-1951. לאחר הפסקת הקשרים למשך עשור, התחדשו המגעים עם ירדן בתחילת שנות השישים, אף על פי שקשרים אלו לא הצליחו למנוע את השתתפות ירדן במלחמת ששת הימים, הרי שלאחריה נמשך שיתוף הפעולה וישראל אף סייעה לירדן למנוע פלישה סורית מסיבית לתחומה במהלך ספטמבר השחור. כתוצאה מקשרים אלו נמנעה ירדן מהשתתפות משמעותית במלחמת יום כיפור ולאחר מכן קיימה מצב של שלום דה פקטו עם ישראל.

לאחר התבוסה במלחמת ששת הימים וחוסר ההצלחה של מלחמת ההתשה ניסתה מצרים להחזיר את כבודה, על ידי קבלת סיני מישראל. חוסר ההצלחה שלה להשיג זאת באמצעים מדיניים בשל המדיניות הקשוחה של ממשלת גולדה מאיר היה בין הסיבות לפרוץ מלחמת יום כיפור. לאחר המלחמה החלו מגעים מדיניים בין ישראל ומצרים שהתנהלו תחת המטרייה של שיחות הפרדת הכוחות. הסכם הביניים שהושג ב-1975, הביא להמשך המגעים, לביקורו של אנואר סאדאת בישראל ב-1977 ולבסוף להסכם השלום ב-1979. עם זאת מצב השלום החם יחסית של השנים הראשונות התדרדר במהלך מלחמת לבנון לשלום קר.

בתקופה זו ישראל קשרה יחסים עם מדינות מוסלמיות שאינן ערביות כגון ניגריה, ניז'ר, מאלי וצ'אד. יחסים אלו נותקו בעקבות חרם של האיחוד האפריקני על ישראל. חלק מהיחסים שוקמו בשנות התשעים.

כמו כן, מדינות מוסלמיות כמו איראן (עד למהפכה) קיימו יחסים דיפלומטיים וקשרי מסחר משמעותיים.

החל משנות התשעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר חתימת הסכמי השלום עם מצרים ועם ירדן והחתימה על הסכמי אוסלו חל שיפור מסוים ביחסיה של ישראל עם מספר מדינות ערביות, אף על פי שישראל נמצאת במצב של חיכוך מתמיד עם העולם הערבי המושפע מאוד מיחס ישראל לפלסטינים. עם מצרים קיים שלום קר מאז פרוץ מלחמת שלום הגליל ב-1982. בין מצרים, ירדן והרשות הפלסטינית לבין ישראל קיימים הסכמים מסחריים מיוחדים הנותנים עדיפות לתוצרת משותפת, בעיקר בתחום הטקסטיל.

ישראל נמצאת ביחסי איבה מתוחים עם סוריה ועם לבנון. אזרחים עם דרכון ישראלי מנועים לפי חוק מלבקר בסוריה ובלבנון, ולהפך. עם זאת, הגבול עם סוריה שקט מאוד וכמעט ללא תקריות, ומאז הנסיגה הישראלית מלבנון בשנת 2000 ירדה משמעותית גם כמות התקריות בגזרה זו - עד למלחמת לבנון השנייה שפרצה בשנת 2006.

לאחר יישום תוכנית ההתנתקות הודיעו מדינות מוסלמיות נוספות כמו פקיסטן על חימום יחסים. מאידך, בשנים האחרונות הוחרפו היחסים עם איראן, שלאחר המהפכה האסלאמית ועליית ח'ומייני לשלטון ניתקה את יחסיה עם ישראל (ראו הרחבה בערך יחסי ישראל איראן). איראן תמכה באופן פעיל בחזבאללה בזמן מלחמת לבנון השנייה. היחסים של ישראל עם הרשות הפלסטינית יודעים עליות וירידות, שחלקן מביאות לפרצי אלימות קשים. ישראל החליטה לנתק מגע עם הרשות הפלסטינית בשל עליית מפלגת החמאס לשלטון ברצועת עזה.

מדינות ערב שאינן מקיימות קשרים עם ישראל הן סעודיה, סודאן, אלג'יריה ולוב הקרובות, אך גם מדינות מוסלמיות שאינן במזרח התיכון כמלזיה וכאינדונזיה אינן מקיימות יחסים רשמיים עם ישראל. מדינות ערב שמקיימות יחסים חמים יותר עם ישראל הן תוניסיה, מרוקו ומאוריטניה (עד לשנת 2010, בה נותקו היחסים). בנוסף, קיימות מדינות כאיחוד האמירויות הערביות וכקטאר, שישראל לא מקיימת איתן יחסים רשמיים, אך בין המדינות ישנם קשרים כלכליים ומשלחות עסקיות רבות.

אלבניה גם היא שדרגה את יחסיה עם מדינת ישראל בתקופה זו, כמו גם המדינות המוסלמיות שנוצרו מהתפוררות הגוש הסובייטי.

טורקיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי ישראל-טורקיה

לישראל היו יחסי מסחר וצבא מיוחדים עם טורקיה, שמהווה סיוע אסטרטגי מול השכנה המשותפת, סוריה. גם אחרי חילופי השלטון ועלייה של מפלגה אסלאמית בטורקיה, נותרו היחסים המיוחדים, שחלקם נעשו ישירות מול הצבא. טורקיה הייתה יעד נופש מועדף על הישראלי. לאחר מבצע ההשתלטות של חיל הים הישראלי על ספינות המשט לעזה ב-31 במאי 2010, הוקפאו היחסים בין ישראל לטורקיה כמעט לחלוטין, כשבין היתר, הוקפא קו הטיסות בין נתב"ג ואנטליה (שהיה פעיל במשך 20 שנה ברציפות ונחשב לאחד מקווי התעופה הפעילים ביותר מישראל) וכן החלו חילופי האשמות חריפים ביותר בין ממשלת טורקיה לממשלת ישראל.

החרם הערבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – החרם הערבי

יחסי החוץ של ישראל הושפעו מהחרם הערבי שהוטל עליה ועל חברות הסוחרות איתה מצד מדינות ערב. בעקבות הסכמי השלום הוסר החרם הערבי. בשנות ה-90 התחילו להופיע מוצרים חדשים של מותגים בינלאומיים, כמו מכוניות מיצובישי וטויוטה, פחיות פפסי קולה וסניפים של רשת מקדונלד'ס וברגר קינג. בעקבות האינתיפאדה השנייה מספר סמלי של חברות מסחריות החליטו להחרים את ישראל, אך הייצוא הישראלי לא נפגע.

האו"ם וגופים בינלאומיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכנית החלוקה
דגל ישראל שהונף באו"ם ב-1949 בהצטרפות ישראל לאו"ם
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי ישראל-האו"ם

מאז הקמת המדינה ב-14 במאי 1948, לישראל ולאומות המאוחדות יש יחסים מעורבים. רוב המחלוקות נוגעות בסכסוך הערבי-ישראלי (לרבות הסכסוך הישראלי-פלסטיני). סוגיות אחרות צצות מדי פעם.

המנדט לפלשתינה (ארץ ישראל) ב-1922 ותוכנית החלוקה של האו"ם תמכו במטרת הציונות: להקים בית מולדת לעם היהודי. צעד מכריע להקמתה של מדינת ישראל הוא ההחלטה שהתקבלה על ידי העצרת הכללית של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947, ובה אושרה תוכנית החלוקה - סיום המנדט הבריטי וחלוקתה של ארץ ישראל המערבית לשתי מדינות: יהודית וערבית.

החלטה 181 של עצרת האו"ם שהיוותה את היסוד להכרזת העצמאות של מדינת ישראל ואת הפיכתה של ירושלים לעיר בינלאומית, התקבלה עם 33 קולות תומכים, 13 מתנגדים ו-10 נמנעים. זו הייתה הפעם הראשונה שהאו"ם החליט על הקמת שתי מדינות על ידי הצבעה.

במהלך מלחמת העצמאות פעלו בישראל שני מתווכים מטעם האו"ם, שניסו להשיג הפסקת אש בין ישראל לשכנותיה: פולקה ברנדוט, שנרצח בירושלים, וראלף באנץ', שנתמנה במקומו והביא לבסוף לחתימת הסכמי שביתת הנשק.

ישראל התקבלה לאו"ם כחברה ה-59 בהחלטה 273 ב-11 במאי 1949, ולמחרת הניפו שר החוץ משה שרת והשגריר הראשון באו"ם אבא אבן את דגל ישראל בפתח הבניין.

לאחר מלחמת העצמאות העניקו ארגוני הסעד של האו"ם סיוע מסוים לפליטים הפלסטינים.

על אף שישראל חבה את קיומה להחלטת האו"ם, אין היא נהנית בו מתמיכה, ובה בעת קיימת בישראל חשדנות קשה כנגד האו"ם, שהתבטאה באמרתו של דוד בן-גוריון, "או"ם שמום". באופן מסורתי, האו"ם תמך בישראל כשהחליטה לוותר על שטחים, אך ביקר אותה בגין פעולות צבאיות. לשפל חסר תקדים הגיעו יחסי ישראל והאו"ם בהחלטתה של העצרת הכללית, שהתקבלה בנובמבר 1975, בתמיכת המדינות הקומוניסטיות ומדינות ערב, לפיה הציונות היא סוג של גזענות (החלטה 3379). בדצמבר 1991 חזרה בה עצרת האו"ם מהחלטה זו. גם החלטות רבות של מועצת הביטחון של האו"ם עוסקות בישראל ובשכנותיה (החלטה 181, החלטה 242, החלטה 338 ועוד רבות אחרות).

בניסיון לחצוץ בין ישראל לשכנותיה, על מנת למנוע מעשי איבה ביניהן, פעלו ופועלים כוחות או"ם אחדים במדינות הסמוכות לישראל. בעקבות מלחמת סיני הוצב בצד המצרי של הגבול עם ישראל, וכן בשארם א-שייח, כוח חירום בינלאומי של האו"ם. ב-17 במאי 1967 דרש נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר, ממפקד כוח החירום של האו"ם בסיני וברצועת עזה שכוחותיו יעזבו את קווי הגבול ויתרכזו במחנותיהם. דרישתו נענתה בחיוב. בעקבות צעדים אלה ואחרים פרצה מלחמת ששת הימים. חוסר שיתוף הפעולה של האו"ם בנושא חטיפת החיילים מהר דוב בשנת 2000 מהווה עד היום את אחד הנושאים הפתוחים בין ישראל והאו"ם.

שיפור קל במצב היחסים נרשם ב-2005 בעקבות עצרת למאבק באנטישמיות שערך האו"ם ומינויו של דני גילרמן, שגריר ישראל באו"ם, לתפקיד סגן מזכ"ל האו"ם‏[13].

במהלך מלחמת לבנון השנייה נהרגו בשגגה חמישה משקיפי יוניפי"ל מטיל תועה של צה"ל. התקרית גררה ביקורת רבה מכיוון האו"ם והתקררות נוספת ביחסים.

מצבה של ישראל באו"ם רחוק מלהיות נוח. בעצרת האו"ם חברות 60 מדינות מוסלמיות, מהן 24 מדינות ערביות. מדינות אלה מתייצבות לעתים קרובות נגד עמדות ישראל. פעמים רבות מדינות העולם השלישי מתנגדות גם הן לעמדה הישראלית, הנתפשת קשורה לארצות הברית. בנסיבות אלה התקבלו במוסדות האו"ם החלטות רבות שנוגדות את עמדת ממשלת ישראל. ישראל נהנית מתמיכה עקבית בהצבעות באו"ם של ארצות הברית, המטילה לעתים קרובות וטו במועצת הביטחון על החלטות שאינן אוהדות לישראל. מדינות אירופה מצביעות בנושאים שונים של הסכסוך הישראלי-ערבי על פי העניין העומד לדיון. לעתים, הן תומכות בצד הישראלי, לעתים נמנעות ולעתים מצביעות נגד.

גופים בינלאומיים וארגונים לא ממשלתיים רבים, ובראשם ארגון "אמנסטי" (וכן אונר"א והצלב האדום), מבקרים את ישראל על הפרת זכויות אדם בשטחים. בישראל קיימת ביקורת על גופים אלה.

אסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישראל נמצאת בקשרי מסחר וחוץ טובים עם הודו, עם קזחסטן, עם סין ועם יפן. יחסי ישראל והודו קשורים גם לסיוע צבאי של ישראל להודו נגד פקיסטן השכנה. הודו הפכה בשנים האחרונות לשותפות מסחר מרכזית ותעשיית ההיי-טק הישראלית מעסיקה מתכנתים הודים רבים. במשך שנים היו היחסים בין ישראל וסין בעייתיים עקב התמיכה המסורתית של סין במדינות הבלתי מזדהות והתנגדותה למדינות מערביות ועקב היחסים בין ישראל לטייוואן. יחסי ישראל וסין השתפרו מעט עם ההפשרה במדיניות הסינית, אך נפגעו עקב הווטו האמריקאי על עסקת ההשבחה של מטוסי הפלקון.

בנוסף, מקיימת ישראל קשרים דיפלומטיים עם ממשלת מיאנמר, ויש לה שגרירות ביאנגון. שגרירות מיאנמר בישראל נמצאת בתל אביב והיא אחת השגרירויות הגדולות של מיאנמר בעולם. הקשרים כוללים סחר בידע והכשרת פקידי ממשל ממיאנמר בארץ. ישנם פרסומים הטוענים שהקשרים כוללים גם סחר בנשק.

ידידות בעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קנדה, צ'כיה ואוסטרליה נוקטות גם הן מדיניות פרו-ישראלית. קנדה הייתה המדינה הראשונה בעולם שהודיעה על החרמת החמאס לאחר ניצחונו בבחירות בשנת 2006. מדינות מזרח אירופה מנהלות קשרים מסחריים ענפים וצומחים עם ישראל ומייבאות ממנה נשק. עיקר הייצוא הישראלי בשנת 2005 היה למדינות האיחוד האירופי. כמו כן, ממשלת הולנד הנוכחית הביעה מספר פעמים עמדות פרו-ישראליות מובהקות, כגון תמיכה מוחלטת בישראל במהלך מלחמת לבנון השנייה, התנגדות נחרצת ותמיכה בהמשך החרם של האיחוד האירופי על ממשלת חמאס. מיקרונזיה, נאורו, פלאו ואיי מרשל תומכות לרוב באופן גורף בישראל בהצבעות האו"ם.

סקנדינביה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנותיה הראשונות של ישראל, נהנתה המדינה הצעירה מאהדה רחבה של מדינות סקנדינביה, שתמכו בדמוקרטיה הצעירה בהתלהבות רבה, תוך דגש על היותה של ישראל מדינה ייחודית בנוף המזרח תיכוני. הסממנים הסוציאליסטים של ישראל, דוגמת הקיבוץ, היוו מוקד משיכה למתנדבים משבדיה. עם זאת, בחלוף השנים, עם פרוץ העימותים בין ישראל לפלסטינים ועקב תחושת האכזבה של ממשלת נורבגיה מכך שהסכמי אוסלו לא הובילו לשלום קבע, הפכו מדינות האזור למבקרות קשות ביותר של ישראל.

מדינות העולם השלישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

דגל טוגו בכניסה לקריית הממשלה בירושלים, בעת ביקור ראש המדינה בישראל.

עד מלחמת יום הכיפורים, ישראל עשתה ניסיונות להיחלץ מהבידוד העולמי ביצירת קשרים עם מדינות עולם שלישי מתפתחות בדרום אמריקה, אסיה ואפריקה כמו ארגנטינה, בורמה ואוגנדה. היחסים עם מדינות אפריקה נפסקו בין השאר בגלל מה שראו ככיבוש ישראלי באפריקה (כיבוש סיני במלחמת ששת הימים) ובשל הבטחות לסיוע ערבי. כדי להיחלץ מהבידוד ישראל קיימה יחסים מיוחדים עם מדינות מבודדות, כמו דרום אפריקה וטייוואן. חלק מקשרים אלו, עם מדינות שפוגעות בזכויות אדם, גרמו לנזקים נוספים בהיבטים שונים. באופן מסורתי, ישראל נוטה לתמוך באו"ם באינטרסים של המעצמות הגדולות על חשבון מדינות העולם השלישי, ועל כך היא זוכה לביקורת באותן מדינות.

יהדות העולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהדות העולם היא מוקד כוח פוליטי, דיפלומטי וכלכלי של ישראל בקרב מדינות רבות, בעיקר באלה שבהן שולטת שיטה דמוקרטית. יהדות ארצות הברית נחשבת לכוח מרכזי מאוד בפוליטיקה האמריקאית בזכות הלובי היהודי, שעוקב אחרי חברי סנאט, קונגרס ומועמדים לנשיאות ויחסם לישראל מול יחסם למדינות ערב.

יהדות העולם, שבמערב היא בעלת אמצעים רבים, מהווה מקור לתמיכה כספית בישראל וסייעה לבניית התעשייה הישראלית ולהכנסת כסף זר בתקופה שישראל הייתה זקוקה לו מאוד. לעתים, יהדות העולם עומדת בפני דילמה בין נאמנות למדינה ונאמנותה לישראל. מקרים חריגים לכך הם פרשת פולארד או עסק הביש במצרים, פרשות שבסופן נפגעה הקהילייה היהודית המקומית בשל הסיוע לאינטרס הישראלי.

נציגויות ישראל בעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

המדינות בהן קיימות נציגויות ישראליות בכחול

מדינת ישראל מפעילה ברחבי העולם מעל 90 משלחות דיפלומטיות. מתוכן 70 שגרירויות, 22 קונסוליות ו-5 משלחות מיוחדות ב-159 מדינות שיש להן יחסים עם ישראל. בעקבות הסכסוך הישראלי-פלסטיני, יש מדינות שיש להן יחסים עם ישראל אך אינן מעוניינות להציב משלחת דיפלומטית ישראלית רשמית בשטחן, ולכן אי קיומה של משלחת אינו מעיד בהכרח על היעדר יחסים בינלאומיים.

אירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צפון אמריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דרום אמריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוקיאניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוסדות בינלאומיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפתחות הדיפלומטיה הישראלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר המדינות המכירות בישראל על פי שנים‏[14]:

  • 1949 - 47 (מתוך 89 מדינות, כ-53%)
  • 1959 - 62 (מתוך 95 מדינות, כ-65%)
  • 1965 - 98 (מתוך 130 מדינות, כ-75%)
  • 1973 - 92 (מתוך 149 מדינות, כ-62%)
  • 1979 - 94 (מתוך 163 מדינות, כ-58%)
  • 1992 - 110 (מתוך 188 מדינות, כ-59%)
  • 1998 - 163 (מתוך 191 מדינות, כ-85%)
  • 2003 - 159 (מתוך 192 מדינות, כ-83%)
  • 2009 - 157 (מתוך 193 מדינות, כ-81%)

נציגיות זרות בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

במדינת ישראל פועלות 83 שגרירויות ועשרות קונסוליות זרות. אף על פי שירושלים היא בירת המדינה אין בה אף שגרירות, ומרבית השגרירויות הזרות ממוקמות בגוש דן. שגרירויות קוסטה ריקה ואל סלוודור שכנו בעבר בירושלים אך הועברו אל מחוץ לעיר בעקבות דרישות בינלאומיות שונות[דרוש מקור], ושגרירות אל סלוודור הייתה האחרונה לעבור ב-2006. מדינות זרות רבות מחזיקות בירושלים נציגויות שאינן שגרירויות. מרבית הקונסוליות הזרות בירושלים עוסקות בעיקר בנושאים הקשורים לרשות הפלסטינית ולפלסטינים ולכן מרביתן ממוקמות במזרח ירושלים.

שגרירויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

גוש דן

קונסוליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

גוש דן

ירושלים

חיפה

אשדוד

אילת

משרד כלכלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדינות שישראל לא מכירה בהן אך מבצעת סחר איתן רשאיות לפתוח משרדים כלכלים שלא יחשבו כנציגות דיפלומטית. משרד החוץ מנפיק רישיונות דיפלומטיים לאותן נציגויות אך הן לא מקבלות את כלל ההטבות ולא מוגדרות כשגרירות או כקונסוליה.

ארגונים בינלאומיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • תעודות למדיניות החוץ של מדינת ישראל, גנזך המדינה, ירושלים:‏[15]
    • גדליה יואב (עורך), כרך I (כרך מקדים): דצמבר 1947 – מאי 1948, גנזך המדינה, ירושלים, תש"מ 1979, שני כרכים.
    • יהושע פרוינדליך (עורך), כרך 1: 14 במאי – 30 בספטמבר 1948, גנזך המדינה, ירושלים, תשמ"א 1981, שני כרכים‏[16].
    • יהושע פרוינדליך (עורך), כרך 2: אוקטובר 1948- אפריל 1949, גנזך המדינה, ירושלים, תשמ"ד 1984, שני כרכים.
    • ימימה רוזנטל (עורכת), כרך 3: שיחות שביתת הנשק עם מדינות ערב: דצמבר 1948 – יולי 1949, גנזך המדינה, ירושלים, תשמ"ג 1983, שני כרכים.
    • ימימה רוזנטל (עורכת), כרך 4: מאי – דצמבר 1949, גנזך המדינה, ירושלים, תשמ"ו 1986, שני כרכים‏[17].
    • יהושע פרוינדליך (עורך), כרך 5: 1950, גנזך המדינה, ירושלים, תשמ"ח 1988, שני כרכים.
    • ימימה רוזנטל (עורכת), כרך 6: 1951, גנזך המדינה, ירושלים, תשנ"א 1991, שני כרכים‏[18].
    • יהושע פרוינדליך (עורך), כרך 7: 1952, גנזך המדינה, ירושלים, תשנ"ב 1992, שני כרכים‏[19].
    • ימימה רוזנטל (עורכת), כרך 8: 1953, גנזך המדינה, ירושלים, תשנ"ו 1995, שני כרכים‏[20].
    • נעמי ברזילי (עורכת), כרך 9: 1954, גנזך המדינה, ירושלים, תשס"ד 2004, שני כרכים.
    • ברוך גלעד (עורך), כרך 11: ינואר – אוקטובר 1956, גנזך המדינה, ירושלים, תשס"ח 2008, שני כרכים.
    • נגה שגיא (עורכת), כרך 12: מלחמת סיני: המערכה המדינית: אוקטובר 1956 – מארס 1957, גנזך המדינה, ירושלים, תשס"ט 2009, שני כרכים.
    • ברוך גלעד (עורך), כרך 13: 1958 – 1959, גנזך המדינה, ירושלים, תשס"א 2001, שני כרכים.
    • ברוך גלעד (עורך), כרך 14: 1960, גנזך המדינה, ירושלים, תשנ"ז 1997, שני כרכים.
  • מיכאל מ' לסקר, רונן יצחק (עורכים), אתגרים ביטחוניים ומדיניים במבחן המציאות: ישראל בין העולם הערבי והזירה הבינלאומית, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, תשע"ג.
  • אורי ביאלר, צלב במגן דוד: העולם הנוצרי במדיניות החוץ של ישראל 1967-1948, ירושלים: יד יצחק בן צבי ומכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, 2006‏[21].
  • Uri Bialer, Between East and West: Israel's Foreign Policy Orientation 1948-1956 (LSE Monographs in International Studies), Cambridge: Cambridge University Press, 1990‏[22].
  • Zach Levey, Israel and the Western Powers, 1952-1960, Chapel Hill and London: The University of North Carolina Press, 1997, 203 pp‏[23].

מאמרים

  • יאיר בירן, מעמדה המדיני המשתנה של ישראל בעולם המשתנה ארבעים שנה לאחר הקמתה, בעיות בינלאומיות כ"ז (50), 1988, עמ' ו-יט.
  • בנימין נויברגר, ישראל והעולם השלישי, בעיות בינלאומיות כ"ז (51), 1988, עמ' ח-כא.
  • אהרן שי, המזרח הרחוק – ישראל ואסיה, במכללה 1, 1990, עמ' 117-112

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יחסי החוץ של ישראל בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רענן ריין, מדוע התנכרה ישראל לספרד של פרנקו?, בתוך: גשר, אביב תשמ"ט, עמודים 55 ו 61
  2. ^ Israel's Diplomatic Missions Abroad: Status of relations
  3. ^ גרדיאןעלייה חדה במכירות הנשק מבריטניה לישראל, באתר הארץ, 6 באפריל 2006
  4. ^ Rory Miller, The PLO Factor in Euro-Israeli Relations, 1964-1992, in Efraim Karsh, Israel: Israel in the international arena, pages 121-123
  5. ^ Rory Miller, The PLO Factor in Euro-Israeli Relations, 1964-1992, in Efraim Karsh, Israel: Israel in the international arena, pages 124-125
  6. ^ Rory Miller, The PLO Factor in Euro-Israeli Relations, 1964-1992, in Efraim Karsh, Israel: Israel in the international arena, page 128
  7. ^ האיחוד האירופי מחליט פה אחד על שדרוג יחסיו עם ישראל, למרות התנגדות הרשות הפלסטינית, אתר עיתון הארץ.
  8. ^ דורון נחום, אירופה קוראת לשחרורו המיידי של החייל החטוף גלעד שליט, באתר נענע10, 11 במרץ 2010
  9. ^ שרת החוץ של האיחוד האירופי אשטון תיפגש היום עם משפחת שליט, באתר גלי צה"ל, 19 ביולי 2010
  10. ^ אלי ברדנשטיין, י-ם: מאות משרי האיחוד בכנס תמיכה בישראל, באתר nrg‏, 6 בפברואר 2011
  11. ^ מיה בנגל, ברלוסקוני: החלום שלי - להכניס את ישראל לאיחוד, באתר nrg‏, 1 בפברואר 2010
  12. ^ ראש ממשלת ליטא: אתמוך בצירופה של ישראל לאיחוד האירופי, אתר המרכז הבינתחומי הרצליה.
  13. ^ אתר משרד החוץ - יחסי חוץ >> האומות המאוחדות
  14. ^ הנתונים לקוחים מתוך אתר משרד החוץ
  15. ^ תעודות למדיניות החוץ של מדינת ישראל באתר גנזך המדינה (מידע על הסדרה)
  16. ^ יעקב רואי, תעודות למדיניות החוץ של מדינת ישראל, שבות 9, 1983, עמ' 110-108.
  17. ^ Review: Benny Morris, [Review], Studies in Zionism 9, 1988, pp. 99-102.
  18. ^ ביקורת: משה שמש, על ספרה של ימימה רוזנטל, עיונים בתקומת ישראל ‏1, 1991, עמ' 579-574
  19. ^ ביקורת: זכי שלום, מדיניות ישראל 1952 – בין התפכחות לתקווה, עיונים בתקומת ישראל ‏3, 1993, עמ' 552-544
  20. ^ ביקורת: זכי שלום, 1953 – דיוקנה של שנה, יהדות זמננו 12-11, 1998, עמ' 381-373.
  21. ^ ביקורת: מוטי גולני, מדיניות ודעה קדומה, עיונים בתקומת ישראל 12, 2007, עמ' 227-223
  22. ^ Review: Yaacov Ro'i., [Review], Studies in Zionism 12, 1991, pp. 95-99.
  23. ^ ביקורת: אהרן קליימן, ‏ייסורי הלידה של האוריינטציה הפרו-מערבית, קתדרה 91, מרץ 1999, עמ' 168-165