עיקרי האמונה היהודית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף שלושה עשר עיקרים)

עיקרי האמונה היהודית הם קבוצה של אמונות שפרשני היהדות והוגיה מתקופות שונות ייחסו להן מעמד מרכזי יותר מאשר לאחרות. בעיקר בימי הביניים חוברו כמה חיבורים בנושא זה. אף אחד מהם לא הפך לקאנוני כמעמדם של חיבורים דומים בנצרות ובאסלאם; אולם עיקרי האמונה נחשבים כמסגרת התוחמת ומגדירה את הדת היהודית.

בין מוני העיקרים: פילון האלכסנדרוני, רבי חננאל בן חושיאל, רב סעדיה גאון בפירושו לתורה (מונה 10 עיקרים), רמב"ם בפירושו למשנה (מונה 13 עיקרים[1]), רבי חסדאי קרשקש (מונה 6 עיקרים), ורבי יוסף אלבו (מונה 3 עיקרים). גם החכם הקראי יהודה בן אליהו הדסי קבע עיקרים (מניינו כלל 10 עיקרים).

מניין העיקרים שמנה הרמב"ם הוא המוכר והמקובל ביותר. אף שמבחינה טכנית לא התקבע מעולם רשמית בספרי הלכה וכדומה, קיבל בפועל מעמד מחייב וכיום נחשב ככזה בעיני הרוב המוחלט של היהדות האורתודוקסית.

יש מעיקרי האמונה שנקבעו על ידי הרמב"ם אשר מוני עיקרים אחרים חלקו עליהם. כך, למשל, האמונה לפיה יש לאלוהים גוף (הגשמה) נחשבת על ידי הרמב"ם כמנוגדת ליסוד האמונה היהודית, והוא אף פסק שהמאמין בזה אין לו חלק בעולם הבא; אבל הראב"ד סבר שהמאמין בכך, אף שהוא טועה, אינו מאבד בכך את זכותו לחיי העולם הבא[2].

יסודות התורה אצל חז"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

אצל חז"ל אין רשימה מסודרת של עיקרי אמונה, אך אף על פי כן אמונות תורניות שונות כבר מצויות אצל חז"ל כיסודות בסיסיים מחייבים שהשייכות לכלל ישראל תלויה בהן, וכבר במשנה הם קובעים למשל שתורה מן שמים ותחיית המתים הן אמונות יסוד של היהדות - שהכופר בהן אין לו חלק לעולם הבא[3].

העיקרים לפי פילון האלכסנדרוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

הראשון שחיבר עיקרים לתורה היה הפילוסוף פילון האלכסנדרוני, אשר מונה חמישה עיקרים:[4]

  1. מציאות ה'
  2. אחדות ה'
  3. בריאת העולם
  4. היות האדם נוצר יחידי
  5. השגחת ה' בכל הבריאה

העיקרים לפי רס"ג[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיקרי האמונה ביהדות גובשו לראשונה על ידי רב סעדיה גאון בפירושו לספר שמות[5].

הוא מונה עשרה עיקרים:

  1. ה' נצחי ואין לו ראשית - נצחיות האל.
  2. ה' כולל את הדברים, וקיומם ומעמדם תלוי בו - החזקת היקום ואחזקתו.
  3. ה' בורא המציאות ומוציאה אל היש - ה' בורא העולם יש מאין.
  4. יאמין שהוא אלוהים והוא חייב להישמע לו, כלומר שיעשה מה שציווה יהיה שכלי או שמעי - ה' הוא המחוקק של עם ישראל.
  5. יקבל ברצון כל מה שיבוא עליו ואל יהרהר אחר הנהגתו בשום דבר - ביטחון בה'.
  6. חובה על המאמין לשעבד עצמו לכל מה שציווה ה' עליו על ידי שליחו - קבלת עול מצוות.
  7. ה' מקור הישועה. חובה שיאמין שה' יושיע את עמו וימלטם מן השיעבוד הזה שהם בו ויקיים להם בריתו לימות המשיח - אמונה בגאולה עתידה.
  8. שיאמין שה' ימנע מהם מלחמות העמים הבאים עם גוג ועם דורשי רעתם - הימלטות מחבלי משיח.
  9. ה' יגמול לצדיקים הגמול התמידי לעולם הבא שאינו כלה - אמונה בגמול לצדיקים.
  10. שיאמין שה' מעניש עונש חמור למי שכופר ומורד בו - אמונה בעונש לרשעים.

עיקרים אלו משתקפים גם בספר האמונות והדעות, המחולק לעשרה פרקים, אף על פי שבו הוא לא מזכיר את רשימת העיקרים.

העיקרים לפי רבנו חננאל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפירושו לשמות י"ד ל"א הוא מונה ארבעה עיקרים:

  1. אמונה בקב"ה
  2. אמונה בנביאים
  3. אמונה בעולם הבא ובשכר ועונש
  4. אמונה בביאת המשיח

הרב אברהם אבן דאוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב אברהם אבן דאוד מנה בספרו "אמונה רמה" [דרוש מקור: איפה] שישה עיקרים:

  1. שורש האמונה
  2. אחדות
  3. בתאריו יתברך ובמה שיתואר בו בהעברה המונית ובמה שיתואר בו בהעברה סגולית ובירור הקושי לתאר יתברך בתאר אמיתי עצמותי
  4. בפעולותיו יתברך ובסידור המשך הנמצאת ממנו
  5. באמונה האחרונה והוא האמונה בנביאים ובקבלה ובתנאים אשר בהם יתאמת ויקויים דבר הנביא ויחויב להאמינו ובתואר מיני הנבואה וחלוף מדרגות האנשים בה
  6. באמונה וההערה על אמות שכל מה שידומה עליו הוא נאמר בדרך ההעברה והוא נבדל ממנו

י"ג העיקרים לפי הרמב"ם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרמב"ם ניסח את עיקרי האמונה כשלושה עשר עיקרים, שאותם חייב כל יהודי לדעת, ושהכופר בהם נחשב אפיקורס, יוצא מכלל ישראל ומאבד את חלקו בעולם הבא. בספרו מורה הנבוכים מרחיב על האופן שבו צריך לדעת אמיתות:

"דע אתה המעיין בספרי זה, שהאמונה אינה העניין הנאמר אלא העניין המצטייר בנפש כאשר מקבלים-כאמת שהוא כך כפי שהצטייר." (מיכאל שוורץ, מורה הנבוכים לרבנו משה בן מימון, תל-אביב: הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2002, עמ' 112–113 (ח"א פרק נ'))

הרמב"ם מונה את העיקרים בהקדמתו לפירושו לפרק "חלק" ממסכת סנהדרין מן המשנה:

  1. מציאות הבורא - כל הדברים הקיימים במציאות נמצאים מכוחו, והוא המציאות היחידה שאיננה תלויה בדבר אחר.
  2. הבורא אחד - כלומר אינו ניתן לחלוקה מופשטת, ואין דומה לו במהותו.
  3. הבורא אינו גשמי ושום התנהגות גשמית אינה משפיעה עליו.
  4. הבורא הוא 'קדמון' - כלומר כל הדברים מלבדו (הן בעולם הגשמי והן ברוחני) נתהוו אחריו.
  5. הוא היחיד שראוי לעבדו ולהתפלל אליו, וכל שאר הנבראים אינם יכולים לעשות דבר כנגד רצון ה' ולפיכך אין לעבוד את ה' דרכם.
  6. קיום מושג הנבואה; בני אדם יכולים להיות נביאים.
  7. נבואתו המיוחדת של משה רבנו - נבואתו גדולה משל שאר הנביאים שהיו או שיהיו בארבעה דברים: הוא היחיד שניבא בלא מסך, ללא חולשה, בהקיץ ובכל זמן שרצה. מתוך כך, הגיע משה לדרגה גבוהה יותר מכל אדם אחר בידיעת האל.
  8. תורה מן השמים - כל חמשת חומשי התורה כולם העתקה שהעתיק משה מדברי ה', ומשה לא כתב מעצמו אפילו אות אחת, וכן התורה שבעל פה אף היא נתקבלה בסיני והועברה במסורת מדור לדור.
  9. התורה לא תשתנה לעולם ולא ישתנו חלקים ממנה.
  10. הבורא יודע את כל מעשי בני האדם.
  11. הבורא נותן שכר למקיימי התורה, ועונש לעוברים עליה.
  12. ביאת המשיח - אמונה שיגיע המשיח מבית דוד והוא גדול מכל המלכים.
  13. המתים יקומו לתחייה.

ניתן לחלק את העיקרים לשלוש קבוצות[6]:

יש לציין כי המשותף לשלושה עשר העיקרים של הרמב"ם, זה שהם מסכמים את הדברים שנביא לא יכול לחלוק עליהם. מה שבעצם מניח אותם כיסוד קבוע ונצחי עבור כל המאמינים בתורה. (נביא לא יכול לחלוק על מציאות ה', או לצוות לעבוד עבודה זרה. נביא לא יכול לחלוק על הנבואה או לשנות בתורת משה, נביא לא יכול להעיד שאין דין בעולם, ונביא לא יכול לבטל נבואות טובות שיועדו לעולם על ידי נביא אחר).

ניסוחים המבוססים על מניינו של הרמב"ם[עריכת קוד מקור | עריכה]

אני מאמין הוא נוסח מתומצת של שלושה עשר עיקרי האמונה היהודית שקבע הרמב"ם בהקדמתו לפירוש פרק חלק ממסכת סנהדרין. אמירת כל עיקר פותחת בלשון "אני מאמין באמונה שלמה ש...". הניסוח חובר על ידי מחבר אנונימי, והוכנס בראשית העת החדשה לתוך רבים מסידורי התפילה[7]. גרסה זו מחליפה את הידיעה באמונה, וגם בעיקרים עצמם לוקה באי-דיוקים ביחס לדברי הרמב"ם[8]. יש הנוהגים לומר נוסח זה לאחר תפילת שחרית.

הפסקה השתים עשרה, העוסקת בביאת המשיח ("אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח" וגו'), הולחנה כמה פעמים. בחסידות מודז'יץ נפוץ הניגון אני מאמין, שלפי המסורת הושר ברכבת מוורשה למחנה ההשמדה טרבלינקה. קטע זה מושר פעמים רבות באירועים ממלכתיים־דתיים לאחר המנון התקווה.

עם הפופולריות שצבר קטע תפילה זה, שינו אותו אישים, תנועות וארגונים בהתאם להשקפותיהם, ו"אני מאמין" הפך לכינוי כולל למניפסטים.

גם הפיוט יגדל אלוהים חי מבוסס על מניין העיקרים של הרמב"ם, כאשר כל שורה בפיוט מציינת עיקר אחד. בקהילות רבות שרים את הפיוט לאחר סיום תפילת ליל שבת או חג, ויש הנוהגים לאומרו לפני תפילת שחרית או בסופה.

הרב חסדאי קרשקש[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב חסדאי קרשקש (רח"ק) חילק בספרו אור השם[9], את העיקרים לשישה חלקים, כאשר חשיבותו של כל חלק עולה או יורדת בצורה היררכית[דרוש מקור].

עיקרי האמונה שהוא מציג הם:

  1. ידיעת האל בנמצאות.
  2. השגחה.
  3. יכולת.
  4. נבואה.
  5. בחירה.
  6. תכלית.

רבי יוסף אלבו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבי יוסף אלבו מציין בספר העיקרים שלושה עיקרים אשר לדעתו מהווים את מהות היהדות והם:

  1. מציאות השם
  2. תורה מן השמיים
  3. שכר ועונש

העיקרים במסורת החסידית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבעל שם טוב הוסיף שני עיקרים[10]: א. שבכל דור ודור יש צדיקים כמו שלושת האבות ושבעת הרועים ב. לפי גרסת הרב שמעון זעליחובער שכל המאורעות בעולם הם בשביל ישראל ולפי גרסת האדמו"ר מויז'ניץ-מונסי שכל המאורעות בעולם אף בדומם הם בהשגחה פרטית.

היחס בין העיקרים ביהדות ובין עיקרים בדתות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניגוד לנצרות ולאסלאם, שניסחו את עיקרי האמונה שלהן עוד בשלבי התגבשותן, עיקרי האמונה היהודית לא פורטו כרשימה עד המאה העשירית לספירה, מועד שבו התעצם השיח הפילוסופי במקומות שבהם ישבו היהודים בשכנות לנוצרים ולמוסלמים. פרנץ רוזנצווייג הצביע על עובדה זו על מנת לבסס את הטענה שהיהדות במקורה איננה דת המדגישה עיקרי אמונה, וניסוח העיקרים ביהדות הוא אפולוגטיקה מאוחרת, מתוך אילוץ לעמת בין הדת היהודית לבין דתות יריבות[דרוש מקור].

י"ג העיקרים של הרמב"ם מנוסחים באופן דומה ל"קרדו" הנוצרי של ועידת ניקיאה הראשונה, אולי מתוך רצון ליצור פולמוס[דרוש מקור]. הקרדו של ועידת ניקאה נוסח בשנת 325 לספירה, והפך לאחת התפילות הנוצריות המרכזיות, ולביטוי העיקרי לקבלת הדת הנוצרית. באסלאם מקובלת הצהרת אמונה קצרה יותר, המכונה "שהאדה" ("עדות"): "אין אלוהים מלבד אללה ומוחמד הוא שליחו". גם באסלאם הצהרת האמונה נחשבת לביטוי לקבלת הדת המוסלמית, והיא חלק מטקס ההתאסלמות.

י"ג העיקרים של הרמב"ם, כמו גם החיבורים הדומים האחרים, לא קיבלו ביהדות מעמד דומה למעמד ה"קרדו" בנצרות או ה"שהאדה" באסלאם[11]. אף נוסח שלהם אינו נאמר כתפילה מחייבת, וגיור, או כל טקס יהודי אחר, אינו כולל קבלה מפורשת שלהם. ברוב הקהילות היהודיות נחשבים החיבורים האלה כהדרכה למאמין וכמסגרת התוחמת את האמונה היהודית, אך קבלת העיקרים לבדה אינה מספיקה כדי להפוך אדם ליהודי.

כמו כן, ר' יוסף אלבו בספר העיקרים כותב כי מי שמאמין בעיקרים, אך סבור שהמשמעות שלהם שונה מהמשמעות המקובלת, כיון שהגיע למסקנה שעל פי התורה המשמעות היא מעט שונה ממה שמקובל- הוא נחשב חוטא, אך אינו נחשב כופר. כדוגמא הוא מביא את ר' הלל האמורא שסבר שימות המשיח התקיימו כבר בימי חזקיהו המלך. דבר זה נחשב חטא כיון שהוא מעוות את העמדה הנכונה כלפי אלהים, אבל הוא לא נחשב כפירה כיון שזו תפיסה המגיעה בשגגה מתוך אמונה ונאמנות לתורה. מעין זה גם התפיסה שהיתה מקובלת לפני ימי הרמב"ם שלה' יש גוף- גם היא הבנה לא נכונה שמגיעה מתוך התורה, וגם בזה מסביר ר' יוסף אלבו שאין בזה דין כפירה, אלא חטא בלבד.

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבי יצחק אברבנאל, ובעקבותיו רדב"ז, ביקרו סידור של עיקרים ליהדות, מתוך אמונה שכל התורה ניתנה מפי הגבורה ושאין לאדם רשות לקבוע מה עיקר בה ומה טפל[12], וכן היא דעת המקובלים[6]. משה מנדלסון טען כי תורת משה ניתנה כדי לחייב במצוות מעשיות, ולא בכדי לגלות עיקרי אמונה כלשהם, שכן אלה האחרונים ניתנים למשפט התבונה ואינם זקוקים להתגלות נבואית מיוחדת. רש"ר הירש טען כי "היהדות מכירה תרי״ג מצוות, לא פקודות-אמונה"[13] ו"שאולי מבוססת עליהם היהדות, אך לעולם אינה מורכבת מהם"[14]. ישעיהו ליבוביץ טען כי האמונה איננה באה בדת היהודית כבסיס מוקדם לתורה ולמצווה, ולכן התקיימו במשך הדורות מחלוקות תאולוגיות עמוקות ומשמעותיות בין יהודים שונים, אך הדבר לא פסל אותם מלהיחשב יהודים כשרים כל עוד צייתו למרותה של ההלכה.

ביהדות הקראית[עריכת קוד מקור | עריכה]

החכם הקראי יהודה בן אליהו הדסי מנה עשרה עיקרים שרובם דומים לעיקרים של היהדות הרבנית (מלבד העובדה שהתורה שבעל פה אינה מופיעה שם):

  1. העולם נברא יש מאין (מלא דבר).
  2. יש בורא והוא אלוהי ישראל.
  3. הבורא הוא אחד ויחיד, ולא יושג לו שום ריבוי; אין לו דמות, ככתוב: "ומה דמות תערכון לו"; והוא רוחני ואינו גשמי.
  4. אלהים שלח את משה הנביא עליו השלום והוא אב וראש הנביאים.
  5. אלהים שלח עם משה הנביא ע"ה תורה אחת תמימה, היא התורה שבכתב.
  6. חובה ללמוד את לשון התורה כדי לקיים את כל חוקיו ומצוותיו של הבורא.
  7. אלהים שלח את שאר הנביאים להורות את דרך התורה לעמו ישראל.
  8. להאמין בתחיית המתים ובבוא יום הדין.
  9. להאמין כי אלוהים נותן לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו וכי יש שכר ועונש.
  10. להאמין כי אלהים לא מאס אותנו (אנשי הגלות) ובבא היום ישלח לנו את משיחו אשר ישיב לבבנו לעבודתו

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 13 עיקרי האמונה של הרמב"ם, באתר דעת
  2. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות תשובה, פרק ג', הלכה ז' והשגת הראב"ד שם
  3. ^ משנה, מסכת סנהדרין, פרק י', משנה א'
  4. ^ הארי אוסטרין וולפסון, פילון - יסודות הפילוסופיה הדתית היהודית, בתרגום משה מייזלש חלק א פרק ג, מוסד הרב קוק, תש"ל
  5. ^ חגי בן-שמאי, עשרת עיקרי האמונה של רב סעדיה גאון, דעת 37, תשנ"ו
  6. ^ 1 2 ראה החתם סופר, ‏שו"ת חתם סופר, סי' שנ"ו, באתר HebrewBooks
  7. ^ לדוגמה, סידור קראקא, שנת ה'שנ"ז (1596/1597), באתר HebrewBooks
  8. ^ *אלי גורפינקל, השפעת תמורות מחשבתיות על נוסחי "אני מאמין", בתוך כנישתא ד, עמ' נא-קיב
  9. ^ מהדורת הרב שלמה פישר, ירושלים תש"ן, עמוד קכג.
  10. ^ "שיחתן של עבדי אבות" חלק ב' עמ' מב, הובא במוסף התורני של עיתון המודיע כו' אדר תש"ע עמ' י', בשם הרב שמעון ז'עליחובער
  11. ^ אמנם, ישנה הקבלה בין ה"שהאדה" לקריאת שמע, שאף היא סוג של הצהרת עיקרי אמונה
  12. ^ ראש אמנה לאברבנאל פרק כג; . שו"ת הרדב"ז, חלק א-ג, סי' שמ"ד
  13. ^ רש"ר הירש, ‏אגרות צפון, איגרת ט"ו, באתר HebrewBooks
  14. ^ רש"ר הירש, ‏אגרות צפון, איגרת י"ח, באתר HebrewBooks