לדלג לתוכן

מחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ

ערך מומלץ
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אושוויץ
Auschwitz
שער הכניסה לאושוויץ בירקנאו
שער הכניסה לאושוויץ בירקנאו
אתר מורשת עולמית
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1979, לפי קריטריונים 6
שטח האתר 191.97 הקטאר (אתר מורשת עולמית) עריכת הנתון בוויקינתונים
חלק מתוך מוזיאון אושוויץ בירקנאו עריכת הנתון בוויקינתונים
מידע כללי
סוג מחנה ריכוז והשמדה
מדינה פוליןפולין פולין
מחוז מחוז אושוויינצ'ים עריכת הנתון בוויקינתונים
שמות אחרים בפולנית: Oświęcim
מחנות נלווים מחנה אושוויץ II (בִּירקֶנַאוּ) (Birkenau), מחנה אושוויץ III אושוויץ מונוביץ, פירסטנגרובה
תאריכים
תאריך הקמה אפריל 1940
תאריך סגירה 18 בינואר 1945
תאריך שחרור 27 בינואר 1945
אוכלוסייה
מפקדי המחנה רודולף פרנץ הס, ארתור ליבהנשל, ריכרד בר
צבא משחרר הצבא האדום
השתייכות האסירים יהודים, פולנים, צוענים, שבויי מלחמה
נתונים
מספר הנספים בין 1.1 מיליון בני אדם ל-1.35 מיליון בני אדם
שימור היסטורי חלקי
קואורדינטות 50°01′39″N 19°12′12″E / 50.027442°N 19.203415°E / 50.027442; 19.203415
מפת המחנה
www.auschwitz.org
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ (מגרמנית: ‏Konzentrationslager Auschwitzⓘ‏Ⓘ‏, נהגה: אָאוּשְׁוִויץ) שבדרום פולין היה הגדול במחנות ההשמדה שהקימה גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה, ובו נרצחו כמיליון ומאה אלף נפשות, בהם כמיליון יהודים, יותר מבכל אתר אחר במהלך המלחמה.[1][2][3] אושוויץ החל לפעול כמחנה ריכוז ביוני 1940. מאמצע 1942 עד שחרורו בתחילת 1945 שימש גם כמחנה השמדה, והיה מחנה ההשמדה הנאצי שפעל במשך הזמן הרב ביותר, ובו הגיע לשיאו תיעושו של רצח ההמונים. בשיאו היה אושוויץ קומפלקס שכלל 45 מחנות שהשתרעו על 40 קמ"ר.

באושוויץ היו שלושה מחנות מרכזיים:

מעבר לשלושת המחנות הללו פעלו סביב אושוויץ כארבעים מחנות משניים, שבהם הועבדו יהודים בעבודות פרך.

שער הכניסה למחנה הריכוז אושוויץ I, שמעליו התנוססה הכתובת "העבודה משחררת", כמו גם פסי הרכבת המובילים לפתח מחנה ההשמדה אושוויץ II בירקנאו, נחקקו בזיכרונם של רבים כסמל מרכזי לשואה ולהשמדתם של היהודים. המונח "אושוויץ" הפך לשם נרדף לשואה, ולסמל לרוע ולאכזריות האדם, לעינויים ולסבל.

באוגוסט 1944 הצליחו אנשי זונדרקומנדו להבריח מאושוויץ ארבעה תצלומים שצולמו בתוך מחנה ההשמדה, שהם הצילומים היחידים המתארים את פעולות השריפה של הגופות.[4]

ב-1979 הוכרז אושוויץ אתר מורשת עולמית מטעם ארגון אונסק"ו.

נשים וילדים מהרי הקרפטים רגעים לאחר ירידתם מקרונות הרכבת ברמפה היהודית שבמרכז בירקנאו, דקות לפני שנשלחו אל תאי הגזים, 27 במאי 1944. מופיעים בצילום:
* יולן וולשטיין (Wollstein) מסומבטהי (Szombathely), בת 36;
* ילדיה של יולן: ארווין, בן 8; יהודית, בת 5 או 6; דורי, בן 11; נעמי, בת שנתיים.
* אדית, המטפלת של הילדים של יולן, בת 22, לא-יהודיה מצ'כיה; לאדית לא הייתה תעודת זהות ולכן גורשה עם המשפחה.
* הנשו פאלקוביץ (Henchu Falkovitch) לבית מולר, בתם של אברהם ונסיה מילר ואשתו של שמשון פלקוביץ;
* האחיות פוגל: קריינדל וסשה, מטיאצ'יב (Tacovo); שתיהן מעצבות ידועות בעירן. סשה פוגל הייתה אלמנתו של משה פוגל ששירת בצבא האימפריה האוסטרו-הונגרית ונהרג במלחמת העולם הראשונה;
* ריטה גרונגלאס (Grunglass).
(מתוך אלבום אושוויץ) (לחצו להגדלה וזיהוי הדמויות בתמונה)

היסטוריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיקום

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחנות אושוויץ הוקמו בסמוך לעיר הפולנית אושוויינצ'ים (בגרמנית: אושוויץ), בדרום פולין. העיר שוכנת בסמוך למפגש הנהרות סולה וויסלה, כ־60 קילומטרים ממערב לקרקוב וכ־290 קילומטרים מדרום־מערב לוורשה. לאחר כיבוש פולין ב־1939 סופחו אושוויינצ'ים והחלק הפולני של שלזיה עילית ישירות לרייך השלישי, בניגוד לקרקוב ולוורשה, שנכללו בשטחי הממשל הכללי.[5][6]

במחצית השנייה של המאה ה־19, כאשר אושוויינצ'ים השתייכה לגליציה שבשליטת האימפריה האוסטרו־הונגרית, התפתחה העיר כצומת תחבורה בעקבות הקמתם של כמה קווי רכבת שנפגשו בסביבתה וקישרו אותה, בין השאר, עם קרקוב, וינה וקטוביץ. מיקומה ומערכת הרכבות הענפה היו לימים בין השיקולים שהפכו אותה למתאימה בעיני שלטונות האס־אס להקמת מחנה ריכוז, ובהמשך אפשרו הובלת אסירים ומגורשים אליו מחלקים שונים של אירופה.[7][8]

במהלך הכיבוש הגרמני תוכננה אושוויינצ'ים מחדש כחלק ממדיניות הגרמניזציה של השטחים שסופחו לרייך. בתוכניות שהכינו הרשויות הגרמניות נועדה העיר להפוך ל"מעוז גרמני במזרח" ולמרכז התיישבות ותעשייה גרמני. התכנון שילב בין פיתוחה מחדש של העיר, הקמת מפעלי אי גה פארבן והרחבת מערכת מחנות אושוויץ, שאסיריה נועדו לספק כוח עבודה כפוי לתעשייה ולחקלאות באזור.[9][10]

הקמת המחנה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקמת אושוויץ הייתה חלק ממדיניות הדיכוי והטרור שהפעילה גרמניה הנאצית נגד האוכלוסייה הפולנית לאחר כיבוש המדינה. כבר בחודשים הראשונים לכיבוש פעלו הגרמנים לפגיעה בשכבות ההנהגה של החברה הפולנית, ובהן אנשי רוח, מורים, אנשי דת, בעלי מקצוע ומנהיגים פוליטיים וחברתיים; אלפים נרצחו ואחרים נעצרו ונשלחו לבתי כלא ולמחנות ריכוז. במקביל גורשו מאות אלפי פולנים מבתיהם בשטחים שסופחו לרייך במסגרת מדיניות הגרמניזציה, ולמעלה ממיליון וחצי פולנים הועברו במהלך המלחמה לעבודות כפייה בגרמניה. מדיניות זו יצרה גם עומס הולך וגובר בבתי הכלא שבהם החזיקו הגרמנים אסירים פוליטיים פולנים.[11][8]

בראשית 1940 טענו רשויות האס־אס והמשטרה הגרמנית בשלזיה כי מתקני הכליאה באזור אינם מסוגלים עוד להכיל את מספר העצורים הגדל, והחלו לבחון הקמת מחנה ריכוז חדש. אושוויינצ'ים נבחרה בין השאר בשל מתחם קסרקטינים של הצבא הפולני שהיה ניתן להסבה למחנה, מיקומה מחוץ למרכז העיר וקשרי הרכבת הנוחים שלה. בראשיתו נועד המחנה בעיקר לכליאת פולנים שהשלטונות הגרמניים ראו בהם איום פוליטי או גורם התנגדות לשלטון הכיבוש.[5][12][8]

ב־27 באפריל 1940 הורה היינריך הימלר, ראש האס־אס, על הקמת מחנה ריכוז באושוויינצ'ים. רודולף פרנץ הס מונה למפקדו הראשון בתחילת מאי. המחנה הוקם במתחם קסרקטינים פולניים לשעבר בפרוור זאסולה, והמבנים הקיימים הוסבו בהדרגה לצורכי המחנה.[13][5]

עוד לפני תחילת פעולתו הסדירה של המחנה אולצו כ־200–300 יהודים מאושוויינצ'ים לבצע עבודות ניקיון והכנה במתחם שנועד לשמש אותו.[14] ב־20 במאי 1940 הועברו לאושוויץ ממחנה הריכוז זקסנהאוזן 30 אסירים פליליים גרמנים. הם קיבלו את המספרים 1–30 ונועדו לשמש אסירי תפקיד ולסייע לאס־אס בשליטה על אוכלוסיית האסירים.[15][16]

ב־14 ביוני 1940 הגיע לאושוויץ המשלוח הגדול הראשון של אסירים: 728 גברים פולנים שהועברו מבית הכלא בטרנוב. בין המגורשים היו חברי ארגוני מחתרת, חיילים שהשתתפו במערכה בפולין, תלמידים וסטודנטים, אנשים שניסו לצאת מפולין הכבושה ולהצטרף לכוחות הפולניים מחוץ למדינה, וכן קבוצה קטנה של יהודים פולנים. הם קיבלו את מספרי האסיר 31–758. יום הגעתם נחשב לראשית פעולתו הסדירה של מחנה אושוויץ.[12][17]

בשנתו הראשונה שימש אושוויץ בראש ובראשונה לכליאת אסירים פוליטיים פולנים ואנשים אחרים ששלטונות הכיבוש ראו בהם איום על השליטה הגרמנית. בהמשך הורחבו תפקידיו של המחנה, והוא שימש גם מקור לעבודת כפייה ואתר לרצח קבוצות אסירים שהאס־אס והמשטרה הגרמנית ביקשו לחסל.[5][18]

ב־1 במרץ 1941 ביקר הימלר באושוויץ והורה על הרחבת המחנה. במסגרת תוכניות ההרחבה נדרש האס־אס גם להעמיד 10,000 אסירים לרשות חברת אי גה פארבן, שהחלה להקים באזור מפעל גדול לייצור גומי ודלק סינתטיים.[19][16]

במקביל להרחבת המחנה החלו הגרמנים לגרש את האוכלוסייה הפולנית והיהודית מן האזורים שסביבו. ביוני 1940 החל פינוי תושבים מן הסביבה הקרובה, במטרה למנוע מהם לצפות בנעשה במחנה, ליצור קשר עם האסירים או לסייע להם להימלט. בהמשך הורחבו הגירושים כחלק מתוכניות הפיתוח של אושוויץ. בסך הכול גורשו לפחות 5,000 פולנים מאושוויינצ'ים ומהכפרים הסמוכים, וכ־7,000 יהודי העיר גורשו לגטאות באזור. שמונה כפרים נהרסו ומבנים נוספים בעיר ובסביבת המחנה נהרסו.[12][10]

סביב המחנה נוצר בהדרגה "אזור העניין של מחנה אושוויץ" (בגרמנית: Interessengebiet des KL Auschwitz), שהשתרע על כ־40 קילומטרים רבועים והיה נתון לשליטת האס־אס. פינוי האוכלוסייה המקומית ובידוד השטח נועדו לאפשר את הרחבת מתקני המחנה והמשקים החקלאיים שלו, להרחיק עדים לפשעים שבוצעו בו ולהקשות על קשר בין האסירים לבין תושבי הסביבה.[20][5]

באוקטובר 1941 החלה בניית מחנה נוסף בשטח הכפר בז'ז'ינקה (בירקנאו), שתושביו גורשו. המחנה החדש נועד בשלב התכנון הראשוני לקלוט מספר גדול של שבויי מלחמה סובייטים, והוא נבנה במידה רבה באמצעות עבודתם. אולם ייעודו השתנה במהירות: במהלך 1942 נעשה בירקנאו לאתר המרכזי במכלול אושוויץ לרצח המוני של יהודי אירופה, לצד תפקידו כמחנה ריכוז ועבודת כפייה.[19][5]

אושוויץ I

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אושוויץ I היה המחנה הראשי (בגרמנית: Stammlager) והמרכז המנהלי של מכלול מחנות אושוויץ. בראשיתו נכלאו בו בעיקר אסירים פוליטיים פולנים ואנשים שהשלטונות הגרמניים ראו בהם איום על שלטון הכיבוש. בהמשך נכלאו בו גם יהודים, שבויי מלחמה סובייטים, בני רומה וסינטי, אסירים גרמנים וקבוצות נוספות.[21][5]

לאחר חלוקתו המנהלית של מכלול אושוויץ בנובמבר 1943 נשארו באושוויץ I מפקדת חיל המצב של האס־אס והמשרדים המרכזיים של המחלקה הפוליטית ושל מחלקת עבודת האסירים, וכן מחסנים מרכזיים, בתי מלאכה ומפעלים שהפעיל האס־אס. באוגוסט 1944 הוחזקו במחנה כ־16 אלף אסירים, מהם יותר מ־9,000 יהודים, כ־4,000 פולנים וכ־3,000 אסירים מקבוצות אחרות.[21][22]

המחנה הוקם במתחם קסרקטינים לשעבר של הצבא הפולני. בתחילת פעילותו הוסבו לצורכי המחנה 20 מבני לבנים, מהם שישה בני שתי קומות ו־14 בני קומה אחת. מסוף 1940 נוספה קומה למבנים החד־קומתיים, וב־1941 החלה בנייתם של שמונה בלוקים נוספים. עם השלמת העבודות במחצית הראשונה של 1942 כלל המתחם המרכזי 28 בלוקים בני שתי קומות. רובם שימשו למגורי אסירים, ואחרים שימשו למינהלה, בתי חולים, מחסנים, מתקני ענישה ומטרות אחרות. הבלוקים נועדו בדרך כלל לכ־700 אסירים כל אחד, אך בתקופות של צפיפות הוחזקו בחלקם עד כ־1,200 בני אדם.[23][24]

המחנה הוקף בגדרות תיל מחושמלות ובמגדלי שמירה. מעל שער הכניסה נקבעה הכתובת Arbeit macht frei ("העבודה משחררת"), שהייתה לאחד מסמליו המזוהים ביותר של המחנה.

כמה מן הבלוקים באושוויץ I מילאו תפקידים מיוחדים במערכת הטרור והרצח במחנה. בבלוק 10 נערכו ניסויים רפואיים באסירים. החל מאפריל 1943 העמיד מפקד המחנה רודולף הס את הבלוק לרשות הגינקולוג הגרמני קרל קלאוברג, שערך ניסויי עיקור בנשים יהודיות. קלאוברג ניסה לפתח שיטה שתאפשר עיקור המוני מהיר ללא ניתוח, והחדיר לרחמן ולחצוצרות של הנשים חומרים כימיים שגרמו לדלקות קשות ולחסימת החצוצרות. הניסויים גרמו לכאבים קשים, לסיבוכים רפואיים ולעיתים למוות; חלק מן הנשים נרצחו לאחר מכן כדי לאפשר נתיחה שלאחר המוות.[25][26]

בלוק 11 שימש כבית הכלא הפנימי של המחנה וכמרכז לענישה, חקירה והוצאות להורג. במרתפו היו תאי כליאה רגילים, תאים חשוכים ו"תאי עמידה" זעירים, שבחלקם נדחסו ארבעה אסירים לשטח של פחות ממטר רבוע למשך הלילה. אסירים אחרים נכלאו בתאים ללא מזון עד שמתו או הוצאו להורג.[27][28]

בחצר שבין בלוקים 10 ו־11 נערכו הוצאות להורג בירי מול הקיר שכונה "קיר המוות". אלפי בני אדם נרצחו במקום, ובהם אסירי המחנה, אסירים פוליטיים פולנים שהובאו אל המחנה לשם הוצאתם להורג ושבויי מלחמה סובייטים. הקיר המקורי פורק ב־1944, ובאתר ניצב כיום שחזור שלו.[28][29]

ב־3 בספטמבר 1941 נערך במרתף בלוק 11 הניסיון הראשון באושוויץ של רצח המוני באמצעות ציקלון בה. אנשי האס־אס רצחו בגז כ־600 שבויי מלחמה סובייטים וכ־250 אסירים חולים, רובם פולנים. לאחר הניסוי הוחלט להעביר את השימוש בגז למקום מתאים יותר. חדר המתים שבמבנה קרמטוריום I, מחוץ לגדר המחנה המרכזי, הוסב בסוף ספטמבר 1941 לתא גזים.[30][16]

קרמטוריום I עצמו החל לפעול כבר באוגוסט 1940 ושימש בתחילה לשרפת גופותיהם של אסירים שמתו או נרצחו במחנה. לאחר הסבת חדר המתים לתא גזים נרצחו בו קבוצות של שבויי מלחמה סובייטים, אסירים חולים ויהודים. השימוש בתא הגזים הופסק ב־1942, ולאחר מכן הוסב המבנה בחלקו למקלט עבור אנשי האס־אס.[30][31]

במחנה פעלו גם בתי חולים לאסירים. לצד הטיפול המצומצם שניתן בהם, היו בתי החולים חלק ממערכת הסלקציה והרצח: אסירים שנחשבו בלתי כשירים לעבודה נבחרו לעיתים להמתה. החל ב־1941 נעשה שימוש בזריקות קטלניות של חומרים שונים, ובהמשך נעשתה הזרקת פנול ישירות ללב אחת משיטות הרצח הקבועות; רבים מן הקורבנות נרצחו בדרך זו בחדר ייעודי בבלוק 20.[32][23]

ב־1943 הקים האס־אס בקומה הראשונה של בלוק 24 בית בושת עבור אסירים. השימוש בו הוצג כתמריץ לאסירים שהצטיינו בעבודתם, אך יהודים ושבויי מלחמה סובייטים לא הורשו להשתמש בו. הנשים שהועסקו במקום היו אסירות שנבחרו ממחנות הריכוז ונכפו לעסוק בזנות.[33][34]

עד מרץ 1942 היה אושוויץ מחנה לגברים בלבד. ב־26 במרץ הגיעו אליו שני משלוחי הנשים הראשונים. במשלוח הראשון הובאו ממחנה הריכוז ראוונסבריק 999 אסירות, שרבות מהן נועדו לשמש את האס־אס כאסירות תפקיד במחנה הנשים החדש. באותו יום הגיעו מפופרד שבסלובקיה 999 צעירות ונערות יהודיות. הנשים שוכנו בתחילה בבלוקים 1–10, שהופרדו משאר המחנה בחומה. באוגוסט 1942 הועבר מחנה הנשים מאושוויץ I לבירקנאו.[35][36]

ביולי 1944, לצורכי מכבי אש, הוקמה בריכת מים שבהמשך האסירים המיוחסים קיבלו אישור להשתמש בה לשחייה.

אושוויץ II (בירקנאו)

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מפת אושוויץ II–בירקנאו. שער המחנה מסומן ב־(2), והרמפה שבתוך המחנה ב־(1). הסימון הוא סכמטי ואינו מייצג במדויק את פרישת כל הצריפים והמבנים.

אושוויץ II–בירקנאו היה הגדול במחנות שהרכיבו את מכלול אושוויץ והאתר המרכזי שבו בוצע הרצח ההמוני במכלול. הוא הוקם בשטח הכפר בז'ז'ינקה, שבפי הגרמנים נקרא בירקנאו, כשלושה קילומטרים ממערב לאושוויץ I, לאחר שתושביו הפולנים גורשו. בנייתו החלה באוקטובר 1941, והוא החל לפעול כמחנה במרץ 1942.[37][5]

בירקנאו תוכנן בתחילה כמחנה גדול לשבויי מלחמה סובייטים. התוכניות השתנו כמה פעמים: במרץ 1941 דיבר היינריך הימלר על מחנה לכ־100 אלף שבויים, ובתוכניות שנערכו בסתיו אותה שנה נקבעה קיבולת מתוכננת של כ־100–125 אלף אסירים. במהלך 1942 הורחבו התוכניות עד לקיבולת מתוכננת של כ־200 אלף. בפועל השתנה ייעודו של בירקנאו תוך כדי הקמתו, והוא מילא במקביל כמה תפקידים: מחנה ריכוז, מאגר של עובדי כפייה, ובייחוד מרכז לרצח המוני של יהודים שגורשו מרחבי אירופה במסגרת הפתרון הסופי.[38][16]

בירקנאו היה מקום מותם של רובם הגדול של קורבנות מכלול אושוויץ. לפי הערכות המחקר המקובלות, כמיליון בני אדם נרצחו או מתו בבירקנאו, ורובם המכריע היו יהודים. במקום נרצחו ומתו גם פולנים, בני רומה וסינטי, שבויי מלחמה סובייטים ואסירים מקבוצות אחרות.[37][5]

בנובמבר 1943, במסגרת ארגון מחדש של מכלול אושוויץ, קיבל בירקנאו מעמד מנהלי נפרד ונקרא "מחנה הריכוז אושוויץ II". מפקדו הראשון במסגרת זו היה פרידריך הרטיינשטיין, ובמאי 1944 החליף אותו יוזף קרמר. בנובמבר 1944 אוחדו אושוויץ I ואושוויץ II מחדש תחת מפקדה אחת.[39][40]

מבנה המחנה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
סלקציה של יהודי הונגריה על הרמפה באושוויץ II–בירקנאו, מאי–יוני 1944, מתוך אלבום אושוויץ.
יהודים שהובאו לבירקנאו הולכים לעבר מתחם תאי הגזים והמשרפות, 27 במאי 1944, מתוך אלבום אושוויץ.
צילום אוויר של בירקנאו משנת 1944. גזרת BI נראית בחלק התחתון של התצלום; אזור "קנדה" ומבנה ה"סאונה" נראים משמאל. התצלום צולם בידי חיל האוויר המלכותי.
שער הכניסה לאושוויץ II–בירקנאו, מבט מתוך המחנה, 2006.
מתקן לטרינה בצריף שירותים בבירקנאו.

בירקנאו נבנה בשלבים וחולק למספר גזרות בנייה, שבתוכן הוקמו מחנות פנימיים שהופרדו זה מזה בגדרות תיל. הגזרה הראשונה, BI, הוקמה בחורף 1941–1942 וחולקה לשני חלקים, BIa ו־BIb. ב־1942 החלה בניית הגזרה הגדולה יותר, BII, שהושלמה ברובה עד סוף 1943 וחולקה לכמה מחנות פנימיים. ב־1943 החלה גם בניית גזרה נוספת, BIII, שכונתה בפי האסירים "מקסיקו"; בנייתה לא הושלמה והופסקה ב־1944.[39][41]

חלק ניכר מעבודות ההקמה הראשונות של בירקנאו נעשה בידי שבויי מלחמה סובייטים, שהועסקו בתנאים קטלניים. מתוך כ־13 אלף שבויי מלחמה סובייטים שהובאו לאושוויץ בסתיו 1941, נותרו בחיים במרץ 1942 פחות מאלף. שיעור התמותה החריג נבע מרעב, מחלות, התעללות ותנאי העבודה והכליאה הקשים.[42][5]

עד להפסקת הבנייה ב־1944 הוקמו בבירקנאו יותר מ־450 מבנים וצריפים מסוגים שונים, ובהם צריפי מגורים, מטבחים, מתקני רחצה ושירותים, בתי חולים, מחסנים ומבנים ששימשו את האס־אס. בקיץ 1944, בשיא גירוש יהודי הונגריה ובתקופה שבה הובאו למחנה משלוחים גדולים נוספים, הוחזקו בבירקנאו בעת ובעונה אחת כ־90 אלף אסירים ואסירות.[37][43]

מבני המגורים בבירקנאו לא היו אחידים. בחלקה הוותיק של הגזרה BI נבנו גם צריפי לבנים, ואילו בגזרות המאוחרות יותר נעשה שימוש נרחב בצריפי עץ מדגם שתוכנן במקור כאורווה. בצריפי הלבנים נבנו דרגשים בשלוש קומות, ובצריפי העץ הותאמו תאים שנועדו במקור לסוסים למגורי מאות אסירים. הצפיפות הקשה, החימום הלקוי, המחסור במים והתנאים הסניטריים הירודים תרמו להתפשטות מחלות ולשיעורי תמותה גבוהים.[23][41]

מחנה הגברים הראשון בבירקנאו נפתח במרץ 1942 בגזרת BIb. באוגוסט אותה שנה הועבר מחנה הנשים מאושוויץ I לגזרת BIa; ביולי 1943 הורחב מחנה הנשים גם ל־BIb, לאחר שמחנה הגברים הועבר לגזרת BIId. במהלך 1943 ו־1944 נוספו בבירקנאו מחנות פנימיים בעלי תפקידים שונים, ובהם מחנה הסגר לגברים, מחנה הגברים המרכזי, בית חולים לאסירים, מחנה משפחות ליהודים שגורשו מטרזיינשטט, מחנה משפחות לבני רומה וסינטי, מחנות מעבר ומתחם המחסנים שכונה "קנדה".[39][44]

שלוחת מסילת הרכבת שנכנסה דרך שער בירקנאו והסתיימה ברמפה בתוך המחנה נכנסה לשימוש במאי 1944, לקראת גירושם ההמוני של יהודי הונגריה. קודם לכן הורדו רוב המגורשים ברמפות שמחוץ לחלק המרכזי של בירקנאו, ומשם הובלו אל המחנה או ישירות אל מתקני ההשמדה.[45][46]

החלוקה הפנימית של בירקנאו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
צריף במחנה BIIa שבבירקנאו, 2006

אזור BI חולק לשני תת־מחנות:

  1. BIa – מחנה הנשים. באוגוסט 1942 הועברו אליו יותר מ־10,000 נשים שהוחזקו קודם לכן באושוויץ I. האסירות היו בנות קבוצות ולאומים שונים, ורובן היו יהודיות. חלק מ־BIa שימש גם כבית חולים לאסירות. בדצמבר 1942 החל הרופא הגרמני קרל קלאוברג לערוך ניסויי עיקור בנשים יהודיות בצריף 30 שבמחנה הנשים; באפריל 1943 הועברו הניסויים לבלוק 10 באושוויץ I. ביולי 1943, לאחר העברת מחנה הגברים מ־BIb, הורחב מחנה הנשים גם לשטחו.[39][25]
  1. BIb – מחנה הגברים הראשון בבירקנאו, שנפתח במרץ 1942 ושימש לכליאת אסירים בני לאומים שונים. ביולי 1943 הועברו הגברים למחנה BIId, ו־BIb צורף למחנה הנשים שב־BIa.[39][47]

אזור BII חולק לשבעה תת־מחנות, שנפתחו בהדרגה במהלך 1943 ו־1944. כל אחד מהם היה תחום בגדרות ושימש אוכלוסייה או תפקיד מסוים:

  1. BIIa – מחנה הסגר (בגרמנית: Quarantänelager) לגברים, שנפתח באוגוסט 1943. אסירים בני לאומים שונים הוחזקו בו בתקופת ההסגר הראשונית לאחר קליטתם במחנה ולפני העברתם לחלקים אחרים של בירקנאו.[39][41]
  1. BIIb – מחנה המשפחות ליהודים שגורשו מגטו טרזיינשטט, שנפתח בספטמבר 1943. בשנים 1943–1944 הוכנסו אליו כ־18,000 יהודים מטרזיינשטט. שלא כמרבית היהודים שהגיעו לאושוויץ במשלוחים שיועדו להשמדה, בני קבוצה זו לא עברו סלקציה עם הגעתם אלא נרשמו כאסירי המחנה. המשפחות לא פורקו לחלוטין: הגברים שוכנו בנפרד מן הנשים והילדים, אך כולם נשארו באותו תת־מחנה; שערם לא גולח והם הורשו ללבוש בגדים אזרחיים. מטרתו המדויקת של מחנה המשפחות אינה ידועה בוודאות, אולם חוקרי אושוויץ מעריכים כי הוא הוקם ככל הנראה לצורכי תעמולה והטעיה. האסירים נדרשו, בין השאר, לשלוח מכתבים מצונזרים בנוסח מוכתב, שנועדו ליצור אצל קרוביהם ואצל גורמים מחוץ למחנה רושם מטעה בדבר גורלם של המגורשים.[39][48]
  1. בתוך BIIb פעלה מסגרת חינוכית לילדים בהנהגתו של המחנך פרדי הירש. הילדים חולקו לקבוצות גיל, השתתפו בשיעורים, במשחקים ובפעילויות תרבות, ובהן שירה והצגות. פעילות זו התקיימה למרות תנאי המחנה ותחת מגבלות האס־אס.[49]
    במרץ 1944 נרצחו בתאי הגזים קרוב ל־3,800 מיושבי מחנה המשפחות. במאי הגיעו לבירקנאו משלוחים נוספים מטרזיינשטט, וביולי 1944 חוסל המחנה: לאחר סלקציה הועברו כ־3,000 גברים ונשים לעבודת כפייה במחנות אחרים, וכ־7,000 הנותרים נרצחו בתאי הגזים.[50][48]
  1. BIIc – מחנה מעבר (בגרמנית: Durchgangslager) לנשים יהודיות, שרבות מהן גורשו מהונגריה. הן לא נרשמו מיד כאסירות במחנה והוחזקו בבירקנאו כעתודה של כוח עבודה, עד שהאס־אס החליט אם להעבירן לעבודת כפייה או לרצוח אותן. מחנות מעבר מסוג זה פעלו בבירקנאו ממאי עד אוקטובר 1944, ובהם הוחזקו עשרות אלפי יהודים, בעיקר מהונגריה ומפולין.[51][39]
  1. BIId – מחנה הגברים המרכזי בבירקנאו, שנפתח ביולי 1943. אליו הועברו הגברים שהוחזקו קודם לכן ב־BIb, ובהמשך נכלאו בו אסירים יהודים ולא־יהודים בני לאומים שונים.[39][41]
  1. BIIe – "מחנה המשפחות" לבני רומה וסינטי (בגרמנית: Zigeunerfamilienlager), שהוקם בפברואר 1943. במהלך קיומו גורשו לאושוויץ כ־23,000 בני רומה וסינטי, וכ־21,000 מהם נרשמו כאסירי המחנה. רובם הגיעו מגרמניה, אוסטריה, הפרוטקטורט של בוהמיה ומוראביה ופולין. שלא כמרבית היהודים שהובאו לאושוויץ במסגרת ההשמדה ההמונית, בני הרומה והסינטי שהוכנסו ל־BIIe לא עברו בדרך כלל סלקציה עם הגעתם, והמשפחות לא הופרדו.[52][39]
  1. תנאי החיים במחנה היו קטלניים: צפיפות קשה, מחסור במזון ובמים ותנאי תברואה ירודים הביאו להתפרצות מגפות ולתמותה נרחבת, במיוחד בקרב ילדים. יותר מ־10,000 מן האסירים שנרשמו ב־BIIe היו ילדים ובני נוער מתחת לגיל 15. יוזף מנגלה, ששימש תקופה מסוימת כרופא המחנה, ערך ניסויים רפואיים בילדים ובאסירים אחרים.[53][52]
    פירוק המחנה החל בהדרגה באביב 1944, כאשר קבוצות של אסירים שנמצאו כשירים לעבודה הועברו למחנות אחרים. בלילה שבין 2 ל־3 באוגוסט 1944 חיסל האס־אס את המחנה ורצח בתאי הגזים את אלפי הגברים, הנשים והילדים שנותרו בו.[א][54][55]
  1. BIIf – בית החולים לגברים (בגרמנית: Häftlingskrankenbau), שנפתח ביולי 1943 ושימש אסירים בני לאומים שונים. לצד ניסיונותיהם של רופאים ואסירים להעניק טיפול בתנאים הקשים, נערכו במקום סלקציות שבהן נבחרו חולים שנחשבו בלתי כשירים לעבודה ונשלחו למוות.[39][56]
  1. BIIg – מתחם המחסנים שנודע בכינוי "קנדה II", שנפתח בדצמבר 1943. למקום הועבר רכוש שנגזל בעיקר מיהודים שהגיעו במשלוחים לאושוויץ, ובהם בגדים, נעליים, מזוודות וחפצים אישיים. אסירים ואסירות שהועסקו במקום מיינו את הרכוש לקראת העברתו לשימוש הרשויות הגרמניות.[39][57]

אזור BIII, מצפון ל־BII, החל להיבנות ב־1943, אך הקמתו לא הושלמה. האזור נודע בפי האסירים בכינוי "מקסיקו". בקיץ 1944 שימשו חלק מצריפיו כמחנה מעבר לנשים יהודיות, בעיקר מגורשות מהונגריה, שלא נרשמו כאסירות במחנה. חלקן הועברו בהמשך לעבודת כפייה במחנות אחרים, ואחרות נרצחו בתאי הגזים.[51][39]

תאי הגזים והמשרפות בבירקנאו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב־20 בינואר 1944 נמנו בכלל מחנות מכלול אושוויץ 80,839 אסירים ואסירות; 49,114 מהם הוחזקו באושוויץ II–בירקנאו – 22,061 במחנה הגברים ו־27,053 במחנה הנשים.[8][58]

בירקנאו היה האתר המרכזי לרצח באמצעות גז במכלול אושוויץ. לאחר הניסויים הראשונים ברצח באמצעות ציקלון בה באושוויץ I ב־1941 והשימוש בתא הגזים שבקרמטוריום I, הועבר מוקד הרצח ההמוני בהדרגה לבירקנאו. תחילה הוסבו שני בתי מגורים שפונו מיושביהם לתאי גזים ארעיים, שכונו "בונקר 1" ו"בונקר 2". ב־1943 נכנסו לפעולה ארבעה מתחמים גדולים של תאי גזים ומשרפות – קרמטוריומים II–V.[30][5]

מתקני ההשמדה בבירקנאו שימשו בעיקר לרצח יהודים שגורשו לאושוויץ מרחבי אירופה, ובמקרים רבים נשלחו אליהם הקורבנות ישירות לאחר סלקציה. נרצחו בהם גם בני רומה וסינטי ואסירים מקבוצות אחרות. לאחר הרצח הוצאו הגופות מתאי הגזים בידי אסירי הזונדרקומנדו, שנאלצו גם לגזוז את שיער הנשים, לעקור שיני זהב ולחפש חפצי ערך שהוסתרו על הגופות. לאחר מכן נשרפו הגופות במשרפות או בבורות שרפה פתוחים.[59][60]

בונקר 1 ובונקר 2
[עריכת קוד מקור | עריכה]
שרידי בונקר 2, שכונה "הבית הלבן הקטן"

באביב 1942, בהוראת מפקד המחנה רודולף פרנץ הס, הוסב בית מגורים של משפחה פולנית שגורשה מביתה בשולי יער בבז'ז'ינקה לתא גזים. חלונות המבנה נאטמו, בקירות נפתחו פתחים להכנסת ציקלון בה והותקנה בו דלת אטומה. המתקן, שכונה "בונקר 1" ובפי אנשי האס־אס גם "הבית האדום הקטן" (בגרמנית: das kleine rote Haus), נכנס לשימוש באביב 1942.[30][60]

הבית חולק לכמה תאי גזים, ולידו הוקמו שני צריפי עץ שבהם נדרשו הקורבנות להתפשט. רודולף הס העריך לאחר המלחמה כי ניתן היה להכניס למבנה כ־800 בני אדם בעת ובעונה אחת.[ב][30]

עם התגברות גירוש היהודים לאושוויץ הוסב בקיץ 1942 בית מגורים נוסף לתא גזים. המתקן, שנודע כ"בונקר 2" או "הבית הלבן הקטן" (בגרמנית: das kleine weiße Haus), היה גדול מבונקר 1. לידו הוקמו שלושה צריפי התפשטות. הס העריך כי ניתן היה להכניס אליו כ־1,200 בני אדם בעת ובעונה אחת.[ג][30]

לבונקרים לא היו משרפות. בתחילה נקברו גופות הנרצחים בקברי אחים באזור בירקנאו. החל בספטמבר 1942 נפתחו הקברים, והגופות הוצאו ונשרפו במתקני שרפה פתוחים. עד שלהי אותה שנה הסתיים ברובו מבצע הוצאת הגופות מקברי האחים ושרפתן.[59][60]

לאחר כניסתם לפעולה של קרמטוריומים II–V באביב 1943 הופסק השימוש בשני הבונקרים. בונקר 1 פורק והשטח שבו עמד יושר. בונקר 2 נותר על כנו והוחזר לשימוש באביב 1944, כאשר גירושם ההמוני של יהודי הונגריה הגדיל במידה ניכרת את מספר הנשלחים להשמדה באושוויץ. לידו הוקמו מחדש צריפים להתפשטות, וגופות נשרפו בבורות ובמוקדי שרפה פתוחים. בסתיו 1944 פורק גם בונקר 2 כחלק מן הניסיון לטשטש את עקבות הרצח ההמוני.[30][5]

משרפות II–V
[עריכת קוד מקור | עריכה]
שרידי קרמטוריום V באושוויץ II–בירקנאו

במהלך 1942 החלה הקמתם בבירקנאו של ארבעה מבנים גדולים ששילבו תאי גזים ומתקנים לשרפת גופות. הם סומנו כקרמטוריומים II, III, IV ו־V, בהמשך לקרמטוריום I שפעל במחנה הראשי. ארבעת המתקנים נכנסו לפעולה בין מרץ ליוני 1943 והחליפו במידה רבה את תאי הגזים הארעיים.[30][5]

קרמטוריומים II ו־III היו דומים בתכנונם. בכל אחד מהם היו חדר התפשטות ותא גזים תת־קרקעיים, ומעליהם מבנה שבו הותקנו תנורי השרפה. לאחר הרצח הועלו הגופות מן המפלס התת־קרקעי אל אולם התנורים באמצעות מעלית. בתא הגזים הותקנו אמצעים שנועדו ליצור רושם שמדובר במתקן רחצה, והציקלון בה הוחדר דרך פתחים שהוכנו לשם כך.[30][60]

קרמטוריומים IV ו־V נבנו בתכנון שונה והיו מבנים חד־קומתיים ללא מרתף. חדרי ההתפשטות ותאי הגזים נמצאו בהם בגובה הקרקע. בניגוד לתא הגזים הגדול בכל אחד מקרמטוריומים II ו־III, במבנים IV ו־V חולק אזור ההמתה לכמה תאי גזים קטנים יותר.[30][60]

בקרמטוריומים II ו־III הותקנו בכל מבנה חמישה תנורים ובהם בסך הכול 15 מוקדי שרפה. בקרמטוריומים IV ו־V הותקנו בכל אחד שמונה תנורים דו־מוקדיים, ובהם 16 מוקדי שרפה בכל מבנה. לאחר הוצאת הגופות מתאי הגזים נאלצו אנשי הזונדרקומנדו להעבירן אל התנורים. לפי העדויות שעליהן מתבסס מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, בהתאם לגודלן ולהרכבן של הגופות ניתן היה להכניס עד שלוש גופות יחד למוקד שרפה אחד, וזמן השרפה הממוצע היה כ־20 דקות.[ד][61][62]

לפי מסמך של משרד הבנייה המרכזי של האס־אס באושוויץ מ־28 ביוני 1943, העריכו אנשי האס־אס כי חמש המשרפות שפעלו אז באושוויץ ובבירקנאו מסוגלות יחד לשרוף 4,756 גופות ביממה. מתוך מספר זה יוחסה לארבע המשרפות בבירקנאו תפוקה תאורטית של 4,416 גופות ביממה.[ה][63][60]

ארבעת המתקנים נכנסו לשימוש באביב 1943: קרמטוריום IV ב־22 במרץ, קרמטוריום II בסוף מרץ, קרמטוריום V בראשית אפריל וקרמטוריום III ב־25 ביוני. בכך נוצר בבירקנאו מערך קבוע ורחב־היקף שבו שולבו הרצח בגז ושרפת הגופות באותו מתחם.[30][60]

אסירי הזונדרקומנדו אולצו לבצע את מרבית העבודה הקשורה בגופות הנרצחים. הם הוחזקו בנפרד מאסירים אחרים, ומספרם השתנה בהתאם להיקף ההשמדה. בראשית 1944 נותרו ביחידה כ־200 אסירים, ואילו בעת גירוש יהודי הונגריה גדל מספרם לכ־900.[64][60]

ב־7 באוקטובר 1944, לאחר שהאס־אס החל לצמצם את הזונדרקומנדו ולרצוח את אנשיו, פרצה התקוממות של אנשי הזונדרקומנדו. המורדים בקרמטוריום IV תקפו אנשי אס־אס והציתו חלק מן המבנה; אסירים מקרמטוריום II הצטרפו להתקוממות וניסו להימלט. ההתקוממות דוכאה, ויותר מ־400 מאנשי הזונדרקומנדו נהרגו במהלכה ובדיכוי שבא בעקבותיה. קרמטוריום IV, שניזוק בהתקוממות, לא שב לפעול.[65]

בנובמבר 1944 הופסק הרצח ההמוני של יהודים בתאי הגזים באושוויץ. אנשי האס־אס החלו לפרק את מתקני ההשמדה ולהשמיד ראיות לפשעים שבוצעו במחנה. הציוד הטכני בתאי הגזים ובאולמות התנורים של קרמטוריומים II ו־III פורק ברובו, והמבנים הוכנו להריסה. קרמטוריום V נותר כשיר לשימוש זמן רב יותר ושימש לשרפת גופות של אסירים שמתו במחנה עד ינואר 1945.[66]

ב־20 בינואר 1945 פוצצו אנשי האס־אס את קרמטוריומים II ו־III, שכבר פורקו בחלקם. קרמטוריום V, שנותר כשיר לפעולה, פוצץ ב־26 בינואר, יום לפני שחרור המחנה בידי הצבא האדום.[67]

"הסאונה" ו"קנדה"

[עריכת קוד מקור | עריכה]

"הסאונה המרכזית" (בגרמנית: Zentralsauna), שנודעה גם בשם "הסאונה החדשה", הייתה מבנה הקליטה, הרחצה והחיטוי הגדול ביותר בבירקנאו. בנייתה החלה במרץ 1943 והיא נכנסה לשימוש בדצמבר אותה שנה. המבנה שכן בחלקו המערבי של המחנה, בסמוך למתחם המחסנים "קנדה II" ולקרמטוריום IV.[68][69]

אסירים שנבחרו לעבודת כפייה ונרשמו במחנה עברו בסאונה חלק מתהליך הקליטה. חפציהם האישיים האחרונים נלקחו מהם, פרטיהם נרשמו, הם קיבלו מספר אסיר ובגדי מחנה, שערם נגזז והם עברו רחצה וחיטוי. המבנה שימש גם לרחצה ולחיטוי של אסירים שכבר הוחזקו במחנה ולחיטוי בגדים.[70][69]

התהליך בסאונה היה חלק ממערכת הקליטה והדה־הומניזציה של האסירים: המגורשים שנבחרו לחיים איבדו בה את סימני זהותם החיצוניים ואת מרבית רכושם והפכו במערכת המחנה למספרי אסיר. עם זאת, אין לבלבל בין הסאונה לבין מתקני ההשמדה: היא לא הייתה תא גזים לרצח בני אדם, אלא מתקן קליטה, רחצה וחיטוי ששירת את מערכת הכליאה ועבודת הכפייה בבירקנאו.[71]

בסמוך לסאונה שכן "קנדה II" (בגרמנית: Effektenlager II), מתחם של 30 צריפי אחסון ומיון בגזרת BIIg. המתחם נכנס לשימוש בדצמבר 1943 ושימש בעיקר לאחסון, מיון ומשלוח של הרכוש שנגזל מיהודים שגורשו לאושוויץ.[72][73]

הכינוי "קנדה" נוצר בקרב האסירים עוד קודם להקמת קנדה II. בעיניהם סימלה קנדה מדינה עשירה ושופעת, והכמויות העצומות של מזון, בגדים וחפצים שנערמו במחסנים לאחר שנגזלו מן המגורשים הביאו אותם לכנות את מתחמי האחסון בשם זה. בהמשך חדר הכינוי גם ללשון היומיומית של אנשי סגל המחנה.[72][73]

"קנדה II" הייתה למעשה המתחם השני שנשא כינוי זה. "קנדה I" הוקמה באמצע 1942 באזור שבין אושוויץ I לבירקנאו וכללה שישה צריפי עץ ומבנה לבנים ששימשו לאחסון, למיון ולחיטוי רכוש. לאחר פתיחת המתחם הגדול בבירקנאו הפכה קנדה II למרכז העיקרי למיון הרכוש, ואילו קנדה I המשיכה לפעול בתפקיד משלים.[72][73]

האסירים והאסירות שהועסקו בקנדה פרקו ומיינו בגדים, נעליים, מזוודות וחפצים אחרים שהובאו בידי המגורשים, חיפשו בהם כסף וחפצי ערך והכינו את הרכוש לשימוש במחנה או למשלוח לגרמניה. סמלים וסימנים שהעידו על זהות בעליהם, ובהם מגני דוד שנתפרו לבגדים, הוסרו. מטבע זר וחפצי ערך הועברו לרשויות הרייך, בגדים ונעליים הועברו לשימוש חוזר או לתעשייה, ומזון ותרופות חולקו למוסדות האס־אס או לשימושים אחרים במערכת המחנה.[72][74]

בשנים 1942–1943 הועסקו בקנדה I כ־1,000–1,600 אסירים ואסירות בשתי משמרות. עם העברת עיקר הפעילות לקנדה II גדל כוח העבודה במתחם בירקנאו, ובתקופות השיא ב־1944 הועסקו בקנדה II כ־1,500–2,000 אסירים ואסירות. עבודתם נחשבה בעיני אסירים רבים לאחת מעבודות הכפייה העדיפות יחסית במחנה, בעיקר משום שהעבודה נעשתה בתוך מחסנים שבהם נמצאו מזון, בגדים וחפצים שניתן היה לעיתים להבריח מהם פריטים לצורכי הישרדות או לסחר חליפין במחנה.[72][73]

בעת חיסול המחנה ניסו אנשי האס־אס להוציא מאושוויץ חלק מן הרכוש שנותר במחסנים. ב־23 בינואר 1945, ארבעה ימים לפני שחרור המחנה, הציתו אנשי האס־אס את צריפי קנדה II בניסיון להשמיד את הרכוש ואת הראיות לביזה. השרפה נמשכה כמה ימים והחריבה כמעט לחלוטין את המתחם.[67][75]

אושוויץ III ומחנות המשנה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אושוויץ III–מונוביץ

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – אושוויץ מונוביץ

אושוויץ III–מונוביץ (בגרמנית: Konzentrationslager Monowitz), שנודע גם בשם "בונה" (Buna), הוקם באוקטובר 1942 ליד הכפר הפולני מונוביצה (בגרמנית: מונוביץ), כשישה קילומטרים ממזרח לאושוויץ I. המחנה הוקם כדי לספק כוח עבודה בכפייה למתחם התעשייתי הגדול "בונה־ורקה" (Buna-Werke) של תאגיד הכימיקלים הגרמני אי גה פארבן, שנועד לייצר בין השאר גומי סינתטי ודלקים סינתטיים.[76][77]

החלטת אי גה פארבן להקים את המפעל באזור אושוויץ התקבלה בראשית 1941. לבחירת המקום תרמו הקרבה למקורות מים ולמרבצי פחם, אבן גיר ומלח, החיבור למסילות הרכבת ומיקומו של האתר מחוץ לטווח היעיל של המפציצים הבריטיים באותה עת. האפשרות להשתמש באסירי מחנה הריכוז אושוויץ ככוח עבודה הייתה אף היא שיקול מרכזי בבחירת האתר. אדמות באזור הופקעו מבעליהן הפולנים, תושבים גורשו ובתים נהרסו לצורך הקמת המתחם.[78][79]

אי גה פארבן השקיעה בהקמת המתחם התעשייתי סכום של למעלה מ־700 מיליון רייכסמארק – כ־280 מיליון דולר לפי שער החליפין הרשמי ב־1941, סכום השקול לכ־6.4 מיליארד דולר במונחי כוח הקנייה של 2026. היה זה אחד ממיזמי ההשקעה התעשייתיים הגדולים ביותר של החברה בתקופת המלחמה.[ו][77][80][81][82]

אי גה פארבן הגיעה להסכם עם האס־אס להעסקת אסירי אושוויץ באתר הבנייה. החברה שילמה לאס־אס עבור כל יום עבודה של אסיר – שלושה רייכסמארק עבור עובד בלתי־מקצועי וארבעה רייכסמארק עבור עובד מקצועי – ואילו האסירים עצמם לא קיבלו שכר.[ז][78]

אסירי אושוויץ החלו לעבוד באתר הבנייה כבר באמצע אפריל 1941. בתחילה הוסעו לשם במשאיות, ובהמשך נאלצו לצעוד מדי יום כשישה עד שבעה קילומטרים מאושוויץ I לאתר העבודה ובחזרה. מסוף יולי 1941 הוסעו ברכבת לתחנת דבורי הסמוכה. הם עסקו בין השאר ביישור הקרקע, חפירת תעלות ניקוז, הנחת כבלים וסלילת דרכים.[83]

ביולי 1942 הופסקה זמנית הגעת האסירים מאושוויץ I בשל מגפת טיפוס. אי גה פארבן, שביקשה להבטיח אספקה רציפה של כוח עבודה ולצמצם את הזמן שאבד בהסעת האסירים, העמידה לרשות האס־אס מתחם צריפים שנבנה בסמוך למפעל. ב־26 באוקטובר 1942 הועברו אליו האסירים הראשונים, ובראשית נובמבר כבר הוחזקו בו כ־2,000 אסירים. כך נוצר מחנה מונוביץ.[83][77]

המחנה התרחב במהירות עם התקדמות בניית המפעל. מספר האסירים עלה מיותר מ־3,500 בדצמבר 1942 ליותר מ־6,000 במחצית השנייה של 1943 וליותר מ־11,000 ביולי 1944; רובם היו יהודים. בשיאו הוחזקו במונוביץ כ־11,000–12,000 אסירים.[84][85]

העבודה במתחם הייתה קשה ומתישה. אף שתנאי המגורים במונוביץ היו מבחינות מסוימות טובים מעט מאלה שבבירקנאו – בצריפים היו חלונות וחימום והאסירים קיבלו לעיתים מנת מזון נוספת – המזון נותר בלתי מספיק, שעות העבודה היו ארוכות והאסירים היו חשופים לאלימות, למחלות ולהתשה פיזית.[86]

הנהלת אי גה פארבן הייתה מעורבת בפיקוח על תפוקת האסירים. מנהלים ומהנדסים של החברה התלוננו בפני האס־אס על תפוקה נמוכה ודרשו להגביר את משמעת העבודה. כאשר אסירים נחלשו עד שלא היו עוד מסוגלים לעמוד בקצב העבודה, ביקשה החברה להחליפם באסירים כשירים יותר. בפברואר 1943 התחייב גרהרד מאורר ממנגנון האס־אס לספק לחברה כוח עבודה נוסף ולבצע באופן שיטתי "החלפה" של אסירים שאיבדו את כושר עבודתם.[86][87]

ל"החלפה" זו היו במקרים רבים תוצאות קטלניות. יותר מ־10,000 אסירים ממונוביץ נפלו קורבן לסלקציות במהלך קיומו של המחנה. מי שנמצאו בלתי כשירים לעבודה הועברו לאושוויץ I או לבירקנאו; רבים מהם נרצחו שם בתאי הגזים או בהזרקת פנול. יותר מ־1,600 אסירים מתו בבית החולים במונוביץ עצמו, ואחרים נורו או נתלו. מוזיאון אושוויץ–בירקנאו מעריך כי בסך הכול כ־10,000 אסירי אושוויץ איבדו את חייהם כתוצאה מעבודתם עבור אי גה פארבן.[ח][86]

בנובמבר 1943, במסגרת חלוקת מכלול אושוויץ לשלושה מחנות מנהליים, הפך מונוביץ ל"אושוויץ III", ותחת מפקדתו הוכפפו מחנות משנה תעשייתיים של מכלול אושוויץ. מפקדו היה קצין האס־אס היינריך שוורץ. בנובמבר 1944, במסגרת ארגון מחדש נוסף, שונה שמו הרשמי ל"מחנה הריכוז מונוביץ" (Konzentrationslager Monowitz).[88]

עם התקרבות הצבא האדום בינואר 1945 פונו רוב אסירי מונוביץ ברגל לכיוון גליביצה, ומשם נשלחו רבים ברכבות למחנות אחרים. אסירים חולים וחלשים שלא היו מסוגלים להשתתף בפינוי נותרו במקום. ב־27 בינואר 1945 הגיעו חיילי הצבא האדום למונוביץ ושחררו את האסירים שנותרו בו. בין האסירים הידועים שנכלאו במחנה היו הסופר האיטלקי פרימו לוי ואלי ויזל.[88]

מחנות המשנה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לצד שלושת המחנות המרכזיים התפתחה סביב אושוויץ רשת של קרוב ל־50 מחנות משנה ויחידות עבודה חיצוניות, שהוקמו במקומות שונים בשלזיה העילית ואף מחוצה לה.[ט][89][90]

רשת מחנות המשנה נוצרה מתוך השימוש הגובר באסירי אושוויץ ככוח עבודה בכפייה. המחנות הוקמו בקרבת מפעלי תעשייה, מכרות, אתרי בנייה ומשקים חקלאיים, וכך נחסך הצורך להעביר את האסירים מדי יום מן המחנות המרכזיים אל מקומות העבודה המרוחקים. גודלם ואופיים השתנו במידה ניכרת: במחנות הגדולים היו אלפי אסירים, צריפי מגורים, מרפאה, מקלחות ומנגנון מנהלי עצמאי יחסית, ואילו מחנות קטנים כללו לעיתים עשרות אסירים בלבד ששוכנו בחדרים או במרתפים בסמוך למקום עבודתם. בראשית 1945 כבר הוחזקו במחנות המשנה של אושוויץ יותר אסירים ואסירות מאשר באושוויץ I ובבירקנאו יחד.[91][90]

תחומי העבודה במחנות המשנה שיקפו את שילובו ההולך וגובר של מכלול אושוויץ בכלכלת המלחמה הגרמנית. אסירים הועסקו בכריית פחם ובמחצבות, במפעלי נשק, בתעשיות הכימיות והמתכת, בבניית תחנות כוח ומפעלים, ביערנות וכן בחקלאות ובגידול בעלי חיים. חלק מן המחנות הוקמו ביוזמת האס־אס לצורכי המשק של אושוויץ, ואחרים הוקמו בעקבות דרישות של חברות ומפעלים גרמניים שביקשו לקבל כוח עבודה ממערכת מחנות הריכוז.[89][90]

לאחר הארגון המנהלי מחדש של מכלול אושוויץ בנובמבר 1943 חולקו מחנות המשנה מבחינה מנהלית בעיקר על פי אופיים הכלכלי. המחנות שבהם הועסקו אסירים בתעשייה, בכרייה ובייצור נשק הוכפפו ברובם לאושוויץ III–מונוביץ, ואילו המחנות והמשקים שבהם הועסקו אסירים בחקלאות ובגידול בעלי חיים הוכפפו בעיקר לאושוויץ II–בירקנאו.[90][92]

בין מחנות המשנה החקלאיים היו בודי (Budy), הרמנזה (Harmense), באביץ (Babitz), פלאווי (Plawy) וראיסקו (Raisko). בבודי, שהוקם כמחנה משנה באפריל 1942, הועסקו האסירים במשק חקלאי שהשתרע על אדמות שהופקעו מכפרים פולניים באזור.[93][94]

במחנה ראיסקו הועסקו אסירות, בין השאר, בתחנת מחקר חקלאית של האס־אס. אחד המיזמים המרכזיים במקום היה גידול ניסיוני של הצמח האסייתי קוק־סאגיז (kok-saghyz), ששורשיו מכילים גומי טבעי, בניסיון לפתח זנים שיוכלו לשמש מקור חלופי לגומי עבור המשק הגרמני. אסירות אחרות עבדו בחממות, בגידול ירקות ובטיפול בגינות ששימשו את אנשי האס־אס ומשפחותיהם.[95]

המחנות התעשייתיים היו בדרך כלל גדולים יותר, ובחלקם הועסקו אלפי אסירים. יאווישוביץ (Jawischowitz), שהוקם באוגוסט 1942 ליד מכרה הפחם ברשצ'ה–יאווישוביצה של חברת Reichswerke Hermann Göring, היה המחנה הראשון במערכת מחנות הריכוז הגרמנית שבו הועסקו אסירים באופן קבוע בכרייה מתחת לפני הקרקע. 150 האסירים הראשונים שנשלחו אליו היו יהודים מצרפת, וביוני 1944 כבר הוחזקו בו כ־2,500 אסירים, רובם יהודים.[96]

בנוֹי־דַאכְס (Neu-Dachs), שהוקם ליד מכרות הפחם באזור יאבורז'נו ביוני 1943, עלה מספר האסירים לכ־3,660 בינואר 1945. סלקציות נערכו במחנה בתדירות גבוהה, לעיתים מדי שבוע או שבועיים, ובכל אחת מהן נמצאו עשרות אסירים בלתי כשירים לעבודה ונשלחו בחזרה לאושוויץ.[97]

מחנה משנה גדול נוסף היה בלכהאמר (Blechhammer), סמוך למפעל לייצור דלק סינתטי בשלזיה העילית. הוא צורף למערכת אושוויץ באפריל 1944 לאחר שפעל קודם לכן כמחנה עבודת כפייה ליהודים במסגרת ארגון שמלט. בשיאו, בינואר 1945, הוחזקו בו כמעט 4,000 גברים וכ־160 נשים. האסירים הועסקו בהרחבת המפעל, בבניית דרכים ומקלטים, ולאחר תחילת ההפצצות האמריקאיות על המפעל ביוני 1944 נשלחו קבוצות אסירים גם לאיתור ולנטרול פצצות שלא התפוצצו.[98]

גם חברות גרמניות פרטיות אחרות השתמשו באסירי אושוויץ. במחנה בוברק (Bobrek), למשל, הועסקו אסירים מיומנים בייצור חלקים למנועים חשמליים עבור חברת סימנס. המחנה הוקם לאחר שהפצצת מפעלי החברה בברלין ב־1943 הביאה להחלטה להעביר חלק מן הייצור לאזור אושוויץ. בסוף 1944 הוחזקו בבוברק כ־220 אסירים, ובהם מכונאים ועובדים מקצועיים שנבחרו במיוחד בשל כישוריהם.[99]

תנאי החיים והעבודה השתנו ממחנה משנה אחד למשנהו, אך העבודה הקשה, התזונה הבלתי מספקת, האלימות והיעדר ציוד מגן גרמו במקומות רבים לתחלואה, להתשה ולתמותה גבוהה. סוג העבודה היה גורם משמעותי בסיכויי ההישרדות: עבודה במכרות, באתרי בנייה ובתעשייה הכבדה הייתה מסוכנת ומתישה במיוחד. אסירים שנחלשו ולא היו מסוגלים עוד לעבוד עברו סלקציות; רבים מהם הוחזרו לאושוויץ I או לבירקנאו ונרצחו.[100][101]

בינואר 1945, עם התקרבות הצבא האדום, פונו גם מרבית מחנות המשנה. אלפי אסירים אולצו לצעוד מערבה בתנאי החורף, לעיתים למרחקים של מאות קילומטרים, ואסירים שלא היו מסוגלים להמשיך נורו בדרך. מסלולי הפינוי השתנו בהתאם למיקומו של כל מחנה: חלק מן האסירים הובלו לגליביצה או לוודז'יסלב שלונסקי ומשם ברכבות למחנות בתוך הרייך, ואילו ממחנות אחרים יצאו צעדות ארוכות ישירות מערבה.[102][103]

ההשמדה, עבודת הכפייה ומינהל המחנה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההגעה למחנה והסלקציה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
יהודים מהונגריה על הרמפה בתוך בירקנאו, זמן קצר לאחר ירידתם מן הרכבת, 27 במאי 1944, מתוך אלבום אושוויץ.
פסי הרכבת והרמפה בתוך בירקנאו, במבט ממגדל השער.

יהודים נשלחו לאושוויץ מכל רחבי אירופה: מנורווגיה בצפון עד רודוס, בדרום אירופה, ומטולוז בדרום צרפת ועד אוקראינה במזרח.[104]. הנסיעה ארכה לעיתים ימים אחדים ונערכה בדרך כלל בקרונות משא צפופים, ללא תנאים סניטריים נאותים ועם כמויות מועטות של מזון ומים. אנשים מתו לעיתים כבר במהלך הדרך.[5][105]

במהלך שנות פעולתו של אושוויץ שימשו שלושה רציפים עיקריים לפריקת משלוחים. הרמפה הראשונה הייתה סמוכה לאושוויץ I. מ־1942 ועד מאי 1944 הגיע רוב משלוחי היהודים אל הרמפה שכונתה לאחר המלחמה "הרמפה היהודית הישנה" (Alte Judenrampe), ששכנה בין אושוויץ I לבירקנאו. ב־1943 נבנתה שלוחת מסילה שנכנסה לתוך בירקנאו, והיא נכנסה לשימוש במאי 1944, לקראת תחילת גירושם ההמוני של יהודי הונגריה.[45]

סלקציה של יהודים שהגיעו לבירקנאו, 27 במאי 1944, מתוך אלבום אושוויץ.

במשלוחים ההמוניים של יהודים נערכה בדרך כלל סלקציה עם הירידה מן הרכבת. ההליך נעשה באופן סדיר החל מיולי 1942; קודם לכן השתנה גורלם של המשלוחים, ובכמה מהם נרשמו כל המגורשים כאסירי המחנה. בעת הסלקציה הופרדו בדרך כלל הגברים והנערים מן הנשים והילדים, והמגורשים עברו לפני רופאי אס־אס ואנשי סגל נוספים. ההחלטה התקבלה בדרך כלל לאחר התרשמות חזותית קצרה ולעיתים לאחר שאלה על גילם או מקצועם.[45][106]

מי שנחשבו כשירים לעבודת כפייה נרשמו כאסירי המחנה והועברו לתהליך הקליטה. ילדים, קשישים, חולים ורבים מן המבוגרים שנחשבו בלתי כשירים לעבודה נשלחו בדרך כלל ישירות לתאי הגזים ולא נרשמו במערכת האסירים. ההחלטה לא התבססה על בדיקה רפואית מסודרת, ותוצאות הסלקציה השתנו ממשלוח למשלוח. בממוצע נבחרו לעבודת כפייה כ־20% מן המגורשים במשלוחים היהודיים שבהם נערכה סלקציה. מתוך כ־1.1 מיליון יהודים שגורשו לאושוויץ, כ־200 אלף נרשמו כאסירים וכ־900 אלף נרצחו מיד או זמן קצר לאחר הגעתם.[י][45][44]

לא כל המשלוחים עברו סלקציה. היו משלוחים של יהודים וקבוצות אחרות שנועדו מראש להשמדה וכל יושביהם נשלחו למוות, ולעומתם היו משלוחים שבהם המגורשים נבחרו לעבודת כפייה עוד לפני הגעתם לאושוויץ ונרשמו כאסירים ללא סלקציה נוספת.[106]

ההשמדה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

משנת 1942 היה אושוויץ אחד המרכזים העיקריים שבהם יישמה גרמניה הנאצית את רצח יהודי אירופה. מתוך לפחות 1.3 מיליון בני אדם שגורשו למכלול אושוויץ נרצחו או מתו בו כ־1.1 מיליון; כמיליון מן הקורבנות היו יהודים. כ־900 אלף יהודים נרצחו בתאי הגזים מיד או זמן קצר לאחר הגעתם, מבלי שנרשמו כאסירי המחנה.[44][107]

הרצח באמצעות ציקלון בה החל באושוויץ I בספטמבר 1941, תחילה בשבויי מלחמה סובייטים ובאסירים חולים. במהלך 1942 עבר מרכז הרצח ההמוני לבירקנאו, תחילה באמצעות בונקר 1 ובונקר 2, ומ־1943 באמצעות ארבעת מתקני תאי הגזים והמשרפות הגדולים, קרמטוריומים II–V.[30][108]

רוב הנשלחים להשמדה הובלו מתום הסלקציה ישירות אל מתקני הרצח. אנשי האס־אס ניסו במקרים רבים להסתיר מן הקורבנות את מטרת ההליך והציגו את תאי הגזים כחלק מתהליך רחצה וחיטוי. לאחר הרצח נאלצו אסירי הזונדרקומנדו להוציא את הגופות, להסיר מהן חפצי ערך ולשרוף אותן במשרפות או, בתקופות שבהן מספר הקורבנות עלה על יכולת המתקנים, בבורות שרפה פתוחים.[59]

עבודת הכפייה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
שרידי צריפי המגורים באושוויץ 2. היום נותרו הארובות בלבד, ואילו הצריפים, שהיו עשויים עץ, התכלו עם הזמן. נבנו על פי תוכניות לאורוות סוסים הכוללות תנורים, אך תנורים אלה לא הופעלו מעולם
צריף שירותים בבירקנאו

האסירים (נשים וגברים) שלא נשלחו להמתה מיידית בגז נשלחו ל"זאונה", לחיטוי. שערם גולח וניתנו להם מדי אסיר – חולצה ומכנסיים מפוספסים. משם נשלחו האסירים למחנה ההסגר. כל האסירים שאפו לצאת במהירות ממחנה זה, שכן תוחלת חייו של אסיר בהסגר הייתה שבועות אחדים בלבד. אסיר שנשלח לעבודה יכול היה לשרוד יותר, כמה חודשים, ובתפקידים מסוימים לשרוד אף יותר.[109]

קעקוע מספר על האמה השמאלית של ניצול אושוויץ סם רוזנצוויג
ערמת נעליים. מוצגת במוזיאון אושוויץ.

כאשר הוצא אסיר ממחנה ההסגר ניתן לו מספר, שנרשם ברישומי המחנה. המספר קועקע על גופו, בדרך כלל על האמה השמאלית – נוהל ייחודי למחנות אושוויץ.[110] היהודים שנשלחו למוות לא קיבלו מספר, וגם אסירים שנשלחו מאושוויץ לעבודת כפייה במחנות אחרים (כמו גרוס-רוזן או שטוטהוף) לא נרשמו. מספר האסירים שנרשמו באושוויץ בסך הכול הוא 405,000 איש ואישה, יהודים ולא יהודים.

יומו של האסיר החל לפנות בוקר, בשעה 4:00 או 4:30. לאחר ההשכמה, שהייתה לעיתים קשה ואלימה[י"א] ניגשו האסירים במהירות למחראות; זמן לרחצה לא היה. המחראות והשימוש בהן העידו על התנאים הסניטריים האיומים ששררו במחנה: הן היו חדר ארוך וגדול, ובו שלוש תעלות בטון ארוכות ובהן חורים; עובדי הכפייה נאלצו לעשות את צורכיהם באותה עת עם כל שאר האנשים. מועד ההליכה אליהם היה קבוע, ולא ניתן היה להתפנות בספונטניות. במקביל, נדרשו האסירים לסדר את מיטות הקש שלהם, בצורה קפדנית. לאחר מכן התקיים אפלפלאץ ("מסדר", בגרמנית: Appell) – אחד מן השלבים המפחידים והקשים מבחינת האסירים. המסדר נמשך במשך שעות, ברוח, בקור ובשלג, כשהאסירים לובשים רק את מדיהם הדקים והקרועים[111]; אסיר שנפל במסדר נורה מייד או שנשלח לתאי הגזים.

לאחר המסדר יצאו האסירים לעבודה, שם עבדו במשך שעות בעבודת פרך. ניתנו להם כמויות קטנות מאוד של מזון, שלקבלתו היו צריכים להמתין בתורים ארוכים. לאחר חזרתם למחנה הועמדו האסירים במסדר, כמו בבוקר.

גם עובדי הכפייה במחנות המשנה היו נתונים במשטר אימים, שכלל עינויים ורדיפות בלתי פוסקות, יחד עם תנאים היגייניים קשים ורעב מתמיד. הם הועבדו בתנאים קשים, ללא ציוד מינימלי, תחת עונשים בלתי-פוסקים. גם במחנות המשנה וגם במחנות הראשיים לא עבדו האסירים ביום ראשון, אך יום זה הוקדש לאינספור עונשים ומסדרים על חטאים קטנים שונים. ככלל, היו האסירים חשופים למגוון של עונשים פיזיים, החל במלקות מידי קאפו מזדמן, עבור בעונשי מלקות מול כלל האסירים, עינויים קשים בבלוק 11, וכלה בהמתה בתאי הגזים או בירייה.

כאמור, תוחלת חייו של אסיר הייתה כשלושה חודשים בלבד. הרעב המתמשך, התנאים הפיזיים וההיגייניים האיומים והמשמעת הקשה היו מביאים חלק גדול מן האסירים למצב של מוזלמן, אדם שתפקודיו הרגילים נעלמו, והוא מתקיים ברמה המינימלית ביותר. דינם של המוזלמנים היה מוות בתאי הגזים, תוך זמן קצר.

עקב לחץ כבד של תעשיית המלחמה, שופר מעט מצבם של האסירים החל מהמחצית השנייה של 1942, ושיעור התמותה של האסירים ירד מעט, אף על פי שהשמדת יהודי אירופה גברה בתקופה זו. אותם מתי מעט יהודים ששרדו במחנות עד סוף המלחמה, ניצלו בגלל הצורך הגובר של הגרמנים בכוח אדם, צורך שאילצם להקל מעט על התנאים הקשים במחנות לקראת סוף המלחמה.[112]

מערכת הפיקוד והמינהל במחנה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכלול אושוויץ השתייך למערכת מחנות הריכוז של האס־אס. בראש המחנה עמד מפקד המחנה, שהיה אחראי הן על המינהל והן על חיל המצב של האס־אס. בתחילה היה המפקד כפוף למפקחת מחנות הריכוז; לאחר שזו שולבה ב־3 במרץ 1942 במשרד הראשי למשק ומנהל של האס־אס (SS-WVHA), הוכפפו מפקדי מחנות הריכוז לקבוצת המשרדים D של הארגון.[40][113]

המינהל המרכזי של אושוויץ היה מחולק לשבע מחלקות:

  • מחלקה I – משרד המפקד (Kommandantur) – עסקה בענייני מטה, כוח אדם של האס־אס ותקשורת;
  • מחלקה II – המחלקה הפוליטית (Politische Abteilung) – תפקדה כשלוחה של הגסטפו במחנה ועסקה, בין השאר, ברישום אסירים, חקירות, מעקב, ענישה, בריחות ומקרי מוות. אנשיה היו אנשי גסטפו או קריפ"ו שהוצבו במחנה מטעם משטרת המדינה בקטוביץ. ראש המחלקה היה כפוף הן למפקד המחנה והן למנגנון המשרד הראשי לביטחון הרייך (RSHA);
  • מחלקה III – מינהלת מחנה האסירים (Schutzhaftlagerführung) – הייתה אחראית על המשטר הפנימי, מגורי האסירים, המסדרים, המשמעת והפיקוח על הבלוקים;
  • מחלקה IIIa – העסקת האסירים (Arbeitseinsatz) – הייתה אחראית להקצאת אסירים ליחידות העבודה ולתיאום השימוש בכוח העבודה שלהם;
  • מחלקה IV – מינהל וכלכלה – עסקה באספקה, ציוד, מזון, ביגוד ומינהל כלכלי;
  • מחלקה V – השירות הרפואי של האס־אס – הייתה אחראית לשירות הרפואי במחנה ולאנשי הרפואה של האס־אס;
  • מחלקה VI – רווחה, הדרכה והכשרה של אנשי האס־אס.[113][114]

לצד המחלקות המרכזיות פעלו יחידות מנהליות וטכניות נוספות, ובהן מינהל הבנייה, מחסני האס־אס, בתי מלאכה, מפעלי מזון, משקי המחנה והמכון להיגיינה של הוואפן־אס־אס. מחלקות II ו־III מילאו תפקיד מרכזי במיוחד במערכת השליטה, הטרור והענישה שהופעלה כלפי האסירים.[113]

על המחנה שמרו יחידות של אנשי אס־אס, ובהן גדוד משמר של יחידות גולגולת המת. כוח חיל המצב גדל במידה ניכרת עם התרחבות מכלול אושוויץ והקמת בירקנאו, מונוביץ ומחנות המשנה.

בראש מכלול אושוויץ עמדו בתקופות השונות שלושה מפקדים:

  1. רודולף פרנץ הס, ממאי 1940 עד נובמבר 1943;
  2. ארתור ליבהנשל, מנובמבר 1943 עד מאי 1944;
  3. ריכרד בר, ממאי 1944 עד ינואר 1945.[115]

בנובמבר 1943 חולק המכלול מבחינה מנהלית לשלושה מחנות. על אושוויץ II–בירקנאו פיקד תחילה פרידריך הארטינשטיין ובמאי 1944 החליף אותו יוזף קרמר; על אושוויץ III–מונוביץ פיקד היינריך שוורץ. אף שלכל אחד מן המחנות היה מפקד משלו, מפקד אושוויץ I שימש גם כמפקד חיל המצב של מכלול אושוויץ וניצב מעל יתר המפקדים. בנובמבר 1944 אוחדו אושוויץ I ובירקנאו מחדש מבחינה מנהלית, ואילו אושוויץ III הפך למחנה מונוביץ העצמאי מבחינה מנהלית.[115][116]

באביב 1944 חזר הס לאושוויץ כדי לפקח מטעם הנהגת האס־אס על המבצע לקליטת המשלוחים ולרצח יהודי הונגריה. בתקופה זו לא שב רשמית לתפקיד מפקד אושוויץ, שבו החזיק ריכרד בר.[40]

לצד ההיררכיה של האס־אס התקיימה במחנה מערכת של בעלי תפקידים מקרב האסירים. יחידות העבודה נקראו קומנדו, ובתוכן מונו אסירים לתפקידי קאפו, מנהלי עבודה ובעלי תפקידים אחרים. בבלוקים פעלו "זקני בלוק" (Blockälteste) ורשמי בלוק, וברמת המחנה היו "זקני מחנה" (Lagerälteste). בעלי תפקידים אלה קיבלו מן האס־אס סמכויות על אסירים אחרים ולעיתים גם תנאי חיים עדיפים, והמערכת שימשה את האס־אס כאמצעי לשליטה באוכלוסיית האסירים.[117]

מעמדם של האסירים במחנה הושפע משילוב של גורמים ובהם סיבת המאסר, לאום, מועד ההגעה, סוג העבודה והתפקיד שמילאו. האס־אס סיווג את האסירים באמצעות מספרים וסמלים שנתפרו לבגדיהם. יהודים שנרשמו כאסירים סומנו בדרך כלל באמצעות צירוף של משולש צהוב עם משולש נוסף שסימן את קטגוריית המאסר שלהם, ואילו קבוצות אחרות סומנו באמצעות צבעים וסימנים בהתאם למערכת הסיווג הנהוגה במחנות הריכוז.[118]

בריחות ומרידות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בריחות מאושוויץ

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכת האבטחה של אושוויץ נועדה להקשות ככל האפשר על בריחה. המחנות הוקפו בגדרות תיל, חלקן מחושמלות, מגדלי שמירה ושומרים חמושים. מעבר לגדר הפנימית פעלה באזורים שבהם עבדו אסירים מחוץ למחנה מערכת שמירה חיצונית, שכונתה "שרשרת השמירה הגדולה". סביב המחנות השתרע "אזור האינטרסים" של האס־אס, ששטחו היה כ־40 קמ"ר וחלק גדול מאוכלוסייתו הפולנית גורש.[119][120]

בריחה הייתה כרוכה בסיכון גם לאסירים שנותרו במחנה. בעקבות היעלמותו של אסיר נערכו חיפושים, ובתקופות שונות הפעיל האס־אס ענישה קולקטיבית נגד חבריו לבלוק או ליחידת העבודה ולעיתים גם נגד בני משפחתו של הבורח. מי שנתפס לאחר בריחה הוחזר בדרך כלל למחנה, נענש בחומרה ולעיתים הוצא להורג.[120]

למרות האבטחה, מתועדים לפחות 928 אסירים שניסו לברוח ממכלול אושוויץ. 196 מהם הצליחו בוודאות להימלט ולא נתפסו מחדש; 25 נוספים הצליחו לצאת מן המחנה אך נעצרו שבועות, חודשים ולעיתים שנים לאחר מכן. 433 ניסיונות נכשלו. לגבי 254 בורחים לא נמצא מידע על גורלם לאחר יציאתם מן המחנה, ולגבי 20 נוספים אין די נתונים לקבוע כיצד הסתיים ניסיון הבריחה.[י"ב][121]

הקבוצה הגדולה ביותר של מנסים הייתה אסירים פולנים – 439 בני אדם. כן מתועדים 213 אזרחי ברית המועצות ושבויי מלחמה סובייטים, 150 יהודים, 49 גרמנים ואוסטרים, 41 רומה וסינטי, 26 צ'כים ובורחים מקבוצות לאומיות נוספות.[121]

חלק מן הבריחות נעשו בסיוע המחתרת במחנה, תושבים פולנים באזור או עובדים אזרחיים. אסירים ניצלו גם יציאות לעבודה מחוץ לגדרות, התחזו לאנשי אס־אס או לעובדים אזרחיים, הסתתרו במשך כמה ימים באזור שבין קווי השמירה או ברחו ממחנות משנה, שבהם מערך האבטחה היה לעיתים צפוף פחות.[121]

בין הבריחות הבולטות:

  • בלילה שבין 26 ל־27 באפריל 1943 נמלטו ויטולד פילצקי, יאן רדזיי ואדוארד צ'יישלסקי ממאפייה שמחוץ למחנה. לאחר בריחתו חיבר פילצקי דו"חות מפורטים על אושוויץ והעבירם לארמייה קריובה.[122]
  • בנובמבר 1943 נמלט יז'י טבאו. הדו"ח שחיבר, שנודע במערב כ"דו"ח המייג'ור הפולני", הוברח אל מחוץ לפולין והגיע לבריטניה ולארצות הברית.[123]
  • בליל 5 באפריל 1944 ברח זיגפריד ויטסלב לדרר, אסיר מספר 29162, בסיועו של רוטנפיהרר אס אס ויקטור פשטק
  • ב־7 באפריל 1944 נמלטו רודולף ורבה ואלפרד וצלר. לאחר שהגיעו לסלובקיה מסרו עדות מפורטת שעל בסיסה חובר דו"ח ורבה-וצלר, מן המקורות החשובים ביותר שהגיעו למערב בזמן המלחמה על ההשמדה באושוויץ.[124]
  • בסוף מאי 1944 נמלטו צ'סלב מורדוביץ' וארנושט רוזין. לאחר שהגיעו לסלובקיה מסרו מידע על תחילת רצח יהודי הונגריה, והוא צורף למכלול הדו"חות על אושוויץ שהופץ במערב.[123]
  • ביוני 1944 ברחו מלה צימטבאום ואדוארד גלינסקי. השניים נתפסו כעבור פחות משלושה שבועות, הוחזרו לאושוויץ ולבסוף הוצאו להורג. ביולי השתמשו יז'י ביילצקי וצילה ציבולסקה בשיטת התחזות דומה והצליחו להימלט; שניהם שרדו את המלחמה.[125]

מחתרת ומרידות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – ההתנגדות באושוויץ

למרות התנאים הקשים, נוצרה באושוויץ, כמו במחנות ריכוז אחרים, מחתרת. במחתרת פעלו כמעט רק אסירים שנשאו תפקידים במרפאת המחנה ובמשרדים, ועל כן היו במצב מעט יותר טוב מזה של שאר האסירים שהיו נתונים במאבק לחיים ולמוות מול הרעב והתנאים הקשים מאוד במחנה, ולא יכלו לתת את דעתם על פעולות התנגדות. בדרך כלל פעלו במחתרת בשנים הראשונות אסירים פולנים, שכן הם שהו במחנה יותר זמן מאחרים והצליחו להתבסס בתפקידים האמורים. יהודים הגיעו לתפקידים כאלה רק ב-1943, ורק מאז החלו למצוא את דרכם לתנועת המחתרת.[126] באותה שנה הוקם מעין ארגון גג לכל ארגוני המחתרת שהיו באושוויץ, בשם "קבוצת המאבק אושוויץ" (Kampfgruppe Auschwitz).[127] הקבוצה התגבשה סביב אסיר אוסטרי בשם ארנסט בורגר,[י"ג] והיא הסתייעה בקבוצות של אסירים שהועברו לאושוויץ מדכאו ומבוכנוואלד, אסירים שהתגבשו כבר באותם מחנות והתנסו בפעילות מחתרתית.[129] המחתרת עסקה בהברחת ידיעות על הנעשה במחנה אל העולם שמחוצה לו, סיוע לאסירים (על ידי הברחת תרופות ומזון), סיוע לבריחות, וניסיונות לחבלה בנעשה במחנה. המחתרת התכוננה למרד במחנה לקראת התקרבות הצבא האדום, אך מרד זה לא התחולל בסופו של דבר.[130]

ידוע על פעולות התנגדות בודדות שאירעו באושוויץ. כך למשל, ב-23 באוקטובר 1943 אישה יהודייה, כנראה פרנצ'סקה מאן[131], שהגיעה במשלוח של בעלי אזרחות זרה מוורשה באותו היום, חטפה אקדח מאחד מאנשי המשמר וירתה בשני אנשי אס אס. אחד מהם, אונטרשרפירהרר שילינגר, נהרג. חברותיה הצטרפו ביידוי בקבוקים וחפצים על אנשי האס אס. תגבורת של האס אס רצחה אותה ואת חברותיה, שהצטרפו להתנגדות.[127] יש להניח שהיו מקרים דומים, שלא נודעו. עם זאת, המרד היחיד שאירע בפועל באושוויץ היה המרד של אנשי הזונדרקומנדו, ב-7 באוקטובר 1944. בתקופה זו הסתיימה למעשה השמדת יהודי הונגריה, ולאנשי הזונדרקומנדו היה ברור שגם מותם קרב, משלמעשה תם הצורך בהם. אנשי הזונדרקומנדו, שהיו בקשר עם "קבוצת המאבק", דרשו להתחיל את המרד הכללי שתוכנן במחנה, אך ראשי קבוצת המאבק סירבו בטענה שלא ניתן לבצע התקוממות כללית. למרות זאת, קבוצת המאבק סייעה בהברחת חומר נפץ אל המשרפות. התכנון של הזונדרקומנדו היה להתחיל במרידה בעת ובעונה אחת בכל ארבע המשרפות, אולם ב-7 באוקטובר נודע לאנשי משרפה IV כי כ-300 מאנשיהם נועדו להשמדה. הם החליטו להתחיל במרידה, אך באותו יום בצהריים הופתעו על ידי קאפו גרמני, שאיים עליהם בחשיפה. המרד התחיל באותו רגע: הקאפו נהרג על ידי אנשי הזונדרקומנדו, והם תקפו באבנים, גרזנים ופטישים את תגבורת האס אס שהגיעה למשרפה. האסירים ניסו לפוצץ את משרפה IV, וזו נהרסה חלקית; אנשי הזונדרקומנדו במשרפה II שראו את תחילת המרד השליכו את הקאפו שלהם לתוך המשרפה, וניסו להימלט בהמוניהם מן המקום. אנשי האס אס הרגו את כל הבורחים, וטבחו בכל אנשי הזונדרקומנדו במשרפה IV. בסך הכול נהרגו 451 איש במרידה. ארבע מתוך הצעירות שהבריחו את חומר הנפץ למחנה, כולל מנהיגתן רוז'ה רובוטה, נתפסו ונתלו ב-6 בינואר 1945. הייתה זאת ההוצאה להורג האחרונה במחנה.[132]

קיום מצוות באושוויץ

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין הכלואים במחנה אושוויץ היו גם יהודים שומרי מצוות שנאבקו על המשך עשיית המצוות.[133]

ישנן עדויות רבות על קיום מצוות שונות באושוויץ על ידי יחידים ובציבור, בין המצוות שקוימו באושוויץ ניתן למנות תקיעת שופר באוזני אלפי אסירים על ידי הרב צבי הירש מייזליש,[134] שמירת צום יום כיפור תוך עבודת כפייה[135] ובמקרה אחר צום במשך שלושה ימים ברצף בשל ספק בחישוב התאריך,[136][137] נטילת שלושה מתוך ארבעת המינים,[138] וכן ישיבה בסוכה,[138][139][140] הדלקת נרות חנוכה,[141] עריכת ליל הסדר,[142][143] לבישת ציצית ותפילין,[144] תפילה בציבור,[145] אמירת תהילים,[143] קדיש[146] ולימוד תורה.[147]

ידיעת בעלות הברית וסוגיית הפצצת אושוויץ

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – סוגיית הפצצת אושוויץ, סוגיית הפצצת אושוויץ: ההיתכנות המבצעית
צילום אוויר מאזור אושוויץ במהלך תקיפה אמריקאית על מתקני התעשייה של אי גה פארבן במונוביץ, 1944. מתקני המחנה נקלטו גם בתצלומי הסיור האווירי של בעלות הברית.

מידע על אושוויץ הגיע אל המחתרת הפולנית ואל הממשלה הפולנית הגולה כבר בשלב מוקדם של קיום המחנה. בתחילה עסקו הדיווחים בעיקר במאסרם של פולנים, בתנאי החיים, בהוצאות להורג ובתמותה הגבוהה במחנה. אסירים ואנשי המחתרת הבריחו מן המחנה מכתבים, רשימות, מסמכים ודיווחים, שהועברו דרך רשתות המחתרת אל ורשה ומשם לממשלה הפולנית בלונדון. כבר במאי 1941 דיווחה הממשלה הפולנית הגולה לבעלות הברית ולמדינות נייטרליות על גירושים לאושוויץ ועל פשעים שבוצעו שם.[148][149]

עם הפיכתו של בירקנאו למרכז לרצח יהודים ב־1942 השתנה גם אופיו של המידע שהוברח מן המחנה. דיווחים שנשלחו החוצה כללו מידע על המתת יהודים בגז, שרפת גופות, מספרי קורבנות וביזת רכוש. מידע על אושוויץ הופיע גם בעיתונות המחתרת הפולנית ובפרסומים שיצאו מחוץ לפולין. עם זאת, המידע שהגיע למערב היה חלקי, הגיע ממקורות שונים ובזמנים שונים, והערכת אמינותו והבנת מלוא ממדי ההשמדה לא היו מיידיות.[150][151]

דוח הוועדה האמריקאית לפליטי מלחמה מנובמבר 1944 עם ידיעות ברורות על ההשמדה שהתרחשה במחנה

במהלך 1943 ו־1944 נוספו למידע דיווחיהם של אסירים שנמלטו מן המחנה. בנובמבר 1943 נמלט יז'י טבאו וחיבר דו"ח מפורט שהגיע למערב. ב־7 באפריל 1944 נמלטו רודולף ורבה ואלפרד וצלר, ועדותם שימשה בסיס לדו"ח ורבה-וצלר. בסוף מאי נמלטו גם צ'סלב מורדוביץ' וארנושט רוזין. הדו"חות הגיעו דרך ערוצים שונים לממשלות בעלות הברית, להקונגרס היהודי העולמי, להוועד הבין-לאומי של הצלב האדום ולוותיקן, וחלקים מהם פורסמו בעיתונות. בנובמבר 1944 פרסמה הוועדה האמריקאית לפליטי מלחמה את הדו"חות במסגרת החוברת German Extermination Camps – Auschwitz and Birkenau.[123]

באביב ובקיץ 1944, על רקע גירוש יהודי הונגריה, גברו הקריאות לבעלות הברית להפציץ את תאי הגזים והמשרפות בבירקנאו או את מסילות הברזל שהובילו לאושוויץ. הקריאות הועלו בידי פעילים וארגונים יהודיים וכן גורמים אחרים. בתוך הארגונים היהודיים עצמם לא הייתה עמדה אחידה: לצד תומכים בהפצצה היו מי שחששו שהתקפה תגרום למותם של אסירים רבים או שלא תצליח לעצור את ההשמדה.[152][153]

וינסטון צ'רצ'יל ושר החוץ הבריטי אנתוני אידן הגיבו בחיוב עקרוני לבקשות שהציגו ביולי 1944 נציגי הסוכנות היהודית, ובהם חיים ויצמן ומשה שרתוק. ואולם משרד האווירייה הבריטי דחה את ההצעה. בארצות הברית דחה מחלקת המלחמה בקשות דומות, בטענה שהמבצע יחייב הסטת כוחות אוויריים ממשימות צבאיות חיוניות, שקיימים קשיים מבצעיים משמעותיים ושסיוע יעיל יותר לנרדפי הנאצים יושג באמצעות הבסת גרמניה במהירות האפשרית.[153][154]

באותה תקופה היה אזור אושוויץ כבר בטווח מטוסים אמריקאיים שפעלו מבסיסים באיטליה. מטוסי סיור צילמו את המתחם החל מאפריל 1944, ובתצלומים נכללו גם חלקים מאושוויץ ובירקנאו. מפציצים אמריקאיים תקפו במהלך 1944 את מפעלי אי גה פארבן במונוביץ, אך תאי הגזים והמשרפות בבירקנאו לא הוגדרו כמטרות לתקיפה.[153]

השאלה אם היה ביכולתן של בעלות הברית להפציץ ביעילות את מתקני ההשמדה או את קווי הרכבת, ואם פעולה כזו הייתה מצילה מספר משמעותי של קורבנות, נותרה נושא למחלוקת היסטורית. הדיון כולל שאלות של יכולת מבצעית ודיוק ההפצצה, סדרי העדיפויות של בעלות הברית, הסיכון לאסירים, האפשרות של הגרמנים לתקן מסילות ומתקנים במהירות וההשפעה האפשרית של הפצצה על מהלך ההשמדה.[155]

פינוי המחנה וכניסת הצבא האדום

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – צעדות המוות
קטע מסרט תיעודי שצילמה יחידת ההסרטה של הצבא האדום לאחר שחרור אושוויץ

במחצית השנייה של 1944, עם התקרבות הצבא האדום לפולין ולשלזיה, החלו שלטונות האס־אס לפנות בהדרגה אסירים מאושוויץ למחנות ריכוז ולעבודות כפייה בתוך הרייך. במקביל החלו בהשמדה שיטתית של מסמכים ובפירוק חלק ממתקני הרצח, בניסיון לטשטש את הראיות לפשעים שבוצעו במחנה.[102]

לאחר הפסקת הרצח ההמוני בתאי הגזים בנובמבר 1944 פורקו חלק מן המתקנים בבירקנאו. במהלך הפינוי הסופי פוצצו אנשי האס־אס את תאי הגזים והמשרפות II ו־III ב־20 בינואר 1945. ב־23 בינואר הציתו את מתחם המחסנים "קנדה II", שבו נותר רכוש רב שנבזז מן המגורשים, וב־26 בינואר פוצצו את תא הגזים והמשרפה V.[156]

בין 17 ל־21 בינואר 1945 הוצעדו מאושוויץ וממחנות המשנה שלו כ־56 אלף אסירים, רובם מערבה דרך שלזיה עילית ושלזיה תחתית. ב־23 בינואר פונו ברכבת כ־2,000 אסירים נוספים ממחנות המשנה באזור שוויינטוחלוביצה ושמיאנוביצה. נתיבי הפינוי העיקריים הובילו לגליביצה ולוודז'יסלב שלונסקי, שבהן הועלו רבים מן האסירים על רכבות שהובילו אותם למחנות אחרים בתוך הרייך. ממחנות משנה אחרים יצאו צעדות ישירות למרחקים גדולים; כ־3,200 אסירים ממחנה נוי־דאכס ליד יאבורז'נו, למשל, נאלצו לצעוד כ־250 ק"מ עד גרוס-רוזן.[157]

האסירים צעדו בתנאי החורף הקשים תחת שמירה חמושה. אנשי האס־אס ירו במי שניסו לברוח ובאסירים שנחלשו ולא היו מסוגלים להמשיך. אלפים מתו מירי, תשישות, רעב וקור במהלך הצעדות ובהמשך הפינוי ברכבות. מספר הקורבנות הכולל אינו ידוע במדויק; ההערכה היא שלפחות כ־9,000 אסירי אושוויץ מתו במהלך פעולת הפינוי, ואפשר שהמספר הגיע לכ־15,000.[י"ד][157]

אלפי אסירים חולים ותשושים נותרו במחנות משום שלא נחשבו כשירים לפינוי, ואחרים הצליחו להתחמק מן הצעדות. חלק מן האסירים שנותרו נרצחו בידי אנשי האס־אס בשבועות ובימים האחרונים לפני השחרור.[158]

ב־27 בינואר 1945 הגיעו יחידות של הצבא האדום למכלול אושוויץ. באושוויץ I, בבירקנאו ובמונוביץ נמצאו כ־7,000 אסירים, רובם חולים ותשושים מאוד.[156][158]

מפקד היחידה ששחררה את המחנה היה מיור (רב-סרן) בצבא האדום, יהודי בשם אנטולי שפירו.[ט"ו] נהג הטנק שפרץ את המחנה היה חייל יהודי בשם דוד דושמן, ואחד מחיילי הצבא האדום ששחררו את המחנה היה האמן זינובי טולקצ'וב והוא תיעד בציוריו את מראות המחנה ואסיריו עם השחרור.[160]

לאחר השחרור הקימו אנשי הצבא הסובייטי והצלב האדום הפולני בתי חולים מאולתרים לטיפול בניצולים. רבים מהם נותרו במקום עוד שבועות וחודשים משום שמצבם לא אפשר להם לצאת לדרכם מיד.

אומדני הקורבנות והאסירים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחקר ההיסטורי המקובל כיום מעריך כי לפחות 1.3 מיליון בני אדם גורשו לאושוויץ בשנים 1940–1945 וכי כ־1.1 מיליון מהם נרצחו או מתו במכלול המחנות. רוב מוחלט של הקורבנות – כמיליון בני אדם – היו יהודים.[161][162]

על פי האומדנים המקובלים, הרכב המגורשים והקורבנות היה בקירוב:

קבוצה גורשו לאושוויץ נרצחו או מתו
יהודים כ־1.1 מיליון כמיליון
פולנים לא־יהודים כ־140,000–150,000 כ־70,000
רומה וסינטי כ־23,000 כ־21,000
שבויי מלחמה סובייטים כ־15,000 כ־15,000
אסירים מקבוצות ולאומים אחרים כ־25,000 כ־12,000
סך הכול לפחות 1.3 מיליון כ־1.1 מיליון

[161]

יש להבחין בין מספר המגורשים לאושוויץ לבין מספר האסירים שנרשמו במחנה. כ־900 אלף יהודים נשלחו לאחר הגעתם ישירות לתאי הגזים ולכן לא קיבלו מספר אסיר ולא הופיעו ברישומי אוכלוסיית המחנה. בסך הכול נרשמו באושוויץ כ־400 אלף אסירים, ואילו יתר המגורשים – בעיקר יהודים שנרצחו מיד לאחר הסלקציה – לא נרשמו כאסירים כלל.[163][15]

התפתחות אומדני מספר הקורבנות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קביעת מספר קורבנות אושוויץ הייתה קשה במיוחד לאחר המלחמה. אנשי האס־אס השמידו במהלך פינוי המחנה חלק ניכר מן המסמכים, ורוב היהודים שנרצחו מיד עם הגעתם כלל לא נרשמו כאסירים. משום כך נאלצו החוקרים לשלב בין מסמכי המחנה שנותרו, תיעוד של גירושים ורכבות ממדינות שונות, מסמכים גרמניים, עדויות ונתונים דמוגרפיים.[162]

זמן קצר לאחר שחרור המחנה העריכה ועדת החקירה הסובייטית כי באושוויץ נרצחו כארבעה מיליון בני אדם. האומדן התבסס במידה רבה על הערכה תאורטית של יכולת שרפת הגופות במשרפות ועל הנחה שהמתקנים פעלו בהיקף גבוה במשך תקופה ממושכת. המספר אומץ לאחר מכן בידי שלטונות פולין ונחרט במשך עשרות שנים גם על לוחות ההנצחה באתר.[162]

גם חלק מן העדים והחוקרים הראשונים הציעו אומדנים גבוהים בהרבה מן המקובל כיום. רודולף פרנץ הס, למשל, מסר לאחר המלחמה בעת משפטי נירנברג מספרים של שלושה מיליון קורבנות (להערכתו כ-2.5 מיליון הושמדו והודברו על ידי מתקני המחנה, ועוד כחצי מיליון מתו מרעב, מחלות וניסיונות בריחה כושלים); שורדי אושוויץ ובהם רודולף ורבה ואלפרד וצלר וחוקרים מוקדמים ניסו אף הם להעריך את המספר על בסיס המידע שהיה בידיהם. אומדנים אלה הם מקור חשוב לתולדות הידיעה על אושוויץ, אך אינם משמשים כיום לקביעת מספר הקורבנות.[ט"ז][164]

משנות ה־80 התבססו המחקרים יותר ויותר על רשימות גירוש, תיעוד רכבות ומסמכים מארצות המוצא של המגורשים. החוקר הצרפתי ז'ורז' ולרס העריך ב־1983 כי מספר המגורשים והקורבנות היה נמוך משמעותית מארבעה מיליון. לאחר פתיחת ארכיונים נוספים ערך ההיסטוריון הפולני פרנצישק פיפר, חוקר מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, מחקר מקיף שהתבסס על תיעוד הגירושים מכל מדינה. בראשית שנות ה־90 הגיע למסקנה שלפחות 1.3 מיליון בני אדם גורשו לאושוויץ וכ־1.1 מיליון מהם מתו או נרצחו שם. אומדן זה, שעודכן בפרטים מסוימים בעקבות מחקר מאוחר יותר, משמש בסיס לקונצנזוס המחקרי הנוכחי.[165][162]

הפער בין האומדנים הראשונים לבין המחקר הנוכחי משמש לעיתים בידי מכחישי שואה כניסיון לערער על עצם ההשמדה. במחקר ההיסטורי, לעומת זאת, שינוי האומדן נתפס כתוצאה של הרחבת בסיס המקורות ושיפור שיטות המחקר: הירידה מן המספר הסובייטי של ארבעה מיליון לכ־1.1 מיליון אינה נובעת מהטלת ספק בקיומה של ההשמדה אלא מיכולת מדויקת יותר לשחזר את מספר המשלוחים והקורבנות.[166]

לאחר מלחמת העולם השנייה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

העמדה לדין והענשה של אנשי האס־אס

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שנות קיומו של מכלול אושוויץ שירתו בו אלפי אנשי אס־אס ונשות סגל. היקפו המדויק של הסגל תלוי בהגדרות ובבסיס המקורות: מחקרים מוקדמים העריכו כי כ־7,000–7,200 אנשי סגל שירתו במכלול במהלך שנות פעילותו, ואילו מחקרים ומאגרי מידע מאוחרים יותר העלו את מספר אנשי האס־אס המזוהים לכ־8,000–8,500, לצד נשות סגל ששירתו במחנה.[י"ז][167][168]

על פי אומדנים המבוססים על רשומות הסגל, כ־6,300–6,500 מאנשי האס־אס ששירתו באושוויץ שרדו עד תום המלחמה. רק מיעוט מהם נשא באחריות פלילית על מעשיו במחנה: בסך הכול הועמדו לדין לאחר המלחמה כ־800 מאנשי הסגל, במדינות שונות.[י"ח][169][170][168]

בפולין הועמדו לדין מאות אנשי סגל מאושוויץ. מפקד המחנה הראשון, רודולף פרנץ הס, נעצר בידי הבריטים במרץ 1946, העיד במסגרת משפטי נירנברג ולאחר מכן הוסגר לפולין. הוא הועמד לדין בפני בית הדין הלאומי העליון בוורשה, נידון למוות ב־2 באפריל 1947 והוצא להורג בתלייה ב־16 באפריל בשטח אושוויץ I, סמוך למבנה ששימש כתא הגזים והמשרפה הראשונה.[171]

בין 24 בנובמבר ל־16 בדצמבר 1947 נערך בקרקוב משפט מרכזי נוסף, הידוע כמשפט סגל אושוויץ או משפט אושוויץ הראשון. בפני בית הדין הועמדו לדין 40 אנשי סגל ששירתו במחנה, ובהם מפקד המחנה השני ארתור ליבהנשל, ראש המחלקה הפוליטית מקסימיליאן גרבנר ומפקחת מחנה הנשים מריה מנדל. 23 מן הנאשמים נידונו למוות, שישה למאסר עולם והיתר לעונשי מאסר שונים; אחד הנאשמים זוכה.[171]

משפטים נוספים נגד אנשי סגל אושוויץ נערכו בפולין בשנים שלאחר המלחמה. בסך הכול הועמדו לדין בפני בתי משפט פולניים כ־650–670 אנשי סגל לשעבר של אושוויץ.[י"ט][171][170]

מחוץ לפולין הועמדו אנשי סגל נוספים לדין בפני בתי משפט בגרמניה ובמדינות אחרות. בגרמניה המערבית התחדשו חקירות נרחבות של פשעי אושוויץ בסוף שנות ה־50. ההליך הידוע ביותר היה משפט אושוויץ הראשון בפרנקפורט, שנפתח בדצמבר 1963 והסתיים באוגוסט 1965. 22 נאשמים הועמדו בו לדין; 17 הורשעו, ובהם שישה שנידונו למאסר עולם. המשפט זכה לתהודה ציבורית רחבה והביא בפני הציבור הגרמני עדויות מפורטות על מנגנון הרצח וההתעללות באושוויץ. משפטים נוספים הקשורים לפשעי אושוויץ נערכו בפרנקפורט בשנים שלאחר מכן.[172][173]

המפקד השלישי של אושוויץ, ריכרד בר, הצליח להסתתר לאחר המלחמה תחת שם בדוי ונעצר רק ב־1960. הוא נועד להיות אחד הנאשמים המרכזיים במשפט בפרנקפורט, אך מת במעצר ביוני 1963, חודשים אחדים לפני פתיחת המשפט.[174]

הפער בין מספר אנשי הסגל ששירתו באושוויץ לבין מספרם של מי שהועמדו לדין היה אפוא גדול: מתוך אלפים ששירתו במכלול וכ־6,500 ששרדו עד תום המלחמה, רק כ־800 הועמדו לדין במדינות השונות.[169][170] משפטי אושוויץ, ובייחוד המשפט שנערך בפרנקפורט בשנות ה־60, מילאו לצד תפקידם המשפטי גם תפקיד ציבורי והיסטורי חשוב: העדויות, המסמכים וחוות הדעת שנאספו במסגרתם תרמו לתיעוד פשעי המחנה ולהתמודדות המאוחרת של החברה בגרמניה המערבית עם פשעי המשטר הנאצי.

מחנה מעצר סובייטי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המלחמה שימש מתחם המחנה עד 1947 מחנה מעצר של הנ.ק.ו.ד. (NKVD), המשטרה החשאית של ברית המועצות (הארגון שקדם לק.ג.ב.) ושל המשרד לביטחון פנים של פולין, MBP, המשטרה החשאית של ממשלת פולין הקומוניסטית. מפעלי בונה שוקמו על ידי ממשלת פולין, כבסיס לתעשייה הכימית של האזור.

הנצחה ושימור המחנה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
אנדרטאות באושוויץ ועליהן כתובת לזכר קורבנות המחנה
שלט בשטח אושוויץ I
לוח זיכרון בבירקנאו
שער הכניסה לבירקנאו, במבט מתוך המחנה

הקמת אתר ההנצחה והמוזיאון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר זמן קצר לאחר שחרור אושוויץ החלו ניצולים וגורמים פולניים לפעול לשימור שרידי המחנה ולהקמת אתר הנצחה. המבקרים הראשונים הגיעו למקום עוד ב־1945, וב־1946 ביקרו בו כ־100 אלף בני אדם.[175]

ב־14 ביוני 1947 נפתח במקום המוזיאון בטקס בהשתתפות ניצולים, קרובי קורבנות ונציגים של ארגונים פולניים ויהודיים. ב־2 ביולי אותה שנה חוקק הפרלמנט הפולני חוק שהקים באופן רשמי את המוזיאון הממלכתי אושוויץ-בירקנאו וקבע כי שטחי המחנה לשעבר, המבנים והציוד שנותרו בהם יישמרו לצמיתות כאתר זיכרון.[176]

שטח המוזיאון כולל כיום חלקים משני המחנות המרכזיים, אושוויץ I ואושוויץ II–בירקנאו, ומשתרע על כ־191 הקטר. בתחומיו נמצאים מאות מבנים, חורבות ושרידים של מתקני המחנה, ובהם צריפים, גדרות, דרכים, מסילת הרכבת והרמפה בבירקנאו ושרידי ארבעת תאי הגזים והמשרפות הגדולים.[177]

התערוכה הראשונה נפתחה בכמה מן הבלוקים באושוויץ I כבר ב־1947 והורחבה ב־1950. ב־1955 נפתחה תערוכת קבע חדשה, ובשנות ה־60 החלו מדינות שונות להקים בבלוקים תערוכות לאומיות שעסקו בגורל אזרחיהן שנשלחו לאושוויץ.[178]

שימור ואותנטיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עקרון מרכזי בעבודת השימור באתר הוא שמירה מרבית על השרידים המקוריים והימנעות ככל האפשר משחזור שאינו נדרש לצורך שימורם או הבנתם. מחלקת השימור של המוזיאון אחראית כיום על 155 מבנים, כ־300 חורבות ושרידים אחרים, יותר מ־13 ק"מ של גדרות ואלפי פריטים וחפצים היסטוריים. עבודות השימור כוללות גם את שרידי תאי הגזים והמשרפות בבירקנאו, שהמבנה שלהם נפגע בהדרגה בשל תנאי מזג האוויר, מי התהום וההתפוררות הטבעית של חומרי הבנייה.[179]

בבירקנאו נשמר האתר במידה רבה כמרחב של שרידים וחורבות. רבים מן הצריפים העשויים עץ לא שרדו, ואילו מבני לבנים, ארובות, יסודות, גדרות, דרכים ומתקני מחנה אחרים נשמרים ומיוצבים. שרידי תאי הגזים והמשרפות II–V נשמרים במצבם ההרוס, ובמקום לשחזרם מבצע המוזיאון עבודות הנדסיות ושימוריות שנועדו למנוע את קריסתם תוך פגיעה מזערית במבנה המקורי.[180][181]

מבנה תא הגזים והמשרפה I באושוויץ I הוא מקרה שונה. המבנה המקורי נשמר במידה רבה, אך לאחר הפסקת פעילות המשרפה ב־1943 פורקו הכבשנים והארובה, וב־1944 הותאם חלק מן המבנה לשמש מקלט אווירי לאנשי האס־אס. עם הקמת המוזיאון לאחר המלחמה הורכבו מחדש שניים משלושת הכבשנים באמצעות חלקים מקוריים, הארובה נבנתה מחדש וחלק מן הפתחים בגג תא הגזים נפתחו מחדש. לפיכך, המבנה הנראה כיום משלב חלקים מקוריים עם שחזור שנעשה בראשית תקופת ההנצחה.[182][183]

בשנת 1979 הוכרזו שטחי אושוויץ־בירקנאו אתר מורשת עולמית של אונסק"ו. ב־28 ביוני 2007 אישרה ועדת המורשת העולמית את בקשת פולין לשנות את שם האתר מ"אושוויץ – מחנה ריכוז" ל"אושוויץ בירקנאו", ובכותרת המשנה להבהיר כי מדובר ב"מחנה ריכוז והשמדה גרמני נאצי (1940–1945)". מטרת השינוי הייתה, בין השאר, להבהיר את זהות מקימי המחנה ואת ההקשר ההיסטורי שלו.[184]

בשנת 2009 הוקמה קרן אושוויץ-בירקנאו כדי ליצור מקור מימון ארוך טווח לעבודות השימור באתר. כספי הקרן מממנים חלק מרכזי מתוכנית השימור הרב־שנתית של המוזיאון, הכוללת טיפול במבנים, בחורבות, במסמכים ובחפצים שנותרו מן המחנה.[185]

הנצחה ומחלוקות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם השנים התעוררו מחלוקות שונות, בעיקר סביב יוזמות הנצחה שונות. לאחר הכרזת האפיפיור (ב-1 במאי 1987) על אדית שטיין כקדושה של הכנסייה, הציבו קתולים צלב ליד אתר בונקר 2 בבירקנאו, מקום מותה. זמן קצר לאחר מכן, הופיע שם מגן דוד, ואחריו עוד סמלים דתיים; בסופו של דבר הוסרו כולם.

נזירות כרמליטיות הקימו מנזר ליד אושוויץ I ב-1984 (אדית שטיין הייתה נזירה כרמליטית). קבוצות יהודיות מחו על הקמת המנזר וקראו לסילוקו, ולאחר לחץ מתמשך הסכימו לכך נציגי הכנסייה הקתולית ב-1987. ואולם, בכך לא תמה המחלוקת; שנה לאחר מכן הציבו הכרמליטיות צלב שגובהו 8 מטרים ליד המנזר, בקרבת בלוק 11. הצלב נראה בקושי מתוך המחנה, אך הדבר הוביל למחאה מצד קבוצות יהודיות, שטענו שעיקר הנרצחים באושוויץ היו יהודים, ודרשו שסמלים דתיים יורחקו מהאתר. מנגד, נטען שעיקר הנרצחים באושוויץ I היו פולנים קתולים. הכנסייה הקתולית הורתה לכרמליטיות לעבור עד 1989, אך הן נשארו עד 1993 בהותירן את הצלב הגדול מאחוריהן. ב-1998, לאחר קריאות נוספות להסיר את הצלב, הוצבו כ-300 צלבים קטנים יותר על ידי פעילים מקומיים ליד הצלב הגדול, דבר שהביא למחאות נוספות ולחילופי דברים קשים. בעקבות הסכם בין הכנסייה הקתולית הפולנית לבין ממשלת פולין, הצלבים הקטנים הוסרו ב-1999 אך הגדול נשאר.

לאחר נפילת מסך הברזל ומתחילת שנות ה-90 החלו מדינות לעדכן ולשפר את התצוגות שלהן במוזיאון אושוויץ, והתכנים שמוצגים בהן היום מדויקים יותר ועוסקים גם בגורל הקהילות היהודית במדינתם. לאחר ביקורו של ראש הממשלה אריאל שרון בשנת 2005 באושוויץ-בירקנאו החליטה ממשלת ישראל, בשם העם היהודי, להחליף את התערוכה הקיימת בבלוק 27 באושוויץ בתערוכת קבע חדשה. האחריות על עיצוב התערוכה והקמתה הופקדה בידי יד ושם, במימון ממשלת ישראל ובסיוע ועידת התביעות.[186][187]

ב-4 בספטמבר 2003 ערך חיל האוויר הישראלי מטס מעל מחנה ההשמדה. במהלך המטס נערך טקס קרקעי בו הוקראו שמותיהם של האנשים שהגיעו למחנה 60 שנה קודם לכן, ב-4 בספטמבר 1943. רשימה זו הוכנה מבעוד מועד על ידי מוסד יד ושם במסגרת ההכנות לטיסה.[188]

יום שחרור מחנה ההשמדה אושוויץ נקבע על ידי מדינות רבות כיום זיכרון לשואה, ובהן גרמניה, שב-1996 קבעה אותו כיום זיכרון לקורבנות הנאצים. ב-1 בנובמבר 2005 הכריז האו"ם על יום זה כיום הזיכרון הבין-לאומי לשואה.[189]

ב-18 בדצמבר 2009 פרצו אלמונים למחנה וגנבו את השלט "העבודה משחררת" שהתנוסס על שער הברזל בכניסה למחנה.[190] במקומו הוצב שלט זהה שנשמר במוזיאון המחנה. לאחר כשלושה ימים השלט אותר כשהוא חתוך לשלושה חלקים,[191] ולאחר עבודות שחזור הוא הושב למקומו.

בשנת 2008 נמצאו בדירה נטושה בברלין 29 שרטוטים מקוריים של מבנים בְּאושוויץ-בירקנאו, שהוכנו ברובם בסתיו 1941. אחד השרטוטים אף נושא הערה בכתב ידו של הימלר וחתימתו. העיתון "בילד" של תאגיד אקסל שפרינגר רכש את השרטוטים, דאג לוודא את נכונותם, והעורך הראשי של העיתון, קאי דיקמן, החליט להעבירם למשמרת עולם בארכיון "יד ושם". ב-27 באוגוסט 2009 התקיים בבית תאגיד אקסל שפרינגר בברלין טקס הענקת השרטוטים, בו העניק אותם דיקמן, לראש הממשלה בנימין נתניהו[192] והחל מ-25 באוגוסט 2010 הם מוצגים בתערוכה "ארכיטקטורה של רצח - תוכניות הבנייה של אושוויץ-בירקנאו" – ב"יד ושם".[193]

בעקבות יוזמה של השר הפולני ולדיסלב ברטושבסקי, הוקמה בשנת 2009 קרן אושוויץ-בירקנאו, שמרווחי הריבית שלה ימומנו עבודות שימור ארוכות טווח של המוצגים והמבנים באושוויץ. המטרה שהוצבה היא גיוס 120 מיליון אירו. כמה מדינות הודיעו על תרומתן לקרן, ובהן ממשלות גרמניה, אוסטריה, ארצות הברית, ישראל, בריטניה ומדינות נוספות.

במהלך שהותו כאסיר-צלם, צילם וילהלם בראסה עשרות אלפי צילומים של האסירים. חלקם נשמרו והועברו ליד ושם.

בשנת 2021 פרסמה לילי אברט, מניצולי המחנה, ספר בשם Lily's Promise: How I Survived Auschwitz and Found the Strength to Live שהפך לרב מכר. כמו כן היא הקימה ערוץ ב־Tiktok בו היא עונה על השאלות בהקשר למחנה ריכוז אושוויץ.[194]

ביולי 2022 פורסם כי הנעליים הבלויות של הילדים קורבנות המחנה הנמצאות בו מתפוררות, וכי בקרן אושוויץ-בירקנאו מגייסים כספים כדי שיוכלו להמשיך ולשמר אותן למען הדורות הבאים.[195] ביוני 2024 דווח על סיום שחזור 3000 זוגות נעליים, והחזרתם לתצוגה במחנה.[196]

ביולי 2023 השיקו חברות טכנולוגיה ישראליות את המיזם "אל מול עיניך" בו ניתן יהיה לערוך מסע אונליין עם הטלפון הסלולרי בשפות שונות באושוויץ, ובליווי מדריך ורחפן. מטרת המיזם להנגיש את המראות והמידע לרבים, ולהזים מכחישי שואה ואנטישמים.[197]

בתרבות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
עמוד ראשי
 ראו גם – השואה באמנות

לאחר השואה התגבש מעמדו של אושוויץ כסמל לשואה כולה, לרוע ולרצח עם.[198] תהליך זה השפיע על ייצוג המחנה באמנות, בספרות, בפילוסופיה ובתרבות הפופולרית. התהליך לא היה אחיד בכל העולם. כך למשל, בעוד שבמקומות רבים בעולם הפך אושוויץ לסמל לשואת העם היהודי, ברפובליקה העממית הפולנית הפך המחנה, זמן קצר לאחר המלחמה, לסמל לסבל ולמות קדושים בעם הפולני בתקופת המלחמה, ואילו ההשמדה של יהודים במחנה קיבלה מקום שולי בייצוג התרבותי והפוליטי.[199][200]

מלבד ההקף העצום של רצח יהודים באושוויץ, מספר נסיבות הביאו להפיכתו של אושוויץ לסמל. ראשית, מספר רב יחסית של אנשים שנשלחו למחנה שרדו והעידו על אשר אירע להם, בעיקר מבין אלו שהגיעו למחנות ריכוז ועבודה. לשם השוואה, מבין האנשים שנשלחו למחנות ההשמדה בלז'ץ וחלמנו ידוע על שורדים ספורים והעדויות הקיימות על שהתרחש במחנות אלה מעטות מאוד. שנית, יותר ממאה מבנים נשארו עומדים באושוויץ בתום המלחמה, בעוד שמחנות ההשמדה שהוקמו כחלק ממבצע ריינהארד (בלז'ץ, טרבלינקה, וסוביבור) נהרסו על ידי הנאצים ונעשו ניסיונות להסתיר את אשר אירע בהם. בנוסף, אושוויץ היה מחנה בין-לאומי יותר, כך שזיכרונו הדהד בכל אירופה, ולאחר המלחמה השלטונות הסובייטיים והפולנים גילו עניין בשימור שרידי המחנה והקמת מוזיאון על שטחו, דבר שלא קרה בשטחי מחנות אחרים.[201][202]

על מרכזיותו של אושוויץ כסמל המייצג את השואה נמתחה לא פעם ביקורת.[203] כך לדוגמה כתב ההיסטוריון טימותי סניידר:

בדיוק הסיבות שבשלן אנו יודעים משהו על אושוויץ מעוותות את הבנתנו לגבי השואה: אנו יודעים על אושוויץ משום שהיו ניצולים, והיו ניצולים משום שאושוויץ היה מחנה עבודה בנוסף להיותו מפעל מוות. ניצולים אלה היו הם בעיקר יהודים ממערב אירופה, כיוון שאושוויץ היה המקום שאליו נשלחו בדרך כלל יהודי מערב אירופה. אחרי מלחמת העולם השנייה, שורדים ממערב אירופה היו חופשיים לכתוב ולפרסם, בעוד ששורדים ממזרח אירופה, אם הם נלכדו מאחורי מסך הברזל, לא היו חופשיים לעשות זאת....
אושוויץ, כסמל לשואה, מדיר את אלה שהיו במרכז האירוע ההיסטורי. הקבוצה הגדולה ביותר של קורבנות השואה – יהודים דתיים אורתודוקסים ודוברי יידיש מפולין, או במונח הגרמני המזלזל מעט, אוסטיודן – היו מנוכרים תרבותית ממערב אירופאיים, כולל יהדות מערב אירופה. במידה מסוימת הם ממשיכים להיות מודרים לשוליים של זיכרון השואה. מתקן המוות אושוויץ-בירקנאו הוקם בטריטוריה שהיא כיום פולין, אף על פי שבזמנו הוא היה חלק מהטריטוריה של הרייך הגרמני. על כן, אושוויץ מקושרת עם פולין של היום... אבל יחסית מעט יהודים פולנים וכמעט אף אחד מהיהודים הסובייטים לא מת שם. שתי הקבוצות הגדולות ביותר של קורבנות נעדרות מסמל ההנצחה.

— טימותי סניידר[204]

ספרות עדות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר יצירות ספרות שהתבססו על זיכרונם של שורדי שואה שנשלחו לאושוויץ בולטות כייצוג תרבותי של אושוויץ. ספרו של פרימו לוי "הזהו אדם?" מביא את זיכרונותיו של לוי מתקופת מאסרו באושוויץ מונוביץ. לוי תיעד את זיכרונותיו ועסק בסוגיות שונות הקשורים אליהם גם בכתבים אחרים כגון "כך היה אושוויץ"[205] וחלק מהסיפורים בקובץ "אושוויץ, עיר שלווה". במסה "האזור האפור" כתב לוי על המורכבות של ההיררכיה בתוך המחנה, אשר לא ניתן לסכמה בהבחנה בין קורבנות למקרבנים. תחת זאת, לדבריו, קיים במחנה אזור אפור "שקווי התיחום שלו אינם מוגדרים כראוי, אזור מפריד ומאחד כאחד את שני המחנות של אדונים מזה ומשרתים מזה. הוא בעל מבנה פנימי, שלא ייאמן עד כמה הוא מסובך, והוא משכן בתוכו את הנחוץ על מנת לתעתע בצורך שלנו לשפוט".[206] תובנה זו השפיעה על כותבים והוגים אחרים, כגון ג'ורג'ו אגמבן. ב"הזהו אדם?" כתב לוי גם על הקושי בשימוש בשפה המוכרת לצורך תיאור חוויית האדם שנמצא במחנה:

כפי שתחושת הרעב שלנו אינה דומה לתחושתו של מי שמחוץ למחנה דילג על ארוחה אחת, כך גם תחושת הקור שלנו שונה לחלוטין. אנחנו אומרים "רעב" או "עייפות", "פחד" ו"כאב"; אומרים "חורף". אבל כאן [באושוויץ] כל אלה שונים. אלה מילים שהמציאו אנשים חופשיים שהשתמשו בהן כבני-חורין, שחיו, התענגו או התייסרו בבתיהם. אם עולם המחנות היה מתקיים זמן רב יותר, היתה נוצרת שפה אחרת כדי להבין תחושות שלא נודעו עד אז. לכן אנחנו חשים שעלינו להסביר מהו "עמל" ביום רוח, וקור מתחת לאפס מעלות, עבור אנשים הלבושים בחולצה, בתחתונים, במעיל דקים ובמכנסי בד; אשר את גופם מייסרים דרך קבע הרעב וחולשה, והם יודעים שמלאך המוות אורב להם בקרבת מקום.

— פרימו לוי, הזהו אדם?[207]

הממואר של אלי ויזל, "הלילה" מספר על קורותיהם של ויזל ואביו באושוויץ ובבוכנוואלד. הספר זכה לתפוצה רבה וסייע להעמקת על שיח השואה ברחבי העולם.[208] ויזל הרבה לעסוק אושוויץ כסמל לשואת העם היהודי, לרוע ולקושי של האמונה באדם ובאלוהים לאחר השואה. לדבריו, "אושוויץ מסמל מוות – מוות טוטאלי ומוחלט – של האדם ושל המין האנושי, של התבונה ושל הלב, של השפה ושל החושים".[209]

בישראל, לספר סלמנדרה של יחיאל די-נור, ניצול אושוויץ, הייתה השפעה רבה, כמו גם לעדותו במשפט אייכמן, שבה הוא תיאר את אושוויץ כ"פלנטה" אחרת. טענה זו זכתה להדים רבים בשיח הציבורי ועוררה דיון.[210] בצרפת, ספריה של שרלוט דלבו (אנ') זכו לתהודה. זיכרונותיה ממחנה אושוויץ, שאליו היא גורשה בשל היותה פעילה ברזיסטאנס, תורגמו לעברית תחת השם "אף אחד מאיתנו לא יחזור".[211] בין המחברים האחרים שכתבו על זמנם כאסירים באושוויץ ניתן למצוא את הרמן לנגביין, אולגה לנדייל, ליאנה מילו (אנ'), פיליפ מולר, מאחרוני עובדי הכפייה ביחידת הזונדרקומנדו באושוויץ, סווירינה שמגלבסקה (אנ'), שספרה "עשן מעל בירקנאו" נלמד בבתי ספר בפולין, רודולף ורבה, טדאוש בורובסקי ("רבותי בבקשה, לגז") ואחרים.[198][212]

ספרות עלילתית, קולנוע וטלוויזיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עלילתם של עשרות ספרים בדיוניים או בדיוניים-למחצה מתרחשת באושוויץ, ולעיתים קרובות ספרות זו מעוררת דיונים אתיים.[213] כך למשל, רב המכר "המקעקע מאושוויץ" מאת התר מוריס ספג ביקורת מאתר ההנצחה אושוויץ על האופן שבו הוא משלב בידיון ומציאות.[214] עם זאת, הגבול בין בידיון למציאות לא תמיד ברור, וגם אנשים שנאסרו באושוויץ ושרדו בחרו לעיתים לשלב אלמנטים בדיוניים ביצירותיהם. כך למשל, חלק מהקוראים של "הלילה" של אלי ויזל סבורים שהספר משלב זיכרונות ועיבוד ספרותי,[215] ק. צטניק בחר לעבד את ניסיונו האישי באושוויץ ברומן "השעון", והרומן ללא גורל של אימרה קרטס, אשר שרד את מחנות אושוויץ ובוכנוואלד, נחשב לאוטוביוגרפי למחצה.

בין הספרים המצליחים שעלילתם מתרחשת בחלקה באושוויץ ניתן למצוא את בחירתה של סופי, שגם עובד לסרט קולנוע באותו השם, ואת חץ הזמן של מרטין איימיס, שהיה מועמד לפרס בוקר. הספר "הנער בפיג'מת הפסים" מאת ג'ון בוין מספר על נער שאביו ממונה למפקד באושוויץ והוא עובד לסרט באותו השם. הספר ספג ביקורת ממנהלי מוזיאון אושוויץ בירקנאו.[216]

אחד הסרטים הראשונים שעסקו באושוויץ הוא השלב האחרון (אנ'), סרטה של ונדה יקובובסקה, ניצולת אושוויץ פולניה. הסרט מ-1948 מתמקד באסירות ובבית החולים של המחנה, והוא מבוסס על חוויותיה של יקובובסקה ועל עדויות ששמעה מנשים אחרות שהיו אסירות במחנה.[217][218]

שירה ופילוסופיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפילוסוף והסוציולוג תאודור אדורנו ידוע באמירתו ש"שירה אחרי אושוויץ היא ברבריות".[219][220] אמירה זו משמשת כפתיחה לדיונים רבים על אמנות, שירה ופילוסופיה אחרי השואה ועליה. הביטוי "אחרי אושוויץ" עצמו לא מתייחס באופן פרטי למחנה אושוויץ, אלא לשואה בכללה, ובכך הוא מציב את אושוויץ כסמל לשואה, לאכזריות והשמדה, ולמשבר האתי שאירוע זה מעורר. כתבה על כך חוקרת הספרות נעמי מנדל:[221]

כאשר מיקם תאודור אדורנו את התרבות בת-זמננו "אחרי אושוויץ", הוא טבע ביטוי שצבר משמעות ועוצמה, ככל שתרבות זו נעה לתוך העתיד ואושוויץ נסוג, בלית ברירה, לעבר. בתוך תנועה זו, אושוויץ הפך למייצג של השואה בדימיון בן זמננו. כשאנו אומרים "אושוויץ", אנו לא מתכוונים למחנה הריכוז בפולין הכבושה, או לא רק לזה... בקצרה, [אנו מתכוונים] לתהליך העצום, המצטבר, המורכב, העמוק, הפרוזאי, המהמם והבנאלי להחריד שיצר את מה שאנחנו מכנים 'השואה'.

המקור באנגלית
When Theodor Adorno situated contemporary culture "after Auschwitz," he coined a phrase that has been accumulating significance and intensity as this culture moves on into the future and Auschwitz recedes, reluctantly, into the past. In the course of this movement, Auschwitz has come to represent the Holocaust for contemporary imagination. When we say "Auschwitz," we do not mean the concentration camp in occupied Poland, or we do not mean merely that... in short, [we mean] the immense, cumulative, complex, profound, prosaic, stunning, and disturbingly banal process that produced what is known as the Holocaust.
— נעמי מנדל

לאמירה של אדורנו ניתנו פירושים רבים, ומחברים רבים הגיבו לה. הסופר והמשורר הגרמני הנס מגנוס אנצנסברגר פירשה כטענה ש"אחרי אושוויץ, לא ניתן עוד לכתוב שירה".[222] אדורנו עצמו טבע את הביטוי בתוך דיון על יכולתם של מבקר התרבות ויוצר התרבות להעמיד עצמם מחוץ לתרבות וציוויליזציה ששיתפה פעולה עם השואה, או יצרה אותה, ובכך גילתה עצמה, באופן פרדוקסלי כברבריות. הוא המשיך להשתמש בכתביו המאוחרים יותר בביטוי "אחרי אושוויץ". לדוגמה, במאמר "חינוך אחרי אושוויץ" ("התביעה הראשונית מכל חינוך הוא שאושוויץ לא יקרה שוב")[223] ובספרו "דיאלקטיקה שלילית", שם הוא מיתן את טענתו לגבי שירה אחרי אושוויץ ("ייתכן שהייתה זו טעות לומר שאחרי אושוויץ לא ניתן עוד לכתוב שירה" כיוון שגם לסבל יש זכות לביטוי, כפי שלאדם מעונה יש זכות לצרוח).[224][225][226] הביטוי "אחרי אושוויץ" מופיע בכותרת של עשרות ספרי פילוסופיה ומחקר, שעוסקים באתיקה, יצירה ותאולוגיה לאחר השואה.[227][228]

הפילוסוף ג'ורג'ו אגמבן השתמש בדימוי של אושוויץ כדי לנתח את העולם המודרני ושרטוט אדריכלי של תוכנית ההרחבה של אושוויץ מפברואר 1942 מופיע על כריכת ספרו הומו סאקר. ב"הומו סאקר: הכוח הריבוני והחיים החשופים", אגמבן מנתח את מחנות המוות הנאצים כ"פרדיגמה הנסתרת של המרחב הפוליטי של המודרניות".[229] בספר השלישי בטרילוגיית הומו סאקר, "מה שנותר מאושוויץ: הארכיון והעד", אגמבן עוסק באופן ספציפי יותר בעדויות של שורדי אושוויץ (בעיקר פרימו לוי), במשמעות של המחנה עצמו ובדמות המוזלמן.

אמנות חזותית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצירותיו של דוד אולר, ששרד את אושוויץ ועבד כזונדרקומנדו כוללות רישומים של מה שראה וחווה במחנה. גם עבודתה של אליס לוק כהנא מתייחסת לניסיונה כאסירה באושוויץ. עבודתה המפורסמת ביותר, "ללא שמות", מוצגת במוזיאון הוותיקן. בציור נראים פסי רכבת שמובילים לרקע אפל חום-צהבהב, שעליו מפוזרים מספרים. בראש הציור מופיע המספר 1939.[230] לדבריה, "לפני אושוויץ, פסי הרכבת סמלו עבורי יציאה לחופשה עם משפחתי. היום הם מסמלים את תודעתנו למקום לא ידוע שהריח נורא. מאוחר יותר למדתי שהריח הגיע מהקרמטוריום. ניסיתי לצייר את הריח... ציירתי דבר צהבהב-חום ומייסר שמתנשא מעל המספרים".[231] דימוי פסי הרכבת נוכח גם ביצירות אחרות כסמל לשואה. הציורים של זינובי טולקצ'וב (ביניהם הסדרות "אושוויץ" ו"פרחי אושוויץ"), שהשתתף בשחרור אושוויץ, הופיעו החל מ-1945 כאלבומים שבהם תוארו הניצולים שפגש ואירועים מהמחנה.[232]

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

זיכרונות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחדים מבין הכלואים באושוויץ כתבו את זכרונותיהם, כיצירה ספרותית או כספרי זכרונות. בהם:

מקורות נוספים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • אלבום אושוויץ - סיפורו של טרנספורט, ירושלים: הוצאת יד ושם
  • צבי שנר (עורך), "הקומנדנט מאושוויץ מעיד", רשימותיו של רודולף פרדינאנד הס, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, בית לוחמי הגטאות, תשכ"ה-1964
  • Danuta Czech (Editor), Auschwitz chronicle, 1939-1945, London: I. B. Tauris, c1990

עיון והדרכה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקרים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • ישראל גוטמן ומיכאל ברנבאום (עורכים), אושוויץ - אנטומיה של מחנה מוות, ירושלים, הוצאת יד ושם, 2003
  • ישראל גוטמן ורחל מנבר (עורכים): מחנות הריכוז הנאציים - מבנה ומגמות, הרצאות ודיונים בכינוס הבינלאומי הרביעי של חוקרי השואה, ירושלים: הוצאת יד ושם, תשמ"ד
  • מרטין גילברט, אושוויץ ובעלות הברית, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1988
  • אילה נדיבי, הפצת דוח אושוויץ ודוח שואת יהודי הונגריה והשפעותיה, ילקוט מורשת, פ"ג, תשס"ז, עמ' 53–84
  • דניאל עוזיאל ולאה גולדשטיין, ארכיטקטורה של רצח, תוכניות הבנייה של אושוויץ-בירקנאו, הוצאת יד ושם, ירושלים, 56, חורף תש"ע, 2010, עמ' 2–3
  • גדעון גרייף ואיתמר לוין, מרד באושוויץ, התקוממות הזונדרקומנדו בתאי הגזים, 7 באוקטובר 1944, הוצאת ידיעות אחרונות, 2017
  • פרימו לוי ולאונרדו בנדטי, כך היה אושוויץ, עדויות 1945 - 1986, הוצאת דביר, 2017

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביאורים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ↑ במקורות של מוזיאון אושוויץ–בירקנאו מופיעים מספרים שונים ביחס למספר הנרצחים בשלב הסופי של חיסול BIIe. דפי המחקר וההנצחה העדכניים של המוזיאון מציינים בדרך כלל כ־4,200–4,300 בני רומה וסינטי שנרצחו בלילה שבין 2 ל־3 באוגוסט 1944, ואילו במקורות אחרים המבוססים על רישומי האסירים מופיע מספר של כ־3,000. הפער קשור, בין השאר, לכך שלא כל בני הרומה והסינטי שהובאו לאושוויץ נרשמו בספרי המחנה ולשלבים השונים שבהם הועברו אסירים מ־BIIe למחנות אחרים. בשל אי־האחידות במקורות, בגוף הערך מובא הניסוח "אלפי" ולא מספר מדויק.
  2. ↑ המספר 800 אינו נתון הנדסי מאומת על קיבולת המתקן, אלא הערכה שמסר מפקד אושוויץ לשעבר רודולף פרנץ הס. לפיכך הוא מובא כאן כעדותו של הס ולא כקיבולת מוכחת של תא הגזים.
  3. ↑ גם הנתון של כ־1,200 בני אדם בבונקר 2 מקורו בהערכתו של רודולף פרנץ הס, ואין לראות בו מדידה של קיבולת המתקן.
  4. ↑ הנתון בדבר שרפתן של עד שלוש גופות יחד וזמן ממוצע של כ־20 דקות מתועד במקורות המבוססים על עדויותיהם של אנשי המחנה, ובהם תיאוריו של רודולף פרנץ הס ועדויות אנשי הזונדרקומנדו. אין לראות בו נתון הנדסי קבוע: מספר הגופות שהוכנסו יחד ומשך השרפה השתנו בהתאם לממדי הגופות, למצב התנורים ולתנאי הפעלתם. מוזיאון אושוויץ–בירקנאו מציג את הנתונים כמתארים את אופן פעולתם של התנורים, אך אין בידינו תיעוד המאפשר לקבוע כי זמן זה התקיים בכל מחזור שרפה.
  5. ↑ המספרים 4,756 ו־4,416 הם חישובי קיבולת שערך משרד הבנייה המרכזי של האס־אס באושוויץ, ולא תיעוד של מספר הגופות שנשרפו בפועל בכל יממה. אין ודאות שהמתקנים היו מסוגלים לשמור לאורך זמן על הקצב שחושב במסמך. בתקופות שבהן מספר הגופות עלה על יכולת המשרפות, ובייחוד בעת גירוש יהודי הונגריה ב־1944, נעשה שימוש נרחב גם בבורות שרפה פתוחים.
  6. ↑ האומדנים המחקריים להיקף הכולל של ההשקעה אינם אחידים. פיטר הייז העריך אותה בכ־776 מיליון רייכסמארק, בעוד גוטפריד פלומפה נקב בכ־569 מיליון. מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה משתמש בנתון המעוגל "למעלה מ־700 מיליון רייכסמארק". ההמרה לדולרים נועדה להמחיש את סדר הגודל בלבד: משרד המסחר של ארצות הברית דיווח ב־1941 על שער רשמי של כ־0.40 דולר לרייכסמארק, ומכאן ש־700 מיליון רייכסמארק היו שווי ערך לכ־280 מיליון דולר באותה עת. המקבילה של כ־6.4 מיליארד דולר ב־2026 מחושבת לפי השינוי במדד המחירים לצרכן בארצות הברית (CPI), ולכן היא משקפת בקירוב כוח קנייה צרכני ולא את ערכה הכלכלי או התעשייתי של השקעה דומה כיום. אין להסיק מהיקף ההשקעה כשלעצמו על רווחיות המפעל.
  7. ↑ התשלום היה בין אי גה פארבן לאס־אס ולא "שכר" ששולם לאסירים. מנקודת ראותה של החברה היה מדובר בתשלום עבור אספקת כוח עבודה, בעוד האסירים עצמם הועבדו בכפייה ולא קיבלו את הכסף.
  8. ↑ הערכת כ־10,000 הקורבנות אינה מתייחסת רק למי שמתו פיזית בשטח מונוביץ. רבים מן האסירים שנשחקו בעבודה הוצאו מן המחנה לאחר סלקציה ונרצחו באושוויץ I או בבירקנאו. לכן יש להבחין בין התמותה בתוך מונוביץ לבין מספר הקורבנות הכולל המיוחס לעבודת הכפייה עבור אי גה פארבן.
  9. ↑ מספר מחנות המשנה של אושוויץ משתנה מעט בין המקורות בהתאם להגדרתם ולתקופה הנספרת. מוזיאון אושוויץ–בירקנאו מציין 47 מחנות משנה ויחידות עבודה חיצוניות שהוקמו בשנים 1942–1944, ואילו מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה מתאר "כמעט 50" מחנות משנה ובמקום אחר מונה 44 מחנות משנה שהוקמו בין 1942 ל־1944. משום כך מובא בגוף הערך המספר המעוגל "קרוב ל־50".
  10. ↑ שיעור של כ־20% הוא ממוצע סטטיסטי של כלל המשלוחים ואינו שיעור קבוע שהוחל בכל סלקציה. גילם, מצבם הגופני של המגורשים, צורכי העבודה של המחנה והרכבו של כל משלוח השפיעו על התוצאה.
  11. ↑ ההשכמה נעשתה במכות וצעקות, שאם לא כן אף אחד מן האסירים המותשים לא היה קם.
  12. ↑ המספרים מבוססים על מחקר ארכיוני של מוזיאון אושוויץ–בירקנאו ולכן הם שונים מנתונים ישנים יותר בספרות, שבהם נמנו לעיתים רק מקרים שתועדו בסוג מסוים של רשומות מחנה. היעדר תיעוד על לכידתו של בורח אינו מוכיח בהכרח שהבריחה הצליחה.
  13. ↑ הוא היה מן האסירים האחרונים שניתלו באושוויץ, ב-30 בדצמבר 1944.[128]
  14. ↑ המספר מתייחס לכלל פעולת פינוי אסירי אושוויץ ומחנות המשנה – בצעדות וברכבות – ולא למסלול יחיד או ל"צעדת מוות" אחת.
  15. ↑ שפירו זכה בעיטור הגבורה של הצבא האוקראיני בשנת 2006 (שנה לאחר מותו).[159]
  16. ↑ עדויותיהם של אסירים ושל אנשי האס־אס חשובות מאוד להבנת אופן פעולת המחנה, אך לעדים לא הייתה בדרך כלל גישה למידע סטטיסטי מלא על כלל המשלוחים. משום כך חוקרים בני זמננו אינם משתמשים באומדנים המספריים שלהם לבדם לחישוב מספר הקורבנות.
  17. ↑ ההבדלים בין האומדנים נובעים בין השאר מהרחבת בסיס הנתונים של אנשי הסגל ומן ההגדרה אילו יחידות ואנשי אס־אס ששירתו במכלול ובמחנות המשנה נכללים במניין. מוזיאון אושוויץ–בירקנאו מציג כיום נתון מעוגל של כ־8,000 אנשי אס־אס ששירתו באושוויץ, ואילו מקורות מחקריים המבוססים על עבודתו של אלכסנדר לאסיק ומאגרי כוח האדם המאוחרים מגיעים לכ־8,200–8,500.
  18. ↑ המספרים אינם מאפשרים חישוב מדויק של שיעור המועמדים לדין מתוך כלל הסגל, משום שהמקורות משתמשים בהגדרות מעט שונות של "סגל אושוויץ" ושל הליכים משפטיים שנכללו במניין. עם זאת, המקורות מסכימים שרוב גדול של אנשי הסגל שרדו את המלחמה ושרק מיעוטם הועמד לדין.
  19. ↑ במקורות מופיעים מספרים שונים במקצת בהתאם להיקף ההליכים הנכללים במניין. מוזיאון אושוויץ–בירקנאו מציין כי בפולין הועמדו לדין 673 אנשים בקשר לפשעים באושוויץ, ובהם 21 נשים; מקורות משפטיים גרמניים משתמשים במספר מעוגל של כ־650.

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ↑ מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו, באתר יד ושם
  2. ↑ Estimated number of deportees and deaths at the Auschwitz concentration camp complex during the Holocaust 1941-1945, by background, Statista
  3. ↑ AP, הזמן עמד מלכת: מחנה ההשמדה אושוויץ בתמונות - 80 שנה אחרי ששוחרר, באתר ynet, 27 בינואר 2025
  4. ↑ יאיר טאובר‏, ארבע תמונות מלב הגיהנום, באתר וואלה, 8 באפריל 2021
  5. 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה, Auschwitz, אנציקלופדיית השואה.
  6. ↑ מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה, German Administration of Poland, אנציקלופדיית השואה.
  7. ↑ מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, Oświęcim and surrounding settlements before 1939, המרכז הבין־לאומי לחינוך על אושוויץ והשואה.
  8. 1 2 3 4 ישראל גוטמן, "אושוויץ – סקירה כללית", בתוך: ישראל גוטמן ומיכאל ברנבאום (עורכים), אושוויץ: אנטומיה של מחנה מוות, יד ושם, ירושלים, תשס"ג.
  9. ↑ מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, German Plans for Expanding Auschwitz – Part I; התערוכה מבוססת על מסמכים מארכיון מוזיאון אושוויץ–בירקנאו ומהארכיון הממלכתי בקטוביץ.
  10. 1 2 רוברט יאן ואן פלט, "A Site in Search of a Mission", בתוך: Israel Gutman and Michael Berenbaum (eds.), Anatomy of the Auschwitz Death Camp, Indiana University Press, 1994.
  11. ↑ מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה, Polish Victims, אנציקלופדיית השואה.
  12. 1 2 3 מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, 1940 – Auschwitz Calendar.
  13. ↑ Sciences Po, Mass Violence and Resistance Research Network, Chronology of Mass Violence in Poland, 1918–1948; מוזיאון אושוויץ–בירקנאו מציין כי הוראת הימלר להקים את המחנה ניתנה באפריל 1940: 1940 – Auschwitz Calendar.
  14. ↑ מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, Forced labor during the organization of the camp, המרכז הבין־לאומי לחינוך על אושוויץ והשואה.
  15. 1 2 מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, Prisoner Numbers.
  16. 1 2 3 4 מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה, Auschwitz: Key Dates, אנציקלופדיית השואה.
  17. ↑ מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה, First Transport of Polish Prisoners Arrives at Auschwitz, אנציקלופדיית השואה.
  18. ↑ מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, June 14 – National Remembrance Day.
  19. 1 2 מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, 1941 – Auschwitz Calendar.
  20. ↑ מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, KL Auschwitz-Birkenau.
  21. 1 2 מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, Auschwitz I.
  22. ↑ מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, The Functions; ב־22 באוגוסט 1944 נמנו באושוויץ I 15,971 אסירים.
  23. 1 2 3 מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, Life in the Camp.
  24. ↑ המרכז הבין־לאומי לחינוך על אושוויץ והשואה, מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, Living and Sanitary Conditions in the Main Camp.
  25. 1 2 מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, Carl Clauberg.
  26. ↑ מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה, Carl Clauberg, אנציקלופדיית השואה.
  27. ↑ מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, Block No. 11 in Auschwitz.
  28. 1 2 מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, Shooting.
  29. ↑ מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, Block No. 11 in Auschwitz; המחקר המובא שם מעריך שכ־5,000 בני אדם הוצאו להורג ליד קיר המוות.
  30. 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, Gas Chambers.
  31. ↑ מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, Mini Dictionary, הערך העוסק באושוויץ I ובקרמטוריום הראשון.
  32. ↑ מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, Selections and Lethal Injections.
  33. ↑ המרכז הבין־לאומי לחינוך על אושוויץ והשואה, מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, Puff (Brothel).
  34. ↑ מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, Former Auschwitz I Site – Camp Blocks and Buildings.
  35. ↑ מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, The First Transports of Women to KL Auschwitz.
  36. ↑ מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, Women Supervisors at Auschwitz.
  37. 1 2 3 מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, Auschwitz II-Birkenau.
  38. ↑ מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, Early Concepts.
  39. 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, The Organizational Structure.
  40. 1 2 3 מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, Commandants.
  41. 1 2 3 4 הרמן לנגביין, "מחנה ריכוז והשמדה אושוויץ־בירקנאו: תולדותיו ומאפייניו", בתוך: ישראל גוטמן ורחל מנבר (עורכים), מחנות הריכוז הנאציים – מבנה ומגמות, יד ושם, ירושלים, תשמ"ד.
  42. ↑ הרמן לנגביין, "מחנה ריכוז והשמדה אושוויץ־בירקנאו: תולדותיו ומאפייניו", בתוך: ישראל גוטמן ורחל מנבר (עורכים), מחנות הריכוז הנאציים – מבנה ומגמות, יד ושם, ירושלים, תשמ"ד, עמ' 219–220.
  43. ↑ מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, Preserving Authenticity: Nine Tasks for the Years 2012–2015, נתוני המבנים ואוכלוסיית המחנה.
  44. 1 2 3 מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, Basic Information on Auschwitz.
  45. 1 2 3 4 מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, The Unloading Ramps and Selections.
  46. ↑ מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה, Selections of Jews upon Arrival at Auschwitz, אנציקלופדיית השואה.
  47. ↑ הרמן לנגביין, "מחנה ריכוז והשמדה אושוויץ־בירקנאו: תולדותיו ומאפייניו", בתוך: ישראל גוטמן ורחל מנבר (עורכים), מחנות הריכוז הנאציים – מבנה ומגמות, יד ושם, ירושלים, תשמ"ד, עמ' 217–240.
  48. 1 2 נילי קרן, "מחנה המשפחות באושוויץ־בירקנאו", בתוך: ישראל גוטמן ומיכאל ברנבאום (עורכים), אושוויץ: אנטומיה של מחנה מוות, יד ושם, ירושלים, תשס"ג, עמ' 427 ואילך.
  49. ↑ מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, Jewish Children.
  50. ↑ מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, Mini Dictionary, הערך BIIb.
  51. 1 2 מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, Jews in Auschwitz, בפרק Transit Camps.
  52. 1 2 מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, Sinti and Roma in Auschwitz.
  53. ↑ מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, Roma Children.
  54. ↑ מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, The Organizational Structure; לפי מקור זה נרצחו בחיסול המחנה כ־4,200 בני רומה וסינטי.
  55. ↑ מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, Sinti and Roma in Auschwitz; מקור זה מציין כ־4,200–4,300 נרצחים בשלב הסופי של חיסול המחנה.
  56. ↑ מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, Selections and Lethal Injections.
  57. ↑ אנדז'יי סטרצלצקי, "The Plunder of Victims and Their Corpses", בתוך: Israel Gutman and Michael Berenbaum (eds.), Anatomy of the Auschwitz Death Camp, Indiana University Press, 1994, p. 238 ואילך.
  58. ↑ מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, Paragraph 175 Prisoners in Auschwitz; נתוני תנועת המחתרת במחנה ל־20 בינואר 1944 מציינים אוכלוסייה כוללת של 80,839 אסירים.
  59. 1 2 3 מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, The Extermination Procedure in the Gas Chambers.
  60. 1 2 3 4 5 6 7 8 פרנצישק פיפר, "Gas Chambers and Crematoria", בתוך: Israel Gutman and Michael Berenbaum (eds.), Anatomy of the Auschwitz Death Camp, Indiana University Press, Bloomington, 1994.
  61. ↑ מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, The Tragedy of the Jews – Ghettos and Mass Annihilation.
  62. ↑ מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, Efficiency of Crematoria Furnaces, ובו בין השאר עדותו של איש הזונדרקומנדו אלטר פיינזילבר על הכנסת שלוש גופות יחד לתנור.
  63. ↑ מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, Disinfection Gas Chambers in Crematoria; המסמך של משרד הבנייה המרכזי מ־28 ביוני 1943.
  64. ↑ המרכז הבין־לאומי לחינוך על אושוויץ והשואה, מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, Sonderkommando.
  65. ↑ המרכז הבין־לאומי לחינוך על אושוויץ והשואה, מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, The Sonderkommando Revolt of 7 October 1944.
  66. ↑ מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, The Cessation of Mass Extermination.
  67. 1 2 מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, Liberation.
  68. ↑ מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, The Building of the So-Called "Central Sauna" Is Again Available to Visitors to the Memorial, 8 באוגוסט 2025.
  69. 1 2 מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, Central Camp Baths.
  70. ↑ מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, The Building of the So-Called "Central Sauna" Is Again Available to Visitors to the Memorial.
  71. ↑ מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, Sauna Building Open to Visitors – New Permanent Exhibition.
  72. 1 2 3 4 5 מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, Plunder of the Property of Auschwitz Victims.
  73. 1 2 3 4 אנדז'יי סטרצלצקי, "The Plunder of Victims and Their Corpses", בתוך: Israel Gutman and Michael Berenbaum (eds.), Anatomy of the Auschwitz Death Camp, Indiana University Press, Bloomington, 1994.
  74. ↑ אנדז'יי סטרצלצקי, "The Plunder of Victims and Their Corpses", בתוך: Israel Gutman and Michael Berenbaum (eds.), Anatomy of the Auschwitz Death Camp, Indiana University Press, Bloomington, 1994, עמ' 238 ואילך.
  75. ↑ אנדז'יי סטרצלצקי ויאצק לחנדרו, "Evacuation, Liquidation, Liberation", בתוך: Auschwitz: History, Place and People, מוזיאון אושוויץ–בירקנאו.
  76. ↑ מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, Auschwitz III-Monowitz.
  77. 1 2 3 מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה, Auschwitz, הפרק Auschwitz III.
  78. 1 2 מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, IG Farben.
  79. ↑ Florian Schmaltz, The Buna/Monowitz Concentration Camp, Norbert Wollheim Memorial.
  80. ↑ Florian Schmaltz, The Buna/Monowitz Concentration Camp; שמאלץ מציין היקף בנייה של יותר מ־770 מיליון רייכסמארק ומפנה לאומדנים של פיטר הייז וגוטפריד פלומפה.
  81. ↑ United States Department of Commerce, Bureau of Foreign and Domestic Commerce, Survey of Current Business, May 1941; שער החליפין הרשמי המופיע עבור גרמניה הוא 0.40 דולר לרייכסמארק.
  82. ↑ U.S. Bureau of Labor Statistics, CPI Inflation Calculator; החישוב מבוסס על מדד המחירים לצרכן האמריקאי.
  83. 1 2 מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, The Beginning of Construction.
  84. ↑ מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, General Numbers.
  85. ↑ מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה, Auschwitz.
  86. 1 2 3 מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, Living Conditions and Number of Victims.
  87. ↑ Florian Schmaltz, The Buna/Monowitz Concentration Camp.
  88. 1 2 מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, Monowitz.
  89. 1 2 מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, Auschwitz Sub-Camps.
  90. 1 2 3 4 מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה, Auschwitz, הפרק Auschwitz Subcamps.
  91. ↑ מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, Sub-camps, ריאיון עם פיוטר סטקייביץ', מנהל מרכז המחקר של המוזיאון.
  92. ↑ מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, Living Conditions and Number of Victims.
  93. ↑ מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, Budy.
  94. ↑ מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה, Budy: An Auschwitz Subcamp.
  95. ↑ מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, Raisko.
  96. ↑ מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, Jawischowitz.
  97. ↑ מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, Neu-Dachs.
  98. ↑ מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, Blechhammer.
  99. ↑ מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, Bobrek.
  100. ↑ מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה, Auschwitz, הפרקים Forced Labor ו־Selections in the Camp.
  101. ↑ מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, Sub-camps.
  102. 1 2 מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, The Final Evacuation and Liquidation of the Camp.
  103. ↑ מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה, Auschwitz, הפרק העוסק בפינוי המחנה בינואר 1945.
  104. ↑ מרטין גילברט, אטלס השואה, מפה 1.
  105. ↑ מרטין גילברט, אטלס השואה.
  106. 1 2 מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה, Selections of Jews Upon Arrival at Auschwitz, אנציקלופדיית השואה.
  107. ↑ מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, The Number of Victims.
  108. ↑ פרנצישק פיפר, "Gas Chambers and Crematoria", בתוך: Israel Gutman and Michael Berenbaum (eds.), Anatomy of the Auschwitz Death Camp, Indiana University Press, 1994.
  109. ↑ יוזף בושקו, שמואל קרקובסקי: הערך אושוויץ, אנציקלופדיה של השואה, עמ' 42–43. הערך נמצא בגרסה מקוונת גם באתר יד ושם, כאן.
  110. ↑ לוח ומסמרים: נמצא ציוד הקעקוע מאושוויץ, באתר ynet, 13 במרץ 2014
  111. ↑ שגרת יומו של אסיר במחנה ריכוז נאצי
  112. ↑ ישראל גוטמן, "אושוויץ - תולדותיו וייחודו", בשביל הזיכרון 28, יד ושם, 1997, באתר מט"ח
  113. 1 2 3 מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, The Organizational Structure of Auschwitz Concentration Camp.
  114. ↑ אלכסנדר לאסיק, "דיוקן היסטורי־סוציולוגי של אנשי האס־אס באושוויץ", בתוך: ישראל גוטמן ומיכאל ברנבאום (עורכים), אושוויץ – אנטומיה של מחנה מוות, עמ' 256–257.
  115. 1 2 מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, Commandants.
  116. ↑ מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, Auschwitz II: The Organizational Structure.
  117. ↑ דנוטה צ'ך, "מינהל האסירים באושוויץ", בתוך: אושוויץ – אנטומיה של מחנה מוות, עמ' 341–342.
  118. ↑ מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, Marking of Jewish Prisoners.
  119. ↑ הנריק שוויבוצקי, "מבצעי בריחה של אסירים", בתוך: אושוויץ – אנטומיה של מחנה מוות, עמ' 527–528.
  120. 1 2 מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, Escapes and Reports.
  121. 1 2 3 מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, Escapes and Reports.
  122. ↑ מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, Escape on 27 April 1943.
  123. 1 2 3 מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, Reports by Auschwitz Escapees.
  124. ↑ מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, Escape on 7 April 1944.
  125. ↑ מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, Rudolf Vrba Dies at 82.
  126. ↑ הרמן לנגביין: המחתרת באושוויץ. בתוך: אושוויץ - אנטומיה של מחנה ריכוז, עמ' 505 ואילך.
  127. 1 2 אנציקלופדיה של השואה, עמ' 53.
  128. ↑ לנגביין, מחנה ריכוז והשמדה אושוויץ-בירקנאו - תולדותיו ומאפייניו. בתוך: מחנות הריכוז הנאציים, עמ' 229.
  129. ↑ הרמן לנגביין: מחנה ריכוז והשמדה אושוויץ-בירקנאו - תולדותיו ומאפייניו. בתוך: מחנות הריכוז הנאציים, עמ' 220.
  130. ↑ לנגביין, בשני המקורות הנ"ל; האנציקלופדיה של השואה, שם.
  131. ↑ לפי פרסומים של יד ושם כאן (עמוד 6), זהותה אינה ידועה.
  132. ↑ הרמן לנגביין: המחתרת באושוויץ. בתוך: אושוויץ - אנטומיה של מחנה ריכוז, עמ' 523–525; הנ"ל: מחנה ריכוז והשמדה אושוויץ-בירקנאו - תולדותיו ומאפייניו. בתוך: מחנות הריכוז הנאציים, עמ' 227–228
  133. ↑ שמור וזכור: שמירת השבת בתקופת השואה
  134. ↑ שו"ת מקדשי השם חלק א שער מחמדים עמוד 10
  135. ↑ אסף משניות, 471, ‏יום כיפור במחנה: "ריבונו של עולם, תן לי כוח שאנצח אותך!", באתר "סרוגים", 24 בספטמבר 2015
  136. ↑ סיוון רהב מאיר, עכשיו תורנו: האחיות חנה ושרה טסלר, באתר החלק היומי, פורסם בתאריך: י"א בתשרי תשפ"ד - 26/09/2023. סיפורן של האחיות חנה ושרה טסלר כתוב בתמצית על ידי סיוון רהב מאיר. בקישור ניתן לצפות בנוסף בעדות המצולמת של שרה טסלר אודות הצום המשולש שצמו בעודן אסירות במחנה אושוויץ בירקנאו ביום כיפור של שנת 1944.
  137. ↑ שרה טסלר, שני חיי שרה, כפר הרא"ה: מכון שואה ואמונה "שם עולם", תש"ע - 2010, עמ' 85–87
  138. 1 2 שו"ת מקדשי השם חלק א שער מחמדים עמוד 14
  139. ↑ עלי מרורות, הרב יהושע משה אהרונסון, עמ' 241–242
  140. ↑ הרב סיני אדלר עדות באתר גנזך קידוש השם
  141. ↑ פרל בייניש, הרוח שגברה על הדרקון עמודים 340–341, ירושלים תשנ"ד
  142. ↑ יוסף קוטליאנסקי, ספר וולקוביסק עמ' 13–16
  143. 1 2 עדות גולדה כ"ץ ספר לאסק, עמ' 541–543.
  144. ↑ הרב מנשה קליין שו"ת משנה הלכות חלק טז סימן עד
    עדות גד גולדמן בפרויקט להיסטוריה בע"פ, במרכז לחקר השואה, אוניברסיטת ברוקלין (Oral History Project, The Center forHolocaust Studies, New York). סימול OH 78-10 SuC, RG 439.
  145. ↑ הרב מנשה קליין, שו"ת משנה הלכות חלק יז סימן ח
  146. ↑ שרה ביינהורן, עלים שעלו מן האפר, עמ' 161–162
    הרב ישראל מאיר לאו, קדיש בפיג'מה, משפחה ח' ניסן תש"פ, עמ' 18
  147. ↑ ישראל טבקסבלט, עבדים היינו, פריז 1949
  148. ↑ מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, The Role of the Polish Government-in-Exile.
  149. ↑ מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, Collecting Evidence of Crime.
  150. ↑ מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, Secret Messages.
  151. ↑ מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, Information in the Underground Press.
  152. ↑ מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה, War Refugee Board: Activities.
  153. 1 2 3 מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, The Issue of Bombing Auschwitz.
  154. ↑ דייוויד ס' ויימן, "למה לא הפציצו את אושוויץ", בתוך: אושוויץ – אנטומיה של מחנה מוות, עמ' 613 ואילך.
  155. ↑ ראו בהרחבה: סוגיית הפצצת אושוויץ; וכן דייוויד ס' ויימן, "למה לא הפציצו את אושוויץ", בתוך: אושוויץ – אנטומיה של מחנה מוות.
  156. 1 2 מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, From Liberation to the Opening of the Memorial.
  157. 1 2 מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, The Final Evacuation and Liquidation of the Camp.
  158. 1 2 מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, Liberation of KL Auschwitz.
  159. ↑ "Всі документи бази даних "Законодавство України" (станом на 14 липня 2021 р.) / Законодавство України".
  160. ↑ טוראי טולקצ'וב בשערי הגיהנום - עדותו של אמן משחרור מיידנק ואושוויץ, באתר יד ושם
  161. 1 2 מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, The Number of Victims.
  162. 1 2 3 4 פיוטר סטקייביץ', מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, The Research on the Number of Victims of the Camp.
  163. ↑ מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, The Topography of the Camp.
  164. ↑ מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, Auschwitz: History, Place and People, הפרק העוסק בהתפתחות המחקר על מספר הקורבנות.
  165. ↑ פרנצישק פיפר, "מספר הקורבנות", בתוך: ישראל גוטמן ומיכאל ברנבאום (עורכים), אושוויץ – אנטומיה של מחנה מוות, עמ' 95 ואילך.
  166. ↑ מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, Auschwitz: History, Place and People, הפרק העוסק במחקר מספר הקורבנות.
  167. ↑ אלכסנדר לאסיק, "Historical-Sociological Profile of the Auschwitz SS", בתוך: Israel Gutman and Michael Berenbaum (eds.), Anatomy of the Auschwitz Death Camp, Indiana University Press, 1994.
  168. 1 2 מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, Mini Dictionary, בפרק "SS Garrison".
  169. 1 2 Henry Leide, Auschwitz and the State Security: Criminal Prosecution, Denazification and Compensation, Bundesarchiv, 2022.
  170. 1 2 3 Hessisches Landesarchiv, Die Strafverfolgung vor dem Frankfurter Prozess.
  171. 1 2 3 מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, Trials of SS Men from the Auschwitz Concentration Camp Garrison.
  172. ↑ מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה, The Search for Perpetrators.
  173. ↑ Hessisches Landesarchiv, Der Frankfurter Auschwitz-Prozess.
  174. ↑ מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, The Auschwitz Garrison – Commandants.
  175. ↑ מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, Visiting the Auschwitz Site.
  176. ↑ מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, The Opening of the Museum.
  177. ↑ מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, Memorial Timeline.
  178. ↑ מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, Memorial Timeline.
  179. ↑ מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, Preservation.
  180. ↑ מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, Projects.
  181. ↑ מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, The Auschwitz II-Birkenau Site.
  182. ↑ מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, Gas Chamber I.
  183. ↑ מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, Crematorium Chimney.
  184. ↑ אונסק"ו, World Heritage Committee Approves Auschwitz Name Change, 28 ביוני 2007.
  185. ↑ מוזיאון אושוויץ–בירקנאו, Master Plan for Preservation.
  186. ↑ תערוכת אינטרנט באתר יד ושם לציון שיפוץ הביתן היהודי באושוויץ.
  187. ↑ יד ושם, עיצוב התערוכה: אתגרים ופתרונות, באתר יד ושם
  188. ↑ טייסי חיל האויר השתתפו במטס מעל אושוויץ-בירקנאו, באתר יד ושם
  189. ↑ יצחק בן-חורין, וושינגטון, האו"ם אישר פה אחד: יום זיכרון בינ"ל לשואה, באתר ynet, 2 בנובמבר 2005
  190. ↑ סוכנויות הידיעות, השלט "העבודה משחררת" נגנב ממחנה אושוויץ, באתר ynet, 18 בדצמבר 2009
  191. ↑ השלט מאושוויץ אותר חתוך לשלושה; 5 נעצרו, באתר ynet, 21 בדצמבר 2009
  192. ↑ באתר יד ושם
  193. ↑ באתר יד ושם
  194. ↑ בר שפר, ‏לילי אברט, ניצולת שואה וכוכבת טיקטוק – נפטרה בגיל 100, באתר מעריב אונליין, 10 באוקטובר 2024
  195. ↑ איתמר אייכנר, הר הנעליים באושוויץ מתפורר: "אין לנו כמה שנים לחכות", באתר ynet, 27 ביולי 2022
  196. ↑ איתמר אייכנר, לשמור ולא לשכוח: הר הנעליים חוזר לאושוויץ, באתר ynet, 27 ביוני 2024
  197. ↑ סיור בעקבות המהפכה הווירטואלית של אושוויץ | צפו, באתר ynet, 5 ביולי 2023
  198. 1 2 The Imperative to Witness: Memoirs by Survivors of Auschwitz, The National WWII Museum, March 3, 2022
  199. ↑ Jonathan Huener, Auschwitz, Poland, and the Politics of Commemoration, 1945–1979 (Ohio University Press: 2003)
  200. ↑ Marek Kucia, "Auschwitz as a symbol of martyrdom of the Polish nation, 1947 and 2017, Holocaust Studies 27(1): pp. 12-23
  201. ↑ Jonathan Webber, "Why here?, The Guardian, January 12 2005
  202. ↑ Olivia B. Waxman, "Why Auschwitz Plays Such a Central Role in Holocaust Remembrance", Time, May 2 2019
  203. ↑ Nadav Ziv, "How Auschwitz falls short as a symbol for the Holocaust - opinion, The Jerusalem Post, April 3, 2021
  204. ↑ Timothy Snyder, Holocaust: The Ignored Reality, New York Review of Books, July 16, 2009
  205. ↑ יעל גלר, אם חשבתם שידעתם הכול על אושוויץ, תקראו את פרימו לוי, באתר ynet, 8 בדצמבר 2017
  206. ↑ פרימו לוי, "האזור האפור", בתוך השוקעים והניצולים, תרגמה מרים שוסטרמן-פדובאנו, (עם עובד: 1991), עמ' 31
  207. ↑ פרימו לוי, הזהו אדם?, תרגם יצחק גרטי, (עם עובד: 1989), 133–134
  208. ↑ נטע הלפרין, הספר שלא עזב את אלי ויזל, באתר ישראל היום, 5 ביולי 2016
  209. ↑ Elie Wiesel, A Jew Today (Random House: 1978), p. 198
  210. ↑ אודי מלר, ‏"לא השטן יצר את אושוויץ אלא האדם": עשרים שנה למותו של ק. צטניק, בעיתון מקור ראשון, 14 ביולי 2021
  211. ↑ אתר למנויים בלבד מעין איתן, "אף אחד מאיתנו לא יחזור": יצירת מופת של אסירה ששרדה את אושוויץ, באתר הארץ, 8 בפברואר 2023
  212. ↑ Lawrence L. Langer, "The Literature of Auschwitz", in Literature of the Holocaust, edited by Harold Bloom, (Chelsea House Publishers: 2004), pp. 171-192
  213. ↑ Jenni Frazer, "The fictionalising of Auschwitz, The Jewish Chronicle, August 18 2021
  214. ↑ אתר למנויים בלבד אליסון פלוד וקרייט ניקולסון, אתר ההנצחה של אושוויץ מאשים את מחברת רב־המכר "המקעקע מאושוויץ" בסילוף המציאות, באתר הארץ, 9 בפברואר 2019
  215. ↑ Alvin H. Rosenfeld, "The Problematics of Holocaust Literature", in Literature of the Holocaust, edited by Harold Bloom, (Chelsea House Publishers: 2004), p. 43
  216. ↑ אתר למנויים בלבד איתמר זהר, הסופר שמרגיז את מנהלי מוזיאון אושוויץ בירקנאו, באתר הארץ, 8 בינואר 2020
  217. ↑ "השלב האחרון" - ונדה יקובובסקה, באתר יד ושם
  218. ↑ אבנר שביט, לודז'‏, אחד מסרטי השואה החשובים ביותר נעלם. עכשיו הוא חוזר, באתר וואלה, 10 בספטמבר 2019
  219. ↑ Theodor W. Adorno, "Cultural Criticism and Society", in Prisms (MIT Press: 1997), p. 33
  220. ↑ משה צוקרמן, ההיתה זו טעות לקבוע כי אחרי אושוויץ אי אפשר עוד לכתוב שיר?, באתר הארץ, 12 בנובמבר 2003
  221. ↑ Naomi Mandel, "Rethinking "After Auschwitz": Against a Rhetoric of the Unspeakable in Holocaust Writing", Boundary 2 28(2), p. 203
  222. ↑ Christian Skirke, "After Auschwitz", in A Companion to Adorno, edited by Peter E. Gordon, Espen Hammer, and Max Pensky, (Blackwell: 2020), p.569
  223. ↑ תאודור אדורנו, "חינוך אחרי אושוויץ", בתוך חינוך לעצמאות מחשבתית: שיחות הרצאות ושיחות עם הלמוט בקר (הקיבוץ המאוחד, מכון מופ"ת: 1970), עמ' 124 (ראו גרסה אינטרנטית באיכות נמוכה בארכיון האינטרנט);Theodor Adorno, "Education After Auschwitz, 1966
  224. ↑ Theodor W. Adorno, Negative Dialectics (Routledge: 1973 [1966]), p. 362
  225. ↑ משה צוקרמן, "שרלוטה סלומון – אמנית שואה?", זמנים: רבעון להיסטוריה 97 (מאורכב מהמקור בארכיון האינטרנט)
  226. ↑ לילך לחמן, "ואיך אפשר לאכול לאנץ'": שירה אחרי אושוויץ, באתר הארץ, 13 באפריל 2004
  227. ↑ לדוגמה:
    • האנס יונס, מושג האלוהים אחרי אושוויץ (רסלינג: 2004)
    • יואב אשכנזי, אתיקה אחרי אושוויץ (כרמל:2022)
    • אהרון גלייזר, האם מחשבה יהודית אפשרית לאחר אושוויץ? הרהורים בעקבות אדורנו (רסלינג: 2015)
    • אפרים מאיר, מעשה זיכרון: חברה, אדם ואלוהים לאחר אושוויץ (רסלינג: 2006)
    • Zachary Braiterman, (God) After Auschwitz (Princeton University Press: 1998)
    • Richard L. Rubenstein, After Auschwitz: Radical Theology and Contemporary Judaism (Bobbs-Merrill: 1966)
  228. ↑ ראו גם, "שירה אחרי אושוויץ", סדרת הרצאות של דן לאור, באתר יוטיוב
  229. ↑ Giorgio Agamben, Homo Sacer: Sovereign Power and Bare Life (Stanford University Press: 1998), p. 123: "From this perspective, the camp-as the pure, absolute, and impassable biopolitical space (insofar as it is founded solely on the state of exception) - will appear as the hidden paradigm of the political space of modernity, whose metamorphoses and disguises we will have to learn to recognize"
  230. ↑ Ori Z Soltes (editor), Immortality, Memory, Creativity, and Survival: The Arts of Alice Lok Cahana and Kitra Cahana (Berghahn Books: 2020), pp. 31-32
  231. ↑ Aaron Howard, "Houston artist’s work now housed in the Vatican Museum’s Collection, Jewish-Herald Voice, November 16, 2006
  232. ↑ הם בהחלט היו בני אדם, באתר יד ושם, עמ' 3
דגל
דגל
סמל אונסק"ו
סמל אונסק"ו
אתרי מורשת עולמית בפולין
אושוויץ-בירקנאו • טירת מאלבורק • אולם המאה בוורוצלב • כנסיות השלום ביאבור ובשווידניצה • המרכז ההיסטורי בקרקוב • המרכז ההיסטורי של ורשה • טורון • פארק מוז'קובסקי (עם גרמניה) • העיר העתיקה בזמושץ' • מכרות המלח בווייליצ'קה ובבוכניה • כנסיות העץ בדרום פולין קטן • יער ביאלובייסקה (עם בלארוס) • קלוואריה זבז'ידובסקה: האדריכלות המנייריסטית, נוף הגנים ופארק הצליינים • כנסיות העץ של אזור הקרפטים בפולין ובאוקראינה (עם אוקראינה) • מכרה העופרת-כסף-אבץ בטרנובסקיה גורי ומערכת ניהול המים התת-קרקעית שלו • אזור הכרייה הפרהיסטורי של צור מפוספס של קשמיונקי • יערות האשור העתיקים והבראשיתיים של הרי הקרפטים ושל אזורים אחרים באירופה (עם שבע עשרה מדינות נוספות) • מרכז העיר המודרני של גדיניה
מחנות ריכוז, עבודה והשמדה במלחמת העולם השנייה
גרמניה אוהרדרוף • אורניינבורג • ארבייטסדורף • באד זאולגאו • בוכנוואלד • בורגאו • גרמרינג • דורה-מיטלבאו • דכאו • הינצרט • וובלין • זקסנבורג • זקסנהאוזן • טירקהיים • כלא שפנדאו • ליכטנבורג • מלכוב • קאופרינג • קולדיץ • מילדורף • ברלין-מרצאן • נוינגמה • נידרהאגן • פלוסנבירג • קולומביה האוס • ראוונסבריק • ריימסדורף • מחנות המשנה של זקסנהאוזן • מחנות המשנה של דכאו • אלאך • פורטה וסטפליקה • טאוכה
פולין אושוויץ • בלז'ץ • חלמנו • טרבלינקה • מיידנק • סוביבור • אושוויץ מונוביץ • בודזין • בלכהמר • גנשובקה • גרוס-רוזן • זאסלאב • טרווניקי • יאבוז'נו • ינובסקה • אלטהאמר • ורשה • פוסטקוב • סקרז'יסקו-קמיינה • פירסטנגרובה • פלאשוב • קונסקובולה• קיטליץ טרייבן • שבנייה • שטוטהוף • מחנה הריכוז בלכהמר
קרואטיה ג'קובו • גוספיץ' • דניצה • וילה לובוריץ' • טניה • יאסטרברסקו • יאסנובאץ • ידובנו • לובורגראד • גורניה רייקה • קרסטינץ • מטאינה • סטארה גראדישקה • סלאנה • קרושצ'יצה
צרפת בון לה רולנד • גירס • דראנסי • ויטל • מבצר רומנוויל • סטפו • נאצוויילר-שטרוטהוף • סן סיפריאן • ריווזאלט • ורנה • מיל • נואה • רסבדו • פיטיבייה • קומפיין
איטליה פוסולי • פרמונטי די טרזיה • ריזיירה די סן סאבה • ראב • בולצאנו • בורגו סן דלמאצו
אוסטריה אבנזה • גוזן • מאוטהאוזן • שטרסהוף • גונסקירכן
בולגריה גונדה וודה • מונופול • סומוביט • צ'כלרה
הולנד התיאטרון ההולנדי • וסטרבורק • אמרספורט • פוכט
סרביה בור • באנייצה • דולאג 183 • טופובסקה שופה • צרווני קרסט • סיימישטה
ליטא, לטביה ואסטוניה יונגפרנהוף • סלספילס • קייזרוואלד • ואיווארה • קלוגה • קובנה • קייליס • HPK
בלארוס, אוקראינה ורוסיה אקמצ'טקה • סירץ • מאלי טרוסטינץ
מחוץ לאירופה ג'אדו • גריאן • יפרן • בוקבוק • סידי עזאז • ספקס • ביזרטה
אחר Ostindustrie • אולדרני • טרזיינשטט • מחנה המשפחות (אושוויץ-בירקנאו) • טרגו ז'יו • חיידרי • סרד • ג'אדו • מכלן • מחנות הריכוז הפיניים במזרח קרליה • קישטרצ'ה
פורטל השואה
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=מחנה_הריכוז_וההשמדה_אושוויץ&oldid=43856938"