הכינוי תקופת הזוגות מכוון לתקופה של כמאתיים שנים באמצע תקופת בית שני, שבה ההנהגה הרוחנית העליונה של עם ישראל הורכבה מחמישה זוגות של תלמידי חכמים, בחמישה דורות עוקבים. אף על פי שהזוגות נחשבים לראשיתה של תקופת התנאים, יצר מחקר התלמוד בידול ביניהם ובין התנאים, ומקובל להתייחס אליהם כאל תקופה נפרדת שקדמה לתקופת התנאים. חכמי תקופה זו כיהנו במשותף כראשי ההנהגה בדורות אלו; אחד כנשיא הסנהדרין, ומשנהו כאב בית דין של הסנהדרין. מחלוקות הזוגות החלו תקופה בה לא הייתה הכרעה סופית למחלוקות אף שנפסקה הלכה כאחד הצדדים. מחלוקתם הידועה הראשונה היא האם יש לסמוך על קרבן ביום טוב. לא ידוע על חיבור תורני שנתחבר בתקופה זו, אך דברי הזוגות מוזכרים במשנה ובחיבורים מאוחרים נוספים.
התנאים (כינוי שפירושו למסור בעל-פה, ללמוד או ללמד) הם החכמים שחיו מימות הזוגות ועד לחתימת המשנה, כלומר במאה ה-1 וה־2. נהוג לחלק את תקופת התנאים לחמישה דורות, ועל אלה מוסיפים עוד דור של "תנאים למחצה", שחיו מיד אחרי חתימת המשנה. התנאים חיו ופעלו בארץ ישראל במרכזים שונים, ומספרם הידוע היה 120 בקירוב. התנאים עסקו בעיקר באיסוף ומיון של ההלכה עד לתקופתם, ושיאה של התקופה היה בסופה - עם חתימת המשנה על ידי רבי יהודה הנשיא. כתוצאה ממלאכת איסוף זו התרבו המחלוקות ההלכתיות, והמפורסמות שבהן הן מחלוקות בית הלל ובית שמאי. החיבור התורני העיקרי מתקופת התנאים הוא המשנה, וכך גם נהוג לייחס את סוף תקופת התנאים לחתימת המשנה. אולם, ישנם חיבורים נוספים שנחתמו מאוחר יותר אך מיוחסים לתנאים, ביניהם מדרשי הלכה, מדרשי אגדה, תוספתא, ברייתא ועוד.
האמוראים הם החכמים שחיו מסוף תקופת התנאים ועד חתימת התלמוד (הבבלי), כלומר בין אמצע המאה ה-2 עד המאה ה-5. האמוראים פעלו בשני מוקדים גאוגרפיים: בבל וארץ ישראל; בבבל נכתב התלמוד הבבלי, ובארץ ישראל התלמוד הירושלמי. נהוג לחלק את תקופת האמוראים ל-8 דורות, כאשר על הראשון נמנים עוד תלמידיו של רבי יהודה הנשיא - כותב המשנה, ועל שלושת הדורות האחרונים נמנים אמוראים שנטלו חלק בתהליך חתימת התלמוד - רב אשי ורבינא, מר בר רב אשי, רבה תוספאה ורבינא האחרון. תקופת האמוראים, שלא כתקופת התנאים, מתאפיינת פחות בסידור החומר ההלכתי שנוצר עד אליהם, ויותר בפירושו, הרחבתו והעמקה בו. כך גם נפוצה תופעה של "ברי-פלוגתא" בתלמוד - זוג אמוראים שתדיר מוזכרים יחד, לרוב במחלוקות. ברי-הפלוגתא הנודעים ביותר היו רב ושמואל, ואביי ורבא. גם החיבורים שהתחברו בתקופה זו, שני התלמודים - הבבלי והירושלמי, אינם מסודרים וערוכים כלל ועיקר, והם מהווים אוסף של דיונים והסברים סביב המשנה. השפעתה של תקופה זו על עולם ההלכה רבה מאוד, בעיקר ההשפעה הבבלית דרך התלמוד הבבלי, ועולם ההלכה מעוצב כולו סביב התלמוד; הוא מהווה פוסק ראשון ואחרון, על בסיסו מתדיינים הפוסקים, והוא מהווה סמכות הלכתית עליונה.
הסבוראים (מכונים גם רבנן סבוראי) הם חכמים בבליים בודדים במספרם, 'נספחים' לחכמי התלמוד - האמוראים, וכמוהם, הם היוו את דור ההמשך של הנהגת ישיבות בבל. חכמים אלה חיו בחלקה השני של המאה ה-5 והראשון של המאה ה-6, והראשונים שבהם נטלו חלק בעריכת התלמוד הבבלי. תקופה זו אינה מוגדרת בדייקנות בהיסטוריה ההלכתית, וידועים מעט פרטים אודותיה. כך גם מעמדם ההלכתי של הסבוראים אינו ברור (האם יש להם סמכות פסיקה כשל האמוראים?). עם זאת קיימות כלפי תקופה זו התייחסויות שונות כאל תקופה בפני עצמה (המקור העיקרי הוא אגרת רב שרירא גאון). חכמי תקופה זו הם תלמידי תלמידיהם של רב אשי ורבינא - רבה יוסי, רב אחאי, רב שמואל בריה דרב אבהו ורב רחומי השלישי בדור הראשון, ורב רבאי מרוב בדור האחרון. לפי הראב"ד ב"ספר הקבלה", הייתה התקופה ארוכה והגיעה עד לימיו של רב ששנא (עד לשנת ד'תמ"ט לערך) חכמים אלה נטלו חלק סביל יותר בכתיבת התלמוד, עסקו יותר בעריכתו ופחות בהוספת תוכן. למרות זאת ידועות סוגיות תלמודיות בודדות בהם נטלו חלק סבוראים (הידועה שבהן היא במסכת קידושין, דפים ב' ו-ג').
הגאונים הם החכמים שעמדו בראשות שתי ישיבותבבל (סורא ופומבדיתא) וישיבת ארץ ישראל לאחר תקופת הסבוראים - עורכי התלמוד האחרונים. תקופה זו נמשכה מסוף המאה ה-6 ותחילת ה-7, ועד המאה ה-11. בניגוד לסבוראים שעסקו עדיין בעריכת התלמוד והפיכתו למוצר מוגמר, עסקו הגאונים בפסיקת הלכה בהתבסס על התלמוד, וכתבו ספרות שו"ת ופסיקה ענפה, בין השאר בעקבות התכתבות הגאונים המנהיגים עם בני קהילות מרוחקות. כך גם מקובל לחלק את התקופה לשני חלקים; עד שנת 750 לערך - תקופה בה נכתבה ספרות שו"ת אנקדוטלית ולא מסודרת, ומשנה זו והלאה - תקופה בה הופיעו ספרים הכתובים על נושא מסוים ושנועדו לסדר תחום כלשהו.
ראשוני תקופה זו היו רב חנן מאישקיא ומר בר רב הונא, והאחרון, שחתם באופן מובהק את התקופה, היה רב האי גאון. סיומה של תקופה זו חתם את הפרק בהיסטוריה של עם ישראל שבו הייתה הנהגה רוחנית מאוחדת לכלל העולם היהודי כולו (כמעט), ומיני תום התקופה החל להתפתח נתק בין הקהילות השונות, דבר שהוביל להבדלים שבין יהדות אשכנז ויהדות ארצות האסלאם, וכן להתפתחות של סוגה חדשה של פסיקת הלכה המבוססת על האוטונומיה של כל קהילה - תקנות הקהילה.
הראשונים הם חכמים רבים מאזורים שונים ברחבי העולם, בהם חכמים שהשפיעו רבות על עולם ההלכה כפי שהוא כיום. מקובל לתארך תקופה זו החל מהמאה ה-11 עד המאה ה-15. עולם ההלכה בתקופה זו כבר התפצל בין יהדות אשכנז ויהדות ארצות האסלאם, וכך גם החכמים הבולטים בתקופה; כך לדוגמה בפתח התקופה עומדים החכם הצפון-אפריקאי - רבי יצחק אלפסי (הרי"ף), ומנגד, באשכנז, רבנו גרשום מאור הגולה, בהמשך בספרד בולטים הרמב"ם, הרמב"ן ואחרים, ובאשכנז בולטים, בין השאר, רש"י וצאצאיו בעלי התוספות. התקופה נחתמת בחיבורו הגדול של רבי יוסף קארו - השולחן ערוך. חיבור זה התקבל הלכה למעשה ברוב תפוצות ישראל (יהדות אשכנז קיבלה אותו בכפוף להערות הרב משה איסרליש), והוא אינו מוגדר כשייך לתקופה זו או לתקופה שאחריה - תקופת האחרונים - הוא בעל מעמד משל עצמו.
בניגוד לתקופות קודמות, בתקופה זו לא התקיים מפעל תורני-הלכתי בעל מגמות ברורות, אלא היו חכמים רבים במקומות שונים, שיצרו ספרות בעלת דפוסים שונים זה מזה; כך לדוגמה, המפעל הבולט והמשפיע ביותר שהתקיים בתקופה זו הוא הספר משנה תורה שכתב הרמב"ם - ספר שמסדר את הסוגיות השונות ופוסק נחרצות בכל תחום בהלכה. מנגד קיים חיבורם הפרשני של בעלי התוספות על התלמוד, העוסק בלימוד עמקני של סוגיות ספציפיות ולא בסידור, כמו חכמים ספרדיים אחדים כרשב"א והריטב"א. וסוגה נוספת של חיבורים, לדוגמה, היא ספרות השו"ת ופסיקת ההלכה למעשה בה פעלו הרא"ש ובנו רבי יעקב בן אשר.
האחרונים היו מגוון רחב מאוד של חכמים, שמקובל ליחס לחכמי המאה ה-14 ביהדות אשכנז, ולחכמי ארצות האסלאם מן המאה ה-16. בתקופת המעבר שבין תקופת הראשונים לתקופה זו פעל רבי יוסף קארו שחיבר את השולחן ערוך שהתקבל הלכה למעשה בכל התפוצות (כמעט, וביהדות אשכנז בכפוף להערותיו של הרב משה איסרלש, וכן התרחש גירוש ספרד שהשפיע לרעה על אחדות פסיקת ההלכה, והאיץ את התפזרות עולם ההלכה. פורמלית תקופה זו נמשכת עד ימינו אנו, וחכמי תקופתנו הנוכחית אף הם מוגדרים כ"אחרונים", אך עם זאת קיימים בתוך התקופה מדרגים שונים של חכמים, כאשר המאוחרים יותר סרים למרותם ההלכתית של המוקדמים; כך לדוגמה קיימת תת-תקופה של חכמים שכונו ראשוני האחרונים שנחשבים בעלי מעמד פסיקתי גבוה, ולאחריהם חיו חכמים נערצים כגאון מווילנא וה"שאגת אריה" האשכנזים שגם עליהם לא מקובל לחלוק בהלכה, ותתי-מעמדות נוספים.
האחרונים עסקו בהלכה מתוך גישות שונות: היו בהם פוסקי הלכה שעסקו בפירוש ה"שולחן ערוך" והרחבתו, ופוסקים נודעים שעסקו בשאלות ותשובות לעניינים נקודתיים שהועלו בקהילות, כך גם היו ראשי ישיבות ולמדנים בעלי סגנונות לימוד שונים. ראשי ישיבות אלה גם הביאו למהפכה בעולם לימוד ההלכה ששורשיו בהקמת ישיבת וולוז'ין בתחילת המאה ה-19 - מהפכה שהתחוללה בעולם הישיבות האירופי, ושכללה התחדשות של סגנונות לימוד פורצי דרך, כשיטת בריסק ושיטתו הייחודית של הרב שמעון שקופ.
האחרונים היוו דוגמה קיצונית אף יותר מהראשונים לעולם של פסיקה קהילתית נקודתית ואנטי-מערכתית, ובתקופה זו הגיעה לשיא חדש פיזורה של מערכת הפסיקה ההלכתית. תקופת האחרונים מיוחדת בכך שלא ניתן לציין מגמות ברורות של החכמים מתקופה זו, שכן מדובר במגוון גדול מאוד של חכמים וסגנונות; גבולותיה של תקופה זו מוגדרים בעיקר באמצעות כרונולוגיה פורמלית, ופחות באמצעות הגדרות מהותיות.
