נצרות ואנטישמיות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: הפתיח אינו אנציקלופדי.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
ערכים בנצרות
נצרות
P christ2.png
פורטל נצרות
מושגים בנצרות
השילוש הקדוש:
האל האבישורוח הקודש

הערך נצרות ואנטישמיות עוסק בעוינות הנצרות והנוצרים ליהדות ולעם היהודי, עוינות שהתפתחה החל משנותיה הראשונות של הנצרות והתחזקה לאורך מאות השנים שבאו לאחר מכן, שהגיעה לשיאה בשואה. האנטישמיות הנוצרית, שיוחסה לגורמים רבים מתייחסת להבדלים התאולוגיים מבחינה דתית ולתחרות שבין הכנסייה לבתי הכנסת.‏[1] לרוב מקובל לפרש את הסיבות לאנטישמיות הנוצרית כנובעת מאי הבנת האמונות והמנהגים היהודים, בנוסף לתגובה הבלתי רציונליות למחשבה כי קיימת עוינות יהודית כלפי הנוצרים. עמדות אלו התחזקו דרך הטפה נוצרית, אמונות והוראות פופולרית שנמשכו במשך אלפיים שנה, המכילות בוז ליהודים כמו גם חוקים שנועדו להשפיל ולהכפיש יהודים.‏[2] הרעיונות האנטישמים שהנצרות הניחה, כביכול כמקור אמין, היוו אבן פינה לרעיונות אנטישמים מאוחרים יותר שצצו, התבססו והתווספו לאלו שבאו לפניהם, ובעצם הזינו והעצימו אחד את השני בסינרגיה.‏[3]

האנטישמיות המודרנית לרוב מתוארת כשנאה נגד יהודים כגזע לאור תיאוריות גזעניות שהחלו לצוץ במהלך המאה ה-18, ואילו האנטי-יהדות תוארה כעוינות לדת היהודית. עם זאת בנצרות המערבית האנטישמיות הגזעית מוזגה ביעילות לתוך האנטישמיות הדתית במהלך המאה ה-12. כאשר חוקרים רבים טענו כי האנטישמיות הנוצרית שיחקה תפקיד מרכזי באנטישמיות של תקופת גרמניה הנאצית, מלחמת העולם השנייה והשואה. ‏[4]

חשוב לציין כי בלתי אפשרי לקבוע כי כל (או אפילו רוב) פעולתם של אינדיבידואלים, מנהיגים או אפילו אנשי דת מונעים מהדת כגורם בלעדי. מקובל להניח כי הפעולות מונעות מגורמים שונים כאשר לחלקם השפעה גדולה יותר ולאחרים השפעה פחותה יותר.

התקופה הרומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – ליסימכוס (נגד אפיון), כאירמון מאלכסנדריה, אפולוניוס מולון, אפיון (מדקדק), עלילות דם, עלילת קורבן אדם, עלילת המצורעים

כבר בשנים הראשונות של המאה הראשונה לספירה, בתקופה הרומית, התחילו עלילות הדם נגד היהודים כאשר אפיון המצרי אשר עקר לאלכסנדריה היוונית ואז עבד באימפריה הרומית כתב על הידוע לו על היהודים דרך החכמים המצרים. בין היתר האשים את היהודים בכך שאין להם תרבות וחוקים אמיתיים, שהם בדלנים ופרימיטיביים ושהם נוהגים להרוג פעם בשנה ילד מצרי או יווני ולשתות את דמו. כתביו לא נשתמרו אך הספר נגד אפיון של יוסף בן מתתיהו שהשיב לטענותיו השתמרו. האשמות וטיעונים אלו המשיכו והשתמרו רבות אחריו, כאשר גם האימפריה הרומית הנוצרית אימצה אותן למטרותיה.

מיהו העם הנבחר[עריכת קוד מקור | עריכה]

"היהודי הנצחי" מאת שמואל הירשנברג, 1900

מבחינה דתית, עצם "הבחירה האלוהית" היה נושא מאוד מהותי ביחסי הנצרות-יהדות וכסיבה לאנטישמיות. בעוד ביהדות הבחירה בישראל אינה נוגדת בחירת עמים אחרים או תלויה בעם אחר, אלא רק בעצם קיומם של היהודים את מצוות האל, בנצרות הבחירה האלוהית בנוצרים תלויה במעבר הבחירה מהיהודים לנוצרים, ובדחייתם של היהודים את ישו. בכך הועמדה הנצרות ביחס רופף מבחינה תאולוגית ליהדות, שכן ההסברים התאולוגים של הנצרות מתבססים על היהדות ואמיתותה, ומכאן אם היהדות מוטעית או אם לא הייתה בחירה אלוהית ביהודים, הדבר גורר ישירות את אי-נכונות הנצרות ושלילת בחירת הנוצרים. בקביעת הביבליה הנוצרית, במאה ה-4 לספירה, מעמדה של הברית החדשה הועלה ונקבע כשווה להברית הישנה, ולא מעליה. בנוסף לכך שעל-פי המסורת הההשתנות הציבה את ישו במעמד שווה (ושוב לא עולה) למשה ואליהו שעמם הוא נראה מדבר, שאישרה את מעמדו כבן האלוהים, כפי שאושר בבת קול שנשמעה במהלך האירוע. עניין זה יוצר בעיה קיומית עבור הנצרות, שכן על-מנת להוכיח את נכונותה על-פני היהדות, אותה היא מתיימרת להחליף ולעדכן, על היהדות והיהודים להתקיים באחת מהדרכים הבאות; (1) להיכחד דרך התנצרות - דבר שיעיד על כך שגם היהודים קיבלו עליהם את הנצרות וזו האמת. (2) להיות מושפלים ונרדפים - דבר שיעיד על כך שהם בחרו בדרך הלא נכונה ולכן הם נענשים על-ידי האל. (3) להיות שטניים ורעים - דבר שיסמל את עצם השטניות שביהדות ובכך יוכיח שהם לא יכולים להיות העם הנבחר. לאורך ההיסטוריה מנהיגים וראשי דת נוצריים עשו כל שביכולתם על-מנת להוכיח או להביא לכך שהיהודים יראו בדרכם האלו (לעיתים גם דרך עלילות שקר ועלילות דם).‏[5]

הנושא הובא לפתרון בשנת 1986, כאשר האפיפיור פאולוס השישי הכריז מעל במת בית הכנסת היהודי ברומא: "אתם האח הבכור", בכך פתר את בעיית ההתנגשות, בעצם כך שהכיר גם בבחירתם של היהודים לצד זו של הנוצרים.‏[6]

ראשית הנצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

היהודי קורא לשטן דרך כלי המכיל את דמו של ישו, פריז, 1560

הנצרות החלה את דרכה ככת משיחית ביהדות של המאה הראשונה לספירה, אולם התפתחה לדת עצמאית, בעיקר עקב השפעתו של פאולוס (שאול הטרסי), אחד מהשליחים - תלמידיו של ישו. הנצרות והיהדות הפכו לדתות מתחרות, והדבר ניכר היטב בדמותו של פאולוס עצמו, שהיה יהודי פרושי שעסק (על-פי עדותו) ברדיפת הנוצרים, אך בסופו של דבר התנצר.

שנים מאוחר יותר, בשנת 313 לספירה הפכה הנצרות לדת מותרת באימפריה הרומית. זמן-מה קודם לכן נחלשו הקהילות היהודיות שהיו כפופות לאימפריה הרומית, בפרט אלה שישבו בארץ ישראל, עקב מרידות בלתי-מוצלחות בשלטון הרומי (המרד הגדול, מרד בר כוכבא). בשנת 380 תאודוסיוס הראשון הכריז על הפיכת הנצרות מדת נסבלת לדת רשמית באימפריה הרומית וב-392 הנצרות הפכה לדת המותרת היחידה, כל פולחן שאינו נוצרי נאסר לחלוטין. הענקת מעמד רשמי ובכיר לנצרות, החליש עוד יותר את הקהילות היהודיות באימפריה. כאשר נמנעו מן היהודים זכויות מהן נהנו שנים רבות[דרושה הבהרה], והוטלו עליהם הגבלות ואפליות רבות, כדי להמעיט את השפעתם ולהשפילם.

בסיפור המשפט לפני פילאטוס בברית החדשה מתוארים היהודים ואנשי הסנהדרין כגוררים את ישו למשפט מוות באשמת הנהגת מרד בפני פילאטוס כאשר הכוהנים הגדולים,הסנהדרין והזקנים הם אלו המשמיעים את ההאשמות נגד ישו. פילטוס שואל את ישו "האתה מלך היהודים?", וישו עונה; "אתה אמרת." לאחר מכן לפי יוחנן מששתק ישו למול ההאשמות שהוטחו בו על-ידי היהודים, כי הוא מסית ומדיח את העם שלא לשלם מס לקיסר וכי הוא מלך היהודים. אז אומר פילאטוס לישו "אלי לא תדבר? האינך יודע שיש לאל ידי לצלוב אותך?" ועל כך השיב ישו, "אין לך רשות עלי, כי אם זו שניתנה לך מלמעלה. ועל כן עוונם של אלו שהסגירוני בידך גדול מעוונך." על פי לוקאס ויוחנן יצא פילאטוס מספר פעמים אל ראשי הכהנים שנקהלו מחוץ לחצר המשפט ואמר כי לא מצא כל עוון בישו, אולם אלו דרשו כי יצלוב את ישו. אז על פי מתי, הופיעה בפני פילאטוס אשתו ואסרה עליו לאסור את ישו בעקבות חלום שחלמה. פילאטוס לבסוף לא עומד בלחץ של ההמונים, וכשמסר את ישו לצליבה רחץ את ידיו אל מול העם, ואמר כי הוא נקי מדמו של ישו. אז ענו לו העם כי דמו של ישו "עלינו ועל בנינו".

פרדריק שוייצר ומרווין פרי בספרם "אנטישמיות: מיתוסים ושנאה מעת העתיקה ועד ימינו" (באנגלית: Anti-Semitism: myth and hate from antiquity to the present) טוענים כי מחברי הבשורות ביקשו להטיל את האחריות על צליבתו של ישו ומותו על היהודים, ולא על הקיסר הרומי או פונטיוס פילטוס. כתוצאה מכך, נוצרים במשך מאות שנים נתפסו ליהודים כ "רוצחי ישו". חורבן בית המקדש השני נתפס כעונש ופסק דין אלוהי ליהודים על רציחתו של ישו, והיהודים נתפסו כ" אנשים שלעד נידונו לסבול גלות והשפלה." לדברי ההיסטוריון אדוארד ה. פלאנרי, הבשורה על פי יוחנן בפרט מכילה פסוקים רבים המתייחסים ליהודים באופן מזלזל.‏[7][8]

אבות הכנסייה מצדם נדרשו להסביר את קיומם של היהודים ושל היהדות גם בעידן שבו ניצחון הנצרות הוכח כביכול. אוגוסטינוס פיתח דוקטרינה שעל-פיה גלותם של היהודים ופיזורם ברחבי האימפריה הרומית היא אות אזהרה מתמיד לנוצרים שלא להתכחש לישו. לשיטתו היהודים רשאים לחיות בארצות הנוצריות, אך מעמדם נחות בהכרח לעומת מעמדם של הנוצרים (ראו: "עיר האלוהים" ספר 18, פרק 46). על-פי הדוקטרינה הזאת, שהייתה קו מנחה ביחס הכנסייה הקתולית והכנסייה האורתודוקסית ליהודים, עתידים היהודים להתנצר ולקבל את מרותו של ישו לכשישוב לארץ בשנית.

יהדות כדת אלימה וגסה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישופים מהעידן הקדום של הכנסייה, כמו אמברוזיוס הגדירו את היהודים כתת גזע של אלו המיועדים לגיהינום. תלמידו אוגוסטינוס טען שהיהודים צריכים להישאר בחיים ולסבול כתזכורת מתמדת לרצח האל ישו על-ידם, כשהצורך שבלאהוב אותם היא רק על-מנת לגיירם לנצרות. לעיתים הוא אף זיהה את כל היהודים עם יהודה איש קריות. אבות כנסייה אחרים, כמו יוחנן כריסוסטומוס הלכו עוד יותר רחוק בגינוי היהודים. אפרים הסורי כתב במאה ה-4 פולמוס נגד היהודים, כולל ההאשמה החוזרת ונשנית שהשטן שוכן ביניהם כשותף. כתבים אלה התייחסו ליהודים כאויבי הנצרות וכשטן, ליהדות ככוזבת, שטנית, אלימה וגסה והנצרות כדת אדוקה, אמיתית, טובה אוהבת ורודפת שלום. כמו יוחנן כריסוסטומוס, מטרתו של אפרים הסורי הייתה להניא את הנוצרים מלחזור ליהדות על ידי הדגשת מה שראה כרשעותם של היהודים ודתם. כריסוסטומוס סבר, כיתר הכמרים בני זמנו, כי חטאיהם של כל היהודים הם קהילתיים ואינסופיים, כשהיהודים בני-זמנו הם הייצוג הקולקטיבי לכל הפשעים לכאורה של כל היהודים שהיו קיימים עד אז. כולם זכאים למחילה, ללא קשר לדתם; הפנה את הלחי השנייה. זאת מלבד היהודים שאין להם אפשרות להימחל לאור חטאם ברצח ישו, כאשר כל חטאותיהם רק נערמים ומצטברים זה על זה, זאת עד שיתנצרו.

בנוסף יש התעלמות מוחלטת או חלקית מיהדותם של דמויות חיוביות לפי המסורת הנוצרית, כמו ישו, מרים, יוחנן המטביל, פאולוס ועוד, זאת תוך הדגשת שליליות של דמויות יהודיות מהברית הישנה.

מיניות והאישה היהודייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד המאה הרביעית לספירה תיאור היהודים והמתייהדים כתאווי בשרים וסוטי מין, העניין הפך למוטיב בטקסטים ובתרבות הנוצרית המוקדמת. היהודי לרוב תואר כסוטה מין המנצל ואונס נשים נוצריות, לעומת הנוצרים המוסריים מינית. כמו כן תואר היהודי כמנצל את מיניות בנותיו לשם קידום מטרותיו (לדוגמא וכביכול: אסתר, ח'דיג'ה, היהודי ממלטה ועוד). היהודייה נתפסה כמופקרת ובעלת חופש מיני לעומת הנוצריות הצדיקות והטובות (לדוגמא וכביכול: מרים המגדלית, הסוחר מונציה, היהודי ממלטה ועוד).‏[9][10]

ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסלי אקלזיה וסינגוגה מקתדרלת נוטרדאם
חזירת יהודים בקתדרלה של רגנסבורג

אנטישמיות בתרבות נוצרית אירופאית הפופולרית הסלימה מתחילה במאה ה-13. עלילות דם הפנו את תשומת הלב הפופולרית והובילו למקרים רבים של רדיפות יהודים. דימויים אנטישמיים כמו חזירת יהודים והיהדות המושפלת חזרו על עצמם באמנות ובאדריכלות נוצריות. רבות מרדיפת היהודים מקורן היו באי הסובלנות הדתית הנוצרית של ימי הביניים, כלפי דתות ועמים לא אירופיים (ובכללם המוסלמים והצוענים). ובאו לידי ביטוי בפוגרומים ו. רדיפות אלו באו לידי ביטוי בכמה תהליכים עיקריים:

  • האשמת העם היהודי בצליבתו של ישו, עקב בגידתו של יהודה איש קריות, לאשמה זו יש סימוכין בברית החדשה.
  • הגדרת היהדות כ-extra Deum (מלטינית: "מחוץ לאלוהים", כפירה)
  • פרעות ביהודים, שהידועות בהן התרחשו בזמן מסעי הצלב. פרעות אלו כונו עם הזמן פוגרומים, והן התאפיינו בהמון איכרים נוצרים שפשט לתוך ריכוזי יישוב יהודיים, וגרם נזק רב.
  • יצירת תודעה אנטישמית על ידי פרסום מידע כוזב בכלים שונים. מידע זה, המקעקע את דימוי היהודי בעיני העולם, קרוי "עלילת דם". עלילת דם מפורסמת היא הטענה כי המצות הנאכלות בפסח מוכנות מדם של ילדי נוצרים שחוטים.
  • פעולות האינקוויזיציה, ששיאן בגירוש היהודים מספרד, כללו ניסיון נרחב לחסל את הדת היהודית ולהמירה בנצרות.
  • איסור על יהודים לעבוד במקצועות שונים מלבד הלוואת כספים ורוכלות, כשגם אלו נאסרו לעיתים.
  • איסור על יהודים להיות בעלי אדמות.
  • היו כפופים למסים מפלים בכניסה לערים או למחוזות.
  • נכפה עליהם להישבע את שבועת היהודים.
  • יצירת גטאות - אזורי מגורים מתוחמים - בהם חיו היהודים, עם מגע מועט ביותר עם החוץ. היהודים היו מוגבלים לגטאות עד שנת 1870.

עלילות דם[עריכת קוד מקור | עריכה]

סאגת עינוייו של סימון אונפרדורבן; איור מתוך כרוניקת נירנברג (אינקונבולום), 1493
עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – עלילות דם, עלילת קורבן אדם

הירונימוס הגדיר את הטקסים היהודים כ"מזיקים וקטלניים לנוצרים", זאת בהשראת טענותיו של אפיון. לעיתים קרובות היהודים הואשמו בשתית דמם של ילדים נוצרים זאת במטרה ללעוג כביכול על אלו השולטים בהם, באותה התקופה הנוצרים. נקודות הזמן שבחרו להעליל עלילות אלו על היהודים היו פסח ופורים. לרוב הנוצרים באותה התקופה האמינו וטענו כי הנצרות מבטאת בסימליות את הדברים שהיהודית עושה ומצווה עליהם - היהדות אכזרית ואלימה ואילו הנצרות טובה והומנית. ומכאן שהיהודים מקריבים בפסח קורבן אדם וממשיכים בכך עד היום, שכן הם אינם מכירים בקורבנו של ישו, והנוצרים רק מבטאים את קורבנו של ישו בחג הפסחא ובמיסה שמסמל את הקורבן שהקריב ישו במותו על-מנת לטהר את בני האדם מחטאיהם. זאת בלי הכרה בכך שהיהודות אינה מתירה רצח ושתית דם או בני-אדם, שנמנים בין המאכלים הלא כשרים. בפורים נושא רצח הילדים הנוצרים על-ידי היהודים סבב סביב הטיעון שפורים מסמל את העמידה של היהודים נגד מדכאם ונקמתם בהם. שכן כביכול במגילת אסתר היהודים במקום להפוך לקורבן ולהיטבח קמו על אויביהם וטבחו בהם במקום, ולכן בכל פורים היהודים כביכול רוצחים ילד נוצרי, באופן אירוני דווקא בפורים שאמור לסמל את השתלבותם של היהודים בעמים בהם הם חיים דרך שליחת משלוח מנות והשתתפות במנהגי המקום - פסטיבלים. זאת בלי הכרה בכך ששוב היהודות אינה מתירה רצח, ובנוסף לכך שהיהודים בסיפור המגילה בפרס לא הרגו אנשים ללא אבחנה אלא הרגו רק את הזוממים (המן ומשפחתו), את אלו שהעידו על כך שהם עומדים להרוג יהודים ביום המיועד ואת אלו שנשכרו על-מנת לבצע את דבר צו המן שאושר בידי המלך וקיבל תקציב מלכותי. בנוסף לכך שגם רבים מהיהודים נהרגו בלחימות, וכן נטבחו טרם תחילת הלחימות (טרם ההודעה על ביטול הצו הגיעה ליעדה) על-ידי עושי צו המלך.

שחצנות, הסתרת מידע ושקרים יהודיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – שבועת היהודים

עד לרפורמה שהחילה ועידת טרנטו (1563-1545) ביחס להשכלתם של הכמרים, בעקבות התפשטות הפרוטסטנטיות ברחבי אירופה, שכללה יצירת מערכת הכשרת כמרים מובנית במטרה להעלות את רמתם האינטלקטואלית והמוסרית, רמת השכלתם הדתית של הכמרים עד אז לא הייתה כה טובה. כך לרוב הכמרים לא יכלו לענות לשאלות הציבור ובמקום בדרשותיהם ובמעניהם לציבור היו מסתמכים על הטיעונים היהודיים, כשהתשובה לא הייתה מתקבלת או כשהם לא ידעו מה לענות הם היו מסיתים את הקבל במקום נגד היהודים. הטיעונים המרכזיים היו שהיהודים יודעים יותר מהכמרים והכנסייה על יסודות האמונה (שכן התאולוגיה הנוצרית מסתמכת על התאולוגיה היהדות ובנויה עליה מבחינה תיאולוגית) ואינם מוכנים לחלוק מידע זה ולכן אין להאשים את הכמרים והכנסיה בחוסר הכשרתם, אלא את היהודים שאינם מוכנים לחלוק את המידע. בנוסף על-מנת שהנוצרים מחפשי התשובות שינסו אצל היהודים לא יתחברו ליהדות וימירו מהנצרות, טענו הכמרים שהיהודים שחצנים ושאין לסמוך עליהם שכן היהודים משקרים, זוהי דרכם והיא מותרת מתוקף דתם. כהוכחה הסתמכו על תפילת כל נדרי והכפרות שאומרים היהודים ביום כיפור שכביכול מתירה את הנדרים שננדרו במהלך השנה, וכביכול מכפרת על כל החטאים שהאדם עשה (כשלמעשה כל נדרי וכפרות מכפרים רק על עבירות שבין אדם למקום, ולא בין אדם לחברו ומהווים רק עניין סמלי. כשנצרות קיים שטר מחילה והוידוי שלמעשה מכפר על הכל). במצב זה מנעו הכמרים כל מצב של שיח כנה בין הנוצרים ליהודים ובעצם יצרו חוסר אמון ומצב בו הנוצרים סלדו מהיהודים על כך שלא חלקו עמם את חוכמתם כביכול, וכן סלדו מהיהודים כשדיברו ושיתפו מידע; מתוך מחשבה שבדיבורם הכביכול חכם הם מתנשאים ומשתחצנים (מתוקף היותם כביכול "עם נבחר", לעומת היתר שאינם מבינים, את כביכול "האמת") ובנוסף מערימים ומסתירים את האמת בשקריהם, שכן כביכול בלתי אפשרי שיהודי יאמר את האמת. שכן היהודי קנאי לתורתו ולא רוצה לחלוק אותה על-מנת שרק הוא ילך כביכול בדרך האמת, ולא אחרים, ויזכה לשכר גבוהה יותר דרך קיומן בעולם הבא.

האשמות בדבר קנונית השתלטות על העולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

היהודי רוצה לבלוע את העולם

הכתב העברי נע מימין לשמאל, וכאן מתבטאת כביכול שאיפתם של היהודים להשתלט על העולם מהמזרח למערב. בנוסף היהודים הואשמו בצרות של הנוצרים עם המוסלמים[דרוש מקור]. הועלו טיעונים על כך שהיהודים עמדו מאחורי מלחמות האסלאם ותקיפותיהם את המדינות הנוצריות, שייעודן היה להשמיד את הנוצרים ולנקום בנוצרים על שעשו ליהודים. כפי שקרה במקרה של אסתר שהשתמשה כביכול באחשוורוש על-מנת לאפשר ליהודים לנקום בקמים עליהם, כך ח'דיג'ה אשתו הראשונה של מוחמד, שכביכול הייתה יהודיה, השתמשה במוחמד (למרות שמוחמד התחיל בכיבושים רק לאחר מותה של ח'דיג'ה).‏[11] ולהוכחה היהודים תושבי ירושלים נלחמו שכם אחד עם המוסלמים נגד הנוצרים בלהגן על העיר במהלך מסעות הצלב הראשונים[12][13][14] וכן גולי ספרד השתלבו בחברה ובצבא המוסלמי ונלחמו נגד הנוצרים, דבר שכביכול לא עשו עם הנוצרים (שכן הדבר היה אסור על היהודים על פי חוק).‏[15] עד 1120 לספירה בערך ועד להוצאת הבולה האפיפיורית "בעניין היהודים" הוותיקן העמיד, ראה והזכיר את היהודים באותה הנשימה עם המוסלמים.

חזונות אפוקליפטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישו המלך ביום הדין, על תקרת הבפטיסטריום של פירנצה, מעשה ידי קופו די מרקוולדו
עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – אסכטולוגיה

לפי המסורת הנוצרית יום הדין יגיע כאשר היהודים ישובו לארצם, אז יופיע האנטיכריסט, שיהיה מבני ישראל. עד תחילת המאה ה-20 רוב הנוצרים האירופאים (בעיקר הקתולים) האמינו כי האנטיכריסט יהיה יהודי שיוביל את היהודים, במלחמתם נגד הנוצרים, אז תתחיל מלחמה גדולה באירופה שבה רוב היהודים ימותו - ומכאן כל היהודים רעים כי הם בעצם יצדדו באנטיכריסט. בסוף המלחמה ישו יקום לתחייה, יקים את בית המקדש השלישי, ישפוט את העולם כשהטובים יעלו לגן עדן והרעים ישארו בעולם הזה. לאורך השנים היו סברות שונות בנוגע למתי יתקיים יום הדין כאשר רבים מהנוצרים ניסו לדחות את הקץ והאמינו כי ימיהם הן ימי מלחמת גוג ומגוג, כדוגמאת: המרד הגדול, מסעי הצלב, מלחמת העולם השנייה.

לפי חזון דניאל דווקא היהודים יהיו בצד של הטובים, כאשר העמים האירופאים לא יכנסו ויתערבו במלחמת יום הדין ועל כן ייענשו בסופו של דבר. כמו כן יום הדין לא יביא לקץ העולם אלא לשלום ואחווה בין כל העמים, כאשר התרבויות והדתות השונות ישמרו ויחיו בהרמוניה אחד עם השני. חזון דניאל גם מציין כי בעת הזו כל עמי העולם יכבדו ויבקשו את הנהגת היהודים כאשר בית המקדש השלישי יהפוך למרכז דת ומשפט עולמי. רעיון זה שמובנה בדת הנוצרית כחלק מהברית הישנה, יצר אנטגוניזם נוצרי כלפי היהודים שכביכול חושבים שהם עתידים לשלוט בהם ובעולם כחלק מייעודם כ"עם הנבחר" והביא לשנאה גבוה של הנוצרים כלפי היהודים.

יש לציין כי שתי הנבואות האפוקליפטיות העיקריות הן חזון דניאל וחזון יוחנן, כאשר שתיהן נכתבו בעתות שפל ליהודים ולנוצרים, רבים מהחוקרים טוענים כי הנבואות האפוקליפטיות אינן באות לנבא את העתיד לבוא, אלא רק לשמש כמקור לעידוד ותקווה לעתיד לבוא (יש גם הגורסים כי הם נכתבו בהשראת הדת והרעיונות הזורואסטרים מממלכת פרס העתיקה שהשפיעו על היהדות באותה התקופה). תאולוגים וחלק מהפרשנים טוענים כי מטרת רעיון יום הדין וביאת המשיח הוא פסיכולוגי - על מנת שאנשים יצפו למשפט בכל עת ובכך יתנהגו באופן הטוב ביותר שביכולתם מתוך חשש למשפט אלוהי.

העת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם עליית השלטון האבסולוטי ועידן הנאורות המשיכה הכנסייה למנוע את מגעם של הנוצרים והיהודים. אף כי הגישה המדינית הייתה כי מעמד אזרחי ושוויון זכויות לא צריכים להיות תלויים בהשתייכות דתית, המשיכה הכנסייה להדגיש את הבידול והשוני הדתי והתרבותי.

ההיסטוריון דוד קרצר מאוניברסיטת בראון, בעקבות עבודה המבוססת על ארכיון הוותיקן, טען בספרו האפיפיורים נגד היהודים (The Popes Against the Jews) כי לאורך המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 הכנסייה דבקה בהבחנה בין "אנטישמיות טובה" ו- "אנטישמיות רעה". כאשר הסוג "הרע" טיפח את שנאת היהודים בשל מוצאם, דבר שנחשב בלתי-נוצרי משום שהמסר הנוצרי היה מיועד לאנושות כולה, ללא קשר למוצא אתני; כל אחד יכול להיות נוצרי. וסוג "הטוב" היה ביקורת קונספירציות כלפי היהודים שלכאורה תכננו לשלוט בעיתונים, בנקים, ומוסדות אחרים, זאת על-מנת להתעשר וכדומה. בישופים קתולים רבים כתבו מאמרים המבקרים את יהודים מטעמים אלו, וכאשר הואשמו בקידום שנאת היהודים, הם היו מזכירים לאנשים שהם גינו את הסוג "הרע" של האנטישמיות.‏[16]

בתרבות הבידור[עריכת קוד מקור | עריכה]

"הסוחר מוונציה" של שייקספיר, נחשב לאחת מהקומדיות רומנטיות הגדולות של כל זמנים, הנבל שיילוק היה מלווה בריבית יהודי. בסופו של המחזה, לאחר שהוא מואשם בבית הדין שהוא הזמין את תביעתו, בניסיון רצח של אזרח איטלקי - בעקבות חוזה שחתם עימו, כופים עליו את ההתנצרות ולועגים לו ברחובות לאחר שביתו בורחת עם נוצרי.

בספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

היהדות כדת שקרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תהלוכת הניצחון הרומאית לאחר המרד הגדול עם כלי בית המקדש והמנורה, העתק התבליט משער טיטוס ברומא.
עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – היהדות - המגולה

לאורך ימי הביניים ניסו רבים להציג את היהדות כדת שקרית ולא נכונה; היהודים עצמם אינם יודעים לפרש את הדת שלהם, ומכאן אינם שמים לב לרמזים המעידים על כך שהיהדות היא בעצם רק המבשרת על הנצרות וישו. או שהם ממשיכים להכחיש את נכונות הנצרות מתוך כוונות זדון ומטרה להרע בערעור אמונתם של הנוצרים.

בין הטיעונים לשקר היהדות (גם דרך האלימות שכביכול נמצאת בה);

  • בתנ"ך רשום שלמנורה אמור להיות 6 קנים, ועם זאת המנורות שהיהודים יוצרים ומציירים הם עם 7 או 9 קנים (לא סופרים את הקן האמצעי שכן נועד לשמש רק להדלקת יתר הקנים; מנורת 6 הקנים מסמלת את מנורת בית המקדש ומנורת 8 הקנים מסמלת את חנוכה ונס פך השמן).
  • היהודים כביכול נוטים לאלימות בחג הפסח.
  • עלילת המצורעים - נסי יציאת מצרים מעולם לא קרו.
  • הכתב העברי כמופיע בתנ"ך אינו תואם את העדויות הארכיאולוגיות שנמצאו לכתבים עבריים, ומכאן היהדות מומצאת (שינוי הכתב לצורה פשוטה יותר כבכל שפה אחרת).
  • הדת היהודית מתירה לאנוס תינוקות בנות פחות מ-3 (פירוש לא נכון לכל הפחות, אונס אסור בתכלית האיסור "ומת האיש אשר שכב עמה לבדו. ולנערה לא תעשה דבר אין לנערה חטא מות, כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה. כי בשדה מצאה, צעקה הנערה המאורשה ואין מושיע לה." (דברים פרק כ"ב, פסוקים 24-25.) מדובר על מקרה ספציפי שאם קרה, התינוקת עדין נחשבת לבתולה (בהתאם לתקופה: על מנת שהדבר לא יפגע בעתידה - זיווג עתידי)).
  • הדת היהודית אכזרית והתירה לקיחת שבוית מלחמה לאישה רק לאחר השפלתן: גזיזת שיערה, ציפורניה וגיורה (ביהדות לקיחת שבויים נחשב כאקט אכזרי - "הסובלים מהמוות הם השורדים לא המתים". לכן בכדי לוודא שהאיש שרוצה לקחת את שבוית המלחמה לאשתו באמת אוהב אותה וידאג לה לאחר שישא אותה; מאחר והיא עברה טראומה, אין לה איש והיא הולכת לחיות בקרב אלו שיתכן והרגו את כל משפחתה; מורידים ממנה את כל סממני היופי כדי לוודא שהוא אכן אוהב אותה ורוצה בה בשל עצמה ולא בשל יופייה).
  • הדת היהודית מתירה להרוג לדוגמא בהגנה עצמית או בזמני מלחמה; בעשרת הדיברות שבתנ"ך מופיע "לא תרצח" ואילו בגרסת הברית הישנה מופיע "לא תהרוג" (כללי מלחמה ומשפט כלל עולמיים הנפוצים בעולם כולו).
  • הדת היהודית גזענית ולא מתירה שתית יין שנמזג בידי לא יהודי (בעקבות מקרי שדידה ועבר).
  • הדת היהודית גזענית ולא מתירה סעודה משותפת בין יהודיים ללא-יהודים (על-מנת למנוע מקרה של עבירה על דיני הכשרות; בנוסף לאיסור שהחילה הכנסיה על אכילה משותפת של יהודים ונוצריים).
  • הדת היהודית גזענית ואקסקלוסיבית ליהודים בלבד, לא-יהודים אינם יכולים להמיר ליהדות (כנראה בעקבות הציווי לרבנים לסרב 3 פעמים לפני שמסכימים להמיר לא-יהודי ליהדות על-מנת לוודא שכוונותיו ורצונו להמיר ליהדות אמיתיים ומוחלטים; בנוסף לאיסור שהחילה הכנסיה על היהודים להמיר נוצריים).
  • הדת היהודית מתירה לשקר ולהגן על פורעי חוק יהודים - היהדות אוסרת על הסגרת פושעים יהודיים לרשויות החוק (לאורך ההיסטוריה בתי-הדין הנוצרים שנחשבו לעריצים הפלו את היהודים באופן שיטתי, לא התייחסו אליהם כשווים או כאזרחים, כשלרוב פסק-הדין כלל המרה לנצרות או מוות. לאור הסכנה לחייו ורכושו של היהודי גזרו הפוסקים שאין חובה ואף יש איסור למסור מידע על פורע החוק היהודי).
  • היהדות אינה אמונה או דת אלא סט חוקים וטיעונים.
  • היהודים מכינים מצות בפסח מדמם של נערים נוצריים.
  • היהודים רוצחים נערים נוצריים בפורים.

במאה האחרונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת הטענות המועלות נגד הכנסייה הקתולית היא שלא השמיעה קולה באופן פומבי נגד השמדת היהודים במלחמת העולם השנייה, מתוך חשש שהנאצים ירדפו אותה, והסתפקה רק במתן עזרה חשאית ליהודים שהסתתרו בכנסיות ומנזרים.

התפיסה שאין ישועה מלבד דרך הנצרות רווחה בכנסיה הנוצרית עד 1965. השיא היה ב-1986, כאשר האפיפיור פאולוס השישי הכריז מעל במת בית הכנסת היהודי ברומא: "אתם האח הבכור". עם זאת עדין קיימים קבוצות של נוצריים המחזיקות באמונות והתפיסות העתיקות על היהודים והיהדות.

כיום רבים הם הנוצרים באירופה שעדין מחזיקים בתפיסות האנטישמיות שהוצגן לעיל, לאור תפיסתם כאמת ואי הבנת רקעם, לרוב תוך חוסר בקיאות בנצרות עצמה. לרוב הם אינם מודעים לכך שתפיסות אלו אנטישמיות ואינם מבוססות על אמת.

רשימת חוקים מפלים מטעם הכנסייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – ההגבלות היהודיות, Cum nimis absurdum

לא כל החוקים הופעלו בבת אחת ובאותו המקום, אלא התרחשו בנקודות זמן ואזורים גאוגרפיים שונים בהיסטוריה (לרוב בעקבות בעיות פנימיות ובזמנים של שפל כלכלי).

  • ב-306 לספירה, הכנסייה אסרה על אכילה משותפת של נוצרים עם יהודים.
  • ב-309 לספירה, הכנסייה אסרה על נישואים בין נשים קתוליות ליהודים, אלא אם כן התנצרו לקתוליות תחילה.
  • נאסר על לקיחת פילגשות קתוליות.
  • נאסר על הענקת ברכה לשדות של קתולים.
  • ב-589 לספירה, בקתולי איבריה, המועצה השלישית של טולדו הורתה להטביל בכח ילדים שנולדו כתוצאה מהנישואין בין היהודים וקתולים.
  • בשנת 681 לספירה, הכנסייה שרפה בפומבי ספרי התלמוד וספרים יהודים אחרים.
  • בשנת 1215 לספירה, הכנסייה הורתה ליהודים לענוד טלאי מיוחד על בגדיהם.
  • בשנת 1267 לספירה, הכנסייה קבעה שחובה על היהודים לחיות בחלקים מיועדים ליהודים בלבד או גטאות (השימוש הראשון במילה "גטו" נעשה לראשונה בוונציה, איטליה, בסביבות 1516 לספירה).

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Nancy Calvert Koyzis (2004). Paul, monotheism and the people of God : the significance of Abraham traditions for early Judaism and Christianity. Continuum International Publishing Group
  2. ^ Jerusalem Center for Public Affairs. May 5, 2009. The Origins of Christian Anti-Semitism: Interview with Pieter van der Horst
  3. ^ Perry, Marvin, and Frederick M. Schweitzer. Anti-Semitism: myth and hate from antiquity to the present. Palgrave Macmillan, 2002.‏
  4. ^ Heschel, Susannah, The Aryan Jesus: Christian theologians and the Bible in Nazi Germany, p. 20, Princeton University Press, 2008
  5. ^ אבי בקר, מיהו העם הנבחר? סיפור מאבק הרעיונות הגדול בהיסטוריה, ידיעות ספרים, תשע"ד, 2013.
  6. ^ אבי בקר, מיהו העם הנבחר? סיפור מאבק הרעיונות הגדול בהיסטוריה, ידיעות ספרים, תשע"ד, 2013.
  7. ^ Flannery, Edward H. The Anguish of the Jews: Twenty-Three Centuries of Antisemitism. Paulist Press, first published in 1985; this edition 2004,
  8. ^ Perry, Marvin, and Frederick M. Schweitzer. Anti-Semitism: myth and hate from antiquity to the present. Palgrave Macmillan, 2002.‏
  9. ^ Drake, Susanna. Slandering the Jew: Sexuality and Difference in Early Christian Texts. University of Pennsylvania Press, 2013.‏
  10. ^ Drake, Susanna Laing. Sexing the Jew: Early Christian Constructions of Jewishness. ProQuest, 2008.‏
  11. ^ http://www.thechristiansolution.com/doc2013/586_Khadija.html
  12. ^ Brown, Michael L. Our Hands Are Stained with Blood: The Tragic Story of the "Church" and the Jewish People. Shippensburg, PA: Destiny Image Publishers, 1992
  13. ^ Brown, Michael L. Our Hands Are Stained with Blood: The Tragic Story of the "Church" and the Jewish People. Shippensburg, PA: Destiny Image Publishers, 1992
  14. ^ Brown, Michael L. Our Hands Are Stained with Blood: The Tragic Story of the "Church" and the Jewish People. Shippensburg, PA: Destiny Image Publishers, 1992
  15. ^ Lowney, Chris. A vanished world: Muslims, Christians, and Jews in medieval Spain. Oxford University Press, 2006.‏
  16. ^ Kertzer, David I. The popes against the Jews: The Vatican's role in the rise of modern anti-Semitism. Vintage, 2007.‏
  17. ^ Luther, Martin. "On the Jews and Their Lies, 1543." Luther Works: The Christian in Society IV, ed. Franklin Sherman, trans. Martin H. Bertram (Philadelphia: Fortress Press, 1971): 268-72.‏

ביביליוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אבי בקר, מיהו העם הנבחר? סיפור מאבק הרעיונות הגדול בהיסטוריה, ידיעות ספרים, תשע"ד, 2013.
  • יוסף חיים ירושלמי, משה של פרויד: יהדות סופית ואינסופית, הוצאת שלם, ירושלים, התשס“ו, 2005.
  • Perry, Marvin, and Frederick M. Schweitzer. Anti-Semitism: myth and hate from antiquity to the present. Palgrave Macmillan, 2002
  • Perry, Marvin, and Frederick M. Schweitzer, eds. Antisemitic myths: a historical and contemporary anthology. Indiana University Press, 2008.‏
  • Laqueur, Walter. The changing face of anti-Semitism: From ancient times to the present day. Oxford University Press, 2006.‏
  • Brown, Michael L. Our Hands Are Stained with Blood: The Tragic Story of the "Church" and the Jewish People. Shippensburg, PA: Destiny Image Publishers, 1992
  • Kertzer, David I. The popes against the Jews: The Vatican's role in the rise of modern anti-Semitism. Vintage, 2007.‏
  • חרוב, דן, and Dan Haruv. "Shmuel Etinger and the Jews of Soviet Union/ספרא וסייפא—שמואל אטינגר ויהודי ברית-המועצות." מדעי היהדות (2000): 179-184.
  • וייס, יפעת, and Yfaat Weiss. "Mixed Marriages,'Mischling'and'Rassen-Schande'(racial disgrace)—Borderline Cases in National Socialist Germany/מקרי גבול—על'נישואים מעורבים','בני תערובת'ו'חילול גזע'בהיסטוריה הגרמנית." היסטוריה (2000).