יד ושם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף יד-ושם)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מראה כללי של האתר מהאוויר: משמאל למעלה מרכז המבקרים, בתווך המוזיאון ההיסטורי שנחנך בשנת 2005, ולצידו משמאל היכל השמות, ובצידה הימני של התמונה אוהל יזכור וכיכר גטו ורשה
סמל יד ושם
"דכאו - שאת ושבר", מאת ננדור גליד, 1977
היכל השמות
ביקורי ראשי מדינות זרות בישראל כולל ביקור ביד ושם. בתמונה: ביאטריקס, מלכת הולנד בביקור ביד ושם ב-1995

יָד וָשֵׁם (בשמו הרשמי המלא: יד ושם – רשות הזיכרון לשואה ולגבורה) הוא מוסד רשמי להנצחת זכר השואה בישראל הממוקם מעל הר הזיכרון בירושלים בצמוד אל חלקו המערבי של הר הרצל. בהקמת המוסד הוחל כבר בסוף שנת 1945, וב-19 באוגוסט 1953 הוא הוכרז כמוסד רשמי של מדינת ישראל בחוק מיוחד של הכנסת - "חוק זיכרון השואה והגבורה – יד ושם, תשי"ג-1953".

יד ושם מופקד על תיעוד תולדותיו של העם היהודי לפני השואה ובמהלכה, הנצחת סיפור חייהם וזכרם של מיליוני הנספים והנחלת מורשת השואה לדורות הבאים. לשם כך המוסד עוסק בהנצחה ותיעוד של מאורעות השואה, באיסוף חפצים ומסמכים, בגביית עדויות על השואה ופרסומן, באיסוף שמות הנספים בשואה והנצחתם, במחקר ובחינוך.

כמו כן הוסמך יד ושם על-פי החוק המיוחד, להעניק את התואר "חסיד אומות העולם" ללא יהודים שבאומץ לבם הצילו יהודים מידי הנאצים. השם "יד ושם" מקורו בספר ישעיהו:

Cquote2.svg

וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם, טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת; שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ, אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת.

Cquote3.svg
ישעיהו, נ"ו, ה

המוסד זכה פעמיים בפרס ישראל. בשנת תשל"ג זכה בפרס עבור מפעל ההוצאה לאור של פנקס הקהילות, ובשנת תשס"ג זכה בפרס על מפעל חיים – תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.

הרכב המוסד[עריכת קוד מקור | עריכה]

"יד ושם" מורכב ממספר מוסדות נפרדים, שביחד מקיפים את כל נושא השואה. המוסד עוסק הן בהנצחת השואה והן במחקר אודותיה.

ארכיון וספרייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארכיון יד ושם החל לפעול כבר ב-1946, והוא מכיל את האוסף הגדול בעולם של מסמכים על השואה, כ-138 מליון מסמכים. פעילותו כוללת איסוף ותיעוד של תצלומים, סרטי מקור, מסמכים, יומנים, זיכרונות ועדויות, הקשורים לשואה. הארכיון מאגד בתוכו עשרות אלפי עדויות של ניצולי שואה, כ-62 מיליון דפי תיעוד בארבעים שפות, הכוללים ניירות עבודה ומכתבים של פקידים נאצים ופקידים אחרים מכל מדינות אירופה, אוספי תעודות של ארגונים יהודיים, מסמכים אישיים של יהודים כגון דרכונים, מכתבים יומנים וזיכרונות. רשימות מסוגים שונים כגון רשימות החרמת רכוש, רשימות גירוש, רשימות נספים וניצולים ותיעוד משפטי מבתי משפט שדנו בענייניהם של פושעי מלחמה. כמו כן נאספו במקום יותר מ-268,000 תצלומים ועשרות סרטים. החומר מקיף היבטים השונים של סיפור השואה. החומר נוגע בתקופה רחבה: עיקרו בשנות הרדיפה והמלחמה מתחילת שנות השלושים ועד 1945, אך הוא כולל חומר רב גם על חיי היהודים בשנים שלפני המלחמה וכן על גורלם של הניצולים לאחר המלחמה ועל השלכותיה של השואה עד היום.

בספריית יד ושם ישנם למעלה מ-100,000 ספרים ותדפיסי מאמרים וכן למעלה מ-4000 עיתונים וכתבי עת הממוינים על-פי כותר בכל השפות, והיא הספרייה בעלת האוסף הגדול מסוגו בעולם. הספרייה משמשת מאגר לכל החומר שראה אור בנושא השואה ובנושאים נלווים.

האוספים מאוחסנים בבניין הארכיון שנחנך בשנת 2000. "יד ושם" ממשיך בגביית עדויות ובאיסוף תרומות חומר ארכיוני, שאת חלקן ניתן לראות באתר האינטרנט של המוסד.

ב־ 26 בינואר 2011 – יום הזיכרון הבין־לאומי להנצחת קרבנות השואה – "יד ושם" שיתפו פעולה עם "חברת גוגל", והקימו ארכיון וירטואלי הנגיש באינטרנט. המסמכים שברשות "יד ושם" נסרקו ועברו זיהוי טקסט באמצעות תוכנת OCR.‏[1]

בית הספר המרכזי להוראת השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הספר להוראת השואה של "יד ושם" הנו מרכז לימודי הכולל אגף מולטימדיה, מחלקת הכשרת מורים, מרכזייה פדגוגית וסגל הוראה אשר מפעיל קורסים והשתלמויות מקוונות בנושא השואה לקהל רב, בעיקר למורים, מפקחים, נוער ולסטודנטים. הקורסים מועברים הן בבית הספר המרכזי והן בתוכניות מיוחדות במוסדות חינוך בארץ ובעולם. בנוסף, הוקמה ביד ושם רשת חברתית ללימוד השואה והוראתה בשם בין העתים. ל"יד ושם" אתרים בשפות שונות, בהן גרמנית, רוסית, פרסית וערבית. ב-2013 השיק הארגון קמפיין פרסומי מקוון בשפה הערבית, במטרה לקדם את תכני "יד ושם". לקמפיין נחשפו 2.4 מיליון דוברי ערבית מרחבי העולם, והתעבורה לאתר "יד ושם" בערבית גדלה פי שלוש[2].

המכון הבינלאומי לחקר השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכון המחקר הבינלאומי הוקם ב-1993, ומטרתו היא מחקר היסטורי של השואה. המכון עוסק בתכנון וביצוע פרויקטים מחקריים ומחקרי תשתית, בארגון ימי עיון וכינוסים בינלאומיים, בייזום פרויקטים משותפים עם מכוני מחקר בעולם ומפרסם מחקרים, דברי כינוסים, תעודות ומונוגרפיות בנושא השואה, ואת כתב העת יד ושם קובץ מחקרים. משימה חשובה נוספת של המכון היא מתן תמיכה אקדמית וכספית לחוקרים ולסטודנטים העוסקים בנושא השואה.

המוזיאונים לתולדות השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המוזיאון לתולדות השואה מיום הקמתו פעל ב"יד ושם" מוזיאון לתולדות השואה, אשר התבסס על תמונות ומיצגים שונים שהמחישו את ההיסטוריה של השואה מעליית הנאצים לשלטון, הגטאות, מחנות הריכוז, המרידות ועד לשחרור הניצולים האחרונים.

במרץ 2005, לאחר תהליך בנייה שנמשך כ-10 שנים, נפתח המוזיאון החדש אשר החליף למעשה את המוזיאון הישן. הוא בעל מבנה דמוי חץ באורך 180 מטר החודר להר מצדו האחד ויוצא מצדו האחר. אור היום נכנס מן הקודקוד העליון של המנסרה, דרך פס זכוכית באורך 200 מטרים החותך את רכס ההר. שטחו של המוזיאון החדש הוא כ-4,200 מטר מרובע, ורובו בנוי מתחת לפני הקרקע. המוזיאון מציג את סיפור השואה באופנים שונים בעזרת חפצים מקוריים, מסמכים, עדויות, סרטים, יומנים, מכתבים ויצירות אמנות גם יחד.

במוזיאון עשרה אולמות תצוגה, שבכל אחד מוצג פרק בתקופת השואה. בשונה מהמוזיאון הישן, המתבסס ברובו על תמונות כדי לנסות ולהמחיש את הזוועה, במוזיאון החדש ישנה תצוגת מולטימדיה, הכוללת עדויות של ניצולי שואה, כמו גם חפצים אישיים שנתרמו על ידי הניצולים, משפחותיהם, מוזאונים ואתרי הנצחה ברחבי העולם, אשר נותנים ממד אנושי-אישי של קורבנות השואה.

המוזיאון בנוי בצורת משולש שמדמה את הקירות ההולכים ונסגרים על היהודים באירופה. בין כל כניסה לאולמות התצוגה מפרידים מיצגים המונעים מעבר חופשי ומחייבים את המבקרים לבקר בכל אולמות התצוגה.

מוזיאון לאמנות השואה אוסף האמנות של יד ושם הוא האוסף הגדול והמקיף ביותר בעולם בנושא השואה. יש בו כ-10,000 יצירות אמנות, רובן מתקופת השואה. את פני המבקר במוזיאון לאמנות השואה מקבל קיר אלכסוני, ועליו מבחר יצירות מהאוסף שיצרו אמנים שונים. בחללים האחרים ערוכה התצוגה על פי נושאים ומתמקדת בדמות האדם ובנופים - נופי הגטו והמחנה, פנים וחוץ. לשני אמנים מוקדש במוזיאון מקום אישי: שרלוטה סלומון וקרל דויטש. רוב העבודות נוצרו על פיסות נייר דקות ומתפוררות, ויש לטפל בהן. לפיכך התצוגה במוזיאון אינה תצוגה קבועה אלא מתחלפת, כדי שהחומרים שהוצגו תחילה באור יישמרו בחשכה.

מרכז הצפייה מרכז ידע עולמי יחיד מסוגו אודות היצירה הקולנועית העוסקת בשואה. בזכות האמצעים הטכנולוגיים המתקדמים של יד ושם המרכז אוסף, משמר ומקטלג יצירות קולנועיות על כל סוגיהן בנושא השואה. במרכז ניתן גם לצפות בעדויות מצולמות של ניצולים - עשרות אלפי עדויות מצולמות מאוסף "יד ושם" ומאוסף "הקרן להיסטוריה חזותית", מיסודו של סטיבן שפילברג. בקטלוג הסרטים של מרכז הצפייה ביד ושם קיימים 6,682 כותרים. המידע על כל אלה נגיש בקטלוג הסרטים המקוון באתר האינטרנט של יד ושם. על כל סרט ניתן למצוא מידע בעברית ובאנגלית במגוון תחומים: אמנותי, מסחרי, היסטורי וגאוגרפי.

איסוף שמות קורבנות השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – לכל איש יש שם (מפעל הנצחה)

ההיכל האחרון במוזיאון החדש הוא היכל השמות, בו מרוכזים שמותיהם של כל קורבנות השואה שהגיעו לידי המוזיאון, בדרך כלל בעקבות גביית עדות מניצולים. לפרויקט המיוחד של איסוף השמות קוראים "לכל איש יש שם". מאגר השמות זמין במקום וגם באינטרנט‏[3]. לפרויקט ערך מוסף ככלי עזר לחקר הגנאלוגיה של משפחות הקורבנות. מרכז המבנה הוא אתר זיכרון המורכב מקונוס גדול, עליו פזורים מאות תצלומי פנים של קורבנות השואה הנראים לצופה מלמעלה, כשמלמטה נראה בור מים גדול, המשקף את הנמצא מעליו. איסוף דפי העד החל באמצע שנת 1955. בתחילה הוא נתקל בקשיים אולם בהמשך שונו הטפסים ועד סוף 1956 נאספו 500,000 דפי עד שהכילו שמות של כ-750,000 נרצחים‏[4]. ב-2010 הודיע אבנר שלו יושב ראש "יד ושם" כי עד כה תועדו 4 מיליון שמות המהווים כשני שליש מהנספים בשואה, כאשר כ-55% מהשמות מקורם בדפי עד והיתר מקורם במסמכים ארכיוניים ובמיזמי הנצחה שונים.‏[5]

אתרי זיכרון והנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אוהל יזכור - מבנה זיכרון לששת המיליונים שנספו בשואה. מדובר במבנה מבטון הבנוי בצורה מופשטת, במרכזו דולקת תדיר אש זיכרון ועל קרקעיתו מוטבעים שמותיהם של 22 מחנות ההשמדה, גאיות הריגה ומחנות מעבר. ב-11 בינואר 1968 נקבר באהל אפרם של יהודים שנשרפו בטרבלינקה[6]. מדי שנה ביום הזיכרון לשואה, מתקיים במקום טקס לכל איש יש שם, במסגרתו מוקראים שמות קורבנות השואה. באתר זה נוהגים לבקר אורחים רשמיים של מדינת ישראל ולהניח זרי פרחים לזכר הקורבנות.
  • יד לילד - אתר הנצחה וזיכרון לילדים שנספו בשואה. פנים המבנה הוא חלל חשוך שההולך בתוכו רואה נר בודד המשתקף במאות מראות שבורות שעל הקירות לזכרם של הילדים שנרצחו. שמות הילדים, גילם וארצות מולדתם מוקראים ברקע מפי קריינים.
  • בקעת הקהילות - אתר זיכרון לקהילות היהודיות באירופה שחרבו לאחר השואה. המדובר בקומפלקס שבנוי כמבוך מאבן ירושלמית בצורת מפת אירופה ומעליו נטועים ברושים. על האבן חרוטים שמותיהן של אלפי קהילות, קטנות כגדולות, מכל רחבי אירופה.
  • שדרת חסידי אומות העולם - שדרת עצים שניטעה לכבודם של חסידי אומות העולם אשר הוכרו על ידי ועדה ציבורית מיוחדת. תחת כל עץ ישנה לוחית המציינת את שם האישיות לכבודה הוא ניטע. מתוך ידיעה שהיו מקרי הצלת היהודים שלעולם לא ייוודעו ויתועדו, הוקמה בשדרה אנדרטה לכבודו של חסיד אומות העולם האלמוני.
  • אנדרטת גטו ורשה אנדרטת מרד גטו ורשה ברחבת הטקסים המרכזית.
  • יד ללוחמים היהודים ולפרטיזנים כמיליון וחצי יהודים לחמו במלחמת העולם השנייה במסגרת צבאות בעלות-הברית‮, ‬בתור פרטיזנים‮, ‬במחתרות ובגטאות‮. ‬מאות אלפים מהם נפלו בקרב‮. ‬ללוחמים אלה ולגבורתם מוקדשת אנדרטה זו‮.‬
  • אנדרטת הקרון קרון רכבת גרמני ששימש להובלת יהודים למחנות ההשמדה וניתן ליד ושם על ידי ממשלת פולין‮. ‬האנדרטה נבנתה כזיכרון לשילוחים אל מחנות ההשמדה‮. ‬על הקיר הסמוך לאנדרטה‮, ‬חרוטה עדותו של ניצול השואה אברהם קשפיצקי‮.‬‭
  • רחבת הטקסים (רחבת גטו ורשה) - הרחבה בה מתקיימים מדי שנה הטקסים ביום הזיכרון לשואה. המדובר ברחבה גדולה הנחתמת בקיר אבן אדום, כשבמרכזו אנדרטה לזכר הנספים בשואה (שהיא העתק של האנדרטה לזכר מרד גטו ורשה הנמצאת בוורשה, מעשה ידי הפסל נתן רפפורט).

ביד ושם עוד מספר אנדרטאות וכיכרות להנצחת אירועים ואישים שונים בשואה ביניהם כיכר גטו ורשה, כיכר יאנוש קורצ'אק ובה אנדרטת יאנוש קורצ'אק ותלמידיו, גן חסידי אומות העולם, אנדרטת הקרון, האנדרטה לזכר הנספים במחנות, מצפור הפרטיזנים, אנדרטת לה שמבון, תבליט השואה והגבורה ועוד.

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוגוסט 1942 התקיימו דיונים במוסדות היישוב ובקונגרס היהודי העולמי בשאלת הקמתו של מוסד זיכרון לאומי לשואה. מרדכי שנהבי, חבר קיבוץ משמר העמק, הציע את השם "יד ושם", לפי הפסוק "ונתתי להם בביתי ובחומותיי יד ושם, טוב מבנים ומבנות, שם עולם אתן לו אשר לא ייכרת" (ישעיהו נ"ו, ה'). הצעות שונות דנו בהקמת המוסד בעמק יזרעאל או בחיפה, ובו היכל זיכרון שבו ירוכזו שמות הנספים, ארכיון, מרכז כנסים ועוד.‏[7]

בישיבת הוועד הפועל הציוני באוגוסט 1945 בלונדון, הוטל על הועד הלאומי לדאוג להנצחת נרצחי השואה בארץ ישראל. הוקם ועד שכלל את ברוך צוקרמן, מרדכי שנהבי ושלמה זלמן שרגאי, שהחליט לקרוא למפעל ההנצחה "יד ושם". במאי 1946 הוגשה הצעה מפורטת על מפעל הזיכרון להנהלת הוועד הלאומי.

ביוני 1946 תכנן שנהבי אולם מרכזי וסביבו אולמות משנה. באולם המרכזי יועדו להופיע שמות שישה מיליון החללים ותיאור האמצעים ששימשו להשמדתם. מדבריו:

גבורת האם בישראל, כוח עמידתם של לוחמי הגטאות, השתתפות אנשינו בצבאות המחתרת שבכל ארצות הכיבוש – היישארו הללו רק אגדה שבעל פה, או מצבה נקים לגבורת ישראל, זו שתסמל את רצון העם לחיות ולהילחם ותבליט את כוחו לעמוד במבחנים קשים ומרים ביותר שההיסטוריה האנושית גזרה על עם?‏[8]

בעצם ימי מלחמת העצמאות, באפריל 1948, קיימה הנהלת יד ושם עצרות לציון חמש שנים למרד גטו ורשה, ובעיתונות פורסם ש"הוחל במפעל יד ושם להנצחת הגולה"‏[9].

בשנת 1951 מונה בן ציון דינור, חוקר תולדות עם ישראל, כשר החינוך, והחל לקדם את הצעת החוק להקמת רשות זיכרון ממלכתית לשואה. הוא ושנהבי ביקשו להקדים את מוסד ההנצחה לשואה שעמד לקום בפריז באותם ימים. כמו כן היה על דינור לשכנע את בן-גוריון וראשי הקק"ל שלשם הנצחת השואה, לא די בנטיעת יער לזכר הנספים ויער לזכר הלוחמים.

בשנת 1952 הציג דינור בכנסת את הצעת החוק להקמת רשות הזיכרון. הדיון על חוק יד ושם הצליח "לגול מעל לבו של הבית הזה [הכנסת] את האבן הכבדה שהעיקה עליו זה זמן רב, את ההרגשה המרה, שכאן, במרכז העצבים של האומה המתנערת לחיים חדשים, לא הוקדשה עד כה אפילו ישיבה אחת להתייחדות לשמה – ולא אגב דיון בנושא אחר - עם הזוועה הגדולה שפקדה את דורנו. למה נכחד? לעתים כרסמה בנו שאלה מרה: יוצאי כל עיר ועיירה מוצאים להם ערב להתייחדות זאת אחת לשנה עם בני עירם שהוכרתו – וכאן, הכנסת, המוסד העליון של העם היהודי המאורגן, במקובץ, עוד לא מצאה ב-5 שנים אלו אפילו שעה פנויה אחת לאזכרת האסון לשמו", קונן בנימין מינץ (פאג"י). הוא הביע חשש "שמא הקדמנו כאן לשכוח."‏[10]

באוגוסט 1953 קיבלה הכנסת את חוק יד ושם, שהונח על שולחנה במרץ 1953, והפך את מפעל יד ושם לרשות רשמית של מדינת ישראל‏[11]. אחד מהוגי הרעיון "יד ושם", מרדכי שנהבי, היה גם מנהלו הראשון של המוסד.

בן-ציון דינור, שר החינוך, היה יושב הראש הראשון של יד ושם. בשנת 1959 נכנס לתפקידו ד"ר אריה ליאון קובובי. לאחר מותו של קובובי, בשנת 1966, הופרד תפקיד יושב ראש המועצה מתפקיד יושב ראש ההנהלה. יושב ראש המועצה היה גדעון האוזנר. משנת 1988 כיהן בתפקיד ד"ר יוסף בורג ומעת פטירתו של בורג, בשנת 1999, כיהן בתפקיד פרופ' שבח וייס. בין השנים 2003-2008 כיהן בתפקיד השר לשעבר, יוסף לפיד, ומשנת 2008 מכהן בתפקיד הרב הראשי של תל אביב-יפו, הרב הראשי לישראל לשעבר, ישראל מאיר לאו. יושב ראש ההנהלה היה כתריאל כץ, אחריו ד"ר יצחק ארד, והיום מכהן בתפקיד אבנר שלו.

תאריכים בתולדות יד ושם[עריכת קוד מקור | עריכה]

· 8.42: מרדכי שנהבי מהשומר הצעיר הוגה את רעיון אתר הזיכרון.
· 8.45: הקמת המנהלה בלונדון, כאגף בסוכנות היהודית.
· בחודש מאי 1946 החל לפעול "מפעל יד ושם" בדירת שני חדרים ברחוב המלך ג'ורג' 27 בירושלים.
· 6.47: דיון בקונגרס העולמי למדעי היהדות באופני ההנצחה והתיעוד ביד ושם.
· 1951: החלטת הכנסת על יום הזיכרון לשואה ולמרד הגטאות.
· 1953: הכנסת אישרה את חוק יד ושם – רשות הזיכרון לשואה ולגבורה. שר החינוך פרופ' בן ציון דינור התמנה ליושב הראש הראשון של המוסד.
· 1954: החל איסוף שמות הנספים בדפי עד.
· 1957: הקמת הבניין הראשון של יד ושם בהר הזיכרון (אתר שנכבש ב-9 ביולי 1948 בקרבות עשרת הימים על ידי פלוגת יהונתן): בניין המנהלה, הארכיון, הספרייה והמחקר.
· 1957: תחילת פרסומו של "שנתון יד ושם: קובץ מחקרים"
· 1958: תערוכת הקבע הראשונה הוצגה בבניין המינהלה של יד ושם. בתערוכה היו 163 פריטים, בעיקר מסמכים.
· 1959: חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה.
· 1959: תערוכת האמנות הראשונה הוצגה בבניין המינהלה של יד ושם, ובה שבעים ציורים.
· 1961: חנוכת אוהל יזכור, אתר ההנצחה הראשון במתחם יד ושם. מעצב – אריה אלחנני. השערים – דוד פלומבו ובצלאל שץ. בשנת 1958 נקבע כי "במורד ההר ייבנה בית כנסת לזכר בתי הכנסיות שנחרבו בימי השואה", ועל ידו יוקם אוהל יזכור. "בקצה המשטח יעמוד מגדל, שלושים מטרים גובהו, שייראה מרחוק בירושלים ובסביבותיה." לבסוף הוקם רק אוהל יזכור.
· 1962: בעקבות משפט אייכמן נפתחה בבניין המינהלה של יד ושם תערוכה חדשה - "לאות ולעד: חורבן יהדות אירופה". המסמכים והתמונות שהוצגו בתערוכה סיפרו את סיפורו של העולם שנחרב בשואה ואת הדרך שבה נחרב.
· 1962: חנוכת שדרת חסידי אומות העולם, ותחילת פעולתה של הוועדה הציבורית לציון חסידי אומות העולם.
· 1962: הקמת מדור המוזיאון ביד ושם. בראשיתו כלל המוזיאון תצלומים וסרטים, יצירות אמנות וחפצים.
· 1964: הצבת "אוד מוצל" – הפסל בצורת עמוד עץ באודיטוריום. הפסל: משה הופמן, ניצול שואה.
· 1965: בניין המוזאון נפתח – בקומה הראשונה - אולם תצוגות עם תערוכה היסטורית ותערוכת אמנות. בקומה השנייה - היכל השמות.
· 1965: הוקמה מעבדה לשימור ולשיקום.
· 1967: הצבת הפסל "איוב" של נתן רפפורט.
· 1968: חנוכת היכל השמות.
· 1968: החלו כינוסי החוקרים הבינלאומיים ביד ושם.
· 1970: חנוכת "עמוד הגבורה". הפסל – בוקי שוורץ.‏[12][13]
· 1970: הצבת "הזעקה האילמת" (תפילין במקום ראש). הפסלת – לאה מיכלסון.
· 1972: הוקמה מחלקת ההדרכה של יד ושם.
· 1972 או 1973: בבניין המוזאון הוקמה תערוכת קבע חדשה וגדולה יותר. התערוכה סיפרה את סיפור השואה בסדר כרונולוגי באמצעות תצלומים מוגדלים והסברים שהוצבו על גבי קירות שחורים.
· 1973: הקמת בית הספר להוראת השואה.
· 1973: מפעל פנקסי הקהילות זכה בפרס ישראל.
· 1976: הצבת העתק של אנדרטת רפפורט ("בדמיך חיי": "מורדי גטו ורשה", "דרכם האחרונה") בכיכר הטקסים. המקור הוצב בוורשה באפריל 1948, במלאת חמש שנים למרד גטו ורשה.
· 1977: חנוכת האולם החדש של היכל השמות, בבניין המוזיאון ההיסטורי.
· 1977: "שאת ושבר", של הפסל ננדור גליד (אנשים בדמות גדר תיל)
· 1978: חנוכת אנדרטת קורצ'ק.
· 1979: סמינר קיץ ראשון למורים ולמרצים מחו"ל כדי להכשירם ללמד את נושא השואה. היזמות הראשונות התרחבו למחלקה, ולימים - בית הספר המרכזי להוראת השואה.
· 1982: מוזאון האמנות, האודיטוריום וגן הפסלים נחנכו במעמד נשיא צרפת פרנסואה מיטרן. עד 1995 הוצגו במוזיאון 44 תערוכות אמנות.
· 1983: קבלת הסירה הדנית, והצגתה במתחם יד ושם.
· 1985: חנוכת "אנדרטת הגבורה" לכבוד החיילים, הפרטיזנים ולוחמי המחנות. פסל – ברני פינק (דרום אפריקה וקיבוץ יזרעאל).
· 1985: מנורת הזיכרון. פסלת – זהרה שץ.
· 1985-1986: "דיוקן יהודי". פסלת – רעיה רדליך.
· 1986: הוצאה לאור של קטלוג של יצירות נבחרות מאוסף האמנות של יד ושם.
· 1985-1989: "זה מה שנותר", פסל הנעליים העומד באודיטוריום. פסלת - אלזה פולק.
· 1987: חנוכת יד לילד, אתר ההנצחה למיליון וחצי הילדים שנספו בשואה.
· 1990: "מסע המוות מדכאו". פסל – הוברטוס פון פילגרים.
· 1990: המנורה הבוערת באודיטוריום. פסל – ננדור גליד.
· 1991: לזכר גטו לבוב (בגן הפסלים. רב פורש ידיו במדרון). פסלת – לואיזה שטרנשיין.
· 1992: נחנכה בקעת הקהילות – אתר ההנצחה לכחמשת אלפים קהילות ישראל שחרבו או נפגעו בשואה.
· 1993: החלה תוכנית הפיתוח "יד ושם 2001", ובה שישה מרכיבים, לרבות הקמת המכלול המוזאוני החדש.
· 1993: הוקם המכון הבינלאומי לחקר השואה ביד ושם.
· 1994: חנוכת אנדרטת הקרון. הקרון עצמו הגיע מפולין בשנת 1990, בעת מלחמת המפרץ.
· 1995: הוקם בית הספר המרכזי להוראת השואה.
· 1996: נחנך גן חסידי אומות העולם, ובו חרותים בלוחות שמות המצילים לפי מדינות.
· 1996: נערך הכינוס הבינלאומי הראשון להוראת השואה, בבית הספר המרכזי להוראת השואה.
· 1999: המאגר של שמות הנספים מוחשב.
· 1999: נחנך הבניין של בית הספר המרכזי להוראת השואה.
· 2000: נחנך בניין הארכיון והספרייה החדש, ובו מסדי מידע ממוחשבים.
· 2001: ראתה אור "האנציקלופדיה של הקהילות" (באנגלית).
· 2003: פורסם הכרך הראשון של לקסיקון חסידי אומות העולם.
· 2003: יד ושם זכה בפרס ישראל על מפעל חיים.
· 2005: חנוכת המוזיאון ההיסטורי החדש. האדריכל, משה ספדיה, הוא גם מעצב יד לילד, שנחנך בשנת 1987, ואנדרטת הקרון, שנחנכה בשנת 1994. המעצבת היא דורית הראל.
· 2007: יד ושם מקבל את פרס אסטוריאס, פרס יורש העצר הספרדי להרמוניה ולפיוס.

ביקורים ממלכתיים ביד ושם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך השנים ביקרו ביד ושם, בחלק מתוכנית ביקורים בישראל, נשיאי ארצות הברית השונים וכן נשיאים וראשי ממשלות אחרים. ביקור ממלכתי כולל ברוב המקרים סיור במוזיאון יד ושם לתולדות השואה, ביקור בהיכל השמות והנחת זר באוהל יזכור.

בין היתר ביקרו ביד ושם נשיאי ארצות הברית ברק אובמה, ג'ורג' ו. בוש, ביל קלינטון, ג'ימי קרטר וריצ'רד ניקסון, האפיפיורים יוחנן פאולוס השני ובנדיקטוס השישה עשר, קנצלרי גרמניה הלמוט קוהל, גרהרד שרדר, וילי ברנדט ואנגלה מרקל, נשיאי צרפת פרנסואה מיטראן, ז'אק שיראק וניקולה סרקוזי, ראש ממשלת בריטניה דייוויד קמרון (בתפקידו כיו"ר המפלגה השמרנית), הדלאי לאמה ונשיא איטליה סילביו ברלוסקוני. יחד עם נשיא ארצות הברית ברק אובמה שביקר ביד ושם במרץ 2013 ביקר גם מזכיר המדינה האמריקני ג'ון קרי. בטקס הממלכתי שהתקיים ביד ושם בשנת 2013 נכחו ראש ממשלת בריטניה טוני בלייר ושר החוץ הקנדי.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בעז כהן, הדורות הבאים איככה ידעו: לידתו והתפתחותו של חקר השואה הישראלי, ירושלים: הוצאת יד ושם, 2010.
  • בלה גוטרמן, ונתתי להם יד ושם: 60 שנות הנצחה, תיעוד, מחקר וחינוך, ירושלים: יד ושם, 2013.‏[14]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מקור: Google ויד ושם משיקים פלטפורמה חדשנית להנגשת אוספים ארכיוניים לרגל יום הזיכרון הבין־לאומי לקורבנות השואה (אתר "יד ושם")
  2. ^ עופר אדרת, אתר "הארץ", איך משווק יד ושם את השואה בערבית
  3. ^ המאגר המרכזי של שמות קורבנות השואה, באתר יד ושם.
  4. ^ 750 אלף שמות של קרבנות השואה נרשמו על ידי "יד ושם", דבר, 1 בינואר 1957
  5. ^ עוזי ברוך, ‏ארבעה מיליון ניספים במאגר יד ושם, באתר ערוץ 7, 21 בדצמבר 2010
  6. ^ יובל לישראל מאת חיים יבין – בתאריך הנקוב
  7. ^ מולי ברוג, זכר חלום לברכה, בתוך יד ושם: קובץ מחקרים ל' (תשס"ב) וראו גם יד ושם: נקודות ציון היסטוריות, באתר יד ושם
  8. ^ ספר היובל ליד ושם, 2003, ע' 19.
  9. ^ הוחל במפעל יד ושם להנצחת הגולה, על המשמר, 20 באפריל 1948
  10. ^ ידיעות יד ושם 1 (30.4.54), ע' 4.
  11. ^ חוק זיכרון השואה והגבורה - יד ושם תשי"ג 1953, אתר הכנסת
  12. ^ ג. מאיר: למדנו דבר אחד, עלינו לסמוך רק על עצמנו, מעריב, 9 במרץ 1970
  13. ^ עמוד הגבורה, דבר, 8 במרץ 1970
  14. ^ בני מר6 מיליון אזרחים || בין הים לירדן מתקיימת מדינת יד ושם, באתר הארץ, 10 בפברואר 2014


השואה
Yellow star Jude Jew.svg
בעקבות השואה
הפליטיםמשפטי נירנברגמשפט אייכמןפוגרום קיילצהזיכרון השואה: זיכרון השואה בישראל, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יד ושם, בית לוחמי הגטאות ו"מורשת"מוזיאון השואה האמריקני ומוזיאונים נוספיםאנדרטאות להנצחת השואההסכם השילומיםהשפעת השואה על גיבוש הזהות הישראליתהדור השני לשואהמצעד החיים ומסע בני נוער לפוליןהכחשת השואההנוקמים וציידי נאצים נוספים
פורטל השואהגרמניה הנאציתהיסטוריה של עם ישראל


קואורדינטות: 31°46′27″N 35°10′32″E / 31.77417°N 35.17556°E / 31.77417; 35.17556