The Better Angels of Our Nature

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
The Better Angels of Our Nature
כריכת הספר
כריכת הספר
מידע כללי
מאת סטיבן פינקר
שפת המקור אנגלית
הוצאה
הוצאה בשפת המקור Viking Books
שנת הוצאה 2011
מספר עמודים 832
קישורים חיצוניים
מסת"ב ISBN 978-0-670-02295-3
OCLC 707969125

הטובים שבמלאכי טבע האדם: על דעיכתה של האלימות בהיסטוריהאנגלית: The Better Angels of Our Nature: Why Violence Has Declined) הוא חיבור עיוני מאת הבלשן והפסיכולוג הקוגניטיבי סטיבן פּינקר שהתפרסם ב-2011. בספר מביא פינקר עדויות רבות מתוך מאות מחקרים המעידים על כך שלאורך ההיסטוריה אלימות פיזית הולכת ומתמתנת, וקצב דעיכה זו הולך ומתגבר. בד בבד מנסה פינקר לבאר כיצד ניתן להסביר דעיכה זו. הספר זכה לשבחים רבים.

שם הספר הוא ביטוי הלקוח מנאום ההשבעה הראשון של אברהם לינקולן (אנ'), בו דיבר על התקווה לשמירת הברית מול איומי הפרישה של מדינות הדרום.

העדויות על דעיכת האלימות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פינקר משתמש במקורות רבים ושונים על מנת לבסס היטב את הטענה שאלימות פיזית הולכת ודועכת. המקורות מכסים תקופה ארוכה, מהפרהיסטוריה עד ימינו ממש, וצורות רבות ושונות של אלימות - רצח, עונש מוות, התעללות בבעלי חיים, הכאת נשים וילדים, ענישה פיזית ועוד. בכולן מסתבר שקיימת מגמה ממושכת מאד של התמתנות, עם חריגות קצרות טווח.

תחילת הסקירה בפרהיסטוריה. פינקר מציין שכל השלדים והמומיות מהפרהיסטוריה, דוגמת אצי איש-הקרח, מעידים על סיום חיים באירוע אלים, ובעוד שלא ניתן להבדיל בין ניפוץ גולגולת בתאונה להרג במכשיר קהה, חלק לא מבוטל מעיד על הרג מכוון - צווארים שסופים, ראשי חץ בחלל הגולגולת וכך הלאה.

כעת פינקר עובר לראשית ההיסטוריה. הוא מציין את שפע האלימות הקיים במיתוסים הקדומים כעדות לאלימות חובקת כל, דוגמת הציטוט מתוך האיליאדה בו מתאר אגממנון מה יעשה למובסים: "לא נשאיר איש בחיים, אף לא תינוקות ברחם אימותיהם... אף לא אחד ישרוד שיקונן על המתים". פינקר מצטט חיבור של יונתן גוטשל שמבהיר שאלו לא היו מילים ריקות, אלא תיאור נאמן למציאות של סכנות החיים ביוון ההומרית:

ספינות זריזות שתחתיתן שטוחה מגיעות בחתירת-משוטים לחופים וקהילות שוכנות אלי חוף. המהירות קובעת - הגברים נטבחים טרם יספיקו לבוא שכנים לעזרתם. בהמות ושאר דברי ערך ניידים מועלים בחופזה לספינות. נשים הרות או מבוגרות נרצחות, אך הנשים הצעירות שאינן בהריון נלקחות כשלל, לשמש כשפחות-מין ולעבודה קשה. אנשי יוון של הומרוס חיו בצל הפחד ממות פתאומי, והנשים בפחד לחיי בעליהן וילדיהן, פחד ממפרשים באופק שמבשרים חיים חדשים של עבדות ואונס.

אחרי דוגמאות מסוג זה, שנועדו לתת תחושה על היקף האלימות בעבר, פינקר עובר למספרים של ממש. הוא משתמש בעשרות מחקרים שונים על מנת לבסס מספר של מקרי הרצח ל 100,000 איש בשנה. מהנתונים עולה שלא רק שדעיכת האלימות ממשית וחובקת כל, אלא שיש בה סממנים נוספים: חברות ציידים/לקטים הן האלימות ביותר, עם מאות מקרי רצח לכל 100,000 איש לשנה. מספר זה משמעותו שבממוצע מתבשר צייד/לקט לפחות פעם בשנה על הרג אדם שהכיר היטב בידי אדם אחר. המדינה הטוטליטרית ממתנת נתון זה בסדר גודל שלם, לכמה עשרות מקרי רצח לכל 100,000 איש בשנה. לסיום, במדינות המפותחות השיעור יורד שוב, בסדר גודל שלם, למקרי רצח בודדים ל 100,000 איש בשנה.

מלאכים ושדים, כוחות היסטוריים ומגמות היסטוריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פינקר משתמש בתמונות כגון זו (מקורה בספר פופולרי מסוף המאה ה-15) על מנת להמחיש את שפע האלימות בימי הביניים. למטה, איכר מבקע בטן של סוס, בעוד חזיר מרחרח את אחוריו החשופים. משמאל, איש ואשה נתונים בסד. למעלה, אדם מובל לגרדום, ממנו כבר תלויה גופת אדם. למעלה משמאל, גופת אדם שנשבר על גלגל עינויים נאכלת על ידי עורבים

אחרי שביסס את היקף ומשך דעיכת האלימות, פינקר מנסה להסביר אותה. כאן יש מעבר מעובדות מבוססות היטב לפרשנות שאמנם נתמכת במחקר, אך קשה להוכחה של ממש.

פינקר מזהה בטבע האנושי חמישה גורמים המעודדים אלימות, אותם הוא מכנה שדים בתוכנו, ומולם ארבעה מניעים מרסני אלימות, להם הוא קורא מלאכים. מתוך כך הוא מבאר חמישה כוחות היסטוריים שמחוללים את דעיכת האלימות, דרך שש מגמות. הוא מצדיק מבניות-יתר זו, הכוללת מנייה וחלוקה, בכך שהיא תורמת לגיבוש שפע הפרטים שליקט מתוך מאות מחקרים למודל מובן.

ארבעת המלאכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכינוי מלאכים מתאר פינקר מניעים מולדים, הקיימים בכל התרבויות ועל כן מופיעים ברשימת האוניברסלים האנושיים. התבטאותם של מניעים אלה מרסנת אלימות:

  1. אמפתיה, היא היכולת הטבעית של אדם לחוש את מה שחש אדם אחר. פינקר מזהה תהליך מתעצם של הרחבת מעגל האמפתיה, בו אדם חולק את הזדהותו עם אנשים רחוקים ממנו יותר ויותר עם חלוף הדורות. את התרחבות זו הוא מסביר כשילוב של כמה מניעים ותהליכים.
  2. שליטה עצמית, היא היכולת הטבעית של אדם לדכא יצרים ותשוקות מתוך חשבון ארוך טווח.
  3. חוש מוסר טבעי, הפוסק מה הגון ומה מגונה. תחילתו בחשבונאות של פסיכולוגיה אבולוציונית והוא מתפתח הרבה מעבר לכך בתהליך החברות.
  4. תבונה, היא יכולותו של האדם לחשוב ולבחון את חייו, מנהגיו ורצונותיו, ולהסיק מכך מסקנות מבוססות רציונלית, כמו הבנת העקרות של מעגלי נקמה.

חמשת השדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקוטב הנגדי קיימים מניעים מולדים המעודדים אלימות, אותם הוא מכנה שדים, בהם מזהה פינקר את המניעים הבאים:

  1. אלימות שלא לשמה, לסילוק כל מכשול העומד ביו אדם למושא רצונותיו, אלימות אינסטרומנטלית.
  2. אלימות לביסוס מעמד, שהוא פסגת השאיפה והתשוקה של כל אדם על פי הפסיכולוגיה האבולוציונית.
  3. נקמה, מנגנון-יום-הדין המבטיח אלימות תמורת אלימות.
  4. סאדיזם, הקלות והמהירות בה אדם הנחשף להתעללות באחרים לומד להפיק מכך עונג.
  5. אידאולוגיה, הרצון לכפוף אחרים לרעיון סובייקטיבי בדבר הראוי, הנכון והצודק. למרות השם, המונח משמש את פינקר באופן רחב מאד, הרבה מעבר למובנו הרגיל. הוא משתמש בו לתאר כל דבר שנראה לאדם נכון ומוצדק עד כדי שישאף להפיצו לאחרים וימצא לנכון לנסות לכפות אותו בכח. גם שמרנות ראקציונית, טהרנות קיצונית, דתות, טבעונות רדיקלית, פמיניזם רדיקלי ופוסט-מודרניזם כולם נכנסים תחת קטגוריה רחבה זו. קל להראות כיצד מונח חדש-ישן זה עומד מאחורי אלימות רבה מאד.

חמשת הכוחות ההיסטוריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהיסטוריה מזהה פינקר כוחות רבי עוצמה שעיצבו חלק גדול ממהלך ההיסטוריה:

  1. הלווייתן - מנגנון הכח שבא במקום האנרכיה של התרבות הציד והליקוט, על השתכללותו, צמיחת הקפו וגדילת ממדיו.
  2. סחר, תהליך המחולל רווח לכל המשתתפים בו, אך מחייב שהם יבינו את רצונות שותפיהם לסחר, כלומר ירחיבו את גבולות האמפתיה שלהם.
  3. נשיות במובן המצומצם של חשבון פסיכו-אבולוציוני הרואה בכל צאצא שמת אבדה קשה שאינה ניתנת לפיצוי, לעומת ההתנהלות הכוחנית הרבה יותר של גברים. ככל שחברות אמצו יותר את החשבון הנשי על חשבון נקודת המבט הגברית הן התרחקו יותר מאלימות וזכו בתמורה ליתרונות הסחר.
  4. קוסמופוליטניות, היא מידת הידיעה של אדם על חייהם ומנהגם של אנשים במקומות רחוקים, המעודדת את התרחבות מעגל האמפתיה.
  5. עידן התבונה, המסמן את ההתנתקות ממסורת של עתירה לכוחות-על לטובת הסתמכות על פעולה ישירה המבוססת על ידע והבנה.

שש המגמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לסיום, פינקר מזהה מגמות מתמשכות. אלו אינם כוחות היסטוריים, אלא מגמות של שינויים שהתרחשו בפועל, ולו היה מהלך ההיסטוריה שונה אפשר ולא היו מתקיימות:

  1. נטישת האנרכיה לטובת ממשל מרכזי ותרבות עירונית
  2. תהליך התירבות, הוא התהליך בו חברות המערב, מזרח אסיה וחלק מדמ"ז-אסיה אמצו כללים נוקשים השמים מחסום בין אדם ליצריו בכלל, ובפרט ליצרים אלימים, והטמיעו כללים אלו עד לרמת היותם לטבע-שני.
  3. הוקעת האלימות בעידן התבונה, הוקעה שהולכת ומתרחבת ואוספת תחת כנפיה יותר ויותר.
  4. מיעוט המלחמות בעולם לאחר קריסת רוסיה הסובייטית, אותו מכנה פינקר השלום החדש.
  5. תהליך מתעצם של הקניית זכויות שבעבר היו נחלת האליטה השלטת לחלקים הולכים וגדלים באוכלוסייה, לו קורא פינקר מהפכת הזכויות.

תוכן[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרק 1: ארץ זרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפרק זה מביא פינקר מקבץ דוגמאות לכך שההיסטוריה והתרבות האנושית היו אלימות מכפי שרוב האנשים במאה ה-21 נוטים לתאר לעצמם. הוא מציג דוגמאות אלו כבדיקת שפיות - הטלת ספק בתהליך המחשבה על מנת לודא שאינו שגוי מראשיתו עד סופו - המכוון להמחיש כיצד התזה המרכזית בספר, לפיה אנו חיים כיום בזמן הפחות אלים בהיסטוריה, איננה מופרכת וראויה לבדיקה יסודית.

אצי איש הקרח, מומיה טבעית מלפני כחמשת אלפי שנים שהשתמרה בהרי האלפים. אצי מת מראש חץ שנמצא בגבו, וכן התגלו על כלי-נשקו וגופו כתמי דם מארבעה אנשים נוספים.
ציור מראשית המאה ה-19 מראה אנשים ברחוב צופים במופע תיאטרון בובות עממי מסוגת פאנץ' וג'ודי. בהצגה טיפוסית פאנץ' "רוצח" כמה דמויות אחרות ובכלל זה את אשתו ג'ודי ואת תינוקם המשותף.
סמלה של מדינת מסצ'וסטס מובא על ידי פינקר כדוגמה לעיצוב מיליטריסטי שלא היה מתקבל במאה ה-21. הסמל מראה יד קטועה מניפה חרב ואינדיאני חמוש בקשת וחץ, עם מוטו המכריז בלטינית "עם החרב אנו מבקשים שלום, אך תחת חופש".
  • אירופה בעת החדשה המוקדמת: הסעיף מציג את רמת האלימות בטרגדיות של שייקספיר. במחזה טיטוס אנדרוניקוס שני גברים הורגים גבר אחר, אונסים את אשתו, וקוטעים את לשונה וכפות ידיה. אבי האשה הורג אותם בנקמה, אופה אותם לתוך עוגה ומאכיל בה את אמם, ואז הורג את האם, והורג את בתו שלו משום שכבודה חולל. אז הוא נהרג בעצמו, והגבר שהרג אותו נהרג אף הוא. רמה גבוהה של אלימות ניתן למצוא אף בתרבות הילדים האירופית של אותה תקופה, כמו מעשיות האחים גרים, סיפורי אמא אווזה ותיאטרון בובות מסוגת פאנץ' וג'ודי. הסעיף מסיים בציטוט הקצב של הצגת מעשי אלימות כפי שנמדד על ידי מחקר בסוגות שונות של בידור לילדים. בטלוויזיה המודרנית נמדד קצב של 4.8 מעשים אלימים בשעה, בעוד שבשירי ערש ישנים נמדד קצב של 52.2[1].
  • תפיסת הכבוד באירופה ובארצות הברית: עוד במאות ה-18 וה-19, גברים נאורים כאלכסנדר המילטון, אלכסנדר פושקין ואווריסט גלואה השתתפו ונהרגו בדו קרבות, נוהג שבמסגרתו הדרך היחידה לשמור על הכבוד הייתה להלחם עד מוות בגבר אחר.
  • המאה ה-20: בסעיף זה מבקש פינקר להמחיש כיצד, אפילו במשך תקופת הזמן הקצרה יחסית של מאה אחת, ההשקפות והסטנדרטים לגבי אלימות השתנו עד כדי כך שמנהגים מקובלים מראשית המאה ה-20 נראים כיום כשייכים לארץ זרה. ערי אירופה ומזרח ארצות הברית מלאים בפסלים של מפקדי מלחמה רכובים על סוסים, ותחנות רכבת וככרות מרכזיות נקראות על שמם של קרבות גדולים. סמלי מדינות מתאפיינים באיקונוגרפיה מיליטריסטית המציגה כלי-נשק וחיות-טרף. בשנות ה-50 של המאה העשרים, התנסחות שקשה לתארה כיום עדיין הייתה נפוצה, למשל הביקיני קיבל את שמו משום שהמעצב שלו השווה את חווית הצופים בו לניסוי פצצת האטום באוקיינוס השקט. פינקר מציג שתי מודעות פרסומת משנות ה-50 המראות באופן הומוריסטי תקיפה ביריונית על חוף הים וגבר המעניש את אשתו במכות באחוריה, כדוגמה למודעות שלא היו מתפרסמות בארצות הברית של המאה ה-21. ענישת ילדים במלקות, שהייתה מקובלת בראשית המאה ה-20, הוצאה מחוץ לחוק במדינות רבות.

פינקר חותם את הפרק הראשון בנימה אישית, בתיאור דמיוני של מעמד נאום סיום קולג' בשנת 1976, השנה בה הוא עצמו סיים את התואר הראשון באוניברסיטה. הנואם ההיפותטי מזמין את הבוגרים לתאר את עתידם ועתיד האנושות, וחוזה את סיום המלחמה הקרה, פירוק ברית המועצות, נפילת חומת ברלין, הסכם השלום בין ישראל למצרים ולירדן, נפילת המשטרים הדיקטטורים בספרד, בפורטוגל וביוון, פירוק משטר האפרטהייד בדרום אפריקה והעלמות כמעט מוחלטת של מלחמות בין מדינות ריבוניות. פינקר סבור שהמאזינים היו פורצים בצחוק לעג ומביעים חשד שהנואם נמצא עדיין תחת שרידי השפעת הסמים של פסטיבל וודסטוק, אך "תחזית" אופטימית זו אכן התגשמה.

פרק 2: תהליך השכנת השלום[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרק זה סוקר את שורשי האלימות האנושית דרך עיניהם של שני הוגים: הביולוג צ'ארלס דרווין והפילוסוף תומאס הובס. פינקר מציין ששמות הוגים אלו הפכו לשמות תואר ("דרוויניסטי" ו"הובסיאני") שיש להם בדרך-כלל קונוטציה שלילית, אך לדעתו התובנות של שני הוגים אלו עמוקות, מורכבות ומעודנות מכפי שמרמזים שמות התואר, וחיוניות לפתיחת כל דיון באלימות.

  • הלוגיקה של האלימות: בספרו הקלאסי "לוויתן" הציג הובס שלושה סוגי סיבות לאלימות: "תחרות", "פחד" ו"תהילה". פינקר מסביר סיבות אלו באמצעות התאוריה הדרוויניסטית של ברירה טבעית בניסוחה המודרני בעזרת תורת המשחקים: "תחרות" היא אסטרטגיה שבה "סוכן רציונלי" תוקף כאשר הוא סבור שהוא מסוגל לגבור על סוכן אחר ולהשיג רווח חומרי כלשהו. "פחד" הוא אסטרטגיה שבה סוכן רציונלי הסבור שהוא נמצא בסכנת התקפה תוקף ראשון במכה מקדימה או במלחמת מנע. "תהילה" היא אסטרטגית הרתעה שבה סוכן רציונלי אינו יוזם אלימות, אך צובר כוח ומגיב באלימות, ובכך יוצר מוניטין של נקמנות במטרה להפוך כל התקפה נגדו לבלתי-כדאית. אסטרטגיות המכה המקדימה וההרתעה הן בעייתיות, והובס טען שהדרך היעילה להגביל אלימות בחברות אדם היא "לוויתן" – שליט אבסולוטי רב-כוח המשליט סדר ומעניש כל תוקפן. הובס גם הציע מה שפינקר מכנה "השערה מדעית ניתנת לבדיקה": בחברות אדם פראיות ואנרכיות האלימות צפויה להיות נפוצה יותר מאשר בחברות המאוגדות במדינות שבהן שליטים וממשל משליטים סדר. כנגד הובס טען הפילוסוף ז'אן-ז'אק רוסו שהאדם במצבו הטבעי היה פרא אציל שחי בהרמוניה עם הטבע ועם שאר בני-האדם, ומקור האלימות הוא דווקא בתרבות המשחיתה. פינקר טוען שהמדע כיום מסוגל לראשונה לבדוק את השערותיהם המנוגדות של הובס ורוסו באמצעות נתונים אמפירים כמותיים, ומקדיש את שאר סעיפי הפרק לבדיקה מדוקדקת כזו.
  • אלימות באבותיו הקדמונים של האדם: פינקר מתאר את התוקפנות אצל השימפנזה, קוף האדם הקרוב ביותר לאדם, כפי שנחקרה בטבע על ידי ג'יין גודול ופרימטולוגים נוספים. במין השימפנזה המצוי להקות נלחמות בלהקות שכנות על השליטה בטריטוריות ובנקבות, לעיתים עד מוות והשמדה של הלהקה החלשה יותר. פינקר מדגיש שאלימות השימפנזים אסטרטגית באופייה: התקיפות הקטלניות בדרך-כלל אינן מתרחשות בקרבות, אלא בפשיטות ובמארבים "לא הוגנים", ביוזמת צד המנצל יתרון מספרי רגעי למזער את הסיכונים לעצמו. אין ראייה שהאב הקדמון המשותף לשימפנזים ולאדם אכן התנהג כמו השימפנזה המצוי, ולא כמו השימפנזה הננסי (בונובו) הפחות תוקפני, אשר קרוב לאדם באותה מידה. אך אפילו אם האלימות התפתחה בשימפנזים מצויים ובבני-אדם באופן בלתי-תלוי, קווי הדמיון מעוררים מחשבה. מאובנים של מיני הומינינים מן האבולוציה של האדם בדרך-כלל נדירים מכדי להסיק על רמת האלימות אצלם, אך פינקר מציין שיתרון הזכרים על הנקבות בגודל הגוף היה לפחות כמו זה שבאדם המודרני, ומרמז על מידה של תחרות אלימה בין זכרים.
צייד חמוש בקשת ובחצים משבט היאנוממי ביער האמזונאס. מלחמות ורצח נפוצים בין היאנוממי, ומחקרים אנתרופולוגים מצאו ש-20% עד 40% מן הגברים נהרגים כתוצאה מאלימות.
  • סוגי חברות אנושיות: ככל הידוע הופיע האדם הנבון המודרני לפני כ-200 אלף שנים, והחל להתארגן בחברות חקלאיות לפני כ-10 אלפי שנים. אך פינקר סבור שלצורך בדיקת ההשערה ההובסיאנית, החלוקה הרלוונטית היא בין חברות אנושיות המאורגנות במדינות וכאלו שאינן מאורגנות במדינות, כמו חברות שבטיות ומשטרי צ'יף. בתרבות המערב היה מקובל להציג חברות שבטיות כ"ברברים" ו"פראים"[2], ולדעת פינקר נטה המחקר האנתרופולוגי במאה ה-20 לקיצוניות השנייה והושפע בעיקר מן "האנתרופולוגים של השלום" כמו מרגרט מיד, אשר ציירו לחברות השבטיות שחקרו תדמית פציפיסטית של "פראים אצילים". פינקר מבסס את הנתונים שלו על חוקרים מן השנים האחרונות, ביניהם ההיסטוריון הצבאי הישראלי עזר גת, והארכאולוג הפרהיסטורי לורנס קילי בספרו War Before Civilization(אנ'). חוקרים אלו מצאו כי מרבית ההריגות במלחמות שבטיות, כמו אצל שימפנזים מצויים, אינן מתרחשות בקרבות, אלא בפשיטות "בלתי הוגנות" המנצלות את אפקט ההפתעה. פינקר מצטט עדויות ראייה להתקפות פתע על כפרי הצד היריב וטבח נשים וילדים אצל שבט היאנוממי (אנ') באמריקה הדרומית, אצל ילידים אוסטרלים ואצל האינואיט באלסקה. עדויות לקניבליות במלחמה קיימות גם משבטים מודרניים וגם משרידים ארכאולוגים מלפני 800 אלף שנה. אנשים בחברות שבטיות נלחמים מכל שלושת הסיבות ההובסיאניות: להשגת רווח כמו טריטוריה או נשים, כמלחמת מנע, או כנקמה על פגיעת האויב בקרוביהם.
גרף מספרו של לורנס קילי "מלחמה לפני הציוויליזציה" מראה את אחוזי הגברים הנהרגים במלחמה בשמונה חברות שבטיות בהשוואה לאירופה וארצות הברית במאה ה-20 (עמודה תחתונה).
  • שיעורי אלימות בחברות מדינה ולא-מדינה: בסעיף זה מרכז פינקר נתונים כמותיים ממחקרים אנתרופולוגים וארכאולוגים, במטרה לבחון את ההשערה ההובסיאנית ולקבוע האם שלטון מדינתי מוריד או מעלה את שיעורי האלימות בחברות אנושיות. במספרים מוחלטים, מספרי האבדות בחברות השבטיות הקטנות הם זעירים בהשוואה לאלו של קרבות גדולים בין מדינות מרובות אוכלוסין. מבחינה אחת, מספר האבדות המוחלט הוא זה שמייצג את כמות הסבל הכללית הנגרמת כתוצאה מאלימות. אך מבחינה אחרת, אחוז האבדות מתוך כלל האוכלוסייה הוא זה שמייצג את מידת הסיכון לכל אחד מחבריה, ולפיכך את רמת האלימות. כאשר מחלקים את מספרי ההרוגים מאלימות במספר מקרי המוות הכללי מתגלה תמונה הפוכה: בחברות שבטיות של ציידים לקטים וציידים-חקלאים (פרהיסטוריות, היסטוריות וכאלו הקיימות בימינו) ממוצעי אחוז ההרוגים שנאמדו היו 14% עד 25% מכלל מקרי המוות, בעוד שבערי מדינה ובאימפריות במקסיקו הפרה-קולומביאנית נאמד אחוז ממוצע של 5%, באירופה של המאה ה-17 2% בלבד, ובאירופה במחצית הראשונה של המאה ה-20 (היינו בתקופת מלחמות העולם הראשונה והשנייה) כ-3%. במאה ה-21 בארצות-הברית, כלל ההרוגים מפשע אלים, מלחמה וכל הגורמים העקיפים המתלווים אליהם תורמים פחות מ-1% ממספר מקרי המוות הכללי.
    דרך מקובלת אחרת למדוד אבדות יחסיות מאלימות היא מספר ההרוגים בשנה לכל 100,000 נפש באוכלוסייה (להלן "קצב אבדות שנתי" או קא"ש). במדינות מערב אירופה כיום קא"ש הוא בקירוב 1; בארצות הברית בשנות ה-70 וה-80 הוא היה כ-10; בערים בעלות אחוז הפשיעה הגבוה ביותר בארצות הברית כמו דטרויט כ-45; בצרפת במאה ה-19 כ-70 ובגרמניה במחצית הראשונה של המאה ה-20 (כולל האבדות משתי מלחמות עולם) כ-140[3]. בשנת 2005 היה הקא"ש בעולם כולו (ובכלל זה פשע, מלחמות, מעשי טבח ואף רעב כתוצאה ממלחמות) כ-60. לעומת זאת הקא"ש הממוצע שמדדו מחקרים ב-27 חברות לא-מדינתיות היה 524.
    פינקר מסיק איפוא שרמת האלימות בחברות לא-מדינתיות גדולה בערך בסדר גודל מאשר בחברות מדינתיות, ובשני סדרי גודל מאשר במדינות המערב כיום. אמנם, השונות בין חברות לא-מדינתיות גדולה, ובכמה חברות שבטיות הנחשבות על ידי אנתרופולוגים כ"פציפיסטיות", כמו הסמאי בחצי האי המלאי, האינואיט בצפון קנדה ובאלסקה והבושמנים במדבר קלהרי, מלחמות כמעט שאינן ידועות. אך אפילו בחברות אלו, בדיקות יסודיות העלו מעשי רצח ואלימות המסתכמים בקא"ש גדול משמעותית מזה של חברות מדינתיות. השתלטות ממשלי מדינות מודרניות על אזורי המחיה של חברות שבטיות, אף שלעיתים היא מלווה באלימות משל עצמה, עדיין מורידה בדרך-כלל את רמת האלימות הכללית, בהתאמה לתחזית של השערת הלוויתן ההובסיאנית. פינקר מביא ציטוט של בן שבט בגינאה החדשה כי מאז החלת הממשל האוסטרלי שם "החיים טובים יותר כי אדם יכול לאכול בלי להביט מעבר לכתפו, ויכול לצאת בבוקר מביתו להשתין בלי שיירו בו חץ".
  • הציוויליזציה ואכזבותיה: המחקר המודרני מאשר איפוא את טענת הובס כי "כאשר חיו בני אדם ללא כוח מרכזי שיטיל עליהם את חתיתו, הם חיו במצב של מלחמה" וב"פחד תמידי וסכנת מוות אלים". אך המחקר גם מפריך טענות אחרות של הובס: בני חברות שבטיות אינם עסוקים באלימות רוב הזמן, הם משתפים פעולה באופן נרחב עם קרוביהם ובני-בריתם, חייהם רחוקים מלהיות "בודדים", והם "קשים, אכזריים ועניים" רק לפרקים. למעשה, המחקר גילה שהמהפכה הנאוליתית וערי המדינה הראשונות הרעו, ולא שיפרו, את רמת החיים ואיכות החיים הממוצעות, עקב העבודה המפרכת הנדרשת בחקלאות ובבניית יישובי קבע לאוכלוסיות גדולות. ממשלים ושליטים, אף שהקטינו את רמת האלימות הכללית, החליפו אותה בעריצות משלהם. מחקרים מצאו שחברות מדינה עתיקות הרבו יותר מחברות שבטיות בטבח נשים (להבדיל מחטיפתן), בהחזקת עבדים ובהקרבת קורבנות אדם. ה"לוויתנים" הראשונים פתרו איפוא בעיה אחת במחיר יצירת בעיות חדשות. פינקר מצטט את ההיסטוריון הרומאי טקיטוס: "פעם סבלנו מן הפשע וכיום אנו סובלים מן החוק".

פרק 3: תהליך התירבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תהליך התירבות

פינקר פותח את הפרק בנימה אישית, ומודה כי מאז ילדותו התקשה להבין את ההגיון מאחורי נימוסי השולחן של השימוש בסכין, עד שקרא את ספרו של נורברט אליאס "תהליך התירבות". פינקר מכנה את אליאס "הוגה הדעות החשוב ביותר שמעולם לא קראת". אליאס היה סוציולוג יהודי שנמלט מגרמניה לבריטניה מאימת השלטון הנאצי. ספרו תורגם לאנגלית רק בסוף שנות ה-60, ורק בשנות ה-80 הגיח מאלמוניותו כאשר, לדעת פינקר, הסתבר שהוא מציג את התאוריה היחידה המסוגלת להסביר את התגלית בדבר ירידת שיעור מקרי הרצח באירופה בכשני סדרי גודל מאז ימי הביניים ועד ימינו. תגלית זו, לדברי פינקר, הכתה חוקרים רבים בתדהמה וגרמה לו עצמו לכתוב את הספר.

  • ירידת שיעורי הרצח באירופה: חקר מסמכים היסטוריים מבתי משפט מאפשר לכמת את שיעורי הרצח בכמה מדינות באירופה במאות השנים האחרונות, לעיתים מאז המאה ה-12. בכולן מתגלה ירידה דומה, מקא"ש של 10 עד 100 בימי הביניים ועד כ-1 ופחות מכך בימינו. הקא"ש הגבוה של ימי הביניים באירופה עדיין נמוך מן הקא"ש הממוצע של כ-500 בחברות לא-מדינתיות (פרק 2).
  • הסברים לירידת שיעורי הרצח באירופה: אליאס לא הגה את התאוריה של תהליך התירבות להסברת הירידה ברצח (שכן נתונים אלו לא היו ידועים עדיין כשכתב את ספרו) אלא להסברת השינוי שתעד באורח חיי היומיום באירופה של מאות השנים האחרונות. בימי הביניים, האבירים נהגו כראשי כנופיות פשע וממשל מרכזי לא היה קיים. המלך היה רק רם המעלה מבין האצילים, ואת הממשל המקומי העביר במיקור חוץ לאצילים ולאבירים, שגבו יבולים ושרות צבאי מן הצמיתים שלהם. האצילים נהגו לתקוף תדירות את נחלות האצילים השכנים וצמיתיהם. פינקר מצטט את ההיסטוריונית ברברה טוכמן בספרה "ראי רחוק":

במלחמות פרטיות אלו נלחמו האבירים בזעם ובאסטרטגיה יחידה, שכללה נסיון להרוס את האויב באמצעות הריגה או הטלת מום ברבים ככל האפשר מצמיתיו ובהשמדת יבוליו, כרמיו, כליו, אסמיו ושאר המשאבים שלו. כתוצאה מכך, קורבנותיהם העקריים של הצדדים הנצים היו הצמיתים שלהם.

אלימות הייתה מקובלת גם בין פשוטי העם. למשל, במשחקי ספורט פופולרים, שחקנים שידיהם נקשרו מאחוריהם היו צריכים להרוג חתול ממוסמר לעמוד בנגיחות ראש, תוך סכנה לספוג שריטות בפניהם, או לרדוף אחר חזיר במטרה להרגו באלות. נוהג נפוץ שהוליד מספר פתגמים בשפה האנגלית היה קיצוץ האף לאנשים כדי לביישם או להענישם. פינקר מצטט מתוך ספרו של אליאס:

אין זאת שאנשים היו מהלכים תמיד במבטים נזעמים ובמצב רוח קרבי. נהפוך הוא – לפני רגע הם התבדחו זה עם זה, בדיחה שהפכה ללעג, ולפתע מתוך הצחוק הם מצאו את עצמם בתוך נקמת דם. הרבה מתכונות האופי שנראות לנו היום כסותרות זו את זו – עוצמת האדיקות הדתית שלהם, פחדם מן הגהינום, תחושות האשם שלהם, התפרצויות השמחה והעליזות, השתלהבות היצרים הפתאומית והעוצמה הבלתי-נשלטת של האלימות והרגזנות שלהם – כל אלו, ושינויי מצב הרוח התכופים, הם למעשה סימפטומים של מבנה אחד ויחיד של חייהם הרגשיים. יצרים ורגשות בוטאו באופן חופשי, ישיר ופתוח מאשר בזמנים מאוחרים יותר. רק לנו, בתקופה שבה הכל מתון ומחושב יותר, וסוגים שונים של טאבו חברתי בנויים עמוק לתוך מרקם החסכנות והאיפוק שלנו, עוצמה גלויה זו של אדיקות, מריבה ואכזריות נראית כסתירה.

אליאס תיעד את השינוי ההיסטורי בהתנהגות אנשים באמצעות ספרי הדרכה לנימוסים והליכות, דוגמת מדריך הנימוסים משנת 1530 של אראסמוס מרוטרדם שהיה רב מכר באירופה במשך שתי מאות. ההוראות במדריכים אלו מגלות את מנהגיהם הנפוצים של האנשים: אל תעשה את צרכיך בפרוזדורים, בחדרי מדרגות ובארונות; אל תיגע באבריך המוצנעים בציבור; אל תמחה את אפך במפת השולחן; כשאתה יורק, הזהר פן תפגע באנשים אחרים; אל תאכל באצבעותיך; אל תציע לאחרים מזון ממנו כבר נגסת; אל תירק עצמות, חרצנים וקליפות ביצה לתוך ידך או על הרצפה. הוראות מעין אלו נראות כיום כאלו שייתן הורה לילדו בן השלוש, ולא פילוסוף ידוע לציבור הקוראים המשכילים שלו. אליאס הצביע על כך שנימוסים הנראים לנו היום כטבע שני היו חייבים להלמד באופן מודע. רבים מן הנימוסים נגעו להתנהגות עם סכינים, אותם נשאו מרבית האנשים בימי הביניים דרך קבע: אל תשתמש בסכין לחיטוט בשיניך; אל תשתמש בסכין להצביע על מישהו; אחוז את הסכין באצבעותיך ולא באגרופך; העבר סכין לאדם אחר כשניצבו תחילה. המזלג הוכנס לשימוש באירופה בתקופה זו כתחליף לאכילה עם סכין. אליאס הצביע על תהליך שינוי שלדעתו היה חברתי ופסיכולוגי כאחת, בו למדו אנשים באירופה בהדרגה לשלוט בדחפיהם ולמתן את התנהגותם הציבורית.
אליאס סבר שסיבה ישירה לתהליך התירבות הייתה התחזקות ה"לוויתנים": מלכים, ממשלים מרכזיים ומערכות משפט באירופה. רצח בייחוד הפך לעברה נגד הממשל המרכזי. משפטי רצח כבר לא נקראו בנוסח "אלמוני נגד פלמוני" אלא בנוסח "הכתר נגד אלמוני" ולבסוף בארצות-הברית "העם נגד אלמוני" ו"המדינה נגד אלמוני". הסיבה השנייה שהציע אליאס לתהליך התירבות הייתה התפתחות הטכנולוגיה והמסחר באירופה: כדי להצליח בעסקיהם ובפעילותם הציבורית, אנשים נדרשו יותר ויותר לשתף פעולה עם אנשים אחרים מאזורים ומחוגים חברתיים שונים, ולהתחשב בדעותיהם ובנוחותם.
סצנה מתוך האופרה רומיאו ויוליה מתארת קרב רחוב בין בתי אצולה. בסצנה מקבילה בגרסה מודרנית למחזה, סיפור הפרברים, הצדדים היריבים הם כנופיות נוער מן המעמד הנמוך.
  • אלימות ומעמד: בכל מקום שבו תועד תהליך הירידה בשיעורי הרצח באירופה, הובילו אותו המעמדות הגבוהים. בימי הביניים, בני המעמדות הגבוהים היו אלימים כמו פשוטי העם אם לא יותר. גברים בני-אצולה חגרו חרבות בחיי היומיום ולא היססו להשתמש בהן בתגובה לעלבונות. שרשרת תגובות אלימות לעיתים הציתה קרבות רחוב בין חבורות אצילים. היסטוריונים תעדו ירידה חדה ברמת האלימות של המעמדות הגבוהים מאז סוף ימי הביניים, ובמאה ה-21 כמעט כל מעשי הרצח במדינות המערב מבוצעים בשוליהם של מעמדות סוציו-אקונומים נמוכים. לדעת פינקר זה משום שהמעמדות המבוססים יכולים לסמוך על מערכת החוק לספק להם הגנה וצדק. פינקר מצטט מאמר מפורסם[4] של הסוציולוג האמריקאי דונלד בלק(אנ') כי רוב מה שמכונה "פשע" הוא מנקודת מבטו של הפושע "עשיית צדק". לפי סטטיסטיקה הידועה לקרימינולוגים, רק כ-10% ממעשי הרצח מתוכננים מראש כאמצעי להשגת רווח מעשי כלשהו, ורובם הגדול מבוצעים מטעמים הנראים לרוצח כמוסריים: נקמה, תגמול או מניעת עוול כלשהו, תכופות באופן בלתי-מתוכנן כתוצאה מריב שהסלים, לעיתים בין מכרים ואף בין בני משפחה (ראו גם בפרק 8, "פער ההצדקה והמיתוס של רוע טהור"). אנשים בשולי המעמד הנמוך מתקשים לפנות אל החוק לעזרה משום שהחוק פחות יעיל בטיפול בהם, ומשום שתכופות הם עצמם עוברים על החוק, ולתפיסתם הם נאלצים לעשות "צדק לעצמם". תהליך התירבות לא מנע איפוא אלימות לחלוטין, אבל דחק אותה לשולי החברה.
  • אלימות מסביב לעולם: מדינות מערב אירופה הובילו את מגמת הירידה בשיעורי הרצח, ומרבית מדינות העולם הלכו בעקבותיהן, אך הן עדיין מובילות במאה ה-21. יתר על כן, בתוך כל מדינה בפני עצמה יש חלוקה גאוגרפית של שיעורי הרצח, כאשר אזורי ספר נידחים ואזורים הרריים בדרך-כלל מפגרים בירידה אחרי המרכזים העירוניים. מלחמות שבטיות אפיינו את אזורי ההיילנדס בסקוטלנד עד המאה ה-18, ואת סרדיניה, סיציליה ומונטנגרו עד המאה ה-20. הקא"ש החציוני במדינות העולם כולו בתחילת המאה ה-21 לפי דו"חות של האו"ם הוא 6 עד 9, גדול משמעותית מזה של אירופה כיום (כ-1) אך נמוך בהרבה מזה של אירופה בימי הביניים. המדינות המועדות ביותר לפשיעה אלימה הן רוסיה, מדינות אפריקה שמדרום לסהרה וכמה ממדינות אמריקה הדרומית, רובן מדינות הסובלות ממלחמות אזרחים ומשלטון מרכזי מושחת ובלתי-יעיל. במרבית מדינות העולם מחוץ לאירופה לא הוצג תעוד היסטורי אמין של שיעורי הרצח במאות השנים האחרונות, ולכן לא ניתן עדיין להראות, כפי שחושד פינקר, כי בסין ובשאר מרכזי תרבות מחוץ לאירופה התרחש תהליך תירבות מקביל ובלתי-תלוי מתהליך התירבות האירופי.
  • אלימות בארצות הברית: ההיסטוריה של שיעורי הרצח בצפון אמריקה סבוכה עקב המגוון של אזורים שונים וקבוצות מהגרים שונות שהגיעו בתקופות שונות. ארצות הברית עברה אף היא את תהליך התירבות – ירידה מקא"ש של כ-100 במאה ה-17 עד פחות מ-10 במאה ה-21. עם זאת ארצות הברית כיום יוצאת דופן ברמת האלימות שלה בין המדינות הדמוקרטיות המערביות – שיעורי הרצח בה גדולים משמעותית משל מערב-אירופה וקרובים לאלו של החציון העולמי. למעשה, במדינות ניו אינגלנד וברצועה צרה בצפון ארצות הברית שיעור הרצח קרוב לשיעור המערב-אירופי, בעוד שבמדינות הדרום שיעורי הרצח הדומים לשל העולם השלישי. שיעורי הרצח אצל אמריקאים ממוצא אירופי ואצל אפרו-אמריקאים היו דומים עד כמחצית המאה ה-19, אבל מאז ירדו אצל הראשונים ועלו אצל האחרונים. שיעורי הרצח ב"מערב הפרוע" היו גבוהים בסדר גודל מאלו שבמזרח. פינקר מנתח כל אחד מתהליכים אלו ומסביר אותו לאור ההשערה של תהליך התירבות – אפרו-אמריקאים ואנשי הדרום והמערב נטו פחות, כל ציבור מסיבותיו הוא, לקבל עליהם את שלטון החוק המרכזי והסדר הציבורי.
  • נסיגה בתירבות בשנות ה-60: ברבות ממדינות מערב אירופה, בקנדה ובייחוד בארצות הברית, שיעורי הרצח עלו פי שניים ויותר החל משנות ה-60 של המאה ה-20 למשך מספר עשורים, למרות הצמיחה הכלכלית והעלייה בתעסוקה וברמת החיים. פינקר בודק ופוסל הסברים דמוגרפים לתופעה כתוצאת הבייבי בום שלאחר מלחמת העולם השנייה. במקום זאת הוא סבור שהעלייה הייתה תוצאת לוואי של התרבות הפופולרית במדינות המערב בשנות ה-60, שחשדה ומרדה בממשלים המרכזיים, במעמדות הגבוהים, במוסדות החברה ובנורמות ציבוריות, ולעומת זאת עודדה אינדיבידואליזם, פריקת עול וסיפוק תשוקות. לפי אליאס, ביטוי בולט של תהליך התירבות מאז ימי הביניים היה הטבע השני של נימוסים בציבור, היגיינה אישית ושליטה עצמית – אותו ביטוי שהתרבות ההיפית מרדה נגדו[5].
  • תירבות מחדש בשנות ה-90: מאז תחילת שנות ה-90 יורדים שיעורי הרצח ופשע אחר בארצות הברית בחזרה לרמות הנמוכות שאפיינו את שנות ה-50, וירידה דומה מתרחשת בקנדה ובמדינות מערב-אירופה. ירידה זו הפוכה למגמה שחזו בשעתו קרימינולוגים ידועים, ואיננה נמצאת במתאם עם מדדים כלכליים שונים. פינקר דוחה את ההסבר הפופולרי שהציעו מחברי הספר פריקונומיקס כתוצאת הלגליזציה של הפלות בארצות הברית מאז שנות ה-70, ומציע שילוב של אכיפת חוק יעילה יותר עם תרבות זכויות אדם המעודדת ביטוי אינדיבידואלי כל עוד אינו פוגע בזכויותיהם ובביטחונם של אנשים אחרים (ראו גם פרק 7).

פרק 4: המהפכה ההומניטרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – עידן הנאורות
פרשנים וחוקרי מקרא מחשיבים את סיפור עקדת יצחק כאמירה נגד קורבן אדם. ציור העקדה המפורסם מאת רמברנדט נבחר לעטר את כריכת המהדורה האנגלית של הספר.

אירופה הנוצרית של ימי הביניים והעת החדשה המוקדמת הייתה תרבות של אכזריות. עינויים מוסדו בחסות הממשלים המרכזיים והמקומיים, והיו קבועים בחוק, שפסק ניקור עיניים, סימון בברזל לוהט, קטיעת ידיים, אפים ולשונות, וצורות אחרות של הטלת מום לפשעים קטנים. הוצאות להורג ציבוריות היו אורגיה של סדיזם, שהאריך יסורי גסיסה בשיטות כמו שריפה על המוקד ותלייה, גרירה וביתור. עינויים נפסקו ובוצעו על ידי הכנסייה עצמה בתקופות האינקוויזיציה, ומלחמות דת וציד מכשפות היו נפוצים. בפרק זה עוסק פינקר בשינוי ההיסטורי שחל בתרבות זו. המהפכה ההומניטרית התרחשה תוך פרק זמן קצר של כמה מאות שנים בלבד.

  • הריגה מבוססת אמונות תפלות: הקרבת בני אדם לאלים מגונה כבר במקרא, וכן ביוון וברומי העתיקים, ולמרות זאת נזכרת בכל התרבויות העתיקות הגדולות, למשל בסיפורי בת יפתח ואיפיגניה. האימפריה האצטקית יצאה למלחמות נגד שכניה לצורך שביית קורבנות אדם לאלים. בשומר, במצריים, בסין וביפן הקדומות קברו לפעמים אנשי מעלה ביחד עם עבדיהם, משרתיהם או פילגשיהם החיים, ובהודו היו אלמנות שנשרפו על מדורות הקבורה של בעליהן, מנהג שנאסר על ידי השלטונות הבריטים רק במאה ה-19. אך פינקר מציין שבמרבית התרבויות בוטלו מנהגי קורבן אדם ביוזמת התושבים והשליטים המקומיים. בשנת 2 לפנה"ס נקבר אחיו של קיסר יפן וכמקובל נקברו עמו בחיים אנשי הפמליה שלו. צעקותיהם ובכיים שנשמעו במשך מספר ימים החרידו את הקיסר, ומספר שנים לאחר מכן כאשר קבר את אשתו, ציווה לשנות את המנהג ולהניח בקבר פסלי חרס במקום אנשים חיים. באירופה של הרנסאנס ועידן הנאורות, הוגי דעות דוגמת ארסמוס מרוטרדם, מישל דה מונטן ותומאס הובס עצמו הצביעו על הכשל הלוגי שבשימוש בעינויים כדי לחלץ וידויים מ"מכשפות". פינקר מצטט תיאור מתוך ספר על תולדות העינויים של הסופר האמריקאי דניאל מאניקס:

דוכס בראונשווייג בגרמניה הזדעזע משיטותיהם של האינקוויזטורים בדוכסות שלו, וביקש משני מלומדים ישועים נודעים לפקח על החקירות. לאחר בדיקה מפורטת אמרו הישועים לדוכס: "האינקוויזיטורים עושים את חובתם. הם אוסרים רק אנשים שנחשדו בווידוי של מכשפות אחרות."
"בואו איתי אל חדר העינויים" הציע הדוכס. הכמרים הלכו אחריו למקום שבו אשה אומללה הייתה מתוחה על סד העינויים. "תנו לי לחקור אותה", הציע הדוכס. "אשה, את מכשפה שהודתה. אני חושד בשני אנשים אלו שהם מכשפים. מה את אומרת על כך? תליינים - עוד סיבוב של הסד."
"לא, לא!" זעקה האשה, "אתה צודק! ראיתי אותם פעמים רבות בשבתות. הם יכולים להפוך את עצמם לתיישים, זאבים וחיות אחרות".
"מה עוד את יודעת עליהם?" דרש הדוכס.
"כמה מכשפות ילדו ילדים שלהם. אשה אחת ילדה להם שמונה ילדים. לילדים יש ראשי קרפדות ורגלי עכבישים."
הדוכס פנה אל הישועים הנדהמים: "האם אשלח אותכם לעינויים עד שתודו, חברי?"

Cautio Criminalis, מאת פרידריך שפיי
הדוכס בתיאור הוא קרוב לודאי מתיאס, דוכס בראונשווייג-לינברג. אחד משני המלומדים הישועים היה פרידריך שפיי, אשר בשנת 1631, הוציא את ספרו Cautio Criminalis בו הביע עמדה נחרצת בעד ביטול החקירה בעינויים של חשודות בכישוף בגרמניה.
אוטו דה פה של קתרים בניהולו של דומיניקוס הקדוש המתואר בציור משנת 1475
  • הריגה מבוססת אמונות תפלות: אלימות נגד מחללי שם וכופרים: בסעיף זה משרטט פינקר את ההיסטוריה של מלחמות דת באירופה מאז ימי הביניים. בין שנת 1095 ל-1208 טבחו הצלבנים כמיליון יהודים ומוסלמים. מכיוון שכל אוכלוסיית האדם באותן שנים מנתה כ-400 מיליון, כשישית מן האוכלוסייה בראשית המאה ה-20, מספר זה שקול מבחינה יחסית לששת מיליוני היהודים שנקטלו בשואה. במאה ה-13 נטבחו בדרום צרפת כ-200 אלף קתרים במסע הצלב האלביגנזי משום שהכנסייה הקתולית ראתה בהם כופרים ומינים, ומספרם של קורבנות האינקוויזיציה הספרדית לבדה מן המאה ה-15 ועד ה-18 מוערך ב-350 אלף. היסטוריונים כוללים במלחמות הדת האירופיות במאות ה-16 וה-17 את מלחמות ההוגנוטים בצרפת (1562–1594), מלחמות העצמאות ההולנדיות (1568–1648), מלחמת שלושים השנים (1618–1648), מלחמת האזרחים האנגלית (1642–1648), מלחמות אליזבת הראשונה באירלנד, בסקוטלנד ובספרד (1586–1603), ומלחמות קרל החמישי במקסיקו, בפרו, בצרפת ובאימפריה העות'מאנית (1521–1552). אף שלכל המלחמות האלו היו גם מניעים פוליטיים וטריטוריאליים חשובים, הדתות השונות של הצדדים הלוחמים היו מניע עיקרי לעימות. במלחמת שלושים השנים לבדה מוערך מספר הקורבנות ב-5.75 מיליונים, אשר באחוזים מאוכלוסיית אירופה באותו זמן שקולים למספר הקורבנות באירופה במלחמת העולם השנייה[6]. פינקר דן בשאלה מדוע פסקו מלחמות הדת באירופה כמעט לחלוטין לאחר המאה ה-17. לדעתו, האידאולוגיות של עידן הנאורות קידשו פחות ופחות את הישארות הנפש ויותר ויותר את חיי האדם. רציונליסטים כמיכאל סרווטוס, ברוך שפינוזה, ג'ון לוק ופרנסיס בייקון טענו ששום דת וזרם אינם מצליחים להוכיח שהם נכונים מאחרים, והטיפו לחופש דת. אמנציפציה ליהודים ולמיעוטים דתיים אחרים הונהגה במרבית מדינות אירופה החל מן המהפכה הצרפתית.
  • עונשים אכזריים ויוצאי דופן: צורות שונות של עינויים והטלת מומים שימשו כעונש לא רק לכופרים ומכשפות, אלא גם על הפרת חוקים חילוניים. בעונשים כאלו הייתה תועלת מעשית למשטרים שהטילו אותם, שכן עינוי פומבי של אדם אחד היה עשוי להרתיע צופים רבים מביצוע עברות ולהפוך אותם לנתינים כנועים יותר. אך מחזות פומביים של אכזריות וייסורים היו פופולרים אפילו ללא תועלת מעשית כלשהי, משום שהצופים נהנו מהם. בפריז במאה ה-16, שרפת חתולים הייתה סוג מקובל של בידור פופולרי. הצופים, ובהם מלכים ואצילים, צווחו מצחוק כאשר החיות המיללות מכאבים נחרכו, נצלו ולבסוף נשרפו כליל. צורות בידור פופולריות אחרות היו קרבות כלבים, קרבות תרנגולים, ריצות פרים, שיסוי בדובים(אנ') ו"הוצאות להורג" פומביות של בעלי חיים "פושעים"[7]. פינקר מציין שאפילו אנשים שלא נהנו מצפייה בעינויים גילו אדישות מעוררת צמרמורת. ביומנו המפורסם של סמיואל פיפס נמצא כתוב:

יצאתי לצ'רינג קרוס לחזות במייג'ור גנרל הריסון נתלה, נגרר ומבותר. הוא נראה עליז ככל שניתן לצפות מאדם במצבו. הוא בותר לבסוף וראשו וליבו הוצגו לקהל, והיו הרבה קריאות עידוד... משם המשכתי לבית אדוני, לקחתי את קפטן קטאנס ומר שיפלי לפונדק הסאן, והזמנתי לנו ארוחת צדפות.

בסוף המאה ה-16 החלה כליאה בבית סוהר להחליף עינויים והטלת מומים כעונש לעברות קטנות, אך המאה ה-18 הייתה נקודת המפנה בהיסטוריה של אכזריות ממוסדת בתרבות המערב. באנגליה ביקרו רפורמות את "האכזריות והברבריות" בבתי הכלא של המדינה, ופורסמו תאורים גרפיים מזעזעים של הוצאות להורג שהשפיעו רבות על הציבור. וולטר ומונטסקייה היו בין ראשי המבקרים בצרפת, ובארצות הברית הרופא והאב המייסד בנג'מין ראש. רב המכר משנת 1764 "על הפשעים ועל העונשים" של הכלכלן האיטלקי צ'זארה בקאריה היה בעל ההשפעה הרחבה ביותר, בין השאר על וולטר, דידרו, תומאס ג'פרסון, ג'ון אדמס וג'רמי בנת'ם. בקאריה קבע לראשונה שהתכלית הלגיטימית של עונש איננה נקמה, אלא אך ורק הרתעת אנשים מלגרום נזק רב אף יותר מן העונש לאנשים אחרים. אף שאפיפיור כלל את הספר ברשימת הספרים האסורים של הוותיקן, תוך מספר עשורים נאסרו עינויים כעונש בכל מדינות המערב ובכלל זה בארצות הברית, שם התיקון השמיני לחוקה אסר "עונשים אכזריים ויוצאי דופן". בסוף המאה ה-18 ובתחילת המאה ה-19 גם נחקקו החוקים הראשונים שאסרו התעללות בבעלי-חיים, במידה רבה בהשפעתו של בנת'ם.
תצלום גבו המצולק מהצלפות שוט של עבד נמלט, שהופץ על ידי התנועה לביטול העבדות בארצות-הברית החל משנת 1863, היה אחד השימושים הראשונים במדיום הצילום לעורר דעת קהל.
  • עונש מוות: לאורך מרבית ההיסטוריה היה עונש מוות מקובל גם לעברות שהיום נחשבות כקלות. במהלך שנת 1822 עדיין נידונו 222 בריטים למוות, בין השאר על כייסות, זיוף, שוד מכלאת ארנבות וכריתת עץ, במשפטי בזק שנמשכו בממוצע שמונה וחצי דקות כל אחד[8]. אך פחות מארבעים שנה מאוחר יותר, במהלך שנת 1861, נידונו 4 בריטים בלבד למוות. החל מן המאה ה-19 נידונו למוות כמעט רק על רצח ובגידה, ומרבית מדינות אירופה ביטלו לבסוף את עונש המוות לחלוטין. ארצות הברית היא אחת המעטות בעולם המערבי בה קיים עדיין עונש המוות, אך גם 17 ממדינות ארצות הברית ביטלו אותו, ובאותן מדינות שבהן הוא עדיין קיים רשמית, השימוש בו נדיר מאוד אפילו כעונש על רצח.
  • עבדות: העבדות הייתה חוקית ומקובלת בתרבויות רבות לאורך מרבית ההיסטוריה, ובכלל זה בתקופת המקרא, ביוון וברומי העתיקות. אפילו באתונה העתיקה חלוצת הממשל הדמוקרטי, 35% מן האוכלוסייה היו עבדים. בין המאות ה-16 וה-19 מתו כמיליון וחצי אפריקאים בספינות עבדים בסחר העבדים האטלנטי. רבים נוספים מתו כשהובלו לנמלי הים באפריקה או למזרח התיכון, ומספר הקורבנות הכללי מוערך ב-17 מיליונים לפחות, אך ייתכן שהוא מגיע ל-65 מיליונים[9]. פינקר דן בסיבות שהוליכו את כל מדינות המערב לבטל את העבדות במאה ה-19. הכלכלן אדם סמית טען שעבדות יקרה מעבודת אנשים חופשיים, אך בעלי העבדים עצמם לא הסכימו עם טענה זו, ובדרך-כלל היה צורך לאלץ אותם לשחרר את עבדיהם. בריטניה, בעצמה אחת המשתתפות העיקריות בסחר העבדים האטלנטי, הוציאה את העבדות מחוץ לחוק ב-1807, ביטלה אותה ברחבי האימפריה שלה ב-1833, והחל משנת 1840 אף דרשה ממדינות אחרות לבטל את העבדות, לפעמים תוך שימוש בסנקציות כלכליות ובפעולות מלחמתיות של הצי המלכותי. בארצות הברית נדרשה המלחמה הגדולה בהיסטוריה של יבשת אמריקה, מלחמת האזרחים האמריקנית, כדי לאלץ את מדינות הדרום לבטל את העבדות. מרבית ההיסטוריונים מסכימים שהסיבה העיקרית לביטול העבדות הייתה הומניטרית, ולא כלכלית. עדויות כתובות דוגמת ספרו של העבד הנמלט פרדריק דאגלס ויצירות ספרותיות כמו אוהל הדוד תום של הארייט ביצ'ר סטואו היו בעלות חשיבות רבה לגיוס דעת הקהל. אף שצורות בלתי-חוקיות שונות של עבדות ממשיכות להתקיים בעולם גם במאה ה-21, הן אסורות בחוק של כל המדינות, וכלכלות מרכזיות אינן מתבססות עוד על עבודת עבדים.
  • עריצות ואלימות פוליטית: שליטים וממשלים מרכזיים במהלך ההיסטוריה, אליהם התייחס תומאס הובס כ"לוויתנים" (ראו בפרק השני), תכופות הפקיעו לעצמם את הזכות הבלעדית להפעלת אלימות חוקית. אך הם השתמשו בה לא רק על-מנת למנוע אלימות חמורה אף יותר בין נתיניהם, כפי שקיווה הובס, אלא גם לטובת עצמם. עריצים תכופות מימשו את יכולתם להפעיל אלימות כדי לפגוע, להרוג ולענות יריבים פוליטיים, ובמקרים אחרים אף ללא סיבה הגיונית כלשהי, אלא רק מתוך גחמות רגעיות או שגעון. לפיכך טוען פינקר כי לאחר שהממשלים המרכזיים הצליחו להוריד באופן ראשוני את רמת האלימות האופיינית לחברות שבטיות, הורדה נוספת של רמת האלימות בדרך כלל הצריכה בקרה ופיקוח על אלימות הממשל המרכזי עצמו. הוגי הדעות של עידן הנאורות תכננו שיטות ועקרונות ממשל דמוקרטיים, כמו רעיון הפרדת הרשויות של מונטסקייה, בתקווה לרסן את כוחם של מנהיגים ולהפוך אותם מעריצים אלימים למשרתי הציבור ומגיניו. הממשלים הדמוקרטים הראשונים שהוקמו במאות ה-18 וה-19 עדיין סבלו מבעיות ומסתירות חמורות. למשל הכרזת העצמאות של ארצות הברית הצהירה על העקרון הבסיסי לפיו כל בני האדם נולדו שווים, ולמרות זאת נאלצה להשלים בתחילה עם קיום העבדות במדינות הדרום. אך 87 שנים לאחר מכן יושם לבסוף העקרון גם לשחרור העבדים.
  • מלחמה גדולה: לדעת פינקר, מרבית הכובשים והמצביאים לאורך ההיסטוריה לא חשבו שיש דבר מגונה במלחמה מוצלחת, ולכן גם לא חשו צורך להצדיק יציאה למלחמה, כמו באמירתו המפורסמת של יוליוס קיסר: "באתי, ראיתי, כבשתי"[10]. רק מקורות פציפיסטים מעטים בעת העתיקה ובימי הביניים התייחסו למלחמה כאל דבר רע מטבעו, למשל חזון ישעיהו במקרא או תורת הפילוסוף הסיני מו דזה שראתה במלחמה סכום של מעשי רצח רבים. בעידן הנאורות באירופה התחזקו עמדות פציפיסטיות, והוגים רבים עשו שימוש בסאטירה כדי להמחיש את האבסורדיות של המלחמה ואת המוות, הסבל והנזק הנגרמים למרבית המעורבים בה משני הצדדים. ראיית המלחמה כדבר שלילי מעיקרו נפוצה יותר ויותר בציבור, והמנהיגים נאלצו להצדיק יציאה למלחמה, בדרך-כלל באמצעות הטלת האשמה על הצד היריב. הוגי עידן הנאורות זיהו ברובם את הבעיה העיקרית בעמדה הפציפיסטית: הצורך בשיתוף פעולה מצד האויב. בחיבור(אנ') משנת 1795 הציג הפילוסוף הגרמני עמנואל קאנט את שלושת התנאים הדרושים לדעתו לשלום אמיתי ותמידי בעולם: שלטון דמוקרטי[11] בכל מדינות העולם; חוק בינלאומי מושתת על פדרציה של מדינות חופשיות, ואזרחות עולמית שתאפשר לכל אדם לגור בכל מדינה בלי לחשוש מרדיפות.
  • מהיכן המהפכה ההומניטרית? תוך כמאה שנה בלבד במאות ה-18 וה-19 בוטלו איפוא במדינות המערב מנהגים אכזריים ואלימים רבים שרווחו במשך אלפי שנים, ואחרים שלא נעלמו לחלוטין לפחות הוצאו מחוץ לחוק. פינקר מכנה שינוי דרמטי זה "המהפכה ההומניטרית", ודן במספר השערות אפשריות שהוצעו לסיבותיו. השערה אחת היא שזוהי תוצאת תהליך התירבות (פרק 2). הירידה התלולה במקרי הרצח ופשע אלים אחר באירופה אולי הקטינה את הדרישה לעונשים חמורים, והסלידה שפיתחו אנשים כלפי זוהמה וחוסר נימוס אולי הוליכה גם לסלידה מוסרית נגד מנהגים אכזריים. אך פינקר מעיר שתהליך התירבות הקדים את המהפכה ההומניטרית במאות שנים. השערה אחרת מציעה שהשיפור בתוחלת החיים וברמת החיים באירופה גרם לאנשים לייחס ערך רב יותר לחייהם ולרווחתם, כמו גם לאלו של אנשים אחרים. המדינות העשירות באירופה בתקופה זו, כמו אנגליה והולנד, היו אכן גם חלוצות הומניטריות, אך השיפור ההיסטורי הדרמטי ביותר בעושרם של אנשים ומדינות באירופה תועד רק בסוף המאה ה-19 ובמאה ה-20, כתוצאה מן המהפכה התעשייתית. עם זאת, שינוי טכנולוגי באירופה שהקדים את המהפכה התעשייתית היה הופעת הדפוס והתרחבות האוריינות. מחקרים היסטוריים מעידים על זינוק בתפוצתם של ספרים במאה ה-18, ולראשונה למדה למעלה ממחצית האוכלוסייה קרוא וכתוב.

"ואין ליהודי עיניים? אין ליהודי ידיים, איברים, צורה, חושים, מאוויים, רגשות? ולא כמו הנוצרי מאותו הלחם הוא אוכל, באותם כלי נשק הוא נפצע, באותן מחלות הוא מתייסר, באותן רפואות הוא מתרפא, באותו קיץ חם לו ובאותו חורף קר לו? אם תדקרו אותנו - לא נזוב דם? אם תדגדגו אותנו - לא נצחק? אם תרעילו אותנו - לא נמות? ואם תתעללו בנו - האם לא נתנקם?"

(נאום שיילוק מתוך "הסוחר מוונציה" מאת ויליאם שייקספיר, מצוטט בספרו של פינקר כדוגמה לכך שהוגים רציונלים מסיקים שטבע האדם זהה גם אצל עמים, גזעים, מגדרים ותרבויות אחרות)
  • עליית האמפתיה וחשיבות חיי אדם: הפילוסוף פיטר סינגר סבור שבמהלך ההיסטוריה הרחיבו אנשים את המעגל החברתי שאליו הם חשים אמפתיה, מבני משפחה וחברים קרובים לשכנים, לאנשים זרים ואף לבעלי-חיים. אדם הרגיל לדמיין את העולם מנקודת מבטם של אנשים זרים יתקשה לחזות בסבלם. בסעיף זה מציע פינקר שגורם עיקרי להתרחבות מעגל האמפתיה היה התפשטות האוריינות. הקריאה מאפשרת לבני-אדם לחוות את העולם מנקודת מבטו של אדם זר, ולפיכך להזדהות עמו. סיפורת עלילתית בייחוד מפתה את הקורא לחוות את המציאות מנקודת המבט של דמויות ספרותיות העשויות להיות שונות עד מאוד ממנו. המאות ה-18 וה-19 באירופה, בעיצומה של המהפכה ההומניטרית, היו גם נקודת מפנה בהתפחותה של סוגת הרומן, שהגיע לשיאים חדשים של פופולריות. בניגוד למיתולוגיה, כתבי דת ושירה אפית, שהיו צורות הספרות הפופולריות עד אז, הרומן עוסק בחייהם של אנשים רגילים מתקופתו של הקורא. בנוסף על אוהל הדוד תום, רומנים שהייתה להם השפעה הומניטרית ישירה היו אוליבר טוויסט וניקולס ניקלבי של הסופר האנגלי צ'ארלס דיקנס, שפתחו עיני קוראים להתעללות בבתי יתומים ובהעסקת ילדים, והרומנים שנתיים לפני התורן של ריצ'רד הנרי דאנה וז'קט לבן של הרמן מלוויל, אשר תרמו לביטול עונשי המלקות למלחים.
  • הרפובליקה של האותיות וההומניזם של הנאורות: בסעיף זה מתאר פינקר את האופן שבו היו האנשים המשכילים של עידן הנאורות מקושרים זה עם זה, באמצעות הוצאת ספרים וחליפת מכתבים, וכן דרך פגישות פנים אל פנים במרכזי הערים הקוסמופוליטיות כמו לונדון, פריז ואמסטרדם, שגדלו מאוד באותה תקופה. פינקר מודה כי לא ניתן לקבוע בוודאות שהפריה הדדית כזו של רעיונות הייתה חייבת להוליך למהפכה הומניטרית דווקא, במקום לכיוון ההפוך, אך בעצמו מאמין שהייתה זו תוצאה בלתי-נמנעת. לדעתו, כאשר "סוכנים רציונלים"[12] דנים זה עם זה בחופשיות על הפתרונות המיטביים, בלתי-נמנע שפתרונות אלו יהיו פתרונות הומניסטים המבוססים על שיתוף פעולה עמוק ונרחב יותר. למרות הבדלים שטחיים בין השקפות ותורות שונות, ההסכמה הכללית בין הוגי עידן הנאורות על המתודות האוניברסליות של חשיבה רציונלית, ספקנות ומדע הייתה חייבת להוליך, להשקפת פינקר, למסקנות דומות בעלות השלכות מוסריות: שיש טבע משותף לכל בני האדם, שטבע זה איננו מושלם אך ניתן לשיפור באמצעות חשיבה וחינוך, ושפתרונות עדיפים לטובת הכלל יושגו באמצעות דיון רציונלי. פינקר מזהה מסקנות אלו ברעיונותיהם המוסריים של גדולי עידן הנאורות: השקפת הנצחיות של שפינוזה(אנ'), האימפרטיב הקטגורי של קאנט, האמנה החברתית של הובס ורוסו, וקביעת לוק וג'פרסון שכל בני-האדם נולדו שווים בלי הבדל דת, מין וגזע.
  • תירבות ונאורות: בעקבות עידן הנאורות באה המהפכה הצרפתית, שלאחר תקופה קצרה מאוד של דמוקרטיה הדרדרה לשלטון הטרור ולמלחמות הנפוליאוניות. פינקר אינו סבור שיש להאשים את הנאורות בתוצאות המהפכה הצרפתית, אבל דן בביקורתו של הפילוסוף השמרן אדמונד ברק. ברק טען שרק מנהגים חברתיים בדוקים ומנוסים שהוכיחו את עצמם לאורך מאות ואלפי שנים, כגון אריסטוקרטיה, מסורות דת וערכי משפחה, מסוגלים לשמור על החברה האנושית מהדרדרות לאנרכיה הובסיאנית אלימה. לעומתם, מהפכות דוגמת אלו שהציעו הוגי עידן הנאורות לא נוסו מעולם, ולמרות כוונותיהן הטובות הן עלולות לגרום הרבה יותר נזק מאשר תועלת. פינקר מסכים שהתקדמות מספקת של תהליך התירבות בחברה עשויה להיות תנאי מקדים להצלחתה של מהפכה הומניטרית, ושלנורמות מבוססות בחיי היומיום יש חשיבות חיונית. בהכרזת העצמאות של ארצות הברית, אשר המהפכה שלה הצליחה יותר מן המהפכה הצרפתית, נאמר כי "הזהירות מכתיבה שאופני ממשל ותיקים לא ישונו מטעמים בני-חלוף וקלי-משקל".

פרק 5: השלום הארוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית שנות ה-50 של המאה ה-20, לאחר תום מלחמת העולם השנייה, הציגו שני מלומדים בריטיים תחזיות מנוגדות לעתידן של המלחמות: ארנולד טוינבי, מן ההיסטוריונים החשובים במאה ה-20, ראה במלחמת העולם השנייה שיא רגעי בתהליך הסלמה מתמשך אשר יוביל למלחמה גדולה וקטלנית אף יותר בעתיד הקרוב, ורבים היו שותפים לתחזית פסימית זו. לעומת זאת חישב המתמטיקאי והפיזיקאי לואיס פריי ריצ'רדסון דווקא מגמה ססטטיסטית של ירידה היסטורית בפריצת מלחמות, ולפיכך חזה תקופה ארוכה ללא מלחמת עולם שלישית. בפרק זה בודק פינקר את הסיבות להצלחת תחזיתו האופטימית של ריצ'רדסון.

  • סטטיסטיקה ונראטיבים: פינקר שוקל מודלים סטטיסטיים ונראטיבים שונים לתולדות המלחמות. הוא מציע מודל של סכום ארבעה מרכיבים שונים: רמה גבוהה של אקראיות, חוסר כל מחזוריות היסטורית, הסלמה בהרסנותן של מלחמות אשר הפכה את כיוונה בעשרות שנים האחרונות, ודעיכה ארוכת-טווח בכל שאר הממדים של מלחמות. הוא מסביר את הצעתו בסעיפים הבאים של הפרק.
  • האם המאה ה-20 אכן הייתה הגרועה מכולן? טענה זו נפוצה מאוד בציבור, אך בעוד שמחציתה הראשונה של המאה אכן כללה את שתי מלחמות העולם, מחציתה השנייה הייתה בין הפחות אלימות בהיסטוריה. יתר על כן – מספר השיא של קורבנות במחצית הראשונה נבע במידה רבה מכך שאוכלוסיית העולם באותו זמן הייתה גדולה פי כמה וכמה מאשר בכל מאה קודמת בהיסטוריה. ישנם מלחמות, מעשי טבח ורצח-עם נוספים בהיסטוריה שבהם מספר החללים היחסי, כאחוז מאוכלוסיית העולם באותו זמן, הוערך כדומה ואף גדול משל מלחמת העולם השנייה, ובכלל זה כיבושי המונגולים, כיבושי טימור לנג, סחר העבדים האטלנטי, השמדת האינדיאנים האמריקאים, נפילת שושלת מינג, התמוטטות האימפריה הרומית, מרד טאיפינג ומרד אן לושאן[13]. בעיה נוספת בטענה היא "קוצר ראייה היסטורי", היינו הקושי להכיר ולתעד מאורעות עתיקים יותר, וכתוצאה מכך גם נטייה להמעיט בחשיבותם. בעיה זו חמורה במיוחד לגבי מלחמות קטנות ובינוניות מלפני 300 שנה ומעלה, שרבות מהן נעלמו מעל דפי ההיסטוריה, או אולי אף לא עלו עליהם מעולם, ועם זאת ייתכן שאחוז נכבד מכלל החללים נפל במלחמות כאלו.
ציור של האנרכיסט גברילו פרינציפ מתנקש ביורש העצר האוסטרו-הונגרי וברעייתו ב-28 ביוני 1914. פינקר מייחס חשיבות רבה יותר לאקראיות מאשר היסטוריונים רבים: לתפיסתו, אילו היה פרינציפ מחטיא את המטרה ייתכן שמלחמת העולם הראשונה לא הייתה פורצת, חוזה ורסאי לא היה נחתם ואולי הייתה נמנעת אף מלחמת העולם השנייה.
  • הסטטיסטיקה של עימותים קטלניים, חלק ראשון: העיתוי של מלחמות: ריצ'רדסון אסף נתוני מלחמות מתחילת המאה ה-19 ועד מלחמת העולם השנייה, והניתוח הסטטיסטי שלו גילה שתאריכי פרוץ המלחמות וסיומן אינם ניתנים להבחנה מתהליך אקראי פואסוני: בכל רגע בזמן ישנה הסתברות מסוימת לפרוץ מלחמה, ללא תלות נראית לעין במלחמות קודמות. תוצאה זו מטילה ספק בנראטיבים נפוצים במחקר ההיסטוריה, שלפיהם מלחמות הן תוצאות תהליכים היסטוריים בלתי-נמנעים. בנוסף חישב ריצ'רדסון שההסתברות לפרוץ מלחמה לא גדלה במהלך תקופת זמן זו, ואולי אף קטנה. מצד שני מצא ריצ'רדסון מגמת עלייה במספר החללים שהפילה כל מלחמה, מגמה שהגיעה לשיאה במלחמת העולם השנייה.
  • הסטטיסטיקה של עימותים קטלניים, חלק שני: העוצמה של מלחמות: ריצ'רדסון מצא גם שהתפלגות המלחמות לפי מספרי החללים מתנהגת על פי חוק חזקה, בדומה לחוק זיף ולכללים רבים נוספים בתחומי הסוציולוגיה והפסיכולוגיה. זוהי התפלגות זנב עבה במיוחד, ונובע ממנה שמלחמות קטלניות מאוד, אפילו מסדרי גודל של 100 מיליון או מיליארד חללים, אינן בלתי-אפשריות למרות שהסתברותן נמוכה משל מלחמות קטנות יותר. בנוסף, הוא מצא שבמלחמות ממושכות יותר נפלו חללים במספרים גדולים אף ממה שניתן לצפות בשל משכן. מנגנון העשוי להסביר תופעות אלו הוא מלחמות התשה, שבהן כל צד מוכן להמשיך ולספוג קורבנות נוספים רבים יותר ויותר כדי שהקורבנות הקודמים "לא ימותו לשווא". זהו פרדוקס מסוג מכירה פומבית של דולר האופייני לתורת המשחקים: התנהגות רציונלית לכאורה של כל צד מסלימה להפסד עצום לשני הצדדים.
    ריצ'רדסון בדק גם את התפלגות החללים הנופלים בכל עוצמה של מלחמה, ובאופן מפתיע גילה שרוב הזמן, החללים הרבים ביותר נהרגים במעשי רצח "רגילים" (שבסולם הלוגריתמי של ריצ'רדסון הוגדרו כ"עימות קטלני בעוצמה 0") ולא במלחמות המוניות[14]. ואולם המלחמות הקטלניות ביותר (בעוצמות של מיליון חללים ומעלה), אף שהן גם הנדירות ביותר, מפילות בסך הכל חללים רבים אף יותר מאשר מעשי רצח. למעשה, התפלגות הנופלים במלחמות (ללא מעשי רצח) קיצונית אפילו יותר מאשר בניסוח המפורסם של עקרון פארטו: 80% מן החללים אינם נהרגים ב-20% המלחמות הגדולות ביותר, אלא ב-2% המלחמות הגדולות ביותר. תוצאה זו מדגישה את הצורך למנוע פריצת מלחמות בין מעצמות, ולעצור מלחמות שכבר פרצו מהסלמה למלחמת התשה. כמו כן, לדעת פינקר יש להזהר מהסקת מסקנות מרחיקות-לכת על-סמך מלחמות העולם הראשונה והשנייה בלבד - שני אירועים קיצוניים שההסתברות להתרחשותם הייתה נמוכה מלכתחילה.
  • המסלול של מלחמות המעצמות: נתוני המלחמות של ריצ'רדסון מראשית המאה ה-19 ועד מחצית המאה ה-20 נמשכים על פני תקופה קצרה מכדי להסיק מהם מגמות ארוכות טווח, ובייחוד להכריע בשאלה האם מלחמות נעשות נדירות או נפוצות יותר. מדען המדינה ג'ק לוי אסף נתוני מלחמות מאז המאה ה-15, תוך התמקדות במלחמות בהשתתפות מעצמות, אשר התעוד שלהן שלם ואמין יותר. לאורך כל תקופה זו, מעצמות היו מעורבות בממוצע במלחמות רבות יותר וקטלניות יותר מאשר מדינות שאינן מעצמות. במהלך המאות ה-16 וה-17, כמעט בכל רגע בזמן נערכה לפחות מלחמה אחת בין מעצמות, אך במאות ה-18 עד ה-20 נערכו מלחמות כאלו רק בחלק מן הזמן, וברבע האחרון של המאה ה-20 הן נעלמו לחלוטין. מלחמות שבהן הייתה מעורבת לפחות מעצמה אחת[15] מראות ירידה דומה בתדירותן ובמשכן, ובנוסף ניתן לראות שקטלנותן עלתה בהדרגה עד לשיא במלחמת העולם השנייה, ומאז היא יורדת בתלילות.
  • המסלול של מלחמות אירופיות: בסעיף זה מנתח פינקר בסיס נתונים חדש ועשיר במיוחד המתעד אלפי מלחמות באירופה מאז המאה ה-15, ובכללם אף עימותים קטנים יחסית של פחות מ-100 הרוגים. נתונים אלו מאשרים את הממצאים הקודמים, וכן מאפשרים לאמוד את מספר ההרוגים השנתי ל-100,000 נפש (קצב האבדות השנתי או קא"ש) כתוצאה ממלחמות באירופה. האומדן מראה ירידה מקא"ש של כ-20 במאות ה-15 וה-16 עד כמעט אפס בסוף המאה ה-20, כשביניהן שלושה שיאים חדים במלחמות הדת של המאה ה-17 (קא"ש של כ-180), המלחמות הנפוליאוניות (80) ומלחמות העולם (250).

"מלחמה כמעט תמיד מרחיבה את דעתו של עם ומשפרת את אופיו"[16]

אלכסיס דה טוקוויל, 1835

"[מלחמה היא] החיים עצמם... אנו חייבים לאכול ולהאכל בכדי שהעולם יוכל לחיות. רק אומות שואפות מלחמה משגשגות: אומה מתה מיד כשהיא מתפרקת מנשקה"[17]

אמיל זולא, 1891

"מלחמות הן איומות, אבל הכרחיות, משום שהם מצילות את המדינה מהתאבנות וקיפאון חברתיים"[18]

גאורג וילהלם פרידריך הגל

"[מלחמה היא] טיהור ושחרור"[19]

תומאס מאן, 1914

"מלחמה הכרחית לקידמה אנושית"[20]

איגור סטרווינסקי

"אני כמעט משתוקק למלחמה מפלצתית"[21]

פול ואלרי, 1891

"היא [מלחמת העולם הראשונה] תהיה קרה ומרה, ווטסון, ורבים מאוד מאתנו עלולים למות בה. ובכל זאת זוהי הרוח של אלוהים עצמו, וארץ נקייה, טובה וחזקה יותר תרחץ בקרני השמש כאשר תשכך הסופה"[22]

ארתור קונאן דויל, 1917
  • הרקע ההובסיאני ועידן השושלות והדתות: בסעיף זה פותח פינקר בהצגת התפתחותן של המלחמות באירופה בעת החדשה על פי ספרו של מדען המדינה הבריטי אוון לוארד "מלחמה בחברה הלאומית". לוארד הציע חלוקה לחמישה "עידנים" שהם למעשה תהליכים חברתיים שלעיתים חופפים בזמן. את הראשון הוא מגדיר כעידן השושלות משנת 1400 עד 1590. בעידן זה נלחמו ביניהם בתי אצולה על השלטון בארצות אירופה, ומלחמות רבות היו מאבקים בין קרובי משפחה על כס המלוכה. העידן השני הוא עידן הדתות משנת 1590 עד שלום וסטפליה בשנת 1648, והתאפיין בלחימה בין קואליציות דתיות. מלחמות הדת הגדולות כמו מלחמת שלושים השנים ומלחמת שמונים השנים היו ארוכות וקטלניות יותר מכיוון שניסיונות דיפלומטים לפשר בין הצדדים תכופות נתפסו ככפירה דתית.
  • שלושה זרמים בעידן המדינה הריבונית: לוארד הגדיר את התקופה משלום וסטפליה בשנת 1648 ועד שנת 1789 כעידן הריבונות. איחודן של מאות דוכסיות וברוניות קטנות באירופה לממלכות ואימפריות היה הסיבה העיקרית לשתי המגמות הברורות בניתוחים הסטטיסטים של תקופה זו: ההפחתה במספר המלחמות, וההסלמה בקטלנות הממוצעת של מלחמה. צבאות נעשו מועטים יותר, גדולים יותר ומאורגנים יותר, ועשו שימוש בהתקדמות טכנולוגית, תעשייתית ומדעית. עם זאת, חלקה הגדול של המאה ה-18, משנת 1713 ועד 1789, היה שלו יחסית לעידן הדתות, מגמה שפינקר רואה כהשפעתן של המהפכה ההומינטרית ועידן הנאורות (פרק 4).
  • אידאולוגיות נגד הנאורות ועידן הלאומיות: לוארד פותח את עידן הלאומיות באירופה במהפכה הצרפתית בשנת 1789. בעידן זה התרחשו מלחמות העצמאות של מדינות לאום רבות באירופה. פינקר סבור שרעיונות האומה וזכות ההגדרה העצמית אחראים בעידנים אלו למלחמות שהפילו קורבנות במאות מיליונים, משום שגבולותיהן של מדינות מעולם לא היו מסוגלים להתאים לתפוצה הפרקטלית של העמים שחיו בהן, ותמיד הם מותירים "מיעוטים בתוך מיעוטים בתוך מיעוטים". בשם ההגדרה העצמית מקבלים עריצים הכרה מן הקהילה הבינלאומית, וזכות להרעיב, לכלוא ולרצוח את אזרחיהם. פינקר מצטט שורת אנשי רוח שביטאו את התפיסה הרומנטית הנפוצה בתקופה זו של המלחמה כבריאה, גברית ונאצלת, המצילה את האומה מניוון, מחולשה ומקיפאון.
  • השלום הארוך: כמה מספרים: בסעיף זה מציג פינקר את התוצאה הסטטיסטית המעניינת ביותר, לדעתו, מאז תום מלחמת העולם השנייה: אפס הוא:
    • מספר הפעמים בהן נשק גרעיני הופעל במלחמה;
    • מספר הפעמים בהן שתי מעצמות העל נלחמו זו בזו בשדה הקרב;
    • מספר הפעמים בהן מעצמות כלשהן נלחמו זו בזו;
    • מספר הפעמים בהן מדינות כלשהן נלחמו זו בזו במערב אירופה;
    • מספר הפעמים בהן מדינות מפותחות[23] נלחמו זו בזו בעולם כולו;
    • מספר הפעמים בהן מדינה מפותחת כבשה מדינה אחרת;
    • מספר הפעמים בהן מדינה מוכרת על ידי הקהילה הבינלאומית פסקה מלהתקיים כתוצאה מכיבוש[24].
לדעת פינקר, תוצאות אלו מראות על מהפך בתפיסת המלחמה בציבור, והפיכתה לבלתי-לגיטימית. אף שמלחמות לא נעלמו לחלוטין, ההסתברות למלחמה קטנה מאוד. כבר החל משנות ה-80 ציינו מומחים והיסטוריונים צבאיים שתקופה כה שלווה וארוכה היא חסרת תקדים בתולדות המלחמות.

"המפתיע מכל הוא השינוי שחל באירופה, בה מלחמה בין מדינות פסקה לחלוטין... בהתחשב בעוצמתן ובתדירותן של מלחמות אירופיות במאות השנים הקודמות, זהו שינוי ספקטקולרי במימדיו: אולי התקופה הארוכה ביותר של חוסר רציפות בהיסטוריה של המלחמה."

אוון לוארד, 1986

"אפשרי בהחלט שמלחמה במובן של עימות חמוש גדול ומאורגן בין מדינות מפותחות לא תקרה עוד, ושתתבסס מסגרת יציבה של סדר בינלאומי."

מייקל הווארד, 1991

"אחרי שכל חיי קראתי על נושא זה, הייתי קרוב לאנשי מלחמה, ביקרתי באתרי מלחמות ובחנתי את תוצאותיהן, נראה לי כי המלחמה חדלה לקסום לבני האדם כאמצעי רצוי או פורה, שלא לומר הגיוני, ליישוב מחלוקות."[25]

ג'ון קיגן, 1993

"בין מדינות דמוקרטיות ליברליות... דומה שהתפתח מצב אמיתי של שלום, בהתבסס על הבטחון ההדדי הממשי שמלחמה בינהן איננה אפילו בבחינת אפשרות. מצב כזה מעולם לא התקיים בהיסטוריה."

עזר גת, 2006
  • השלום הארוך: גישות ואירועים: סימנים רבים מעידים שהשלום הארוך איננו תקרית סטטיסטית, אלא משקף שינוי מהותי. במדינות העולם, המשך הממוצע של שירות חובה וגודל הכוחות המזוינים יורדים בהדרגה מאז שנות ה-70 וה-80. שינוי בכוח של גבולות מדינות מתקבל בהתנגדות בינלאומית רבה יותר ויותר: מאז שנת 1951 רק 10 פלישות צבאיות גרמו לשינוי גדול בגבולות בינלאומיים, וכולן התרחשו לפני 1975[26]. לשם השוואה, במהלך מאות השנים שקדמו לכך, כ-70% עד 90% מן המלחמות גרמו לשינויי גבולות משמעותיים. במדינות רבות הפך כיבוש מדינה אחרת לטאבו, ופוליטיקאי שיציע זאת יתקבל במבוכה ובלעג. מדינות ומנהיגים תכופות מוחלים על כבודם ונסוגים מעמדות ניציות כדי למנוע מלחמה גלויה. במלחמות המעטות שעדיין מתרחשות, צבאות רבים עושים מאמצים להפחית את האבדות בין אזרחים.
מסוק נצ"ל אמריקאי מרחף מעל צוללת פוקסטרוט סובייטית בעת משבר הטילים בקובה. פינקר מנתח את המשבר כדוגמה לסכסוך שבו המנהיגים משני הצדדים, ג'ון קנדי וניקיטה חרושצ'וב, שיתפו פעולה ומחלו על כבודם כדי למנוע מלחמה.
  • האם השלום הארוך הוא שלום גרעיני? פינקר בודק את הטענה הנפוצה שהשלום הארוך הוא תוצאת הרתעה גרעינית. לאורך ההיסטוריה, טכנולוגיות נשק חדשניות וקטלניות לזמנן כמו דינמיט, אבק שריפה נטול עשן, נשק אוטומטי וגז רעיל לא הרתיעו מנהיגים וצבאות מיציאה למלחמה. מדינות חסרות נשק גרעיני לא היססו לצאת נגד מדינות גרעיניות[27]. טאבו בינלאומי אכן נוצר בהדרגה נגד שימוש בנשק גרעיני, דומה לטאבו שנוצר כבר לאחר מלחמת העולם הראשונה נגד נשק כימי, והשניים אף נכרכו זה בזה תחת הכותרת של נשק להשמדה המונית. אך פינקר מסיק שלא הטאבו הוא זה שגרם להתמעטות מלחמות קונבנציונליות.
  • האם השלום הארוך הוא שלום דמוקרטי? דמוקרטיה מיישבת סכסוכים בין אזרחים באמצעות חוקים נבחרים, ולפיכך עשויה לעודד פתרון דומה גם לסכסוכים בין מדינות. מנהיגי מדינות דמוקרטיות חייבים דין וחשבון לבוחריהם ולכן להוטים פחות לצאת למלחמות המסכנות את חייהם ורכושם. תכונות משותפות אלו עשויות לסייע בבניית אמון בין מדינות דמוקרטיות. ממשלים דמוקרטים נעשים נפוצים יותר ויותר בעולם בעשרות השנים האחרונות, עובדה התומכת בתאוריה של דמוקרטיה כסיבת השלום הארוך. לפי טענה נפוצה, מדינות דמוקרטיות מעולם לא נלחמו זו בזו, אך הוצגו לטענה זו מספר יוצאים-מן-הכלל. ניתן אמנם להצדיק את כולם בכך שלפחות אחת משתי הלוחמות לא הייתה דמוקרטית במובן המלא המקובל במאה ה-21, אך הגדרה כה צרה מגבילה מאוד את מספר הדמוקרטיות וכתוצאה מכך את כוח הטענה: היא אינה יכולה להסביר, למשל, מדוע לא נלחמו ארצות הברית וברית המועצות זו בזו[28]. מחקר כמותי מפורט על ידי מדעני המדינה ברוס רוסט וג'ון אוניל בשיטת רגרסיה לוגיסטית רב ממדית הראה שממשל דמוקרטי בשני הצדדים אכן מקטין לחצי את הסיכוי לעימות[29], בהשוואה לסיכוי הממוצע לשתי מדינות כלשהן, ואפילו ממשל דמוקרטי בצד אחד בלבד מקטין במקצת את הסיכוי לעימות.
  • האם השלום הארוך הוא שלום ליברלי? ליברליזם במובנו הקלאסי פירושו חופש פוליטי וכלכלי אשר מעודד סחר בינלאומי גלובלי שהכל מרוויחים ממנו. במחקר הסחר הגלובלי נוסחה הטענה לפיה מדינות שבהן נפתחו סניפי מקדונלד'ס מעולם לא נלחמו זו בזו[30]. לאורך ההיסטוריה, סחר בינלאומי לא תמיד הוליך לשלום: הסוחרים לעיתים שלחו את ידם גם בביזה ובכיבושים כאשר התנאים נטו לטובתם[31]. רוסט ואוניל בדקו במחקריהם גם את תאוריית השלום הליברלי, ומצאו שלמדינות עם אחוז סחר בינלאומי גדול יותר היה סיכוי נמוך יותר להיכנס לעימותים, אפילו לאחר התחשבות בגורמים אפשריים נוספים כמו ממשל דמוקרטי, יחסי הכוחות וצמיחה כלכלית. החל משנות ה-70 ועד המאה ה-21, שיעור הסחר הבינלאומי בעולם זינק פי 10 ויותר, יחסית לתל"ג המקומי. מחקרים סטטיסטיים נוספים אף העלו תאוריה של "שלום קפיטליסטי", היינו שסחר בינלאומי מסוגל להסביר את נדירות המלחמות אפילו ללא כל תרומה של הדמוקרטיה. פינקר סבור שנקודה זו עדיין שנוייה במחלוקת סטטיסטית, אך לא ניתן להכחיש את תרומת הסחר הבינלאומי.
  • האם השלום הארוך הוא שלום קאנטיאני? מחקריהם של רוסט ואוניל מציעים, בנוסף על ממשלים דמוקרטים וסחר בינלאומי, גורם שלישי לשלום בין מדינות: חברות בארגונים בינלאומיים, דוגמת קהילת הפחם והפלדה האירופית שהייתה הבסיס לשוק האירופי המשותף שהפך לבסוף לאיחוד האירופי. מידת החברות בארגונים כאלו עלתה בהדרגה בשיעור של פי 10 לערך במהלך המאה האחרונה. פינקר רואה ארגונים בינלאומיים כגרסה מתונה ומציאותית יותר של רעיון הממשלה העולמית, שבו תמכו אנשי רוח רבים כדרך למניעת מלחמת עולם שלישית. בעקבות רוסט ואוניל מציג פינקר את תאוריית שלושת הגורמים כמימוש חזון "השלום התמידי" של עמנואל קאנט.

פרק 6: השלום החדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים האחרונות, ידיעות באמצעי התקשורת יוצרות לעיתים קרובות את הרושם שהאלימות והמלחמות בעולם מתגברים מאוד. פינקר בוחן רושם פסימי זה, ומראה שלפי ההערכות המדויקות ביותר, רמת ההרוגים ממלחמות מאז סיום המלחמה הקרה היא הנמוכה בהיסטוריה, ובעשור הראשון של המאה ה-21 ירדה לקא"ש של 1 ופחות מכך, רמה נמוכה מרמת ההרוגים ממעשי רצח באותה תקופה במרבית מדינות המערב. תקופה זו מכנה פינקר "השלום החדש", בכדי להבדילה מן "השלום הארוך" המתייחס בדרך כלל לתקופת מאזן האימה במלחמה הקרה.

  • מסלול המלחמות בשאר העולם: בתקופת השלום החדש, מלחמות בין מדינות הפכו נדירות, קצרות ובלתי-קטלניות יחסית, וכמעט כל המלחמות שעדיין נותרו הן מלחמות אזרחים שבהן לפחות אחד מן הצדדים איננו מדינה ריבונית. מלחמות אלו מתחוללות ברובן בחגורה המתמשכת מדרום-מזרח ומרכז אסיה דרך המזרח התיכון לאפריקה. המדינות בהן מתרחשות מלחמות אזרחים כמעט תמיד עניות, מפוצלות למגזרים ולמיעוטים אתניים רבים, וסובלות ממשטרים בלתי-יציבים ובלתי-דמוקרטיים, אם כי לא ברור באיזו מידה מאפיינים אלו הם הסיבות או התוצאות של המלחמות. לפי טענה נפוצה בתקשורת, מרבית ההרוגים והנפגעים במלחמות אלו הם אזרחים המתים מסיבות נלוות כמו רעב, חשיפה ומחלות, ולכן אינם מתועדים באומדן האבידות הרשמי הנמוך בהרבה. אך פינקר מצביע על מחקרים ונתונים לפיהם אחוז האזרחים המתים כתוצאה מגורמים נלווים היה גדול לאורך כל ההיסטוריה, ולא גדל בשנים האחרונות. לפי נתוניו, ארגון הבריאות העולמי וארגוני סיוע בינלאומיים אחרים אף מצליחים להקטין אחוז זה[32].
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רצח עם
  • המסלול של רצח עם: מרבית ההיסטוריונים מסכימים שבמאה ה-20, מספר החללים כתוצאה מרצח-עם היה גדול לפחות כמספר החללים כתוצאה ממלחמות, וקרוב לוודאי גדול ממנו. מספרי החללים במאות שקדמו למאה ה-20 אינם ידועים עקב המחסור בתיעוד היסטורי, אך פינקר סבור שארגון תעשייתי מודרני, דוגמת השימוש ברכבות ובגז בשואה, אינו הכרחי לרצח-עם בקנה מידה גדול: בעת העתיקה ובימי הביניים, שיטה פרימיטיבית אך קטלנית לטבח המוני הייתה מניעת מים ומזון, כמו בלוחמת מצור, וסכיני מצ'טה שימשו כאמצעי העיקרי בטבח למעלה מחצי מיליון בני שבט הטוטסי תוך כמאה ימים בלבד בשנת 1994. פינקר דן בתכונות הפסיכולוגיות המאפשרות רצח-עם – הסיווג של קהילות וקבוצות שלמות לקטגוריות מהותניות, בעיקר על-ידי אידאולוגיות החותרות לפתרון אוטופי כלשהו. תכונות אלו הן לדעתו תכונות אנושיות בסיסיות, ולפיכך אין להפריד מעשי טבח המוניים לאורך ההיסטוריה מרצח-העם במאה ה-20. לתפיסת פינקר, התופעות המודרניות של הכחשת שואה והנצחת שואה מעידות על שינוי לטובה, מכיוון שבמאות קודמות המשמידים נהגו להתגאות במעשיהם, בעוד שהניצולים נהגו להסתיר את מה שהם ראו כחרפה. עד המאה ה-20, רוב האנשים לא החשיבו רצח-עם כדבר רע מעיקרו, אלא אם הם עצמם היו בין הנפגעים.
    פינקר מבסס את מסקנותיו על עבודותיהם של ההיסטוריונים רודולף ראמל וברברה הארף, שחקרו סוגים שונים של רצח-עם במאה ה-20. התפלגות החללים במעשי רצח-עם אסימטרית בדומה להתפלגות המלחמות (ראו פרק 5): 80% מן החללים נהרגו ב-4% בלבד של המעשים הקטלניים ביותר. גם גורמי רצח-עם שבודדו במחקרים דומים לגורמי המלחמה: ממשלים דמוקרטים טבחו פחות מ-2% מן הקרבנות, בעוד שממשלים טוטליטרים טבחו כ-82%. מדינות עם סחר בינלאומי מפותח יותר נטו פחות לבצע מעשי רצח-עם. בדומה לחללי מלחמות, חלה ירידה תלולה בקורבנות רצח-עם מאז שיא הקא"ש של כמעט 400 בשנות ה-40 (על-ידי הנאצים, היפנים והסובייטים) לכ-150 בשנות ה-50 (בהשתלטות הקומוניזם על מזרח אירופה וברעב בסין), כ-50 בשנות ה-70 (בפקיסטן ובקמבודיה), כ-17 בשנות ה-90 (ברואנדה), ופחות מ-5 מאז.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – טרור
אמצעים נגד טרור עלולים לגרום ליותר אבדות מאלו שהם מונעים. פינקר מצטט חישוב לפיו במהלך השנה שלאחר פיגועי 11 בספטמבר נהרגו כ-1,500 אמריקנים בתאונות דרכים משום שבחרו לנסוע במכונית ליעדים מרוחקים במקום לטוס אליהם, היינו פי שישה לערך ממספר הנוסעים ההרוגים בטיסות שנחטפו בפיגוע עצמו. הסיכון המחושב למוות בטיסה מבוסטון ללוס אנג'לס שווה בערך לסיכון למוות בנסיעה של 20 ק"מ במכונית.
  • המסלול של טרור: מספרי החללים כתוצאה מטרור קטנים בסדרי גודל ממספרי החללים הטיפוסיים למלחמות, לרצח-עם ולמעשי רצח פליליים, ולפיכך כוחו הפוליטי של הטרור טמון בפאניקה שהוא מעורר. מספרי ההרוגים בטרור כה נמוכים, שאמצעי-הנגד עלולים לגרום ליותר אבדות מאלו שהם מונעים. האסטרטגיה הפוליטית של טרור מנצלת כשלים בלתי-רציונלים בהערכת סיכונים הטיפוסיים לפסיכולוגיה של בני-אדם. ואולם הרוב הגדול של ארגוני הטרור בעולם נכשלים בהשגת מטרותיהם האסטרטגיות, אפילו לאחר הצלחות טקטיות[33], ואף ארגון טרור בעשרות השנים האחרונות לא הצליח להשתלט על מדינה שלמה[34]. נתוני אבדות עולמיות כתוצאה מטרור עד 2008 מראים שהעשור הראשון של המאה ה-21, שנחשב על-ידי רבים כ"עידן הטרור", ייצג דווקא ירידה בקא"ש יחסית לגל הטרור של שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90, שבו מרבית האבדות נגרמו על-ידי טרוריסטים במדינות אמריקה הלטינית כמו אל סלבדור, ניקרגואה, פרו וקולומביה, ובמידה פחותה על-ידי הנמרים הטמילים בסרי לנקה וארגונים נוספים בהודו, בפיליפינים ובמוזמביק[35]. עם זאת הייתה עלייה בטרור אסלאמי, בעיקר כתוצאה מפיגועי התאבדות. פינקר דן בגורמים ובתכונות הפסיכולוגיות המעודדות התאבדות אלימה, ומציין שהמתאבדים הטמילים הראו שאין הכרח בהבטחה דתית של גמול נצחי בעולם הבא, אף שהיא ללא ספק מסייעת. לפי מחקר שיטות הגיוס של מחבלים מתאבדים על-ידי ארגוני טרור, המניע החשוב ביותר הוא התהילה והכבוד שהמתאבד יודע שיזכה בהם בעיני עמיתים למאבק. אך פינקר מעריך שתהילה זו צפויה לדעוך כאשר יסתבר שהמאבק אינו משיג את מטרותיו. פיגועי התאבדות מוצלחים של ארגוני טרור אסלאמי כמו אל קעידה מגבירים את השנאה וההתנגדות כלפיהם במדינות הנפגעות, ובכלל זה במדינות המוסלמיות עצמן, בהן מתרחשים מרבית הפיגועים. לדעת פינקר טרור איננו אידאולוגיה או משטר, אלא טקטיקה, ולכן גם לא ניתן לנצח ב"מלחמה נגד הטרור", אך בטווח הארוך טקטיקה זו מביסה את עצמה.
  • המקום בו מלאכים פוחדים לדרוך: לדעת פינקר, השלום החדש עדיין איננו תופעה חברתית וותיקה ומבוססת כמו תהליך התירבות והמהפכה ההומניטרית, ולפיכך התמדתו בעתיד הקרוב איננה מובטחת. פינקר דן בארבעה סוגי איומים אפשריים על השלום החדש: עימות ציליוויזציות עם האסלאם, טרור גרעיני, איראן גרעינית, והשלכות מדיניות של התחממות האקלים. פינקר רואה בכל אחד מאיומים אלו סיכון ממשי לשלום, אך גם מעריך שהסיכויים לאי-התממשותם טובים לא פחות. למשל, פינקר מעריך שאפילו אם וכאשר משטרים צבאיים כמו אלו שבאיראן ובצפון קוריאה יפתחו טילים בליסטיים גרעיניים, ההיסטוריה של המלחמה הקרה מראה שהם קרוב לוודאי לא יעשו בהם שימוש במלחמה, שכן שימוש כזה אינו יכול להועיל למשטרים אלו בשום צורה, ומצד שני הוא צפוי לגרור תגובה צבאית שתוביל להשמדתם[36].

פרק 7: מהפכות הזכויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפרק זה עוקב פינקר אחר תהליכי המאבק על זכויות למגזרים שונים בעשרות השנים האחרונות: זכויות האזרח, זכויות האישה, זכויות הילד, זכויות להט"ב וזכויות בעלי-חיים. כפי שאנשים שלקחו חלק בתהליך התירבות (ראו פרק שלישי) ידעו שהם לומדים נימוסים, אך לא העלו בדעתם שהם מקטינים את שיעורי הרצח, פינקר סבור שרוב פעילי הזכויות אינם מודעים להצלחת מאבקם בהקטנת אלימות. כמו בתהליך התירבות ובמהפכה ההומניטרית, רעיונות מהפכניים שמתקבלים בחברה הופכים מובנים מאליהם תוך כמה עשרות שנים בלבד, ולכן אנשים מתקשים לתפוס את ההתקדמות העצומה שהתרחשה, ואף נוטים להאמין שהמצב הנוכחי רע מתמיד.

בתחילת המאה ה-20 עדיין היו מעשי לינץ' באפרו-אמריקנים נפוצים בארצות הברית. הרוצחים הצטלמו עם קורבנותיהם והפיצו תמונה זו כגלויה.
  • זכויות אדם ודעיכת מעשי לינץ' ופוגרומים: פינקר עוקב אחר הירידה לאורך השנים במעשי לינץ', פוגרומים ופשעי שנאה נגד מיעוטים, בעולם ובייחוד נגד אפרו-אמריקנים בארצות הברית. בסוף המאה ה-19 תועדו בכל שנה למעלה מ-150 מעשי לינץ', לא רק בדרום ארצות הברית אלא בכל שטחה, אך מאז התמעטו באופן שיטתי עד כדי מקרים בודדים בשנה בשנות ה-60, בעת נאומו המפורסם של מרטין לותר קינג. בעשורים האחרונים כל הסוגים של פשעי שנאה וגזענות כלפי אפרו-אמריקנים בארצות הברית מתמעטים באופן עקבי. בעולם כולו, בשנת 1950 ב-44% מן המדינות נמצאה מדיניות רשמית של אפליה נגד מיעוטים אתניים, אך בפחות מ-20% בשנות ה-2000. באותו זמן עלה אחוז המדינות אשר מפעילות צורה כלשהי של אפליה מתקנת למיעוטים ליותר מ-25%.
  • זכויות האשה ודעיכת מעשי אונס והכאת נשים: פינקר עוקב אחר הצלחת הפמיניזם בארצות הברית בעשרות השנים האחרונות. הגבר האמריקאי הממוצע בשנות ה-90 ביטא דעות פמיניסטיות יותר מאשר האשה האמריקאית הממוצעת בשנות ה-70[37]. לטענת פינקר, הצלחתה של מהפכת זכויות האשה היא הסיבה העיקרית להפחתת מעשי האונס. שיעור האונס בארצות הברית ירד בעשרות השנים האחרונות אף יותר מן הצפוי מתוך הירידה בשיעור הרצח ופשע אלים אחר: עד שנת 2008 ירד שיעור הרצח ל-57% משיעורו בשנת 1973, בעוד ששיעור האונס באותה תקופה עצמה ירד ל-20%[38]. באותה תקופה הייתה גם ירידה שיטתית באלימות גברים כלפי נשותיהם, אלימות שבתחילת המאה ה-20 עדיין נחשבה תכופות לענישה לגיטימית וחוקית על התנהגות בלתי-נאותה.
  • זכויות הילד ודעיכת רצח תינוקות, התעללות בילדים ובריונות: נטישה ורצח של תינוקות, בייחוד בנות, על-ידי הוריהם ושאר בני משפחה, היו נפוצים לאורך ההסטוריה[39]. עד המאה ה-21 חלה ירידה במספר סדרי גודל ברצח תינוקות, בעיקר הודות לשיפור בטכנולוגיה המונעת הריונות בלתי-רצויים, ולגידול בהכנסה שאיפשר לגדל את התינוקות שנולדו. אך פינקר סבור שהירידה היא גם תוצאה של ערך קדושת החיים, שהחברה יישמה יותר ויותר גם לילדים בלתי-רצויים. פינקר דן בשאלה אם רצח תינוקות רק הוחלף בטכנולוגיה של הפלה מלאכותית, ומראה שגם שיעור ההפלות קטן בעשרות השנים האחרונות במרבית העולם. תמיכה בעונשי מלקות לילדים, על-ידי הורים או בבתי ספר, ירדה בעשרות אחוזים בשנים האחרונות, ובמדינות מסויימות אף הוצאו מחוץ לחוק.
  • זכויות הומואים, דעיכת הומופוביה, וביטול הגדרת הפשע להומוסקסואליות. בתרבויות רבות בהיסטוריה נחשבה הומוסקסואליות לפשע, והעונש עליה במקרא למשל היה מוות. עוד בשנות ה-50 התאבד המתמטיקאי הבריטי אלן טיורינג לאחר שהורשע בהומוסקסואליות ואולץ לעבור סירוס כימי. אך בכמעט 120 מדינות בעולם, בוטלה הגדרת הפשע להומוסקסואליות, בעיקר בעשרות השנים האחרונות. גם כל מדינות ארצות הברית ביטלו הגדרה זו מאז שנות ה-60. מאז שנות ה-70 מביעים אמריקנים פחות ופחות דעות הומופוביות, אף כי התיעוד של פשעי שנאה נגד הומוסקסואלים החל שם רק מאז 1996, ולא ניתן עדיין לזהות ירידה בפשעים אלו.
  • זכויות בעלי-חיים ודעיכת ההתעללות בחיות: פינקר מתאר את התקדמות החקיקה נגד התעללות בחיות, ואת הפופולריות הציבורית הולכת וגוברת של צמחונות. הוא דן בשאלה באיזו מידה ניתן להכליל את הטיעונים המוסריים ואת ההצלחה ההיסטורית של מהפכות זכויות האדם גם לזכויות של בעלי-חיים.
  • מהיכן מהפכות הזכויות? פינקר בודק סיבות אפשריות להצלחתן של מהפכות הזכויות במאה ה-20, ומדגיש בייחוד את שפע המידע וההשכלה שאנשים נחשפו אליהם בעידן הרדיו, הטלוויזיה והאינטרנט. בין 1960 ל-2000, גדל המספר השנתי של ספרים שיצאו לאור בארצות הברית פי חמישה. פינקר מדגים את חשיבות השכלה קוסמופוליטית זו במקרה של מרטין לותר קינג, שפיתח את הרטוריקה והאסטרטגיה של המאבק לזכויות האזרח בארצות הברית לאחר קריאה יסודית בכתבי אריסטו, רוסו, הובס, בנת'ם, לוק, ניטשה ומארקס, ובייחוד אימץ את שיטות המאבק הבלתי-אלים מקריאה בספרי מוהנדס גנדי. פינקר מציין שבאופן כללי, מאבקי הזכויות מאז מחצית המאה ה-20 הצטיינו ברמה נמוכה מאוד של אלימות, בעיקר בהשוואה למהפכות היסטוריות קודמות.
  • מהיסטוריה לפסיכולוגיה: פינקר מסכם שישה פרקי ספר שהתחקו אחר ההיסטוריה של הדעיכה ברמת האלימות, ומצהיר על כוונותיו להבין דעיכה זו באופן מדעי בפרקי הספר הנותרים.

פרק 8: השדים הפנימיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחצית שמאלית של מוח אדם, עם האונה המצחית מסומנת באדום, וגליל אפור מציין את המקום שבו חלף מוט ברזל דרך מוחו של פיניאס גייג', כשהוא פוגע בקליפת המוח הארובתית-מצחית וכתוצאה מכך ביכולת לבלום דחפים אלימים.
  • הצד האפל: פינקר מציג את העדויות לקיום יכולת תורשתית לאלימות בבני-אדם. בראיונות עם פסיכולוגים העידו מרבית הנבדקים הגברים ואחוז משמעותי של הנשים כי השתוקקו אי-פעם להרוג מישהו. שיקול הדעת והערכת הסיכונים, שבעטיים נמנעים מרבית האנשים ממימוש דחפים אלימים כאלו, תואמים לתפיסת פינקר את ההסבר התורשתי, שכן ליכולת לבצע הערכה מושכלת כזו יהיה יתרון ברירה אבולוציוני. במצבים מיוחדים בהם הסיכון לתוקפים נמוך, הם עשויים להתאגד בחבורה לצורך פגיעה בקורבנות הנמצאים בנחיתות מספרית או אחרת[40]. באופן דומה עשויים זכרי שימפנזה מצוי לצאת יחד לפשיטה בכדי להפתיע זכר יחיד מלהקה אחרת ולהכותו למוות.
  • פער ההצדקה והמיתוס של רוע טהור: ניסויים בפסיכולוגיה ובסוציולוגיה מראים כי גם התוקפן וגם הקורבן מצטיינים ביכולתם להצדיק את מעשיהם באופן עקבי ולגנות את הצד האחר, תוך שהם יוצרים לעצמם זכרונות שונים מאוד של אותו מאורע עצמו – הבדל שפינקר מכנה "פער ההצדקה". פער ההצדקה מתקיים אפילו במחשבתו של אדם יחיד – ניסויים מראים שבני אדם מסוגלים לזכור באופן תת-הכרתי פרטים שהם משמיטים מן הסיפור שהם בדרך-כלל מספרים לעצמם ולאנשים אחרים. מבחינה זו רואה פינקר את התפיסה הרומנטית של "רוע טהור", הנפוצה מאוד להאשמת האנטגוניסטים בארועים אלימים ספרותיים או היסטוריים, כמטעה: אפילו הפושעים והעריצים האלימים בהיסטוריה הצדיקו את מעשיהם באופן שנראה להם עצמם כמוסרי.
  • איברים של אלימות: פינקר סוקר את מרכזי המוח המעורבים בהתנהגות אלימה, בעיקר האמיגדלה, התלמוס, ההיפותלמוס וקליפת המוח הארובתית-מצחית(אנ'). מרכזים אלו נמצאים במוחות כל היונקים, והאדם בכללם, ומתפקדים באופן דומה. אצל כל היונקים ישנם מספר מנגנוני מוח שונים העשויים להוליך, מסיבות שונות, לצורות שונות של התנהגות אלימה. פינקר מקדיש לכל מנגנון כזה סעיף נפרד בין הסעיפים הבאים.
  • טריפה: פינקר מזהה את התנהגות הטריפה בבעלי-חיים ובבני-אדם עם "אלימות מכשירנית" המשתמשת בקורבן כמכשיר להשגת רווח חומרי (דוגמת מזון בהתנהגות טריפה) תוך אדישות לתחושותיו. התנהגות הציד אצל טורפים שונה מאוד מצורות תוקפנות אחרות, ומודרכת על-ידי תחושות מהנות של אתגר והשבעת הרעב, בניגוד לזעם או שנאה. ציידים ודייגים אנושיים בדרך-כלל אדישים לסבל הקורבן, ולעיתים אף חשים כבוד אליו והזדהות עמו. אלימות מכשירנית כלפי בני-אדם מבוצעת להשגת רווח חומרי כלשהו, בדרך-כלל על-ידי סוציופתים או על-ידי אנשים שלמדו לחסום בדרך כלשהי את תחושות האמפתיה שלהם עם הקורבן. סוציופתים אמיתיים מהווים רק כ-1% עד 3% מן האוכלוסיה הכללית, אך בין פושעים אלימים השיעור שלהם עולה ל-20% עד 30%, והם מבצעים כמחצית מן הפשעים החמורים. מרכזי מוח המבקרים רגשות אלימים, אמפתיה ואחריות חברתית, כמו האמיגדלה וקליפת המוח הארובתית-מצחית, תכופות מוקטנים במוחות סוציופתים, אך הם אינם סובלים בדרך-כלל מפתולוגיות אחרות. לדעת פינקר, הסלמה אופיינית באלימות מכשירנית מתבטאת בתסמונת בטחון עצמי מוגזם וזלזול ביריב, אשר הובילה מנהיגים ומפקדי צבא לרבות מן התבוסות ומלחמות ההתשה הקטלניות בהיסטוריה.
  • דומיננטיות: במנגנון זה כולל פינקר אלימות שאיננה מכוונת להשגת רווח חומרי מיידי, אלא כבוד ומוניטין של עוצמה והרתעה. אצל בעלי-חיים ובני-אדם, אלימות כזו טיפוסית למאבקים על מעמד במדרג החברתי, ובתוך משפחות וקבוצות חברתיות היא תכופות מאופיינת בטקסיות, משחק והתפייסות המאפשרים ליריבים לחיות יחד ולשתף פעולה לאחר שנקבעו יחסי המעמד ביניהם. אצל רוב היונקים וגם אצל בני-אדם, דומיננטיות נפוצה ואלימה אצל זכרים הרבה יותר מאשר אצל נקבות, וזכרים דומיננטים יותר תכופות זוכים בנקבות רבות יותר ומולידים צאצאים רבים יותר. למשל, באימפריות של העת העתיקה היו לקיסר אלפי נשים ופילגשים, לאציל עשרות ולגבר מן המעמד הבינוני 3 עד 4, כך שלגברים מן המעמדות הנמוכים תכופות לא נותרו נשים כלל. ההורמון טסטוסטרון מכין זכרים למאבקי דומיננטיות, למשל רמת הטסטוסטרון עולה בדמם של ספורטאים לקראת תחרות, מגיעה לשיא בעת התחרות עצמה, ולאחר התחרות נשארת גבוהה רק אצל המנצחים. גברים עם רמה גבוהה יותר של טסטוסטרון בדמם נוטים יותר להתנהג בתוקפנות, ולפרש התנהגות גברים אחרים כתוקפנית יותר. רמת הטסטוסטרון עולה בדמם של גברים עם ההתבגרות המינית, נוטה לרדת מעט אצל גברים נשואים ואבות לילדים, ויורדת אף יותר עם ההזדקנות. אף שלא נמדדו רמות טסטוסטרון של עריצים שלאורך ההיסטוריה שלחו את נתיניהם למלחמות ולמעשי טבח המוניים, מחקרים פסיכולוגים של סיווג אישיות תכופות מסווגים אותם כבעלי הפרעת אישיות נרקיסיסטית המתאפיינת בגרנדיוזיות, צורך בהערצה וחוסר באמפתיה. בני-אדם גם מכלילים את מנגנון הדומיננטיות לחברות שלמות: חברה אנושית תכופות דוגלת בנראטיבים המבטיחים לה מעמד נעלה על חברות אחרות, ואי-התממשות ההבטחה עלולה לגרום לתחושת עלבון וקיפוח (צרפתית: ריסנטימנט(אנ')) המגייסת את מנגנון הדומיננטיות למלחמה על המעמד. היסטוריונים ייחסו את הסיבה למלחמות רבות לריסנטימנט אצל קבוצות אתניות, אומות ודתות שלתפיסתן קופחו מן המעמד המגיע להן. פינקר סבור שבעשרות השנים האחרונות, התחזקות מעמד האשה וההבנה המעמיקה יותר של ביולוגיה ופסיכולוגיה תרמו לירידה בפשע ובמלחמות כתוצאה מדומיננטיות, אף כי קשה להראות שזהו קשר סיבתי ולא מתאם.

מלחמות ואלימות מאז פרסום הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר המקרים, האבדות והנפגעים במעשי טרור בעולם מ-1970 ומעודכן עד 2016 על פי Global Terrorism Database. המספרים אינם מתחשבים באוכלוסיית העולם שהוכפלה לערך באותה תקופה.

הספר יצא לאור בשנת 2011, ומראה נתונים עד שנת 2007. בשנים שלאחר יציאת הספר לאור נרשמה עלייה במספר העימותים האלימים בעולם לרמה שאפיינה את ראשית שנות ה-90, אך עם מספר הרוגים כללי נמוך יותר. המלחמות הקטלניות ביותר שנרשמו היו מלחמת האזרחים בסוריה (שקטלה כמעט מחצית ממספר החללים העולמי ממלחמות בתקופתה), בעיראק ובאפגניסטן. בשנת 2014 תיעד המכון לחקר השלום באוסלו 131,000 הרוגים במלחמות, שהם קא"ש (קצב אבדות שנתי ל-100,000 נפש) של קצת פחות מ-2, עלייה מן הקא"ש העולמי של פחות מ-1 אשר אפיין את מרבית העשור הראשון של המאה ה-21. ואולם המכון דיווח על ירידה במספר ההרוגים בשנים הבאות, ל-119,000 בשנת 2015 ול-102,000 בשנת 2016. מספרים אלו נמוכים מן האומדנים המתפרסמים לעיתים קרובות בתקשורת מכיוון שהם כוללים רק הרוגים מתועדים במעשי איבה, הגבלה חיונית לצורך השוואה אמינה עם ההיסטוריה. בסך הכל, הקא"ש העולמי של הרוגים במלחמות מאז פרסום הספר עדיין נמוך מזה של כל עשור שהוא במאה ה-20[41].

מאז שנת 2011 דווח בייחוד על עלייה חזקה במספר ההרוגים בטרור עולמי, שעל פי ה-Global Terrorism Database הגיע לשיא של כמעט 45,000 בשנת 2014, וירד מעט בשנים 2015 ו-2016. לפחות חלק מהרוגים אלו נכללים במספרי ההרוגים ממלחמות, בייחוד מלחמות האזרחים בעיראק, בניגריה, בסוריה ובאפגניסטן[42]. יחסית לאוכלוסיית העולם שכבר עלתה על 7 מיליארד, אפילו השיא של שנת 2014 עדיין מייצג קא"ש קטן משמעותית מ-1.

שיעור הרצח בארצות הברית המשיך לרדת בשנים 2012 עד 2014, אך עלה מעט לקא"ש של 5.1 בשנת 2016[43]. זהו עדיין שיעור נמוך מזה שאפיין את כל העשורים הקודמים מאז שנות ה-60. הקא"ש כתוצאה מרצח בארצות הברית עדיין גבוה פי שלושה לערך מן הקא"ש כתוצאה ממלחמות וטרור בעולם כולו. בישראל ירד הקא"ש כתוצאה מרצח מ-2.00 בשנת 2011 ל-1.36 בשנת 2015. בבריטניה נרשמה ירידה ל-0.92 בשנת 2014, בסין ירידה ל-0.74 בשנת 2015, בהודו ירידה ל-3.21 בשנת 2014, ברוסיה ירידה ל-11.31 בשנת 2015, במקסיקו ירידה ל-16.35 בשנת 2015, ובדרום אפריקה עלייה ל-34.27 בשנת 2015[44].

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ככלל, הספר התקבל היטב וזכה לשבחים רבים. עם זאת קיימים גם קולות אחרים, בפרט ממבקרים המזוהים עם החשיבה הפוסט מודרניסטית. ישנם מבקרים המקבלים, נוכח שפע העדויות, את דעיכת האלימות אך פוסלים את באוריו של פינקר. המבקרים המזוהים עם השמאל הרדיקלי והמחשבה הפוסט מודרנית, לעומת זאת, פוסלים את הספר פסילה גורפת, כולל את גוף המחקרים בו השתמש פינקר לבסס את טענתו על דעיכת האלימות[45]. אין תימה בכך, שכן עימותיו החזיתיים של פינקר עם אסכולה זו נמשכים למעלה מעשור, וספרו הלוח החלק: על הכחשת הטבע המולד בימינו(אנ') נסוב רובו סביב מאבקו הזה של פינקר.

הספר נכנס לרשימת "ספרי השנה" של הניו יורק טיימס, שגם הקדיש לו כמה סקירות. בין משבחי הספר ניתן למצוא את ביל גייטס ופיטר סינגר.

השפעה על אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר יצא לאור בשנת 2011, שנתיים לאחר בחירתו לנשיאות של ברק אובמה בארצות הברית. מדיניות החוץ של אובמה קרוב לוודאי הושפעה עוד לפני כן מן הרעיון לפיו רמת האלימות בארצות הברית ובעולם יורדת, אך ייתכן שהתחזקה בהשראת הספר. בתקופת כהונתו השנייה בעיקר הדגיש אובמה פעמים רבות בנאומיו ש"העולם כיום הוא פחות אלים משהיה אי-פעם". למשל, בנאומו בגרמניה ב-25 באפריל 2016 אמר אובמה כי "אנו חיים בעידן השלו ביותר בהיסטוריה" וכן "עברו עשורים מאז המלחמה האחרונה בין מעצמות". כמו כן הוא חזר מספר פעמים בניסוחים דומים על המחשה חביבה עליו: "אילו הייתם יכולים לבחור רגע בהיסטוריה להיוולד בו, ולא הייתם יודעים אם תיוולדו כזכר או נקבה, באיזו מדינה או מה יהיה מצבכם הכלכלי, הייתם בוחרים ברגע זה".

ההיסטוריון והסופר הישראלי יובל נח הררי אף הוא הדגיש מספר פעמים את העלמותן הכמעט מוחלטת של מלחמות בין מדינות ריבוניות, ובעיקר מלחמות בין מעצמות, בעשרות השנים האחרונות, למשל במאמר משנת 2012[46] ובפרק הפתיחה של ספרו ההיסטוריה של המחר שיצא בשנת 2015. הררי גם נימק את הירידה בסיבות דומות לאלו שהציע פינקר.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Davies, P., Lee, L., Fox, A., & Fox, E. 2004. Could nursery rhymes cause violent behavior? A comparison with television viewing. Archives of Diseases of Childhood, 89, 1103–5.
  2. ^ המונח "פראים" או באנגלית savages נפוץ בתרבות המערבית הפופולרית לתיאור בני חברות שבטיות ילידיות בלי קשר להתנהגותם, ורק לאחרונה ממעטים להשתמש בו בשל תקינות פוליטית.
  3. ^ בחברה עם קא"ש של יותר מ-1000 הסיכויים של אדם למות מוות אלים במהלך חייו גבוהים מ-50%
  4. ^ Donald Black 1983, Crime as Social Control
  5. ^ פינקר ער למסר הפציפיסטי של שנות ה-60 ומדגים את האמביוולנטיות שלו בציטוט בראש הסעיף מתוך השיר Revolution משנת 1968 של הביטלס. במילות השיר הרשמיות מופיע המשפט:
    "When you talk about destruction, don’t you know that you can count me out"
    אך בביצוע נפוץ של השיר נשמע ג'ון לנון כשהוא מוסיף מייד לאחר מכן "in". לעדות לנון עצמו בראיון מאוחר יותר, היו לו שתי גרסאות הפוכות של משפט זה, שהוא לא הצליח להחליט ביניהן. http://www.beatlesebooks.com/revolution-1
  6. ^ בהערכות מספריות אלו מסתמך פינקר בעיקר על ההיסטוריון האמריקאי רודולף ראמל (אנ'), שהקדיש את הקריירה שלו לחקר סוגים שונים של רצח עם
  7. ^ בתעוד זה מסתמך פינקר על ההיסטוריון נורמן דייוויס
  8. ^ בפרטים אלו ורבים אחרים מסתמך פינקר על ספרו משנת 2004 של מדען המדינה האמריקאי ג'יימס פיין A History of Force: Exploring the Worldwide Movement Against Habits of Coercion, Bloodshed, and Mayhem
  9. ^ גם במספרים אלו מסתמך פינקר על רודולף ראמל בספרו משנת 1994: Death by government
  10. ^ האמרה הלטינית Veni, vidi, vici מתורגמת בדרך-כלל מילולית "באתי, ראיתי, ניצחתי" אך פינקר מתרגם "כבשתי", בהתאמה להקשר ההיסטורי של מלחמת האזרחים של יוליוס קיסר
  11. ^ קאנט השתמש במונח "רפובליקני" משום שאת המונח "דמוקרטיה" פירש באופן שלילי כ"שלטון האספסוף"
  12. ^ מינוח מתורת המשחקים, העשירה בדוגמאות שבהן הפתרון הטוב ביותר לכלל הסוכנים הרציונלים מושג על ידי תקשורת הדדית במשחק שאיננו סכום אפס
  13. ^ ברשימה זו מתבסס פינקר על ספרו של הספרן האמריקאי מתיו וייט, המתאר את עצמו כ"זוועתולוג":
    The Great Big Book of Horrible Things: The Definitive Chronicle of History’s 100 Worst Atrocities
    האומדנים ניתנים גם באתר האינטרנט של וייט, והומחשו באופן גרפי באתר הניו יורק טיימס.
    כמה ממבקריו של פינקר חלקו על אומדני חללים אלו, ובעיקר על האומדן של חללי מרד אן לושאן בסין של המאה השמינית. בספר מציג פינקר אומדן המבוסס על מפקדי האוכלוסין הסינים לפני המרד ואחריו, שמהם ניתן להסיק 36 מיליון חללים, כשני שלישים מאוכלוסיית סין דאז, אשר בהתחשב בגודל אוכלוסיית העולם במאה השמינית שקולים נגד 429 מיליונים במחצית הראשונה של המאה ה-20, פי כמה וכמה מ-55 מיליוני החללים של מלחמת העולם השנייה. פינקר עצמו מציין בספר שאומדן זה שנוי במחלוקת, ובאתר האינטרנט שלו משתמש וייט באומדן זהיר בהרבה של 13 מיליונים, שיחסית לאוכלוסיית העולם דאז עדיין גדולים מקורבנות מלחמת העולם השנייה.
  14. ^ למעשה, סך כל ההרוגים במלחמות ובמעשי רצח באנליזה של ריצ'רדסון הסתכמו ב-1.6% בלבד ממקרי המוות באוכלוסיית העולם, הרבה פחות מן המתים ממחלות באותה תקופה. יחס זה נכון גם כיום, למשל על פי דו"ח ארגון הבריאות העולמי רק 0.3% ממקרי המוות בעולם בשנת 2004 היו ממלחמות, 1% ממעשי רצח, ולעומת זאת 6% מדלקות וזיהומים של הריאה, 12% מגידולים ממאירים, 19% ממחלות זיהומיות, ו-29% ממחלות של מערכת הדם. אחוזים אלו מעניקים פרספקטיבה לחשיבות המאבקים נגד אלימות ונגד מחלות.
  15. ^ המספר של מלחמות כאלו גדול משמעותית ממלחמות בין מעצמות משני הצדדים, ולכן מאפשר ניתוח סטטיסטי מפורט יותר
  16. ^ במקור מתוך ספרו של דה טוקוויל "הדמוקרטיה באמריקה". דוגמה זו ושאר דוגמאות לתמיכה של אנשי רוח במלחמה מביא פינקר על פי ציטוטים מספרו של ג'ון מולר War and Ideas
  17. ^ ציטוט על פי ספרו של ג'ון מולר War and Ideas
  18. ^ ציטוט על פי ספרו של ג'ון מולר War and Ideas. ציטוט זה יוחס להגל על ידי הפילוסוף וההיסטוריון הגרמני קונו פישר בספרו משנת 1901
  19. ^ מתוך מאמר "מחשבות על המלחמה" שכתב מאן שלושה חודשים לאחר כניסת גרמניה למלחמת העולם הראשונה, ומציג אותה כהכרח מוסרי
  20. ^ ציטוט על פי ספרו של ג'ון מולר War and Ideas
  21. ^ מצוטט על פי ספרו של דיוויד בל:
    The First Total War: Napoleon's Europe and the Birth of Warfare as We Know it
    ואלרי היה בן 20 כשכתב זאת, ובל מציין שהוא ביטא רגש נפוץ בין אינטלקטואלים צרפתים בני-זמנו
  22. ^ מילים אלו שם דויל בפי גיבורו שרלוק הולמס בסיפור "הקידה האחרונה". בסיפור מדבר הולמס בשנת 1914, זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה. הסיפור עצמו פורסם על-ידי דויל בשנת 1917 כתמיכה במאמץ המלחמה הבריטי
  23. ^ הגדרת פינקר למדינות מפותחות בסעיף זה: בין 44 המדינות עם התל"ג לנפש הגבוה ביותר
  24. ^ ב-1949 כבשה סין את טיבט, אך טיבט לא הייתה חברה באו"ם ומעמדה הריבוני לא זכה להכרה בינלאומית. ב-1990 כבשה עיראק את כוויית, אך קואליצית מדינות בראשות ארצות הברית שחררה את כוויית במלחמת המפרץ.
  25. ^ מתוך ספרו של ג'ון קיגן "תולדות הלחימה", עמ' 66 בתרגום העברי.
  26. ^ על-פי ניתוח של מדען המדינה מארק זאכר ב-2001. שינוי גבולות אלים נוסף שאירע מאז הוא סיפוח חצי האי קרים על ידי רוסיה, אם כי ניתן לטעון שהוא התבצע בעיקר על ידי אזרחים אוקראינים פרו-רוסיים ולא בפלישה מבחוץ
  27. ^ פינקר מדגים זאת בברית המועצות שחיזקה את שליטתה במזרח אירופה עוד לפני 1949, בתקופה שארצות הברית הייתה היחידה שהחזיקה בפצצות גרעיניות; בסוריה ובמצרים שתקפו את ישראל במלחמת יום הכיפורים; ובארגנטינה שתקפה את איי פוקלנד ללא חשש מהפעלת נשק גרעיני בריטי
  28. ^ פינקר מעיר שאם מביאים בחשבון אך ורק דמוקרטיות מובהקות לאחר מלחמת העולם השנייה, הסבר פשוט וציני יותר הוא שארצות הברית ובעלות בריתה במלחמה הקרה לא נלחמו זו בזו
  29. ^ במחקר זה נבדקו לא רק מלחמות אלא גם איומים וסנקציות, על מנת להגדיל את גודל המדגם והעוצמה הסטטיסטית של הניתוח
  30. ^ פינקר מזכיר יוצא-מן-הכלל אחד לטענה זו – הפצצות נאט"ו ביוגוסלביה ב-1999
  31. ^ למשל הבריטים במלחמות האופיום נגד סין, ובאופן כללי רבות מן המדינות הקולוניאליות במאות ה-16 עד ה-19
  32. ^ לדוגמה, מוערך שבמלחמת קוריאה בשנות ה-50, כ-4.5% מן האוכלוסיה מתו כל שנה ברעב ובמחלות, בעוד שבמלחמת האזרחים בסודאן בראשית המאה ה-21 מתו 1% לשנה אפילו לפי ההערכות הפסימיות ביותר. Human Security Report Project, 2009, p. 27
  33. ^ בטענה זו מסתמך פינקר על מחקריהם של מקס אברהמס ואודרי קרונין, למשל:
    Max Abrahams (2006), Why Terrorism Does Not Work. International Security, Vol. 30, No. 2, pp.42-78.
    Audrey Cronin (2009) How Terrorism Ends
  34. ^ הספר יצא לפני עלייתה של המדינה האסלאמית, אך גם היא נכשלה לבסוף בהשתלטות על עיראק וסוריה.
  35. ^ בנתונים אלו מסתמך פינקר על ה-Global Terrorism Database באוניברסיטת מרילנד מחולקים לאוכלוסיית העולם בשנים אלו. הוא מציין שאמינות הנתונים בעייתית ואין נתונים אמינים לפני 1970
  36. ^ הספר יצא לאור בשנת 2011 בתקופת התבטאויותיו הלוחמניות של נשיא איראן מחמוד אחמדינז'אד והדיון בישראל ובארצות הברית על הפעולה הנדרשת למנוע יכולת גרעינית מאיראן. על רקע זה ציטט פינקר בספר מאמר מערכת בוושינגטון טיימס משנת 2009 אשר קבע שמלחמה גרעינית עם איראן היא בלתי-נמנעת והתרחשותה היא רק שאלה של זמן. תשע שנים לאחר מכן מלחמה כזו עדיין לא התממשה
  37. ^ בנתונים אלו מסתמך פינקר על
    Twenge, J. M. (1997). Attitudes toward women, 1970–1995. Psychology of Women Quarterly, 21(1), 35-51.
  38. ^ שיעור מעשי האונס קשה בהרבה לאומדן משיעור מעשי הרצח, משום שאנשים שונים מגדירים אונס באופן שונה, ומשום שחלק ניכר מן המעשים אינם מדווחים. פינקר משתמש במה שלדעותו הוא האומדן האמין ביותר, על פי נתונים של
    The U.S. Bureau of Justice Statistics’ National Crime Victimization Survey.
    השיעור בשנת 1973 היה כ-250 מקרים בשנה לכל 100,000 נפש, ובשנת 2008 כ-50 מקרים בשנה לכל 100,000 נפש. מספרים מוחלטים אלו תלויים מאוד בהגדרת "אונס", אבל שיעור הירידה אמין כל עוד משתמשים באותה הגדרה בכל השנים.
  39. ^ פינקר מסתמך בעיקר על
    Milner, L. S. 2000. Hardness of heart /Hardness of life: The stain of human infanticide
  40. ^ זוהי צורת התנהגות טיפוסית למעשי לינץ', פוגרומים והתעללות קבוצתית. פינקר מביא דוגמה מפורסמת מן השוטרים שהיכו את רודני קינג, אירוע שהצית את מהומות לוס אנג'לס (1992)
  41. ^ על-פי דו"ח משנת 2017 באתר המכון לחקר השלום באוסלו, ראו בייחוד איור 3 לקא"ש מאז סיום מלחמת העולם השנייה ומעודכן עד שנת 2016
  42. ^ לחלוקת הרוגים מהתקפות טרור על-פי מדינות ראו גרף אינטראקטיבי באתר Our World in Data. הנתונים בגרף על פי Global Terrorism Database מעודכנים עד 2016. שימו לב שניתן להוסיף או להוריד מדינות מן הגרף
  43. ^ נתונים מדו"ח של Brennan Center for Justice
  44. ^ נתונים מן האתר של המשרד לפשע וסמים של האו"ם UNDOC. בכל מקרה מצויינת השנה האחרונה שלה קיימים נתונים ועלייה או ירידה מאז פרסום הספר בשנת 2011
  45. ^ http://www.theguardian.com/books/2015/mar/13/john-gray-steven-pinker-wrong-violence-war-declining
  46. ^ יובל נח הררילאן נעלמו המלחמות?, באתר הארץ, 13 ביולי 2012