The Better Angels of Our Nature

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
The Better Angels of Our Nature
The Better Angels of Our Nature.jpg
כריכת הספר
מידע כללי
מאת סטיבן פינקר
שפת המקור אנגלית
הוצאה
הוצאה בשפת המקור Viking Books
שנת הוצאה 2011
מספר עמודים 832
קישורים חיצוניים
מסת"ב ISBN 978-0-670-02295-3
OCLC 707969125

הטובים שבמלאכי טבע האדם: על דעיכתה של האלימות בהיסטוריה הוא חיבור עיוני מאת הבלשן והפסיכולוג האבולוציוני סטיבן פּינקר שהתפרסם ב-2011. בספר מביא פינקר עדויות רבות מתוך מאות מחקרים המעידים על כך שלאורך ההיסטוריה אלימות פיזית הולכת ומתמתנת, וקצב דעיכה זו הולך ומתגבר. בד בבד מנסה פינקר לבאר כיצד ניתן להסביר דעיכה זו. הספר זכה לשבחים רבים. שם הספר הוא ביטוי הלקוח מנאום ההשבעה הראשון של אברהם לינקולן (אנ'), בו דיבר על התקווה לשמירת הברית מול איומי הפרישה של מדינות הדרום.

העדויות על דעיכת האלימות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פינקר משתמש במקורות רבים ושונים על מנת לבסס היטב את הטענה שאלימות פיזית הולכת ודועכת. המקורות מכסים תקופה ארוכה, מהפרהיסטוריה עד ימינו ממש, וצורות רבות ושונות של אלימות - רצח, עונש מוות, התעללות בבעלי חיים, הכאת נשים וילדים, ענישה פיזית ועוד. בכולן מסתבר שקיימת מגמה ממושכת מאד של התמתנות, עם חריגות קצרות טווח.

תחילת הסקירה בפרהיסטוריה. פינקר מציין שכל השלדים והמומיות מהפרהיסטוריה, דוגמת אצי איש-הקרח, מעידים על סיום חיים באירוע אלים, ובעוד שלא ניתן להבדיל בין ניפוץ גולגולת בתאונה להרג במכשיר קהה, חלק לא מבוטל מעיד על הרג מכוון - צווארים שסופים, ראשי חץ בחלל הגולגולת וכך הלאה.

כעת פינקר עובר לראשית ההיסטוריה. הוא מציין את שפע האלימות הקיים במיתוסים הקדומים כעדות לאלימות חובקת כל, דוגמת הציטוט מתוך האיליאדה בו מתאר אגממנון מה יעשה למובסים: "לא נשאיר איש בחיים, אף לא תינוקות ברחם אימותיהם... אף לא אחד ישרוד שיקונן על המתים". פינקר מצטט חיבור של יונתן גוטשל שמבהיר שאלו לא היו מלים ריקות, אלא תיאור נאמן למציאות של סכנות החיים ביוון ההומרית:

ספינות זריזות שתחתיתן שטוחה מגיעות בחתירת-משוטים לחופים וקהילות שוכנות אלי חוף. המהירות קובעת - הגברים נטבחים טרם יספיקו לבוא שכנים לעזרתם. בהמות ושאר דברי ערך ניידים מועלים בחופזה לספינות. נשים הרות או מבוגרות נרצחות, אך הנשים הצעירות שאינן בהריון נלקחות כשלל, לשמש כשפחות-מין ולעבודה קשה. אנשי יוון של הומרוס חיו בצל הפחד ממות פתאומי, והנשים בפחד לחיי בעליהן וילדיהן, פחד ממפרשים באופק שמבשרים חיים חדשים של עבדות ואונס.

אחרי דוגמאות מסוג זה, שנועדו לתת תחושה על היקף האלימות בעבר, פינקר עובר למספרים של ממש. הוא משתמש בעשרות מחקרים שונים על מנת לבסס מספר של מקרי הרצח ל 100,000 איש בשנה. מהנתונים עולה שלא רק שדעיכת האלימות ממשית וחובקת כל, אלא שיש בה סממנים נוספים: חברות ציידים/לקטים הן האלימות ביותר, עם מאות מקרי רצח לכל 100,000 איש לשנה. מספר זה משמעותו שבממוצע מתבשר צייד/לקט לפחות פעם בשנה על הרג אדם שהכיר היטב בידי אדם אחר. המדינה הטוטליטרית ממתנת נתון זה בסדר גודל שלם, לכמה עשרות מקרי רצח לכל 100,000 איש בשנה. לסיום, במדינות המפותחות השיעור יורד שוב, בסדר גודל שלם, למקרי רצח בודדים ל 100,000 איש בשנה.

מלאכים ושדים, כוחות היסטוריים ומגמות היסטוריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פינקר משתמש בתמונות כגון זו (מקורה בספר פופולרי מסוף המאה ה-15) על מנת להמחיש את שפע האלימות בימי הביניים. למטה, איכר מבקע בטן של סוס, בעוד חזיר מרחרח את אחוריו החשופים. משמאל, איש ואשה נתונים בסד. למעלה, אדם מובל לגרדום, ממנו כבר תלויה גופת אדם. למעלה משמאל, גופת אדם שנשבר על גלגל עינויים נאכלת על ידי עורבים

אחרי שביסס את היקף ומשך דעיכת האלימות, פינקר מנסה להסביר אותה. כאן יש מעבר מעובדות מבוססות היטב לפרשנות שאמנם נתמכת במחקר, אך קשה להוכחה של ממש.

פינקר מזהה בטבע האנושי חמישה גורמים המעודדים אלימות, אותם הוא מכנה שדים בתוכנו, ומולם ארבעה מניעים מרסני אלימות, להם הוא קורא מלאכים. מתוך כך הוא מבאר חמישה כוחות היסטוריים שמחוללים את דעיכת האלימות, דרך שש מגמות. הוא מצדיק מבניות-יתר זו, הכוללת מנייה וחלוקה, בכך שהיא תורמת לגיבוש שפע הפרטים שליקט מתוך מאות מחקרים למודל מובן.

ארבעת המלאכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. אמפתיה, היא היכולת הטבעית של אדם לחוש את מה שחש אדם אחר. פינקר מזהה תהליך מתעצם של הרחבת מעגל האמפתיה, בו אדם חולק את הזדהותו עם אנשים רחוקים ממנו יותר ויותר עם חלוף הדורות. את התרחבות זו הוא מסביר כשילוב של כמה מניעים ותהליכים.
  2. שליטה עצמית, היא היכולת הטבעית של אדם לדכא יצרים ותשוקות מתוך חשבון ארוך טווח.
  3. חוש מוסר טבעי, הפוסק מה הגון ומה מגונה. תחילתו בחשבונאות של פסיכולוגיה אבולוציונית והוא מתפתח הרבה מעבר לכך בתהליך החברות.
  4. תבונה, היא יכולותו של האדם לחשוב ולבחון את חייו, מנהגיו ורצונותיו, ולהסיק מכך מסקנות מבוססות רציונלית, כמו הבנת העקרות של מעגלי נקמה.

חמשת השדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. אלימות שלא לשמה, לסילוק כל מכשול העומד ביו אדם למושא רצונותיו, אלימות אינסטרומנטלית.
  2. אלימות לביסוס מעמד, שהוא פסגת השאיפה והתשוקה של כל אדם על פי הפסיכולוגיה האבולוציונית.
  3. נקמה, מנגנון-יום-הדין המבטיח אלימות תמורת אלימות.
  4. סאדיזם, הקלות והמהירות בה אדם הנחשף להתעללות באחרים לומד להפיק מכך עונג.
  5. אידאולוגיה, הרצון לכפוף אחרים לרעיון סובייקטיבי בדבר הראוי, הנכון והצודק. למרות השם, המונח משמש את פינקר באופן רחב מאד, הרבה מעבר למובנו הרגיל. הוא משתמש בו לתאר כל דבר שנראה לאדם נכון ומוצדק עד כדי שישאף להפיצו לאחרים וימצא לנכון לנסות לכפות אותו בכח. גם שמרנות ראקציונית, טהרנות קיצונית, דתות, טבעונות רדיקלית, פמיניזם רדיקלי ופוסט-מודרניזם כולם נכנסים תחת קטגוריה רחבה זו. קל להראות כיצד מונח חדש-ישן זה עומד מאחורי אלימות רבה מאד.

חמשת הכוחות ההיסטוריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. הלווייתן - מנגנון הכח שבא במקום האנרכיה של התרבות הציד והליקוט, על השתכללותו, צמיחת הקפתו וגדילת ממדיו.
  2. סחר, תהליך המחולל רווח לכל המשתתפים בו, אך מחייב שהם יבינו את רצונות שותפיהם לסחר, כלומר ירחיבו את גבולות האמפתיה שלהם.
  3. נשיות במובן המצומצם של חשבון פסיכו-אבולוציוני הרואה בכל צאצא שמת אבדה קשה שאינה ניתנת לפיצוי, לעומת ההתנהלות הכוחנית הרבה יותר של גברים. ככל שחברות אמצו יותר את החשבון הנשי על חשבון נקודת המבט הגברית הן התרחקו יותר מאלימות וזכו בתמורה ליתרונות הסחר.
  4. קוסמופוליטניות, היא מידת הידיעה של אדם על חייהם ומנהגם של אנשים במקומות רחוקים, המעודדת את התרחבות מעגל האמפתיה.
  5. עידן התבונה, המסמן את ההתנתקות ממסורת של עתירה לכוחות-על לטובת הסתמכות על פעולה ישירה המבוססת על ידע והבנה.

שש המגמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. נטישת האנרכיה לטובת ממשל מרכזי ותרבות עירונית
  2. תהליך התרבות, הוא התהליך בו חברות המערב, מזרח אסיה וחלק מדמ"ז-אסיה אמצו כללים נוקשים השמים מחסום בין אדם ליצריו בכלל, ובפרט ליצרים אלימים, והטמיעו כללים אלו עד לרמת היותם לטבע-שני.
  3. הוקעת האלימות בעידן התבונה, הוקעה שהולכת ומתרחבת ואוספת תחת כנפיה יותר ויותר.
  4. מיעוט המלחמות בעולם לאחר קריסת רוסיה הסובייטית, אותו מכנה פינקר השלום החדש.
  5. תהליך מתעצם של הקניית זכויות שבעבר היו נחלת האליטה השלטת לחלקים הולכים וגדלים באוכלוסייה, לו קורא פינקר מהפכת הזכויות.

תוכן[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרק 1: ארץ זרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפרק זה מביא פינקר מקבץ דוגמאות לכך שההיסטוריה והתרבות האנושית היו אלימות מכפי שרוב האנשים במאה ה-21 נוטים לתאר לעצמם. הוא מציג דוגמאות אלו כבדיקת שפיות, המכוונת להמחיש כיצד התזה המרכזית בספר, לפיה אנו חיים כיום בזמן הפחות אלים בהיסטוריה, איננה מופרכת וראויה לבדיקה יסודית.

אצי איש הקרח, מומיה טבעית מלפני כחמשת אלפי שנים שהשתמרה בהרי האלפים. אצי מת מראש חץ שנמצא בגבו, וכן התגלו על כלי-נשקו וגופו כתמי דם מארבעה אנשים נוספים.
ציור מראשית המאה ה-19 מראה אנשים ברחוב צופים במופע תיאטרון בובות עממי מסוגת פאנץ' וג'ודי. בהצגה טיפוסית פאנץ' "רוצח" כמה דמויות אחרות ובכלל זה את אשתו ג'ודי ואת תינוקם המשותף.
סמלה של מדינת מסצ'וסטס מובא על ידי פינקר כדוגמה לעיצוב מיליטריסטי שלא היה מתקבל במאה ה-21. הסמל מראה יד קטועה מניפה חרב ואינדיאני חמוש בקשת וחץ, עם מוטו המכריז בלטינית "עם החרב אנו מבקשים שלום, אך תחת חופש".
  • אירופה בעת החדשה המוקדמת: הסעיף מציג את רמת האלימות בטרגדיות של שייקספיר. במחזה טיטוס אנדרוניקוס שני גברים הורגים גבר אחר, אונסים את אשתו, וקוטעים את לשונה וכפות ידיה. אבי האשה הורג אותם בנקמה, אופה אותם לתוך עוגה ומאכיל בה את אמם, ואז הורג את האם, והורג את בתו שלו משום שכבודה חולל. אז הוא נהרג בעצמו, והגבר שהרג אותו נהרג אף הוא. רמה גבוהה של אלימות ניתן למצוא אף בתרבות הילדים האירופית של אותה תקופה, כמו מעשיות האחים גרים, סיפורי אמא אווזה ותיאטרון בובות מסוגת פאנץ' וג'ודי. הסעיף מסיים בציטוט הקצב של הצגת מעשי אלימות כפי שנמדד על ידי מחקר בסוגות שונות של בידור לילדים. בטלוויזיה המודרנית נמדד קצב של 4.8 מעשים אלימים בשעה, בעוד שבשירי ערש ישנים נמדד קצב של 52.2.
  • תפיסת הכבוד באירופה ובארצות הברית: עוד במאות ה-18 וה-19, גברים נאורים כאלכסנדר המילטון, אלכסנדר פושקין ואווריסט גלואה השתתפו ונהרגו בדו קרבות, נוהג שבמסגרתו הדרך היחידה לשמור על הכבוד הייתה להלחם עד מוות בגבר אחר.
  • המאה ה-20: בסעיף זה מבקש פינקר להמחיש כיצד, אפילו במשך תקופת הזמן הקצרה יחסית של מאה אחת, ההשקפות והסטנדרטים לגבי אלימות השתנו עד כדי כך שמנהגים מקובלים מראשית המאה ה-20 נראים כיום כשייכים לארץ זרה. ערי אירופה ומזרח ארצות הברית מלאים בפסלים של מפקדי מלחמה רכובים על סוסים, ותחנות רכבת וככרות מרכזיות נקראות על שמם של קרבות גדולים. סמלי מדינות מתאפיינים באיקונוגרפיה מיליטריסטית המציגה כלי-נשק וחיות-טרף. בשנות ה-50 של המאה העשרים, התנסחות שקשה לתארה כיום עדיין הייתה נפוצה, למשל הביקיני קיבל את שמו משום שהמעצב שלו השווה את חווית הצופים בו לניסוי פצצת האטום באוקיינוס השקט. פינקר מציג שתי מודעות פרסומת משנות ה-50 המראות באופן הומוריסטי תקיפה ביריונית על חוף הים וגבר המעניש את אשתו במכות באחוריה, כדוגמה למודעות שלא היו מתפרסמות בארצות הברית של המאה ה-21. ענישת ילדים במלקות, שהייתה מקובלת בראשית המאה ה-20, הוצאה מחוץ לחוק במדינות רבות.

פינקר חותם את הפרק הראשון בנימה אישית, בתיאור דמיוני של מעמד נאום סיום קולג' בשנת 1976, השנה בה הוא עצמו סיים את התואר הראשון באוניברסיטה. הנואם ההיפותטי מזמין את הבוגרים לתאר את עתידם ועתיד האנושות, וחוזה את סיום המלחמה הקרה, פירוק ברית המועצות, נפילת חומת ברלין, הסכם השלום בין ישראל למצרים ולירדן, נפילת המשטרים הדיקטטורים בספרד, בפורטוגל וביוון, פירוק משטר האפרטהייד בדרום אפריקה והעלמות כמעט מוחלטת של מלחמות בין מדינות ריבוניות. פינקר סבור שהמאזינים באולם היו פורצים בצחוק לעג ומביעים חשד שהנואם נמצא עדיין תחת שרידי השפעת הסמים של פסטיבל וודסטוק, אך "תחזית" אופטימית זו אכן התגשמה.

פרק 2: תהליך השכנת השלום[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרק זה סוקר את שורשי האלימות האנושית דרך עיניהם של שני הוגים: הביולוג צ'ארלס דרווין והפילוסוף תומאס הובס. פינקר מציין ששמות הוגים אלו הפכו לשמות תואר ("דרוויניסטי" ו"הובסיאני") שיש להם בדרך-כלל קונוטציה שלילית, אך לדעתו התובנות של שני הוגים אלו עמוקות, מורכבות ומעודנות מכפי שמרמזים שמות התואר, וחיוניות לפתיחת כל דיון באלימות.

  • הלוגיקה של האלימות: בספרו הקלאסי "לוויתן" הציג הובס שלושה סוגי סיבות לאלימות: "תחרות", "פחד" ו"תהילה". פינקר מסביר סיבות אלו באמצעות התאוריה הדרוויניסטית של ברירה טבעית בניסוחה המודרני בעזרת תורת המשחקים: "תחרות" היא אסטרטגיה שבה "סוכן רציונלי" תוקף כאשר הוא סבור שהוא מסוגל לגבור על סוכן אחר ולהשיג רווח חומרי כלשהו. "פחד" הוא אסטרטגיה שבה סוכן רציונלי הסבור שהוא נמצא בסכנת התקפה תוקף ראשון במכה מקדימה או במלחמת מנע. "תהילה" היא אסטרטגית הרתעה שבה סוכן רציונלי אינו יוזם אלימות, אך צובר כוח ומגיב באלימות, ובכך יוצר מוניטין של נקמנות במטרה להפוך כל התקפה נגדו לבלתי-כדאית. אסטרטגיות המכה המקדימה וההרתעה הן בעייתיות, והובס טען שהדרך היעילה להגביל אלימות בחברות אדם היא "לוויתן" – שליט אבסולוטי רב-כוח המשליט סדר ומעניש כל תוקפן. הובס גם הציע מה שפינקר מכנה "השערה מדעית ניתנת לבדיקה": בחברות אדם פראיות ואנרכיות האלימות צפויה להיות נפוצה יותר מאשר בחברות המאוגדות במדינות שבהן שליטים וממשל משליטים סדר. כנגד הובס טען הפילוסוף ז'אן-ז'אק רוסו שהאדם במצבו הטבעי היה פרא אציל שחי בהרמוניה עם הטבע ועם שאר בני-האדם, ומקור האלימות הוא דווקא בתרבות המשחיתה. פינקר טוען שהמדע כיום מסוגל לראשונה לבדוק את השערותיהם המנוגדות של הובס ורוסו באמצעות נתונים אמפירים כמותיים, ומקדיש את שאר סעיפי הפרק לבדיקה מדוקדקת כזו.
  • אלימות באבותיו הקדמונים של האדם: פינקר מתאר את התוקפנות אצל השימפנזה, קוף האדם הקרוב ביותר לאדם, כפי שנחקרה בטבע על ידי ג'יין גודול ופרימטולוגים נוספים. במין השימפנזה המצוי להקות נלחמות בלהקות שכנות על השליטה בטריטוריות ובנקבות, לעתים עד מוות והשמדה של הלהקה החלשה יותר. פינקר מדגיש שאלימות השימפנזים אסטרטגית באופייה: התקיפות הקטלניות בדרך-כלל אינן מתרחשות בקרבות, אלא בפשיטות ובמארבים "לא הוגנים", ביוזמת צד המנצל יתרון מספרי רגעי למזער את הסיכונים לעצמו. אין ראייה שהאב הקדמון המשותף לשימפנזים ולאדם אכן התנהג כמו השימפנזה המצוי, ולא כמו השימפנזה הננסי (בונובו) הפחות תוקפני, אשר קרוב לאדם באותה מידה. אך אפילו אם האלימות התפתחה בשימפנזים מצויים ובבני-אדם באופן בלתי-תלוי, קווי הדמיון מעוררים מחשבה. מאובנים של מיני הומינינים מן האבולוציה של האדם בדרך-כלל נדירים מכדי להסיק על רמת האלימות אצלם, אך פינקר מציין שיתרון הזכרים על הנקבות בגודל הגוף היה לפחות כמו זה שבאדם המודרני, ומרמז על מידה של תחרות אלימה בין זכרים.
  • סוגי חברות אנושיות: ככל הידוע הופיע האדם הנבון המודרני לפני כ-200 אלף שנים, והחל להתארגן בחברות חקלאיות לפני כ-10 אלפי שנים. אך פינקר סבור שלצורך בדיקת ההשערה ההובסיאנית, החלוקה הרלוונטית היא בין חברות אנושיות המאורגנות במדינות וכאלו שאינן מאורגנות במדינות, כמו חברות שבטיות ומשטרי צ'יף. בתרבות המערב היה מקובל להציג חברות שבטיות כ"ברברים" ו"פראים"[1], ולדעת פינקר נטה המחקר האנתרופולוגי במאה ה-20 לקיצוניות השנייה והושפע בעיקר מן "האנתרופולוגים של השלום" כמו מרגרט מיד, אשר ציירו לחברות השבטיות שחקרו תדמית פציפיסטית של "פראים אצילים". פינקר מבסס את הנתונים שלו על חוקרים מן השנים האחרונות, ביניהם ההיסטוריון הצבאי הישראלי עזר גת, והארכאולוג הפרהיסטורי לורנס קילי בספרו War Before Civilization(אנ'). חוקרים אלו מצאו כי מרבית ההריגות במלחמות שבטיות, כמו אצל שימפנזים מצויים, אינן מתרחשות בקרבות, אלא בפשיטות "בלתי הוגנות" המנצלות את אפקט ההפתעה. פינקר מצטט עדויות ראייה להתקפות פתע על כפרי הצד היריב וטבח נשים וילדים אצל שבט היאנוממי (אנ') באמריקה הדרומית, אצל ילידים אוסטרלים ואצל האינואיט באלסקה. עדויות לקניבליות במלחמה קיימות גם משבטים מודרניים וגם משרידים ארכאולוגים מלפני 800 אלף שנה. אנשים בחברות שבטיות נלחמים מכל שלושת הסיבות ההובסיאניות: להשגת רווח כמו טריטוריה או נשים, כמלחמת מנע, או כנקמה על פגיעת האויב בקרוביהם.
צייד חמוש בקשת ובחצים משבט היאנוממי ביער האמזונאס. מלחמות ורצח נפוצות בין היאנוממי, ומחקרים אנתרופולוגים מצאו ש-20% עד 40% מן הגברים נהרגים כתוצאה מאלימות.
גרף מספרו של לורנס קילי "מלחמה לפני הציוויליזציה" מראה את אחוזי הגברים הנהרגים במלחמה בשמונה חברות שבטיות בהשוואה לאירופה וארצות הברית במאה ה-20 (עמודה תחתונה).
  • שיעורי אלימות בחברות מדינה ולא-מדינה: בסעיף זה מרכז פינקר נתונים כמותיים ממחקרים אנתרופולוגים וארכאולוגים, במטרה לבחון את ההשערה ההובסיאנית ולקבוע האם שלטון מדינתי מוריד או מעלה את שיעורי האלימות בחברות אנושיות. במספרים מוחלטים, מספרי האבדות בחברות השבטיות הקטנות הם זעירים בהשוואה לאלו של קרבות גדולים בין מדינות מרובות אוכלוסין. מבחינה אחת, מספר האבדות המוחלט הוא זה שמייצג את כמות הסבל הכללית הנגרמת כתוצאה מאלימות. אך מבחינה אחרת, אחוז האבדות מתוך כלל האוכלוסייה הוא זה שמייצג את מידת הסיכון לכל אחד מחבריה, ולפיכך את רמת האלימות. כאשר מחלקים את מספרי ההרוגים מאלימות במספר מקרי המוות הכללי מתגלה תמונה הפוכה: בחברות שבטיות של ציידים לקטים וציידים-חקלאים (פרהיסטוריות, היסטוריות וכאלו הקיימות בימינו) ממוצעי אחוז ההרוגים שנאמדו היו 14% עד 25% מכלל מקרי המוות, בעוד שבערי מדינה ובאימפריות במקסיקו הפרה-קולומביאנית נאמד אחוז ממוצע של 5%, באירופה של המאה ה-17 2% בלבד, ובאירופה במחצית הראשונה של המאה ה-20 (היינו בתקופת מלחמות העולם הראשונה והשנייה) כ-3%. במאה ה-21 בארצות-הברית, כלל ההרוגים מפשע אלים, מלחמה וכל הגורמים העקיפים המתלווים אליהם תורמים פחות מ-1% ממספר מקרי המוות הכללי.
    דרך מקובלת אחרת למדוד אבדות יחסיות מאלימות היא מספר ההרוגים בשנה לכל 100,000 נפש באוכלוסייה (להלן "קצב אבדות שנתי" או קא"ש). במדינות מערב אירופה כיום קא"ש הוא בקירוב 1; בארצות הברית בשנות ה-70 וה-80 הוא היה כ-10; בערים בעלות אחוז הפשיעה הגבוה ביותר בארצות הברית כמו דטרויט כ-45; בצרפת במאה ה-19 כ-70 ובגרמניה במחצית הראשונה של המאה ה-20 (כולל האבדות משתי מלחמות עולם) כ-140[2]. בשנת 2005 היה הקא"ש בעולם כולו (ובכלל זה פשע, מלחמות, מעשי טבח ואף רעב כתוצאה ממלחמות) כ-60. לעומת זאת הקא"ש הממוצע שמדדו מחקרים ב-27 חברות לא-מדינתיות היה 524.
    פינקר מסיק איפוא שרמת האלימות בחברות לא-מדינתיות גדולה בערך בסדר גודל מאשר בחברות מדינתיות, ובשני סדרי גודל מאשר במדינות המערב כיום. אמנם, השונות בין חברות לא-מדינתיות גדולה, ובכמה חברות שבטיות הנחשבות על ידי אנתרופולוגים כ"פציפיסטיות", כמו הסמאי בחצי האי המלאי, האינואיט בצפון קנדה ובאלסקה וה!קונג במדבר קלהרי, מלחמות כמעט שאינן ידועות. אך אפילו בחברות אלו, בדיקות יסודיות העלו מעשי רצח ואלימות המסתכמים בקא"ש גדול משמעותית מזה של חברות מדינתיות. השתלטות ממשלי מדינות מודרניות על אזורי המחיה של חברות שבטיות, אף שלעתים היא מלווה באלימות משל עצמה, עדיין מורידה בדרך-כלל את רמת האלימות הכללית, בהתאמה לתחזית של השערת הלוויתן ההובסיאנית. פינקר מביא ציטוט של בן שבט בגינאה החדשה כי מאז החלת הממשל האוסטרלי שם "החיים טובים יותר כי אדם יכול לאכול בלי להביט מעבר לכתפו, ויכול לצאת בבוקר מביתו להשתין בלי שיירו בו חץ".
  • הציוויליזציה ואכזבותיה: המחקר המודרני מאשר איפוא את טענת הובס כי "כאשר חיו בני אדם ללא כוח מרכזי שיטיל עליהם את חתיתו, הם חיו במצב של מלחמה" וב"פחד תמידי וסכנת מוות אלים". אך המחקר גם מפריך טענות אחרות של הובס: בני חברות שבטיות אינם עסוקים באלימות רוב הזמן, הם משתפים פעולה באופן נרחב עם קרוביהם ובני-בריתם, חייהם רחוקים מלהיות "בודדים", והם "קשים, אכזריים ועניים" רק לפרקים. למעשה, המחקר גילה שהמהפכה הנאוליתית וערי המדינה הראשונות הרעו, ולא שיפרו, את רמת החיים ואיכות החיים הממוצעות, עקב העבודה המפרכת הנדרשת בחקלאות ובבניית יישובי קבע לאוכלוסיות גדולות. ממשלים ושליטים, אף שהקטינו את רמת האלימות הכללית, החליפו אותה בעריצות משלהם. מחקרים מצאו שחברות מדינה עתיקות הרבו יותר מחברות שבטיות בטבח נשים (להבדיל מחטיפתן), בהחזקת עבדים ובהקרבת קורבנות אדם. ה"לוויתנים" הראשונים פתרו איפוא בעיה אחת במחיר יצירת בעיות חדשות. פינקר מצטט את ההיסטוריון הרומאי טקיטוס: "פעם סבלנו מן הפשע וכיום אנו סובלים מן החוק".

פרק 3: תהליך התרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פינקר פותח את הפרק בנימה אישית, ומודה כי מאז ילדותו התקשה לקבל את ההגיון מאחורי נימוסי השולחן של השימוש בסכין, עד שקרא את ספרו של נורברט אליאס "תהליך התרבות". פינקר מכנה את אליאס "הוגה הדעות החשוב ביותר שמעולם לא קראת". אליאס היה סוציולוג יהודי שנמלט מגרמניה לבריטניה מאימת השלטון הנאצי. ספרו תורגם לאנגלית רק בסוף שנות ה-60, ורק בשנות ה-80 הגיח מאלמוניותו כאשר, לדעת פינקר, הסתבר שהוא מציג את התאוריה היחידה המסוגלת להסביר את התגלית בדבר ירידת שיעור מקרי הרצח באירופה בכשני סדרי גודל מאז ימי הביניים ועד ימינו. תגלית זו, לדברי פינקר, הכתה חוקרים רבים בתדהמה וגרמה לו עצמו לכתוב את הספר.

  • ירידת שיעורי הרצח באירופה: חקר מסמכים היסטוריים מבתי משפט מאפשר לכמת את שיעורי הרצח בכמה מדינות באירופה במאות השנים האחרונות, לעתים מאז המאה ה-12. בכולן מתגלה ירידה דומה, מקא"ש של 10 עד 100 בימי הביניים ועד כ-1 ופחות מכך בימינו. הקא"ש הגבוה של ימי הביניים באירופה עדיין נמוך מן הקא"ש הממוצע של כ-500 בחברות לא-מדינתיות (פרק 2).
  • הסברים לירידת שיעורי הרצח באירופה: אליאס לא הגה את התאוריה של תהליך התרבות להסברת הירידה ברצח (שכן נתונים אלו לא היו ידועים עדיין כשכתב את ספרו) אלא להסברת השינוי שתעד באורח חיי היומיום באירופה של מאות השנים האחרונות. בימי הביניים, האבירים נהגו כראשי כנופיות פשע וממשל מרכזי לא היה קיים. המלך היה רק רם המעלה מבין האצילים, ואת הממשל המקומי העביר במיקור חוץ לאצילים ולאבירים, שגבו יבולים ושרות צבאי מן הצמיתים שלהם. האצילים נהגו לתקוף תדירות את נחלות האצילים השכנים וצמיתיהם. פינקר מצטט את ההיסטוריונית ברברה טוכמן בספרה "ראי רחוק":

במלחמות פרטיות אלו נלחמו האבירים בזעם ובאסטרטגיה יחידה, שכללה נסיון להרוס את האויב באמצעות הריגה או הטלת מום ברבים ככל האפשר מצמיתיו ובהשמדת יבוליו, כרמיו, כליו, אסמיו ושאר המשאבים שלו. כתוצאה מכך, קורבנותיהם העקריים של הצדדים הנצים היו הצמיתים שלהם.

אלימות הייתה נפוצה גם אצל פשוטי העם. למשל, בסוגי ספורט שחקנים שידיהם נקשרו מאחוריהם היו צריכים להרוג חתול ממוסמר לעמוד בנגיחות ראש, תוך סכנה לספוג שריטות בפניהם, או לרדוף אחר חזיר במטרה להרגו באלות. נוהג נפוץ שהוליד מספר פתגמים בשפה האנגלית היה קיצוץ האף לאנשים כדי לביישם או להענישם. פינקר מצטט מתוך ספרו של אליאס:

אין זאת שאנשים היו מהלכים תמיד במבטים נזעמים ובמצב רוח קרבי. נהפוך הוא – לפני רגע הם התבדחו זה עם זה, בדיחה שהפכה ללעג, ולפתע מתוך הצחוק הם מצאו את עצמם בתוך נקמת דם. הרבה מתכונות האופי שנראות לנו היום כסותרות זו את זו – עוצמת האדיקות הדתית שלהם, פחדם מן הגהינום, תחושות האשם שלהם, התפרצויות השמחה והעליזות, השתלהבות היצרים הפתאומית והעוצמה הבלתי-נשלטת של האלימות והרגזנות שלהם – כל אלו, ושינויי מצב הרוח התכופים, הם למעשה סימפטומים של מבנה אחד ויחיד של חייהם הרגשיים. יצרים ורגשות בוטאו באופן חופשי, ישיר ופתוח מאשר בזמנים מאוחרים יותר. רק לנו, בתקופה שבה הכל מתון ומחושב יותר, וסוגים שונים של טאבו חברתי בנויים עמוק לתוך מרקם החסכנות והאיפוק שלנו, עוצמה גלויה זו של אדיקות, מריבה ואכזריות נראית כסתירה.

אליאס תיעד את השינוי ההיסטורי בהתנהגות אנשים באמצעות ספרי הדרכה לנימוסים, דוגמת מדריך הנימוסים משנת 1530 של אראסמוס מרוטרדם שהיה רב מכר באירופה במשך שתי מאות. ההוראות במדריכים אלו מגלות את מנהגיהם הנפוצים של האנשים: אל תעשה את צרכיך בפרוזדורים, בחדרי מדרגות ובארונות; אל תיגע באבריך המוצנעים בציבור; אל תמחה את אפך במפת השולחן; כשאתה יורק, הזהר פן תפגע באנשים אחרים; אל תאכל באצבעותיך; אל תציע לאחרים מזון ממנו כבר נגסת; אל תירק עצמות, חרצנים וקליפות ביצה לתוך ידך או על הרצפה. הוראות מעין אלו נראות כיום כאלו שייתן הורה לילדו בן השלוש, ולא פילוסוף ידוע לציבור הקוראים המשכילים שלו. אליאס הצביע על כך שנימוסים הנראים לנו היום כטבע שני היו חייבים להלמד באופן מודע. רבים מן הנימוסים נגעו להתנהגות עם סכינים, אותם נשאו מרבית האנשים בימי הביניים דרך קבע: אל תשתמש בסכין לחיטוט בשיניך; אל תשתמש בסכין להצביע על מישהו; אחוז את הסכין באצבעותיך ולא באגרופך; העבר סכין לאדם אחר כשניצבו תחילה. המזלג הוכנס לשימוש באירופה בתקופה זו כתחליף לאכילה עם סכין. אליאס הצביע על תהליך שינוי שלדעתו היה חברתי ופסיכולוגי כאחת, בו למדו אנשים באירופה בהדרגה לשלוט בדחפיהם ולמתן את התנהגותם הציבורית.

אליאס סבר שסיבה ישירה לתהליך התירבות הייתה התחזקות ה"לוויתנים": מלכים, ממשלים מרכזיים ומערכות משפט באירופה. רצח בייחוד הפך לעברה נגד הממשל המרכזי. משפטי רצח כבר לא נקראו בנוסח "אלמוני נגד פלמוני" אלא בנוסח "הכתר נגד אלמוני" ולבסוף בארצות-הברית "העם נגד אלמוני" ו"המדינה נגד אלמוני". הסיבה השנייה שהציע אליאס לתהליך התירבות הייתה התפתחות הטכנולוגיה והמסחר באירופה. כדי להצליח בעסקים ובציבור, אנשים באירופה נצרכו יותר ויותר לשתף פעולה עם אנשים אחרים מאזורים ומחוגים חברתיים שונים, ולהתחשב בדעותיהם ובנוחותם.

  • אלימות ומעמד: בכל מקום שבו תועד תהליך הירידה בשיעורי הרצח באירופה, הובילו אותו המעמדות הגבוהים. בימי הביניים, בני המעמדות הגבוהים היו אלימים כמו פשוטי העם אם לא יותר. אצילים חגרו חרבות בחיי היומיום ולא היססו להשתמש בהן בתגובה לעלבונות. שרשרת תגובות אלימות לעתים הציתה קרבות רחוב בין חבורות אצילים[3]. היסטוריונים תעדו ירידה חדה ברמת האלימות של המעמדות הגבוהים מאז סוף ימי הביניים, ובמאה ה-21 כמעט כל מעשי הרצח במדינות המערב מבוצעים בשוליהם של מעמדות סוציו-אקונומים נמוכים. לדעת פינקר זה משום שהמעמדות המבוססים יכולים לסמוך על מערכת החוק לספק להם הגנה וצדק. פינקר מצטט מאמר מפורסם[4] של הסוציולוג האמריקאי דונלד בלק(אנ') כי רוב מה שאנו מכנים פשע הוא מנקודת מבטו של הפושע "עשיית צדק". לפי סטטיסטיקה הידועה לקרימינולוגים, רק כ-10% ממעשי הרצח מתוכננים מראש כאמצעי להשגת רווח מעשי כלשהו, ורובם הגדול מבוצעים מטעמים הנראים לרוצח כמוסריים: נקמה, תגמול או מניעת עוול כלשהו, תכופות באופן בלתי-מתוכנן כתוצאה מריב שהסלים, לעתים בין מכרים ואף בין בני משפחה. אנשים בשולי המעמד הנמוך מתקשים לפנות אל החוק לעזרה משום שהחוק פחות יעיל בטיפול בהם, ומשום שתכופות הם עצמם עוברים על החוק, ולתפיסתם הם נאלצים לעשות "צדק לעצמם". תהליך התירבות לא מנע איפוא אלימות לחלוטין, אבל דחק אותה לשולי החברה.
  • אלימות מסביב לעולם: מדינות מערב אירופה הובילו את מגמת הירידה בשיעורי הרצח, ומרבית מדינות העולם הלכו בעקבותיהן, אך הן עדיין מובילות במאה ה-21. יתר על כן, בתוך כל מדינה בפני עצמה יש חלוקה גאוגרפית של שיעורי הרצח, כאשר אזורי ספר נידחים ואזורים הרריים בדרך-כלל מפגרים בירידה אחרי המרכזים העירוניים. מלחמות שבטיות אפיינו את אזורי ההיילנדס בסקוטלנד עד המאה ה-18, ואת סרדיניה, סיציליה ומונטנגרו עד המאה ה-20. הקא"ש החציוני במדינות העולם כולו בתחילת המאה ה-21 לפי דו"חות של האו"ם הוא 6 עד 9, גדול משמעותית מזה של אירופה כיום (כ-1) אך נמוך בהרבה מזה של אירופה בימי הביניים. המדינות המועדות ביותר לפשיעה אלימה הן רוסיה, מדינות אפריקה שמדרום לסהרה וכמה ממדינות אמריקה הדרומית, רובן מדינות הסובלות ממלחמות אזרחים ומשלטון מרכזי מושחת ובלתי-יעיל. במרבית מדינות העולם מחוץ לאירופה לא הוצג תעוד היסטורי אמין של שיעורי הרצח במאות השנים האחרונות, ולכן לא ניתן עדיין להראות, כפי שחושד פינקר, כי בסין ובשאר מרכזי תרבות מחוץ לאירופה התרחש תהליך תירבות מקביל ובלתי-תלוי מתהליך התירבות האירופי.
  • אלימות בארצות הברית: ההיסטוריה של שיעורי הרצח בצפון אמריקה סבוכה עקב המגוון של אזורים שונים וקבוצות מהגרים שונות שהגיעו בתקופות שונות. ארצות הברית עברה אף היא את תהליך התירבות – ירידה מקא"ש של כ-100 במאה ה-17 עד פחות מ-10 במאה ה-21. עם זאת ארצות הברית כיום יוצאת דופן ברמת האלימות שלה בין המדינות הדמוקרטיות המערביות – שיעורי הרצח בה גדולים משמעותית משל מערב-אירופה וקרובים לאלו של החציון העולמי. למעשה, במדינות ניו אינגלנד וברצועה צרה בצפון ארצות הברית שיעור הרצח קרוב לשיעור המערב-אירופי, בעוד שבמדינות הדרום שיעורי הרצח הדומים לשל העולם השלישי. שיעורי הרצח אצל אמריקאים ממוצא אירופי ואצל אפרו-אמריקאים היו דומים עד כמחצית המאה ה-19, אבל מאז ירדו אצל הראשונים ועלו אצל האחרונים. שיעורי הרצח ב"מערב הפרוע" היו גבוהים בסדר גודל מאלו שבמזרח. פינקר מנתח כל אחד מתהליכים אלו ומסביר אותו לאור ההשערה של תהליך התירבות – אפרו-אמריקאים ואנשי הדרום והמערב נטו פחות, כל ציבור מסיבותיו הוא, לקבל עליהם את שלטון החוק המרכזי והסדר הציבורי.
  • נסיגה בתירבות בשנות ה-60: ברבות ממדינות מערב אירופה, בקנדה ובייחוד בארצות הברית, שיעורי הרצח עלו פי שניים ויותר החל משנות ה-60 של המאה ה-20 למשך מספר עשורים, למרות הצמיחה הכלכלית והעלייה בתעסוקה וברמת החיים. פינקר בודק ופוסל הסברים דמוגרפים לתופעה כתוצאת הבייבי בום שלאחר מלחמת העולם השנייה. במקום זאת הוא סבור שהעלייה הייתה תוצאת לוואי של התרבות הפופולרית במדינות המערב בשנות ה-60, שחשדה ומרדה בממשלים המרכזיים, במעמדות הגבוהים, במוסדות החברה ובנורמות ציבוריות, ולעומת זאת עודדה אינדיבידואליזם, פריקת עול וסיפוק תשוקות. לפי אליאס, ביטוי בולט של תהליך התירבות מאז ימי הביניים היה הטבע השני של נימוסים בציבור, היגיינה אישית ושליטה עצמית – אותו ביטוי שהתרבות ההיפית מרדה נגדו[5].
  • תירבות מחדש בשנות ה-90: מאז תחילת שנות ה-90 יורדים שיעורי הרצח ופשע אחר בארצות הברית בחזרה לרמות הנמוכות שאפיינו את שנות ה-50, וירידה דומה מתרחשת בקנדה ובמדינות מערב-אירופה. ירידה זו הפוכה למגמה שחזו בשעתו קרימינולוגים ידועים, ואיננה נמצאת במתאם עם מדדים כלכליים שונים. פינקר דוחה את ההסבר הפופולרי שהציעו מחברי הספר פריקונומיקס כתוצאת הלגליזציה של הפלות בארצות הברית מאז שנות ה-70, ומציע שילוב של אכיפת חוק יעילה יותר עם תרבות זכויות אדם המעודדת ביטוי אינדיבידואלי כל עוד אינו פוגע בזכויותיהם ובביטחונם של אנשים אחרים.

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ככלל, הספר התקבל היטב וזכה לשבחים רבים. עם זאת קיימים גם קולות אחרים, בפרט ממבקרים המזוהים עם החשיבה הפוסט מודרניסטית. ישנם מבקרים המקבלים, נוכח שפע העדויות, את דעיכת האלימות אך פוסלים את באוריו של פינקר. המבקרים המזוהים עם השמאל הרדיקלי והמחשבה הפוסט מודרנית, לעומת זאת, פוסלים את הספר פסילה גורפת, כולל את גוף המחקרים בו השתמש פינקר לבסס את טענתו על דעיכת האלימות[6]. אין תימה בכך, שכן עימותיו החזיתיים של פינקר עם אסכולה זו נמשכים למעלה מעשור, וספרו הלוח החלק: על הכחשת הטבע המולד בימינו נסוב רובו סביב מאבקו הזה של פינקר.

הספר נכנס לרשימת "ספרי השנה" של הניו יורק טיימס, שגם הקדיש לו כמה סקירות. בין משבחי הספר ניתן למצוא את ביל גייטס ופיטר סינגר.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ המונח "פראים" או באנגלית savages נפוץ בתרבות המערבית הפופולרית לתיאור בני חברות שבטיות ילידיות בלי קשר להתנהגותם, ורק לאחרונה ממעטים להשתמש בו בשל תקינות פוליטית.
  2. ^ בחברה עם קא"ש של יותר מ-1000 הסיכויים של אדם למות מוות אלים במהלך חייו גבוהים מ-50%
  3. ^ סצנה מפורסמת כזו נמצאת ברומיאו ויוליה. בסצנה המקבילה בגרסה מודרנית למחזה, סיפור הפרברים, הצדדים היריבים הם כנופיות נוער מן המעמד הנמוך.
  4. ^ Donald Black 1983, Crime as Social Control
  5. ^ פינקר ער למסר הפציפיסטי של שנות ה-60 ומדגים את האמביוולנטיות שלו בציטוט בראש הסעיף מתוך השיר Revolution משנת 1968 של הביטלס. במילות השיר הרשמיות מופיע המשפט "When you talk about destruction, don’t you know that you can count me out" אך בביצוע נפוץ של השיר נשמע ג'ון לנון כשהוא מוסיף מייד לאחר מכן "in". לעדות לנון עצמו בראיון מאוחר יותר, היו לו שתי גרסאות הפוכות של משפט זה, שהוא לא הצליח להחליט ביניהן. http://www.beatlesebooks.com/revolution-1
  6. ^ http://www.theguardian.com/books/2015/mar/13/john-gray-steven-pinker-wrong-violence-war-declining