רבי עקיבא איגר נחשב לגדול הלמדנים בעת החדשה, שמו הפך למילה נרדפת לגאונות למדנית בתרבות היהודית-תורנית, ותורתו נלמדת בבתי המדרשות של הישיבות בנות זמננו אף שהן לומדות בדרך הלימוד שראשיתה בישיבת וולוז'ין, המושפעת משיטת בריסק. אף על פי שהלוגיקה של כתביו תואמת את סגנון תקופת האחרונים המוקדמת, למדנותו הטרימה את השיטה הבריסקאית, ובדרך כלל מסקנותיו עולות בקנה אחד עם תוצריה הלמדניים וההלכתיים של שיטת הלימוד הישיבתית הנחשבת לחדשה יותר. מה ששימר את הרלוונטיות של תורתו, בניגוד לתורתם של הוגים אחרים שדבקו בשיטת הפלפול.
מלבד השפעתו העצומה על צורת ניתוח התלמוד ודברי הראשונים, הייתה לרבי עקיבא איגר השפעה מכריעה בתחום ההלכה, והגהותיו הנדפסות על גיליון השולחן ערוך כמו גם פסקיו בספרי השו"ת שלו, הם אבן יסוד בעולם הפסיקה היומיומית ובעולם הדיינות[2].
בראשית דרכו נמנע מלקבל על עצמו משרת רבנות, בהמשך שימש 24 שנים כרבה של העיירה מרקיש-פרידלנד. עיקר פעילותו הציבורית באה, כאשר לאחר פעילות של חתנו המפורסם החת"ם סופר, נבחר לשמש כרבה של עיר המחוז הפולנית פוזנא, משרה בה החזיק 23 שנים, עד יום מותו.
האם גיטל, שאחיה מתאר אותה "הצדקת ומלומדה כגברא (=כגבר)"[5], הייתה בתו של הרב עקיבא איגר מהלברשטאט מחבר הספר "משנת דרבי עקיבא", רבן של צילץ (Tziltz) ופרשבורג שנחשב לאחד מגדולי רבני גרמניה וכלל האימפריה הרומית הקדושה. הרב איגר מהלברשטאט נפטר בגיל 39 שנים, ובתו גיטל בחרה לקרוא את שם בנה הבכור על שמו, עקיבא. רבי עקיבא איגר נהג כל ימיו לחתום על אגרותיו את שמו: ”עקיבא גינז מא"ש” (=מאייזנשטט), כשם אביו, אך בתעודות רשמיות הוא חותם ”יעקב משה איגר”, כשהשם 'יעקב' מהווה אנגרמה של השם עקיבא[6] ו'משה' מייצג כנהוג את שם אביו. לימים, עוד בחייו, אימצו בני המשפחה את שם משפחת האם "איגר", כי משפחתה נחשבה "מיוחסת" יותר[7].
כילד אובחן כבעל תפיסה מהירה וזיכרון פנומנלי והוריו הפנו אותו ללימודי גמרא כבר בגיל צעיר מאוד. שמו החל מתפרסם בין למדני הסביבה, כאשר בהיותו בן 6-7 שנים בלבד פיצח סוגיה תלמודית קשה שהוגיעה את טובי המוחות בישיבת ברסלאו זמן ממושך מבלי שבאה על פתרונה, ונשלחה אל אביו בידי גיסו ראש הישיבה הרב בנימין וולף איגר, לעתיד רבן של צילץ, ולייפניק (Lipník nad Bečvou[8], בגרמנית: Leipnik). הצעת הפתרון של איגר הקטן קנתה לו שם של ילד פלא ועוררה סקרנות. רבים החלו מבקשים להיפגש עמו ולעמוד מקרוב על יכולותיו[9]. עד גיל 12 למד בעיקר אצל אביו, ואצל רבה של אייזנשטט הרב למיל מגלוגא (Głogów[10]) - שלזיה, פרוסיה (כיום בשטח פולין). במשך השנים, לאחר שעמד על רמתו התורנית, שידל דודו אחי־אמו של איגר את הוריו, לשלחו ללימודים מתקדמים בישיבתו שבברסלאו. בשל גילו העדיפו הוריו לימודים בקרבת מקום, למשך זמן קצר הוא נשלח לעיר ההונגרית הסמוכה מטרסדורף, לישיבתו של הרב המקומי, בה ביסס את ידיעתו בספרות התורנית וחיזק את ביטחונו העצמי[11]. בגיל 12 (תקל"ג, 1773) נסע לברסלאו והיה לתלמידו הקרוב של דודו הרב וולף איגר, שאף ייעד אותו למלא את מקומו אם ייעדר. בישיבה זו התוודע לרב ישעיה פיק ברלין שנעשה מאוחר יותר לרבה של ברסלאו ונודע בשל הגהותיו לתלמוד הבבלי שנדפסו בשם "מסורת הש"ס" על גליונות ש"ס וילנא.
בקיץ של שנת תקמ"א (1781) בהיותו כבן 20, נישא לגליקל[12] בתו בת ה-18 (ילידת 1763) של הנגיד יצחק "איציק" מרגלית מליסא, החתונה נערכה בליסא[13]. ועל פי סיכום מוקדם ביניהם קבע בה רע"א את מגוריו. חותנו העמיד לרשותו בית גדול מאובזר כיאות, ובו ספרייה עשירה, ואף תמך בו כלכלית כדי שיהיה פנוי לעסוק בתורה. בעת מגוריו בליסא התיידד עם רבי יהודה נוימבורג רבה של ראביץ' (ראוויטש), חתנו של רבי מאיר פוזנר מחבר הספר "בית מאיר" שניהל מאוחר יותר תכתובת תורנית עם רע"א.
בליסא נולדו לרע"א וגליקל שלושת ילדיהם הראשונים: 1. אברהם (סוף 1781 - 1853): ר' אברהם איגר, בנו בכורו של רע"א נשא לימים אשה מהעיר ראביץ' (ראוויטש, בפולנית: Rawicz; בגרמנית: Rawitsch) שבקרבת פוזנן (ביידיש: פוזנא), והתגורר בה. לימים נעשה רבה של רוגוזין. עסק רבות בעריכת כתביו של אביו וסידורם לדפוס, נפטר בא' כסלו תרי"ד (1853) ונקבר בפוזנא. 2. שלמה (1787 - 1852): ר' שלמה איגר, לימים רבה של קאליש, וממלא מקום אביו ברבנות פוזנא. 3. שיינדל (1788-?), לימים נישאה לרב משה היינריך דודזון מברומברג[14].
עוד בהיותו בליסא, יסד רע"א ישיבה בבית שהעמיד חמיו לרשותו, ובה החלו מתקבצים סביבו תלמידים, שחלקם נעשו בבוא העת רבנים בפני עצמם ועמדו עם רבם בקשרי מכתבים. הסדר זה התקיים עד חורף שנת תק"נ (1789 - 1790). באמצע שבט תק"נ מת אביו של רע"א והוא התאבל עליו מרות. עם בוא הקיץ[15] פרצה דלקה שכילתה את מרבית בתי היהודים בליסא ובהם גם בתיו של איציק מרגלית, שנשאר עם משפחתו המורחבת חסר־כל. תלמידי הישיבה התפזרו, ורבי עקיבא איגר נאלץ לעקור לעיר הסמוכה ראביץ' בה נתמנה כדיין. קיומו הכלכלי בראביץ' נעשה קשה מיום ליום, והקהילה היהודית הקטנה שלה, לא יכלה לשאת בעלות השכר של בעלי התפקידים התורניים בעיר.
מתחילה לא רצה רבי עקיבא איגר לקבל משרת רבנות, והעדיף להיות ראש ישיבה ומורה לתלמידים, ולהתפרנס ממלגת קיום שניתנה לו בידי עשירים יהודיים מקומיים. אך מצוקת הפרנסה הכריחה אותו לבסוף לקבל משרות רבנות, וכך בשנת 1791 לאחר השריפה גדולה שפרצה בליסא והמשבר הכלכלי שפרץ בעקבותיה כמו גם אובדן הונו של חותנו, ואחרי שנת הנסיון בעיר ראביץ', נבחר רבי עקיבא איגר בי"ח באדר ראשון תקנ"א, בהשתדלות חותנו וחבריו לכהן ברבנות העיר מֶרקיש פרידלנד (גרמנית: Märkisch Friedland. פולנית: Mirosławiec. קשובית[16]: Frédlądk) בפרוסיה המערבית, תפקיד אותו מילא 24 שנים.
מיד עם הגיעו למרקיש-פרידלנד הקים בה ישיבה, והחל מקבץ סביבו תלמידים רבים, ביניהם תלמידיו מישיבתו הקודמת בליסא. כמנהג התקופה, מימנה הקהילה היהודית המקומית את החזקת ישיבתו של הרב ותלמידיה, בנוסף למשכורתו הקבועה. פרוטוקול ועד הקהילה במרקיש פרידלנד העוסק בתנאי שכרו של הרב החדש, מיום ח' אדר א' תקנ"א (1791), נשתמר[17]. בתקנון זה תחת הכותרת ”הסכמנו כולנו קַּבֵּל בתוכנו הרב, להורות עם ישראל בדרך אשר ילכו בה, ונמנו וגמרנו שיהיה ארוחתו תמיד מזה...”, מפורט שכרו החודשי נקוב במטבע המקומי (רייכסטאלר), שכר ייחודי עבור דרשות שבת שובה ושבת הגדול, קמחא דפסחא וארבע כוסות, אתרוג ולולב, מגורי חינם בדירת רב הקהילה, שכר נוטריון על אישורי נישואין והסכמי עיזבון. עוד נקבעו בהסכם הרבנות: המועדים בהם זכאי הרב לעלות לתורה, לקרוא את ההפטרה. וכן: הרב יזכה לשמש כסנדק בפעם הראשונה בה נערכת בקהילה ברית מילה, בכל חודש. המשכורת שנקבעה מתחילה הייתה זעומה, ורע"א שראה שאין בה כדי לפרנס את משפחתו, חשב שפרנסי הקהילה קבעו לו משכורת נמוכה מפני שחשבו שבידיו חסכון מכסף הנדוניה שקיבל מחמיו הגביר. אך מכיוון שכסף כזה לא היה בנמצא, פנה לוועד הקהילה בבקשה להעלאת שכר, והוא מדגיש כי ברצונו לקבל רק את המינימום ההכרחי למחייתו:
מרקיש-פרידלנד (מירוסלאבייץ). מרכז העיר
האלופים רוזנים ראשים קצינים נגידים פרנסים קהל-עדת-ישורון דק"ק מארקיש פרידלאנד! אליכם אישים אקרא ואביעה לכם רוחי להודיעכם, שהשכירות הקצובה לי בצירוף כל ההכנסות, אינה מגיעה לשני שלישי ההצטרכות, ואינני אוכל להתפרנס מזה. ובלתי ספק גם רצונכם איננו שיהא שבתי בדוחק ויהא מגמתי להשתדל למצוא דרך אחר לפני. אל תחשבו כי אתי הון עתק וכי יש לי סיוע ממקום אחר, העבודה שאיננו כן. לזאת מבוקשי מכבודכם לשום לבכם לזה ולהפיק לי שכירות קצובה שיהיה לי מלא סיפוקי בצמצום. ואם היה לי חמשה ר"ט לשבוע שכירות קצוב, אחשוב שתשיג לי פרנסתי בצמצום.
הן כה דברי ידידכם המדבר מקירות לבו הק' עקיבא במו"ה משה גינז זצלה"ה
בתקופה הראשונה אחר הגיעו למרקיש-פרידלנד, נולדה לו בתו הרביעית שרל (שרה)[18], שהייתה נשואה בזיווגה הראשון לרב אברהם משה קלישר רבן של פילא ושניידמיל, בנו של רבי יהודה ליב קלישר מליסא מחבר הספר "יד החזקה". בת נוספת שנולדה לו במרקיש פרידלנד ושמה ציפורה, מתה בנערותה[19].
בתקופת מרקיש-פרידלנד העמיד את תלמידיו הראשונים[20], וחידושיו על הש"ס כמו גם הערותיו למשניות ולשולחן ערוך, נכתבו ברובם כאן. רע"א החל משיב לשאלות הלכתיות שהופנו אליו מכל רחבי אירופה, ונעשה מוכר כאחד מגדולי המשיבים בדורו. תשובותיו מתקופה זו ממוענות לרבני קהלות גדולות באיטליה, בגרמניה, במוראביה, בפולין וברוסיה[21]. גם השלטונות המקומיים הפקידו בידיו החלטות הנוגעות לחיי היהודים.
מלבד פסיקת הלכה, לימוד והפצת תורה, עסק רבי עקיבא איגר בעירו בכל צרכי הציבור, ובפרט בצרכי השכבות החלשות. הוא שימש כחבר דירקטוריון בכל ארגוני הצדקה בעיר, ואף יסד ארגוני צדקה ייעודיים לתחומים שהוזנחו עד בואו. כך, ביוזמתו קמה בעיר "חברה קדושה לחלוקת עצים", קרן צדקה שמטרתה הייתה לדאוג לאספקה סדירה של עצי-הסקה לחימום בתי העניים בחורף המזרח-אירופי הקר[22].
פטירת אשתו הראשונה
ב-י"ב באדר א'תקנ"ו (1796), חודשיים בלבד לאחר שהוליכו יחד את בתם אל חופתה[23], נפטרה אשת נעוריו גליקל. רע"א התאבל עליה הרבה, כך הוא מתאר במכתב מאותם ימים ”רעיוני נבוכים, לבי סגור, וידי קצרה מלהתיישב בשום ענין, והנני רק כשופך דבריי במרירות לב... לזה אוהביי אם חלילה תמצאו עוול במכתבי לא תאשימוני, אין אדם נתפס על צערו[24]”. הוא תלה את מחלת הקיבה שלקה בה בתקופה זו וליוותה אותו לשארית חייו, בצערו באותה תקופה. לידידיו שבקשו לעודדו ומיהרו להציע לו הצעת שידוך אחרת, מיד בתום ימי האבל על אשתו, הוא פונה במכתב מריר ממנו ניתן לעמוד על גודל אהבתם: ”האם נתתוני לאביר ורע לב, כי אמהר לעשות שידוך בימי אבלי? האם אשכח אהבת אשת נעורים יונתי תמתי אשר חנן אלוקים את עבדו...? היא היתה בעוזרי למעט תורת ה' אשר בקרבי..., היא היתה שומרת לראשי להשגיח על גופי החלש והנדכה, היא הסתירה ממני דאגת הפרנסה שלא להשביתני מעבודת ה', כאשר אנכי רואה ומבין את זאת כעת בעוונותי הרבים[25]”
זמן קצר לפני פטירת אשתו, הועלתה בפני רבי עקיבא איגר הצעה לקבל על עצמו את רבנות העיר לייפניק, רב העיר הקודם, הרב בנימין וולף איגר דודו ורבו של רע"א נפטר ומשרתו עמדה פנויה. ההצעה עמדה על הפרק עד לאחר נישואיו השניים, ולבסוף לא יצאה אל הפועל[26].
בעקבות פטירת אשתו, שקל רבי עקיבא איגר לפרוש ממשרת הרבנות ”למצוא מנוח לפרוק עול הרבנות ולישב כאחד ההמונים... מלבד אימת ההוראה, בכל עת כאילו גיהנם פתוח תחתי... גם קשה בעיני ענין הפרנסה, להטיל עול על הציבור על לא-דבר בלי יגיע כפיים, אשר אולי קצתם נותנים מחמת בושה בלי רצון נפשם... לדעתי בוחר אנכי יותר להיות שמש בבית הכנסת או שומר לילה, להתפרנס מיגיע-כף וללמוד רוב היום”, מחשבה שלא יצאה אל הפועל[27].
נישואים שניים
לאחר השתדלות ידידיו וכמה מדייני ליסה, נישא רבי עקיבא איגר בסוף השנה בזיווג שני לאחייניתו בריינדל. בת גיסו, אף הוא חתנו של איציק מרגליות, הרב יהושע הלוי פייבלמן סגל ששימש כדיין בליסא ומאוחר יותר כאב-בית-הדין בסאמטר. למרות פערי הגילים ביניהם וחששו של רע"א למסור את גידול ילדיו בידי אחייניתו הצעירה, העדיף רע"א הצעת-שידוך זו משום שהיה בכך אקט של נחמה כלפי סבה, חמיו השכול. לגיסו, חמיו החדש, הוא כותב מיד לאחר החתונה על כך שבניו מנישואיו הקודמים רואים בה את אמם לכל דבר ועניין, וחולק לה מחמאות על תפקודה:
לכבוד מר חמי רב חביבי... אשר דרש כבודו על בתו... יהא ליבו הטהור שוקט ובוטח ואל ידאג מאום. כי גודל יראת ה' אשר בקרבה, גם חכמתה עמדה לה להיות כל מעשיה רצויים. ועם רכות שנותיה היא ת"ל גברת ועקרת הבית. הגדיל ה' חסדו עלי להזמין לי זווג שני יותר מכפי מעשי. גם בני שיחיו מתנחמים בה אחרי אמם, ייראוה ויכבדוה כאילו היא הרה אותם גם ילדתם באין הפרש
בשנת תקס"א (1801) נולד להם בנם המשותף הראשון. רבי עקיבא איגר בחר לקרוא לו משה על שם אביו שנפטר כעשור קודם לכן.
בשנת תקס"ב (1802) לאחר פטירת רבי משולם איגרא, התפנה כיסא הרבנות בעיר פרשבורג ורבי עקיבא איגר היה בין המועמדים המובילים שיועדו לתפקיד בידי ועד הקהילה המקומית. אולם לבסוף נתמנה הרב משה סופר (ה"חתם סופר"), מי שלימים נעשה חתנו של רע"א[29].
בתקס"ה (1805) נולד בנו הרביעי של רבי עקיבא איגר, שנקרא על שם רבו ודודו בנימין וולף, רבה של לייפניק. בנימין וולף איגר (השני) היה תלמיד חכם, והתגורר בברלין[30]. בתקס"ו (1806) נולדה בתו הדסה, שנישאה לרב מאיר אריה ליב הכהן רוזנס מברודי, ולאחר מותה (לפני 1837) נשא את אחותה הצעירה, ביילה[31]. בתקס"ז (1807) נולד בנו פייבלמן, שמת בשנה שלאחריה[32]. עוד נולדה לו במרקיש-פרידלנד בתו רודיש אשת רבי וולף שיף מוולנשטיין (נפטרה תר"ט, 1849)[33].
בקיץ שנת תק"ע (1810), הוצע לרבי עקיבא איגר לעזוב את מרקיש-פרידלנד לטובת משרת הרבנות של עיר הולדתו אייזנשטט. כתב רבנות נשלח אליו, ובו הציעו ראשי ועד הקהילה, שהיו מודעים לבעיית השכר בקהילה הענייה בה שימש רע"א, תנאי שכר מפליגים. תוך הבטחה שימנו שני אנשים שתפקידם לפקח על פרנסת הרב. רבי עקיבא איגר כבר נתן את הסכמתו העקרונית למינוי[34], אך חבריו של רע"א, רבני הערים ליסא, ברלין וראביץ' מנעו אותו מלגשת למשרה זו והמינוי לא יצא אל הפועל[35].
בקיץ שנת תקע"א (1811) מתה באייזנשטט אמו של רע"א. מאוחר יותר באותה שנה נולדה לו בת שנקראה על שם אמו: גיטל. היא נישאה בבוא העת לרב שמואל קורנפלד[36]. שנה מאוחר יותר (תקע"ב, 1812) נפטר חתנו הצעיר הרב אברהם משה קלישר ששימש באותה עת כרבה של שניידמיל, והשאיר אחריו את בתו הצעירה של רע"א, שרל בת ה-22, עם שתי בנותיה שנותרו יתומות: גליקל (שמתה בילדותה), וראדיש (אשת הרב יוסף גינס).
רבי עקיבא איגר פנה בדחיפות בענינה במכתב לרב משה סופר רבה של פרשבורג, ושאלו אם מכיר בקהילתו אלמן מתאים לבתו. הרב סופר, שהתאלמן זמן קצר קודם לכן מאשתו הראשונה, העביר את המכתב למקורבו הרב דניאל פרוסטיץ, והוא פנה במכתב לרע"א והציע לו לשדך את בתו עם רבה של פרשבורג. במקביל פנה הרב בונם איגר, אחיו של רע"א ורבה של מטרסדורף, לרב סופר שהיה ידידו, ולאחיו רע"א ותמך ברעיון השידוך[37]. החתונה התקיימה בתחילת חורף תקע"ג באייזנשטט.
ידידותו של רע"א עם חתנו זה, החלה עוד לפני שבאו בקשרי נישואים, והם החליפו מכתבים בענייני הלכה וענייני ציבור. פער הגילאים ביניהם עמד על פחות משנה, רע"א נולד באוקטובר 1761, והחת"ם סופר בספטמבר 1762. אגדה עממית נקשרה בידידותו של רבי עקיבא איגר עם חתנו זה, וניתן להתרשם ממנה על תפיסת דמותו של רע"א כמי שרגיש מאוד לרגשות זולתו: במפגש משולש בין רע"א לשנים מגדולי התורה בדורו, חתנו ה"חתם סופר" ורבי יעקב לורברבוים מליסא בעל "נתיבות המשפט". אגדה זו מאדירה את שמו כמחולל נפלאות, ומלמדת במקביל על ההערצה הכמעט עיוורת שרחשו לו ההמונים: שני הרבנים נקלעו לביתו של רבי עקיבא איגר, ששמח על בואם והזמינם לסעוד עמו. הוא מינה את אחד מבחורי הישיבה לעסוק בהגשת המאכלים. במהלך הסעודה התכבד הרב מליסא לומר מחידושי תורתו, וסידר לפני עמיתיו מערכה מורכבת הנוגעת למספר סוגיות תלמודיות. כשסיים את דבריו שאל רע"א את חתנו לדעתו על הדברים, והוא שטח בארוכה את עמדתו לפיה אין לדברי הרב מליסא קיום. הנושא היה נתון לשיקול דעתם, ורע"א ברגישותו חש כי הרב מליסא אינו מרוצה מהתפתחות העניינים, הוא פנה לבחור ששימש כמלצר, ושאלו לחוות דעתו במחלוקת שבין שני הרבנים. לפליאתם השיב הבחור כי לדעתו ברור שהצדק עם הרב לוברבום, הוא הגדיר את נקודות המחלוקת, סתר את עמדת ה"חתם סופר" והוכיח כי האמת עם הרב מליסא. על פי האגדה העיר החתם סופר לאחר מעשה כי טיעוניו של התלמיד היו למעלה מהשכלתו התורנית, מה עוד שלא סביר שהצליח לעקוב אחר מהלך הדיונים תוך כדי עיסוקו בהגשת הסעודה, אך ”כאשר חותני מצווה לדבר, גם אבן מקיר תזעק”[38].
מיד לאחר חתונתו, החל ה"חתם סופר" לחפש עבור חותנו רבנות בעיר גדולה המתאימה לערכו ולמעמדו ברחוב היהודי, על הפרק עמדה הצעה לשמש ברבנות טרץ' (Třešť), מוראביה. מסיבה לא ידועה לא נבחר רע"א לתפקיד, ועד הקהילה בטרץ' בחר למנות את הרב אלעזר לב (לעוו), מחבר "שמן רוקח".
בשנת 1812 קיבלו יהודי פרוסיה אמנציפציה רשמית. רוח "עידן הנאורות" החלה מנשבת, תהליך החילון הורגש ביתר שאת בערים הקטנות, ורבי עקיבא איגר בן ה-51 החל מתלבט באשר למידת השפעתו על הקהילה היהודית המקומית ועל בני הנוער בפרט. הוא החל מהפך שוב ברעיונות הפרישה מהרבנות בכלל, ונעשה פתוח יותר להצעות רבנות מקהילות אחרות בהן יוכל כושרו התורני לבוא לידי ביטוי ביתר שאת. בשנים הבאות התנהל משא ומתן בעניין כהונתו מול כמה וכמה ערים.
הצעת רבנות מפוזנא
בחודש אדר שנת תקע"ד (1814) הוצעה לרבי עקיבא איגר רבנות העיר הגדולה פוזנא, פרוסיה (ידועה גם כפוזנן ופוזן; כיום בפולין), בירת מחוז "פולין גדול" (ויילקופולסקה). רבה האחרון של פוזנא מת 7 שנים קודם לכן בשנת תקס"ז (1807) והקהילה נותרה ללא מנהיג רוחני. בקרב ההנהגה הפוליטית התנהלו סכסוכים בעיקר על רקע דתי, ורצונם של חברי הוועד הליברלים ואנשי התנועה הרפורמית למנות רב פתוח יותר, שנתקל בהתנגדות העסקנים הדתיים ואחרים שלא רצו לוותר לשם כך על מינוי רב בעל קומה תורנית מוכרת בעולם היהודי כולו, מינוי שיהיה לטעמם לכבוד לקהילה. בחורף תקע"ד נוצר חלון הזדמנויות למינוי רב בעקבות איחוד בין גורמים שמרנים יחסית בקהילה, ובאסיפה שהתקיימה בביתו של הרב יוסף לנדסברג, ראש הישיבה בפוזנא, הוחלט למנות את רבה של מרקיש פרידלנד, רבי עקיבא איגר[39]. ישנה דעה, לפיה הוויכוח סביב איוש תפקיד הרב בפוזנא, הוזן בעיקר מהמתח הפוליטי-לאומי בו היה שרוי האזור. פוזנא ישבה באזור פולני מבחינה היסטורית שהיה נתון לשליטה פרוסית החל מ-1795. היו שחשבו שמדובר בהשתלטות זמנית ולכן העדיפו לבחור רב ממוצא פולני שיוכל להתנהל מול השלטונות בצורה יעילה, והיו שהניחו שהשלטון הפרוסי יאריך ימים (כפי שאכן אירע) ולכן ביכרו רב ממוצא גרמני מאותה סיבה. לפי דעה זו, מינויו של רע"א בסוף התהליך, היווה מעין פשרה[40].
שליחים מטעם ועד הקהילה, הגיעו לביתו של רע"א, אך הוא היסס וסירב לקחת על עצמו מידית משרה אחראית בעיר גדולה כפוזנא, במכתבו לוועד הקהילה הוא מבקש פסק זמן לקבלת החלטה בנדון, ומבטיח לענות לחיוב או לשלילה לפני חג הפסח. בינתיים התפרסם בפוזנא דבר המינוי המוצע, והתעוררה תסיסה בקרב חלק מיהודי העיר שטענו כי מינויו של רב "מהסוג הישן" כרע"א, לא מתאים לקהילה מתקדמת כקהילת פוזנא. 22 מחברי הקהילה פנו בקובלנה למושל המקומי זברוני די ספוסטי, וטענו כי לפוזנא דרוש רק מטיף שיפעל בתחום המוסר ותיקון המידות. וגם שרבי עקיבא איגר מהבחינה האישית אינו מתאים לתפקיד, כי הוא "קנאי, איננו מוכשר ללמד דת טהורה ומוסר אמיתי, נוטה למשפטים קדומים, ויש לחשוש שדעותיו ומעשיו יביאו להתיישנות החושים ולעקמימות השכל בקרב הדור הצעיר". ועד הקהילה ניסה להתגונן בטענה כי מאחר שתהליך הבחירות היה תקין, שאר הפרטים הם עניין פרטי של הקהילה היהודית. אך ללא הועיל, הרשויות כפו קיום בחירות חדשות.
הצעות רבנות בעיירות קטנות עקב המאבק הפוליטי בפוזנא
במקביל, גם כאשר נודע ברבים כי קהילת פוזנא, החשובה והמנהיגה שבקהילות פולין המערבית המסופחת לפרוסיה (משנת 1793), בחרה ברבי עקיבא איגר כרב, עקב התמהמהות מימוש המינוי, החל רע"א מקבל הצעות רבנות גם מקהילות קטנות יחסית, כמו קהילת וילן[41]. הדבר גרר תרעומת מצד הקהילה המקומית במרקיש פרידלנד, שיכולה הייתה להכיל מעבר של רבה לרבנות מכובדת יותר, מסלול מקובל באותם ימים בקריירה הרבנית. אך לא מעבר לרבנות בקהילות שוות-ערך. בתחילת חודש שבט תקע"ה פנו כמה מיהודי מרקיש פרידלנד לרע"א בעניין, והוא משיב[42]: ”אינני רוצה לצאת מפה מחמת ממון או מחמת כבוד, כי אינני חסר לא זה ולא זה. ואך מתחילות פה החדשות בעוונותינו הרבים ויש לי מורת רוח מזה, ואני בן נ"ג שנה... ופה אינם מגדלים בנים לתורה... ואין הפרש בין קהלה קטנה וגדולה. ואם ח"ו כבוד המדומה אני מבקש?”.
עם התארכות עיכוב העניינים בפוזנא, והידיעה כי רבי עקיבא איגר מאס בשהותו רבת השנים במרקיש פרידלנד, ניסתה קהילת קורניק, קהילה קטנה בת כ-1000 יהודים בעיירה קטנה בת כ-3000 תושבים[43], את מזלה ושלחה בי"ח בשבט תקע"ה "כתב רבנות" משלה לרע"א[44]. ייתכן שוועד הקהילה בקורניק שיער כי רע"א מאס ברבנות מרקיש פרידלנד אך עדיין אינו בשל לרבנות גדולה כזו של פוזנא, והתנאים הכלכליים המוצעים בכתב הרבנות הקורניקאי משופרים יותר מבזה הפוזנאי[45]. למעשה דחה רע"א את הצעת קהילת קורניק מסיבות לא ידועות, ובאביב קיבל את הצעת קהילת פוזנא שעדיין הייתה מוטלת בוויכוח פנימי[46]
הסכם פשרה וקבלת משרת רבנות פוזנא
בקיץ תקע"ה (1815) תוך הכנות לבחירות חוזרות לרבנות בפוזנא היהודית, התנהל משא ומתן בין הצדדים הניצים בתוך הקהילה, ולבסוף בישיבה שהתנהלה בהשתתפות כל הצדדים ונוהלה בידי הרב יעקב לורברבוים מליסא שהגיע לשם כך כבורר מוסכם, הסכימו גם המתנגדים למינויו של רע"א כ"רע במיעוטו", תוך הסכמה הדדית על קיצוץ בסמכויותיו של הרב בהנהגת הקהילה.
כך התעכב מינויו של רבי עקיבא איגר עד חודש אלול תקע"ה, בכתב הרבנות שנשלח לרע"א בחודש זה נכתב[47]:
שטר רבנות
ב"ה יום ה' ב' אלול בא יבא אדמ"ו הגאון מ"ו עקיבא איגר לפ"ק עיר הקודש ק"ק פרידלאנד משם רועה אבן ישראל קהלת קודש פוזנא תשית לראשו עטרת פזנאה עיר ואם בישראל יושבת ק"ק פוזנן צהלי ורוני כי גדול בקרבך קדוש ישראל ברוך אשר לא השבית גואל מישראל איש אלקים קדוש ונורא מאוד תפארת ישראל ה"ה אדמ"ו הרב הגאון הגדול המפורסם מופת הדור החרוץ ושנון נזר הקודש פאר הזמן נ"י פ"ה ע"ה כ"ש תפארתו מ"ו עקיבא נרו יאיר, כאור הבהיר.
רבי עקיבא איגר, בגיל 60 (משוער)
בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל, אור ליום כ"א אדר תקע"ד לפקח על עסקי הכלל וצרכי ישראל, פה ק"ק פוזנן כל נשיא בהם הרבנים המופלגים רבני חב"י הן הנה לבני ישראל, נשיאי עדה והיו למאורות הגדולות יושבי על מדין שופטים בישראל, ובהקהיל את הקהל עיני העדה אלופי רוזנים הגבירים התורנים פו"מ שזכות אבותם מסייעתם וצדקתם כהררי אל, ונלוו אליהם שאר עדה הקדושה קריאי מועד אנשי שם בתפוצות ישראל, אז נדברו יראי ד' איש אל רעהו לאמור עד מתי תהיה עדת ד' כצאן בלי רועה, נתנה ראש איש על העדה רועה נאמן לרעות ביעקב כחום לבבו ללמד העם חוקי האלוקים ותורותיו לדעת מה יעשה בישראל, נחפשה נא ונחקורה אחר איש אשר רוח אלקים בו רוח חכמה ובינה לב הבין לשמוע משפט, ולהורות נתן בלבו ומורה גם הוא יורה, ויען אחד מהחבורה ויאמר הנה איש קדוש צדיק תמים, מפענח נעלמים, שוכן בק"ק פרידלאנד ושמו הגאון מ"ו עקיבא גינזי א"ש דת מסורים למו וכל רז לא אניס ליה נודע ביהודה וגדול שמו בישראל, כל קביל די רוח יתירה ביה בחכמה ובתבונה ובדעת כעקיבא בן יוסף בדורו, שמעו הולך בכל המדינות ותהלתו באיים יגידו, נקרא נא לאיש האלקים להיות נשיא אלקים בתוכנו לרב ומורה נר לרגלי העם ואור לנתיבתם, צדקת ד' יעשה ומשפטיו עם ישראל, ויען העם קול אחד ויאמרו טוב הדבר כי ידענו את האיש ואת שיחו אשר הוא דורש טוב לעמו וגדול ליהודים, הוא הגבר הוקם על ועליו יציץ נזר הרבנות, אך בזאת נאות לו אם יתרצה לקיים הפונקטין המבוארים בספר הזכרונות שלנו כמדובר עם הגאונים הקודמים וזהו פרטן...
את הדברים האלה נדברו והותנו ביום הקהל ונכתבו התנאים ע"פ ראשי פרקים להגאון המפורסם הנ"ל וקבל וקיים לאשר ולקיים להיות לנו לרב ומורה ע"פ תנאים אלו כגאונים הקודמים, וישמחו העם ויתקעו בקול ויאמרו: יחי אדוננו בוא יבא ברנה לקהלתנו, וישמח לבנו ותגל נפשנו, וניתן תודה ושבח לבוראנו, על כל הטוב אשר גמלנו, ורב טוב לבית ישראל, ואנחנו נותנים הודאה על העבר וצועקים על העתיד: יהא רעווא שיבוא אדמ"ו בשעה מוצלחת להצלחתנו עולמים. ובכל זאת אנחנו כורתים אמנה ועל החתום לויינו כהנינו ושרינו, הרבנים המופלגים והקצינים ונדיבים רוזנים פו"מ ושאר דה הקדושה כלם מתאימות ושכולה אין בהם אחוזים בחבלי עבותות האהבה.
הבעה"ח בפרשת למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב כל ישראל פה פוזנן
(- חתימת 133 מנכבדי הקהל)
גם אנחנו אלופי פו"מ באנו עה"ח ואחרנו עד עתה כדי אשר השורה הזאת תהיה לעד כי כל החתומים למעלה המה חי' ממש, נעשה עש"ק פ' שופטים ג' אלול תקע"ה
(- 28 חתימות, ובהן חתימת פרנסי הקהל)
בשנת תקע"ח (1818) נולד בנו שמואל, שהתגורר לאחר נישואיו במינסק. בשנת תקפ"א (1820 או 1821) נולד בנו רבי שמחה בונם איגר מברסלאו (נפטר בתרכ"ח, 1868)[48], תלמיד חכם שהתגורר בעשרים שנותיו האחרונות בברזאן, גליציה. מכתב ידו נדפס ספרו של אביו "כתב וחותם". בתקפ"ב (1822) נולדה בתו ביילא שלאחר מות אחותה הגדולה הדסה, נישאה לאלמנהּ הרב מאיר אריה ליב הכהן רוזנס מברודי[49]. שנתיים לאחר מכן, בתקפ"ד, נולד בנו רבי דוד איגר מברסלאו. בתקפ"ז (1827) נולדה בתו יטה (נפטרה בתרמ"א, 1881), שנישאה לשמעון ברלינר. בנות נוספות שנולדו לו בפוזנא הן: פרידה (פריידכא), אשת רבי שמחה אפרים פישל גרטשטיין (גראדשטיין) מלובלין. ורבקה רחל (?-תרמ"ט, 1889), אשת רבי חיים שמואל בירנבוים מדובנה, מחבר הספרים "רחש לבב" ו"מעשה חשב"[50].
גם בפוזנא שימש במקביל לרבנותו כראש ישיבה. רבנותו בפוזנא נמשכה כ-23 שנים עד יום מותו.
...שרבי עקיבא איגר היה עסקן ותיק בצרכי צבור, זורע צדקות, בורח מן הכבוד, ושונא את הרבנות שנאה ממש כפשוטה וכמשמעה - אף זה אין אנו יודעים לא מתשובותיו, לא מ"גליון הש"ס", אלא מן המסופר עליו בעם
כרבה של פוזנא דאג רבי עקיבא איגר להפעיל את סמכותו הרבנית גם במקרים שאינם הלכתיים, לתועלת הציבור במקרי הצורך. כך, ב-1831 (תקצ"א וראשית תקצ"ב) פרצה מגפת כולרה, רע"א תיקן מספר תקנות שסייעו מאד למניעת התפשטות המגפה ולבידוד האזורים הנגועים: הוא מינה ועד שיהיה אחראי על ההיגיינה במרחב הציבורי, ועל המודעות לה בקרב התושבים. הוא דאג שהוועד יממן שירותי ניקיון לבתי העניים, והפיץ כרוזים בשם הדת בדבר החובה לשמור על הבריאות על ידי הרתחת מי השתייה, ושמירה על ניקיון אישי. כדי להמעיט התכנסויות המוניות, סוכן הפצת מחלות משמעותי, קבע הרב כי ניתן לוותר על תפילות במניין. לקראת הימים הנוראים באותה שנה, קבע כי תיערך הגרלה ובה ייקבע אלו מחברי הקהילה יתפללו בבית הכנסת בתפילות ימי ראש השנה, ואלו בתפילות יום הכיפורים, כך הצטמצמה כמות המתכנסים לכדי שליש. הוא קיצר משמעותית את התפילות עצמן, וקבע הפסקה ארוכה בין תפילה לתפילה. בשיתוף פעולה עם המשטרה המקומית, הוכנסו שוטרים לתוך בתי הכנסת כדי לפקח על הסדר ולמנוע צפיפות בשעות הכניסה והיציאה. הוא חייב את כל הקהל לשתות משקה חם לפני תפילת שחרית למרות המנהג שלא לטעום דבר לפני התפילה, וביטל את ההתכנסות הנהוגה בערב יום כיפור לצורך איסוף תרומות[51]. בכך תרם משמעותית לצמצום מספר הנפגעים בפוזנא בהתפרצות זו של המגפה, וקיבל על כך מכתב הוקרה מפרידריך וילהלם השלישי, מלך פרוסיה[52].
רבי עקיבא איגר היה פעיל מאוד בזירה הציבורית היהודית בפוזנא ומחוצה לה, והיה מעורב בפרשיות רבות שנגעו לחיי היהודים בפרוסיה ובפולין. כאן נסקרו מספר פרשיות עיקריות אותן ניהל:
פרשת אשרת השהייה לרבה של ליסא
בחודש אדר שני תקפ"א, נאלץ רבה של ליסא, הרב יעקב לורברבוים, מחבר "נתיבות המשפט" ו"חוות דעת" לעזוב את עירו, בשל פרשת גירושיו שניתן היה לסדרה רק בגליציה. הוא תכנן לשהות בגליציה שנה אחת ולשוב לעירו, אך מחשש שמא גורמים מתוך הקהילה שהתנגדו לרב ינצלו את המצב כדי להחליפו, נחתם חוזה בינו לבין ראשי הקהילה היהודית, שיסדיר את שובו לרבנות העיר בבוא העת, חוזה זה נחתם בהתערבותו של רבי עקיבא איגר, שנסע למרות הקור הגדול בתקופה זו, לליסא כדי להסדירו, והושלש בידיו. מסיבות טכניות לא הסדיר הרב לורברבוים את יציאתו באמצעות רישיון יציאה רשמי. בהמשך התעוררה בעיה, מתנגדיו של הרב לורברבוים בתוך הקהילה, העבירו הצעת החלטה בדבר קיצוץ בסמכויותיו ובשכרו, ובתנאים אלה, הוא החליט כי הוא משוחרר מהתחייבותו לשוב לרבנות ליסא. רע"א ניהל תכתובת ענפה מול שני הצדדים במאמץ להביאם לעמק השווה[53]. המשא ומתן הופסק, כאשר במרץ 1823 הוציא ראש המחוז, כנראה בעקבות הלשנה, צו האוסר על שובו של הרב לורברבוים לעיר, בנימוק שהוא אזרח זר. העובדה שמכר את חפציו בטרם נסיעתו לגליציה, שימשה נגדו כראיה לכך שעזב את העיר על מנת שלא לחזור. ההתנגדות בקהילת ליסא לשובו, והערעורים בהנחייתו הצמודה של רע"א מול הרגולטור על שלילת האזרחות נמשכו, וביוני 1825 הוציא בא כח ממשלת פרוסיה בפוזנא פסק סופי לפיו אין לקבל חזרה את הרב לורברבוים בגבולות המדינה בהיותו אזרח זר. ערעורים מאוחרים בעניין זה נדחו על הסף, רע"א הרים את ידיו, והרב מליסא לא חזר שוב למשרתו[54].
בית החולים היהודי ע"ש לאטץ
בית החולים לקשישים ע"ש ש.ב. לאטץ ברחוב היהודים בפוזנא[55]
בשנת תקצ"א (1831), התמנה רבי עקיבא איגר כמנהל עזבונו של הגביר היהודי שלמה בנימין לאטץ שהלך לעולמו, על פי בקשתו של הרב מהמנוח שיקדיש מהונו סכום גדול לטובת הקמת בית מדרש ובית חולים עבור בני הקהילה היהודית בפוזנן. בכתב המינוי נאמר כי שני שלישים מהונו ישמשו לבניית בית החולים ותפעולו בתקופה הראשונה, ושליש ישמש לבניית בית המדרש. הגביר חשש מפני שחיתות וטרח להבטיח כי לראשי הקהילה לא תהיה זכות התערבות בענייני המוסדות ולא תינתן להם טובת הנאה מהם, והוא ממנה את רבי עקיבא איגר לנאמן הבלעדי של המוסדות, תוך שהוא מציין: "אני סומך על יראתו הגדולה, תורתו וישרותו של הרב, עד שרצונו ייחשב כרצוני אני". בכסף העיזבון רכש רבי עקיבא איגר בית גדול, ובתוספת נדבה של חתן התורם וכספים נוספים שלווה בעצמו, חנך את בית החולים בשם "בית שלמה" על שם הנדיב. אגף החולים בבנין הכיל 13 חדרי אשפוז וטיפול, ואולם אחד הוקדש כבית מדרש לתורה ולתפילה, כן הוקפד לטפח בחזית המבנה גינה נאה.
רבי עקיבא איגר שקד בעצמו על סדרי התנהלות בית החולים וכתב את תקנון הניהול שלו. בית החולים נתן מענה רפואי למאות מטופלים בשנה בתשלום מוזל, מעוטי יכולת נהנו מטיפול ואשפוז חינם. ברצותו למדר את הנהגת הקהילה היהודית שנחשדה בעיניו כנגועה בהשכלה, דאג רבי עקיבא איגר להבטיח את מימונו השוטף של המוסד מכספי נדיבים ולא מכספי מוסדות הקהילה המקומית. צעד זה קומם כנגדו את ראשי הקהילה, והם פנו אל הרשויות בדרישה לאכוף את הסעיף בחוק שקבע כי כל המוסדות היהודיים הקיימים בעיר צריכים לעמוד תחת שלטון הנהגת הקהילה, הם גם רמזו כי הרב מפיק טובות הנאה אישיות מהמוסד ומנצל את היעדר הפיקוח על כספיו. הרב טען להגנתו כי על פי צוואתו של לאטץ לא ניתן להעמיד את המוסד שנבנה בממונו להנהגת ראשי הקהילה, והזמין את השלטונות לשלוח למוסד מבקר מטעמם. בדיקת המבקר העלתה כי המוסד מנוהל בהתאם לנהלים וכי אין חשש למעילה בכספי הציבור, המבקר סיים את סקירתו בהמלצה לשלטונות לנזוף בראשי הקהילה על הקובלנה הקנטרנית שהגישו. ניסיונות גישור מאוחרים שהציעו ראשי הקהילה ועיקרם חתימת הסכם לשינוי תקנון המוסד לאחר מותו של הרב נדחו. למעשה נשמר התקנון גם לאחר מותו של הרב, וגם לאחר ש"בית לאטץ" שינה את ייעודו והפך לבית אבות קהילתי[56].
פרשת מינוי ברוך ליפשיץ לרבנות וורניק
הרב ישראל ליפשיץ, מחבר "תפארת ישראל" על המשנה. אביו של ברוך ליפשיץ
בקיץ תקצ"ג (1833) ניהל רבי עקיבא איגר מאבק עקרוני, בנושא שהייתה לו השלכה כלל ארצית בפולין וגרמניה, ובתפוצה היהודית בכלל. ברקע הפרשה עמדה ידידותו רבת השנים של רע"א עם אחת הדמויות המרכזיות בפרשה, ידידות שנמשכה גם לאחריה, על אף חילופי הדברים הקשים שליוו את הפרשה. במהלך חודש סיוון אותה שנה, ניסה הרב ישראל ליפשיץ מגדולי רבני גרמניה ומחברו של הפירוש הפופולרי על אף עמקותו למשניות "תפארת ישראל", להעביר בקהילת וורניק את מינויו של בנו ברוך יצחק ליפשיץ כרב העיירה, למרות היותו פנוי וצעיר לימים. רע"א התנגד לעצם מינויים של רווקים לתפקידי רבנות בהם מתקיים מגע יומיומי עם כל שכבות האוכלוסייה היהודית ללא הבדלי מגדר, ומקרה זה היה בעייתי עוד יותר, מאחר שהרב ליפשיץ הצעיר היה מילידי העיירה וורניק ומוכר בה היטב. למרות היכרותו המוקדמת והטובה של רע"א עם בני משפחת ליפשיץ, הוא התנגד לרעיון מתוך חשש כי יווצר בכך תקדים, ובהתחשב במצב הדתי הכללי ששרר באותה עת באירופה, נוצר לדעתו חשש נוסף שתקדים כזה עלול לשרת את מצדדי הרפורמה לתבוע מינויים של צעירים מוכשרים, שאינם מומחים ומנוסים בתחומי פסיקת ההלכה היהודית.
רבי עקיבא איגר הטיל למערכה את כל כובד משקלו הציבורי, במכתבו מג' תמוז (20 ביוני) פנה לרב ליפשיץ האב, שהיה באותה תקופה רבה של חדז'ייץ', ודורש ממנו להפסיק את מסע השתדלנות ולמשוך את הצעת המועמדות של בנו. בהיעדר כניעה מרצון של הרבנים ליפשיץ, הוא כותב, ”אני אלך כנגד זה ואעשה מה שבכוחי לבטל זה”. תשובתו של הרב ליפשיץ אינה בידנו, אך ממכתב התגובה של רע"א מי"ד תמוז (1 ביולי) ניתן לעמוד על רוח הדברים, במכתב זה חוזר רע"א על עמדתו ומדגיש כי לא יאפשר לרב ליפשיץ הצעיר להורות בוורניק כלל, גם לא זמנית וגם לא בשאלות פשוטות. יומיים קודם לכן הוא מפנה מכתב אישי לרב ליפשיץ הצעיר, ובפתיחתו הוא שולל ממנו את תואר הרבנות ”לה"ה הבחור ברוך בהרב דחאדזייטש”, ומורה לו שלא להורות בוורניק אף לא בדברים קלים, ומדגיש כי סידור חופה וקידושין נחשב כהוראת הלכה לעניין זה, ואף היא אסורה עליו.
במקביל הוא כותב לשוחט העיירה שלא להביא שאלות על כשרות הבהמות והעופות, לפני "הבחור ברוך יצחק" וכן שלא לתת לו לבדוק את סכין השחיטה, או להיבחן בפניו על הלכות שחיטה. במכתבים נוספים לחברי ועד הקהילה בוורניק ולרבני ערי הסביבה, הוא כותב ומדגיש שהוא חף מאינטרסים בעניין זה, וכל כוונתו לשם שמים. והוא מבקש מרבני האזור להצטרף עמו לפסק שכל עוד לא עמד הרב החדש למבחן בפני רבני הסביבה והוא בכללם, אינו רשאי להורות ואין לאכול בשר בקהילתו[57].
רבי עקיבא איגר מלווה בדייני פוזנא הרב יעקב קולובארי והרב משה לנדסברג שנתיים לפני פטירתו (1835)
בחודש אלול תקצ"ז (1837) חלה רבי עקיבא איגר את חוליו האחרון, שיפור קל במצבו חל בעשרת ימי תשובה של שנת תקצ"ח והוא הופיע לתפילות יום הכיפורים בציבור. למחרת יום הכיפורים לקה בדלקת ריאות חריפה, ולאחר שלושה ימים בי"ג בתשרי תקצ"ח נפטר, בעירו פוזנא, והוא בן כ-76 שנים. כמה מילדיו מזיווגו השני היו עדיין רווקים בעת פטירתו, ובצוואתו הוא מועיד סכום מסוים עבור הוצאות נישואיהם.
עם היוודע דבר מותו הוכרז על ידי ההנהגה היהודית המקומית "ביטול מלאכה", הוראה כללית לסגירת חנויות ובתי מלאכה כדי לחלוק כבוד אחרון לאישיות חשובה שהלכה לעולמה. בהלווייתו השתתפו כל בני הקהילה היהודית בפוזנא, ועימם גם בני המעמדות הגבוהים באוכלוסייה העירונית הלא-יהודית, פקידי ממשל והבישוף של פוזנא[58].
על פי צוואתוספדו לו רק בחלקת הקבר, ולא בתחילת מסע ההלוויה כמקובל. הצוואה פורסמה ברבים ימים אחדים לאחר פטירתו, ובה אוסר רע"א על תלמידיו להספידו, ומבקש מהם שילמדו לעילוי נשמתו בשנת האבל, ובשנים שלאחריה ביום השנה. עוד נקבע בצוואה הנוסח המדויק אותו ביקש רע"א לחרוט על גבי מצבתו כדי למנוע כתיבת תוארי כבוד שלא היו לרוחו בחייו. נוסח המצבה על פי הצוואה:
פ"נ הרב ר' עקיבא איגר, עבד לעבדי ד' בק"ק מ. פרידלאנד ובק"ק פוזנא, נאסף אל עמיו ב...
חלקת הקבר המחודשת של רבני משפחת איגר בפוזנא (רחוב Głogowska) מצבת רע"א בשורה התחתונה משמאל בראש המצבה נרשם: "...אשר טמון פה או בסמוך למקום זה"
בני הקהילה שחסו על כבוד רבם שזלזל בעצמו לטעמם, קראו לעצמם דרור "לפתוח" את הקיצור ר' ולפרשו: הרב רבנו עקיבא איגר. מצבת קברו המקורית של רבי עקיבא איגר בבית העלמין היהודי בפוזנא, נהרסה בימי מלחמת העולם השנייה, ולאחריה הוצבה במקומו המשוער של קברו, הנמצא היום בעיבורו של רחוב מגורים, מצבת שיש חדשה, עליה מצוטט נוסח המצבה הישנה.
על אף ציוויו של רבי עקיבא איגר שלא יספידוהו לאחר מותו, מחשש כי בדורות הבאים יתפרש הדבר כזלזול והתעלמות, פרסם אחד מתלמידיו שיר-מספד בשם "אבל יחיד"[59], לדבריו נשמרים כך דברי רבו כלשונם אף אם לא כמשמעותם הפשוטה. בקטע מחורז מתוך המבוא לשיר הוא מצדיק את מעשה ההספד, מתוך הדברים עולה צליל ההלם והאלם ברחוב היהודי עם פטירתו של רע"א:
ספרוני הספד נוספים נדפסו ונפוצו לאחר פטירתו, ובהם[60]:
זכר צדיק (ברסלאו תקצ"ח), בעברית ובגרמנית, מר' מרדכי לוונשטם.
קול בוכים (קראטשין? תקצ"ח), מאת תלמידו הרב ישראל גולדשמידט רבה של קראטשין
עין המים (ברסלאו תקצ"ט), בשער הספר נכתב ”הוא אבל כבד ומספד תמרורים על מות אדוננו מורנו רבן של כל בני הגולה הגאון החסיד האמיתי רבינו עקיבא איגר זצוק"ל”, תוכן הספר הוא דרשתו של הרב אברהם דוב פלאהם ממזריץ'.
האדמו"ר רבי מנחם מנדל לנדא מביאלה - ניו יורק, מאדמו"רי שושלת טשכנוב, מחבר הספר "שמש ומגן". נינו של הרב רוזנס.
הרב דוד רפפורט, תלמיד חכם ור"מ בישיבת "אהל תורה" בברנוביץ בין מלחמות העולם. מחבר הספר הישיבתי הפופולרי "מקדש דוד" על התלמוד. ספרו "צמח דוד" יוחד לעיסוק בתורתו של רבי עקיבא איגר.
ד"ר אברהם יצחק בלייכרודה, מרצה לתלמוד, נינו של רע"א. תלמידו גרשום שלום אמר עליו כי היה התלמיד-חכם והמורה הגדול ביותר בגרמניה במחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה[61].
בשנת 1913 הוקמה באירופה "אגודת משפחת איגר" שאיגדה תחתיה את צאצאיה המרובים של המשפחה, בועידתה הראשונה השתתפו כ-250 איש. האגודה קיימה כינוסים מעת לעת ופרסמה חוזרים תקופתיים, רבים מהם השתמרו באוסף אברהם יצחק בליכרודה בספריה הלאומית בירושלים. בשנת 1990 פרסמה האגודה[63] את המקבץ "אגודת משפחת איגר 1913-1990". ביבליוגרפיה מסודרת של כתבי רבני משפחת איגר, ו-36 אילנות יוחסין מפורטים של ענפי המשפחה השונים, החל מרבי עקיבא איגר הראשון מהלברשטט. מהדורה מעודכנת ראתה אור לקראת מפגש האגודה בשנת 1993[64].
במקבץ פורסם תקנון האגודה, מן הפרק המפרט את מטרות האגודה, ניתן לעמוד על עושר הסגנונות התרבותיים של בני המשפחה ועל הדאגה לקיים קשרי משפחה שיגשרו על פערי התרבות לאורו של אבי המשפחה רבי עקיבא איגר. בין היתר נמנות: להכיר את החלקים המגוונים של המשפחה ולגשר ביניהם ברוח הומנית־יהודית של ר' עקיבא איגר, לשם הגברת הכיבוד ההדדי. לפרסם ביבליוגרפיה מפורטת של כתבי רע"א זצ"ל ושל כתבים שנכתבו עליו. לאסוף ולקבץ סיפורים ואגדות אודות רע"א זצ"ל. לקיים חוגי לימוד על נושא מתורתו ביום השנה לפטירתו, בהתאם לצוואתו.
רבי מרדכי מיכאל יפה, רב ופוסק הלכה, מחבר "תשובות מר"מ יפה" ו"בית מנחם", ספר העוסק במישור העיוני-תאורטי של סוגיות "ספקא דאורייתא לחומרא", דרך ההתנהגות במצבי ספק הנוגעים לדינים שמקור חיובם מן התורה.
רבי משה פיילכנפלד רבה של רוגוז'נו (רָאגָאזין), שסמך לרבנות ב-1853 את מרקוס יסטרוב
רבי יוסף פדר, דיין בברסלאו, מחבר הספרים "אומץ יוסף" ו"יוסף אומץ".
רבי יצחק אטינגר, רבה של פלעשען, מחבר "דודאי מהרא"י" על התורה
גיסו, רבי שמעון סג"ל לוי (בן חותנו הרב יהושע פייבלמן), רבן של פרדון ורוגוז'נו (רָאגָאזין), מחבר "שער שמעון" על ארבע מסכתות מן התלמוד הבבלי
אחיינו, רבי משה גינז-שלזינגר מהמבורג, עסק בהכנת ספריו של דודו לדפוס ונזכר רבות בכתביו ובתשובות ה"חת"ם סופר".
רבי שמעון שאטין כ"ץ, רבה של שאראש-פאטאק בהונגריה (בשנים תקצ"ז-תרכ"א), מחבר הספר "כהונת עולם" (המכונה "מהרשש"ך אחרון" על שם זקנו המפורסם רבי שמואל שאטין כ"ץ "המהרשש"ך" מחבר "כוס הישועות").
יצירתו של רבי עקיבא איגר נוגעת בכל תחומי העניין התורניים בתחום התורה שבעל-פה ומהווה חלק מחומר הלימוד הקלאסי בישיבות. חשיבותו כפוסק ניכרת בתשובותיו בהלכה, אשר משמשות כמקור חשוב לפוסקים בדורות שאחריו. רוב יצירתו התפרסמה לאחר מותו, מתחילה על ידי צאצאיו, ובהמשך בידי גורמים שונים מהם מו"לים מסחריים. עם התקבלותה של תורת רע"א והפיכתה לנכס צאן ברזל בבית המדרש, החלו יוצאות מהדורות מורחבות ומוערות של כתביו, מהן מחולקות מחדש לפי נושאים.
רבי עקיבא איגר השאיר אחריו תשובות הלכתיות רחבות בנושאים רבים. ספרים המאגדים בתוכם מתשובותיו ההלכתיות החלו נדפסים כבר בחייו בשם "תשובות רבי עקיבא איגר", והם מהווים אבני יסוד בספרות השו"ת של תקופת האחרונים.
מאחר שיצאו מתחת ידיה של סמכות תורנית בלתי מעורערת, הן מבחינת רוחב הידע והן מבחינת עמקות ההבנה, התקבלו פסקיו של רבי עקיבא איגר על כל גדולי דורו, ומבחינה זו היה ל"רבן של כל בני הגולה" כאשר גם רבנים מבוגרים ממנו פנו אליו בשאלות הלכתיות סבוכות שחייבו מתן חוות דעת מעמיקה של מומחה בעל שיעור קומה. בין הפונים אליו מגדולי דורו נמנים: הרב חיים אוירבך, מחבר הספר "דברי משפט". הרב יעקב לורברבוים מליסא, מחבר הספרים "נתיבות המשפט" ו"חוות דעת". הרב מאיר פוזנר, מחבר "בית מאיר", הרב שלמה זלמן ליפשיץ, ה"חמדת שלמה".
בדור שלאחריו התקבעה התפיסה הרואה בפסיקתו, דעה של "פוסק אחרון" הקובעת את ההלכה למעשה, וספר תשובותיו קיבל מעמד של ספר יסוד שאין לנטות מפסקיו, ואף הילה של קדושה. כך מספר רבה של מוסקבה הרב חיים ברלין על יחסו של אביו "הנצי"ב מוולוז'ין" לספר התשובות של רבי עקיבא איגר[65]:
ואנכי הנני מעיד בעדות נאמנה, שהגאון ר' עקיבא איגר ז"ל, מרום וקדוש היה בעיני מר אבי הגאון ז"ל עד למאוד, ובכל עת שהזכירוֹ היה מירתע כולא גופיה [=רועד כל גופו] מגודל קדושת תורתו וצדקתו, וספר תשובותיו לא פסק מעל שלחנו, ומרגלא היה בפומיה [=רגיל היה בפיו] שכל המעיין בספר תשובות רע"א ז"ל בעין חודרת, לא רק גדולות ונפלאות ימצא שמה מעמק עיונו וחריצת שכלו הבהיר, כי אם גם יראת ה' טהורה וענוה יתרה ימצא בכל שורה ושורה, ואין לך ספר מוסר גדול ממנו, כה היו דבריו תמיד, ותיבה ממש אחת מלשון רע"א ז"ל היה מכריע בעינין כמה וכמה דפים מפלפולי ספרים אחרים, ודעת רע"א ז"ל בהוראה להלכה אם להקל או להחמיר היה מכריע אצלו דעות כמה פוסקים, קצרו של דבר כי למלאך ה' צבאות היה נחשב בעיניו
מאחר והוצאתן לאור של תשובותיו החלה עוד בחייו, נשתמרו בידינו הוראותיו, בחלקן טכניות, באשר להדפסת כתביו. הוא נזקק לשאלות הנוגעות באופן כללי לכלל הסוגה הספרותית של ספרות שו"ת, כמו שאלת העריכה מול נאמנות לאיגרות המקור, ושאלת תוארי הכבוד המקובלים, שהיו גדושים לעתים מזומנות בסופרלטיבים מנופחים:
במכתבו מחודש כסלו תקצ"ג (חורף 1833) לבנו אברהם הוא מורה שלא יעתיקו בכפילות תשובות שכתב לאנשים שונים באותו עניין אף אם בחלקן ישנן תוספות וחידושים, לדבריו "אין כדאי להלאות את עיני הקורא בשביל מעט תוספת", ועדיף לערוך את התשובה המרכזית ולהוסיף בתוכה את ההוספות המאוחרות "ואין בזה נזק לשואל, אם אחר תשובתו אליו נתווסף עליה דבר מה".
הוא נזקק גם לשאלת איכות ההדפסה, הנייר הדיו והגופן כי לדעתו יש ליפי הדפוס החיצוני לכאורה, השלכה על אופן התפיסה של הטקסט בידי הקורא. וכך הוא מתבטא בעניין זה באחד ממכתביו שהודפסו בידי בניו בהקדמתם לספר התשובות: ”אבקשך בני ידידי, לפקוח עין על זה שיהיה נדפס על נייר יפה דיו שחור ואותיות נאותות. כי לדעתי הנפש מתפעלת והדעת מתרווחת והכוונה מתעוררת מתוך הלימוד בספר נאה ומהודר, והיפוכו בהפכו אם הכתב מטושטש”.
באשר לתוארי הכבוד המקובלים הנלווים באגרות מעין אלו, ומועתקים בדרך כלל ככתבם וכלשונם לספרות השו"ת המודפסת, הוא שולל נחרצות את המנהג, ומעדיף שלא יצוטטו תארים כלל אף לא מועטים: ”"להכותב הוא אבק חנופה, ולמי שכותבים אליו הוא אבק גאות אם ירבה לו ואבק שנאת חינם אם ימעטו. וכל כך קצה נפשי בהם, עד שקיבלתי עלי שלא להביט בם ולא לקרותם, על אחת כמה וכמה בל אחפוץ בם בדבר הנדפס אשר עומד לימים רבים, פן אהיה לבוז בעולם האמת"”
דפוסי השו"ת
המהדורה הראשונה של "שאלות ותשובות רבי עקיבא איגר" המכונה "מהדורה קמא" נדפסה בידי בניו בוורשה בשנת תקצ"ה (1835), ואחריה בשטטין (תרכ"ב), ומאז בדפוסי צילום רבים. בשנת תרמ"ט הודפסה בווינה אסופת תשובות נוספת של רע"א, תחת השם "תשובות רבי עקיבא איגר החדשות", שאף היא זכתה לדפוסי צילום רבים. במשך השנים התפרסמו מעת לעת קובצי תשובות נוספים, ובשנותיה הראשונות של המאה ה-21 יצאו לאור מספר מהדורות המאגדות את כל התשובות שנדפסו עד כה במספר כרכים. במקביל, אוסף התשובות הראשוני, שו"ת רבי עקיבא איגר מהדורה קמא, זכה למספר מהדורות מוערות[66].
נוסף לספרות השו"ת הענפה שהתפרסמה מפרי עטו של רבי עקיבא איגר, התפרסמו גם בידי מו"לים שונים מאספים מכתב-ידו ומכתבי תלמידיו העוסקים בפרשנות וחידושים סביב התלמוד הבבלי בשיטתיות, וסביב סוגיות נבחרות בו, כמו הספר "דרוש וחידוש", שיצא לאור בידי בניו מיד לאחר פטירתו (ורשה תקצ"ט) על מסכתות מסוימות. כמו כן, רבים מתשובותיו ההלכתיות מסתעפות תוך כדי דיון לביאורי סוגיות בתלמוד, ופעמים שעיקר הדיון סובב אך ורק סביב סוגיה תלמודית אף בלא השלכה מעשית לפסיקת הלכה, כמו עיסוק בהבנת גישתם של תנאים או אמוראים שהיו בעמדת מיעוט ודעתם נדחתה הלכה למעשה. תשובות מעין אלו לוקטו וסודרו במשך הזמן לנוחות הלומדים לפי סדר מסכתות התלמוד. בנוסף: הערות בודדות רבות שלו על סוגיות תלמודיות הופיעו ומופיעות מעת לעת בכתבי עת תורניים שונים.
היות ורבים מקבצי החידושים הללו לא היו סדורים לפי סדר התלמוד, ובשל ריבוי הקבצים שהקשה על הלומד בסוגיה מסוימת לעקוב אחרי כלל חידושיו של רע"א המתייחסים לסוגיה זו, התעורר צורך במפעל שיסדר את כל כתביו המרובים בצורה רציפה על סדר דפי התלמוד הבבלי. פרויקט מעין זה נתקל מטבע הדברים בקשיים מרובים והתעכב, עקב בעיות של זכויות יוצרים שהיו נתונות בידי גורמים רבים, ונדרש גם גורם מלווה בעל שיעור קומה תורני שיוכל לקבוע את אופי העבודה.
החל מתחילת שנות ה-80 של המאה ה-20 נדפסו מספר מהדורות של חידושי רבי עקיבא איגר על הש"ס שהלכו לאורו של חזון זה. הוותיקה שבהן היא מהדורת "זכרון יעקב" שנדפסה בשנים תשמ"א-תשמ"ג בארבעה כרכים וזכתה מאז למהדורות רבות[67].
מהדורה מורחבת מאוד המקיפה גם התייחסויות שוליות יחסית של רע"א לסוגיה, החלה יוצאת לאור בשנת תש"נ בעריכת הרב שלמה אריאלי, במהדורה זו הוקדש כרך נפרד לחידושי כל מסכת, ולחלקן אף שני כרכים. פרויקט זה לא הסתיים, אך במסגרתו יצאו לאור חידושי רע"א למרבית המסכתות הנלמדות בישיבות. מהדורה נוספת בסגנון זה של חידושי רע"א לכל התלמוד הבבלי, בשם "תורת רבינו עקיבא איגר" יצאה בעריכת הרב דוד מצגר (מכון המאור, תשס"ה) ובה שישה כרכים.
"גיליון הש"ס"
רבי עקיבא איגר נהג לכתוב מהערותיו הקצרות לתלמוד, על שולי גליונות הגמרא בה למד. הוא אף הוסיף ציונים ומראי מקומות לנושאים בעלי עניין הנוגעים להבנת הסוגיה המקומית, או למקומות הסותרים לה. הערותיו הופיעו בדפוס לראשונה בדפוס פראג של התלמוד הבבלי שנדפס בשנים תק"צ-תקצ"ה, תחת השם "הגהות ומראה מקומות מהג"מ עקיבא איגר אבד"ק פוזנא", ובשנים תקצ"ה-תרי"ד בתוספת מרובה[68] בדפוסי התלמוד של דפוס ראם והורדנה, תחת השם שנתקבע מאז "גיליון ש"ס וילנא"[69].
הערותיו כתובות בקצרה ובתמצות רב. רבי עקיבא איגר הסביר את מנהגו לכתוב בדיוק נמרץ, בכך ש”"כפי שהטבע משיג את מטרתו תמיד בדרכים קצרים פשוטים וישרים, כך הסיבה הפשוטה בדרכים לא ארוכים, המוליכה אל התכלית, היא האמיתית"”[70]. בכדי להקל על המעיינים נדפס "גיליון הש"ס השלם"[71], ספר ובו הטקסטים המלאים של המקורות אליהם מפנה רע"א בציוניו הקצרים. ישנה אף מהדורה מבוארת של גיליון הש"ס שנדפסה על מסכתות בודדות[72]. רמיזותיו של רע"א בהערותיו אלו נחקרו בידי הרב חיים דוב שעוועל, את מחקרו הוא פרסם חלקית בספרו "משנתו של הגאון רבי עקיבא איגר בגיליון הש"ס" על מספר מסכתות מסדר מועד בשנת תשי"ט (1959), הוא המשיך במחקרו על הערותיו של רע"א בכל סדר מועד, סדר נשים וחלק מסדר נזיקין, ופרסם מאמרים בעניין בכתב העת הדרום. בשנת תשל"ב (1972) נדפס כרך שני של ספרו, ובו קובצו המחקרים על המסכתות המשלימות את סדר מועד.
רוב ההערות שב"גיליון הש"ס" מופיעות בצורה אחרת גם בכתביו האחרים והמפורטים יותר של רע"א, כמו "דרוש וחידוש". ולכן נהוג להשוותן כדי לעמוד על כוונתו המדויקת במקומות בהם קיצר מאוד.
גיליון הירושלמי
בשנת תשמ"א נדפסה בלונדון חוברת קטנה ובה 'גיליון הירושלמי' של רבי עקיבא איגר[73], הגהות שרשם שעל שולי גיליונות סדר נשים של התלמוד הירושלמי בו למד. קדמו לפרסום זה חיפושים קדחתניים שעשו בעלי "דפוס האלמנה והאחים ראם" בשנת תרע"ג אחרי גיליונות אלו כדי לפרסמם במהדורת התלמוד הירושלמי שבהוצאתם. על פי בקשתם פנה הרב ד"ר אברהם יצחק בלייכרודה נינו של רע"א באמצעות 'אגודת משפחת איגר' לכל צאצאי רע"א כדי לאתר את עותק התלמוד הירושלמי שהיה ברשותו. חיפושים אלו עלו בתוהו[74]. באחת מתשובותיו, מצטט רע"א קטע מגיליון הירושלמי שלו בסדר נזיקין אך כרך זה אבד ואין ידוע מה עלה בגורלו.
רבי עקיבא איגר ידוע בחריפותו ובקושיותיו הלמדניות בעלות ההיגיון הרב, קושיותיו היו לשם דבר בבתי-המדרש והיוו אתגר מחשבתי לטובי הלומדים. רע"א אף 'מקטלג' תוך כדי דיבור את רמת חומרתן של הקושיות: בסגנון כתיבתו מורה הסיומת "וצ"ע" - וצריך עיון, על שאלה חמורה שלא נתיישבה. ואילו הסיומת "וצע"ג" - וצריך עיון גדול, מורה על תמיהה רבתי היוצאת מגדר הרגיל. כאשר הוא מוסיף סיומת כמו "וה' יאיר עיני", השאלה נחשבת כבלתי ניתנת לפתרון.
לאור העיסוק הרב שהתפתח סביב קושיותיו הופיעו גם ספרים המלקטים קושיות שלו שהונחו בלא מענה. בשנת תשמ"ב הדפיסו צאצאיו מכתב-ידו את הספר "קושיות עצומות" המכיל 1401 קושיות שרבות מהן לא הופיעו בכתביו שנדפסו עד אותה עת. ספרי קושיות אלו נכנסו בשלמותם במידת האפשר למאספים הנזכרים שנדפסו מתורתו של רע"א על סדר התלמוד.
כבר בשנת תרל"ו, כארבעים שנים בלבד לאחר פרסומם הראשון של ספרי "דרוש וחידוש" נפוצו קושיותיו של רע"א בבתי המדרשות והיוו כר לחיבור תורני שעיקר עיסוקו בפתרון השאלות, הרב יששכר דוב הלטרכט מלוברנץ הוציא את ספרו "חזות קשות" ”תוכו רצוף ליישב יותר מאלף קושיות שהעיר על הש"ס רבינו הקדוש... מופת הדור כליל תפארת ישראל... עקיבא איגר בספרו חדוש ודרוש [!] וגם בגליון הש"ס שלו”. בשנת תרנ"ח הדפיס הרב יצחק צבי ארונובסקי בוילנה את ספרו "יד יצחק"[75] כדי ”ליישב דעת רבותינו בעלי התלמוד ורש"י ותוספות מכל הקושיות והתמיהות אשר העלה בצ"ע הגאון הגדול רשכבה"ג רעק"א בגליון הש"ס”. בשנים תרס"ה-תרע"ב יצא לאור בירושלים ספרו של הרב בנימין רבינוביץ' "משנת ר' בנימין"[76] אשר ”תעודתו לתרץ קושיות מרן הגרע"א זצ"ל שבתוספותיו על כל ששה סדרי משנה”. בשנים תרצ"ד-תרצ"ז הדפיס הרב משה אברהם מוינשטר בברוקלין את ספרו "גנון והציל"[77] וענינו ”לגונן ולהציל את דברי רבותינו הקדושים מהקושיות והתמיהות שהניח בצ"ע מרן הגאון הקדוש מאור הגולה רבינו עקיבא איגר זצוק"ל בתוספותיו על המשניות”[78]. בשנת תשל"ט יצא בירושלים ספר בשם "חוסן ישועות", בשער הספר טוען המחבר, הרב אברהם זילברמן, כי הוא ”מיישב כל קושיות הגאון ר' עקיבא איגר זצ"ל על סדר נשים ונזיקין”.
נסיון נוסף ומתמשך נעשה על ידי הרב שמואל אהרן שזורי שהקדיש בירחונו "קול תורה"[79] מדור קבוע תחת השם 'אשישו"ת' שיועד לתרץ בשיטתיות את קושיות רע"א בגליון הש"ס.
במשך שנים רשם רבי עקיבא איגר את הערותיו על גיליון ספר השולחן ערוך בו למד, הערות אלו כללו: הגהות דפוס, הערות על מקורות ההלכה, קושיות ופלפולים, והערות מעשיות. בשנותיו האחרונות מסר רע"א את כרכי השולחן ערוך שלו לבנו בכורו רבי אברהם, כדי להתקינם לדפוס. רע"א חכך בדעתו אם להדפיס את הערותיו כספר בפני עצמו או כנספח על גיליון השולחן ערוך, כשנה לפני מותו הוא מתלבט בעניין במכתבו לבנו תוך שהוא מבקש לקבל את הגרסה הערוכה של ההערות לביקורת בטרם הדפסתה: ”אולי נכון שאתה תדפיס אצל השו"ע החדושים שממני... או שיהיה כרך בפני עצמו כמו ספר דגול מרבבה[80], ובין כך ובין כך איני יודע התעצלותך לשלוח לי הפנקס על אורח חיים לשום עיני שנית בזה... ומקודם אי אפשר להעלות בדפוס”. כחודש אחר כך הוא מאשר במכתבו כי ההגהות ראויות לדפוס. למעשה התעכבה הדפסת ההגהות יותר מעשרים שנים לאחר מות רע"א, והן נדפסו לראשונה בברלין בשנת תרכ"ב בידי נכדו אברהם משה בלייכרודה. במקביל הדפיס בנו ר' איצק לייב מהדורה נוספת של הגהות אביו לשולחן ערוך ביוהניסבורג, פרוסיה. קיימים גם מספר כתבי יד אחרים של ההגהות. בסוף המאה ה-20 יצאה לאור מהדורה השוואתית של הגהות רע"א לשולחן ערוך הכוללת את הגרסאות השונות[81].
רבי עקיבא איגר נהג לרשום את הערותיו על גליונות הספרים שבספרייתו, ולכן מלבד הערותיו המודפסות על גיליון התלמוד הבבלי ועל גליונות השולחן הערוך, מצויים בידי אספנים רבים ספרים מספרייתו שנתפזרו במשך השנים, והם מתגלים ונמסרים לדפוס מעת לעת בקבצים תורניים[82]. פעמים שהיו בספרייתו מספר עותקים של ספר אחד והערותיו נרשמו אקראית על העותקים השונים, בשל החשיבות הרבה שמייחסים לכתביו של רע"א בעולם הישיבות, גם הערותיו הכפולות זוכות למהדורות מודפסות אף במקרים בהם הספר עליו נכתבו אינו ספר יסוד כמו שולחן ערוך[83].
רבי עקיבא איגר הניח אחריו פנקס חידושים בענייני אגדה, ובו גם חידושים על פסוקי התנ"ך. הפנקס מוזכר בידי בניו של רע"א[84], והיה ידוע עד מלחמת העולם השנייה[85]. מאז, ככל הידוע, אבדו עקבותיו.
עם זאת, רבים מחידושיו של רע"א לתנ"ך שרדו בציטוטים בספרים אחרים שלו ובספרי אחרים מתלמידיו וחבריו. בסוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21 נעשו נסיונות ללקטם, כמו האסופה "מדרושי וחידושי רבי עקיבא איגר על התורה"[86] הכוללת חידושים גם לשאר הנ"ך, חלקם מכתבי-יד שלא נדפסו ורובם מלוקטים.
כאמור, רבי עקיבא איגר נחשב לגדול הלמדנים בעת החדשה, ובשל מעמדו זה התקבעו בתרבות עולם הישיבות אמרות כנף ומימרות רבות הסובבות סביב "דמות הגאון" שלו, ומהן ניתן להתרשם גם מעוצמת ההערצה ששוררת כלפיו בעולם זה. כך מצוטט הרב אלחנן וסרמן מגדולי ראשי הישיבות בליטא לפני השואה: ”ר' עקיבא איגר הוא ר' עקיבא איגר בכל הש"ס, ואילו אני אפילו בעמוד גמרא אחד אינני ר' עקיבא איגר. אילו הייתי בעמוד אחד ר' עקיבא איגר, כי אז הייתי יכול לשער כמה רבי עקיבא איגר גדול ממני, כי כך וכך עמודים יש בש"ס, והוא רבי עקיבא איגר בכל העמודים ואני רק בעמוד אחד. אך מאחר ואיני רבי עקיבא איגר אפילו בעמוד אחד, אינני יכול לשער כלל וכלל כמה רבי עקיבא איגר גדול ממני...”. ראש ישיבה אחר, הרב שלמה היימן מניו יורק, אמר (על משקל פתגם עממי ידוע): ”כל ימי השתוקקתי להיות כר' עקיבא איגר, אמנם לא הגעתי לזה, אבל התשוקה עזרה לי שלפחות נהייתי שלוימ'לה...”.
תירוץ קושיה של רבי עקיבא איגר, נחשב בעולם הישיבות כבלתי-אפשרי מעצם ההגדרה. כלומר: התירוץ מחשיד את המתרץ כמי שלא הבין את קושייתו של הרב עד תומה. בעולם התורני רווחת הקלישאה המשווה מאמץ רב ליישוב קושיה תלמודית כ"ישיבת שבעה נקיים", מושג הלכתי מהלכות נידה. אמרה המיוחסת לרב אליעזר גורדון ראש ישיבת טלז (1841-1910) שהיה "מגדולי למדני זמנו", קובעת כי בתירוץ קושיה של רבי עקיבא איגר, יש משום סתירת שבעת הימים הנקיים. במקור ההלכתי, במצב זה יש לשוב ולספור מחדש, המסר ברור: אם תירצת קושיה של הרב איגר, הרי שעליך ללמוד שנית את קושייתו ולהעמיק בהבנת כוונתו.
על תשובותיו ההלכתיות, מסופר כי הרב חיים מוולוז'ין התבטא, בהמחישו את גאונותו ומהירות מחשבתו של רע"א: ”אף אני יכול להשיב "תשובה" כרבי עקיבא איגר. אבל לכתוב כמוהו בראש התשובה "תמול הגיעני מכתבו", זאת איני יכול...”[87].
דמותו התקבעה גם כסמל של צדיק ופרוש, בין בפרמטרים מתנגדיים בין בפרמטרים חסידיים, והוא נעשה מודל לחיקוי עבור כלל הציבור האורתודוקסי-ישיבתי. כך למשל בהספדו של הרב יוסף חיים קרא, רבה של ולוצלאווק, על רבי אברהם מטשכנוב, שיבח הספדן את הנפטר: ”אחת היא אשר נפשי יודעת, כי מיום שנפטר רבי עקיבא איגר, לא נמצא בכל גדולי ארצנו, אשר יודו עליו כל ישראל כי קדוש הוא מרחם...”[88].
מאחר ויצירתו של רבי עקיבא איגר מפוזרת על פני מגוון רחב של פרסומים, החל בספרים, כתבי עת, חוברות, וכלה בדפים בודדים שפורסמו בבמות שונות. רבים מהם זכו למהדורות רבות ודפוסי צילום. נסקרו להלן העיקריים שבהם[89]:
גיליון הש"ס - הגהות הערות וציונים על הש"ס: נדפסו לראשונה בש"ס דפוס פראג (תק"צ-תקצ"ה), ומאוחר יותר בשולי ש"ס וילנא (תקצ"ה-תר"י), המהדורה הסטנדרטית של התלמוד
גיליון הש"ס השלם - מהדורה מורחבת של גיליון הש"ס בשני כרכים, ירושלים תשמ"ז
משנתו של הגאון רבי עקיבא איגר ב"גיליון הש"ס" - מהדורה מבוארת בידי רח"ד שעוועל, ירושלים תשי"ט-תשל"ב
גיליון הש"ס המבואר - מהדורה מבוארת של גיליון הש"ס, בית שמש תשס"ז
מכתביו של רבי עקיבא איגר בענייני תורה כבענייני ציבור וחולין, נאספו מספר פעמים, והמהדורות השונות משלימות זו את זו. לאסופות אלו ישנה חשיבות היסטורית-ביוגרפית רבה, ויפה לגביהן אבחנתו של תומאס ג'פרסון, כי ”מכתביו של אדם, ביחוד מי שהרבה לעסוק במכתבים, משמשים יומן-חיים אמיתי ומלא”.
אגרות סופרים - אגרות ומכתבים מהרבנים ממשפחת איגר-סופר, תר"פ
ממכתביו של רבי עקיבא איגר עם מבוא והערות, ירושלים תרצ"ח (תדפיס מ"סיני")
מכתבי רבי עקיבא איגר - מאתיים מכתבים והסכמות, תשכ"ט
אגרות רבי עקיבא איגר, ירושלים: מכון דעת סופר, תשנ"ד (מהדורה שנייה עם הוספות, תשנ"ט)
קובץ מכתבים מגדולי מדינת הגר, מכתבי רבי עקיבא איגר וחתנו החתם סופר, לונדון: בית המדרש "תורה עץ חיים", תשנ"ד-תשע"ג (19 גליונות)
רבי עקיבא איגר נמנה עם ראשי הרבנים המתנגדים לכל שינוי ותיקון בדת, ולטעמו אין לנטות אף בקוצו של יוד מדברי הראשונים. בקונטרס מיוחד שפרסם בעניין בשם "אלה דברי הברית" הוא טוען: ”אם נרשה לעצמנו לבטל אף אות אחת מדברי חז"ל, אז מרחפת הסכנה על כל התורה כולה”. רבות מפעולותיו בתחום הרבנות ומינוי רבנים בערי פרוסיה, הונעו מעמדתו המתנגדת לתנועת הרפורמה, ופעמים רבות פעל מתוך מטרה מוצהרת לסכל את בחירתם של רבנים מאוהדי ותומכי התנועה.
רבי עקיבא איגר בא לווארשה והלך לראות בית-המדרש לרבנים, שנוסד שם בשנת תקפ"ו. תהה על קנקנם של התלמידים ולא מצא אותם לא בש"ס ולא בפוסקים.
תמה ושאל למנהל:
- היכן תורתם של אלו?
השיב המנהל:
- בית-המדרש זה אינו אלא מעין פרוזדור להתקין את התלמידים, שייכנסו ללימודי הרבנות.
נענה רבי עקיבא ואמר:
- משמע, שתלמיד הלומד כאן הוא בכלל "ערב רב"[90], ולא כלל רב...
למרות האמור, כאשר התאפשרה או נצרכה מודרנה בתוך הגבולות האורתודוקסיים, לא הביע את התנגדותו. תלמידיו היו הראשונים מקרב הרבנות האורתודוקסית שהכניסו בקהילותיהם את הנוהג לשאת נאומים דרשות והספדים בשפה הגרמנית, וראו בכך התאמה פרקטית לשפת הדיבור של שומעי לקחם, ולא ספיח של המודרנה. עוד בחייו בשנת 1821 נשא תלמידו הרב שלמה פלסנר, הספד בגרמנית מודרנית על הרב אברהם טיקטין מברסלאו, ומאז התקבל נוהג זה בהדרגה בקרב הרבנים האורתודוקסים הגרמנים כולם[91].
יחסו של רבי עקיבא איגר לחסידים ולתנועת החסידות היה מתון, אף שהיה נאמן לתפיסת העולם ה'מתנגדית', ששללה את התנועה, ובמקומות וזמנים מסוימים אף החרימה את תומכיה[92]. סימוכין ליחסו זה של רע"א כלפי החסידות, יש המוצאים במכתבו של חתן רע"א, הרב שמואל חיים בירנבוים, לאחיינו רבי יהודה לייב איגר מלובלין, בו הוא מתאר לשאלתו פרטים מהווי החיים בבית חותנו רע"א, נמנו בין היתר הספרים בהם עשה שימוש:
לפני שנת תקס"ה, עוד בהיות רע"א רב במארקיש פרידלנד הפיצו החסידים שמועה שהוא נוטה לחסידות או אף הצטרף בפועל לתנועה, הרב שלמה זלמן ליפשיץ ה"חמדת שלמה" מזים שמועה זו במכתבו לבנו[93]. כתגובת-נגד מצדו השני של המתרס נפוצה השמועה כי רבי עקיבא איגר פרסם איגרת חריפה נגד תנועת החסידות והחסידים. האדמו"ר רבי דובער שניאורי, "הרבי האמצעי", מנהיגה של חסידות חב"ד, במכתבו לאחיינו חתנו ויורשו הצמח צדק מלובביץ', מספר על פגישתו עם רע"א בשנת תקפ"ה[94], ולדבריו רע"א הכחיש את יחוס האיגרת המדוברת אליו[95].
בארכיון דוד מגיד שבמכון לעמי אסיה שע"י האקדמיה למדעים בסנקט פטרבורג (לנינגרד), מצויה חוברת כתבי פולמוס עם החסידות, ובה בין היתר "איגרת ר' עקיבא איגר מפוזנא נגד החסידים". מרדכי וילנסקי, חוקר המחלוקת, בספרו "חסידים ומתנגדים"[96], משער שזו האיגרת המדוברת עליה נסובה השמועה, ואת כתיבתה הכחיש רע"א בפני הרבי האמצעי מלובביץ'. וילנסקי אף מפקפק על מהימנות יחוסה של האיגרת לרע"א, והוא מעלה השערה כי היא זוייפה כדי לתת פרשנות אנטי-חסידית למסמך אחר בשם "תקנות שקלוב". תאריך המסמך האחר שונה, לדבריו, משנת תקמ"ז לשנת תקס"א, מאחר שבשנים תק"מ-תק"נ ישב רבי עקיבא איגר בליסא כאברך צעיר ושמו טרם התפרסם חוץ לסביבתו, וממילא אין זה סביר שיחווה דעתו בשאלה ציבורית כלל-יהודית מסוג זה, ואילו בשנת תקס"א אף שהיה עדיין רבה של מארקיש פרידלאנד הקטנה יחסית לפוזנה, אך שמו כבר הלך לפניו והגיע גם לפולין ולרוסיה. השערה נוספת היא שהאיגרת נכתבה בשנים מאוחרות מהתאריך הנקוב בה, כתגובה להתפארות החסידים על כך שנכדו של רע"א, רבי יהודה לייב איגר המכונה רבי לייבל'ה מלובלין, בנו של ר' שלמה, נעשה חסידם של ר' מנחם מנדל מקוצק ושל ר' מרדכי יוסף ליינר מאיז'ביצא, והיה לאדמו"ר חסידי בעצמו[97]. בספרו החסידי "תורת אמת" הוא מצטט מדברי סבו, רע"א .
בזמנו התעוררה דרישה ממשלתית להכניס לתוכנית הלימודים בתלמודי התורה מלבד לימודי קודש גם לימוד מקצועות אחרים שיכשירו את התלמידים גם לקראת חיי המעשה. תלמידו של רע"א הרב אהרן פולד, שבעצמו התפרנס מהשקעות בבורסה, פנה אליו באיגרת בעניין נחיצותה של הוראת "לימודים חיצוניים" לילדים וביקש את הסכמתו לקביעת שיעורים אלו כמצוות השלטונות בנימוק של "עת לעשות לה' הפרו תורתך"[98]. תשובתו של רע"א לא השתמרה, אך נראה ממכתב אחר שכתב בנושא זה באותה תקופה שקיבל חלקית את הדרישה, הוא גם רומז כי עמדתו התגבשה בלחץ השלטונות: ”וטוב תורה עם דרך ארץ, ללמוד אותם כשעה ושתים ביום מלאכת הכתיבה והחשבון כאשר אנו מרגילים לבנינו בעזה"י, וכאשר מחסדי אדוננו המלך ירום הודו ושריו שמו עיניהם על זה ושמו פניהם עלינו לעשות כזה”[99].
רבי עקיבא איגר הטיף ליושר שיפוטי, והתרעם על רבנים שמתוך דאגה לכבודם האישי לא אבו לחזור בהם מפסקי דין שהוציאו, על אף שהיה ברור לכל משקיף אובייקטיבי, כי נפלה טעות בשיפוטו של הרב. בכתבי תלמידיו מודגשת היושרה האישית שלו עצמו, וביטול דעתו בענווה מפני דעת תלמידיו במקרים בהם החליט כי האמת איתם, וכי דעתו הראשונית בטעות יסודה. תלמידו הרב גוטמכר חולק בספרו על הוראה אחת מהוראות רבו רע"א, וכותב על כך[100]: ”ברור אצלי שאם היו רבותינו... ורבי עקיבא איגר זצוק"ל בחיותם, והיו רואים דברי, שהיו אומרים לי "ישר כח" שהעמדתי אותם על ידיעה ברורה... ונודע לי כזה בדור הזה שאם משיבים להם דברים אשר אמתיים הם ברמות רוחם ובתורה שלא לשמה מושכים הדברים כלחוצים ודחוקים עד אשר יותר יושר היה שלא להשיב להם כלל למען שלא לגרום להם עוד חטא, אבל ברבינו החסיד מו"ה רבי עקיבא זצוק"ל היה לי המופת הן במכתב שהיה בינינו והן בפה אשר כמה פעמים הודה לי, ועוד כ"כ היה מתאמץ וחזר על דברי ב' וג' פעמים שכן הוא, כן הוא, ובודאי כן הוא...”, ובמקום אחר הוא מתבטא[101]: ”מי יהרהר אחר רשכבה"ג לעשות ח"ו דבר נגד פקודתו ואיסורו? הלא כולנו היינו צייתים לו בחייו כאילו נמסר מסיני! ואיך נבוא ח"ו להרהר אחר דבריו? אך... הלא ידענו שלא היה דרך החסיד בחייו להיות מנצח ולעמוד על דבריו, רק רוצה בקיום התורה, ואף אם נער קטן אמר לו ענין אמיתי, הודה לדבריו”.
בשנים תקצ"ז-תקצ"ח (1837-1838) החל מתפתח פולמוס בדבר חידוש אפשרי של הקרבת קורבנות במקום המקדש בירושלים[102], נושא שהיה תלוי מבחינה תאורטית בניתוחן של מספר סוגיות תלמודיות. אך מבחינה מעשית, כפי שהבהיר רבי עקיבא איגר למי שפנה אליו בנידון, תלמידו הרב צבי הירש קלישר, היה תלוי הדבר בעיקר בהסכמת השלטון המקומי המוסלמי, שלא איפשר כלל גישה להר הבית למי שאינו מוסלמי[103].
רע"א הלך לעולמו בעיצומו של הפולמוס, והרב קלישר שהיה ממבשרי הציונות, ואחד הדוחפים העיקריים ליישום מעשי של היתר עבודת הקורבנות בזמננו, טען כי טיעוניו באשר להיתר עקרוני תאורטי של חידוש ההקרבה, היו מקובלים על דעתו של רבו הרב איגר, וכראיה לכך הביא את הסתייגותו שהוצגה על ידו כפרקטית בלבד[104], עמדה זו הוצגה בשער הקונטרס "שיבת ציון" שהדפיס בעניין זה. היו רבנים נוספים מן המסכימים ומן המתנגדים שהבינו כך את דברי רע"א[105], אך בגוף דבריו של רע"א במכתבו המצוטט שם נראה כי לא כך היו פני הדברים. הוא מתחיל את תשובתו במילים ברורות: ”בגוף הענין איני מסכים”, ורק אחר כך פונה לדון בשאלה הפרקטית ומזניח את הדיון התאורטי. היו שהתרעמו על השימוש בשמו של רע"א למטרת קידום האג'נדה המצדדת בחידוש הקרבת הקורבנות בניגוד לדעתו[106], אך למעשה נותר הדיון פתוח, והעניין נידון תאורטית גם אצל רבנים מאוחרים בהרבה, בעיקר בעקבות מלחמת ששת הימים ואיחוד ירושלים, אז התעורר הדיון מחדש בחוגים מסוימים של הימין הדתי בישראל[107].
שמו של רבי עקיבא איגר הונצח בישראל בקריאת רחובות על שמו באשקלון ובתל אביב (בית הכנסת שברחוב איגר 23 מופיע הרבה בתיאורי חנוך לוין מחוויות ילדותו). בירושלים הוקמה הישיבה ע"ש עקיבא איגר המשתייכת לחסידות ערלוי, בבנין "הקונסוליה הסורית", בשכונת קטמון. ובבני ברק, רשת הכוללים ע"ש רבי עקיבא איגר, המקיימת מסגרות לימוד תורה והלכה במספר בתי מדרשות. לומדי הרשת מפרסמים ספר-שנה בשם "עומקא דשמעתתא".
בני משפחת איגר הטביעו מדליה ובה דיוקנו של ראש המשפחה רבי עקיבא איגר לכבוד אחד מכינוסי המשפחה[108].
באפריל 2008 החליטה מועצת העיר פוזנא, לקרוא לכיכר הממוקמת בחזית בית הכנסת האורתודוקסי החדש (נחנך 1907), על שמו: כיכר עקיבא איגר, בכיכר מצויים שרידים של חומות העיר העתיקה, ושלטי הנצחה המזכירים את פועלו של רב העיר. בהחלטת המועצה נאמר כי "צעד זה נעשה במטרה להנציח את עקיבא איגר שהיה רבה של הקהילה היהודית בפוזנא במשך שנים רבות, הומניסט ונדבן שלא הגביל את פעילות החסד שלו למאמיניה של היהדות בלבד"[109].
רפאל פטאי, אייזנשטדט: קשרי רבי עקיבא איגר ורבי משה סופר עם קהילת אייזנשטדט, בתוך: יהודה לייב פישמן מימון (עורך), ערים ואמהות בישראל חלק א, ירושלים תש"ו, עמ' 64-67.
אגודת משפחת איגר, 1913-1993. נצר סרני, תשנ"ג 1993. (כולל מידע על רע"א וביבליוגרפיה חלקית של כתביו וכתבים עליו).
Jacob H. Sinason. Gaon of Posen: A Portrait of Rabbi Akiva Guens-Eger. Feldheim, 1990. ISBN 0-87306-548-4(באנגלית)
Salomon Lewyson, vollständige Biographie des Rabbi-Akiba-Eger, frühern Rabbiners zu Märkisch-Friedland, spätern Oberlandes-Rabbiners zu Posen, posen 1831. (בגרמנית)
S. I. Kämpf, Biographie des hochberühmten hochseligen Herrn Akiva Eger Oberrabinen zu Posen, Verfasser einer Sammlung von Rechtgutachten, nebst einem hebräischen Trauergedicht auf sein Hinscheiden, Lissa-Salzuflen 1838 (בגרמנית)
Leopold Wreschner, Rabbi Akiba Eger, der letzte Gaon in Deutschland: ein kulturhistorisches Zeitbild, Frankfurt a. M. 1911. (בגרמנית)
יהושע מזח, תולדות רבינו ר' עקיבא אייגער: ... דער מחבר פון שאלות ותשובות רע"ק אונ אנדערע ספרים, וילנה 1912 (ביידיש)
קישור ישיר למאמר השני בסדרה, המצוטט בערך: שגיאות פרמטריות בתבנית:הכרמל פרמטרים [ 6 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית סוג לא תואם [ 4 ]תולדות רבינו עקיבא איגר - ב, הכרמל, 28 בנובמבר 1869 (לקריאת המאמר כולו יש לדפדף קדימה ואחורה באמצעות החצים שבקצה השמאלי התחתון של הדף)
יוסף יהושע אפל, רבינו עקיבא איגר, בטאון רבני אירופה שרידים, גיליון יד, תשנ"ד. עמ' יג-כא.
פנקס קהילת פוזנא, עותק דיגיטלי של המסמך המלא בכתב-יד, בתחילתו מופיעים פסקים רבים בכתב ידו של רבי עקיבא איגר עצמו. במאגר כתבי-היד הסרוקים שבאתר הספרייה הלאומית: אוספים דיגיטליים.
שגיאות פרמטריות בתבנית:הערות שוליים פרמטרים [ טורים ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
^כך עולה מכל הביוגרפיות של רע"א, לרשימת הביוגרפיות ראו: #לקריאה נוספת. ראו גם: שמחה עלברג, הפרדס, שנה סו גליון ז, עמ' 3: "שום אסיפה לא החליטה שרבי עקיבא איגר הוא גאון הדור... האוטוריטה של 'גדול הדור' אינה מתחזקת בעזרת חגיגה טכסית. מאליו עצמו, מארבע אמות השקטות שלו, צומח וגדל הענק היהודי הרוחני הראוי להיות רבן של כל בני הגולה...".
^כך עולה מכל הביוגרפיות של רע"א, על השפעתו במאה ה-20 ראו במאוחרות שבהן.
^בניגוד למקובל אצל ביוגרפים מוקדמים של איגר לתארך את לידתו לי"ד בחשוון תקכ"ב ה-8 בנובמבר 1761, מחקרו של שאול בלום מעלה כי על חגורה לעיטור ספר תורה (וימפל) שנדבו אבותיו לציון יום הולדתו והשתמרה בקהילת אייזנשטט עד סמוך למלחמת העולם השנייה נרשם "שנולד במזל טוב יום ה' ראש חודש מר-חשוון תקכ"ב לפ"ק". ראו על כך: שאול בלום, חיי הגאון רבנו רבי עקיבא איגר: זמנו, חייו, פעולותיו וערכו לדורות, ורשה תרצ"ח, עמ' 7 הערה 1. גם באשר לשנת לידתו ישנן דעות שגויות, אך הן פחות רווחות: כך, ד"ר ה. ל. גורדון, במאמרו במארגען זשורנאל הניו יורקי מכ"ח באדרתרצ"ו (1936), מקדים בטעות את תאריך לידתו של רע"א לשנת 1752.
^להרחבה על רע"א בספר על קהילות בורגנלנד היהודיות, ראו: Hugo Gold, Gedenkbuch der untergegangenen Judengemeinden des Burgenlandes, Tel Aviv, 1970.
^שו"ת רבי עקיבא איגר, מהדורה קמא [להלן: שו"ת רע"א (קמא)] (פסקים) סי' כ"ט, מכתבו של דודו ומורו של רע"א, ר' וולף איגר.
^כך נהג גם ד"ר עקיבא (Jacob) [!] איגר, דיואן לרבי אברהם בן עזרא ברלין תרמ"ו.
^עובדה זו מופיעה אצל כל הביוגרפים של איגר, למן המוקדמים שבהם. ראו: בלייכרודה, תולדות רע"א עמ' 2; סופר, חוט המשולש עמ' קעד; וייץ, עטרת פז עמ' 20; בלום, עמ' 12-13.
^בלום, שם. עמ' 11, הערה 9. ע"פ ש. ולדן, שם הגדולים החדש.
^במקורות ספורים היא נקראת 'גליקכן' או 'גליקכה'. נראה שמדובר באותו שם, כאשר 'גליקל' הוא שם החיבה שבו נקראה בפועל בפי הבריות.
^במכתבו שנדפס בשו"ת רע"א (קמא) סימן כט, מתאר דודו את המסיבה שערכו בישיבת ברסלאו כהשתתפות מרחוק עם חברם ביום חתונתו, ראו שם.
^תאריכי הלידה והפטירה של בני המשפחה מבוססים על השוואת המידע המופיע בביוגרפיות העיקריות של נשוא הערך, ובקובץ משפחת איגר, וחלקם אינם מוסכמים על הכל. ראו גם: מיכאל סימון, "שלשלת היוחסין של משפחות איגר, מרגליות-קלבריסקי, וסימון", תל-אביב 1954.
^ראו: חיים קרלינסקי, רבי עקיבא איגר ז"ל, בירחון היהודי גיליון כז, ניו יורק כסלו תרצ"ח, המוכיח מהרצף הכרונולוגי של האירועים שתיאוריהם נשמרו בידינו, כי יש לתארך את השריפה לקיץ תק"נ (כ' בסיוון, 2 ביוני1790), ולא כפי שרשמו מקצת הביוגרפים שלפניו, בקיץ תקנ"א (כ' בסיוון, 22 ביוני1791). סימוכין לתארוך זה בקובץ כתבי יד המתארים את השריפה ומצויים בספרייה הלאומית, בשם: לשון הקדש: פרשת השריפה שפרצה בליסא בשנת תק"ן, בכ' בסיון (1790), וכלתה כמחצית מבתי היהודים.
^ראו על נישואיה השניים להלן. תאריך לידתה נקבע כאן ע"פ רוב הביוגרפים של רע"א ושל בעלה השני ה"חתם סופר" שנקבו בשנת 1790 (תק"נ). אך הדבר מוטל בספק: לפי דודה ר' בונים גינז במכתבו אל בעלה השני (חוט המשולש עמ' יד) היא נולדה בסביבות תקמ"ח (1788). ומאידך, ד"ר אברהם חיים פריימן (חוקר המשפט העברי, מחללי שיירת הדסה), במבוא למאמר מגנזי ר' עקיבא איגר, בתוך: אזכרה ג, ירושלים תרצ"ז. עמ' מד. טען כי מכתבו של רע"א משנת תקס"ז (1807) העוסק בשידוך לבתו בת ה-13 מדייק בגילה ומדבר בה, לאור זאת הוא קובע כי נולדה בערך בשנת תקנ"ד (1794). מאמר מאוחר יותר דוחה את מסקנתו של פריימן: צילום של האוטוגרף מעלה כי המכתב נכתב בשנת תק"ס (1800) ולא תקס"ז (1807), כך שיש להקדים את הולדתה ב-7 שנים לסביבות תקמ"ז-תקמ"ח (1787). ראו על כך: אברהם שישא, לבירור תאריך המדוייק של מכתב אחד ממרן הגרעק"א והמסתעף מזה, בתוך: המעיין שנה כב גליון ג, תשמ"ב. עמ' 47-48.
^מקורו של מכתב זה בסיומה של תשובה הלכתית שערך אל גיסו ונדפסה בשו"ת רע"א (קמא) סימן קמז.
^שלמה סופר, חוט המשולש החדש עמ' נח. שני המועמדים הנוספים היו: הרב ברוך תאומים-פרנקל מלייפניק, מחבר "ברוך טעם". והרב שלום אולמן, אז רבה של לוקנבך.
^הוא נישא לבשה בת למשפחת פינקלשטיין הברלינאית. ולפיכך האגדה שנקשרה בחתונתו של בן זה המבוססת על כך שהתחתן עם בת למשפחה יהודית מבלארוס וחתונתו התקיימה במינסק, תמוהה, ואפשר שאירעה בנסיבות אחרות (ראו המובא להלן על בנו שמואל שהתגורר במינסק, ואכן ב'שם הגדולים השלישי' <לא נדפס> מובאת אגדה זו בהתייחס לנישואי שמואל). האגדה העממית המוזכרת במקורות רבים, ויש בה כדי להבליט את הענווה המיוחסת לרבי עקיבא איגר, מספרת כי לרגל חתונתו, הגיע רבי עקיבא איגר לעיר מינסק ורבה של פינסק הרב מרדכי זקהיים שחפץ לדבר עמו בדברי תורה, נסע לשם כך במיוחד למינסק. מחוסר מקום במרכבה שהסיעה את הרב, הציע עצמו כעוזר לעגלון וכך הצליח לנהל שיחה ממושכת עם הרב. כשנפרדו, הפטיר רבי עקיבא שלא העלה על דעתו שלכבודו הוא בחר גאון מפורסם לעסוק בעגלונות: "אשרייך ליטא, שאפילו עגלונים שבך מלאים תורה כרימון".
^סימוכין לכך מביא בלום (רע"א עמ' 48) ממכתבו של רע"א המצוי בכתב יד בארכיון רבי אברהם טיקטין, ובו הוא מתנה את הישארו במרקיש-פרידלנד כעצת חבריו הרבנים, בכך שאנשי הקהילה היהודית באייזנשטט "ימחלו לי על דיבורי".
^שטר המינוי מופיע במלואו בספר אגרות סופרים עמ' 5-6. את התנגדות חבריו למינוי, מזכיר רע"א במכתבו בענין אחר שנדפס שם, עמ' 13-14.
^כתב רבנות זה נשתמר בתוך "פנקס קורניק" הנמצא באוסף כתבי היד של ספריית בית המדרש לרבנים בניו יורק, ובמיקרופילם במכון לתצלומי כתבי יד עבריים (No.29708), לסקירה מפורטת ונוסח כתב הרבנות, ראו: מרדכי נדב, כתב רבנות של ק"ק קורניק לר' עקיבא אייגר, בתוך: ארשת: ספר השנה לחקר הספר העברי, ו': עמ' 172-180, תשמ"א 1981.
^ראו אגרות סופרים עמ' 13-15 מכתביו מאייר תקע"ה בענין זה; הערת אגב: הצעת קהילת קורניק מוזכרת אצל בלום רע"א עמ' 47. ולא כפי שמדגיש נדב במאמרו (עמ' 172 ,177) כי דבר ההצעה לא היה ידוע לביוגרפים המוקדמים של רע"א, ומונה את בלום ביניהם.
^שטר הרבנות מופיע כאן על פי: יהודה לואיס לוין, אגרת הרבנות אשר שלח קהל פאָזען אל ר' עקיבא איגר, בתוך: קובץ על יד שנה יט, ברלין: מקיצי נרדמים, תרס"ג. לוין העתיקו מתוך פנקס קהל פאזען כרך iii. וראו גם העתקיהם של: סופר, אגרות סופרים עמ' 8-11. בלום, רע"א עמ' 61-62.
^ראו אודותיו אצל: מאיר וונדר, אנציקלופדיה לחכמי גליציה חלק א' עמ' 87. ע"פ משפחת איגר הוא היה נשוי לגולדה זילבר.
^זאב יעבץ, תולדות ישראל כרך יד, עמ' 27. נוסח מכתבו של פרידריך ה-3 שפורסם בעיתונות המקומית, מובא כלשונו אצל בלייכרודה, תולדות רע"א, וממנו הועתק אצל בלום, שם. פירוט, מנקודת מבטו, על פעילותו סביב מניעת התפשטות הכולרה, והוראותיו לציבור היהודי בתקופה זו, הכוללים תיאורים מפורטים של המגפה ודרכי פעולתו לגהות הציבור, ראו מכתבי רע"א מכתבים קמו-קמח.
^מכתביו בפרשיה זו, 14 במספר, נמצאים באוסף כתבי ד"ר לואיס לוין, בספריית ישיבה יוניברסיטי בניו יורק, קובץ 189.
^פרשה זו נידונה באריכות בספרו של יצחק לוין, מבוקר לערב קובץ מאמרים, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשמ"ב. עמ' 194-211. מכתביו של רע"א בענין זה, הודפסו שם אף הם בשלמותם.
^הנוסח המלא של מכתביו בפרשה זו מופיע באגרות סופרים מכתבים לא-לח.
^בלום, עמ' 96 מתוך ספרו של ד"ר ל. וורשנר, רבי עקיבא איגר(בגרמנית)
^רפאל פירשטנטל, אבל יחיד, ברסלאו 1837 - מבוא, פרקים ג-ד
^שירים על מות רע"א והספדים עליו נדפסו במקורות רבים נוספים שלא הקדישו לו פרסום שלם בדפוס, ראו למשל: דוד לונטל, אילת השחר: מחברת כוללת שירים ומליצות שונות, מכתמים ומשלים, שירי תהלה ושירי קינה, ורשה תר"ד. עמ' 86-92
^גרשום שלום, מברלין לירושלים, עמ' 50-51. להרחבה נוספת ראו גם מאמרו של שלום לכבודו: "ברכה למורה, לד"ר אברהם יצחק בלייכרודה - בן השמונים", "הארץ", כ"ד בתשרי תש"ח, עמ' 2; פורסם גם בשם: "ברכה למורה", "ההד", כ"ג, א', תש"ח, עמ' כד-כה.
^מהדורה זו היא למעשה המהדורה הסטנדרטית והפופולרית של חידושי רעק"א, מאחר שהיא הקטנה שבכולן מבחינת מספר הכרכים וגודלם. בראש כל כרך ובסופו נדפסו מפתחות למקורות הדברים כדי לשמור על מינימליזם עיצובי בתוך דפי הטקסט, ולא להעמיס מידע, שפעמים רבות לא עמד בראש מעייניו של המעיין המצוי בכתבי רע"א, על שולי הגיליון.
^רפאל נתן נטע רבינוביץ, מאמר על הדפסת התלמוד, מהדורת א"מ הברמן, ירושלים תשי"ב. המעיר: "והם כפלי כפלים מהגהותיו הנדפסות בדפוס פראג".
^ראו במבוא לספרו של שעוועל המובא להלן, בהערה 2 שם, על גלגולי שמו של החיבור, ושם הוא מציין שמתחילה חשבו לקראו "תיקוני הש"ס"
^החוברת נדפסה על ידי מחזיק כתב-היד במהדורה מצומצמת של 215 עותקים.
^ראו בערך איגר (אגר) ר' עקיבא בן משה. האנציקלופדיה העברית, ירושלים-תל אביב, תשי"ד-תשמ"ג, כרך ב, עמ' 629-630, בסופו נכתב כי הגהותיו של רע"א לירושלמי נעלמו.
^על ספר זה פורסמה ביקורת קצרה במדור "ליד ארון הספרים" של הרבעון "היהודי" (בגליונו המוקדש לרע"א, ראו 'לקריאה נוספת', עמ' 69), חתומה בידי ח. בן ישעיה (כנראה העורך חיים קרלינסקי). בתוך דבריו הוא מעיר כי יש מקומות אחדים אשר אין דברי המחבר עולים יפה... מצד הסברא וההגיון. הוא תולה זאת ברצונו של המחבר לתרץ ב"קבלנות" את כל קושיותיו של רע"א, לטעמו מתכון בטוח לסטיה מן האמת מפעם לפעם.
^דגול מרבבה, ספרו של הרב יחזקאל לנדא. אף הוא נדפס במהדורות מאוחרות על גליון השולחן ערוך עצמו.
^ראו על כך: מבוא ל'שולחן ערוך השלם', ירושלים: מכון ירושלים, תשנ"ד. עמ' 114-118.
^ראו למשל: הערות והגהות על ספר "אליהו רבה" מוריה, שנה יב : גיליון (ז-ט) קד-קח, תשד"מ 1984; הגהות והערות לשו"ת "תשובה מאהבה" ח"ג, מוריה, שנה טז : גיליון (ג-ד) לג-לח, תשמ"ח 1988; הגהות לספר "כנסת הגדולה" או"ח, מוריה, שנה יט : גיליון (ה-ו) כד-כה, תשנ"ד 1994
^ראו למשל:גליונות רבי עקיבא אייגר על אליה רבה, ירושלים תשס"ג. בשער הספר צויין: "יו"ל משני עותקים של גליונות אליה רבה של רבינו". המהדורה מבוססת על עותק אחר מזה שנזכר בהערה הקודמת.
^מרדכי ליפסון, מדור דור חלק א, תל אביב - ניו יורק, תרפ"ט 1929. עמ' 184.
^מצוטט אצל אלפסי, אנציקלופדיה לחסידות א, עמ' כט-ל.
^לחלוקה הבסיסית של הפרסומים הרבים למחלקות: תשובות / חידושים / הגהות / אוספים / מכתבים, שימשה החלוקה המוצעת ב"אגודת משפחת איגר 1913-1990". חלוקה זו מאולצת-משהו, ופעמים שמספר תחומים משיקים זה לזה בספר אחד. ספרות זו בעיקרה היא ספרות מקור שנדפסה מכתב ידו של רע"א, יוצאים מכלל זה המהדורות האחרונות של חידושיו על הש"ס שהן ליקוטים מכלל ספריו שסודרו על סדר התלמוד הבבלי.
^כוונת רע"א למשחק מילים שבו "לשון נופל על לשון", ערב־רב במשמעות של טרום־רב, מצטלצל כ"ערב רב" מי שהיו בני קבוצה הכוללת מצריים ובני עמים נוספים שהתלוותה לבני ישראל ביציאת מצרים, ועל פי המסורת היהודית התקבלו על ידי משה כחלק אינטגרלי מהעם, ובהמשך חטאו והחטיאו את עם ישראל במדבר, בחטא העגל ובהזדמנויות נוספות.
^מרדכי ברויאר, האמנציפציה והרבנים. המאמר בתרגומו לעברית נדפס בתוך ספרו אסיף: מפרי העט והעת, [להלן: ברויאר, אסיף], ירושלים תשנ"ט.
^מקורות "מתנגדיים" מובהקים, לא עסקו למישרין בשאלת יחסו של רע"א לחסידות, כנראה מפאת גילו הצעיר בשעת המחלוקת העיקרית והחרמות. ולכן עיקר המידע שבידי המחקר בעניין זה נסמך על מקורות חסידיים. אך ראו: שמואל שרגא פייגענזאָהן (שפ"ן הסופר), 'לתולדות דפוס ראם'; הביא לדפוס: חיים בר-דיין, בתוך: יהדות ליטא, כרך א: יהודי ליטא מהמאה הט"ו עד 1918, תל אביב: עם הספר, תש"ך 1959, עמ' 268–296. (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 290 ואילך) (נדפס במקור בכתב העת הספר א, א (אייר תשי"ד), הטוען כי בפרשת המחלוקת סביב ש"ס סלאוויטא, עמדו ברקע המחלוקת חשדות על רקע יחסי חסידים-מתנגדים, ורע"א גילה חשדנות כלפי מדפיסי סלאוויטא החסידים על רקע השמטת הגהותיו של הגאון מווילנה ממהדורת תקע"ז של הש"ס שבהוצאתם. הביוגרף של רע"א, מרדכי וייץ, עטרת פז עמ' 64-45, מספר על פי מסורת חסידית כי כיבד את הרבי שמחה בונים מפשיסחה כאשר האחרון ביקרו בביתו ואף שקל לגמול לו בביקור. אלא שבנו עיכב את ביקור הגומלין כי ”לאי-כבוד נחשב בעיניו שאביו יכניע עצמו לפני רבי של חסידים”. כך גם נוקט חוקר ההתנגדות לחסידות מרדכי וילנסקי, (חסידים ומתנגדים: להלן), המעיר כי גם בנו של רע"א, רבי שלמה, שהיה ידוע בהתנגדותו הנחרצת לחסידים הזהיר את אחד מבניו "שלא לדבר רע על חבורת חסידים... כי כל פטפוטי בישין". ראו גם: אליעזר עמנואל הורוויץ, דברות חיים חלק א, מבוא עמ' סח, תולדות הרב ישעיה מפשדבורז', לטענתו רע"א למד בצעירותו עם הרב מפשדבורז' שנעשה חסיד, ומפאת היכרותו זו, סירב לקבל את הדעה שהחסידים הם 'עוקרי תורה'.
^שורות בכתב ידו שרשם על עותק של איגרת ר' דוד ממאקוב על תולדות המחלוקת עם החסידים שהעביר לבנו, ”... ועל מה שאמרו שהגאון ר' עקיבא הלך למקום הידוע, הוא שקר וכזב...”. וילנסקי קובע את זמן העברת האיגרת לשנת תקס"ה, ומסביר את התייחסותו לשמועה שהפיצו החסידים.
^לפי חיים מרדכי פרלוב, ליקוטי סיפורים, ניו יורק תשנ"ב, הפגישה התרחשה בעיירת מרחצאות המרפא הצ'כית מרינבד (מריאנסקה לאזנה, Mariánské Lázně); אך לדעת ההיסטוריוגרף וחוקר החסידות יצחק אלפסי, (המאירים לארץ: תולדות אדמו"רי בית חב"ד, עמ' 130) הפגישה בין שני האישים הייתה בדרך לקרלסבד. וראו: יהושע מונדשיין (עורך), מאמר "אל תצר את מואב": מאת מוהר"ר דובער, אדמו"ר האמצעי, נאמר לפני הרב ר' עקיבא אייגר בפוזנא, פ' דברים תקפ"ה. ברוקלין נ"י: קרני הוד תורה, תשל"ו. נראה שמדובר בביקור בביתו של רע"א.
^כך הוא כותב: ”וסיפרתי לו קצת מפירוד ושנאת-חינם בין מתנגדים לחסידים ע"פ קבלתם מהגאון מווילנא, ושכפי הנראה מעלת כבוד תורתו דורש טוב לכל עמו בשוה, והרים [רע"א] ידיו ואמר: חס ושלום כל ישראל חברים... ושקר הגידו שכתב איזה כתב על חסידים כי אדרבה... ונפטרתי ממנו בשלום ובכבוד גדול”. (בית רבי חלק ב, ברדיצ'ב תרס"ב, עמ' 13-14).
^מרדכי וילנסקי, חסידים ומתנגדים חלק א', ירושלים: מוסד ביאליק 1970, מהדורה שנייה מורחבת ומתוקנת 1990, עמ' 335 ואילך, כתבי-פולמוס נגד החסידים בארכיון דוד מגיד בלנינגראד: איגרותיהם של ר' עקיבא איגר מפוזנא ור' יואל מאמצ'יסלאב נגד החסידים. ראו שם את הנוסח המלא והמוער של האיגרת.
^ע"פ הרב מ' הורוויץ, הקדמה לספרו של פולד בית אהרן, פפד"מ תר"נ. עמ' VI.
^ר' שלמה סופר, אגרות סופרים, וינה תרפ"ט, חלק א' עמ' 25. האיגרת מר"ח שבט תקפ"ו והיא ממוענת לתלמידו הרב שלמה פלסנר, היא מובאת כאן מתוקנת, כפי שהיא מצוטטת אצל ברויאר, אסיף, עמ' 318
^רבי אליהו גוטמכר, שו"ת אדרת אליהו חלק א, יורה דעה סימן מט.
^גוטמכר, שו"ת אדרת אליהו, שם, סימן סה, על האיסור שקבע רע"א על שימוש ביי"ש המיוצר מתפוחי אדמה בפסח. חוות דעתו זו של הרב גוטמכר עמדה בניגוד לדעת בית הדין הפוזנאי והרב שלמה איגר, וראו על כך עוד: שו"ת ר"ש איגר אורח חיים, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשמ"ג. סימנים יח-יט.
^להרחבה בעניין פולמוס זה, ראו: צבי הירש קלישר, דרישת ציון, מהדורת יהודה עציון, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשס"ב. סיכום פעילותם של רבני גרמניה האחרים בסוגיה זו: יונה עמנואל, על טענת "ולא אריח" של הרב יעקב עטלינגר נגד חידוש הקרבנות בזמן הזה, בתוך: המעיין שנה יב גליון ג, עמ' 49-69. הציטוטים והמקורות דלהלן נכתבו ע"פ המובא שם בהערה 7.
^ראו גם: הרב משה סופר (חתן רע"א), שו"ת חת"ם סופר יורה דעה סימן רלו, מכתב תשובתו לחותנו רע"א בענין זה.
^דרישת ציון, "מאמר עבודה" סעיף א. ו"מאמר קדישין" סעיף א.
^כך למשל: הרב צבי הירש חיות, "קונטרס אחרון, עבודת המקדש" סוף פרק ב. הרב דוד אלכסנדר מליסה, מגדל דוד, ורשה תרל"ה, בהקדמה.
^הרב חיים נטנזון, עבודה תמה שער ד: יחוסי כהונה, חלק ב, דף מא. לדעתו באשר לעמדת רע"א הצטרפו גם הרבנים: רבי דוד פרידמן מקרלין, שו"ת שאילת דוד חלק א, פיוטרקוב תרע"ג. והרב יחיאל מיכל טוקצינסקי, עיר הקודש והמקדש, י-ם תש"ל, חלק חמישי, פרק ג, עמ' כח.
^למשל: הרב צבי פסח פרנק, מקדש מלך. וראו באותה תקופה: יעקב לוינגר, חידוש העבודה בזמן הזה מאמר ראשון, בתוך: דעות: בטאון האקדמאים הדתיים, גליון לד, קיץ תשכ"ז (1967), עמ' 230, הערה 26, וגם לדעתו טענתו של רצ"ה קלישר כאילו רע"א נמנה על תומכיו אינה נאמנה.
^חנה עמית, עקיבא איגר הוא קיבוצניק, ב"עמודים", הובא לעיל.
^לפי הנאמר בשולי גיליון "המסילה" מאמר זה הוא פרק א' מתוך סדרת מאמרים שתכנן ד"ר פוזנר, מאמרי ההמשך לא נדפסו. אולי בעקבות הביקורת הגלויה שמתח עליהם קרלינסקי במאמרו ב"היהודי" המובא להלן. שנתיים מאוחר יותר פרסם פוזנר את מאמרו "הערות לתולדות רע"א" בקובץ לזכרו של גדליה אונא שהוזכר למעלה.
^לרגל 100 שנה לפטירת רע"א התקיימה 'תערוכת עקיבא איגר' בברלין הנאצית [!] 1937. זהו קטלוג התערוכה.
^המאמר הראשון בסדרה: שנה שמינית, גליון 6, ח' כסלו תר"ל. המאמר השלישי והאחרון: גליון 10, י"ג טבת תר"ל.
.png){kind=small}
ערך מורחב – החת"ם סופר
