יהדות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף הדת היהודית)
יהדות
יַהֲדוּת‎
Star of David.svg
יהודים מתפללים בבית כנסת
יהודים מתפללים בבית כנסת
שורשים, סיווג והנהגה
זרם דת מונותאיסטית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקור השם ממלכת יהודה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום ייסוד מסופוטמיה עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך ייסוד המאה ה־5 לפנה״ס? עריכת הנתון בוויקינתונים
מייסד אברהם עריכת הנתון בוויקינתונים
מספר מאמינים בערך 14-15 מיליון
תאולוגיה, טקסטים וטקסים
טקסט מכונן תורה, תנ"ך, תלמוד עריכת הנתון בוויקינתונים
מאפיינים מונותאיזם עריכת הנתון בוויקינתונים
ארגונים ופעילות
מיקום כלל עולמי עריכת הנתון בוויקינתונים
אזורי פעילות כלל עולמי עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות זרמים ביהדות המודרנית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקומות מקודשים הר הבית, מערת המכפלה, קבר רחל
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

היהדות היא רצף המסורת וההמשכיות הדתית, התרבותית והמשפטית הקולקטיבית של היהודים[1], המונים כיום כ־15.2 מיליון נפש[2], שהם כ־0.2% מאוכלוסיית העולם. מורשת נרחבת זו כוללת נרטיבים היסטוריוגרפיים משותפים ואלמנטים של דת, לאום ותרבות, שהתפתחו בקרב עם ישראל החל מראשית התגבשותו באזור הלבנט באלף השני לפנה"ס.

היהדות כדת היא אמונתם המסורתית של היהודים. זוהי דת אברהמית, מונותיאיסטית ואתנית ודת הלכה (אורתופרקטית), המבוססת על מערכת של מצוות מעשיות, שמקורותיה בכתבי הקודש היהודיים: התורה שבכתב והתורה שבעל פה. דת זו השפיעה עמוקות על ראשית הנצרות והאסלאם, אולם בניגוד לשתי האחרונות היא אינה דת מיסיונרית. חיי הדת היהודיים ידעו התפתחויות ופילוגים לכל אורך ההיסטוריה.

היהדות כתרבות כוללת כמה שפות ייחודיות (עברית, יידיש, לאדינו, ערבית יהודית וארמית) שבכל אחת מהן נוצרה ספרות ענפה; פילוסופיה, הגות ויצירה שהתכתבו עם תרבויות הסביבה; וכן מערכות של התנהגויות ומוסכמות חברתיות.

היהדות כלאום משמשת מוקד הזדהות לרבים מהיהודים בעולם. הציונות, התנועה הלאומית היהודית העיקרית, שאבה השראה מהזיקה המסורתית היהודית לארץ ישראל וכן מהלאומיות האירופאית המודרנית. מדינת ישראל, אשר קמה על בסיס הרעיון הציוני, היא מדינת הלאום של העם היהודי.

מקור השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

השם "יהדות" ניתן לדת שקיבלו על עצמם יוצאי ממלכת יהודה שכונו "יהודים".
במקרא ניתן התואר "יהודים" לכל תושבי ממלכת יהודה הקרויה כן[3] על שם מוצא תושבי הממלכה, יהודה בן יעקב ושבט יהודה שקם בעקבותיו, שהיה שבט דומיננטי בממלכת ישראל הראשונה. גוליה נקראו בבבל "יהודים" או "יהוד" בארמית[4]. שפתם של תושבי הממלכה קרויה "יהודית"[5]. הרומאים בימי בית שני קראו באופן רשמי קרוב ל-130 שנים לאזור שבו גרו היהודים, שהשתרע על ממלכת החשמונאים, בשם פרובינקיה יודיאה.

בספרות חז"ל נמצא ביטוי הקדום במקורו: "דת משה ויהודים"[6] אשר מובנו מצומצם[7]. ואולם המונח "יהדות" במובנו הרחב, כמתאר את מכלול עולמו והווייתו של האדם היהודי, אינו מצוי בדברי חז"ל, והוא נדיר מאוד בספרות התורנית שלפני העת החדשה[8][9] מונח זה מופיע בשפה היוונית (‎᾿Ιουδαϊσμός; "יודאיסמוס"[10]) בספרות היהודית-ההלניסטית, לראשונה בספר מקבים ב,[11][8] (כמו גם המונח "הלניסטים" ככינוי ליהודים המאמצים זהות יוונית המופיע אף הוא לראשונה בחיבור זה)[12]. המונח מופיע לאחר מכן גם בספר מקבים ד[13], בברית החדשה[14] ובכתובות אפיגראפיות[15] נראה שהראשון להשתמש במונח באופן שיטתי (קודם היה נדיר מאוד ובהקשר שאינו חד-משמעי) היה אב הכנסייה טרטוליאנוס בראשית המאה השלישית. הוא עשה זאת כמעין שם גנאי, מאחר שנזקק לתואר להגדיר בו את היהודים לאחר שנדחו, לשיטתו, מעם ישראל הנבחר שהמשיך בכנסייה, והוסיפו להתקיים כמעין "קליפה מנוונת" ללא מקדש וקרבנות, במצב של "מרד נגד האל"[16]. במאות ה-18 וה-19 החל המונח "יהדות" לשמש לראשונה בפי יהודים, בהשאלה מגרמנית. מייסדי "חכמת ישראל" כינו את מושא עבודתם Judenthum, והביטוי תורגם לעברית וליידיש במזרח אירופה. המילה נעשתה רווחת בקרב כל החוגים[17], כשהיא מחליפה מונחים כמו "עם ישראל" ו"תורה".

ציוני דרך בתולדות היהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערכים מורחבים – היסטוריה של עם ישראל

ראשית העם לפי המסורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאברהם עד יהושוע בן נון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערכים מורחבים – התורה

על פי המסורת, יסוד היהדות טמון במהפכה המונותאיסטית של אברהם (1811 לפנה"ס או שנת א'תתקמ"ח לכרונולוגיה היהודית המסורתית), אשר עלה לארץ ישראל מאור כשדים בעקבות ציווי אלוהי. אברהם הוא גם הראשון שנצטווה לקיים ברית מילה, שהפכה למצווה מרכזית הנהוגה עד היום. לפי הכתוב, בסוף תקופת האבות גלו בני ישראל 210 שנה בארץ מצרים, ולאחר מכן יצאו ממצרים בהנהגת משה ובהתערבות אלוהית. בהר סיני קיבלו בני ישראל את התורה, ולאחר 40 שנות נדודים במדבר כבשו את ארץ כנען והתנחלו בה.

תקופת ההתנחלות, השופטים וממלכת ישראל המאוחדת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערכים מורחבים – תקופת השופטים, ממלכת ישראל המאוחדת

על פי המסופר במקרא, לאחר כיבוש הארץ, התיישבו בני ישראל בארץ ישראל במשך כמה מאות שנים ללא ממלכה, וללא הנהגה מסודרת. תקופה זו נקראת תקופת השופטים - על שם השופטים (המנהיגים) שעמדו והנהיגו את העם לאחר ששועבד לעמי האזור והלך בדרכיהם. לאחר תקופה של כ-390 שנה הוקמה בארץ ישראל ממלכת ישראל המאוחדת על ידי שמואל הנביא, שמשח למלך את שאול. לאחר מות שאול ובניו במלחמה, התחלפה שושלת המלוכה והועברה לדוד המלך, ומשם החלה שושלת בית דוד. לאחר מכן מלך על ישראל בנו של דוד - שלמה המלך שהקים בירושלים את בית המקדש הראשון, שהיה למרכז הפולחן היהודי. לאחר מותו של שלמה, התפצלה הממלכה לממלכת יהודה, בדרום הארץ, וממלכת ישראל, בצפון הארץ.

ראשית העם לפי המחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – יציאת מצרים במחקר

ארכאולוגים והיסטוריונים מנסים להתחקות אחר ההתהוות של עם ישראל באמצעות ניתוח של ממצאים ארכאולוגיים, איסוף של עדויות חוץ-מקראיות ושל הטקסט המקראי. קיימת הסכמה רחבה בין החוקרים לגבי קיומן ההיסטורי של שתי הממלכות ישראל ויהודה, אולם חוקרים רבים מטילים ספק בקיומה של הממלכה המאוחדת, ורואים אותה כתיאור ספרותי של "ממלכת זוהר" מיתולוגית. עקב חוסר ההתאמה בין הממצאים לבין סיפורי המקרא על תקופת האבות, יציאת מצרים וכיבוש כנען, ועקב ההערכה כי לא הייתה יכולת כתיבה משמעותית בארץ ישראל לפני המאה ה-8 לפנה"ס, מקובל לשער כי עם ישראל התגבש בשלהי האלף ה-2 לפנה"ס בתהליך ארוך של איחוד תרבותי ופיזי בין האוכלוסייה הכנענית לבין קבוצות שחדרו לכנען בהדרגה מעבר הירדן המזרחי. חוקרי המקרא מוצאים רמזים לתהליך זה גם בטקסט המקראי.

עם זאת, מקובל במחקר כי התיאור הכללי של תקופת השופטים עשוי להתאים במידה מסוימת למציאות ששררה בכנען בתקופת ההתגבשות של העם, ויש חוקרים הסבורים כי ייתכן שהסיפורים על יציאת מצרים, כיבוש הארץ והממלכה המאוחדת משמרים זיכרונות היסטוריים של חלק מהקבוצות שהתגבשו בסופו של דבר לעם ישראל. ההבדלים בין הזרם המרכזי במחקר לבין התיאור המסורתי מצטמצמים משמעותית סביב סוף המאה ה-9 לפנה"ס, במהלך תקופת הבית הראשון והיריבות בין ממלכות ישראל ויהודה.

תקופת בית ראשון וגלות בבל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערכים מורחבים – תקופת בית ראשון, גלות בבל

ממלכת ישראל חרבה בסביבות שנת 720 לפנה"ס,[18] כאשר נכבשה על ידי האימפריה האשורית, ורבים מתושביה הוגלו. אירוע זה נודע בהמשך כגלות עשרת השבטים. ממלכת יהודה חרבה בשנת 586 לפנה"ס. באותה שנה נבוכדנאצר השני מלך בבל כבש את ירושלים והחריב את בית המקדש הראשון (על פי המסורת היהודית, בית המקדש הראשון נחרב בשנת ג'של"ח (422 לפנה"ס)). רבים מתושבי יהודה הוגלו לבבל. החל מנקודה זו בהיסטוריה, החלו מכנים את תושבי ממלכת יהודה לשעבר בשם "יהודים". גלות בבל נמשכה כ־70 שנה; במהלכה מקצת גולי בבל שבו אל ארץ ישראל כדי להתחיל בבניית בית המקדש השני, באישור מלך הממלכה הפרסית השלטת, כורש.

תקופת בית שני[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערכים מורחבים – תקופת בית שני, מרד המכבים, המרד הגדול, מרד בר כוכבא

בשנת 520 לפנה"ס לערך, הוקם בירושלים בית המקדש השני.[19] בתקופת בית שני נחתם התנ"ך, והיהדות נחלקה למספר זרמים מרכזיים, בהם הפרושים, הצדוקים והאיסיים. לאחר שנים של שלטון פרסי ואחר כך הלניסטי, מרד המכבים הביא להקמתה של ממלכה יהודית עצמאית תחת החשמונאים סביב שנת 110 לפנה"ס. בהמשך, כבשו הרומאים את הממלכה. מרידות יהודה ברומא הביאו לתחילתה של גלות ארוכה. במסורת היהודית מתוארכת תחילת הגלות לחורבן בית המקדש השני, במהלך המרד הגדול (70 לספירה). הרומאים הרסו את ירושלים עד היסוד, והמרכז היהודי בארץ עבר ליבנה. האסון הגדול הבא פקד את היישוב היהודי בארץ שישים שנה לאחר החורבן, בעקבות מרד בר כוכבא. האימפריה הרומית חיסלה בסופו של דבר את עצמאות היהודים בארץ וכן את הרוב היהודי בה. לאחר מכן התפזרו היהודים בכל קצוות תבל, והמשיכו לשמור על קשר באמצעות אגרות ושליחים אשר תיעדו והעלו את רישומיהם על הכתב.

תקופת הגלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הציונות, השואה וקום המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • במהלך המאה ה-19, הוקמה התנועה הציונית שפעלה להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.
  • במהלך מלחמת העולם השנייה התרחשה השואה, במהלכה נרצחו שישה מיליון יהודים בידי גרמניה הנאצית.
  • ב-1948 קמה מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית בארץ ישראל.

האמונה היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

יסוד הדת היהודית הוא האמונה באל אחד ויחיד

עיקרי האמונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – עיקרי האמונה היהודית

ביהדות אין מערכת מבוססת של דוגמות כמו בדתות אחרות והיא מדגישה את החיובים המעשיים, אך עדיין ישנם עיקרי אמונה מקובלים שנוסחו מספר פעמים על ידי גדולי הדורות. המפורסמת ביותר היא רשימתו של הרמב"ם הכוללת שלושה עשר עיקרים, ובראשם האמונה באל אחד, האמונה בהיותו מופשט ולא גשמי, האמונה בנבואה והאמונה בעליונותה הנבואית של תורת משה. בין העיקרים הנוספים נמצאות האמונות במשיח, בעולם הבא ובתחיית המתים.

אחד הביטויים המזוהים ביותר עם האמונה היהודית, ביטוי שהוא פסוק בתורה, הוא "שמע ישראל, ה' אלוהינו, ה' אחד"[20]. יהודים השתמשו במשפט זה כביטוי לאמונה המונותיאיסטית, כאמצעי לזיהוי בפני יהודים אחרים, והשמיעו אותו כאות לדבקותם ביהדות, ואף בעת מוות על קידוש השם. על אף חשיבותו, אין די בהצהרת המשפט הזה כדי להתגייר. השאלה אם יש במסורת היהודית מקבילה לעיקרי האמונה הסדורים בנצרות הטרידה הוגים רבים ואין לה תשובה חד-משמעית: בעוד שהוגי ימי הביניים כמו הרמב"ם ניסחו עיקרים כאלו ואף הכריזו כי השוללים אותם יוצאים מכלל ישראל, הספרות הרבנית עסקה תמיד יותר בדקדוקי הלכה מאשר בהגדרות אמונית, ובעת החדשה קמו רבים שתיארו את היהדות כדת הלכתית ומשפטית בלבד שאין בה עיקרים.

בריאת העולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – בריאת העולם (יהדות)

על פי ספר בראשית נברא העולם בשישה ימים[21]. בנוסף להם מתואר יום שביעי שבו שבת האל ממלאכתו. מניין השנים בלוח העברי מתחילה בשנת בריאת העולם (שנה קודם בריאת אדם הראשון) לפי הדעה המקובלת, שנסמכת על חשבון המופיע בספר סדר עולם. השנים נמנות בספרות עבריות, ולפיכך שנת ה'תשפ"ב היא השנה ה-5782 לבריאת העולם, על-פי החשבון הנ"ל (האות ה' שלפני הגרש מונה אלפים).

לפי המתואר בספר בראשית, נברא האדם אחרון ביום השישי, ככתר הבריאה במושלמותו ובתבונתו (בצלם אלהים) ולאחר בריאתו היה יום השביעי יום מנוחה (יום השבת). לאחר חטא עץ הדעת גורש האדם מגן עדן, וכך התחילה שושלת האדם.

על פי חלק מחכמי ופרשני היהדות, כגון הרמב"ם, סיפור הבריאה וגן העדן הוא משל אלגורי-סימבולי הנכלל בסוד "מעשה בראשית", ואין להבינו כפשוטו[22].

ההלכה היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתי מזוזה מעץ
תשמישי קדושה יהודיים: שופר, יד (המצביע לקריאת התורה) חמישה חומשי תורה, תנ"ך, זוג פמוטים לנרות שבת ויום טוב, קופסה של אתרוג, נטלה (קנקן לנטילת ידיים)
Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – הלכה

התורה שבכתב המחולקת לחמשה חלקים המכונים "חומשים", וביחד "חמשה חומשי תורה", והתורה שבעל פה - המשנה והתלמוד, כוללות את ההוראות ההלכתיות של היהדות הרבנית, המצוות. עיקר ספרות הקודש היהודית היא דיון ופירוש של המצוות. אחרי חתימת התלמוד נכתבו ספרי הלכה הכוללים הלכות ומנהגים בלבד (שלא כמו התלמוד עצמו הכולל גם "אגדתות" - דהיינו סיפורים ועוד דברים שאינם נוגעים להלכה) כמו "ספר הלכות גדולות" שנכתב בתקופת הגאונים, וספרי ההלכה הידועים שנכתבו בתקופת הראשונים, ספרי הרי"ף, ספר "משנה תורה" להרמב"ם, "פסקי הרא"ש", וספרו הנודע של בנו ר' יעקב "בעל הטורים" שדעות כולם מסתמכות על דברי התלמוד ומחלוקותיהם נוצרו עקב פירושים שונים בו.

בהיעדר מלך או נביא (על פי המסורת, הנבואה פסקה בימי בית שני), המנהיג הדתי הוא הרב, האחראי על ניהול הקהילה, על הנהגתה הרוחנית ועל פסיקת הלכה. קיים גם משפט דתי, בנושאי אישות, גיור וממונות. בזמן קיום הסנהדרין הייתה לו סמכות חוקית גם בנושאי פלילים.

חז"ל מנו בתורה תרי"ג (613) מצוות, המחולקות לרמ"ח (248) מצוות "עשה" ושס"ה (365) מצוות "לא-תעשה". בימי הביניים נעשו ניסיונות לחלוקה של המצוות. ישנה חלוקה רוחבית נוספת, בין מצוות שבין אדם לחברו ומצוות שבין אדם למקום.

תפילה ובית הכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערכים מורחבים – תפילה (יהדות), בית כנסת

בית התפילה היהודי נקרא בית כנסת. מתפללים בו את שלוש התפילות היומיומיות (שחרית, מנחה ומעריב). בשבתות ובחגים מותאם חלק מנוסח התפילה לעניינו של היום ונוספת תפילת מוסף. ביום כיפור ישנה גם תפילה חמישית, תפילת נעילה. בימי שני וחמישי, בשבתות, תעניות ומועדים קוראים בתורה. בפי חז"ל נקרא בית הכנסת בשם "מקדש מעט", על שם בית המקדש שעד חורבנו היווה מרכז רוחני לעם ישראל ועל שם עבודת הקרבנות שבהיעדר בית מקדש מומרת בתפילה[23] המכונה גם עבודת התפילה[24].

גיור[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – גיור

על אף שהיהדות אינה דת מיסיונרית, אנשים שאינם יהודים יכולים להצטרף אליה לאחר שעברו תהליך של גיור ולאחר שהצהירו כי הם מוכנים לקבל על עצמם את עול המצוות וכי רצונם להצטרף לאומה היהודית.

היהדות רואה גם במי שאיננו יהודי בעל תפקיד רוחני בעולם, ובעקבות כך מוטלת על כל מי שאיננו יהודי החובה לקיים שבע מצוות המכונות "שבע מצוות בני נח" (בהן האיסור לעבוד עבודה זרה וכן מצוות שונות ש"בין אדם לחברו").

היהדות רואה במאמיניה קולקטיב מוחלט, "כלל ישראל", כפי שמדגישה התורה את המטרה "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות י"ט ו), שהשתייכות לו מכתיבה את חובות האדם בתחום הפוליטי, האישי ועוד. לצד חברות מכוח מוצא, יכול באופן תאורטי כל אדם להתגייר ולהתקבל לתוך עם ישראל. דוגמה חשובה למקרה של גיור נמצא במגילת רות בו מתואר המעבר הכפול שעושה רות באומרה לנעמי: "עמך עמי ואלהיך אלהי".

מאפייני התרבות היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר תורה כתוב על קלף, הספר הקדוש ביותר ביהדות.

ספרי הקודש[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – ספרות תורנית

ביהדות יש כמה כתבי קודש עיקריים הנחשבים כבסיסה הדתי:

התורה. על פי המסורת היהודית, חמשת חומשי התורה נכתבו מפי הקב"ה על ידי משה (בעוד שהנביאים והכתובים ביתר התנ"ך נכתבו באמצעות נבואה או רוח הקודש על ידי בני אדם שונים)[25]. התורה מכילה את דברי האל שניתנו בסיני, המהווים את החוק המחייב לעד של העם כולו. כמו כן, היא מכילה את הכרוניקה של בריאת העולם, קדמות האנושות, ימי האבות, יציאת מצרים והמסע במדבר לפי המסורת.

ההגדרה של "קודש" חלה גם על כל הספרות הרבנית מאז. קיימים עוד ספרים רבים, המשפיעים כל אחד כמידתו. מקובל לחלקם לספרות הראשונים ולספרות האחרונים, כשכל קבוצה מתחלקת לספרות הלכה (כולל החיבורים ההלכתיים המשפיעים למן כתבי הגאונים והרמב"ם ועד ימינו), חידושים על התנ"ך, חידושים על התלמוד, וספרות קבלה, פילוסופיה, הגות ומחשבת ישראל ועוד.

סמלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגן דוד ומנורה, שני סמלי היהדות משולבים זה בזה ברובע היהודי בצ'כיה.

שני סמלים יהודיים, הם גם סמליה של מדינת ישראל - מגן דוד ומנורת שבעת הקנים. המנורה מתוארת בתנ"ך כמנורה שעמדה תחילה במשכן ולאחר מכן בבית המקדש. היא מופיעה כסמל יהודי כבר בתקופות קדומות. תבליט בדמות המנורה מופיע על שער טיטוס המתאר את החרמת כלי בית המקדש לאחר חורבנו והבאתם לרומא. כמו כן התגלה בבית הכנסת עתיק ביריחו על רצפת הפסיפס ציור מנורה ועליה הכיתוב "שלום על ישראל".

מגן דוד הוא הקסגרמה - שרטוט של כוכב בעל שישה קודקודים, שנראה כשני משולשים שאחד מהם מונח במהופך על האחר. זהו סמל עתיק ששימש בעבר עמים שונים, אולם בעת החדשה הוא הפך לסמל המזוהה עם היהודים. מועד הפיכתו לסמל יהודי והסיבה לכך אינם ברורים. אין בסיס ברור למיתוס הוא שסמל זה היה סמלו של דוד המלך.

שבת, חגים ומועדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערכים מורחבים – שבת, חגי ישראל ומועדיו
שופר בו תוקעים בראש השנה וביציאת יום הכיפורים. בהיסטוריה היה לו שימוש נפוץ יותר, ביובל בתעניות ולהנהגת העם.

הלוח העברי הוא לוח השנה המשמש את היהדות והוא לוח משולב ירח-שמש: חודשיו מבוססים על חודשי הירח, אך הוא מותאם לשנת השמש על ידי הוספת חודש נוסף אחת למספר שנים, כדי שהחגים יצאו תמיד באותה תקופה של השנה. הלוח הנהוג כיום מתחשב גם בימי השבוע וקביעתו מיוחסת להלל נשיאה במאה הרביעית לספירה.

היום המקודש בשבוע הוא השבת, היום השביעי בשבוע, שבו מצווים לשבות ולנוח ממלאכה, ואותו מציינים בתפילות מיוחדות, סעודות חגיגיות, וטקסים שונים: הדלקת נרות שבת בערב שבת, קידוש בלילה וביום והבדלה בצאת השבת.

מועדי ישראל נחלקים למועדים מקראיים ומועדי חז"ל. מועדים מקראיים: ראש השנה (יום אחד מהתורה ויום נוסף שתיקנו חז"ל), יום הכיפורים, שלוש הרגלים: פסח (7 ימים), שבועות (יום אחד), סוכות (7 ימים) ושמיני עצרת (שמחת תורה) (יום אחד). מועדי חז"ל: פורים (יום אחד שתאריכו משתנה בין ערי הפרזים וערים מוקפות חומה) וחנוכה (8 ימים), וכן חמש התעניות: תשעה באב, שבעה עשר בתמוז, עשרה בטבת, צום גדליה ותענית אסתר. ישנם ימים טובים נוספים, ובכללם כל ראש חודש עברי, ט"ו בשבט וט"ו באב. ובמאה ה-12 התפתח גם המנהג לחגוג את ל"ג בעומר.

לאחר כינונה של מדינת ישראל הוסיפה הרבנות הראשית לישראל לרשימת המועדים גם את יום העצמאות, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, יום הזיכרון לשואה ולגבורה ולאחר מלחמת ששת הימים אף את יום ירושלים. למרות זאת, הם אינם נתפסים כבעלי משמעות דתית בעיני רוב הציבור החרדי.

ירושלים מכיוון הר הזיתים. אדוארד ליר, 1858

ארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – מצוות יישוב ארץ ישראל

המקום המקודש ליהדות הוא ארץ ישראל, שנקראת במסורת היהודית גם בשמות "ארץ הקודש", "ארץ החיים" ובתארים חיוביים נוספים. על פי האמונה היהודית, האל נתן את הארץ הזו לעם ישראל על מנת שיוכלו לקיים בה אוטונומיה יהודית. בהלכה קיימת מצוות יישוב ארץ ישראל, ועל פי חלק מפוסקי ההלכה אף יש להימנע מיציאה לחו"ל למטרות שאינן הכרחיות. לגבי שאלת הקמת המדינה היהודית בימינו, נחלקו הפוסקים בין אלה הרואים בהקמתה מצווה, לבין המתנגדים לציונות, בין היתר מטעמים של איסור של "דחיקת הקץ" ו"שלוש השבועות".

גם בארץ ישראל עצמה יש מדרגות בקדושה, כאשר העיר המקודשת ביותר ליהדות היא ירושלים, שבה שכן בית המקדש. הר הבית, שעליו שכן המקדש, הוא האתר המקודש ביותר ליהדות בארץ ובעולם כולו, ובשל קדושתו חלק מהפוסקים אף אוסרים לעלות אליו בימינו אלה[26]. אף בתוך הר הבית יש דרגות בקדושה - הנקודה המקודשת ביותר היא קודש הקודשים. העיר השנייה בקדושתה ליהדות היא חברון - שבמערת המכפלה שבה קבורים לפי המסורת האבות והאמהות. ערים קדושות נוספות הן טבריה וצפת, שבהן התרכז רוב היישוב לאחר הגלות, וכן קבורים שם כמה מגדולי חכמי ישראל בזמן הגלות, כמו הרמב"ם, רבי יוסף קארו, האר"י ועוד מסורות על קבורת תנאים מסוימים כמו רבי מאיר בעל הנס ועוד.

זרמים וקבוצות ביהדות זמננו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר עליית יהודים רבים למדינת ישראל נוצרו שני ריכוזי יהודים עיקריים בעולם: ישראל וארצות הברית. כ-90% מיהודי תבל חיים בהם.

ביהדות המודרנית קיימים מספר זרמים, שלושה גדולים וכמה קטנים בהרבה:

החת"ם סופר, מנהיג האורתודוקסיה המוקדמת.
  • יהדות אורתודוקסית, הממשיכה להחזיק באמונה המסורתית בתורה מן השמים ובמחויבות לרצף הפסיקה המקובל של ההלכה, הנגזרת ממנה. האורתודוקסיה, אף על פי שהיא מתבססת על אמונות מסורתיות, היא חידוש שהתפתח במאה ה-19 במרכז אירופה, כפרי החילון והאמנציפציה. מאחר שרוב היהודים עזבו את הדת הישנה, אלו שנותרו נאמנים לה התארגנו בקהילות בעלות מודעות אידאולוגית, שנדרשו לדרכי פעולה וחשיבה שונות מבעבר והתנתקו מן היתר. היא איננה זרם ריכוזי, אלא תנועה רחבה העשויה קהילות קהילות, החולקות אתוס בסיסי, אך מקוטבות ביניהן וחלקן כלל לא מכירות בלגיטימיות של אחרות.

הספקטרום האורתודוקסי משתרע מהאגף הקיצוני של העולם החרדי, השולל את המודרניות, ועד לאגף הפרוגרסיבי באורתודוקסיה המודרנית. לפי הערכות, האורתודוכסיה מונה בין 4,000,000 ל-5,500,000 נפש. כמחציתם מקיימים אורח חיים הלכתי, והיתר אינם שומרי מצוות, אך מזדהים עם התנועה (באמצעות חברות בקהילות אורתודוקסיות, הגדרה עצמית כמסורתיים וכדומה)[27]. כך, לדוגמה, 50% מיהודי ישראל הזדהו כאורתודוקסים כשנשאלו בסקר PEW ב-2015, אך רק 20% מהם נמנים עם קהילות שומרות מצוות[28].

  • יהדות רפורמית, הדוגלת בכך שהיהדות היא מערכת דינמית שהשתנתה תמיד לאורך ההיסטוריה, מכוחה של התגלות מתמדת, ושעיקרה הוא ערכיה המוסריים ולא טקסיה הפולחניים. לפיכך, הרפורמה מחשיבה מאוד את האוטונומיה האישית של הפרט הרציונלי, שוללת כל ממד מחייב מן ההיבטים הטקסיים של הדת, ומרבה לזהות את ליבת היהדות כערכים ליברליים והומניסטיים הקוראים ל"תיקון עולם". התנועה צמחה בגרמניה של המאה ה-19, והתפשטה בייחוד בארצות הברית. הקהילות הרפורמיות מאוגדות באיגוד העולמי ליהדות מתקדמת, שהגוף המרכזי בו הוא האיחוד ליהדות רפורמית האמריקני. הזרם מעריך שהוא מייצג 1,800,000 עד 2,200,000 נפש בעולם: יותר מ-900,000 מבוגרים המשלמים דמי חבר, והיתר מזדהים כרפורמים בסקרים שונים.
  • יהדות קונסרבטיבית, הרואה את חשיבות ההלכה והמסורת היהודית כנובעת קודם כל מקבלתן על ידי העם לאורך הדורות, ופחות מאשר מתוקף התגלות כלשהי. הקונסרבטיבים תופשים אותן לפיכך כמחייבות וכנתונות להשפעה היסטורית גם יחד, ורבנות התנועה פוסקת ומתקנת תקנות ברוח זו. הזרם רואה עצמו כיורש האסכולה הפוזיטיבית-היסטורית שפעלה באירופה במאה ה-19, אך נעשה עצמאי רק בארצות הברית שלאחר מלחמת העולם השנייה. הקהילות מאוגדות בארגון הבינלאומי "מסורתי עולמי", ורובן המוחלט שייך ל"בתי-הכנסת המאוחדים" בצפון אמריקה. הקונסרבטיבים מונים, לפי אומדנים, למעלה מ-1,000,000 נפש: 570,000 משלמי דמי חבר באמריקה ב-2015, עוד 392,000 שהזדהו עם הזרם בסקרים בלי חברות קהילתית, וכ-100,000 חברים ומזדהים מחוץ לצפון אמריקה.
  • יהדות רקונסטרוקציוניסטית, הרואה את היהדות כתרבות העם היהודי, שאין לה שום זיקה מחויבת להיבטים העל-טבעיים של הדת. התנועה נשענה במקורה על הגותו של מייסדה, הרב מרדכי קפלן, והתפלגה סופית מן הקונסרבטיבים ב-1990. ב-2013 היו לה 65,000 חברים בקהילות בצפון אמריקה.
  • יהדות חילונית-הומניסטית, הדוגלת בהומניזם חילוני בהקשר יהודי, ורואה אף היא את היהדות כתרבות. בניגוד לרקונסטרוקציוניסטים, התנועה מסרבת להכליל ניסוחים תאיסטיים בטקסיה. קמה ב-1969, ונכון ל-2012 היו לה 10,000 חברים בקהילות בצפון אמריקה.
  • התנועה להתחדשות יהודית, המשלבת ניו אייג' ומסורות רוחניות עולמיות עם המסורת היהודית. קמה ב-1985. מונה כחמישים "חבורות", בעיקר בארצות הברית, ו-200 רבנים.

בקרב האוכלוסייה היהודית בישראל, החלוקה הרווחת לפי הגדרה עצמית היא לארבע קבוצות שונות, הנבדלות זו מזו בפרמטרים סוציולוגיים שונים:

  • חילונים: הקבוצה הכי פחות דתית, המונה 42%-49% מהאוכלוסייה. בישראל, "חילוני" הוא הכינוי הנפוץ לכל מי שלא מקפיד על אורח חיים הלכתי, ללא משים לאמונותיו או היקף הפרקטיקות היהודיות שהוא עורך. סוציולוגים מסווגים את החילונים בישראל לשלוש קבוצות: הגדולה ביותר היא "חילונים ממילא", שאינם אוחזים בהשקפה סדורה כלשהי; "דוגלים ביהדות חילונית", שמקיימים מגוון זיקות לא-אורתודוקסיות לזהותם היהודית, כגון יהדות כתרבות, כמורשת לאומית וכדומה, שביטויים הפעיל הוא ההתחדשות היהודית (בעבר הייתה במדינה חילוניות יהודית חזקה, אך אידאולוגיה זו מצויה בקשיים)[29]; ו"חילונים אוניברסליסטים", שמייחסים חשיבות מועטה או מנוכרים ליהדותם, רואים ביהדות דת מכבידה ומעדיפים על פניה זהות ישראלית או גלובלית. אין הבדל אובייקטיבי בין חילונים לקבוצה הבאה במדרג הדתיות, המסורתיים. עם זאת, אשכנזים נוטים יותר להזדהות כחילונים ומזרחים כמסורתיים[30][31].
  • מסורתיים: המסורתיים, המונים כ-30%, אינם מקפידים על אורח חיים הלכתי אך מחשיבים את המסורת, ומקיימים "נאמנות" אליה[32]. הם מסרבים להזדהות כחילונים, וגם לא כדתיים. כינוי זה מוגבל בעיקר למזרחים, אם כי הוא נעשה פופולרי יותר גם בקרב אשכנזים. רוב המסורתיים מחזיקים באמונות היסוד של האורתודוקסיה ורואים בה אידיאל (תוך רתיעה וסירוב מלהגדיר עצמם כקבוצה בעלת השקפה עצמאית), לצד פרגמטיות לגבי הפרטים שהם בוחרים לאמץ באורח חייהם. הם מזהים אמונות ופרקטיקות אלו עם מורשתם המשפחתית וזהותם האתנית, הממלאות תפקיד מרכזי בראיית עולמם[33][34].
  • דתיים: המזדהים כ"דתיים" חופפים במידה רבה מאוד לקבוצת-הליבה של המזדהים כדתיים לאומיים (בערך 10% מהאוכלוסייה), הקבוצה החברתית המתקיימת בתוך מוסדותיה הקהילתיים של הציונות הדתית. דתיים הם כמעט תמיד אורתודוקסים, אם כי מודרניים על פי רוב יותר מאשר חרדים. בקבוצה יש מרכיב סוציולוגי חזק של נאמנות קבוצתית, שאיננו מתכתב בהכרח עם אמונה או פרקטיקה אישיות. אחוז ניכר מהדתיים מזדהה עם קהילתו ועם השקפה פוליטית ימנית, אך לא מקפיד על אורח חיים הלכתי.
  • חרדים: הקבוצה השמרנית והנוקשה ביותר. במגזר זה ישנן סמכות רבנית-קהילתית חזקה, אוטונומיה אישית מוגבלת ומידה גבוהה של קונפורמיות, המחוזקת על ידי סנקציות חמורות המוטלות על הסוטים מהנורמות. מונה כ-10% מהאוכלוסייה.

ביהדות העולם, לבד מן הזרמים הקיימים, קיימת קטגוריה של יהודים לא-משויכים, הן במובן רחב של מי שאינם חברים באף קהילה, אך במובן צר יותר הכוונה היא למי שאינם מזדהים עם אף זרם קיים. בסקרים שונים, ניתנת ללא-משויכים האפשרות להזדהות כ"יהודים סתם" (Just Jewish), "יהודים ללא דת" (Jews of No Religion) ועוד. "יהודים ללא דת" מהווים את הרוב המכריע של הלא-משויכים בארצות הברית[35]. הם מנו כ-1.2 מיליון נפש ב-2013; קבוצה זו חולקה ל-500,000 מבוגרים ללא דת שהזדהו כיהודים ותו לאו, ועוד כ-600,000 מבוגרים ללא דת שענו שהם "יהודים חלקית"[36]. בקרב "יהודים ללא דת" בארצות הברית נרשמו תופעות של הזדהות לא-דתית אקטיבית עם היהדות, כמורשת, לאומיות או אתניות (עד אמצע המאה ה-20 הייתה באמריקה חילוניות יהודית מבוססת, אך זו שקעה במידה רבה.)[37] עם זאת, באופן כללי, קבוצה זו מייחסת חשיבות מועטה לזהותה היהודית, ויותר משני שלישים מתוכה כלל לא מגדלים את ילדיהם כיהודים[38].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Office-book.svg ספר: יהדות
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד.
  • ארתור א' כהן ופול מנדס-פלור (עורכים), לקסיקון התרבות היהודית בזמננו, הוצאת עם עובד, 1993.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הגדרה מצוטטת זו נטבעה על ידי לורנס שיפמן, ב-Understanding Second Temple and Rabbinic Judaism, KTAV Publishing House, Inc., 2003. עמ' 3.
  2. ^ נתוני מספר היהודים בעולם ערב ראש השנה תשפ"ב, אתר הסוכנות היהודית לארץ ישראל.
  3. ^ ספר מלכים ב', פרק ט"ז, פסוק ו'
  4. ^ ירמיהו נ"ב, כח; זכריה ח', יג; דניאל ג', יב; מגילת אסתר ב', ה, ג', ד, ד', ז; ה', יג, ו', י, ח', א, ח', ז, ח', יג, ט', טו, ט', יח, ט', כט, ט', לא, י', ג.
  5. ^ מלכים ב, י"ח, כו, י"ח, כח; ישעיהו ל"ו, יא, ל"ו, יג; נחמיה י"ג, כד.
  6. ^ בנוסחאות מאוחרים: דת משה ויהודית. משנה, מסכת כתובות, פרק ז', משנה ו', וראו מנחם קיסטר, " 'כדת משה ויהודאי': תולדותיה של נוסחה משפטית דתית", ד' בויארין ואחרים (עורכים), עטרה לחיים - מחקרים בספרות התלמודית והרבנית לכבוד פרופסור חיים זלמן דימיטרובסקי, ירושלים תש"ס, עמ' 208-202.
  7. ^ יהושע עמיר, "המונח ‎᾿Ιουδαϊσμός (להבנתה העצמית של היהדות ההלניסטית)", בתוך: 'דברי הקונגרס העולמי החמישי למדעי היהדות, כרך ג' (עורך: אביגדור שנאן), הוצאת האיגוד העולמי למדעי היהדות, ירושלים: 1972, עמ' 266 (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה).
  8. ^ 1 2 ישעיהו ליבוביץ (י.ל.), "יהדות", האנציקלופדיה העברית (כרך יט, עמ' 159–160), חברה להוצאת אנציקלופדיות, תשכ"ח..
  9. ^ להרחבה ולמקורות עליהם מבוססת הפסקה, ראו: יהושע עמיר, "המונח ‎᾿Ιουδαϊσμός (להבנתה העצמית של היהדות ההלניסטית)", בתוך: 'דברי הקונגרס העולמי החמישי למדעי היהדות (ירושלים תשכ"ט 1969), כרך ג' (עורך: אביגדור שנאן), הוצאת האיגוד העולמי למדעי היהדות, ירושלים: 1972, עמ' 263–268.
    Hengel, Martin, "Die Synagogeninschrift von Stobi", Zeitschrift für die Neutestamentliche Wissenschaft und die Kunde der Älteren Kirche (ZNW), Volume 57 (1966), (p. 178). ISSN (Online) 1613-009X, ISSN (Print) 0044-2615
  10. ^ יודאיסמוֹס, במלרע.
  11. ^ * "[...] ואת הנשארים ביהדות [...]" (ח', א); "[...] הביא הוכחה ליהדותו, ועל היהדות מסר את גופו ואת נפשו בכל עוז [...]" (י"ד, לח); "[...] הנלחמים בקנאה ובגבורה למען היהדות [...]" (ב', כא)
  12. ^ יהושע עמיר, "המונח ‎᾿Ιουδαϊσμός (להבנתה העצמית של היהדות ההלניסטית)", עמ' 266; דניאל שוורץ (מתרגם), ספר מקבים ב, הוצאת יד יצחק בן-צבי, 2004, בפירושו לפרק ד', יג (עמ' 124): Ἑλληνισμός ("הלניסמוס", במלרע) – "במובן הכללי של 'יוונות' ולא רק ידיעת השפה".
  13. ^ "[...] ולבגוד בזה ביהדות [...]" (ספר מקבים ד, ד', כו).
  14. ^ הברית החדשה, האיגרת אל הגלטים, פרק א, פסוקים 13–14: "כי הלא שמעתם את דרכי ביהדות לפנים [...] ועשיתי חיל ביהדות יותר מרב בני גילי".
  15. ^ * בכתובת הקדשה לבית כנסת בעיר סטוֹבּוֹי, מקדוניה, ככל הנראה, מן המאה ה-3 לספירה. מעיד הכותב כי: ”התנהל בכל חיי ציבור שלו כפי היהדות. (ZNW 32; 1933, pp. 93-94); בכתובת שעל גבי מצבה בבית הקברות בפורטו, איטליה, מתפארת אישה ”שחיתה שלושים וארבע שנים עם בן זוגה חיים נאים ביהדות (Frey, I, 537)
  16. ^ Steve Mason, Jews, Judaeans, Judaizing, Judaism: Problems of Categorization in Ancient History. Journal for the Study of Judaism 38 (2007. עמ' 472-473.
  17. ^ ידידיה יצחקי, בראש גלוי: עיקרים של חילוניות יהודית, הוצ' אוניברסיטת חיפה, 2000. עמ' 198.
  18. ^ Broshi, Maguen (2001). Bread, Wine, Walls and Scrolls. Bloomsbury Publishing. p. 174. ISBN 978-1-84127-201-6.
  19. ^ "Second Temple Period (538 BCE to 70 CE) Persian Rule". Biu.ac.il. נבדק ב-15 במרץ 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  20. ^ דברים, ו', ד'
  21. ^ אם כי המילה "יום" לא מתייחסת כאן בהכרח ליממה; ראו עוד בערך תורה ומדע
  22. ^ דעתם של רס"ג, רשב"ח, ורשב"ג הובאו בפירוש ראב"ע על התורה, בראשית ג א. דברי הרמב"ם, בפתיחה לספרו "מורה הנבוכים".
  23. ^ ויקרא רבה פרשת צו, פרשה ז סימן ג
  24. ^ תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף ב', עמוד א'
  25. ^ בתלמוד הבבלי (בבא בתרא יב, א - יג, א) מובאת ברייתא המפרטת את מחבריהם של הספרים, ובין השאר נאמר בו שמשה כתב את התורה, דעה המופיעה בעקביות בספרות חז"ל. ואולם, בגלל הקושי להניח שמשה כתב את שמונת הפסוקים האחרונים שבספר דברים, המתארים את מותו שלו, כבר בתלמוד הבבלי מצויה הדעה שיהושע בן נון השלים פסוקים אלה על פיו.
  26. ^ תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף י"ד, עמוד ב', שכן בספר במדבר פרק י"ט, פסוקים י"ג ו-כ' מוזכר האיסור לעלות למקדש ללא טהרה מטומאת מת (שאפשר להיטהר ממנה רק על ידי אפר פרה אדומה שאינו בנמצא בימנו).
  27. ^ Daniel J. Elazar, Rela Mintz Geffen, The Conservative Movement in Judaism: Dilemmas and Opportunities. SUNY Press, 2012. עמ' 105-106; Daniel J. Elazar, How Strong is Orthodox Judaism -- Really? The Demographics of Jewish Religious Identification. Jerusalem Center for Public Affairs, 1991).
  28. ^ תומר פרסיקו, על חילונים רפורמים וחילונים אורתודוקסים.
  29. ^ רם פרומן, הדרך החילונית. ידיעות אחרונות, 2019. עמ' 164.
  30. ^ ישעיהו ליבמן, יעקב ידגר, Secular-Jewish Identity and the Condition of Secular Judaism in Israel. בעיקר עמ' 2–3, 6-7 10-11, 13-17.
  31. ^ ליבמן, ברוך זיסר, Judaism and Jewishness in the Jewish State.‏ The Annals of the American Academy of Political and Social Science, ינואר 1998. עמ' 20.
  32. ^ מאיר בוזגלו, שפה לנאמנים, כתר - קרן מנדל, 2008
  33. ^ יעקב ידגר, ליבמן, Beyond the Religious-Secular Dichotomy: Masortiim in Israel. בעיקר עמ' 22-24.
  34. ^ יעקב ידגר, המסורתיים בישראל, מודרניות ללא חילון. מכון הרטמן, 2010. עמ' 93, 103-106, 270 וכו'.
  35. ^ למשל: Barry A. Kosmin, The Jewish Secularization Thesis and the Revival of American Jewish Secularism, from: Jewish Population And Identity, Springer עמ' 75.
  36. ^ Ariela Keysar, The Persistence of American Secular Judaism: Jewish Millennials. from: Jewish Population And Identity, Springer, עמ' 86.
  37. ^ Keysar, עמ' 76, 78-79 וכו'.
  38. ^ שמואל רוזנר, Jews Not by Religion: How to Respond to American Jewry's New Challenge. עמ' 3.


יהדות