פורטל:ירושלים/הידעת?/קטעי הידעת? - 2

קטעי "הידעת?" נוספים

לקט קטעי "הידעת?"

101

פרופ' שולוב, מקים גן החיות, ורעייתו יוכבד

הרבה אנשים, ישראלים, תושבי ירושלים, סבלו מהתנכלויות הצבא הירדני בין שנת 1948 עד איחוד העיר, במלחמת ששת הימים. המפורסמים בסובלים היו תושבי שכונת מוסררה, שחיו תחת אש הצלפים הירדניים במשך כל השנים האלו, ו-78 נטבחיי שיירת הדסה. סבלן של החיות ממצב המלחמה, נשכח. ירושלמים רבים זוכרים, כי לפני שגן החיות התנכ"י שכן במשכנו הנוכחי, שבין שכונת גבעת משואה לנחל רפאים, הוא שכן ליד רחוב ירמיהו. מעטים זוכרים שהוא עבר לשם, בשנת 1950, מתוך מובלעת הר הצופים, שבה גם החיות היו במצור, וסבלו מבעיות באספקת מזון עד כדי חרפת רעב. מעטים זוכרים גם, שביום הראשון של מלחמת ששת הימים עצמה, הופגז גן החיות, ו-90 חיות נהרגו.

עריכה | תבנית | שיחה

102

היהודים פורצי החומות בחרו לשכונותיהם החדשות שמות "מתוחכמים" המתובלים בראשי תבות, גימטריות ופסוקים. כך היא למשל שכונת "זיכרון טוביה", ששמה לקוח מהפסוק "זכר רב טובך יביעו" בתהילים, ומרמז על מקימה יוסף ריבלין שהייתה זו השכונה ה-11 (טב) שבנה; דוגמה נוספת היא "שבת אחים", ששמה לקוח מהפסוק המפורסם בתהילים וגם מרמזת על העדות שהסתופפו בה: שפניולים, בבלים, תימנים, אורפלים, חלבים, יוונים ומערביים.

עריכה | תבנית | שיחה

103

עם חנוכת מסילת הרכבת יפו–ירושלים בשנת 1892 התעוררה ביישוב היהודי השאלה איזה שם עברי יינתן לכלי הרכב הנע על מסילת ברזל. יחיאל מיכל פינס הציע לאליעזר בן-יהודה שם עברי ל"סוס הפלדה" – כמשקל המילה המקראית "גמלת" (שפירושה הוא שיירת גמלים) הציע פינס את המילה "עגלת" (כלומר, שיירת עגלות). בן יהודה קיבל את המשקל שהוצע, אך העדיף שורש אחר; כך טבע את המילה החדשה "רכבת" (שיירת רכב).

עריכה | תבנית | שיחה

104

בין חלוצי הראינוע בארץ ישראל היה גם האדריכל ומתכנן הערים עקיבא אריה ויס, מיוזמי הקמת אחוזת בית. ויס רכש מצלמת ראינוע מהאחים פטה, אותם ייצג בארץ, צילם ופיתח סרטים ממראות הארץ, אשר הוצגו ב"קולנוע עדן" בתל אביב ובסינמה בירושלים. הסרטים הללו, נועדו גם ליהודי התפוצות, להראות להם את מראות הארץ ולעודדם לעלות ארצה. לחברת הסרטים שרשם כחוק ב-1914 קרא "אורה חדשה".

עריכה | תבנית | שיחה

105

קצין הבולשת הבריטי תומאס ג'יימס וילקין היה בין האחראים לרציחתו של אברהם שטרן, ונחשב לאויבם המושבע של אנשי המחתרות. ידיעתו את התרבות והשפה העברית, שהפכה אותו לאחד מהמסוכנים שבאנשי הבולשת, נבעה בין היתר מכך שהיה חברה לחיים של שושנה בורוכוב, בתו של המנהיג הציוני דב בר בורוכוב. אנשי הלח"י החליטו להוציא את וילקין להורג, וב-29 בספטמבר 1944 הצליחו האורבים (יעקב בנאי (מזל) ושותפו) לירות בווילקין בלב ירושלים ולהורגו. סיפור אהבתם הטראגית של וילקין ושושנה בורוכוב תואר, כשישים שנה לאחר האירועים, על ידי הסופר רם אורן בספרו "ימים אדומים".

עריכה | תבנית | שיחה

106

על שמו של אלתר לוין, לא קרוי שום רחוב בישראל. זאת למרות שהיה ממייסדי ענף הביטוח בארץ ומשורר עברי מצליח, שמותו המסתורי משך תשומת לב רבה. לוין נמצא תלוי על דקל בשכונת רוממה, בשנת 1933. ספק אם מדינת ישראל עשתה איזו שהיא פעולה להנצחתו. זאת למרות שראש המודיעין של הארמייה הרביעית העות'מאנית, עזיז ביי, כתב שלוין היה המרגל החשוב ביותר, שסייע לבריטים במזרח התיכון במלחמת העולם הראשונה. לוין שילם מחיר כבד על כך שלא עזב את הטריטוריה הטורקית, כשיכול היה לעשות זאת. הוא וידידו, ח'ליל א-סכאכיני, נידונו למוות והוגלו מהארץ לצורך ביצוע פסק הדין. השניים ניצלו בעזרת סחבת, שתדלנות ושוחד רב. בהיעדרם מהארץ, הטורקים עינו למוות את בתו של לוין.

עריכה | תבנית | שיחה

107

ייצור הצפלין החל רק בסוף עשור הראשון של המאה ה-20. פעמיים ביקר צפלין מגרמניה בשמי ארץ ישראל. ב-26 במרץ 1929 הגיע מצפון, עבר את חיפה, השליך חבילה ובה מכתבים על גג בתל אביב והמשיך לירושלים. ב-11 באפריל 1931 הגיע מדרום, לאחר ששט בשמי קהיר, הגיע לסיור קצר בשמי ירושלים.

עריכה | תבנית | שיחה

108

שידור אופרת הסבון דאלאס החל בישראל בשנת 1981, כשלוש שנים לאחר שהחל בארצות הברית. הסדרה זכתה לפופולריות עצומה, ושידורה בערוץ הראשון, שהיה אז הערוץ הטלוויזיה היחיד במדינה, הביא לאחוזי צפייה גבוהים ביותר. בעת ביקור שחקני הסדרה בארץ, ב-1982, סופר להם כי קיבוץ גינוסר שינה שוב ושוב את מועד אספת חבריו, כדי שזו לא תתקיים בעת שידור הסדרה. שיא הביקור היה במעון ראש הממשלה דאז, מנחם בגין, בשכונת רחביה, בירושלים. בגין קיבל את השחקנים בכבוד רב. הוא הצטלם עמם, כשהוא חובש כובע בוקרים, שהם העניקו לו, וביקש שיגלו לו איך תמשיך ותתפתח העלילה. בגין ביקש שיספרו לו מי ירה בדמות הגיבור, ג'יי אר. הוא הבטיח כי ישמור את הדבר בסוד, כשם ששמר את סודות המחתרות. השחקן סטיב קנאלי לחש על אזנו את התשובה, שהייתה ידועה מזה זמן רב ל-90 מיליון צופי טלוויזיה בארצות הברית. תשובה, שגם מנחם בגין יכול היה לדעת, אילו התקין על גג מעונו אנטנה, שקולטת את שידורי הטלוויזיה של ירדן.

עריכה | תבנית | שיחה

109

פי האתון, עיתון הסטודנטים הוותיק בישראל, החל לצאת לאור בשנת 1958, על ידי אגודת הסטודנטים באוניברסיטה העברית, בראשותם של יוסי ליבוביץ' וראובן מרחב. את שם העיתון, המבוסס על סיפור אתונו של בלעם, הציע אביו של יוסי ליבוביץ', פרופ' ישעיהו ליבוביץ, שטען שהסטודנטים בישראל הם אקדמאים חסרי השכלה, ודימה אותם ל"חמורים נושאי ספרים". באמצע שנות ה-60 שונה שמו של כתב העת, לשנים אחדות, לשם "ניצוץ", אך השינוי לא נקלט בציבור.

עריכה | תבנית | שיחה

110

בשנת 1984 נמנה צייר הקומיקס, דודו גבע, עם מייסדי העיתון "חדשות", בו הומרה הקריקטורה היומית המסורתית על ענייני השעה באיור סאטירי מאת גבע, "שירת הברווז". דמות הברווז, שנולדה שם, הפכה לדמות שגבע הזדהה עמה יותר ויותר, והקהל אהד. באותה תקופה, גבע כתב עם קובי ניב את מדורי הקומיקס ההומוריסטים "אהלן וסהלן בפרשת הפנדל המפוקשש", במקומון הירושלמי "כל העיר" ו"יוסף ואחיו" במקומון, התל אביבי "העיר". הסדרה הראשונה עסקה בכדורגל ירושלמי והשנייה בפקידות עיריית תל אביב. שתי הסדרות צברו הרבה אהדה, עד שבמאה ה-21 גם קבוצת הכדורגל הפועל ירושלים וגם עיריית תל אביב אימצו קמע מיצירותיו של גבע. אם כי הן לא אימצו את האיורים שנגעו להן. שתיהן אימצו את דמות הברווז.

עריכה | תבנית | שיחה

111

עם קום מדינת ישראל כביש ירושלים-תל אביב היה כל כך מפותל, עד שהוא עבר דרך הרחוב הראשי של אבו גוש ודרך רחוב שבע האחיות שבמוצא עילית (בתמונה).

עריכה | תבנית | שיחה

112

בשנת 1902, האימפריה העות'מאנית הקימה מגדלי שעון במספר ערים בארץ ישראל, לציון 25 שנה לשלטון הסולטאן, עבדול חמיד השני. אולם בירושלים היא הקימה מגדל כזה רק ב-1907 – על שער יפו (בתמונה). בסיס המגדל הירושלמי היה ריבועי, ובראשו נקבעו ארבעה שעונים, שפנו לארבע רוחות השמים. השעון המערבי והמזרחי הציגו את השעה באופן המקובל כיום ("שעה אירופית"), בעוד ששני השעונים האחרים הציגו את השעה בשיטה העות'מאנית (שיטת השעות הזמניות). מעל השעונים הוצבו פעמון, סהר וכוכב. עם תחילת המנדט הבריטי על ארץ ישראל, אנשי ציבור ואמנים הפעילו לחץ לפירוק מגדל השעון שעל שער יפו, בטענה שהוא מכוער ולא מתאים לחומות ירושלים. אחד מהאישים האלו היה בוריס שץ, שהבריטים פרקו לו את ביתן בצלאל, בדיוק בטיעון זה. ב-1922, מגדל שעון זה, אכן פורק. אם כי הבריטים הצמידו לשער יפו תא טלפון אדום, בסגנון לונדוני, ובלחץ מכובדים ערבים, הם בנו מגדל השעון חדש, בקרבת החומה, שפורק רק ב-1934. ב-2004 הנפיק השירות הבולאי הישראלי סדרת בולים בשם "מגדלי שעון עות'מאניים בישראל", שכללה בול של מגדל השעון הירושלמי, שפורק כי נחשב למכוער.

עריכה | תבנית | שיחה

113

לחצו כדי להקטין חזרה

שער יפו, בערך ב-1910

הצילום שמימין מתעד את צדו המזרחי של שער יפו, בירושלים, בערך בשנת 1910, בעת שניצב עליו מגדל שעון. למרבה ההפתעה, ברגע הצילום, לוחו הצפון-מזרחי של השעון הורה את השעה ארבע, בעת שצידו הדרום-מזרחי של המגדל הואר באור יום מלא. זאת למרות, שבשעה ארבע אחרי הצהריים, צד זה של כל בניין בארץ ישראל מצוי בצל, ובשעה ארבע לפנות בוקר, שוררת בארץ חשכת לילה, או ששוררים בה דמדומי בוקר / צפרירים. יתרה מזאת, כשמגדילים את הצילום רואים כי שבשונה מלוחו הצפון-מזרחי של השעון, לוחו הדרום-מזרחי הורה את השעה עשר. הצילום אינו מתעד תקלה טכנית. כל אחד מהלוחות הורה את מדידתו של זמן ירושלים בשיטה אחרת. בלוח הצפון-מזרחי נראות השעות הזמניות. בשיטת השעות הזמינות, שעות הזריחה והשקיעה ושעת כל תפילה יהודית ומוסלמית אינן משתנות מיום ליום. אם פעמון המגדל תוזמן עם הלוח הצפון-מזרחי, ייתכן שאחד מצלצוליו, כל ערב שבת, שימש כמעין צפירת שבת.

עריכה | תבנית | שיחה

114

כשבניית אצטדיון ימק"א (בתמונה), בירושלים, הסתיימה, בשנת 1933, המגרש נחשב למודרני, משוכלל ונוח. אולם כעבור חצי מאה הוא כבר היה מיושן. במשך השנים אירח האצטדיון אירועי ספורט חשובים רבים, בעיקר משחקי כדורגל, שהבולטים בהם היו הדרבי של ירושלים. באצטדיון שררה אווירה ייחודית של מטען תרבותי ונוסטלגי רב מחד (האצטדיון כיכב בשני מערכונים נפרדים של הגשש החיוור והוא מופיע גם בקומיקס רב המכר, אהלן וסהלן), ושל עזובה ואמצעים פרימיטיביים מאידך. מגרש הכדורגל שבאצטדיון היה קצר במטר וחצי מהתקן הבינלאומי, ומכיוון שנמכרו כרטיסים רבים יותר ממקומות הישיבה הממוסדים, כמעט תמיד היו צופי כדורגל, שישבו על העצים שבצד המגרש. בטריבונות הבלויות שרר ריח חזק של שתן, משום שרבים מן הצופים לא טרחו להגיע אל חדרי השירותים. סביב האצטדיון הייתה חומת אבן גבוהה שבראשה גדר תיל, ובמלט הנדבך העליון שלה ננעצו שברי זכוכית. עליבותו של האצטדיון הייתה אנטיתזה למבנה ימק"א ירושלים המפואר, שבחצרו שכן. בשנת 1991 עזבו ביתר ירושלים והפועל ירושלים את האצטדיון, שהיה מגרשן הביתי, ועברו אל אצטדיון טדי. בעשור הראשון של המאה ה-21 נבנה על שטח האצטדיון מתחם מגורים יוקרתי. אך קטע קטן מחומת מגרש הכדורגל נותר כהנצחה לאצטדיון.

עריכה | תבנית | שיחה

115

בשנות ה-50 של המאה ה-20, במהלך לימודיו כסטודנט לתואר ראשון בספרות עברית וספרות אנגלית באוניברסיטה העברית בירושלים, עבד חיים יבין במספר עבודות מזדמנות. אחת מהן הייתה כדורגלן מהמניין בקבוצת הפועל ירושלים. בשנת 1956, עוד בהיותו סטודנט, החל יבין לעבוד בקול ישראל, כמגיש חדשות ומגיש תוכניות בידור ומוזיקה.

עריכה | תבנית | שיחה

116

בשנת 1971, כאשר גם אצטדיון ימק"א וגם מגרש קטמון התיישנו והתבלו, הכריז ראש עיריית ירושלים, טדי קולק (בתמונה), על התחלת תכנון קריית ספורט לאומית, שבמרכזה אצטדיון כדורגל בן 23,000 עד 50,000 מקומות ישיבה, על "רכס שועפאט", בצפון העיר. התוכניות וכל אישוריהן הושלמו רק בשנת 1977, וההקמה, בפועל, החלה רק ב-1979. במקביל, הקהילה החרדית נאבקה נגד המיזם, משום שכדורגל גורם לחילול שבת. המאבק כלל הפגנות, שבמסגרתן נערי 'נטורי קרתא', מארגון קש"ת, חיבלו בציוד ההנדסי שבמקום. סיעת אגודת ישראל איימה לפרוש מהקואליציה העירונית אם ההקמה תימשך. וכשההקמה נמשכה, היא באמת פרשה, ופנתה לראש הממשלה, מנחם בגין. בגין הפסיק את המימון הממשלתי למיזם, וגרם לביטולו. קולק הציע תוכנית חליפית - הריסה ובנייה מחדש של מגרש קטמון, שבינתיים נפסל לשימוש בשל בלאי, כך שיכיל 14,000 מקומות ישיבה. אולם מטעמים גוונים, כולל לחץ חרדי, רק ההריסה יצאה אל הפועל.

עריכה | תבנית | שיחה

117

בשנת 2006 סיפר סוחר להנהלת המוזיאון לאמנות האסלאם (בתמונה), בירושלים, כי הוא איתר את אוסף השעונים העתיקים, המפורסם והמוערך, שנגנב משם 23 שנים קודם לכן. הסוחר סיפר כי זיהה חלק מאוסף, כאשר עורכת דין ביקשה ממנו הערכת מחיר לשעונים, עבור לקוחה אנונימית. אוצרי המוזיאון הגיעו למשרד הפרקליטה, אך השעונים היו בכספת, בבנק. אולם הפרקליטה זיהתה בפניהם חלק מהשעונים, בקטלוג. למחרת, היא הציגה בפני האוצרים ארגזי קרטון עם 40 מהשעונים, עטופים בנייר עיתון. בין ה-40 היו "המלכה", שייצר האמן אברהם-לואי ברגה עבור מרי אנטואנט, ה"סימפתיק" ו"שעון האקדח" המפורסמים. בחלק מהפריטים חסרו אבני חן ופיסות זהב. במשא ומתן הוסכם, שהשעונים יוחזרו למוזיאון תמורת סכום סמלי, וכי זהות הלקוחה, שלטענת עורכת הדין ירשה את השעונים, לא תיחשף. רק כעבור שנה נודע למשטרה על החזרת חלק מהשעונים, וזו גילתה כי הלקוחה היא נילי שמרת והמוריש הוא בעלה המנוח, המוכר למשטרה, נעמן דילר. בפשיטות משטרתיות על מקומות, שציין דילר בצוואתו, נמצאו 48 שעונים נוספים. במשך שנות דור, המשטרה לא חשדה, שדילר אחראי לפריצה, כי הוא סידר לעצמו אליבי כוזב בעזרת מסמכים מזויפים.

עריכה | תבנית | שיחה

118

בינואר 1933 נחתם הסכם "אי חילול שבת", בלחץ אנשי אגודת ישראל, עם הנהלת קולנוע אדיסון ועם שני בתי הקולנוע האחרים בירושלים, קולנוע ציון (בתמונה) וקולנוע עדן. סוכם שהמפר את ההסכם ייקנס בסך 300 לירה ארץ ישראלית, מתוכן 150 ל"י יקבל בית היתומים דיסקין, ו-75 ל"י יקבל כל אחד מבתי הקולנוע האחרים. לאחר ההצלחה הגדולה של בית הקולנוע, החליטה הנהלתו להקדים את מכירת הכרטיסים לשבת עצמה, למרות שהקרנת הסרטים החלה רק במוצאי שבת. בעקבות כך קמה סערה גדולה בציבור העדה החרדית, ובעיקר בהנהגת עמרם בלוי, החלו חרדים לנסות ולמנוע את מכירת הכרטיסים בשבת. באפריל 1933 התלונן בעל קולנוע עדן, במכתב פומבי בעיתון דואר היום, כי קולנוע אדיסון הפר את ההסכם, כשהשכיר את האולם להופעה של להקה ערבית. ולפיכך הוא לא רואה עצמו מחויב להסכם. ב-11 באוגוסט 1933, עשרה ימים לאחר צום תשעה באב, פרסם גם בעלי קולנוע אדיסון הודעה בעיתון, שלפיה הבעלים של קולנוע עדן, המתחרה, "היה המתחיל בהצגות בשבתות ובחגים יהודים ופרץ את הגדר". משכך, לדבריו, אין למתחריו בררה אלא לנקוט צעדים זהים. לאחר מכן התנצל על הצגה שהועלתה בצהרי תשעה באב והסביר זאת בהיעדרם של "מנהלי העסק", ש"לא היו אז בירושלים".

עריכה | תבנית | שיחה

119

סחר חליפין שהיה נהוג לפני המצאת הכסף אינו שכיח כיום כבעבר. למרות זאת, בשל מחסור כספי, נחתמה עסקה בשנות ה-60 בין ישראל לברית המועצות, לפיה תרכוש ישראל את מגרש הרוסים בירושלים תמורת שני מיליון לירות בכסף, ומיליון וחצי נוספים בתפוזים. ישראל הייתה אז אחת מיצואניות התפוזים הגדולות בעולם, ובעקבות העסקה נשלחו לברית המועצות כמויות גדולות של תפוזי ג'אפה, עד שהחוב כוסה במלואו.

עריכה | תבנית | שיחה

120

בסוף שנות השישים, הקים חבר הכנסת מנחם פורוש, בירושלים, את מלון המרכז (נודע גם כ"מלון המלכים") כנציג חברה של משקיעים אמריקניים עלומי שם. בשנת 1971 התברר, שהחברה החזיקה 100,000 דולר, כספי נאמנות של ג'ו "הקצב" סטאשר - שותפו של מאיר לנסקי - מראשי המאפיה בארצות הברית והופיעו בעיתונות פרסומים המאשימים את פרוש בסיוע למאפיונרים. פרוש טען, שלא ידע על קשריו של סטאשר ואינו בודק בציציות משקיעיו ותורמיו. אולם, על פי ידיעות מהעשור השני של המאה ה-21, גם פרוש עצמו היה ידיד של לנסקי.

עריכה | תבנית | שיחה

121

על שמן של המיילדות במצרים, שפרה ופועה, נקראו רחובות בחיפה ובבאר שבע. גם בשכונת קריית משה בירושלים נמצאים רחוב שפרה ורחוב פועה, אולם רק אחד מהם, רחוב שפרה, קרוי על שם אחת ממיילדות מצרים. רחוב פועה קרוי על שם פועה רקובסקי, פעילה ציונית ופמיניסטית בפולין, שעלתה לארץ ישראל בשנת 1935.

עריכה | תבנית | שיחה

122

הסרט קוקו בן 19 עוסק בנער מזרחי משכונת מצוקה ירושלמית. שם הסרט הוא תגובה לסרט המצליח, נועה בת 17, העוסק בהתבגרות על רקע משבר בתנועה הקיבוצית. פסקול הסרט יצא כאלבום, במקביל להקרנתו, ודני בסן שר בו את שיר הנושא, שהפך ללהיט. לקראת צאתו של הסרט, וגם זמן רב אחרי שירד מהאקרנים, צצו ברחבי ישראל כתובות גרפיטי רבות, בכיתוב "קוקו בן 19". רבים יצאו נגד הפרסום הלא חוקי, וראש עיריית ירושלים דאז, טדי קולק, אף איים להחרים את הסרט. בתגובה, במאי הסרט, דני ורטה, טען שאין להפקה קשר לכתובות, והפיץ צילומים של שחקני הסרט, כשהם מוחקים את אחת הכתובות. חרף הפרסום האגרסיבי, לא זכה הסרט להצלחה מסחרית, ואיש משחקניו לא השתתף יותר בשום סרט קולנוע.

עריכה | תבנית | שיחה

123

חוקרי המקרא רואים בכֶּתֶר אֲרַם צוֹבָא – כתב יד משנת 930 בקירוב, את הנוסח המדויק ביותר של התנ"ך, ולדעת חלקם, בספר יקר זה השתמש הרמב"ם. נכד נינו של הרמב"ם הביא את ה"כתר" לבית הכנסת המרכזי של חלב, שבסוריה, בשנת 1375, שם הוא שכן עם "כתרים" עתיקים נוספים של המקרא, בהם "כתר דמשק" ו"כתר" שיוחס לעזרא הסופר. בדורות האחרונים, יהודי חלב אפילו נעלו אותו בכספת, ולא נתנו כמעט לאיש להביט בו. ברבע השני של המאה ה-20, מוסלמים תקפו שוב ושוב את יהודי סוריה, ולאחר ההכרזה על תוכנית החלוקה בכ"ט בנובמבר 1947, התחוללו פרעות נגד היהודים בחלב. אספסוף ערבי, בסיוע צבא סוריה, נהר לרובע היהודי והרס, שדד ושרף בתים ובתי הכנסת רבים, כולל בית הכנסת העתיק (בתמונה), ממנו הוציא כארבעים ספרי תורה ושרף אותם בנפט ובשמן. במשך שלושה ימים הסתגרו יהודי חלב הנפחדים בבתיהם, ורק כשהעזו לצאת, הם גילו כי כתר ארם צובא נעלם. בשנת 1958 מצאה מדינת ישראל כשני שלישים מדפי ה"כתר", וכיום הם מוצגים בהיכל הספר, שבמוזיאון ישראל, בירושלים (וכתר דמשק מצוי לא הרחק מהם, בספריה הלאומית). בשנת 1982 נמצא ברוקלין דף מתוך דברי הימים של ה"כתר", ובשנת 2007 נמצא קטע מספר שמות, ששימש כקמע בידי יהודי מחלב.

עריכה | תבנית | שיחה

124

רוב חומת העיר העתיקה של ירושלים, אינה עתיקה, ביחס לירושלים. חומה זו נבנתה בידי האימפריה העות'מאנית לפני כ-400 שנה. חומת הר הבית, למשל, נבנתה בידי הורדוס כ-1600 שנה קודם לכן. אחד השערים בחומת ירושלים, נקרא השער החדש. הוא נפרץ בחומה בשנת 1889, כחלק מתהליך היציאה מהחומות ובניית החלקים המודרניים של ירושלים. 11 שנים אחרי שהטורקים פרצו את השער החדש, הם החלו בהקמת העיר באר שבע; הם הקימו שם את השכונה הראשונה, והיא נקראת בפינו העיר העתיקה של באר שבע. אולם, השכונה שנקראת "העיר העתיקה של באר שבע", אינה באמת באר שבע העתיקה. באר שבע המוזכרת במקרא נמצאה במקום בו מצוי כיום הגן הלאומי תל באר שבע. שכבת העתיקות הכי מודרנית שם, היא מהמאה ה-13; עתיקה ב-300 שנה מרוב חומת העיר העתיקה של ירושלים

עריכה | תבנית | שיחה

125

מקובל לספור שמונה שערים, כשערי ירושלים: שער האשפות, שער ציון, שער יפו, השער החדש, שער שכם, שער הפרחים, שער האריות ושער הרחמים. שער הרחמים הוא היחיד מבין השמונה, שחסום. ישנם אנשים המצפים לפתיחתו של השער הזה, עם בואו של המשיח. אולם למעשה שער הרחמים פחות ייחודי משמקובל לחשוב. בחומה יש יותר משמונה שערים. יש בה עוד שערים חסומים, ויש בה אפילו שערים חסומים לשעבר, שכבר נפתחו. לדוגמה, ממערב לשער האשפות, בחפירות בגן העופל, התגלה שער נוסף. כיום יש כניסה רגלית דרכו לעיר העתיקה. שער זה היה חלק מן הביצור של ירושלים במאה השלוש עשרה. השער נחסם בעת בניית החומה הנוכחית ונפתח מחדש על ידי הארכאולוגים.

עריכה | תבנית | שיחה

126

שירה של נעמי שמר "ירושלים של זהב" נכתב ב-1967, בעבור פסטיבל הזמר והפזמון ה'תשכ"ז, שנערך במוצאי יום העצמאות, 15 במאי – כשלושה שבועות לפני פרוץ מלחמת ששת הימים. בשיר מתוארת ירושלים המחולקת, והמילים "ובלבה חומה" מתייחסות לקו העירוני שהפריד בין מזרח ירושלים, תחת שלטון ירדן, למערבה. ההתייחסות לתוצאות המלחמה בבית הרביעי נוספה על ידי שמר לאחר השמעת הבכורה של השיר בפסטיבל על ידי הזמרת שולי נתן. שיר שנכתב בעקבות המלחמה, כפרפרזה על שירה של שמר, הוא "ירושלים של ברזל", מיצירותיו הראשונות של מאיר אריאל, ששירת בחטיבה 55 באחד מגדודי הצנחנים שפרצו לעיר.

עריכה | תבנית | שיחה

127

פסח בר אדון היה מן הדמויות יוצאות הדופן בימי היישוב. הוא היה בן למשפחה חרדית מפולין שעלה לארץ ישראל בגיל 17. שימש כרועה צאן, חקר את חיי הבדואים ושימש כפעיל בהגנה. לאחר קום המדינה היה לסופר וארכאולוג שגילה בין השאר את מערת המטמון בנחל משמר. בשנת 1929, בעת מאורעות תרפ"ט, שהה בירושלים על מנת לארגן את ההגנה היהודית בעיר. באחת הפעמים בהן חיפשו הבריטים נשק בלתי חוקי הסתירה אחת משכנותיו את אקדחו מתחת למזרן מיטתו של בנה בן השלוש. הילד נבהל מהשוטרים ומילא בצרחותיו את הבית והבריטים ויתרו על החיפוש. שמו של הילד היה רחבעם זאבי.

עריכה | תבנית | שיחה

128

בחלקת גדולי האומה שבהר הרצל שבירושלים קבורים גדולי המנהיגים של מדינת ישראל. בין השאר זכאים להיקבר בבית הקברות נשיאי מדינת ישראל, ראשי הממשלה, יושבי ראש הכנסת ובני זוגם. עם זאת, בשני מקרים חרגו מכלל זה: שר האוצר הראשון אליעזר קפלן (בתמונה) היה לראשון להיקבר בחלקה, לאחר שנפטר בעת כהונתו ובטרם נקבעו אמות המידה לזכאות. ב-2007 הוחלט לקבור במקום גם את ראש עיריית ירושלים טדי קולק. מנגד, יש זכאים שבחרו להיקבר במקום אחר, כגון נשיאה הרביעי של ישראל אפרים קציר, שביקש להיקבר בבית הקברות שברחובות לצד רעייתו, וראש ממשלתה השישי מנחם בגין, שביקש להיקבר לצד עולי הגרדום, מאיר פיינשטיין ומשה ברזני שבהר הזיתים.

עריכה | תבנית | שיחה

129

פגיון

הסיקריים היו קבוצת קנאים יהודים בהנהגת אבא סיקרא שנלחמו ברומאים בימי בית שני. הם נקראו על שם הפגיונות שנהגו להחביא מתחת לבגדיהם ולדקור בהם את אויביהם, גם היהודים. על-פי התלמוד, בשעת המצור על ירושלים בעת המרד הגדול, הם שמרו על השערים ולא נתנו לאיש לצאת. ראש רבני ישראל, רבן יוחנן בן זכאי, שביים את מותו כדי לצאת מהעיר ולהיפגש עם המצביא הרומאי אספסיאנוס, כמעט שנדקר על ידם בארון המתים, כאשר רצו לוודא את מותו. על פי יוסף בן מתתיהו וחז"ל, המלחמה הפנימית שחוללו הסיקריים הייתה הסיבה העיקרית לחורבן בית שני.

עריכה | תבנית | שיחה

130

לרגלי אחד מחלונות כנסיית הקבר בירושלים עומד סולם חסר כל שימוש חומרי או דתי. עד שנת 1831 הוא שימש להבאת מזון לנזירים הארמניים, שהורשו לצאת מהמבנה רק לעיתים רחוקות. מאז חלפו כמאתיים שנה, שבהן סולם זה – המכונה כיום סולם הסטטוס קוו, ניצב במקומו רק בשל הסכמי סטטוס קוו, בין הכיתות הנוצריות המגוונות, שמפעילות את הכנסייה. הסכם סטטוס קוו אחר, ותיק ומוזר לא פחות, הקשור לכנסייה זו, קובע את נוהל הפתיחה והנעילה של שער הכנסייה: בשנת 1187 הפקיד צלאח א-דין את המפתחות בידי מוסלמים. מאז, כל בוקר, רק לנציג היוונים אורתודוקסים יש זכות לפתוח חלון קטן בשער ובכל יום יש לכיתה אחרת זכות להוציא דרך החלון סולם (לא את "סולם הטטוס קוו", שאותו אסור להזיז ממקומו, אלא סולם אחר). נציג משפחת ג'ודה המוסלמית, שהוא שומר המפתח, נותן אותו לנציג משפחת נוסייבה המוסלמית. נציג נוסייבה עולה בסולם, פותח את המנעול, יורד, פותח את דלתות השער, ומחזיר את המפתח לנציג ג'ודה. כל ערב מתקיים טקס הנעילה בסדר הפוך

עריכה | תבנית | שיחה

131

צעיר הנופלים במערכות ישראל הוא נסים גיני, אשר נפל בעודו ילד שטרם מלאו לו עשר שנים, ולאחר מותו חויל. גיני, ששימש קשר בין עמדות הלוחמים ברובע היהודי בעיר העתיקה במהלך מלחמת העצמאות, נפגע ב-28 במאי 1948 מפגיעת צלף.
נסים גיני לא היה הילד היחיד שנטל חלק במלחמת העצמאות ברובע: יחד איתו סייעו למגיני הרובע היהודי גם אחיו בן ה-12, אחותו בת ה-14 וילדים רבים אחרים מהרובע. גם ביתר חלקי הארץ סייעו מאות ילדים ללוחמים הישראלים במלחמת העצמאות.

עריכה | תבנית | שיחה

132

אירוע יוצא דופן הביא את הרב והפוסק יהושע לייב דיסקין (המהרי"ל דיסקין) לעזוב את משרת הרבנות בבריסק ולעלות לארץ ישראל. אישה צעירה בבריסק תבעה גט מבעלה, והלה הסכים בתנאי שתשלם לו סכום כסף גדול כ"פיצוי" ותפקיד את הסכום אצל המהרי"ל. הגט ניתן, אך אשת הרב, שזעמה על הסחיטה, החזירה לאישה את הכסף. הבעל הגרוש תבע את המהרי"ל אצל השלטונות, והוא נאסר באשמת מעילה. מה שהציל אותו משליחה לעבודת פרך בסיביר היה שוחד גדול לסוהרים, שבזכותו ברח עם אשתו מרוסיה בשנת ה'תרל"ז (1877), והשתקע בירושלים, שם הפך למנהיג עדת הפרושים, והנהיג חרם נגד המשכילים והמחדשים.

עריכה | תבנית | שיחה

133

בשנת 1932, מלונאי ירושלמי הקים לעצמו, בשכונת קטמון הישנה, וילה, שידועה כיום כבית מילקן. אולם קשיים כלכליים אילצו את המלונאי למכור את הווילה. הסתפקות במכירת חלקים מהמגרש הגדול של הווילה, לא הייתה אפשרית, כי הבניין ישב בדיוק במרכז המגרש, ולא הותיר מספיק מקום לבנות שום בניין נוסף לצדו. השכרת הבניין הקטן לא הניבה רווח מספק, ועריכת שינוי בניין כה יפה, שכעבור כמה עשורים הוכרז כבניין לשימור, לא באה בחשבון. גם קוני הווילה נתקלו באותן בעיות, ומכרו אותה לאזרח גרמניה, שממנו היא הוחרמה במלחמת העולם השנייה, ובהמשך היא עברה לידי מדינת ישראל, כחלק מהסכם השילומים. המדינה השכירה את המבנה לשגרירות אורוגווי. אלא שבשנת 1980, השגרירות עברה לגוש דן, כתגובה לחקיקת חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל. המבנה נותר ריק עד שבשנת 1990 הוא נמכר לתאגיד, שבעזרת טכנולוגיה נדירת שימוש, הזיז אותו 16 מטרים הצידה, והקים לצדו בניין נוסף.

עריכה | תבנית | שיחה

134

עד אמצע המאה ה-19 השתרעה ירושלים על השטח שבין חומות העיר העתיקה בלבד. שהייה מחוץ לחומות, בייחוד בלילה, הייתה מסוכנת בשל כנופיות שודדים, שהפילו חיתתן על האזור. בשלהי התקופה העות'מאנית הגיעה הצפיפות בירושלים העות'מאנית לממדים בלתי נסבלים, מבחינת איכות החיים ובריאות הציבור. עם השיפור בתחבורה הבין לאומית, מספר הצליינים השנתי שהגיעו לעיר, עלה גם הוא. כדי להלין אותם, אחד המתחמים הראשונים שנבנו בתהליך היציאה מהחומות היה מגרש הרוסים, בשנת 1860. סביבו נבנתה חומה משלו, שנכון לשנת 2023, שני מבני שעריה והחלק הצפון מזרחי שלה עדיין קיימים. אולם כשמספר הצליינים הרוסים הגיע ל-2000 לשנה, גם מתחם זה הפך צפוף מדי, ובשנת 1892 נבנתה לצדו חצר סרגיי, במעין יציאה מן החומות של מתחם, שבעצמו יצא מהחומות.


שרידי השערים

עריכה | תבנית | שיחה

135

ישיבת "עטרת ירושלים", שאחדים מאברכה נרצחו ונפצעו באירועי טרור שונים, פועלת משנת 1983 ברובע המוסלמי, באותו מבנה, בו עד 1947 פעלה ישיבת "תורת חיים", שהשתקמה שוב ושוב מפוגרומים. יתכן, שמלבד זמינות המבנה למפגעים, הייתה עוינות ספציפית כלפי "תורת חיים", כי היא גייסה תרומות בעזרת תצלום מסגד כיפת הסלע, שעליו ציור מגן דוד. תצלום זה שימש ככלי התעמולה האנטי ציוני העיקרי של המועצה המוסלמית העליונה. אולם לא כל הערבים השתכנעו מתעמולה זו. לאחר איחוד ירושלים במלחמת ששת הימים, נתן השָכן הערבי של בניין הישיבה, לקצין צה"ל, חיים הרצוג, את המפתח לחדר הסודי, בו החביא את כל כלי הישיבה, שנחשבו לבזוזים: ארון הקודש, הבימה, לוחות הזיכרון, שולחנות הלימוד, ואלפי עותקים של כתבי קודש וספרות תורנית.

עריכה | תבנית | שיחה

136

הקשת המרכזית, קשת אקה הומו, כיום מעל רחוב ויה דולורוזה. גשר מעל רחוב צר. על הגשר כולו מצוי מבנה עם שני חלונות. — הקשת המרכזית, קשת אקה הומו, כיום מעל רחוב ויה דולורוזה

כמהנדס העיר ירושלים בימי המנדט הבריטי, ומהנדס העיר מזרח ירושלים, מטעם ממלכת ירדן, הנרי קנדל דאג להרוס כל מבנה, הצמוד לצידה החיצוני של חומת ירושלים. אלמלא מדיניותו זו, יתכן שהחומה, שהיא אחד מסמלי העיר, הייתה נסתרת ולא מוכרת כמו חלקו הצפוני של הכותל המערבי וכמו שער הניצחון של ירושלים. קשת אקה הומו, שמשמשת כגשר מעל רחוב דרך היסורים, שבעיר העתיקה, היא החלק האמצעי של שער ניצחון, כמו שער טיטוס ושער הניצחון בפריז. קשת נוספת של אותו שער נמצאת בתוך המנזר הסמוך.

עריכה | תבנית | שיחה

137

ב-1930 מצא הזואולוג פרופ' ישראל אהרוני, במהלך מסע למדבר הסורי, נקבה של אוגר זהוב עם גוריה, והביאם למעבדה באוניברסיטה העברית בירושלים. האוגרים וצאצאיהם שימשו כחיות מעבדה במחקריו של פרופ' שאול אדלר, ומגרעין רבייה זה נפוצו אוגרים ממין זה לאוניברסיטאות ברחבי העולם ושימשו למחקרים רבים. כיום, כמעט כל האוגרים הזהובים המבויתים הם צאצאי אותם אוגרים שמצא ישראל אהרוני.

עריכה | תבנית | שיחה

138

בשכונת רחביה, בירושלים, יש בית נאה, שחזיתו הפונה לרחוב אוסישקין מעוצבת בארכיטקטורה הים-תיכונית, אך חזיתו הפונה לשדרות בן-מיימון מעוצבת בסגנון הבין-לאומי. בית זה (כמו בתים בודדים נוספים בקרבתו) אינו מצופה אבן, בניגוד לרוב המוחץ של בתי העיר, ובניגוד לחוקי העזר עירוניים. זאת משום, שהוא נבנה בעת שביתת מחצבות. כאשר מדינת ישראל חיפשה, לראשונה, דירת שרד עבור ראש הממשלה, התנגד בן-גוריון לרעיון הפיכת בית ערבי נטוש למעונו. לכן המדינה הפקיעה עבורו את הבית בפינת אוסישקין בן-מימון, מאלמנת בכיר ממנגנון המנדט הבריטי, שנהרג בידי האצ"ל. גם המטבח המפורסם של גולדה, שהפך למושג בפוליטיקה, היה בבית זה. אולם מאז שנת 2014 הבית מכיל מוזיאון להנצחת אחד מדייריו בלבד - לוי אשכול.

עריכה | תבנית | שיחה

139

באמצע שנות החמישים של המאה ה-18 חתמו רבני ירושלים על תקנה בה קבעו שבחורים רווקים מעל גיל 20 מגורשים מהעיר, ועליהם לעזוב את העיר תוך ארבעה חודשים. לפקידי העיר ניתן האישור לרדוף את הרווקים "עד חורמה". התקנה הייתה בעלת תוקף רשמי, ואישים דוגמת משה חגיז ואריה ליב פרומקין אכן גורשו מהעיר בגללה. סיבת התקנה הייתה ככל הנראה מטעמי צניעות, אך הראשון לציון הרב רפאל מיוחס מהחותמים על התקנה כתב שסיבת התקנה היא ריבוי אוכלוסין וחשש לפיצוץ בין הציבור הערבי והיהודי. התקנה נעלמה לאיטה במהלך השנים, אך מדי פעם נשמעות קריאות לחדש אותה.

עריכה | תבנית | שיחה

140

עם עליית הנאצים לשלטון, הצליח זלמן שוקן למלט כמעט את כל אוסף ספריו מברלין, והקים את ספריית שוקן, בירושלים. היסטוריונים ופילוסופים קיבלו מלגות כדי לעיין באלפי התמלילים העתיקים שבה, ומלומדים מפורסמים הרצו בה. גרשם שלום, שהיו לו 25 אלף ספרי יהדות משל עצמו, נהג לבקר בספרייה כדי ללמוד מכתבי היד הנדירים בה, על יהדות. שוקן סירב להצעת האוניברסיטה העברית לקבלת תואר דוקטור לשם כבוד בזכות מפעלו זה, בתנאי שיתרום לה את ספריו. בסופו של דבר, מכרו יורשיו חלק ניכר מאוצרות הספרייה, בגרמניה^[1], ואת יתרתה, עם הבניין שבו שכנה, העניקו לבית מדרש קונסרבטיבי. וזה ממשיך להציגה לציבור, תחת מגבלות מאבטחי מעון ראש הממשלה הסמוך.

עריכה | תבנית | שיחה

141

בשנת 1966 כיכב יהורם גאון במחזמר המצליח "קזבלן", על אודות עולה מקופח ממרוקו. בעקבות זאת אחיו והוא רצו להכיר לציבור גם רבדים אחרים מתרבות עדות המזרח. הם לקחו שירים מ"ספר הרומנסות" ו"האנתולוגיה לחזנות ספרדית", שליקט יצחק לוי, וקטעי קישור, שכתב הפוליטיקאי יצחק נבון, והעלו מופע בשם "רומנסרו ספרדי". איש התיאטרון, יעקב אגמון, ביקש מנבון לעבד את קטעי הקישור למחזה של ממש. ובכדי שנבון יוכל להתרכז במשימה, אגמון העמיד לרשותו את דירתו בכפר האמנים, עין הוד. כאשר נבון התקשה בחיבור המחזה, הוא ביקש את עצתו של נתן אלתרמן, שאמר לו "קראתי כמה סיפורים שכתבת, והם טובים... אין סיבה שמה שתכתוב במחזה, לא יהיה טוב." כך נבון המעודד כתב על ילדותו, בשכונת אהל משה, בירושלים, את אחד המופעים המצליחים בישראל, "בוסתן ספרדי".

עריכה | תבנית | שיחה

142

-