לדלג לתוכן

ג'ימי קרטר

עריכת הקישורים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פירוש נוסף ערך זה עוסק בנשיא ארצות הברית ה-39. אם התכוונתם לשחקן האנגלי, ראו ג'ים קרטר.
ג'ימי קרטר
Jimmy Carter
ג'ימי קרטר, 1977
ג'ימי קרטר, 1977
לידה 1 באוקטובר 1924 (בן 100)
פליינס, ג'ורג'יה, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה James Earl Carter Jr. עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
השכלה
מפלגה המפלגה הדמוקרטית
בן או בת זוג רוזלין קרטר (7 ביולי 1946–19 בנובמבר 2023) עריכת הנתון בוויקינתונים
נשיא ארצות הברית ה־39
20 בינואר 1977 – 20 בינואר 1981
(4 שנים)
סגן נשיא ארצות הברית וולטר מונדייל
מושל ג'ורג'יה ה־76
12 בינואר 1971 – 14 בינואר 1975
(4 שנים)
חבר הסנאט של ג'ורג'יה
14 בינואר 1963 – 9 בינואר 1967
(4 שנים)
→ ג'יימס ג'קסון
ג'וזייה טטנל ←
פרסים והוקרה
פרס נובל לשלום (2002)
לפרסים נוספים ראו: פרסים והוקרה
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ג'יימס ארל "ג'ימי" קרטר הבן (באנגלית: .James Earl "Jimmy" Carter Jr; נולד ב-1 באוקטובר 1924) הוא פוליטיקאי אמריקאי, שכיהן כנשיאהּ ה-39 של ארצות הברית בין השנים 1977–1981. לפני נשיאותו כיהן כמושל מדינת ג'ורג'יה ה-76 בין 1971 ל-1975, אחרי שתי כהונות בסנאט של ג'ורג'יה בין 1963 ל-1967. מאז עזיבתו את הבית הלבן היה פעיל בקידום זכויות אדם, הקים את מרכז קרטר וזכה בפרס נובל לשלום בשנת 2002 על הקמת מוסד זה.

קרטר למד באקדמיה הימית האמריקאית ושירת בצוללת בצי האמריקאי. לאחר מות אביו ב-1953 ניהל את העסקים המשפחתיים של גידול בוטנים בג'ורג'יה. ההפרדה הגזעית בתקופתו ועליית התנועה לזכויות האזרח הובילה אותו להפוך לפעיל המפלגה הדמוקרטית. בין 1963 ל-1967 כיהן בסנאט של ג'ורג'יה, וב-1970 נבחר למושל המדינה, כשהוא מקדם מצע שהתנגד להפרדה הגזעית ותמך בהעדפה מתקנת. ב-1976 נבחר לתפקיד המועמד הדמוקרטי לנשיאות ונכנס למרוץ כמועמד "סוס שחור". בבחירות הנשיאותיות ניצח קרטר את הנשיא הרפובליקני המכהן ג'רלד פורד, במערכת בחירות צמודה.

קרטר העניק חנינה לכל משתמטי מלחמת וייטנאם. במהלך כהונתו הוקמו שתי מחלקות בקבינט: מחלקת האנרגיה ומחלקת החינוך. בתחום האנרגיה נקט מדיניות שכללה שימור סביבתי, בקרה על מחירי הדלק וניסיון להפיק דלק חדש. בתחום יחסי החוץ יזם והשתתף בהסכמי קמפ דייוויד, הסכמים בנושאי תעלת פנמה, הסכם סאל"ט 2, והחזרת אזור תעלת פנמה לפנמה. קרטר ביטל את מדיניות הדטאנט של קודמיו והוביל להחרפה במלחמה הקרה. בתחום הכלכלי סבלה כלכלת ארצות הברית בתקופת כהונתו מסטגפלציה. במחצית השנייה של כהונתו התמודד קרטר עם המהפכה האיראנית ומשבר בני הערובה באיראן, אשר התרחש בין 1979 ל-1981, משבר הנפט ב-1979, תאונת אי שלושת המילין והפלישה הסובייטית לאפגניסטן. בתגובה לפלישה הוביל חרם על אולימפיאדת 1980 במוסקבה. ב-1980 נחל הפסד בבחירות הכלליות למועמד הרפובליקני רונלד רייגן, שניצח ברוב מוחץ.

הוא הקים את מרכז קרטר ב-1982 למען קידום זכויות אדם. הוא נסע רבות כדי לתווך בין צדדים בעימותים, לפקח על בחירות, ולקדם מניעת מחלות במדינות המתפתחות. בנוסף כתב כמה ספרים. קרטר נחשב למבקר גדול של מדיניותה של ישראל במהלך הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ותומך בפתרון שתי המדינות.

ראשית חייו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ג'ימי קרטר (בגיל 13 לערך), עם כלבו, בוזו, 1937

קרטר נולד בעיירה הקטנה והמתפתחת פליינס, ג'ורג'יה, ב-1 באוקטובר 1924, בבית חולים בו עבדה אימו כאחות. הוא הנשיא הראשון שנולד בבית חולים. קרטר נולד כבן הבכור למשפחה חקלאית בת ארבעה ילדים. הוא צאצא של תומאס קרטר, מהגר אנגלי שהתיישב בווירג'יניה ב-1635. הוא היה בנם של ג'יימס האב ושל ליליאן גורדי קרטר. משפחת קרטר התגוררה בג'ורג'יה במשך שנים. קרטר הוא גם צאצא של תומאס קורנל (אנ'), ולכן קשור משפחתית גם לריצ'רד ניקסון ולביל גייטס.[1]

אביו היה בעל חנות, ושירת בצבא האמריקאי במלחמת העולם הראשונה.[2] המשפחה עברה כמה בתים במהלך ילדותו של קרטר. הם התיישבו באזורי עוני לצד משפחות של אפרו-אמריקאים. אימו עבדה שעות רבות. אביו תמך בהפרדה גזעית אך התיר לבנו להתחבר עם ילדים אפרו-אמריקאים. קרטר קיבל חלק משטח החווה של אביו ומכר בוטנים. קרטר למד בתיכון בפליינס בין 1937 ל-1941.[3] עקב השפל הגדול האזורים נפגעו קשות ובתקופת הניו דיל החל אביו של קרטר להיות מעורב בפוליטיקה. קרטר נחשב לתלמיד טוב שאהב לקרוא. הוא שיחק כדורסל והצטרף לאיגוד החקלאים.

קריירה בצי ופעילות חקלאית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
הנשיא קרטר והאדמירל היימן ריקובר (מימין) בצוללת ב-1977

ב-1941 החל קרטר ללמוד במכללה מקומית, והיה הראשון במשפחתו שרכש השכלה גבוהה. קרטר, שחבר בכנסייה הבפטיסטית, גילה מגיל צעיר מחויבות אישית עמוקה לנצרות. כעבור שנה עבר ללמוד במכון הטכנולוגי של ג'ורג'יה, ומשם המשיך ללימודים באקדמיה הימית באנאפוליס, מרילנד. באקדמיה הימית היה קרטר סטודנט מצטיין, אך מאידך גם ביישן – בניגוד לתדמית האגרסיבית של בוגרי בית הספר הצבאי. עם תום לימודיו ב-1946 נישא לרוזלין סמית, חברתה של אחותו אותה הכיר במהלך לימודיו, ולזוג ארבעה ילדים.[4] הוא גם היה חבר בנבחרת הפוטבול של הצי.[5] קרטר סיים במקום ה-60 מתוך 820 תלמידים בכיתתו השנתית עם תואר ראשון במדעים, בדרגת סגן משנה.[6] לאחר מכן, באותה השנה, החל את שירותו הצבאי הסדיר, וגויס לצי הצוללות ושירת כצוללן.[7] בעת שירותו הוצב בצוללות רבות ברחבי המדינה, ובין השנים 1946–1953 חי באופן זמני עם רוזלין בווירג'יניה, בהוואי, בקליפורניה, בקונטיקט ובניו יורק. ב-1952 קודם לדרגת לוטננט.[8]

ב-1952, החל קרטר לימודי פיזיקה גרעינית בוושינגטון, בניסיון להצטרף לתוכנית הצוללות הגרעיניות בפיקוד היימן ריקובר. קרטר טען שריקובר היה האדם שהשפיע עליו יותר מכל אדם אחר פרט להוריו.[9] קרטר הצטרף לצוות שעסק בפיתוח צוללות גרעיניות ופיקד על צוותים בהן. ב-1952 קרתה תאונה שבמהלכה התפוצץ כור ניסיוני בקנדה ונהרס.[10] קרטר פיקד על צוות הטכנאים שפעל למען סגירת הכור.[11] לימים טען שהתקרית הובילה אותו, כנשיא, לעצור את פיתוחה של פצצת נייטרון.[12] במאי 1953 מת אביו של קרטר. לכן השתחרר קרטר מהשירות הסדיר וירש את חוות גידול הבוטנים המשפחתית בעיירת הולדתו בג'ורג'יה. ההחלטה הייתה קשה, בעיקר בגלל הלחץ מצד רוזלין, שתיארה זאת כ"צעד אחורה". קרטר מאס בנוקשות הצבאית והחליט ללכת בעקבות אביו. הוא שוחרר מהשירות ב-9 באוקטובר 1953.[13][14] הוא היה חבר שירות המילואים הלא פעיל עד ל-1961, ושוחרר בדרגת סגן.[15] בשירותו הצבאי זכה לסדרת אותות.[16]

אביו של קרטר היה איש עשיר, וגם נבחר לבית הנבחרים של ג'ורג'יה זמן מועט לפני מותו. אולם בין שמיטת החובות שערך וחלוקת עושרו בין היורשים, ירש קרטר מעט מאוד הון. במשך שנה, גרו ג'ימי, רוזלין ושלושת בניהם בדיור ציבורי. קרטר ביקש להרחיב את חוות הבוטנים של אביו. בשנתו הראשונה היבול נפגע מבצורת והוא לקח כמה הלוואות. הוא למד חקלאות ורוזלין למדה הנהלת חשבונות. אף על פי שהם בקושי הצליחו להחזיר את ההוצאות בשנתם הראשונה, והעסק הצליח.[17][18]

תחילת הקריירה הפוליטית (1962–1971)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המתח הגזעני בפליינס עלה ב-1954, בעקבות החלטת בית המשפט העליון של ארצות הברית בפסק דין בראון נגד מועצת החינוך.[19] קרטר תמך בעירוב גזעי ובסובלנות - פעם אף הוחרם לאחר שסירב להצטרף לאיגוד גזעני – אולם באותה העת סירב להצהיר על עמדתו. ב-1961 הוא היה חבר בולט בקהילה ובכנסייה הבפטיסטית, וחבר בוועד בית הספר המקומי, והחל לנאום בזכות עירוב גזעי.[20] ב-1962, התפנה מושב בסנאט של מדינת ג'ורג'יה בגלל ארגון מחדש של המחוזות. קרטר הכריז על התמודדותו חמישה עשר ימים לפני הבחירות. רוזלין, שהצטיינה בארגון פוליטי, סייעה לו. תחילה הפסיד, אך לאחר שהתגלו אי סדרים בהצבעה נערכה ספירה מחודשת[21] – ונבחר לסנאט שם כיהן במשך שתי קדנציות בשנים 1963–1967.[22]

התנועה לזכויות האזרח החלה במאבקה במהלך כהונתו של קרטר. משפחתו תמכה בנשיא ג'ון פיצג'רלד קנדי. ב-1962, העיר אמריקוס הייתה מלאה בעוינות כלפי השחורים,[23] והאווירה נגד המפגינים השחורים הייתה עוינת. קרטר נמנע מלהגיב בנושא כדי לא לפגוע בשותפיו שתמכו בהפרדה גזעית. הוא התנגד להתניית זכות הצבעה בידיעת קרוא וכתוב, והתנגד לשינוי בחוקת ג'ורג'יה שסבר שנועד לכפייה דתית.[24] עם רצח קנדי, הודיע קרטר שמדובר במכה הקשה ביותר שספג מאז מות אביו.[25]

קרטר היה מחוקק פורה מאוד ולמד קריאה מהירה כדי לעמוד בעומס. בתוך שנתיים היה לחבר בוועדה הדמוקרטית המקומית, ושינה את חוקי המפלגה במדינה. הוא מונה ליושב ראש הוועדה לפיתוח מערב-מרכז ג'ורג'יה. עם היבחרו של בו קאלווי לבית הנבחרים בנובמבר 1964, ניסה קרטר להדיח אותו. קרטר וקאלווי הרפובליקני התעמתו בנושאי חינוך רבים. קרטר נבחר שוב באותה השנה. הוא עמד בראש ועדת החינוך, וגם ניהל את ועדת התקציב לקראת סוף כהונתו. הוא היה אחראי לחוק שהרחיב את המימון לחינוך. הוא הגביר את קצב עבודתו ונאם רבות כדי להגביר את נוכחותו. ביום האחרון לכהונתו, הכריז שינסה להתמודד לקונגרס.[26]

באמצע מאי, הופתע קרטר כשבו קאלווי החליט לא להתמודד על מושבו בקונגרס אלא לרוץ לתפקיד מושל ג'ורג'יה. הדמוקרטים לא רצו לאבד את תפקיד המושל, בו החזיקו מאז תקופת השיקום. קרטר החליט להתמודד. באותה שנה, בעת הכנתו לשאת נאום, דיווח קרטר לעיתונות כי ראה עצם בלתי מזוהה, ובשנת 1973 דיווח על התקרית באופן רשמי לרשויות, אך סבר לבסוף כי לא ראה חוצנים. בבחירות המקדימות במפלגה הדמוקרטית, ניסה קרטר להציג את עצמו כאלטרנטיבה מתונה מול השמרנים והליברלים. הוא אמנם הפסיד, אבל הצליח להשיג מספיק קולות כדי לאלץ סיבוב שני. מי שנבחר היה לבסוף לסטר מאדוקס שתמך בהפרדה גזעית. קרטר חזר לעסקי החקלאות ותכנן כיצד יתמודד בשנית ב-1970. קרטר התקרב לנצרות באותה התקופה, ובהשפעת ריינהולד ניבור הכריז על לידתו מחדש. בתו הצעירה איימי נולדה ב-19 באוקטובר 1967.[27][28]

המושל הליברלי לשעבר, קארל סנדרס, היה יריבו של קרטר בבחירות המקדימות ב-1970. קרטר ניסה להיות מתון יותר הפעם, והשתמש בעיקר במידע ובניתוח סטטיסטי. בשל הסקרים, הוא פנה לקול השמרני. הוא מיצב את עצמו כפופוליסט, ותקף את סנדרס על עושרו. הוא טען שסנדרס היה מושחת, הצהרה שלא הצליח לגבות.[29][30] במהלך המירוץ הביע עמדות התומכות בג'ורג' וולאס – המושל השנוי במחלוקת של אלבמה, והבטיח לקדם תומכים בהפרדה גזעית (על אף שניסה להשיג גם את קולות השחורים). בספטמבר, הוביל קרטר על סנדרס בסיבוב הראשון עם 49% מהקולות מול 38%, מה שהוביל לסיבוב שני. למרות תמיכתו בזכויות האזרח, ביקר מטה קרטר את סנדרס על תמיכתו במרטין לותר קינג. קרטר השיג 60% מהקולות - ו-7% מקולות השחורים - ונבחר בבחירות הכלליות. סנאטורים מקומיים שחורים טענו שקרטר ניהל את מסע הבחירות בצורה כזאת כיוון שהבין שלא יוכל לנצח ללא גזענות.[29]

מושל ג'ורג'יה (1971–1975)

[עריכת קוד מקור | עריכה]
דיוקנו של קרטר כמושל

קרטר הושבע לתפקיד מושל ג'ורג'יה ה-76 במספר ב-12 בינואר 1971. בנאום השבעתו לתפקיד הפתיע קרטר את הציבור, והצהיר כי תם זמנה של ההפרדה הגזעית.[31] הקהל נדהם מהשינוי הפתאומי בדבריו של קרטר, ותומכי ההפרדה הגזעית חשו נבגדים. סגנו של קרטר היה לסטר מאדוקס, המושל לשעבר. השניים התעמתו רבות במהלך הכהונה של קרטר.[32] קרטר סירב למנות מינויים פוליטיים, נגד עמדתה של המועצה המחוקקת.[33][34] במהלך כהונתו ערך רפורמה מנהלית נרחבת בממשל, שכללה ביטול משרות רבות, והנהיג מדיניות של שקיפות ופתיחת דיוני הממשל לציבור. הוא תמך בהרחבת סמכותו, ותמך בשינוי המבנה התקציבי של המחלקות, תוך ביטול התקציב ההמשכי והחלפתו בתקצוב על בסיס אפס, וגם הקים ועדה לבחירת שופטים.[33] רק לאחר מאבק במועצה המחוקקת הצליחה להעביר את התוכנית.[35] התוכנית מיזגה בין שלוש מאות סוכנויות לעשרים ושתיים - מעשה שהדגיש במהלך ריצתו לנשיאות - אם כי לא בטוח שהצעד חסך כסף.[36]

ב-13 בינואר 1972, ביקש קרטר מהמועצה לממן תוכנית לרפורמה בבתי הכלא, לתוכנית פיתוח לילדים והעלאת משכורת לעובדי מדינה.[37] ב-1 במרץ 1972, הודיע שיכנס את האספה הכללית אם מחלקת המשפטים תבטל את המינויים שמינה.[38] ב-20 באפריל, הודיע על כינוס האספה לצורך רפורמה בהליך בחירת השופטים.[39] באפריל 1972, נסע לאמריקה הלטינית כדי לבדוק אפשרות לחתימה על הסכם סחר. קרטר פעל לקדם העדפה מתקנת. הוא הרחיב את מספר עובדי המדינה, השופטים וחברי המועצות השחורים. הוא שכר אישה שחורה שתייעץ לו בכך.[40] כמושל הציב את תמונתו של מרטין לותר קינג בבניין בית המחוקקים של המדינה, למרות הטרדות מצד הקו קלוקס קלאן.[41] ב-31 בינואר 1973, הודיע שהוא תומך בתיקון חוקתי שימנע שילוב גזעי באוטובוסים.[42] קרטר תמך בהחלטה נגד שילוב גזעי באוטובוסים שהציע ג'ורג' וולאס בוועידת המושלים,[40] שהתרחשה בג'ורג'יה.

לאחר שבית המשפט העליון ביטל את עונש המוות בג'ורג'יה, תמך בהחזרת עונש המוות. הוא חתם על חוק בנושא. לאחר מכן התחרט על כך.[43] קרטר ניסה לבצע רפורמות להרחבת המימון לאזורים העניים בג'ורג'יה, להקמת מרכזים קהילתיים לילדים עם מגבלות ולתוכניות חינוכיות לאסירים. הוא התגאה בתוכנית מינוי השופטים שלו, שטיהרה את בית המשפט מהשפעה פוליטית.[44][45] באחת מהחלטותיו השנויות במחלוקת,[46] הטיל וטו על תוכנית לבניית סכר בג'ורג'יה. הוא טען שמזלזלים בעלות התוכנית ובהשפעתה על החיים באזור, מה שהוביל להתעניינות פעילי איכות הסביבה.[41] לאחר שהואשם סגן בצבא באחריות לטבח מי ליי, נמנע קרטר מלהתייחס לכך, והציע במקום שבוע בו כל התושבים ייסעו עם אורות דלוקים בתמיכה בצבא.[47] קרטר פעל גם בתחום איכות הסביבה, להרחבת אזורים מוגנים ולהגנה על הנהרות. כמו כן קידם החמרת ענישה על עברות סמים.

קרטר קיווה לרוץ לנשיאות, והתחיל להופיע יותר באירועים פוליטיים. הוא היה ציר בוועידה הדמוקרטית הלאומית ב-1972, במהלכה נבחר הסנאטור הליברל ג'ורג' מקגוורן כמועמד המפלגה לנשיאות. קרטר ניסה, ללא הצלחה, להתמנות לסגנו של מקגוורן דרך שיתוף פעולה עם השמרנים הדמוקרטים (לצורך איזון המועמדות בקלפי בריצה משותפת של ליברל ושמרן)[48] לאחר הפסדו של מקגוורן בנובמבר 1972, החל קרטר להיפגש עם מטה הבחירות שלו. הוא החליט לנסות להתמודד. כדי לחזק את מעמדו ניסה להתמודד לראשות איגוד המושלים. הוא נבחר לוועד השלישייה בהמלצת דייוויד רוקפלר.[49] במאי 1973, הזהיר את המפלגה הדמוקרטית מלהפוך את נושא פרשת ווטרגייט לעניין פוליטי,[50] והוא ייחס אותה לכך שהנשיא ריצ'רד ניקסון לא הפגין שקיפות בקבלת החלטות.[51] על פי חוקי ג'ורג'יה מנוע המושל מלכהן שתי כהונות רצופות, וקרטר סיים את תפקידו בתחילת 1975, כשהדמוקרט ג'ורג' באזבי יורש את מקומו כמושל המדינה.

הבחירות לנשיאות 1976

[עריכת קוד מקור | עריכה]
עמוד ראשי
 ראו גם – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1976
המפה האלקטורלית בבחירות 1976. המדינות בכחול הצביעו לקרטר ואלו שבאדום הצביעו לפורד

ב-12 בדצמבר 1974, הכריז באופן רשמי על ריצתו למועמדות מטעם המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ארצות הברית. בתחילת המירוץ היה קרטר דמות שולית – מושל לא מוכר ממדינה בינונית בדרום, שלא מעורה בפוליטיקה המפלגתית ברמה הלאומית. הוא נחשב למועמד ללא סיכוי, בעיקר כיוון שרק שני אחוזים מהציבור הכירו אותו. ב-26 בינואר 1976, חשף סקר שרק ארבעה אחוזים מהדמוקרטים העדיפו אותו על פני מועמדים אחרים. עד מרץ 1976, הוא הפך למועמד המוביל, והוביל על הנשיא פורד בכמה אחוזים.[52] באווירה האנטי-ממסדית ששררה אחרי פרשת ווטרגייט הפכה האלמוניות של קרטר דווקא ליתרון, כיוון שהוא הציג את עצמו כאאוטסיידר פוליטי, שיוכל לנקות את האורוות ולארגן מחדש את הממשלה בוושינגטון. ביוני 1976 פרסם ספר כדי להציג את עצמו בפני הציבור.[53]

קרטר והנשיא ג'רלד פורד מתעמתים

מועמדותו קיבלה זריקת עידוד מניצחונות מוקדמים בבחירות המקדימות באיווה ובניו המפשייר. הוא התמקד באסטרטגיה כפולה: בדרום, שרובו תמך בג'ורג' וולאס, רץ כמועמד מקומי ומתון. כיוון שוולאס הוביל עליו, ערך קרטר מסע בחירות נמרץ. בצפון, ניסה קרטר למשוך את המצביעים הכפריים ואת הנוצרים השמרנים. היה לו מעט סיכוי לזכות ברוב מוחלט בכל המדינות. הוא נסע לשלושים ושבע מדינות ונאם מעל מאתיים נאומים לפני שהמועמדים האחרים הכריזו על התמודדותם.[54] הוא נחשב בתחילה למועמד אזורי, אך האסטרטגיה שלו הייתה יעילה ביותר, והוא התקרב למועמדות. התקשורת תמכה בקרטר ברובה.[55] במהלך המירוץ ענה בתשובה לשאלה של עיתונאי כי אנשים זכאים לשמור על "טהרה אתנית" של שכונתם.[56] התשובה עוררה סערה, והוא התנצל עליה רק כעבור כמה ימים, אולם בסופו של דבר ההערה לא פגעה במועמדותו.

עלון של קרטר מתקופת מערכת הבחירות

במהלך מסע הבחירות שלו הודיע קרטר על תמיכתו בהקמת סוכנות להגנת צרכנים,[57] בהקמת מחלקת חינוך,[58] בחתימת הסכם עם ברית המועצות שימנע שימוש בנשק גרעיני,[59] בהקטנת תקציב הביטחון,[60] בהעלאת מס לבעלי הכנסות גבוהות לצד הקטנת שיעור המס לבעלי הכנסות נמוכות ובינוניות,[61] בתיקון חוק הביטחון החברתי,[62] ובאיזון התקציב עד לסוף כהונתו.[63] ביולי 1976 זכה קרטר במועמדות המפלגה לנשיאות בוועידה שהתכנסה בניו יורק, וצירף אליו למירוץ כסגנו את הסנאטור ממינסוטה, וולטר מונדייל – איש האגף הליברלי במפלגה, שבניגוד לקרטר גם היה מעורה היטב בפוליטיקה הארצית.[64] בבחירות הכלליות התמודד קרטר כנגד הנשיא הרפובליקני המכהן ג'רלד פורד. את פורד רדפו רוחות ווטרגייט. אמנם הוא אישית לא היה מעורב בפרשה, אבל עם כניסתו לתפקיד העניק חנינה גורפת לריצ'רד ניקסון שפגעה קשות במוניטין הציבורי שלו. קרטר ופורד התעמתו שלוש פעמים במהלך הבחירות.[65] הייתה זאת הפעם הראשונה שהתרחש עימות בין מועמדים לנשיאות מאז 1960.[65][66]

במהלך מערכת הבחירות הוביל קרטר על פורד בעשרים אחוזים, אולם פורד צמצם את ההובלה של קרטר. בבחירות שהתקיימו ב-2 בנובמבר 1976 ניצח קרטר בתוצאה דחוקה של מעט יותר מ-50% מקולות המצביעים כנגד 48% לפורד.[67] קרטר זכה בקולות 297 אלקטורים, רובם מהדרום ומהחוף המזרחי הצפוני, יחד עם שלוש מדינות מהמערב התיכון – אוהיו, ויסקונסין ומינסוטה, שממנה הגיע סגנו וולטר מונדייל. זאת לעומת 240 אלקטורים לפורד. בכך היה קרטר הנשיא הראשון מ"הדרום העמוק" מאז מלחמת האזרחים. הדמוקרטים הצליחו במקביל להגדיל את הרוב שלהם בבית הנבחרים ובסנאט במסגרת הבחירות לקונגרס, כך שתנאי הפתיחה של קרטר בתור נשיא היו נוחים.

נשיאותו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כהונתו של קרטר החלה ב-20 בינואר 1977, כשהושבע לנשיאות. היא הסתיימה ב-20 בינואר 1981, לאחר שהפסיד בבחירות של 1980 לרונלד רייגן. קרטר ניסה להפוך את הממשלה ל"יעילה ובעלת חמלה", אולם באמצע משבר כלכלי שנגרם בשל משבר האנרגיה והסטגפלציה, התקשה בהשגת המטרות.[68] עם סוף כהונתו, הצליח קרטר להוביל לירידה מתונה בכלכלה ובגרעון, אולם המיתון המשיך.[68] קרטר הקים את מחלקת החינוך של ארצות הברית ואת מחלקת האנרגיה של ארצות הברית, ביסס מדיניות אנרגטית וניסה לבצע רפורמה בשירות לאזרח ובביטוח הלאומי.[68]

בנושאי חוץ הדגיש את נושאי זכויות האדם. הוא חתם על הסכם סאל"ט 2 עם ברית המועצות, ופעל למען הסכמי קמפ דייוויד. הוא העביר את תעלת פנמה לפנמה, תהליך שהסתיים ב-1999. בנוסף, הוא ביסס את היחסים הדיפלומטיים עם הרפובליקה העממית של סין וחתם על חוק שהגדיר את היחסים עם טאיוואן. בשנתו האחרונה בתפקיד, התרחשו כמה משברים, כולל ההשתלטות על השגרירות האמריקנית באיראן ולקיחת בני ערובה בשבי, ניסיון חילוץ כושל של בני הערובה, מחסור חמור בדלק, ופלישה סובייטית לאפגניסטן. ב-1980 הוא התמודד מול טד קנדי בתוך המפלגה הדמוקרטית, והפסיד בהפרש גדול לרייגן.

הנשיא קרטר ורוזלין קרטר הולכים בשדרות פנסילבניה במהלך טקס ההשבעה

בנאום השבעתו, טען קרטר שהעם האמריקני הבין שיותר אינו בהכרח טוב יותר, שגם לארצות הברית ישנן מגבלות, ושאי אפשר לפתור את כל הבעיות.[69] קרטר טען שיגביל את כוחו, ועוד ביום השבעתו צעד מהקפיטול אל הבית הלבן, בניגוד להנחיות המאבטחים. בימיו הראשונים בבית הלבן קיצץ בשליש את מספר העובדים, ביטל את המימון הממשלתי להסעות לחברי קבינט, ומכר את היאכטה הנשיאותית.[70] בנוסף קיים את הבטחתו, והעניק חנינה גורפת לכל משתמטי הגיוס ממלחמת וייטנאם.[71][72]

ממשל, קבינט ומינויים נוספים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – הקבינט של ארצות הברית בממשל ג'ימי קרטר

לאחר היבחרו, הציע קרטר את תפקיד ראש סגל הבית הלבן לשניים מיועציו, המילטון ג'ורדן וצ'ארלס קירבו, אולם שניהם סירבו. קרטר בחר לא למנות ראש סגל ונתן לחברי הקבינט גישה ישירה אליו.[73] למרות התנגדותו של קרטר לוושינגטון, רוב המינויים שלו היו דמוקרטים ששירתו בממשלים קודמים (בעיקר בממשלי קנדי וג'ונסון) או כאלו שהכיר מג'ורג'יה.[74] קרטר מינה את זביגנייב בז'ז'ינסקי לתפקיד היועץ לביטחון לאומי, והוא היה אחד מיועציו הקרובים של קרטר.[75] ב-1979, לאחר "נאום החולי", ביצע קרטר שינויים בקבינט, ומינה את ג'ורדן לראש הסגל שלו.[76]

קרטר מינה את רות ביידר גינסבורג לשופטת בבית המשפט הפדרלי לערעורים במחוז קולומביה.

קרטר הוא הנשיא היחיד שכיהן כהונה מלאה כנשיא, אולם מעולם לא מינה שופטים לבית המשפט העליון של ארצות הברית.[77] שניים מהשופטים שמינה לבתי המשפט לערעורים - סטיבן ברייר ורות ביידר גינסבורג - התמנו לבית המשפט העליון בתקופת ביל קלינטון. קרטר מינה חמישים ושישה שופטים לבית המשפט לערעורים, ועוד מאתיים ושלושה לבתי המשפט המחוזיים. בנוסף חווה משבר במינויים שלו, כששלושה ממועמדיו לבית המשפט הפדרלי לערעורים לא אושרו בידי ועדת המשפטים בסנאט (בעלת הרוב הדמוקרטי לפני תום כהונתו.

מדיניות פנים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
הנשיא קרטר בהדלקה הראשונה של החנוכייה הלאומית שבוושינגטון, 1979

יחסים עם הקונגרס, מיסוי ותקציב

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחום הפנים הישגיו של קרטר היו מעטים יחסית. קרטר ניהל את מסע הבחירות שלו כ"סוס שחור", וביקר לא רק את פורד אלא גם את הקונגרס הדמוקרטי. כנשיא, הוא המשיך בכך. סירובו להתפשר עם הקונגרס הובילו למערכת יחסים קשה איתו. לאחר הבחירות, דרש קרטר את הסמכות לארגן מחדש את הרשות המבצעת, ובכך הוביל לכעס מצד דמוקרטים מובילים ובראשם טיפ אוניל, יושב ראש בית הנבחרים. במהלך תקופת נשיאות ניקסון, העביר הקונגרס חוקים שצמצמו את סמכויותיו של הנשיא, ורוב חברי הקונגרס סירבו להחזיר את הסמכויות גם כשהנשיא היה דמוקרטי.[78] קרטר לא הסכים להחזיר טובות פוליטיות ולכן התקשה בהעברת המצע שלו.[79] כמה חודשים לאחר כניסתו לתפקיד, במחשבה שיש לו התמיכה של שבעים וארבעה חברי קונגרס, פרסם קרטר "רשימת חיסול" לפרויקטים ממשלתיים שטען שהיו בזבזניים. הוא טען שיטיל וטו על כל חוק שיתמוך בהם.[80] בתגובה, העביר הקונגרס חוק שמיזג כמה מהפרויקטים אליהם התנגד קרטר עם חוקים כלכליים בהם תמך. קרטר החליט לחתום על החוק, אולם הביקורת שהעביר על הפרויקטים הובילה לפגיעה בתמיכה בו בקונגרס.[81]

קרטר במשרדו, פברואר 1977

עם כניסתו לתפקיד, הציע קרטר חוק שייתן לכל אזרח זיכוי מס בשווי חמישים דולרים, יקצץ את המיסים לחברות בתשע מאות מיליון דולרים, ויגביר את ההשקעה בעבודות ציבוריות. הוא קיווה להימנע מאינפלציה בכך שיימנע מהעלאת ההוצאות הממשלתית, אולם התנגדותו להרחבת הסיוע הממשלתי הובילה להתקפות כלפיו מצד חברי מפלגתו.[82] קרטר גם קיווה לבצע רפורמה במערכת המס שתאפשר מיסוי פשוט יותר. הוא רצה וכשל בניסיונו להטיל מס רווח הון כמו מיסים רגילים, לחסל מקלטי מס, להגביל את ניכויי המס במקור, ולהעלות את הניכוי הסטנדרטי.[83] הגירעון התקציבי בתקופת קרטר נשאר בסביבות 70 מיליארד דולר, כמו לפני כניסתו לתפקיד, וירד מ-4% מהתוצר ל-2.5% בשנתו האחרונה בתפקיד.[84] החוב הלאומי עלה ב-280 מיליארד דולרים, ועלה מ-620 מיליארד דולרים בתחילת 1977 ל-900 מיליארד בסוף שנות השבעים.[85] מפני שהצמיחה הכלכלית השיגה את הגידול בחוב, יחס החוב-תוצר ירד במקצת, מ-33.6% בתחילת 1977 ל-31.8% בסוף 1980.

ביטוח בריאות ורווחה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרטר תמך ברפורמה במערכת הרווחה שתחסוך כסף ותעזור לסייע לנזקקים. ב-1977 סירב לתוכניות בריאותיות שכללו הרחבת הוצאות ובהמשך כשל בהעברת רפורמה לחיוב שכר מינימום בקונגרס. ב-1978, בתגובה ללחץ מצד חברי הקונגרס השחורים, הצליח קרטר להעביר בסנאט את חוק התעסוקה המלאה, אולם בגרסה מרוככת.[86] באפריל 1976, הציע קרטר רפורמה בביטוח הבריאות שתכלול את רוב הסעיפים בהצעת חוק דו מפלגתית, שתתמוך בביטוח בריאות ממלכתי, כפי שדרש הסנאטור טד קנדי.[87] אף על פי שלרוב האמריקנים היו ביטוחי בריאות דרך מדיקר, מדיקאייד או ביטוח פרטי, לעשרה אחוזים מהאוכלוסייה לא היה כיסוי רפואי ב-1977. קרטר דחה את הגשת החוק בגלל דאגה מהגירעון. המחלוקת הובילה לקרע בין קרטר לקנדי.[88]

ביוני 1979, הציע קרטר ביטוח בריאות מוגבל - חיוב המעסיקים לספק (ולשלם שבעים וחמישה אחוזים מהעלות של) ביטוח בריאות פרטי למקרים חריגים, בעיקר כיסוי לנשים בהריון ולילדים, הלאמת מדיקאייד והרחבתה לעניים ללא ילדים, והוספת כיסוי במקרים חריגים למדיקר.[89] בנושא בטיחות וגיהות בתעסוקה, התרחשה התקדמות מסוימת. ממשל קרטר הצליח לפשט את התקנים ולמנוע חשיפה לחומרים מסוכנים, ובנוסף הרחיב את המודעות לסביבת עבודה לא בטוחה. רוב הרפורמות בוטלו לבסוף בגלל התנגדות קשה.[90]

כלכלה: סטגפלציה, משבר האנרגיה ו"נאום החולי"

[עריכת קוד מקור | עריכה]
קרטר עוזב את אי שלושת המילין, 1 באפריל 1979

עם כניסתו לתפקיד, קרטר התמודד עם משבר האנרגיה. ייבוא הנפט עלה ב-65% מדי שנה מאז 1973.[91] ב-1973, במהלך כהונת ניקסון, החליט ארגון אופ"ק להקטין את אספקת הנפט לשוק העולמי, בשל נטישת תקן הזהב שהובילה לעליית ערך הדולר, ובשל תמיכת אמריקה בישראל במהלך מלחמת יום הכיפורים. הדבר הוביל למשבר אנרגיה, שהוביל לעלייה חדה במחירי הנפט ולאינפלציה שפגעה בצמיחה. ממשלת ארצות הברית הנהיגה פיקוח מחירים על דלק ועל נפט, מה שהוביל למחסור בדלק ולתורים ארוכים בתחנות הדלק. התורים הופסקו לאחר סיום פיקוח המחירים על דלק, אולם הפיקוח על הנפט נותר בעינו עד לכהונתו של רייגן. המשבר העמיק וקרטר טען שמדובר בסכנה למדינה,[92] מה שהוביל אותו לתכנן תוכנית לטיפול במצב.[93]

כל אזרח אמריקני צרך פי שניים דלק מאזרחי מדינות מפותחות אחרים. קרטר שאף להקטין את הצריכה.[91] הוא הצליח לשכנע את הקונגרס להקים את מחלקת האנרגיה של ארצות הברית למטרת שימור אנרגיה. עבור הצגת דוגמה אישית: על גג הבית הלבן הותקנו לוחות שמש לחימום המים, תנור עץ הותקן בחדר השינה, בחלק מהמחלקות הממשלתיות הופסקה אספקת המים החמים, וב-1979 ו-1980 לא הודלקו קישוטי חג המולד על מנת לחסוך בחשמל.

קרטר ביקש מהקונגרס להטיל פיקוח מחירים על אנרגיה, תרופות ומחירים לצרכן, אולם לא הצליח בכך.[94] הקונגרס כן אישר ב-1975 חוק שימור אנרגיה, שהסמיך את הנשיאים לבטל פיקוח מחירים על נפט שהופק בתוך המדינה. ביולי 1979 ביטל קרטר את הפיקוח על נפט אמריקני כדי להעלות את התפוקה.[95] ייבוא הנפט, שהגיע לשיא של 2.4 מיליארד חביות ב-1977 (חמישים אחוז מהתצרוכת), צנח בחצי עד ל-1983.[84]

ב-1979 וב-1980, החל קרטר תהליך של הסרת הפיקוח מתעשיית הנפט. הוא עשה זאת בכך שביטל בקרה ממשלתית על הפקת הנפט.[96] במהלך "נאום החולי" ביקש מהקונגרס להטיל מס על רווחים פתאומיים. אחת מהסיבות לכך הייתה ציפייתו שהסרת הפיקוח תוביל לעליית רווחים דרמטית בחברות הנפט.[96] החוק הוטל על חברות הנפט ב-1980, אולם בוטל ב-1988 עם ירידת המחירים.

ביולי 1979 הגיעה התמיכה בקרטר לשפל חסר תקדים. משבר האנרגיה שהחל באותה השנה הוביל אותו לנאום כמה נאומים בהם הטיף לעם האמריקני לחסוך באנרגיה. לאחר ארבעה נאומים, הוא חש שהציבור כבר לא מקשיב לו. לאחר מכן נסע אל אחוזת קמפ דייוויד. קרטר כינס בקמפ-דייוויד עשרות אנשים: מושלים, חברי קונגרס, מנהיגי עובדים, אנשי אקדמיה ואנשי דת, בשביל לשמוע את ביקורתם על ממשלו. רבים טענו שארצות הברית חווה משבר אמון, זאת לאחר רצח קנדי בשנות השישים, מלחמת וייטנאם ופרשת ווטרגייט.[97] ב-15 ביולי, אחרי תום הפסגה הזו, נשא קרטר לאומה נאום בו טען שיש משבר אמון חמור בקרב העם האמריקני. הנאום נודע כ"נאום החולי" (Malaise speech), זאת אף על פי שקרטר לא השתמש במונח בנאום.[98]

בנוסף להכרזה על צעדים לטיפול במשבר האנרגיה, ובמחסור בנפט, אותן ייחס לצריכת יתר, הוא חלק עם הציבור חלק מהביקורת שהופנתה כלפיו, ואף הטיף לעם האמריקאי על כך שבמקום להעריך את העבודה הקשה והאמונה, יותר מידי אנשים מעריכים את עצמם על פי הישגיהם החומריים. אף על פי שבתחילה התקבל הנאום יפה בציבור, וקרטר חווה עלייה בסקרים, לאחר מספר ימים התהפכה דעת הקהל,[99] והוא נתפס כהפגנה של פסימיות וחוסר מנהיגות. שלושה ימים לאחר הנאום, ביקש קרטר את התפטרותם של כל חברי הקבינט שלו, וחמישה מתוכם אכן התפטרו. קרטר מינה את המילטון ג'ורדן לראש הסגל שלו. הנאום והחלפת הקבינט התקבלו בזלזול מצד התקשורת.[91]

כהונתו של קרטר מחולקת לשתי תקופות כלכליות שוות באורכן. בשנתיים הראשונות לכהונתו, התרחשה התאוששות מהמיתון של אמצע העשור, במהלכו נפגעו ההשקעות והאבטלה עלתה על תשעה אחוזים.[84] בשנתיים האחרונות לכהונתו הייתה אינפלציה דו-ספרתית, שיעורי ריבית גבוהים,[100] מחסור חמור בנפט וצמיחה איטית.[101] התוצר צמח ב-3.4% בכל שנה (השיעור הממוצע לצמיחה)[102] וממשל קרטר יצר יותר עבודות במגזר הפרטי בכל חודש מאשר כל ממשל פרט לזה של קלינטון.[103]

כלכלת ארצות הברית, שצמחה בחמישה אחוזים ב-1976, צמחה בקצב דומה ב-1977 וב-1978.[102] האבטלה צנחה מ-7.5% בינואר 1977 ל-5.6% במאי 1979, ומעל תשעה מיליון משרות חדשות נוספו,[104] כשההכנסה החציונית למשק בית עולה בחמישה אחוזים.[105] ההתאוששות בהשקעות, שהחלה ב-1976, התעצמה גם כן. ההשקעה צמחה בשלושים אחוזים עד ל-1979, מכירות הבתים עלו בשליש ב-1978, והתפוקה ומכירות המכוניות עלו ב-15%. פרט לשיעור התחלות הבנייה, שהיה מעט מתחת לרמת השיא של 1972, כל התחומים הללו הגיעו לשיאם ב-1978 או ב-1979.[84]

משבר הנפט השני ב-1979 חיסל את הצמיחה, ושיעורי האינפלציה והריבית עלו, כשהם מחסלים את הצמיחה הכלכלית, יצירת המשרות וביטחון הצרכנים.[100] המדיניות המוניטרית המרחיבה אותה אימץ ויליאם מילר, יושב ראש הפדרל ריזרב, הובילה לאינפלציה גבוהה מלכתחילה,[106] כשהאינפלציה עולה מ-5.8% ב-1976 ל-7.7% ב-1978. הכפלת מחירי הנפט הגולמי בידי אופ"ק[107] הובילה לעליית האינפלציה לרמה דו-ספרתית, כשהיא מגיעה ל-11.3% ב-1979 ול-13.5% ב-1980.[84]

לאחר החלפת הקבינט באוגוסט 1979, מונה מילר לתפקיד מזכיר האוצר של ארצות הברית, ואילו פול וולקר מונה ליושב ראש מועצת הנגידים של הפדרל ריזרב.[108] וולקר הוביל מדיניות מוניטרית מצמצמת כנגד האינפלציה.[109] המדיניות אמנם זכתה להצלחה, אולם הובילה למיתון חמור ולעלייה באבטלה.[110] קרטר ניסה לקצץ בתקציב כדי לחסל את האינפלציה. האינפלציה ושיעורי הריבית הגיעו ל-18% בפברואר ובמרץ 1980.[111] ב-14 במרץ 1980 קרטר, לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה, להכריז על פיקוח על האשראי.[112]

מדיניות וולקר וקרטר הובילה למיתון חד באביב 1980.[113] קרטר הצליח להוביל לפיקוח על האשראי במאי, וביולי, ירד שיעור הריבית הממשלתית ל-11%,[114] כשהאינפלציה יורדת מתחת ל-13% לשארית השנה.[115] המיתון החד התרחש במהלך שנת בחירות, והוביל להפסד צורב.[94] כבר ברבעון הראשון של 1981, חזרו שיעורי התעסוקה ורמת התוצר לרמתם לפני המיתון.[102][104]

יוזמות אחרות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרטר ביצע מספר רב של פעולות לצורך שמירה על איכות הסביבה,[116][117] בתגובה למשבר האנרגיה ולזיהום האוויר, חתם קרטר על חוק האנרגיה הלאומי ועל חוק רגולציה למשאבי ציבור. מטרת חוקים אלו הייתה לעודד שימור אנרגיה ופיתוח מקורות אנרגיה טבעיים, כולל אנרגיה מתחדשת, כמו אנרגיית רוח ואנרגיה סולארית.[118] בנוסף התקין מערכת חימום סולארית על גג הבית הלבן ב-1979,[117] כדי לקדם את השימוש באנרגיה סולארית.[119]

ב-1977, חתם קרטר על חוק שהטיל פיקוח על כרייה שעלולה לפלוט חומרים מזהמים.[91] בדצמבר 1980 חתם על חוק שנועד להסדיר טיפול באתרים שנחשפו לחומרים מסוכנים. באותו חודש חתם על חוק שהקים רשויות פארקים לאומיות באלסקה, והקצה קרקעות ציבוריות לשירות היערות. החוק תרם 321,900 קילומטרים רבועים לקרקעות ציבוריות, ושליש מתוכן הוקצו לשמורת טבע באלסקה.

עם תחילת כהונתו, נשא ונתן קרטר עם הקונגרס כדי להקים מחלקת חינוך. באוקטובר 1979, חתם על חוק[120] שהקים את מחלקת החינוך של ארצות הברית.[121] בנוסף הרחיב את התוכניות החינוכיות לעוד 43,000 ילדים.[122] במהלך כהונתו, הוכפל אחוז ההשקעה בחינוך.[123]

חוק פיתוח הדיור והקהילה ב-1977 הביא מענקים לאזורי פיתוח, הרחיב את הסיוע לנכים ולקשישים, וביסס את חוק ההשקעה בקהילה של 1978,[124] שניסה למנוע מבנקים לסרב למתן אשראי לקהילות עניות.[125] חוק מ-1978 מנע אפליה נגד נשים בהריון.[126] חוק אחר מ-1978 הקציב סכומים להלוואות בריבית נמוכה לצורך התנעת עסקים.[127] שכר המינימום הורחב גם לחקלאים, וחוק מ-1978 הגביר את האכיפה נגד אפליה מטעמי גיל במגזר הפרטי.[128] בנוסף, בוטלה הדרישה לרכישת תלושי מזון, עבר חוק לסיוע למשפחות נזקקות עם עלויות החימום,[129] ובנוסף הונהג חוק לתעסוקת צעירים.[130]

ב-1978, עברו חוקים שהורידו את הרגולציה בענף התעופה האזרחית, בענף המשאיות, הרכבות, התקשורת והפיננסים.[131] קרטר חתם על חוק שתיקן את חוק הביטוח הלאומי, הגדיל את התשלום לביטוח לאומי והקטין את הקצבאות.[132] קרטר היה הנשיא הראשון שדיבר בנושא זכויות להט"ב.[133] הוא התנגד לחוק שדרש למנוע מהומוסקסואלים ומתומכיהם ללמד בבתי ספר ציבוריים. ממשלו היה הראשון שנפגש עם פעילים בנושא.[134] קרטר טען שהוא מתנגד לאפליה על בסיס העדפה מינית ושיש להגן בחוק על אנשים בעלי נטיות מיניות שונות.[135]

מדיניות החוץ

[עריכת קוד מקור | עריכה]

זכויות אדם

[עריכת קוד מקור | עריכה]
קרטר נפגש עם אוגוסטו פינושה, רודן צ'ילה, בוושינגטון, 6 בספטמבר 1977

נושאי החוץ בכלל, והמזרח התיכון בפרט, היו בעלי חשיבות גדולה בכהונתו של קרטר. קרטר התנגד לתורת הבלימה, המדיניות כלפי ברית המועצות. לקרטר לא היה ניסיון קודם בענייני חוץ, אולם בשל הרקע הדתי שלו הוא הביא עמו תפיסה שהדגישה את ענייני זכויות אדם וקידום השלום, ותחושת שליחות הדומה ברטוריקה שלה לזו של וודרו וילסון. זאת בניגוד לקודמיו, שהתעלמו מנושאי זכויות האדם בקרב משטרים שסייעו לארצות הברית. קרטר מינה את פעילת זכויות האזרח, פטרישיה דריאן, לסגנית מזכיר המדינה. בנוסף הפסיק קרטר את הסיוע לחמש מדינות מאמריקה הלטינית בשל הפרת זכויות אדם.[136] הממשל הפסיק את התמיכה באנסטסיו סומוסה דביילה בניקרגואה וסייע לממשלת חזית הסנדיניסטית שעלתה במקומו. עיתונאי שעונה במהלך המלחמה המלוכלכת בארגנטינה טען שמדיניות קרטר היא הסיבה לשיפור הדרגתי במצב זכויות האדם באזור, וטען שקרטר הוביל לעליית המודעות לנושא בארצות הברית.[137] כמו כן תמך בארגוני זכויות האדם בברית המועצות ואירח בבית הלבן דיסידנטים סובייטיים, בהם אנדריי סחרוב.

בז'ז'ינסקי התנגד לתמיכה בזכויות אדם מעבר לים והעדיף התמקדות בנושא המלחמה הקרה.[136] העימות בין התפיסות הגיע לשיאו ב-1979, במהלך רצח העם בקמבודיה שבוצע בידי משטרו של פול פוט. לאחר שווייטנאם פלשה לקמבודיה, הצליח בז'זינסקי לשכנע את הממשל לא להכיר בממשלה החדשה בשל כך שנתמכה בידי ברית המועצות.[136] קרטר הצליח לשכנע את הקונגרס להחזיר את הסנקציות על רודזיה. לחץ חזק מצד ארצות הברית והממלכה המאוחדת הוביל לקיום בחירות דמוקרטיות. בבחירות נבחר רוברט מוגאבה לראשות ממשלת זימבבואה, וממשל קרטר ביטל את הסנקציות והרחיב את הקשרים הדיפלומטיים. קרטר ניסה למנוע מצד הסובייטים להשיג דריסת רגל בזימבבואה ולקדם את השוויון הגזעי.[138]

הסכסוך הישראלי ערבי והסכמי קמפ דייוויד

[עריכת קוד מקור | עריכה]
קרטר נפגש עם ראש הממשלה יצחק רבין, מרץ 1977
עמוד ראשי
 ראו גם – הסכם השלום בין ישראל למצרים והסכמי קמפ דייוויד

קרטר נכנס לתפקידו בעיצומו של משבר האנרגיה שבא בעקבות מלחמת יום כיפור. דבר זה הוביל לגישה ששמה דגש על ניסיונות להגיע להסכמי שלום מלאים בין ישראל לשכנותיה הערביות במקום פתרונות חלקיים. הגישה האישית שהביא קרטר למדיניות החוץ גם הובילה לשימת דגש על הבעיה הפלסטינית, שבממשלים הקודמים נראתה שולית. עם כניסת הממשל החדש לתפקידו עיקר המאמץ הופנה למען כינוסה מחדש של ועידת ז'נבה בהשתתפות ישראל ומדינות ערב. בתחילת 1977, הופסקו הניסיונות לכנס את הוועידה.[139] במרץ 1977 ביקר בבית הלבן ראש ממשלת ישראל יצחק רבין. קרטר העלה בשיחה ביניהם עמדות שחלקן נתפסו על ידי הממשלה הישראלית כבלתי נוחות: הוא גרס כי היעדר פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני מלבה את לב הסכסוך, התנחלויות מהוות "מכשול לשלום", והצהיר כי ארצות הברית מחויבת לתוכנית רוג'רס. קרטר אף העלה את האפשרות לשיתוף אש"ף בתהליך המדיני. לעומת זאת צידד קרטר בעמדת ישראל ששלום חייב לכלול נורמליזציה וקיום קשרים דיפלומטיים. אחרי רבין ביקרו בוושינגטון גם נשיא מצרים אנואר סאדאת וחוסיין מלך ירדן, וקרטר נפגש בז'נבה עם נשיא סוריה חאפז אל-אסד. המהפך בישראל ועלייתו לשלטון של מנחם בגין נראו בתחילה לממשל קרטר כנסיגה בתהליך. ביקורו של בגין בוושינגטון ביולי, זמן קצר אחרי כניסתו לתפקיד, הפיג חלק מהחששות. אולם החלטת הממשלה על הקמת התנחלויות איששו אותן מחדש לפחות חלקית. במקביל לניסיונות לכינוס ועידת ז'נבה גיבש ממשל קרטר עם ברית המועצות נייר הסכמות בנוגע לסכסוך, לכינוס ועידת ז'נבה, ולהשתתפות הפלסטינית בה, מסמך שעם פרסומו עורר סערה.

לבסוף הצליח קרטר לשכנע את אנואר סאדאת, נשיא מצרים, לבקר בישראל. ביקור סאדאת בירושלים בנובמבר, והמשא ומתן הישיר שניהלו הצדדים, טרפו את הקלפים. הדבר הוביל לגינוי מצד הליגה הערבית, אולם להתקדמות במשא ומתן. כעבור חודשים אחדים נקלע המשא ומתן לקשיים וארצות הברית נקראה להתערב: בגין דרש ערבויות לביטחונה של ישראל, וסאדאת דרש נסיגה ישראלית מחצי האי סיני, בנוסף לאוטונומיה לפלסטינים.[140] בינואר 1978 נפגש קרטר עם סאדאת באסואן והגיע עמו לנוסחה בדבר הכרה "בזכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני", ובמרץ נפגש בוושינגטון עם בגין לפגישה קשה, אחריה קרטר האשים את בגין בהכשלת המשא ומתן. בקיץ 1978 הגיע קרטר למסקנה שרק מהלך דרמטי יכול להחזיר את תהליך השלום למסלולו, ובניגוד לאזהרות חלק מיועציו שטענו שהסיכון גדול מהסיכוי, הוא החליט לכנס את בגין וסאדאת לוועידת פסגה בהשתתפותו. לצורך כך הוא ניתלה בתקדים היסטורי של מאמצי התיווך של תאודור רוזוולט בין רוסיה ליפן ב-1905.

לחצו כדי להקטין חזרה
אנואר סאדאתג'ימי קרטרמנחם בגין
לדף הקובץ
תמונה אינטראקטיבית (לחצו להסבר)‏
בקמפ דייוויד עם אנואר סאדאת ומנחם בגין.


ועידת קמפ דייוויד התכנסה ב-4 בספטמבר 1978. כיוון ששיחות ישירות בין בגין וסאדאת לא הביאו להתקדמות, לקח קרטר חלק פעיל ומרכזי בהפעלת הלחץ על שני הצדדים ובהבאת הסכם המסגרת, כולל פגישות עם שני המנהיגים.[141] ב-12 בספטמבר הציע קרטר את הפרדת ההסכמים. ההסכם הראשון דן בנושא השטחים הפלסטיניים, יהודה ושומרון ורצועת עזה. ההסכם דרש בחירת גוף מייצג ומתן אוטונומיה לפלסטינים בנושאים עירוניים. חמש שנים לאחר מכן, יוכלו הצדדים לדון בנושאים. הפלסטינים והירדנים זעמו על מידורם מהמשא ומתן, וההסכם לא יצא לפועל.[142] ההסכם השני דן בנושא הסכם בין ישראל למצרים, יחסי המדינות והנסיגה הישראלית מסיני. ב-17 בספטמבר המשלחות הגיעו לבית הלבן לחתום על ההסכם.

התגובה להסכם בעולם הערבי הייתה שלילית. סאדאת הותקף על כך שפנה להסכם שלא על דעת העולם הערבי ועל השלום עם ישראל. על פי הסכמי קמפ דייוויד הסכם שלום היה אמור להיחתם תוך שלושה חודשים, אולם השיחות הגיעו שוב למבוי סתום. ישראל דרשה שההסכם יעפיל על הסכמים אחרים של מצרים, גם על אלו עם מדינות ערב, ובנוסף לקבל גישה לנפט. קרטר הודיע שיערוב לאספקת הנפט הישראלית.[143]

ממשלת ישראל אישרה את ההסכם, והכנסת אישרה אותו ברוב גדול. הממשלה המצרית התאכזבה מכך שההסכם היה נפרד מהשאלה הפלסטינית. בתחילת מרץ זימן קרטר אליו את בגין, ובעת ביקורו החליט קרטר שהגיע הזמן לצעד דרמטי נוסף. בניגוד לדעת רוב יועציו החליט שוב להטיל את מלוא כובד משקלו, ולצאת בעצמו לקהיר וירושלים בשביל ליישב את המחלוקות שנותרו בדרך להסכם. ב-8 במרץ יצא קרטר לקהיר שם קיבל את הסכמת סאדאת להצעותיו, בתיקונים קלים. במוצאי שבת 10 במרץ נחת קרטר בנמל התעופה בן-גוריון לביקור ששילב אירועים טקסיים עם משא ומתן של הרגע האחרון. בלילה האחרון לביקורו בישראל נראה היה שהשליחות שלו נידונה לכישלון. עם צאת מטוסו של קרטר חזרה למצרים התקשורת דיווחה על כישלון ההימור הענקי שקרטר לקח על עצמו. אולם קרטר הביא איתו הסכמות שהושגו ברגע האחרון. ההסכמות התקבלו על ידי סאדאת, וכך הודיע קרטר על השגת ההסכם, כשסאדאת לצדו. הסכם השלום בין ישראל למצרים נחתם ב-26 במרץ על מדשאות הבית הלבן, והתמונה של בגין, סאדאת וקרטר בלחיצת הידיים המשולשת נכנסה להיסטוריה.[142] קרטר זכה לשבחים על מעורבותו בנושא ההסכם, ונטען שללא מעורבותו לא היו הצדדים מגיעים להסכם.[144]

מסיבות שונות ובהן הלחץ שקרטר הפעיל על ישראל במהלך ההגעה להסכם, ובפרט הבאתו לקדמת הבמה את גורל הפלסטינים, נתפס קרטר במידה רבה על ידי הציבור הישראלי, ועוד יותר מכך, על ידי יהודי ארצות הברית ואף על ידי האמריקאים עצמם, כנשיא עוין לישראל (בבחירות ב-1980 הייתה התמיכה בו על ידי יהודים הנמוכה ביותר במועמד דמוקרטי מאז שנות העשרים).[145]

המלחמה הקרה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
עמוד ראשי
 ראו גם – מבצע ציקלון
הנשיא קרטר והמזכיר הכללי ליאוניד ברז'נייב חותמים על הסכם סאל"ט 2 ב-18 ביוני 1979 בווינה

פורד וניקסון ניסו להגיע להסכם נוסף לניהול שיחות סאל"ט, להקטנת כמות הנשק הגרעיני שהיה בידי ארצות הברית וברית המועצות. קרטר קיווה להרחיב את השיחות, אולם ביקר את מדיניות זכויות האדם של ברית המועצות, בעיקר משום שהאמין שהציבור לא יתמוך במשא ומתן עם הסובייטים אם ייתפס כרך מדי.[146] קרטר והמנהיג הסובייטי ליאוניד ברז'נייב הגיעו להסכם סאל"ט 2 ביוני 1979, שנפל שנה מאוחר יותר בעקבות הפלישה לאפגניסטן.[147]

ב-27 באפריל 1978, ביצעו כוחות קומוניסטיים הפיכה באפגניסטן.[148] המשטר החדש היה מפולג בין מתונים וקיצוניים אולם חתם על הסכם ידידות עם ברית המועצות בדצמבר.[148][149] ניסיונות ההשקעה בחינוך חילוני וחלוקת האדמות מחדש לוו בהוצאות להורג של מנהיגים דתיים, והדיכוי הפוליטי גבר. הדבר הוביל למרד מצד המוג'אהדין.[148] לאחר מרד באפריל 1979, נרצח נשיא אפגניסטן נור מוחמד טרקי בידי שותפו לשלטון - חפיזאוללה אמין - בספטמבר.[148][149] אמין נחשב לשליט אכזרי וגם הסובייטים חששו ממנו, ואף טענו שהיה סוכן של ה-CIA.[148] ב-25 בדצמבר 1979, לאחר שממשלתו של אמין איבדה שליטה על רוב המדינה, פלשו כוחות הצבא האדום לאפגניסטן, הוציאו את אמין להורג והחליפו אותו בבבראק קרמאל.[148][149]

קרטר הופתע מהפלישה, בעיקר מפני שהיא התרחשה שלא על דעת גורמי המודיעין. באותם ימים היה עסוק בעיקר במשבר באיראן.[150] הפלישה נחשבה לאיום לביטחון העולמי ולאספקת הנפט מהמפרץ הפרסי.[149] בנוסף עלה החשש שברית המועצות תפלוש גם אל איראן ופקיסטן. בז'ז'ינסקי ראה בנושא חשיבות עצומה.[151][150] הנושא נגע לממשלי קרטר ורייגן, שתמכו במוג'אהדין וחיזקו את פקיסטן.[150][152]

בתגובה הכריז קרטר על הקפאת הסכמי סאל"ט 2, החזרת השגריר האמריקאי ממוסקבה והכריז על "דוקטרינת קרטר" על פיה תתייחס ארצות הברית לכל התערבות סובייטית במזרח התיכון כאיום ישיר על ביטחונה של ארצות הברית.[150][147] הוחל רישום לגיוס, וקרטר הניע את החרם האמריקני על אולימפיאדת מוסקבה שהתקיימה בקיץ 1980, חרם אליו הצטרפו מדינות נוספות, בהן ישראל.[153] ראש הממשלה הבריטית מרגרט תאצ'ר תמכה בקרטר בהתלהבות, אף על פי שהמודיעין הבריטי טען שארצות הברית מפריזה באיום הסובייטי על אפגניסטן.[150] ב-3 ביולי 1979 חתם על צו נשיאותי המאשר מימון כוחות גרילה אנטי-קומוניסטיים באפגניסטן, ובנוסף קיבל התחייבות מערב הסעודית לממן גם מורדים. התמיכה במורדים עלתה בממשלו של רונלד רייגן, והגיעה לשלושה מיליארד דולרים. הסובייטים, לאחר מלחמת גרילה ממושכת, נסוגו ללא הישגים ב-1989.[150] ההחלטה לסייע לאפגניסטן הובילה למכירת נשק באופן בלתי חוקי בשווקים ולעלייה באלימות. פקיסטן ניתבה את הנשק למורדים מוסלמים קיצוניים.[149] קרטר לא התחרט על כך, וטען שמדובר ב"לוחמי חופש".[150]

המהפכה האיסלמית באיראן ומשבר בני הערובה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
קרטר נפגש עם השאה של איראן, מוחמד רזא שאה פהלווי בטהראן
דיוקן של הנשיא ג'ימי קרטר, המוצג בגלריית הדיוקנאות הלאומית שבוושינגטון הבירה
עמוד ראשי
 ראו גם – המהפכה האיראנית, תאוריית הקשר על הדחת השאה מאיראן, משבר בני הערובה באיראן

ההתנגשות הגדולה ביותר בנושאי זכויות אדם והאינטרסים האמריקאים במהלך כהונתו של קרטר הייתה באיראן. השאה האיראני היה בן ברית של ארצות הברית עוד מאז מלחמת העולם השנייה, ויחד עם ערב הסעודית היה אחד מעמודי התווך היציבים ביותר של ארצות הברית במזרח התיכון. שלטונו היה אוטוקרטי ומושחת. בשנת 1978 ביקר קרטר בטהראן, שם שיבח את השאה מוחמד רזא שאה פהלווי כ"אי של יציבות באזור גועש", הכרזה שהתבררה מאוחר יותר כקצרת ראות.[154][155]

עם פרוץ המהפכה האיראנית, הממשל היה מפולג בנוגע לסיוע לשאה. מזכיר המדינה סיירוס ואנס טען שעל השאה לבצע רפורמות כדי להקל על האזרחים, ואילו בז'ז'ינסקי הציע חיסול מוחלט של המרידות וממשל צבאי. המסרים המעורבים שממשל קרטר העניק לשאה הובילו לבלבול מצדו. בספטמבר הוכרז שלטון צבאי בכל הערים המרכזיות, אולם דבר זה לא הצליח למנוע את השחיקה באיתנות המשטר, וב-16 בינואר 1979 נמלט השאה למצרים, ומשם נדד בין ארצות שונות. ב-1 בפברואר חזר האייתוללה ח'ומייני מגלות בצרפת והנהיג את המהפכה, וב-11 בפברואר הודחה ממשלת השאה.[156] עד מהרה השתלטו הגורמים האסלאמיים על המהפכה ואיראן הפכה לרפובליקה אסלאמית. לפי תאוריית הקשר על הדחת השאה מאיראן, ייתכן ולממשל קרטר היה חלק בעצם המהפכה והפלת השאה.

קרטר סירב לאפשר לשאה להיכנס למדינה, גם לצורך טיפול רפואי. ב-22 באוקטובר, החליט קרטר להכניס את השאה לארצות הברית לצורך טיפול בסרטן. לאחר מכן עבר השאה לפנמה ב-15 בדצמבר 1979. בתגובה לכניסת השאה לארצות הברית, ב-4 בנובמבר, צרו מאות סטודנטים איראנים על השגרירות האמריקנית בטהראן, בעקבות קריאה של ח'ומייני לפגוע באינטרסים אמריקניים וישראליים, ובכך התחיל משבר בני הערובה באיראן.[69] היה בכך שילוב של הפגנת כוח של השלטון החדש כנגד ארצות הברית, ונקמה על עשרות שנות תמיכה בשלטון העריץ של השאה. אחרי ששישה מהאמריקנים הצליחו לברוח בחסות המהומה, והנשים והאפרו-אמריקאים שוחררו לאחר מספר ימים, נותרו בשגרירות 52 בני ערובה. האיראנים דרשו:

  1. החזרת השאה לאיראן לצורך משפט.
  2. החזרת הונו של השאה לעם האיראני.
  3. הודאה באשמה והתנצלות של ארצות הברית על פעולותיה באיראן.
  4. הבטחה אמריקנית לא להתערב בענייני איראן בעתיד.

קרטר הטיל מיד חרם על יצוא הנפט האיראני, הקפיא נכסים איראנים בארצות הברית וגירש מהמדינה אזרחים איראניים, עוד ב-14 בנובמבר 1979. הנכסים המוחרמים היו בשווי של שמונה מיליארד דולרים. על אף מות השאה במצרים ביולי 1980, קרטר סירב לתנאים. קרטר פנה לתכנון פעולה צבאית לשחרור בני הערובה – החלטה שהובילה להתפטרות מזכיר המדינה ואנס. בליל 24–25 באפריל יצא מבצע טופר העיט לפועל, אולם מספר מסוקים שובשו בשל סופות חול, ומסוק אחד התרסק ושמונה חיילים נהרגו. האיראנים הציגו לראווה את המסוקים ואף את גופות החיילים האמריקאים שהושארו מאחור. הייתה זאת מכה קשה עבור אמריקה וקרטר בראשה.[156]

אחרי מותו של השאה ביולי, ותחילת מלחמת איראן–עיראק בספטמבר 1980 הבשילו התנאים למשא ומתן על שחרור החטופים, אך הוא החל רק לאחר הפסדו של קרטר בבחירות – הפסד שפרשת בני הערובה תרמה לו רבות. בימים לפני כניסתו של רייגן לתפקיד, נפתח המשא ומתן לשחרור בני הערובה. לבסוף בני הערובה שוחררו ביום האחרון לכהונתו של קרטר, 20 בינואר 1981. קרטר חתם על צווים ששחררו נכסים איראניים ואת נכסי השאה, והבטיח שארצות הברית לא תתבע את איראן בנושא בני הערובה. איראן גם הסכימה להקציב חלק מהסכום (כשני מיליארד דולרים) כפיצוי לשבויים. קרטר קיבל את פניהם של השבויים בבסיס חיל האוויר האמריקאי בגרמניה.

מלחמת איראן–עיראק

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המהפכה האיראנית, המשיך לראות ממשל קרטר את איראן כחומת מגן מול עיראק וברית המועצות, ולכן ניסה ליצור ברית אסטרטגית עם ממשלתה הזמנית של איראן בראשות מהדי באזרגאן. האיראנים היו מעוניינים במודיעין אמריקני על עיראק, ולכן האמריקנים הסכימו להעניק להם מידע על ההכנות הצבאיות של עיראק לקראת הפלישה לאיראן.[157][158] במרץ 1979, הזהיר הפנטגון שעיראק מתכננת לפלוש אל ח'וזסתאן, המחוז העשיר בנפט באיראן, ומנסה לעודד התקוממות בקרב הערבים תושבי המקום.[159] האיראנים עצמם לא פעלו בהתאם להנחיות, ולא היו מוכנים למלחמת איראן–עיראק.[160] בספטמבר 1980 פלשה עיראק אל איראן, לאחר תקופת מתח בין שתי המדינות, כולל היתקלויות בגבול וקריאות מצד חומייני לשיעים למרוד במפלגת הבעת', כולל האשמות מצד איראן שעיראק מממנת מורדים באיראן. חוסיין שאף לכפות את הסכם אלג'יר על איראן, והמצב הלא יציב באיראן הוביל אותו לנסות לפלוש אליה.[157]

המנהיגים האיראנים חומייני ועלי ח'אמנאי האמינו שארצות הברית נתנה לעיראק "אור ירוק" לפלישה, דבר אותו הכחישו אנשי ממשל.[157] רוב העולם הערבי מאמין שארצות הברית תמכה בפלישה.[161] האיראנים חשדו בשימוש בעיראק לצורך השגת קלף מיקוח בנושא בני הערובה עוד לפני הפלישה, כפי שכתב קרטר ביומנו באפריל 1980. הסיבות לכך היו שממשל קרטר שאף לפיוס עם עיראק. לאחר הניתוק ביחסי איראן-ארצות הברית, האמריקנים והעיראקים החלו בהתקרבות, ששיאו היה בנאום בו חוסיין גינה את הפלישה הסובייטית לאפגניסטן. ה-CIA שמר קשר עם האופוזיציה האיראנית, וגם זאת עודדה את חוסיין לפלוש. הפיכת נוז'ה הכושלת נגד חומייני רק החריפה את החשד האיראני בארצות הברית. באוגוסט, נסע חוסיין אל ערב הסעודית וח'אלד, מלך ערב הסעודית נתן את ברכתו לפלישה.[162] בסיכומו של דבר, רוב החוקרים טוענים שארצות הברית לא אישרה את הפלישה לאיראן, בעיקר בשל הסיכון לבני הערובה.[163]

ב-9 באפריל, התקבל מידע מודיעיני לפיו עיראק עשויה לפלוש לאיראן. ב-11 באפריל הבהיר ניתוח של ה-CIA שעיראק מתכוונת לפלוש באופן ודאי לאיראן ולהשיג תמיכה אמריקנית בנושא.[157][164] קרטר עצמו טען שהחשש שבני הערובה יוצאו להורג במקרה של פלישה הייתה הסיבה לאישור מבצע טופר העיט ב-24 באפריל.[157] ממשל קרטר זלזל ברצינות כוונותיו של חוסיין לפלוש לאיראן.[157] עם תחילת המלחמה, נקט קרטר במדיניות נייטרלית. מדינות המפרץ הפרסי סירבו לסייע לעיראק במלחמה. באוקטובר ייעץ בז'ז'ינסקי לקרטר לנסות לסייע לאיראן כדי לאלץ את עיראק לסגת, כדי לחסום התפשטות סובייטית. ארצות הברית מנעה משלוחי נשק מירדן לאיראן, אולם אישרה משלוחי נשק ממצרים לעיראק, זאת בתמורה לכך שעיראק תחדש את יחסיה הדיפלומטיים עם מצרים, שהייתה מבודדת מאז הסכם השלום עם ישראל. בנוסף הבטיחה ארצות הברית את יכולתה של עיראק לייצא נפט במפרץ.[157] רונלד רייגן תמך בעיראק בהמשך המלחמה. מחלקת המדינה המליצה לתמוך באיראן לצורך פיוס עתידי.[157] קרטר ביקר אותו על כך.[165]

קובה ופנמה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרטר קיווה להקל על היחסים עם מדינות אמריקה הלטינית, והצליח להגיע להסכמי טוריחוס-קרטר, שקבעו שפנמה תקבל את השליטה על אזור תעלת פנמה ב-1999. ההסכמים נחתמו בארוחת ערב ממלכתית שאירח הנשיא קרטר בבניין האיחוד הפאן אמריקאי, ב-7 בספטמבר 1977, ארוחה בה התארחו כל מנהיגי המדינות החברות בארגון מדינות אמריקה, ולמעשה כל מנהיגי המדינות של יבשת אמריקה.

הציבור האמריקאי, בעיקר השמרנים, התנגד להסכמים, וטען שקרטר מוותר על "נכס אסטרטגי".[166] שמרנים ניסו להכשיל את ההסכם, וקרטר הטיל את כל כובד משקלו כשהשיג רק מעט יותר מהרוב של שני השלישים הדרושים כדי לאשרר את ההסכם בסנאט.[167]

במהלך כהונת קרטר, התרחשה הגירה המונית של קובנים לארצות הברית וקרטר אישר זאת, בין 15 באפריל ל-31 באוקטובר 1980. הדבר נגרם בגלל הידרדרות הכלכלה הקובנית שהובילה למתחים באי ולבריחה של 10,000 קובנים לשגרירות הפרואנית. ממשלת קובה אישרה לרוצים בכך לעזוב, וכך החלה הגירה המונית, אותה ארגנו קובנים-אמריקנים. לאחר שהתברר שמספר רב מהגולים שוחררו מבתי כלא וממוסדות לחולי נפש, ההגירה פגעה בקרטר. לבסוף הסכימו שתי הממשלות באוקטובר 1980 לעצור את ההגירה. עד אז, כ-125,000 קובנים עברו לפלורידה.

המזרח הרחוק

[עריכת קוד מקור | עריכה]
עמוד ראשי
 ראו גם – יחסי ארצות הברית–סין
דנג שיאופינג עם הנשיא קרטר

קרטר ניסה להמשיך את מדיניות ניקסון ולהתקרב אל הרפובליקה העממית של סין. ב-1979, הוא הציע הכרה דיפלומטית בסין. ההחלטה הובילה לעלייה בסחר בין ארצות הברית וסין. בינואר 1980, ביטל קרטר באופן חד צדדי את הסכם ההגנה האמריקני עם הרפובליקה הסינית, שבמהלך מלחמת האזרחים הסינית איבדה את שליטתה בסין היבשתית וגורשה לאי טאיוואן. הרפובליקנים השמרנים בהנהגת בארי גולדווטר ניסו לתבוע את קרטר בבית המשפט העליון על כך, אולם התביעה נדחתה על ידי בית המשפט אשר קבע שהנושא פוליטי ואינו שפיט. ארצות הברית המשיכה את קשריה עם טאיוואן.[168]

ב-9 במרץ 1977, במהלך מסיבת עיתונאים, הודיע קרטר על כוונתו להסיג באופן הדרגתי את החיילים האמריקנים מקוריאה הדרומית כדי שהמדינה תוכל להגן על עצמה מפני קוריאה הצפונית.[169] ב-21 באפריל 1978, הכריז קרטר על הקטנת החיילים האמריקנים שהוצבו בקוריאה הדרומית בשני שלישים עד לסיום השנה.[170] בין 30 ביוני ו-1 ביולי 1977, נפגש עם פאק צ'ונג-הי, נשיא קוריאה הדרומית, ושוחח איתו על היחסים בין המדינות.[171]

ממשל קרטר הגביר את מכירת הנשק לממשלת סוהארטו האינדונזית במהלך כיבוש מזרח טימור. בריאיון, טען סגן מזכיר המדינה ריצ'רד הולברוק שהיה זה אינטרס אמריקני: אינדונזיה הייתה המדינה בעלת האוכלוסייה החמישית בגודלה בעולם, לא הייתה מזוהה עם הגושים במלחמה הקרה, הפיקה נפט והייתה במקום אסטרטגי.[172] במהלך כהונת קרטר, קיבל משטר סוהארטו האוטוקרטי כל שנה נשק בשווי של כשישים מיליון דולרים, כפול מתקופת פורד שנעשה עקרונית נגד מדיניות ההתחשבות בזכויות האדם של קרטר.[173] בריאיון ב-2007, טען קרטר שלא תודרך כראוי בנושא מזרח טימור והיה עסוק בנושאים אחרים בעולם.[174]

ביקורים בינלאומיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מדינות בהן ביקר קרטר במהלך כהונתו

קרטר נסע מחוץ לארצות הברית שתים עשרה פעמים ל-25 מדינות במהלך כהונתו.[175]

תאריכים מדינה ערים פרטים
1 5-11 במאי 1977 הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת לונדון
ניוקאסל 		נכח בוועידת G7 השלישית. נפגש עם ראשי ממשלת יוון, בלגיה, טורקיה, נורווגיה, הולנד ולוקסמבורג, ועם נשיא פורטוגל. נאם בפגישת ראשי מדינות נאט"ו.
9 במאי 1977 שווייץשווייץ ז'נבה ביקור רשמי. נפגש עם הנשיא השווייצרי ועם נשיא סוריה, חאפז אל-אסד.
2 29-31 בדצמבר 1977 פוליןפולין ורשה ביקור ממלכתי. נפגש עם המזכיר הראשי.
31 בדצמבר 1977–1 בינואר 1978 איראןאיראן טהראן ביקור רשמי. נפגש עם השאה מוחמד רזא פהלווי ועם חוסיין, מלך ירדן.
1–3 בינואר 1978 הודוהודו ניו דלהי
קרטרפורי 		נפגש עם הנשיא וראש הממשלה. נאם בפני הפרלמנט.
3–4 בינואר 1978 ערב הסעודיתערב הסעודית ריאד נפגש עם המלך ח'אלד והנסיך פהד.
4 בינואר 1978 מצריםמצרים אסואן נפגש עם הנשיא אנואר סאדאת ועם הקאנצלר הלמוט שמידט.
4–6 בינואר 1978 צרפתצרפת פריז
נורמנדי
באייה
ורסאי 		נפגש עם הנשיא ואלרי ז'יסקר ד'אסטן ועם ראש הממשלה רמון באר.
6 בינואר 1978 בלגיהבלגיה בריסל נפגש עם המלך ועם ראש הממשלה. נכח בפגישות ועדת הקהילות האירופאיות והמועצה הצפון אטלנטית.
3 28–29 במרץ 1978 ונצואלהונצואלה קראקס נפגש עם הנשיא ונאם בפני הקונגרס.
29–31 במרץ 1978 ברזילברזיל ברזיליה
ריו דה ז'ניירו 		ביקור ממלכתי. נפגש עם הנשיא ארנסטו גייזל ונאם בפני הקונגרס.
31 במרץ–3 באפריל 1978 ניגריהניגריה לאגוס ביקור רשמי. נפגש עם הנשיא.
3 באפריל 1978 ליבריהליבריה מונרוביה נפגש עם הנשיא.
4 16–17 ביוני 1978 פנמהפנמה פנמה סיטי הוזמן לצורך חתימה על ההסכמים שאשררו את הסכמי תעלת פנמה. נפגש באופן בלתי רשמי עם נשיא ונצואלה, נשיא קולומביה אלפונסו לופס מיקלסן, נשיא מקסיקו חוסה לופס פורטייו, נשיא קוסטה ריקה רודריגו קראסו אודיו וראש הממשלה הג'מייקני מייקל מנלי.
5 14–17 ביולי 1978 גרמניהגרמניה בון
ויסבדן-ארבנהיים
פרנקפורט
מערב ברלין 		ביקור ממלכתי. נפגש עם הנשיא ולטר של והקאנצלר הלמוט שמידט. נאם בפני אנשי צבא אמריקנים וגרמנים. נאם נאום לזכר הרכבת האווירית לברלין ונכח בוועידת ה-G7 הרביעית.
6 4–9 בינואר 1979 צרפתצרפת באס-טר
גוואדלופ 		נפגש באופן בלתי רשמי עם הנשיא ואלרי ז'יסקר ד'אסטן, עם הקאנצלר הגרמני הלמוט שמידט ועם ראש הממשלה הבריטי ג'יימס קלהאן.
7 14–16 בפברואר 1979 מקסיקומקסיקו מקסיקו סיטי ביקור ממלכתי. נפגש עם הנשיא חוסה לופס פורטייו. נאם בפני הקונגרס המקסיקני.
8 7–9 במרץ 1979 מצריםמצרים קהיר
אלכסנדריה
גיזה 		ביקור ממלכתי. נפגש עם הנשיא אנואר סאדאת. נאם בפני אספת העם.
8 במרץ 1979 ישראלישראל תל אביב
ירושלים 		ביקור ממלכתי. נפגש עם הנשיא יצחק נבון ועם ראש הממשלה מנחם בגין. נאם בפני הכנסת.
13 במרץ 1979 מצריםמצרים קהיר נפגש עם הנשיא אנואר סאדאת.
9 14–18 ביוני 1979 אוסטריהאוסטריה וינה ביקור ממלכתי. נפגש עם הנשיא רודולף קירכשלגר והקאנצלר ברונו קרייסקי. נפגש עם המזכיר הכללי ליאוניד ברז'נייב כדי לחתום על הסכמי סאל"ט 2.
10 25–29 ביוני 1979 יפןיפן טוקיו
שימודה 		נכח בוועידת G7 החמישית. ביקור ממלכתי. נפגש עם הקיסר הירוהיטו ועם ראש הממשלה מסיושי אוהירה.
29 ביוני–1 ביולי 1979 קוריאה הדרומיתקוריאה הדרומית סיאול ביקור ממלכתי. נפגש עם הנשיא פאק צ'ונג-הי ועם ראש הממשלה.
11 19–24 ביוני 1980 איטליהאיטליה רומא
ונציה 		נכח בוועידת G7 השישית. ביקור ממלכתי. נפגש עם ראש הממשלה סנדרו פרטיני.
21 ביוני 1980 ותיקןותיקן ארמון האפיפיור נפגש עם האפיפיור יוחנן פאולוס השני.
24–25 ביוני 1980 יוגוסלביהיוגוסלביה בלגרד ביקור רשמי. נפגש עם הנשיא.
25–26 ביוני 1980 ספרדספרד מדריד ביקור רשמי. נפגש עם חואן קרלוס הראשון, מלך ספרד ועם ראש הממשלה אדולפו סוארס.
26–30 ביוני 1980 פורטוגלפורטוגל ליסבון ביקור רשמי. נפגש עם הנשיא אנטוניו רמליו איאנש ועם ראש הממשלה.
12 9–10 ביולי 1980 יפןיפן טוקיו ביקור רשמי. נכח בלווייתו של ראש הממשלה לשעבר מסיושי אוהירה. נפגש עם הקיסר הירוהיטו, עם נשיא בנגלדש, עם ראש ממשלת אוסטרליה מלקולם פרייזר, עם ראש ממשלת תאילנד ועם שליט סין חואה גוופנג.

האשמות וחקירות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בארט לאנס, אחראי התקציב בממשל קרטר, התפטר ב-21 בספטמבר 1977, בגלל האשמות בפעילות בנקאית מושחתת לפני מינויו. הוא היה אחד מחבריו הקרובים של קרטר. לאנס עמד למשפט אולם זוכה. הפרשה הביכה את קרטר, ובנוסף גם התרחשה מעט זמן לאחר פרשת ווטרגייט.[176]

באפריל 1979, מינה גריפין בל, התובע הכללי, את פול קורן בתור יועץ מיוחד לחקירת הלוואות שניתנו לעסקי הבוטנים של קרטר בידי הבנק של בארט לאנס. בניגוד לתובעים המיוחדים שנקבעו לפרשת ווטרגייט, קורן היה יועץ מיוחד, ולכן לא יכול היה להגיש כתבי אישום אלא באישור סגן התובע הכללי.[177] קרטר היה לנשיא המכהן הראשון שהעיד תחת שבועה כחלק מחקירה שלו עצמו.[178] החקירה הסתיימה באוקטובר 1979, וקורן הכריז שלא נמצאו ראיות שהעידו שהלוואות מהבנק של ג'ורג'יה נמסרו למסע הבחירות של קרטר.[179]

דייוויד מרסטון מונה בידי הנשיא פורד לכהן כתובע המחוז המזרחי של פנסילבניה. הוא חקר חבר דמוקרטי בבית הנבחרים עבור כסף שקיבל, שנטען שהיה חלק ממענק ממשלתי לבית חולים באזור. התובע הכללי בל פיטר את מרסטון.[180] ב-1978 הפסיד חבר בית הנבחרים בבחירות, וכעבור שלושה חודשים הודה בניגוד עניינים, מה שהוביל למאסר על תנאי בן חמש שנים וקנס של עשרת אלפים דולרים.[181]

הבחירות לנשיאות 1980

[עריכת קוד מקור | עריכה]
הנשיא והגברת הראשונה לשעבר מנופפים ממטוסם, לאחר השבעתו של הנשיא רונלד רייגן ב-20 בינואר 1981

עם התקרבות מערכת הבחירות, עמד קרטר לנוכח התנגדות קשה, גם מתוך מפלגתו. משבר האנרגיה והמצב הכלכלי פגעו בו, והוא ספג ביקורת כיוון שלא הנהיג ביטוח בריאות ממלכתי.[182] מהאגף הליברלי במפלגה צמחה התמיכה במועמדותו של אדוארד (טד) קנדי, אחיו הצעיר של הנשיא המנוח ג'ון פ. קנדי, כדי להחליף את קרטר.[183] הפופולריות הדועכת של קרטר הניעה את קנדי לרוץ בבחירות המקדימות נגדו, ולהכריז על מועמדותו בנובמבר 1979.[184] קרטר הרבה לפקפק במעשיו של קנדי במהלך ריצתו לנשיאות, ובנוסף לכך העדיף לעסוק במשבר בני הערובה באיראן במקום במסע הבחירות.[185] קנדי ניהל קמפיין חלש ולכן לא אתגר בצורה משמעותית את קרטר, אולם הוא הצליח לזכות בניצחונות במספר מדינות, בהן ניו יורק,[186] והמשיך במירוץ גם כאשר המינוי היה מונח כבר בכיסו של קרטר, ובכך פגע במעמדו. הוא אף ניצח בכמה מדינות לקראת סוף מערכת הבחירות.[187] מועמדותו של קנדי בשלב המוקדם ערערה את התמיכה של האגף הליברלי בקרטר, אף במהלך הבחירות הכלליות לנשיאות, שהתקיימו בנובמבר 1980.[188]

בבחירות המקדימות שערכה המפלגה הרפובליקנית, זכה רונלד רייגן, איש האגף השמרני במפלגה, אשר מונה למועמד הרפובליקני לנשיאות. ג'ון אנדרסון, איש האגף המתון במפלגה הרפובליקנית, שהפסיד לרייגן, פרש מן המפלגה הרפובליקנית והתמודד כמועמד עצמאי לנוכח חוסר שביעות הרצון הציבורית משני המועמדים של המפלגות המסורתיות. הסקרים בספטמבר העידו על שוויון בין רייגן וקרטר.[189] קרטר פגע בדמוקרטים מסורתיים, כולל באיגודי העובדים והקתולים, ואילו רייגן משך את האוונגליסטים שתמכו קודם לכן בקרטר ב-1976.[190] קרטר היה בטוח שהמדינה תסרב לשמרנות של רייגן, וקיווה לנצח בעזרת סימנים מעודדים בתחום הכלכלי ובנושא בני הערובה האיראנים.[191]

קרטר עמד בפני אתגרים מן האגף השמרני (רונלד רייגן, הרפובליקני), המרכז (ג'ון אנדרסון, העצמאי) ואף מצידה הליברלי-פרוגרסיבי של המפה הפוליטית (אדוארד קנדי, הדמוקרטי). קרטר התמודד עם הכלכלה המוכה בסטגפלציה ועם משבר בני הערובה. לאחר שהכריז על גיוס, פגע בליברלים. מנהל הקמפיין של קרטר, טימותי קראפט, פרש מתפקידו כחמישה שבועות לפני מועד עריכת הבחירות הכלליות, בשל האשמות לא מבוססות בדבר שימוש בקוקאין.[192] ב-28 באוקטובר, השתתפו רייגן וקרטר בעימות הנשיאותי היחידי במערכת הבחירות ההיא.[193] רייגן עדיין פיגר בסקרים מאחורי קרטר.[194] קרטר סירב להשתתף בעימות אליו הוזמן אנדרסון. בעימות היחידי שהתקיים בין רייגן לקרטר, הדף רייגן את כל האשמות קרטר בביטוי "הנה אתה שוב מתחיל", וחתם את העימות בשאלה לעם האמריקאי: "האם מצבכם טוב יותר מאשר לפני ארבע שנים". הופעתו של רייגן בעימות וכישלונו של קרטר בשחרור בני הערובה הובילה לעלייה בתמיכה ברייגן.[195][196]

חודשים אחדים לפני הבחירות הכלליות, הודלף לתקשורת סיפור אודות תקרית בין קרטר לארנב ביצות, במסגרתה צולם קרטר נאבק בארנב בעת שיט בסירת דיג. התקשורת התייחסה בהרחבה לתקרית ופרסמה קריקטורות המציגות את קרטר כחלש אופי וכפחדן. לנוכח אירועים אלו תדמיתו של קרטר התערערה לקראת הבחירות. רייגן קיבל 51% מהקולות ו-489 אלקטורים לעומת 41% מהקולות ו-49 אלקטורים לקרטר, ו-7% מהקולות לאנדרסון.[197] קרטר זכה רק בשש מדינות שהגדולות בהן היו ג'ורג'יה מדינתו, ומינסוטה ממנה בא סגנו. במערכת בחירות זו השיגו הרפובליקנים רוב בסנאט, בפעם הראשונה מאז 1952.[198][198] בנאום התבוסה שלו, הודה קרטר שנפגע מתוצאת הבחירות אולם הבטיח תקופת מעבר יציבה בין שני הממשלים.[199]

לאחר הנשיאות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ג'ימי קרטר (מצד ימין) יחד שלושת נשיאי ארצות הברית: ביל קלינטון, ג'ורג' ווקר בוש, וג'ורג' הרברט ווקר בוש בחניכת המרכז הנשיאותי ע"ש קלינטון בליטל רוק, ארקנסו, נובמבר 2004

בשנת 1982 הקים את מרכז קרטר שמרכזו באטלנטה. המרכז פועל רבות בעולם השלישי ביישוב סכסוכים, קידום זכויות אדם, פרויקטים לחיסון נגד מחלות, ופרויקטים להגברת התוצרת החקלאית. המרכז סייע בשיפור איכות החיים בשמונים מדינות שונות. כמו כן פעיל קרטר, במסגרת המרכז, בפיקוח על בחירות בארצות שונות, בהן גם הבחירות ברשות פלסטינית ב-1996, ב-2005 וב-2006. בשנת 1987, קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת חיפה.[200]

דיפלומטיה וביקורת על מדיניות ארצות הברית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1994 ביקש הנשיא ביל קלינטון מקרטר לצאת למשלחת בקוריאה הצפונית.[201] ב-2010 נסע שוב לקוריאה הצפונית והביא לשחררו של אגלון מאלי גומז.[202][203] במהלך המתיחות בין שתי המדינות ב-2017, המליץ קרטר על חתימה על הסכם שלום בין המדינות,[204] וטען שהציע לממשל טראמפ את שירותיו כדיפלומט.[205] ב-1994 עמד בראש משלחת לפתרון המשבר בהאיטי, והשיג הסכם לפירוק המשטר הצבאי והחזרת הנשיא המודח ז'אן-ברטראן אריסטיד. ב-1999 העניק לו הנשיא קלינטון את מדליית החירות הנשיאותית. באוקטובר 1984, הוכרז כאזרח כבוד של פרו.[206] בפברואר 1986, לאחר שנסע לניקרגואה, הצליח קרטר להביא לשחרורם של פעילי אופוזיציה.[207]

קרטר עורר את חמתם של ממשלי בוש האב והבן הרפובליקנים בכמה מפעולותיו, כגון פגישה עם יאסר ערפאת בשנת 1990, ביקור בקובה ב-2002 ושוב ב-2011, ובהתנגדותו הנוקבת למלחמת עיראק; כמו כן, פגישתו באפריל 2008 עם ח'אלד משעל מראשי החמאס, ועם בכירים נוספים בארגון.[208] בספטמבר 1981 נפגש קרטר בפעם האחרונה עם מנחם בגין,[209] ובמרץ 1983 נפגש במצרים עם חברי אש"ף.[210] בדצמבר 2008 פגש בבשאר אל-אסד. בדצמבר 2006 יצא לאור בארצות הברית ספרו: "פלסטין: שלום ולא אפרטהייד", שבו הטיל על ישראל במידה רבה את האחריות לכישלון תהליך השלום בינה לבין שכנותיה הערביות והפלסטינים.[211] את עיקר האש משך השימוש מלבה היצרים בביטוי אפרטהייד.

ביולי 2007, הצטרף אל נלסון מנדלה בדרום אפריקה והצטרף לקבוצת מנהיגים עולמיים בדיונים על שלום.[212] לאחר מכן ביקר בדארפור,[213] קפריסין, קוריאה והמזרח התיכון.[214] הוא ניסה לבקר גם בזימבבואה, אולם נעצר לפני שהגיע לשם בידי ממשלת מוגבה.[215] בין 1995 ו-1996, כינס ועידות בנושא האלימות באפריקה.[216] בנוסף טרם להסכם בין סודאן ואוגנדה.[217] קרטר זכה בפרס נובל לשלום לשנת 2002 על "עשורים של מאמץ בלתי נלאה למציאת פתרונות של שלום לסכסוכים בינלאומיים, לקידום הדמוקרטיה וזכויות האדם, ולעידוד פיתוח כלכלי וחברתי". במהלך מבצע מבצע צוק איתן, בשנת 2014, מתח ביקורת על ישראל וקרא לנשיא ברק אובמה להכיר בלגיטימיות ארגון החמאס, בנימוק שביכולתו לשמש שחקן פוליטי באזור.[218] באפריל 2015 סירבו נשיא מדינת ישראל ראובן ריבלין וראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו להיפגש עם קרטר, בנימוק כי עמדותיו אנטי-ישראליות.[219]

קרטר ב-1988

בשנתו הראשונה התחיל קרטר כשהתחייב לא לבקר את ממשל רייגן,[220] הביע את תמיכתו לאחר ניסיון ההתנקשות ברונלד רייגן,[221] ותמך במדיניות רייגן שהגדילה את הצבא.[222] עם זאת, הוא ביקר את מדיניות רייגן במזרח התיכון.[223] לאחר מכן הרבה לבקר את ממשל רייגן לאורכה של כהונתו. ב-1985, ביקר קרטר את רייגן על תמיכתו ביוזמת ההגנה האסטרטגית,[224] ועל טענתו שישנה קנוניית טרור עולמית.[225] קרטר גם הרבה לבקר את ממשל ג'ורג' בוש הבן, וממשל בוש מצידו טען שקרטר מעיד על אי רלוונטיות בקרב הציבור.[226] בסוף כהונתו השנייה של בוש, טען קרטר בפני מגזין סורי שכהונתו של בוש מאכזבת.[227]

אף על פי ששיבח את ברק אובמה עם תחילת כהונתו,[228] הוא הביע את אכזבתו מכך שאובמה השתמש במזל"טים כנגד חשודים בטרור, על שהשאיר את מתקן המעצר בגואנטנמו פתוח,[229] וטען שחשיפותיו של אדוארד סנודן בנושא מעקבים ממשלתיים חשפו שאין בארצות הברית דמוקרטיה מתפקדת.[230] קרטר התנגד לפסק דין סיטיזנס יונייטד נגד ועדת הבחירות הפדרלית, שביטל כל מגבלה על תרומות של תאגידים ואיגודי עובדים למסעות בחירות, וטען שהדבר הופך את ארצות הברית למדינת שוחד.[231] במהלך כהונת טראמפ, תמך קרטר בביצוע רפורמת הגירה.[232]

פוליטיקה נשיאותית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
הנשיא לשעבר קרטר ורעייתו רוזלין עם מזכיר המדינה של ארצות הברית מייק פומפאו ורעייתו סוזן, 2019

בבחירות ב-1984 נחשב קרטר למועמד אפשרי,[233] אולם לבסוף לא רץ ותמך בסגנו לשעבר מונדייל.[234] לאחר שמונדייל נבחר להיות המועמד, ביקר קרטר את מסע הבחירות של רייגן,[235] נאם בוועידה הדמוקרטית הלאומית וייעץ למונדייל.[236] בבחירות בשנת 1988, סירב קרטר להתמודד.[237] לאחר ניצחון בוש בבחירות טען קרטר שיהיה לו קשה יותר מרייגן כנשיא מפני שאין לו את אותה כמות אהדה.[238] בבחירות 1992 תמך במועמדותו של מושל ארקנסו, ביל קלינטון[239] וביקר את רוס פרו.[240] קרטר תמך באל גור לפני הבחירות בשנת 2000,[241] וטען שגור היה אמור לנצח בבחירות.[242] בבחירות של 2004, תמך קרטר בג'ון קרי ונאם בוועידה הדמוקרטית הלאומית.[243] בנוסף הביע חשש מהטיית בחירות בפלורידה בהתחשב בבחירות 2000.[244]

במהלך הבחירות המקדימות במפלגה הדמוקרטית ב-2008, היו שמועות שקרטר תומך בסנאטור ברק אובמה ולא בהילרי קלינטון.[245] במערכת הבחירות ביקר קרטר את ג'ון מקיין,[246] שהגיב לו בחזרה,[247] ודרש מאובמה לא לבחור בקלינטון כסגניתו.[248] קרטר תמך במיט רומני הרפובליקני במהלך הבחירות המקדימות לקראת הבחירות ב-2012, והבהיר שתמך בו כיוון שהוא יהיה היריב הקל יותר עבור אובמה.[249] קרטר ביקר את דונלד טראמפ לאחר שזה נכנס לבחירות המקדימות במפלגה הרפובליקנית וטען שיפסיד, בטענה שהאווירה הפוליטית שונה מאשר בתקופתו.[250] בבחירות המקדימות במפלגה הדמוקרטית תמך בסנאטור ברני סנדרס,[251] ובהילרי קלינטון בבחירות הכלליות.[252]

פעילויות אחרות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרטר ביקר את ממשל בוש בנושא הטיפול בהוריקן קתרינה[253] ושיתף פעולה עם נשיאים לשעבר כדי לסייע לנפגעי הוריקן הארווי והוריקן אירמה בחוף המפרץ ובטקסס,[254] בנוסף לכתיבת מאמרים על האזרחים האמריקנים שסייעו לנפגעי האסונות.[255]

השקפות אישיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
קרטר ב-2013

אף על פי שקרטר "התנגד באופן אישי" להפלות, הוא תמך בהפיכתן לחוקיות[256] לאחר פסיקת בית המשפט העליון של ארצות הברית בפסק דין רו נגד וייד ב-1973. כנשיא, הוא לא תמך בהעלאת המימון לשירותי ההפלות ספג ביקורת מצד האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות.[257] ב-2012, התראיין קרטר וטען שעל המפלגה הדמוקרטית להפוך ליותר מתנגדת להפלות. הוא טען שבכהונתו ניסה לצמצם מאוד את הצורך בהפלות, הקל על אימוץ ילדים והנהיג תוכניות סיוע, אבל שהוא מתנגד להפלות אלא במקרה בו חיי האם בסכנה, או שההיריון נגרם מאונס או גילוי עריות. הוא קרא למפלגה הדמוקרטית לאמץ את עמדתו לצורך הרחבת קהל הבוחרים.[258]

קרטר נודע בהתנגדותו החריפה לעונש המוות, והביע זאת במהלך ריצתו לנשיאות, בדומה לג'ורג' מקגוורן, כמו גם בנאום קבלת פרס נובל שלו. גם וולטר מונדייל ומייקל דוקאקיס הביעו את התנגדותם.[259] במכתב למושל ניו מקסיקו, ביקש מהמושל לחתום על חוק שמבטל את עונש המוות והופך אותו למאסר עולם ללא אפשרות לחנינה. ניו מקסיקו ביטלה את עונש המוות בתחומה ב-2009. קרטר ביקש גם להמתיק את הדין לרבים שהוצאו להורג.[260] באוקטובר 2000, הודיע קרטר שהוא מנתק את קשריו עם הכנסייה הבפטיסטית הדרומית, בה היו חברים גם אביו וסבו, בגלל התנגדותה לנשים בתפקידי כמורה. כעבור כמה שנים, הצטרף למנהיגים עולמיים אחרים בהתנגדות לאפליית נשים בידי מוסדות דת. ב-15 ביולי 2009, כתב טור דעה על שוויון לנשים וטען שיש לבחור בשוויון על פני המנהיגות הדתית. קרטר טען שמדובר בהפרת זכויות אדם ובפגיעה בנביאים שקראו לשוויון.[261] ב-2014, פרסם קרטר ספר על נשים ודת.[262]

קרטר תמך באיסור על כלי נשק שמשמשים לתקיפה ובבדיקות רקע לרוכשי רובים. במאי 1994, יחד עם רונלד רייגן וג'רלד פורד, כתב לבית הנבחרים של ארצות הברית בתמיכה בחוק שיאסור על אקדחים חצי אוטומטיים.[263] בפברואר 2013 טען שאם חוק איסור על נשקי תקיפה לא יעבור, יהיה זה בגלל התנגדות איגוד הרובאים הלאומי ולחץ על פוליטיקאים חלשים.[264] קרטר טען שהוא תומך בנישואים חד-מיניים בטקסים אזרחיים.[265] באוקטובר 2014 טען שיש להשאיר את הנושא להחלטת המדינות ולא הממשל.[266] קרטר הוביל לוויכוח בספטמבר 2009 כשטען שרוב הטינה כלפי ברק אובמה היא בשל צבע עורו השחור.[267] אובמה טען שהוא לא מסכים עם כך, אף על פי שהסכים שישנם אנשים שמתנגדים אליו בגלל הגזע שלו.[268] בריאיון ב-2008 לאמנסטי, ביקר קרטר את מתקן הכליאה בגואנטנמו וטען שהוא פוגע ביסודות המדינה.[269] בריאיון באוקטובר 2013, ביקר קרטר את חוק ביטוח הבריאות של אובמה וטען שביצועו לוקה בחסר.[270] ביולי 2017 טען שיש לעבור למערכת ביטוח בריאות ממלכתית.[271]

חיים אישיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
קרטר ב-2008

קרטר ורעייתו רוזלין היו ידועים בעבודתם ההתנדבותית, ותרמו לעניים רבים בג'ורג'יה.[272] קרטר חובב ציור, דיג, נגרות, רכיבה על אופניים, טניס וסקי.[273] הוא גם חובב שירה, בעיקר את זאת של דילן תומאס.[274] במהלך ביקור בממלכה המאוחדת ב-1977, טען קרטר שיש להנציח את תומאס בפינת המשוררים במנזר וסטמינסטר, דבר שהתרחש ב-1982.[274] קרטר הוא נוצרי אדוק מגיל צעיר. הוא מלמד בכנסייה ודיאקון בכנסייה המקומית שלו.[275] כנשיא, הוא התפלל כמה פעמים ביום. הוא הושפע מדרשה ששמע מגיל צעיר: "אם אי פעם תיעצר על היותך נוצרי, האם ישנן מספיק ראיות כדי להרשיע אותך?".[276] קרטר קירב את הנצרות האוונגליסטית אל מרכז הפוליטיקה האמריקנית במהלך כהונתו.[277]

משפחה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם בילי קרטר בטקס במכון הטכנולוגי של ג'ורג'יה באטלנטה, ב-20 בפברואר 1979
פארה פהלווי, מלכת איראן, מחזיקה בג'ימי קרטר הרביעי כשרוזלין קרטר, קרון קרטר וצ'יפ קרטר צופים, ינואר 1978

לקרטר היו שלושה אחים קטנים שמתו מסרטן הלבלב: האחיות גלוריה (1926–1990) ורות' (1929–1983) והאח בילי (1937–1988).[278] לקרטר ורוזלין נולדו שלושה בנים, בת אחת, שמונה נכדים, שלוש נכדות ושני נינים. את יום הנישואין השבעים שלהם חגגו ביולי 2016, ובכך הפכו לזוג הנשיאותי הנשוי הכי הרבה זמן. נישואיהם ארכו 77 שנים, עד למותה של רוזלין ב-2023. בנם ג'ק קרטר ניסה להתמודד לסנאט ב-2006 אולם הפסיד. נכדו ג'ייסון כיהן כסנאטור בג'ורג'יה[279] וניסה להתמודד לתפקיד מושל ג'ורג'יה ב-2014, אולם הפסיד. ב-20 בדצמבר 2015, הכריז קרטר שנכדו ג'רמי מת ממחלה עלומה.[280]

בתו של קרטר, איימי, גרה בבית הלבן במהלך כהונת אביה. היא זכתה לתשומת לב תקשורתית רחבה, כיוון שמאז כהונתו של ג'ון פיצג'רלד קנדי לא גרו ילדים בבית הלבן.

אחיו של קרטר, בילי, משך הרבה תשומת לב במהלך כהונתו של קרטר בגלל התנהגותו הצבעונית.[281] בתחילת 1977, החל בילי לפרסם בירה. בנוסף הטיל את מימיו בנמל תעופה לעיני עיתונאים. בסוף 1978 ובתחילת 1979, ביקר בלוב שלוש פעמים וקיבל מהם מענק[דרושה הבהרה]. הדבר הוביל לחקירה בסנאט.

ב-12 באוגוסט 2015 חשף כי הוא חולה במלנומה, שהתפשט לכבד ולחלקים מסוימים במוחו.[282] הוא החל טיפול שבראשיתו כלל ניתוח, ולאחר מכן אימונותרפיה ורדיותרפיה. שני הוריו וכל אחיו גם חלו בסרטן.[283] ב-6 בדצמבר 2015 הודיע כי הסרטן נעלם מגופו וכי כעת הוא בריא.[284] ב-20 בינואר 2017, בגיל 92, הפך קרטר לנשיא המבוגר ביותר שנכח בהשבעה נשיאותית.[285] קרטר הוא הנשיא האמריקאי שזוכה להאריך ימים יותר מכל נשיא אמריקאי אחר שחי אי פעם, ובפרט, הראשון שחצה את גיל מאה.[286]

תדמיתו ומורשתו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות פרשת ווטרגייט קרטר נתפס בעיני הציבור כאדם כן, ישר ובעל כוונות טובות. עם תחילת כהונתו זכה לתמיכת 66% מהציבור[287] אולם ירד ל-34% בלבד עם תום כהונתו, כש-55% מהציבור מתנגדים אליו.[288] ב-1980, הציג את עצמו מושל קליפורניה רונלד רייגן כאדם קליל ובטוח בעצמו, בניגוד לקרטר, הרציני והמופנם. קרטר, ששם לב לפרטים, ונראה פסימי, חלש ולא החלטי, עמד בניגוד לקסמו של רייגן ולאופטימיות שלו.[289] רייגן השתמש בבעיות הכלכליות, במשבר בני הערובה ובחוסר שיתוף הפעולה בוושינגטון כדי להציג את קרטר כמנהיג חלש ולא משפיע. כמו קודמו, פורד, קרטר לא כיהן כהונה שנייה כנשיא. מבין אלו שגם נבחרו לנשיאות, היה קרטר הראשון מאז הרברט הובר ב-1932 שהפסיד.[290] כ-31% מהציבור תמכו בקרטר לפני הבחירות ב-1980, אולם ב-2009, הוא זכה לתמיכה של 64% מהציבור על פעולותיו כנשיא.[291]

הסרט "ערוצים חשאיים - מחיר השלום" נותן לקרטר קרדיט על מאמציו להשגת הסכמי קמפ דייוויד בין ישראל ומצרים.[292] קרטר זכה לכמה פרסים לאחר סיום כהונתו, וכמה מוסדות ומקומות נקראו על שמו. הספרייה הנשיאותית על שמו נפתחה ב-1986.[293] ב-1998, הכריז חיל הים על צוללת שתיקרא על שמו של קרטר. היא אחת מכלי השיט המעטים שקרואים על שמו של אדם חי.[294] בנוסף לכך קיבל באותה שנה את פרס האו"ם לזכויות אדם,[295] ואת מדליית הובר למהנדסים שתרמו לעולם.[296] קרטר זכה בשני פרסי גראמי עבור ספריו המוקלטים.[297] שדה התעופה באמריקוס, ג'ורג'יה נקרא על שמו החל מ-2009.[298]

רשימת פרסים בהם זכה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • פרס נובל לשלום (2002)
  • הפרס ההומניטרי ע״ש אלברט שווייצר (1987)
  • מדליית הובר (1998)
  • פרס פולברייט (1994)
  • פרס קטלוניה הבין-לאומי (2010)
  • איש השנה של הפיננשל טיימס (1976)
  • מדליית אודובון (1994)
  • הצלב הגדול של אות הכתר הבלגי (2011)
  • דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת נאנג'ינג (2012)
  • פרס אנסל אדמס (1982)
  • American Library Association Honorary Membership (1994)
  • פרס השלום ע״ש פליקס הופואה-בואני (1994)
  • פרס אינדירה גנדי (1997)
  • פרס האומות המאוחדות בתחום זכויות האדם (1998)
  • עיטור ארבע החירויות – מדליית החירות (1995)
  • American Peace Award (2009)
  • International Mediation medal (1979)
  • פרס גראמי
  • דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת אלברטה
  • מסדר המשחרר הגנרל סן מרטין
  • מדליית החירות הנשיאותית
  • דוקטור לשם כבוד של אוניברסיטת חיפה
  • פרס דלתא להבנה עולמית
  • מסדר וסקו נונייס דה בלבואה
  • מסדר הנילוס
  • מדליית החירות של פילדלפיה
  • מסדר מנואל אמדור גוררו
  • מדליה לשירות הביטחון הלאומי
  • מדליית הניצחון במלחמת העולם השנייה
  • מדליית המערכה האמריקנית
  • מדליית הכבוד של האליס איילנד

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: ג'ימי קרטר
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ג'ימי קרטר
רשמי
אחר

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Reitwiesner, William Addams The Ancestors of Senator John Forbes Kerry (b. 1943) https://web.archive.org/web/20240515080617/http://www.wargs.com/political/kerry.html Accessed August 31, 2016
  2. ^ Bourne, p. 13.
  3. ^ Plains High School, National Park Service
  4. ^ Bourne, pp. 44–55.
  5. ^ Hingston, Sandy (24 באפריל 2016). "Why This Princeton Football Team Won't Be Suiting Up Next Season". Philadelphia. נבדק ב-5 בנובמבר 2016. {{cite news}}: (עזרה)
  6. ^ Annual Register of the United States Naval Academy (v. 1946–1947), p. 33
  7. ^ מרק באודן, "אורחיו של האייתולה", הוצאת מודן, מערכות ומשרד הביטחון, 2012, עמוד 116.
  8. ^ "Jimmy Carter's Naval Service". Jimmy Carter Presidential Library & Museum. אורכב מ-המקור ב-16 בנובמבר 2015. נבדק ב-24 בנובמבר 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  9. ^ Bourne, pp. 72–77.
  10. ^ Frank, Northen Magill (1995). Great Events from History II: 1945–1966. p. 554. ISBN 978-0-89356-753-8.
  11. ^ Martel, Peter (2008). Memoirs of a Hayseed Physicist. p. 64. ISBN 978-1-60693-341-1.
  12. ^ Milnes, Arthur (28 בינואר 2009). "When Jimmy Carter faced radioactivity head-on". The Ottawa Citizen. אורכב מ-המקור ב-17 בפברואר 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  13. ^ Bourne, pp. 77–81.
  14. ^ Hayward, p. 23.
  15. ^ Eckstein, Megan (9 במרץ 2015). "From Ensign to Commander-in-Chief: A Look at the Presidents Who Served in the U.S. Navy Reserve". USNI News. Annapolis, MD: United States Navy Institute. {{cite web}}: (עזרה)
  16. ^ Ocean Science News. Washington, DC: Nautilus Press. 1976. p. 109. The Naval Record of James Earl Carter Jr.: Medals and awards: American Campaign Medal, World War II Victory Medal, China Service Medal, and Natl. Defense Service Medal
  17. ^ Bourne, pp. 83–91.
  18. ^ Morris, p. 115.
  19. ^ Gherman, Beverly (2004). Jimmy Carter. Minneapolis, MN: Lerner Publishers. p. 40. ISBN 978-0-8225-0816-8.
  20. ^ Bourne, pp. 92–108.
  21. ^ Carter, Jimmy (1992). Turning Point: A Candidate, a State, and a Nation Come of Age. New York, NY: Three Rivers Press. pp. 83–87. ISBN 978-0-8129-2299-8.
  22. ^ Bourne, pp. 108–132.
  23. ^ Lyman-Barner, Kirk; Lyman-Barner, Cori (2014). Roots in the Cotton Patch: The Clarence Jordan Symposium 2012. Vol. 1. Eugene, OR: Cascade Books. p. 136. ISBN 978-1-62032-985-6.
  24. ^ Bourne, pp. 132–140.
  25. ^ "A Conversation with Jimmy Carter". John F. Kennedy Presidential Library and Museum. 20 בנובמבר 2014. אורכב מ-המקור ב-2017-10-21. נבדק ב-2018-01-08. {{cite web}}: (עזרה)
  26. ^ Bourne, pp. 145–149.
  27. ^ Bourne, pp. 165–179.
  28. ^ Hayward, pp. 39–46.
  29. ^ 1 2 Bourne, pp. 180–199.
  30. ^ Hayward, pp. 46–51.
  31. ^ "Archived copy" (PDF). אורכב מ-המקור (PDF) ב-1 בדצמבר 2016. נבדק ב-2016-11-27. {{cite web}}: (עזרה); (עזרה)
  32. ^ Bourne, p. 204.
  33. ^ 1 2 Bourne, pp. 204–212.
  34. ^ Hayward, pp. 55–56.
  35. ^ Bourne, pp. 214–220.
  36. ^ Freeman, Roger A. (1982). The Wayward Welfare State. Hoover Press. p. 5. ISBN 978-0-8179-7493-0.
  37. ^ "Two budget proposals offered by Gov. Carter to legislature". Rome News-Tribune. 13 בינואר 1972. {{cite news}}: (עזרה)
  38. ^ "Reappointment rejection could bring session". Rome News-Tribune. 2 במרץ 1972. {{cite news}}: (עזרה)
  39. ^ "Maddox is opposed to special session". Rome News-Tribune. 21 באפריל 1972. {{cite news}}: (עזרה)
  40. ^ 1 2 Bourne, pp. 212–213.
  41. ^ 1 2 Bourne, pp. 250–251.
  42. ^ "Governors disagree on school busing". Rome News-Tribune. 1 בפברואר 1973. {{cite news}}: (עזרה)
  43. ^ Pilkington, Ed (11 בנובמבר 2013). "Jimmy Carter calls for fresh moratorium on death penalty". The Guardian. {{cite news}}: (עזרה)
  44. ^ Hugh S. Sidey (22 בינואר 2012). "Carter, Jimmy". World Book Student. אורכב מ-המקור ב-27 באפריל 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  45. ^ "World Book Encyclopedia (Hardcover) [Jimmy Carter entry]". World Book. בינואר 2001. ISBN 0-7166-0101-X. {{cite journal}}: (עזרה)
  46. ^ Associated Press (28 ביולי 2008). "Jimmy Carter battles plan for dams – again". NBCNews.com. {{cite news}}: (עזרה)
  47. ^ Bourne, pp. 213–214.
  48. ^ Bourne, pp. 221–230.
  49. ^ Bourne, pp. 237–250.
  50. ^ "Carter cautions Democrats to play it cool on Watergate". Rome News-Tribune. 13 במאי 1973. {{cite news}}: (עזרה)
  51. ^ "Carter off on European tour". Rome News-Tribune. 14 במאי 1973. {{cite news}}: (עזרה)
  52. ^ Shoup (1980), The Carter Presidency and Beyond'
  53. ^ Mohr, Charles (16 ביולי 1976). "Choice of Mondale Helps To Reconcile the Liberals". The New York Times. {{cite news}}: (עזרה)
  54. ^ "Jimmy Carter". The American Experience. Public Broadcasting System. אורכב מ-המקור ב-2017-02-22. נבדק ב-2018-01-08.
  55. ^ Shoup, Laurence H. (1980). The Carter Presidency, and Beyond: Power and Politics in the 1980s. Ramparts Press. p. 94. ISBN 978-0-87867-075-8.
  56. ^ "Wikiquote: Jimmy Carter". נבדק ב-6 באוגוסט 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  57. ^ "Carter Backs Consumer Plans". Toledo Blade. 10 באוגוסט 1976. {{cite news}}: (עזרה)
  58. ^ "Bardstown, Kentucky Remarks and a Question-and-Answer Session at a Town Meeting. (July 31, 1979)". The American Presidency Project. THE PRESIDENT. Could you all hear it? The question was, since it appears that the campaign promise that I made to have a separate department of education might soon be fulfilled, would I consider appointing a classroom teacher as the secretary of education.
  59. ^ "Carter Berates Lack Of New A-Arm Pact". Toledo Blade. 14 באוקטובר 1976. {{cite news}}: (עזרה)
  60. ^ Kane, Frank (3 באוקטובר 1976). "Carter Positions on Amnesty, Defense Targets of Dole Jabs". Toledo Blade. {{cite news}}: (עזרה)
  61. ^ "GOP Raps Carter On Tax Proposal". Herald-Journal. 19 בספטמבר 1976. {{cite news}}: (עזרה)
  62. ^ "Social Security Amendments of 1977 Statement on Signing S. 305 Into Law". American Presidency Project. 20 בדצמבר 1977. {{cite web}}: (עזרה)
  63. ^ "Carter Would Delay Programs If Necessary". Herald-Journal. 4 בספטמבר 1976. {{cite news}}: (עזרה)
  64. ^ Kane, Frank (15 ביולי 1976). "Carter Nominated, Names Mondale Running Mate". Toledo Blade. {{cite news}}: (עזרה)
  65. ^ 1 2 Howard, Adam (26 בספטמבר 2016). "10 Presidential Debates That Actually Made an Impact". NBC News. נבדק ב-31 בדצמבר 2016. {{cite news}}: (עזרה)
  66. ^ Kraus, Sidney (1979). The Great Debates: Carter vs. Ford, 1976. Bloomington: Indiana University Press. p. 3. נבדק ב-31 בדצמבר 2016. {{cite book}}: (עזרה)
  67. ^ "Carter Appears Victor Over Ford". Toledo Blade. 3 בנובמבר 1976. {{cite news}}: (עזרה)
  68. ^ 1 2 3 "White House Biography of Jimmy Carter". whitehouse.gov. נבדק ב-13 במרץ 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  69. ^ 1 2 American Presidency, Brinkley and Dyer, 2004.
  70. ^ "Congressional Record – House – 108th Congress". Government Printing Office. 20 בנובמבר 2004. p. 25146. ISBN 978-0-16-084508-6. נבדק ב-9 ביוני 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  71. ^ "Executive Orders | National Archives". archives.gov. נבדק ב-13 במרץ 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  72. ^ "Vietnam War Era Pardon Instructions | PARDON | Department of Justice". justice.gov. נבדק ב-13 במרץ 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  73. ^ Kaufman and Kaufman, 2006, pp. 30–31
  74. ^ Kaufman and Kaufman, 2006, pp. 30–32
  75. ^ Kaufman and Kaufman, 2006, pp. 43–44
  76. ^ "Carter's Great Purge". Time. 1979-07-30. נבדק ב-2007-12-06.
  77. ^ "U.S. Senate: Reference Home - Statistics & Lists - Supreme Court Nominations, present-1789". senate.gov. 8 בפברואר 2017. נבדק ב-13 במרץ 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  78. ^ Zelizer, pp. 53-55
  79. ^ "The Georgia Mafia. Jimmy Carter. WGBH American Experience | PBS". pbs.org. נבדק ב-13 במרץ 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  80. ^ Pincus, Walter (1 באפריל 1977). "When a Campaign Vow Crashes into a Pork Barrel". The Washington Post. נבדק ב-5 ביולי 2008. {{cite news}}: (עזרה)
  81. ^ Matthews, Dylan (4 באוגוסט 2017). "Trump is wasting his congressional majority — like Jimmy Carter did". Vox. נבדק ב-21 בנובמבר 2017. {{cite news}}: (עזרה)
  82. ^ Kaufman and Kaufman, 2006, pp. 33–34
  83. ^ Kaufman and Kaufman, 2006, pp. 71–72
  84. ^ 1 2 3 4 5 "1988 Statistical Abstract of the United States" (PDF). Department of Commerce.
  85. ^ [1], CRS Report RL33305, The Crude Oil Windfall Profit Tax of the 1980s: Implications for Current Energy Policy, by Salvatore Lazzari. p. 5.
  86. ^ Kaufman and Kaufman, 2006, pp. 134–135
  87. ^ Reinhold, Robert (17 באפריל 1976). "Carter proposes U.S. health plan; says he favors mandatory insurance financed from wage and general taxes". The New York Times. p. 1. Although Mr. Carter left some details a bit vague today, his proposal seemed almost identical to the so-called Kennedy-Corman health security plan. His position on the issue is now substantially the same as that of his chief rivals, Senator Hubert H. Humphrey, Senator Henry M. Jackson and Representative Morris K. Udall. All three are co-sponsors of the Kennedy-Corman bill. {{cite news}}: (עזרה) Auerbach, Stuart (17 באפריל 1976). "Carter gives broad outline for national health plan; cost unknown". The Washington Post. p. A1. The outlines of Carter's program are close to one sponsored by Sen. Edward M. Kennedy (D-Mass.) and strongly supported by organized labor. {{cite news}}: (עזרה) UPI (17 באפריל 1976). "Carter urges universal health plan". Chicago Tribune. p. 4. Although Carter didn't provide an estimate of what his health plan would cost taxpayers, it features many proposals similar to plans suggested by others, including Sen. Edward Kennedy [D., Mass.] which are estimated to cost at least $40 billion annually. {{cite news}}: (עזרה) Blumenthal, David; Morone, James A. (2009). "Jimmy Carter: The Righteous Engineer". The Heart of Power: Health and Politics in the Oval Office. Berkeley: University of California Press. pp. 261–262. ISBN 978-0-520-26030-6.
  88. ^ Kaufman and Kaufman, 2006, pp. 122–126
  89. ^ . (1980). "National health insurance". Congressional Quarterly Almanac, 96th Congress 1st Session....1979. Vol. 35. Washington, D.C.: Congressional Quarterly. pp. 536–540. ISSN 0095-6007. OCLC 1564784.{{cite book}}: תחזוקה - ציטוט: numeric names: authors list (link)
  90. ^ "Eula Bingham: Of minnows, whales and "common sense"". Department of Labor. אורכב מ-המקור ב-2018-01-10. נבדק ב-2018-01-08.
  91. ^ 1 2 3 4 Strong, Robert A. "JIMMY CARTER: DOMESTIC AFFAIRS". Miller Center. University of Virginia.
  92. ^ Frum, p. 312
  93. ^ "www.portlandpeakoil.org/discussion/aggregator/categories/2?page=4". portlandpeakoil.org. אורכב מ-המקור ב-2014-08-11. נבדק ב-13 במרץ 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  94. ^ 1 2 Frum, pp. 301–302
  95. ^ "U.S. Petroleum Dependency and Oil Price Decontrol" (PDF).
  96. ^ 1 2 "Rethinking Carter | Mises Institute". mises.org. נבדק ב-13 במרץ 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  97. ^ "Jimmy Carter". American Experience. PBS.
  98. ^ ""Crisis of Confidence" Speech (July 15, 1979)". Miller Center, University of Virginia. אורכב מ-המקור (text and video) ב-2009-07-21. נבדק ב-2018-01-08.
  99. ^ "American Experience". נבדק ב-22 באוקטובר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  100. ^ 1 2 Frum, p. 292
  101. ^ Jim Jubak (1 באפריל 2008). "Is '70s-style stagflation returning?". Jubak's Journal. MSN.com. אורכב מ-המקור ב-2011-08-20. נבדק ב-2018-01-08. {{cite news}}: (עזרה)
  102. ^ 1 2 3 "Percent Change From Preceding Period in Real GDP". Bureau of Economic Analysis.(הקישור אינו פעיל)
  103. ^ "Job Creation by President", Politics That Work, March 29, 2015
  104. ^ 1 2 "Labor Force Statistics from the Current Population Survey". Bureau of Labor Statistics.
  105. ^ "Households by Median and Mean Income". United States Census Bureau.
  106. ^ "The Inflation of the 1970s: November 21, 1978". University of California at Berkeley and National Bureau of Economic Research. 19 בדצמבר 1995. אורכב מ-המקור ב-1997-02-19. נבדק ב-18 במרץ 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  107. ^ "The Outlook for U.S. Oil Dependence" (PDF). U.S. Department of Energy. אורכב מ-המקור (PDF) ב-2017-05-13. נבדק ב-2018-01-08.
  108. ^ Erwin C. Hargrove, Jimmy Carter as President: Leadership and the Politics of the Public Good, London, 1988, p. 102.
  109. ^ "Educate Yourself: Paul Volcker". אורכב מ-המקור ב-2001-07-02. נבדק ב-6 בדצמבר 2007. {{cite web}}: (עזרה)
  110. ^ Biven, W. Carl (2002). Jimmy Carter's Economy: Policy in an Age of Limits. ISBN 9780807827383.
  111. ^ "Jimmy Carter vs. Inflation". Time. 24 במרץ 1980. {{cite news}}: (עזרה)
  112. ^ Stacey L. Schreft. "Credit Controls: 1980" (PDF). Federal Reserve Bank of Richmond.
  113. ^ "The downturn was precipitated by a rise in interest rates to levels that exceeded the record rates recorded a year earlier." Congressional Budget Office, "The Prospects for Economic Recovery", February 1982.
  114. ^ "Federal Reserve Bank of Minneapolis – Discount Rates". 28 באוקטובר 2007. אורכב מ-המקור ב-2007-10-28. נבדק ב-2018-01-08. {{cite web}}: (עזרה)
  115. ^ "Databases, Tables & Calculators by Subject: CPI-U". Bureau of Labor Statistics.
  116. ^ Raven, P.H.; Berg, L.R.; Hassenzahl, D.M. (2012). Environment. Wiley. p. 27. ISBN 9780470945704. נבדק ב-13 במרץ 2017. {{cite book}}: (עזרה)
  117. ^ 1 2 Sohn, Darren Samuel (10 במאי 2010). "White House solar panels bring Jimmy Carter comparisons". Politico. {{cite web}}: (עזרה)
  118. ^ http://web.gsm.uci.edu/~navarro/windfinal110899.pdf
  119. ^ Biello, David (6 באוגוסט 2010). "Where Did the Carter White House's Solar Panels Go?". Scientific American. {{cite web}}: (עזרה)
  120. ^ Department of Education Organization Act Statement on Signing S. 210 Into Law. (October 17, 1979)
  121. ^ "Education Department Created". The Palm Beach Post, via Google News. United Press International. 18 באוקטובר 1979. {{cite news}}: (עזרה)
  122. ^ "ilheadstart.org/about-ihsa/history-goals-and-values/head-start-a-historical-perspective/". ilheadstart.org. אורכב מ-המקור ב-2013-12-20. נבדק ב-13 במרץ 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  123. ^ Berube, M.R. (1991). American Presidents and Education. Greenwood. p. 49. ISBN 9780313278488. נבדק ב-13 במרץ 2017. {{cite book}}: (עזרה)
  124. ^ Roessner, J. (2000). A Decent Place to Live: From Columbia Point to Harbor Point - a Community History. Northeastern University Press. p. 91. ISBN 9781555534363. נבדק ב-13 במרץ 2017. {{cite book}}: (עזרה)
  125. ^ Orleck, A.; Hazirjian, L.G. (2011). The War on Poverty: A New Grassroots History, 1964-1980. University of Georgia Press. p. 444. ISBN 9780820331010. נבדק ב-13 במרץ 2017. {{cite book}}: (עזרה)
  126. ^ Schneid, T.D. (2011). Discrimination Law Issues for the Safety Professional. Taylor & Francis. p. 195. ISBN 9781439867792. נבדק ב-13 במרץ 2017. {{cite book}}: (עזרה)
  127. ^ Williams, B. (2011). Debt for Sale: A Social History of the Credit Trap. University of Pennsylvania Press, Incorporated. p. 24. ISBN 9780812200782. נבדק ב-13 במרץ 2017. {{cite book}}: (עזרה)
  128. ^ "U.S. Department of Labor -- History -- Employment StandardsAdministration (ESA)". dol.gov. נבדק ב-13 במרץ 2017. {{cite web}}: (עזרה)(הקישור אינו פעיל)
  129. ^ Social welfare in today's world by William H. Whitaker and Ronald C. Federico
  130. ^ Morgan, Iwan W. (1994). Beyond the Liberal Consensus: A Political History of the United States Since 1965. C. Hurst & Co. Publishers. p. 162. ISBN 978-1-85065-204-5.
  131. ^ "How Reaganism actually started with Carter". Salon.com. אורכב מ-המקור ב-2011-07-26. נבדק ב-2018-01-08.
  132. ^ Zelizer, pp. 71-72
  133. ^ Shilts, Randy (1993). Conduct Unbecoming: Gays and Lesbians in the US Military.
  134. ^ "www.gaywired.com/article.cfm?section=66&id=14671". gaywired.com. אורכב מ-המקור ב-2008-05-06. נבדק ב-13 במרץ 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  135. ^ "Carter backs civil unions for gay couples – Southern Voice Atlanta". sovo.com. אורכב מ-המקור ב-2015-09-13. נבדק ב-13 במרץ 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  136. ^ 1 2 3 Glad, Betty. An Outside in the White House. Cornell University Press, 2009.
  137. ^ American Foreign Relations: A history. Wadsworth, 2010.
  138. ^ Nancy Mitchell, Jimmy Carter in Africa: Race and the Cold War (Chicago: Stanford University Press, 2016)
  139. ^ Kaufman and Kaufman, 2006, pp. 53–56
  140. ^ Kaufman and Kaufman, 2006, pp. 104–106
  141. ^ Kaufman and Kaufman, 2006, pp. 150–151
  142. ^ 1 2 Bickerton and Klausner, pp. 190–193; 198–200.
  143. ^ Bickerton and Klausner, pp. 192–193.
  144. ^ Aaron David Miller, The Much Too Promised Land (Bantam Books, 2008), page 159.
  145. ^ Jewish Voting Record: U.S. Presidential Elections ‏(1916-2012)
  146. ^ Zelizer, pp. 57-58
  147. ^ 1 2 Zelizer, p. 103
  148. ^ 1 2 3 4 5 6 Kaplan, Robert D. (2008). Soldiers of God: With Islamic Warriors in Afghanistan and Pakistan. Knopf Doubleday. pp. 115–117. ISBN 9780307546982.
  149. ^ 1 2 3 4 5 Kepel, Gilles (2006). Jihad: The Trail of Political Islam. I.B. Tauris. pp. 138–139, 142–144. ISBN 9781845112578.
  150. ^ 1 2 3 4 5 6 7 Riedel, Bruce (2014). What We Won: America's Secret War in Afghanistan, 1979–1989. Brookings Institution Press. pp. ix–xi, 21–22, 93, 98–99, 105. ISBN 978-0815725954.
  151. ^ Blight, James G. (2012). Becoming Enemies: U.S.-Iran Relations and the Iran-Iraq War, 1979-1988. Rowman & Littlefield Publishers. pp. 69–70. ISBN 978-1-4422-0830-8.
  152. ^ Coll, Steve (2004). Ghost Wars: The Secret History of the CIA, Afghanistan, and Bin Laden, from the Soviet Invasion to September 10, 2001. Penguin. pp. 87, 581. ISBN 9781594200076. Contemporary memos—particularly those written in the first days after the Soviet invasion—make clear that while Brzezinski was determined to confront the Soviets in Afghanistan through covert action, he was also very worried the Soviets would prevail. ... Given this evidence and the enormous political and security costs that the invasion imposed on the Carter administration, any claim that Brzezinski lured the Soviets into Afghanistan warrants deep skepticism.
  153. ^ Toohey, Kristine (8 בנובמבר 2007). The Olympic Games: A Social Science Perspective. CABI. p. 100. ISBN 978-1-84593-355-5. {{cite book}}: (עזרה)
  154. ^ YouTube
  155. ^ Gerhard Peters; John T. Woolley. "Jimmy Carter: "Tehran, Iran Toasts of the President and the Shah at a State Dinner.," December 31, 1977". The American Presidency Project. University of California - Santa Barbara.
  156. ^ 1 2 "Cyrus R. Vance |". chriswallisblog.wordpress.com. נבדק ב-13 במרץ 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  157. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 Emery, Chris (2013). "Reappraising the Carter Administration's response to the Iran-Iraq war". The Iran-Iraq War: New International Perspectives. Routledge. ISBN 9780415685245.
  158. ^ Gasiorowski, Mark J. (Fall 2012). "US Intelligence Assistance to Iran, May–October 1979" (PDF). The Middle East Journal. Middle East Institute. pp. 622–623. אורכב מ-המקור (PDF) ב-2016-09-09. נבדק ב-2018-01-08.
  159. ^ Gasiorowski, Mark J. (Fall 2012). "US Intelligence Assistance to Iran, May–October 1979" (PDF). The Middle East Journal. Middle East Institute. pp. 614, 617, 620, 622–623. אורכב מ-המקור (PDF) ב-2016-09-09. נבדק ב-2018-01-08.
  160. ^ Gasiorowski, Mark J. (Fall 2012). "US Intelligence Assistance to Iran, May–October 1979" (PDF). The Middle East Journal. Middle East Institute. pp. 626–627. אורכב מ-המקור (PDF) ב-2016-09-09. נבדק ב-2018-01-08.
  161. ^ Blight, James G.; et al. (2012). Becoming Enemies: U.S.-Iran Relations and the Iran-Iraq War, 1979-1988. Rowman & Littlefield Publishers. p. 68. ISBN 978-1-4422-0830-8.
  162. ^ Gibson, Bryan R. (2010). Covert Relationship: American Foreign Policy, Intelligence, and the Iran-Iraq War, 1980-1988. ABC-CLIO. pp. 31–36. ISBN 9780313386107.
  163. ^ Byrne, Malcolm (2013). "Critical Oral History: A new approach to examining the United States' role in the war". The Iran-Iraq War: New International Perspectives. Routledge. ISBN 9780415685245.
  164. ^ "Possible Iranian–Iraqi Conflict". Strategic Warning Staff: 3. 1980-04-11. Available online here. Retrieved 2017-10-05.
  165. ^ "Fmr. President Jimmy Carter on "Palestine: Peace Not Apartheid," Iraq, Greeting the Shah of Iran at the White House, Selling Weapons to Indonesia During the Occupation of East Timor, and More". Democracy Now!. 2007-09-10. נבדק ב-2016-09-27.
  166. ^ Zelizer, pp. 69-70
  167. ^ Zelizer, pp. 74-76
  168. ^ Strong, Robert A. "JIMMY CARTER: FOREIGN AFFAIRS". Miller Center. University of Virginia. נבדק ב-21 בנובמבר 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  169. ^ The President's News Conference (March 9, 1977)
  170. ^ Smith, Terence (22 באפריל 1978). "Carter Cuts Total of U.S. Troops To Leave South Korea This Year". New York Times. {{cite news}}: (עזרה)
  171. ^ Seoul, Republic of Korea Joint Communiquй Issued at the Conclusion of Meetings With President Park. (July 1, 1979)
  172. ^ Sharma, Sunil. "200,000 Skeletons in Richard Holbrooke's Closet". Dissident Voice. נבדק ב-19 ביולי 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  173. ^ "Report: U.S. Arms Transfers to Indonesia 1975-1997 - World Policy Institute - Research Project". World Policy Institute. אורכב מ-המקור ב-2017-02-26. נבדק ב-19 ביולי 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  174. ^ "Fmr. President Jimmy Carter on "Palestine: Peace Not Apartheid", Iraq, Greeting the Shah of Iran at the White House, Selling Weapons to Indonesia During the Occupation of East Timor, and More". Democracy Now!. 10 בספטמבר 2007. נבדק ב-19 ביולי 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  175. ^ "Travels of President Jimmy Carter". U.S. Department of State Office of the Historian.
  176. ^ Bert Lance, Carter Adviser, Dies at 82 New York Times August 15, 2013 Jr, Robert D. Hershey (2013-08-15). "Bert Lance, Carter Adviser, Dies at 82". The New York Times (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2019-12-23.
  177. ^ Staff. "I Have a Job to Do", Time (magazine), April 2, 1979. Accessed September 7, 2008.
  178. ^ Special Counsel, Litigation, Kaye Scholer. Accessed September 6, 2008.
  179. ^ Pound, Edward T. (17 באוקטובר 1979). "Carter's Business Cleared in Inquiry on Campaign Funds; Indictments Are Ruled Out: Investigator Finds No Evidence of Diversion of Warehouse Profit to '76 Presidential Race Insufficient Loan Collateral Loan Diversion Alleged Carter Business Cleared in Inquiry on Bank Loans and Campaign Funds Errors in the Records History of Loans Traced". The New York Times. p. A1. נבדק ב-7 בספטמבר 2008. {{cite news}}: (עזרה)
  180. ^ Critics: The Administration 'Blew It' Washington Post January 31, 1978 Jr, George Lardner (1978-01-31). "Critics: The Administration 'Blew It'". Washington Post (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2021-01-21.
  181. ^ Joshua Eilberg (Obituary) Blog of Death. April 11, 2004.
  182. ^ Zelizer, p. 94
  183. ^ Jimmy Carter, Our Endangered Values: America's Moral Crisis (2005).
  184. ^ Allis, Sam (18 בפברואר 2009). "Chapter 4: Sailing into the Wind: Losing a quest for the top, finding a new freedom". The Boston Globe. נבדק ב-24 באוקטובר 2017. {{cite news}}: (עזרה)
  185. ^ Zelizer, pp. 100-102
  186. ^ Zelizer, pp. 105-106
  187. ^ Zelizer, pp. 106-108
  188. ^ Steven F. Hayward (2009). The Age of Reagan: The Fall of the Old Liberal Order: 1964–1980. Random House Digital, Inc. p. 497. ISBN 978-0-307-45370-9.
  189. ^ Zelizer, p. 115
  190. ^ Zelizer, pp. 113-114
  191. ^ Zelizer, pp. 115-116
  192. ^ Nation: Kraft Drops Out
  193. ^ Presidential Debate in Cleveland (October 28, 1980)
  194. ^ Harwood, John (12 באוקטובר 2008). "History Suggests McCain Faces an Uphill Battle". The New York Times. נבדק ב-24 באוקטובר 2017. {{cite news}}: (עזרה)
  195. ^ Stacks, John F. (1 בדצמבר 1980). "Where the Polls Went Wrong". Time magazine. נבדק ב-24 באוקטובר 2017. {{cite news}}: (עזרה)
  196. ^ Zelizer, pp. 122-124
  197. ^ Zelizer, pp. 124-125
  198. ^ 1 2 Kazin, Michael; Edwards, Rebecca; Rothman, Adam (9 בנובמבר 2009). The Princeton Encyclopedia of American Political History. (Two volume set). Princeton University Press. p. 311. ISBN 1-4008-3356-6. {{cite book}}: (עזרה)
  199. ^ 1980 Presidential Election Remarks on the Outcome of the Election (November 4, 1980)
  200. ^ מקבלי התואר דוקטור כבוד מאוניברסיטת חיפה, אוניברסיטת חיפה
  201. ^ Fred Kaplan. "Rolling Blunder". Washington Monthly. נבדק ב-8 ביוני 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  202. ^ CNN Wire Staff (Aug 27, 2010). "Freed American Arrives Home from North Korea" CNN. Retrieved September 28, 2010.
  203. ^ Justin McCurry (27 באוגוסט 2010). "North Korea releases US prisoner after talks with Jimmy Carter". The Guardian. London. נבדק ב-6 בספטמבר 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  204. ^ Hallerman, Tamar (10 באוגוסט 2017). "Jimmy Carter presses U.S., North Korea to tone down escalating rhetoric". ajc.com. {{cite news}}: (עזרה)
  205. ^ Bowden, John (21 באוקטובר 2017). "Carter volunteers to help solve tensions with North Korea". The Hill. {{cite news}}: (עזרה)
  206. ^ "Jimmy Carter touring Peru". UPI. 3 באוקטובר 1984. {{cite news}}: (עזרה)
  207. ^ Wilkinson, Tracy (9 בפברואר 1986). "Former President Jimmy Carter, ending a three day tour of..." UPI. {{cite news}}: (עזרה)
  208. ^ Carter Center News, July–December 2002. Retrieved August 4, 2008.
  209. ^ "Carter: Begin set to compromise". Chicago Tribune. 15 באוקטובר 1981. {{cite news}}: (עזרה)
  210. ^ Farrell, William E. (8 במרץ 1983). "CARTER MEETS P.L.O. OFFICALS IN EGYPT". New York Times. {{cite news}}: (עזרה)
  211. ^ What Would Jimmy Do
  212. ^ "Our Work". The Elders. אורכב מ-המקור ב-2013-03-27. נבדק ב-7 במרץ 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  213. ^ "Jimmy Carter and Lakhdar Brahimi in Sudan to support peace efforts". The Elders. 27 במאי 2012. אורכב מ-המקור ב-2013-05-12. נבדק ב-7 במרץ 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  214. ^ "Jimmy Carter". The Elders. נבדק ב-7 במרץ 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  215. ^ "Annan, Carter say barred from Zimbabwe". Reuters. 22 בנובמבר 2008. נבדק ב-7 במרץ 2013. {{cite news}}: (עזרה)
  216. ^ Press Release, African Leaders Gather to Address Great Lakes Crisis (אורכב 19.07.2008 בארכיון Wayback Machine), May 2, 1996. Retrieved August 4, 2008.
  217. ^ The Nairobi Agreement (אורכב 18.05.2008 בארכיון Wayback Machine), December 8, 1999. Retrieved August 4, 2008.
  218. ^ יצחק בן-חורין, וושינגטון, ג'ימי קרטר: "ארה"ב צריכה להכיר בחמאס", באתר ynet, 6 באוגוסט 2014
  219. ^ ברק רביד, ריבלין ונתניהו דחו בקשה של קרטר להיפגש עמם, באתר הארץ, 20 באפריל 2015
  220. ^ Thomas, Helen (16 במרץ 1981). "Too early to criticize Reagan, says Carter". UPI. {{cite news}}: (עזרה)
  221. ^ "Carter Declares Danger To Presidents Is Routine". New York Times. 31 במרץ 1981. {{cite news}}: (עזרה)
  222. ^ "Carter backs Reagan on neutron weapon". UPI. 3 בספטמבר 1981. {{cite news}}: (עזרה)
  223. ^ "CARTER TO LOBBY SENATE ON AWACS". New York Times. 12 באוקטובר 1981. {{cite news}}: (עזרה)
  224. ^ Shanker, Thom (12 באפריל 1985). "`Star Wars` May Hurt Talks, Carter Warns". Chicago Tribune. {{cite news}}: (עזרה)
  225. ^ "Carter: Avoid force against terrorism". UPI. 14 ביולי 1985. {{cite news}}: (עזרה)
  226. ^ "'Carter is irrelevant,' Bush administration shoots back". CNN. Associated Press. 20 במאי 2007. אורכב מ-המקור ב-23 במאי 2007. נבדק ב-22 ביוני 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  227. ^ "Jimmy Carter Speaks to Forward Magazine". ינו' 2009. אורכב מ-המקור ב-9 בנובמבר 2012. נבדק ב-12 באפריל 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  228. ^ Alarkon, Walter (28 בינואר 2009). "Jimmy Carter Says Obama Will Be 'Outstanding'". The Hill. {{cite news}}: (עזרה)
  229. ^ Bingham, Amy (25 ביוני 2012). "Jimmy Carter Accuses U.S. of 'Widespread Abuse of Human Rights'". ABC News. נבדק ב-26 ביוני 2012. {{cite news}}: (עזרה) ABC quotes came from a NY Times June 25, 2012 op-ed written by Carter
  230. ^ Peter Schmitz (17 ביולי 2013). "NSA-Affäre: Ex-Präsident Carter verdammt US-Schnüffelei". Der Spiegel. נבדק ב-20 ביולי 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  231. ^ Lavender, Paige (31 ביולי 2015). "Jimmy Carter Blasts U.S. 'Political Bribery'". Huffington Post. New York, NY. {{cite news}}: (עזרה)
  232. ^ "Ex-President Carter: Give Trump credit on forcing immigration debate". Fox News. 14 בספטמבר 2017. {{cite news}}: (עזרה)
  233. ^ Thomas, Helen (25 באפריל 1984). "Rosalynn Carter: Bitter at 1980 loss: Wishes her husband would run again". UPI. {{cite news}}: (עזרה)
  234. ^ "Mondale wins Carter hometown". UPI. 14 במרץ 1984. {{cite news}}: (עזרה)
  235. ^ "Carter Predicts That Reagan Will Avoid Debating Mondale". New York Times. 14 ביוני 1984. {{cite news}}: (עזרה)
  236. ^ "Campaign Notes; Carter Vows to Shun Convention Spotlight". New York Times. 28 ביוני 1984. {{cite news}}: (עזרה)
  237. ^ "Former President Jimmy Carter said today Vice President George..." UPI. 19 במרץ 1987. {{cite news}}: (עזרה)
  238. ^ "Carter predicts tough times for Bush". UPI. 10 בנובמבר 1988. {{cite news}}: (עזרה)
  239. ^ "Carter says Clinton election would be good for Japan-U.S. relations". UPI. 13 באפריל 1992. {{cite news}}: (עזרה)
  240. ^ Ifill, Gwen (21 במאי 1992). "THE 1992 CAMPAIGN; Carter, With Clinton at His Side, Praises the Candidate's Qualities". New York Times. {{cite news}}: (עזרה)
  241. ^ "Former President Carter endorses Gore". UPI. 1 בנובמבר 2000. {{cite news}}: (עזרה)
  242. ^ Thoreau, Jackson. Born to Cheat: How Bush, Cheney, Rove & Co. Broke the Rules--From the Sandlot to the White House. Do Something Press. p. 126. ISBN 978-1881365532.
  243. ^ "Carter: Kerry 'the president we need now'". CNN. 26 ביולי 2004. {{cite news}}: (עזרה)
  244. ^ "Jimmy Carter fears repeat of election fiasco in Florida". The Guardian. 28 בספטמבר 2004. {{cite news}}: (עזרה)
  245. ^ "Carter praises Obama". CNN. 30 בינואר 2008. {{cite news}}: (עזרה)
  246. ^ "Carter: McCain 'milking' POW time". ABC News.
  247. ^ אתר למנויים בלבד Alex Spillius, ‏John McCain rejects Jimmy Carter jibe that he is 'milking' Vietnam service, The Telegraph, 31 August 2008
  248. ^ Freedland, Jonathan (2008-06-04). "US elections: Jimmy Carter tells Barack Obama not to pick Hillary Clinton as running mate". The Guardian (באנגלית בריטית). נבדק ב-2019-12-23.
  249. ^ Yahoo News, Jimmy Carter wants Mitt Romney to be the Republican nominee, September 16, 2011. Retrieved October 5, 2011.
  250. ^ Hensch, Mark (2 בנובמבר 2015). "Carter: Dems, GOP 'hardly speak' now". The Hill. {{cite news}}: (עזרה)
  251. ^ "Jimmy Carter Reveals He Voted for Bernie Sanders In Democratic Primary". The Daily Beast. 2017-05-08. נבדק ב-2017-05-09.
  252. ^ Sommerfeldt, Chris (23 באוגוסט 2016). "Jimmy Carter will vote for Hillary Clinton but calls both her and Donald Trump 'quite unpopular'". New York Daily News. New York City. נבדק ב-2017-05-09. {{cite news}}: (עזרה)
  253. ^ "Jimmy Carter criticizes FEMA's role in Katrina relief". wistv.com. 21 בספטמבר 2005. {{cite news}}: (עזרה)
  254. ^ Shelbourne, Mallory (10 בספטמבר 2017). "Former presidents fundraise for Irma disaster relief". The Hill. נבדק ב-11 בספטמבר 2017. {{cite news}}: (עזרה)
  255. ^ "Jimmy Carter: When the waters rise, so do our better angels". CNN. 2 בספטמבר 2017. {{cite news}}: (עזרה)
  256. ^ John-Henry Westen (7 בנובמבר 2005). "Jimmy Carter Using Abortion to Split Support for Republicans?". LifeSiteNews.com. {{cite web}}: (עזרה)
  257. ^ Skinner, Kudelia, Mesquita, Rice (2007). The Strategy of Campaigning. University of Michigan Press. ISBN 978-0-472-11627-0. נבדק ב-20 באוקטובר 2008. {{cite book}}: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: multiple names: authors list (link)
  258. ^ "Jimmy Carter: Democratic Party Should Be More Pro-Life, March 29, 2012".
  259. ^ "Democrats shift on death penalty", Boston Globe, December 7, 2003
  260. ^ "Brian Baldwin, Center on Wrongful Convictions". Law.northwestern.edu. נבדק ב-8 ביוני 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  261. ^ Losing my religion for equality, Opinion, Theage.com.au, July 15, 2009
  262. ^ A Call to Action: Women, Religion, Violence, and Power. Simon & Schuster. 2014. ISBN 978-1-4767-7395-7. OCLC 868276576.
  263. ^ Eaton, William J. (5 במאי 1994). "Ford, Carter, Reagan Push for Gun Ban". Los Angeles Times. נבדק ב-4 ביולי 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  264. ^ Kurtz, Jason (22 בפברואר 2013). "Clips From Last Night: Jimmy Carter on firearm legislation, the NRA, and the conflict in the Middle East". Cable News Network. נבדק ב-4 ביולי 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  265. ^ "Former US president Jimmy Carter backs 'very fine' equal marriages for gays". PinkNews. 20 במרץ 2012. נבדק ב-21 בינואר 2017. {{cite news}}: (עזרה)
  266. ^ "Jimmy Carter: Gay marriage should be up to states". USA TODAY. 27 באוקטובר 2014. נבדק ב-21 בינואר 2017. {{cite news}}: (עזרה)
  267. ^ "White House disputes Carter's analysis – Capitol Hill". MSNBC. 16 בספטמבר 2009. נבדק ב-8 ביוני 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  268. ^ O'Brien, Michael (19 בספטמבר 2009). "Obama plays down role of race in criticism – The Hill's Blog Briefing Room". Thehill.com. נבדק ב-8 ביוני 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  269. ^ ג'ימי קרטר, בביצוע Torture can never be justified, סרטון באתר יוטיוב
  270. ^ Delreal, Jose (31 באוקטובר 2013). "Carter: ACA rollout 'questionable'". Politico. {{cite news}}: (עזרה)
  271. ^ Eberhardt, Robin (24 ביולי 2017). "Jimmy Carter predicts US will eventually have single-payer healthcare system". The Hill. {{cite news}}: (עזרה)
  272. ^ "Greif, Inc. helps support Habitat for Humanity's 29th Annual Jimmy and Rosalynn Carter Work Project". Habitat for Humanity. נבדק ב-28 בדצמבר 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  273. ^ "Jimmy Carter – Biographical". The Nobel Foundation. נבדק ב-28 בדצמבר 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  274. ^ 1 2 "Jimmy Carter to welcome visitors to Dylan Thomas house". BBC News. BBC. 9 בנובמבר 2011. נבדק ב-11 בנובמבר 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  275. ^ Maranatha Baptist Church. Retrieved August 4, 2008.
  276. ^ Carter, Jimmy; Richardson, Don (1998). Conversations with Carter. Lynne Rienner Publishers. p. 14. ISBN 1-55587-801-6.
  277. ^ Sengupta, S. (October 21, 2000). Carter Sadly Turns Back On National Baptist Body. The New York Times. Retrieved on: March 31, 2013.
  278. ^ Robert D. Hershey Jr (26 בספטמבר 1988). "Billy Carter Dies of Cancer at 51; Troubled Brother of a President". הניו יורק טיימס. נבדק ב-27 ביולי 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  279. ^ Hulse, Carl (11 במאי 2010). "Veteran House Democrat Loses Seat in Primary". NYTimes.com. New York Times. נבדק ב-12 באוגוסט 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  280. ^ Fantz, Ashley; Hassan, Carma (20 בדצמבר 2015). "Hours after death of grandson, Jimmy Carter reveals the news to his church". CNN. נבדק ב-21 בדצמבר 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  281. ^ "PBS's American Experience – Billy Carter". pbs.org. נבדק ב-13 במרץ 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  282. ^ אתר למנויים בלבד רויטרס, נשיא ארה"ב לשעבר ג'ימי קרטר סובל מסרטן בכל גופו, באתר הארץ, 13 באוגוסט 2015
  283. ^ Olorunnipa, Toluse (20 באוגוסט 2015). "Jimmy Carter Says He's Being Treated for Cancer in Brain". Bloomberg News. נבדק ב-20 באוגוסט 2015. {{cite news}}: (עזרה)
  284. ^ AP, הנשיא לשעבר קרטר הודיע במהלך הרצאה כי החלים מסרטן המוח, באתר הארץ, 6 בדצמבר 2015
  285. ^ Reilly, Katie (20 בינואר 2017). "How Jimmy Carter Beat Cancer and Became the Oldest President to Attend an Inauguration". Time. נבדק ב-20 בינואר 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  286. ^ הנשיא הראשון שמגיע לגיל 100: ארה"ב חוגגת לג'ימי קרטר, באתר ynet, 1 באוקטובר 2024
  287. ^ "What History Foretells for Obama's First Job Approval Rating". Gallup.com. נבדק ב-10 בדצמבר 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  288. ^ "Bush Presidency Closes With 34% Approval, 61% Disapproval". Gallup.com. אורכב מ-המקור ב-19 בינואר 2009. נבדק ב-10 בדצמבר 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  289. ^ "Disaffection of the public – Jimmy Carter – election". Presidentprofiles.com. נבדק ב-10 בדצמבר 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  290. ^ "The Unfinished Presidency - Jimmy Carter's Journey Beyond the White House". The New York Times. 1998. נבדק ב-27 בנובמבר 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  291. ^ "Time kind to former presidents, CNN poll finds". CNN. 7 בינואר 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  292. ^ Gibb, Lindsay (4 ביוני 2009). "Monte-Carlo TV fest opens with doc for first time". נבדק ב-12 ביוני 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  293. ^ Applebome, Peter (30 במאי 1993). "Carter Center: More Than the Past". The New York Times. ISSN 0362-4331. נבדק ב-22 ביוני 2015. {{cite news}}: (עזרה)
  294. ^ McIntyre, Jamie (8 באפריל 1998). "Navy to name submarine after former president Jimmy Carter". CNN. נבדק ב-22 ביוני 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  295. ^ "HR Prize – List of previous recipients". Office of the United Nations High Commissioner for Human Rights. נבדק ב-22 ביוני 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  296. ^ "James Earl Carter Jr 1998 – ASME". אורכב מ-המקור ב-2014-07-14. נבדק ב-2018-01-08.
  297. ^ *Gregory Krieg (15 בפברואר 2016). "Former President Jimmy Carter wins Grammy Award". CNN. {{cite web}}: (עזרה)
  298. ^ "Jimmy Carter Regional Airport Becomes a Reality". Fox News. Associated Press. 11 באוקטובר 2009. נבדק ב-22 ביוני 2015. {{cite web}}: (עזרה)


נשיאי ארצות הברית
ג'ורג' וושינגטון • ג'ון אדמס • תומאס ג'פרסון • ג'יימס מדיסון • ג'יימס מונרו • ג'ון קווינסי אדמס • אנדרו ג'קסון • מרטין ואן ביורן • ויליאם הנרי הריסון • ג'ון טיילר • ג'יימס פולק • זאכרי טיילור • מילרד פילמור • פרנקלין פירס • ג'יימס ביוקנן • אברהם לינקולן • אנדרו ג'ונסון • יוליסס ס. גרנט • רתרפורד הייז • ג'יימס גרפילד • צ'סטר ארתור • גרובר קליבלנד • בנג'מין הריסון • גרובר קליבלנד • ויליאם מקינלי • תאודור רוזוולט • ויליאם הווארד טאפט • וודרו וילסון • וורן הרדינג • קלווין קולידג' • הרברט הובר • פרנקלין דלאנו רוזוולט • הארי טרומן • דווייט אייזנהאואר • ג'ון פיצג'רלד קנדי • לינדון ג'ונסון • ריצ'רד ניקסון • ג'רלד פורד • ג'ימי קרטר • רונלד רייגן • ג'ורג' הרברט ווקר בוש • ביל קלינטון • ג'ורג' ווקר בוש • ברק אובמה • דונלד טראמפ • ג'ו ביידן החותם של נשיאי ארצות הברית.
זוכי פרס נובל לשלום
1901–1925 דינן, פאסי (1901) • דוקומון, גובאט (1902) • קרמר (1903) • המוסד לחוק בינלאומי (1904) • פון זוטנר (1905) • רוזוולט (1906) • מונטה, רנו (1907) • ארנולדסון, באייר (1908) • ברנארט, דה קונסטן (1909) • לשכת השלום הבינלאומית בשווייץ (1910) • אסר, פריד (1911) • רוט (1912) • לה פונטן (1913) • לא הוענק (1914–1916) • הצלב האדום (1917) • לא הוענק (1918) • וילסון (1919) • בורז'ואה (1920) • ברנטין, לאנגה (1921) • ננסן (1922) • לא הוענק (1923-1924) • צ'מברלין, דוז (1925)
1926–1950 בריאן, שטרזמן (1926) • ביוסון, קווידה (1927) • לא הוענק (1928) • קלוג (1929) • סודרבלום (1930) • אדמס, באטלר (1931) • לא הוענק (1932) • אנג'ל (1933) • הנדרסון (1934) • פון אוסייצקי (1935) • לאמאס (1936) • ססיל (1937) • משרד ננסן הבין-לאומי לפליטים (1938) • לא הוענק (1939–1943) • הוועד הבינלאומי של הצלב האדום (1944) • הול (1945) • באלץ', מוט (1946) • מועצת שירות הידידים הבריטית, אגודה אמריקאית לשירותי הידידים (1947) • לא הוענק (1948) • אור (1949) • באנץ' (1950)
1951–1975 ז'ואו (1951) • שווייצר (1952) • מרשל (1953) • נציבות האו"ם לפליטים (1954) • לא הוענק (1955–1956) • פירסון (1957) • פיר (1958) • נואל-בייקר (1959) • לוטולי (1960) • המרשלד (1961) • פאולינג (1962) • הצלב האדום (1963) • לותר קינג (1964) • UNICEF‏ (1965) • לא הוענק (1966–1967) • קאסן (1968) • ארגון העבודה הבין-לאומי (1969) • בורלוג (1970) • ברנדט (1971) • לא הוענק (1972) • קיסינג'ר, לה דק טהו (סירב לקבל) (1973) • מקברייד, סאטו (1974) • סחרוב (1975)
1976–2000 ויליאמס, מגווייר (1976) • אמנסטי אינטרנשיונל (1977) • בגין, סאדאת (1978) • תרזה (1979) • אסקיבל (1980) • נציבות האו"ם לפליטים (1981) • מירדאל, רובלס (1982) • ואלנסה (1983) • טוטו (1984) • האגודה הבין-לאומית של רופאים למניעת מלחמה גרעינית (1985) • ויזל (1986) • אריאס (1987) • כוחות שמירת השלום של האומות המאוחדות (1988) • גיאטסו (1989) • גורבצ'וב (1990) • סו צ'י (1991) • מנצ'ו (1992) • מנדלה, דה קלרק (1993) • רבין, פרס, ערפאת (1994) • רוטבלט, ועידות פגוואש בנושא מדע ועניינים בין-לאומיים (1995) • בלו, הורטה (1996) • המאמץ העולמי לאיסור על השימוש במוקשים, ויליאמס (1997) • יום, טרימבל (1998) • רופאים ללא גבולות (1999) • קים (2000)
2001 ואילך האומות המאוחדות, אנאן (2001) • קרטר (2002) • עבאדי (2003) • מאטאיי (2004) • הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, אל-בראדעי (2005) • יונוס, גרמין (2006) • גור, הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים (2007) • אהטיסארי (2008) • אובמה (2009) • שיאובו (2010) • ג'ונסון-סירליף, בואי, כרמאן (2011) • האיחוד האירופי (2012) • הארגון למניעת הפצת נשק כימי (2013) • יוספזאי, סאטיארת'י (2014) • קוורטט הדיאלוג הלאומי בתוניסיה (2015) • סנטוס (2016) • התנועה הבינלאומית להשמדת נשק גרעיני (2017) • מוראד, מקווגי (2018) • אבי אחמד​ (2019) • תוכנית המזון העולמית​ (2020) • מוראטוב, רסה​ (2021) • ביאליצקי, ממוריאל, המרכז לחירויות אזרחיות (2022) • נרגוס מוחמדי (2023) •ניהון הידאנקיו (2024)
מועמדי המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ולסגנות
ג'קסון/קלהון (1828) • ג'קסון/ואן ביורן (1832) • ואן ביורן/ג'ונסון (1836) • ואן ביורן/ללא (1840) • פולק/דאלאס (1844) • קאס/באטלר (1848) • פירס/קינג (1852) • ביוקנן/ברקינרידג' (1856) • ברקינרידג'/ליין (1860) • מקללן/פנדלטון (1864) • סימור/בלייר (1868) • טילדן/הנדריקס (1876) • הנקוק/אינגליש (1880) • קליבלנד/הנדריקס (1884) • קליבלנד/ת'ורמן (1888) • קליבלנד/סטיבנסון (1892) • ברייאן/סוול (1896) • ברייאן/סטיבנסון (1900) • פארקר/דייוויס (1904) • ברייאן/קרן (1908) • וילסון/מרשל (1912) • וילסון/מרשל (1916) • קוקס/רוזוולט (1920) • דייוויס/בריאן (1924) • סמית'/רובינסון (1928) • רוזוולט/גארנר (1932) • רוזוולט/גארנר (1936) • רוזוולט/וולאס (1940) • רוזוולט/טרומן (1944) • טרומן/ברקלי (1948) • סטיבנסון/ספרקמן (1952) • סטיבנסון/קאפובר (1956) • קנדי/ג'ונסון (1960) • ג'ונסון/האמפרי (1964) • האמפרי/מאסקי (1968) • מקגוורן/שרייבר (1972) • קרטר/מונדייל (1976) • קרטר/מונדייל (1980) • מונדייל/פררו (1984) • דוקאקיס/בנטסן (1988) • קלינטון/גור (1992) • קלינטון/גור (1996) • גור/ליברמן (2000) • קרי/אדוארדס (2004) • אובמה/ביידן (2008) • אובמה/ביידן (2012) • קלינטון/קיין (2016) • ביידן/האריס (2020) • האריס/וולז (2024)
מושלי ג'ורג'יה ג'ורג'יהג'ורג'יה
ארצ'יבלד בולוק • באטן גווינט • ג'ון טראוטלן • ג'ון הוסטון • ג'ון וריט • ג'ורג' וולטון • ריצ'רד האולי • ג'ורג' ולס • סטיבן הרד • נייתן בראונסון • ג'ון מרטין • ליימן הול • ג'ון הוסטון • סמואל אלברט • אדוארד טלפייר • ג'ורג' מתיוס • ג'ורג' הנדלי • ג'ורג' וולטון • אדוארד טלפייר • ג'ורג' מתיוס • ג'ארד אירווין • ג'יימס ג'קסון • דייוויד עמנואל • ג'וזאיה טאטנאל • ג'ון מילדג' • ג'ארד אירווין • דייוויד בירדי מיטשל • פיטר ארלי • דייוויד בירדי מיטשל • ויליאם רייבן • מתיו טלבוט • ג'ון קלארק • ג'ורג' טרופ • ג'ון פורסיית' • ג'ורג' רוקינגהאם גילמר • וילסון למפקין • ויליאם סליי • ג'ורג' רוקינגהאם גילמר • צ'ארלס ג'יימס מקדונלד • ג'ורג' קרופורד • ג'ורג' טאונס • האוול קוב • הרשל וספסיאן ג'ונסון • ג'וזף א. בראון • ג'יימס ג'ונסון • צ'ארלס ג'נקינס • תומאס רוגר • רופוס בולוק • בנג'מין קונלי • ג'יימס מילטון סמית' • אלפרד קולקוויט • אלכסנדר סטיבנס • ג'יימס בוינטון • הנרי דיקרסון מקדניאל • ג'ון בראון גורדון • ויליאם נורת'ן • ויליאם ייטס אטקינסון • אלן קנדלר • ג'וזף טרל • מ. הוק סמית' • ג'וזף מקי בראון • מ. הוק סמית' • ג'ון סלייטון • ג'וזף מקי בראון • ג'ון סלייטון • נתניאל אדווין האריס • יו דורסי • תומאס הארדוויק • קליפורד ווקר • למרטין גריפין הארדמן • ריצ'רד ראסל הבן • יוג'ין טאלמדג' • יורית' ריברס • יוג'ין טאלמדג' • אליס ארנול • הרמן טאלמדג' • מלווין תומפסון • הרמן טאלמדג' • מרווין גריפין • ארנסט ונדייבר • קארל סנדרס • לסטר מדוקס • ג'ימי קרטר • ג'ורג' באסבי • ג'ו פרנק האריס • זל מילר • רוי בארנס • סאני פרדו • נייתן דיל • בריאן קמפ
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ג%27ימי_קרטר&oldid=39829211"