מעמד ההומוסקסואלים בישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מעמדם המשפטי של הומוסקסואלים ושל לסביות בישראל עבר שינויים מפליגים בשנים האחרונות. אף שהומוסקסואלים אינם נהנים עדיין משוויון זכויות מלא, נחשבות החקיקה והפסיקה בישראל בין המתקדמות בעולם ביחסן להומוסקסואליות.

תוכן עניינים 1 היסטוריה 1.1 ביטול האיסור על מעשה סדום 1.2 השוואת גיל ההסכמה 1.3 התיקון לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה 2 בג"ץ דנילוביץ' ותוצאותיו 3 הלכות לשון הרע 4 מעמד המשפחה החד-מינית 5 לקריאה נוספת 6 קישורים חיצוניים 7 הערות שוליים

[עריכה] היסטוריה

עם הקמת המדינה ירשה מדינת ישראל את החקיקה הבריטית (דרך חוקי המנדט הבריטי), שלפיה נחשב קיום יחסי מין הומוסקסואליים לעבירה שדינה עשר שנות מאסר. היועץ המשפטי השני לממשלה, חיים כהן, נכשל בניסיונו להעביר בממשלה החלטה המעבירה את ההכרעה בנושא להנחיית היועץ המשפטי, אך הורה למשטרה שלא לאכוף את החוק (חיים כהן הפעיל כאן את סמכותו לשיקול דעת בעניין אכיפת חוקים, סמכות שמסורה ליועץ המשפטי גם כיום, כל עוד לא הורו לו הכנסת או בג"ץ אחרת). לימים כתב כהן:

	חשבתי שמחובתי שלא לקיים חוק שהוא לפי דעתי בלתי מוסרי. אנחנו דרשנו מן השופטים הגרמנים שלא יבצעו את החוקים של הנאצים כשהיו אנטי מוסריים בעיניהם, ואני חושב שזו חובה המוטלת על שופט ועל יועץ משפטי שלא ייתנו את ידם לביצוע חוקים שהם לפי מיטב מצפונם בלתי מוסריים.
-- שיחות עם חיים כהן, מיכאל ששר, הוצאת כתר

בע"פ 224/63 בן עמי נ. היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יח, 225, פסק חיים כהן, אז כבר שופט בית המשפט העליון, כי: "משכב אישה שלא כדרכה, וכן משכב זכר, כשהמעשה נעשה בצנעה ועל ידי בני אדם בגירים מרצונם הטוב אינם מעשים שיש בהם קלון, ואין הם מעידים על עושיהם שהם פושעים הראויים לעונש".

[עריכה] ביטול האיסור על מעשה סדום

בישראל, לא הועמד מעולם אדם לדין פלילי בעוון קיום יחסי מין הומוסקסואלים כשלעצמם, אם כי קרה שחיילים הועמדו לדין צבאי על עברה כזאת. על כל פנים, בניגוד לדעה הרווחת, כן הורשעו נאשמים בישראל בסעיפים האיסור על "משכב שלא כדרך הטבע"; על פי רוב דובר בנאשמים שהואשמו בעבירות מין חמורות יותר, אך הורשעו בקיום יחסים שלא כדרך הטבע, כפי הנראה במסגרת עסקאות טיעון. פסק-דין כזה ניתן ב-1953 ב"פרשת והבה" על ידי השופט העליון שניאור זלמן חשין. והבה הואשם בהחדרת איבר מינו לפיו של ילד בן חמש, אך במקום אינוס קטין בחרה התביעה להאשימו ב"משכב שלא כדרך הטבע". בפסק דינו הרחיב חשין את האיסור הפלילי על יחסים כאלה, ואף החיל אותו על יחסים לסביים. בפסק דין אחר ("פרשת כראדי", 1956) כתב חשין בפסק דינו:

	העבירה שבה הורשע המערער, משכב זכור, היא חמורה ביותר. חמורה היא בייחוד כאשר היא נעשית - כאשר היה כאן, במקרה דנן, בגופו של קטין."

פסקי דין כאלו ניתנו עד שנות השמונים של המאה ה-20; התייחסויות למין שאינו הטרוסקסואלי כאל דבר משפיל ומבזה נפוצות בפסקי דין כאלה.^[1]

החוק האוסר על יחסים "שלא כדרך הטבע" (המדובר בסעיף 152(2) לפקודת החוק הפלילי, אשר הפך לאחר מכן לסעיף 351(3) לחוק העונשין, תשל"ז-1977) נותר שנים רבות בספר החוקים, על כל המשמעות הסמלית העולה מכך. זו גם הסיבה לכך שהעמותה הישראלית לזכויות הומוסקסואלים נקראה בראשיתה "האגודה לשמירה על זכויות הפרט" (כיום: אגודת הלהט"ב), כדי שלא תואשם בעידוד עברה על החוק. ב-1980 הוגשה הצעת חוק לפיה יופחת העונש על עברה זו לשנת מאסר אחת, אך ההצעה לא הגיעה לשלבי חקיקה מתקדמים.

רק ב-22 במרץ 1988 בוטל הסעיף בתיקון מס' 22 לחוק העונשין. תיקון זה, שהונח על שולחן הכנסת על ידי ח"כ שולמית אלוני, כלל ניסוח מחדש של מרבית הסעיפים העוסקים בעבירות מין. למעשה, הפרק העוסק בעברות מין בחוק העונשין הוחלף בניסוח חדש שאינו מונה משכב זכר בין העברות הכלולות בו.

[עריכה] השוואת גיל ההסכמה

עד לשנת 2000 קבע החוק בישראל את גיל ההסכמה ליחסי מין אנאליים ("מעשה סדום") על 18 שנה. המשמעות הייתה שיחסים כאלה בין בוגר לקטין הייתה אסורה. לעומת זאת, מותר היה לקיים בעילה (מונח משפטי שמתייחס ליחסי מין בין גבר לאישה, כשהגבר חודר לנרתיק של האישה) עם קטינה שגילה מעל 16 שנה. בשנת 2000, בעקבות פעילות בנושא של האגודה לזכויות האזרח, הושווה גיל ההסכמה ליחסי מין אנאליים לזה הנהוג ביחסי מין דרך הנרתיק - 16 שנה. השינוי המשפטי הזה נתפס כ"השוואת גיל ההסכמה הנדרש ליחסי מין הומוסקסואליים לזה הנדרש ביחסי מין הטרוסקסואליים". אך למעשה זוהי תפיסה שגויה: המונח "מעשה סדום" לא מתאר בהכרח יחסי מין הומוסקסואליים, משתי בחינות: ראשית, גברים רבים שמקיימים יחסי מין הומוסקסואליים אינם מקיימים יחסי מין אנאליים. ושנית, ישנם הטרוסקסואליים רבים שמקיימים יחסי מין אנאליים.

[עריכה] התיקון לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה

צעד חשוב לקראת הכרה בהומוסקסואלים כאנשים שווי זכויות עשתה הכנסת בשנת 1992, בעת שהתקבל תיקון לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988, לפיו חל איסור להפלות עובד או דורש עבודה בשל נטייתו המינית. הייתה זו פריצת דרך משמעותית בהכרה בהומוסקסואלים כאנשים שווי זכויות, ולא כ"בגירים העושים מעשיהם בצנעה". לעו"ד דן יקיר שפעל מטעם האגודה לזכויות האזרח היה תפקיד חשוב בהתפתחות זו ובהתפתחויות שבאו אחריה (אין קשר ארגוני בין אגודה זו למה שכונתה "האגודה לזכויות הפרט"). בשנת 1995 התקבל תיקון נוסף לחוק לפיו דיון בעניין הפליה מחמת נטייה מינית בבית הדין לעבודה יתנהל בדלתיים סגורות.

[עריכה] בג"ץ דנילוביץ' ותוצאותיו

בית המשפט העליון הוסיף נדבך חשוב לבניין זה כאשר קבע, בשנת 1994, בבג"ץ 721/94 אל על נ. יונתן דנילוביץ' כי דייל אשר ביקש לנצל סעיף בהסכם הקיבוצי המעניק לבן זוג כרטיס טיסה בהנחה, רשאי לקבל הטבה זו אף אם בן זוגו הוא מאותו המין. היה זה פסק דין מהפכני שקיבלו השופטים אהרן ברק ודליה דורנר כנגד דעת המיעוט של השופט יעקב קדמי.

מאז פסק דין זה פסיקת בתי המשפט בישראל מכירה דה-פקטו בזוגות הומוסקסואלים, בעיקר במסגרת עקרון "ידועים בציבור", המסדיר בעיקר את ענייניהם של זוגות הטרוסקסואלים שלא נישאו באופן רשמי. הסדר זה מעניק לזוגות הומוסקסואלים מעמד טוב יותר מהמקובל במדינות רבות בעולם המערבי. אף על פי כן, מעמדם החוקי של ההומוסקסואלים בישראל מוסדר רק באופן חלקי. בנושאים כגון דיני ירושה, אימוץ, אזרחות, ביטוח לאומי, משכנתאות, מיסוי מקרקעין ועוד, לא קיימת בחקיקה התייחסות להומוסקסואלים, ועקב כך נדרשת פנייה לבתי משפט במקרים רבים. בבתי המשפט ובבג"ץ תלויים ועומדים מספר הליכים בנוגע לנושאים אלו, וההכרעות מתקבלות טיפין-טיפין, ללא דיון מקיף בנושא.

בדצמבר 2004 הודיע היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, כי מדינת ישראל תכיר בזכויות הדדיות של זוגות הומוסקסואלים הקשורות בכסף וברכוש, ולא תערער על פסיקה של בית המשפט המחוזי בנצרת שהכיר בזוג הומוסקסואלים לצורך זכויות ירושה. פסיקה זו עסקה באדם שחלק את חייו במשך ארבעים שנה עם בן-זוג, וכשזה מת בלי להשאיר צוואה ביקש האפוטרופוס הכללי להעביר לרשות המדינה את כל נכסיו של הנפטר, כולל הדירה שבה חיו בני הזוג. בפסיקה נכתב:

	אני מוכן להרחיק לכת ולומר כי גם בהנחה שהייתה למחוקק כוונה כזו [לשלול זכות ירושה מבני זוג מאותו המין], אין היא חזות הכול ואיננו לפרש את החוק אך ורק לאורה. יש לקחת בחשבון את ההתפתחויות שחלו בחקיקה ובפסיקה וגם את השינויים בהלך הרוח של הציבור. הפרשנות אינה נעצרת ביום שהחוק פורסם בספר החוקים. משקלה של הנחת היסוד של המחוקק אינו רב. העובדה שבעת חקיקת חוק הירושה היה משכב זכר בגדר עבירה פלילית יכולה להוות רקע לדעה כי בכך מתמצית עמדתו של המחוקק כנגד יחסים הומוסקסואליים בהיעדר כל צורך להתייחס להיבטים נוספים של התופעה. אכן, אין אנו עוסקים בתחום צר של מיסוי או סדרי רישום בפנקס השמות וכו' אלא בחוק הנוגע לאחד הנושאים המרכזיים של הוויתנו החברתית והלאומית. אולם הזמן שעבר למן חקיקת חוק הירושה והשינויים המפליגים שחלו במשפט הישראלי מקטינים את משקלה של הנחת היסוד של המחוקק ומחזקים את התכלית הראשונית של הסעיף - ליצור דין ירושה מיוחד לידועים בציבור, קרי למי שאינם יכולים להינשא לפי הדין הדתי. על רקע זה אוכל לומר כי אם יוכרו זכויות הירושה של ידועים בציבור שהם כהן וגרושה או של ידועים בציבור שאחד מהם אינו יהודי, ובעת ובעונה אחת יישללו זכויות הירושה של ידועים בציבור שהם הומוסקסואליים או לסביות, יהיה זה בבחינת אפלייה בלתי מוצדקת על רקע נטייה מינית, שכן אין כל צידוק משפטי או חברתי לקיים אבחנה כזו.
-- ערעור על פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה בנצרת בתיק תע 710/01 שניתן ביום 15/10/2003.

במאי 2006 הפיץ משרד המשפטים תזכיר חוק (טיוטה לפני הגשתה של הצעת חוק) שנוסח על-פי המלצות ועדה לבחינת דיני הירושה בראשות השופט בדימוס יעקב טירקל. על פי התזכיר זוגות הומוסקסואלים יוכרו לצורך זכויות ירושה. התזכיר כולל גם שינויים בנוגע לדיני הירושה של זוגות הטרוסקסואלים נשואים או ידועים בציבור.

בדיון שהתקיים ב-17 במאי 2006 בבית המשפט המחוזי בתל אביב, קיבל בית המשפט את ערעורם של ידועים בציבור בני אותו המין, שהוגש על פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה ברמת גן, אשר דחה את בקשתם לאשר הסכם ממון שערכו ביניהם, בטענה שהם אינם נחשבים לבני זוג ידועים בציבור ולכן אינם יכולים לבוא בשעריו של בית המשפט לענייני משפחה.

בערכאת הערעור הביע היועץ המשפטי לממשלה עמדה כי ניתן לאשר את הסכם הממון שערכו ידועים בציבור בני אותו מין לפי חוק בית המשפט לענייני משפחה, וכי הסמכות המתאימה לכך הינה בית המשפט לענייני משפחה.

[עריכה] הלכות לשון הרע

במספר פסקי דין אישר בית המשפט בישראל כי יש משום לשון הרע בכך שאומרים או רומזים על מישהו שהוא הומוסקסואל. פסק הדין הנודע ביותר בעניין הוא "הלכת אמסלם" משנת 1995; שמעון אמסלם, כדורסלן קבוצת הפועל חיפה, הגיש תביעה נגד עיתון העיר שנתן לכתבה בעניין אולימפיאדת הגייז בלוס אנג'לס את הכותרת "אמסלם לא לבד" - זאת בגלל הפזמון המקניט "אמסלם ההומו" שהיו שרים באותה תקופה כמה מאוהדי הקבוצות היריבות במשחקים שבהם השתתף. אמסלם, שאינו הומוסקסואל, הגיש תביעת לשון הרע נגד העיתון. בית המשפט החליט שהיה בכותרת משום רמיזה על נטייתו המינית של אמסלם, ופסק לו פיצויים בסך 150,000 שקלים. בפסק דינה כתבה השופטת:

	אשר לשאלה הערכית האם כנויו של אדם כהומוסקסואל הינו עלבון המצדיק פסיקת פיצויים לטובתו, קבעה השופטת קמא כי מקובל עליה שבחברה סובלנית אין מקום לייחס משמעות מעליבה לנטייתו המינית של אדם, אלא שחברתנו טרם הגיעה למידת סובלנות ופתיחות שכזו והכנוי "הומו" מהוה עלבון בעיני חלק נכבד מהציבור. כמו כן אין חולק שהמשיב אינו הומוסקסואל ואין סיבה להכתירו ככזה ולגוררו למאבק שאינו מעוניין ליטול בו חלק.
-- פסק דין עא 95 / 1145 יוסף קליין ואח' נ' שמעון אמסלם (לא פורסם)

פסקי דין נוספים שעל פיהם הומוסקסואליות (ולסביות) היא דבר הנתפס כמביש ושלילי, ושהצגתו של אדם כך שעלולים להסיק כי הוא הומוסקסואל עשויה להיות בגדר לשון הרע, הושפעו מהלכת אמסלם ומסתמכים עליה.^[2]

[עריכה] מעמד המשפחה החד-מינית

המאבק לשוויון זכויות עבור הומוסקסואלים, לסביות, טרנסג'נדרים וביסקסואלים בישראל מתרכז בשנים האחרונות בסוגיית המשפחה ההומו-לסבית: זוגיות של זוגות חד-מיניים והורות הומו-לסבית. נכון להיום נהנים זוגות חד מיניים מאותן זכויות המוקנות לידועים בציבור הטרוסקסואלים; בית המשפט מאשר הסכמי ממון בין בני זוג מאותו המין ומעניק להם תוקף של פסק דין. בספטמבר 2006 הכיר בית המשפט לראשונה בהסכם שחתמו זוג נשים שנפרדו, והעניק לו תוקף של פסק דין, בדומה לגירושין.^[3]

על סדר היום במערכת הפוליטית נמצאת הצעה לחוקק את "חוק ברית הזוגיות", שיאפשר מעין נישואים אזרחיים. תביעתה של הקהילה ההומו-לסבית היא לכלול בהצעת החוק גם ברית זוגיות בין שני אנשים מאותו מין; ואולם מקדמי ההצעה נמנעים מלכלול בה את הזוגיות החד-מינית. לדעת משפטנים ייפגעו בדרך זו גם הזכויות שהוקנו לזוגות חד-מיניים מכוח מעמד הידועים בציבור.

לפתחה של המערכת המשפטית נמצאים תיקים העוסקים במשפחה ההומו-לסבית. בעניין זוגיות, הכריע בג"ץ ב-2006 בעתירתם של מספר זוגות גברים שהתחתנו בקנדה לפי החוק המאפשר שם נישואים חד מיניים. בעתירתם ביקשו הזוגות לרשום את הנישואין הללו בישראל, על-פי הכלל שלפיו רושם מנהל האוכלוסין נישואים שנערכו בין בגירים בחוץ לארץ לפי חוקי המדינה הזרה. עמדת המדינה הייתה כי בעוד שיש לתת לזוגות הומו-לסביים שוויון זכויות מלא בכל הנוגע לזכויות כלכליות, בית המשפט אינו רשאי להכיר בתבנית משפטית חדשה למיסוד הזוגיות, אלא עליו להשאיר עניין זה להסדרה בידי הכנסת. לטענת המדינה, אם בית המשפט יחייב אותה לרשום נישואין חד-מיניים במרשם האוכלוסין, תהיה בכך הכרה בפועל מצדו בתבנית המשפטית החדשה. ב-21 בנובמבר 2006, בבג"ץ יוסי בן ארי נגד מנהל מינהל האוכלוסין במשרד הפנים, חייב בית המשפט העליון את המדינה לרשום כנשואים את הזוגות שנישאו בקנדה, בין השאר בהסתמך על הלכת פונק שלזינגר, שבה חויבה המדינה לרשום נישואים אזרחיים שנעשו בחו"ל.

ביחס לאימוץ פסק בית המשפט העליון כי אימוץ בחו"ל של ילדים בידי בת-הזוג של האם הביולוגית יירשם במרשם התושבים בישראל. ב-12 בפברואר 2006 אימצו באופן חוקי טל ואביטל ירוס-חקק זו את ילדיה הביולוגיים של זו, ובכך הפכו לזוג החד-מיני הראשון בישראל שהותר לו לעשות זאת. ב-17 באוקטובר באותה שנה אישר בית המשפט אימוץ נוסף בנסיבות דומות,^[4] ועד תחילת 2008 ניתנו כ-25 צווי אימוץ בנסיבות דומות.^[5] ב-10 בפברואר 2008 הודיע היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז, בעקבות דיון בהשתתפות אנשי מקצוע מתחום הרווחה והמשפטים, כי

	ניתן לאפשר לבן זוג בן אותו המין לאמץ את ילדו, הביולוגי או המאומץ, של בן זוגו. כן נקבע, כי אין מניעה חוקית לאשר לבני זוג מאותו המין, או למי מהם, לאמץ ילד זר, שאינו ילדו של אחד מבני הזוג, וזאת בנסיבות בהן נשקלת בקשה לאימוץ על ידי אדם יחיד, ובכפוף לשיקולי טובת המאומץ כמקובל.
-- הודעה לעיתונות מס' 7751, משרד המשפטים, 10 בפברואר 2008

[עריכה] לקריאה נוספת

מאמרים

• יפעת ביטון, "השפעתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו על מעמדם של זוגות חד-מיניים", קריית המשפט ב 401.
• אייל גרוס, "דנילוביץ, שטיינר והתאוריה הקווירית", משפט נוסף 1 47 (2001).
• אייל גרוס, "מיניות, גבריות, צבא ואזרחות: שירות הומואים ולסביות בצה"ל במשקפיים השוואתיים", בתוך: דפנה ברק-ארז (עורכת),צבא, חברה ומשפט 95 (2002).
• אייל גרוס, "התחזות כאדם אחר: חיקוי ומרי מיגדרי במשפט של חן אלקובי", בתוך: ארנה בן-נפתלי וחנה נוה (עורכות),משפטים על אהבה 365 (2005).
• אלון הראל, "עלייתה ונפילתה של המהפכה ההומוסקסואלית", המשפט ז 195 (2002).
• אלון הראל, "בתי משפט והומוסקסואליות - כבוד או סובלנות?", משפט וממשל ד 785 (תשנ"ז).
• מיכל טמיר, "הזכות לשוויון של הומוסקסואלים ולסביות", הפרקליט מה 94 (תש"ס).
• יובל יונאי ודורי ספיבק, "בין שתיקה לגינוי - הבניית הזהות של ההומואים בשיח המשפטי בישראל 1948-1988", סוציולוגיה ישראלית א (2) 257 (תשנ"ט).
• יובל יונאי, "הדין בדבר נטייה חד-מינית - בין היסטוריה לסוציולוגיה", משפט וממשל ד 531 (תשנ"ח).
• יובל מרין, "נישואין בין בני-זוג מאותו המין והכשל שבאלטרנטיבות לרגולציה משפטית של זוגיות חד מינית", המשפט ז 253 (2002).
• דן יקיר ויונתן ברמן, נישואין בין בני אותו המין: האומנם הכרחי? האומנם רצוי? בתוך מעשי משפט, כתב עת של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב.

[עריכה] קישורים חיצוניים

• סקירת המצב המשפטי בישראל בסוגיית הזוגות החד-מיניים.
• עומרי גולדשטיין וורד שפילמן, אמא יש רק אחת? – בעקבות 10280/01 ירוס-חקק נ' היועץ המשפטי לממשלה, הארת דין ב(2) (התשס"ה) 92.
• הדי ויטרבו, נטייה להיעלב: הומוסקסואליות ולשון הרע, "סקס אחר" מאי 2007.
• דורי ספיבק, קונדומים על אוטובוסים - על תהליך גיבושה של פשרה בתיק חופש ביטוי, בתוך חופש הביטוי בגוף ראשון התרבות המשפטית של חופש הביטוי בישראל (2006) בעריכת מיכאל בירנהק.
• פרוטוקול מס' ‎165 מישיבת הוועדה לקידום מעמד האשה, בנושא "הכרעה בענין מתן אימוץ לזוג לסביות" (פברואר 2005).
• זוגיות בין בני זוג מאותו המין - ציון עשור לבג"ץ דנילוביץ. דיון בוועדת הכנסת לקידום מעמד האישה, נובמבר 2004.

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ לפירוט פסקי הדין ולהרחבה אודות עמדת המשפט הישראלי בארבעים שנותיה הראשונות של המדינה, ראו: "בין שתיקה לגינוי: הבניית הזהות של ההומואים בשיח המשפטי בישראל 1948-1988", יובל יונאי ודורי ספיבק. בתוך סוציולוגיה ישראלית מס' 2 (1999) 257-293.
2. ^ לדוגמה: פסק דין "שירז רחל פאר נגד טיים אאוט", מס' 012603/05 מתאריך 28.6.2007, בית משפט השלום בתל אביב
3. ^ מפרקות את החבילה, באתר nrg
4. ^ הישג משפטי: צו אימוץ נוסף למשפחה לסבית, באתר גוגיי
5. ^ מזוז: זוגות חד מיניים יוכלו לאמץ ילדים, אתר הארץ