תוכנית ההתנתקות
| תוכנית ההתנתקות |
| המאבק על תוכנית ההתנתקות |
| ההכנות לביצוע תוכנית ההתנתקות |
| ביצוע ההתנתקות |
| ההתנחלויות שפונו |
|
|
| רשימת ערכים הקשורים לתוכנית ההתנתקות |
תוכנית ההתנתקות הייתה תוכנית ישראלית לפינוי חד צדדי של כל ההתנחלויות וכוחות צה"ל מרצועת עזה לגבולות הקו הירוק.[1] בנוסף פונו ארבע התנחלויות מבודדות ומוצבי צה"ל מצפון השומרון. ההתנתקות בוצעה בקיץ 2005, תחת ממשלת ישראל השלושים בראשותו של אריאל שרון יושב ראש הליכוד.
ההתנתקות הוצעה על ידי שרון בשנת 2003, אומצה על ידי הממשלה ב-2004 ואושרה כחוק על ידי הכנסת בפברואר 2005. באוגוסט וספטמבר 2005 התרחש הפינוי בפועל – צה"ל ומשטרת ישראל פינו במשך מספר ימים מתנחלים שסירבו לפנות את בתיהם מרצונם ולקבל את חבילות פיצויים הממשלתיות. פינוי כל תושבי ישראל, הריסת מבני המגורים הישראלים ופינוי כוחות הביטחון מרצועת עזה הושלמו עד 12 בספטמבר 2005. פינוי ופירוק ארבע ההתנחלויות בצפון הגדה המערבית הושלמו עשרה ימים לאחר מכן. למעלה מ-8,000 מתנחלים מ-21 ההתנחלויות ברצועת עזה פונו והועברו לשטח ישראל.
שרון נימק את התכנית בסיבות ביטחוניות וכלכליות. דב וייסגלס, שהיה עוזר בכיר לשרון – הסביר שהתכנית נהגתה על רקע שחיקה בין-לאומית ופנימית של ישראל במהלך האינתיפאדה השנייה, ובמטרה לעצור את התהליך המדיני.[2]
תוכנית ההתנתקות הייתה שנויה במחלוקת, כשבסקרי דעת קהל עלה באופן עקבי שהציבור תומך ברובו בתוכנית – סקרים הראו תמיכה בתוכנית של כ-50%–60% מהציבור הישראלי, והתנגדות של כ-30%–40%. התכנית עמדה בניגוד להצהרותיו של שרון לפני הבחירות לכנסת השש עשרה שנערכו בינואר 2003. שרון העמידה למשאל בקרב מתפקדי הליכוד, אשר דחו ברוב של כ-60% את התוכנית,[3] אולם למרות תוצאות המשאל, המשיך שרון ביישומה. החוק ליישום התוכנית אושר בקריאה שלישית ב-16 בפברואר 2005 ברוב של 59 תומכים מול 40 מתנגדים ו-5 נמנעים.[4] המאבק הפנימי בליכוד גם אחרי ביצוע התוכנית, הוביל לפרישת שרון מהמפלגה והקמת קדימה בנובמבר 2005, על אף שהוא ניצח בהצבעה במרכז הליכוד בסוגיית הקדמת הפריימריז.[5] בנימין נתניהו, אף על פי שהצביע בעד התוכנית, נבחר לעמוד בראש הליכוד במקומו של שרון.
שיקום מפוני ההתנתקות לקה במחדלים רבים, וועדת החקירה הממלכתית שדנה בסוגיה מתחה ביקורת קשה על מנהלת ההתנתקות והטיפול במפונים.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]רצועת עזה
[עריכת קוד מקור | עריכה]במלחמת ששת הימים נכבשו רצועת עזה וחצי האי סיני בידי צה"ל. ראשיתו של גוש קטיף הייתה בהצעתו של יגאל אלון ב-9 במאי 1968 לממשלה להקים שני יישובים אזרחיים או היאחזויות נח"ל בין עזה לרפיח. אלון נימק את הצורך בהקמת היישובים בנימוק מדיני של פיצול הרצועה בין העיר עזה והחלקים הדרומיים שבה, ובשיקולי ביטחון[6]
לאור כך הקימה ממשלת המערך בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20 את נצרים ואת נצר חזני. מרבית ההתיישבות היהודית במרחב הוקמה בחבל ימית, וחלק מיישובי החבל הועתקו לרצועת עזה לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים והנסיגה מסיני. בהמשך התפתחה ההתיישבות ברצועה בעיקרה סביב גוש קטיף, אך גם בצפון הרצועה (גוש התוחמת הצפונית), ביישובים אלי סיני, ניסנית ודוגית.
במסגרת הסכמי אוסלו הייתה רצועת עזה לאזור הראשון שנמסר לשליטת הרשות הפלסטינית במסגרת הסכם עזה ויריחו תחילה. הרצועה הוקפה בגדר ביטחונית, והיציאה ממנה התאפשרה רק במעברים מוסדרים כדוגמת מעבר ארז. מאפיין זה הקשה על יציאת מפגעים מחוץ לשטח הרצועה, והוביל לגידול בהתקפות כנגד התושבים היהודים וכנגד חיילי צה"ל ברצועה. במהלך האינתיפאדה השנייה גבר מספרן של התקפות אלה, ובתגובה פגע צה"ל במחבלים רבים וביצע חישוף של שטחים נרחבים ברצועה. בעקבות ההתדרדרות התחזקה בשיח הישראלי הטענה שיש לסגת לגמרי מהרצועה.
בין 1967 ל-2005, השנים בהן שלטה ישראל ברצועת עזה, נהרגו בה 282 ישראלים, מתוכם 38 מאז 1967 ועד ל-1987, אז פרצה אינתיפאדה הראשונה; 29 בין 1987 ל-1993, במהלך האינתיפאדה הראשונה; 39 מחתימת הסכמי אוסלו ועד ל-2000, עת פרצה האינתיפאדה השנייה; ו-124 שמהווים כמעט מחצית מכלל ההרוגים – בין 2000 ל-2005 – במהלך האינתיפאדה השנייה. במשך כל התקופה נהרגו ברצועה כ-2,600 פלסטינים.[7]
רציונל ופיתוח התכנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקראת הבחירות ב-2003 הציע יו"ר מפלגת העבודה, עמרם מצנע, נסיגה מרצועת עזה כדרך לשבור את הקיפאון המדיני ולהביא לסיום העימות האלים. אריאל שרון, שהיה אז ראש ממשלה, זלזל בתוכנית והכריז כי "דין נצרים כדין תל אביב". לאחר שהליכוד בראשות שרון ניצח בבחירות, פנה שרון למצנע והציע לו להצטרף לממשלת אחדות. מצנע התנה את הצטרפותו לממשלה בין השאר בנסיגה חלקית מגוש קטיף. שרון סירב לכך ורעיון ממשלת האחדות לא הגיע לידי מימוש. עם זאת, לפי עדותו של ארנון סופר שפרסם מחקרים בנושא ה"סכנה הדמוגרפית" כהגדרתו, כבר בליל הניצחון ביקש ממנו שרון מפה ובה הצעתו "לקו ההתנתקות".[8]
התכנית נהגתה כשברקע מתחוללת האינתיפאדה השנייה, ובעקבותיה נהגו וקודמו יוזמות שלום שונות – יוזמת השלום הערבית במרץ 2002, מפת הדרכים של נשיא ארצות הברית ג'ורג' ווקר בוש ביוני 2002, ויוזמת ז'נבה הישראלית – הדיונים לגביה נמשכו מינואר 2002, והיא הוכרזה בדצמבר 2003.
שרון נימק את התכנית בשיקולים ביטחוניים – על רקע ההידרדרות בביטחון ברצועת עזה במהלך האינתיפאדה השנייה, הבטיח שרון שהתכנית תפחית את מספר הישראלים הנמצאים בלב אוכלוסייה פלסטינית ובכך תקל על צה"ל וכוחות הביטחון במילוי משימותיהם. הוא הדגיש את מחויבותו למפת הדרכים של הנשיא האמריקני, והסביר שההתנחלויות שיפונו הן כאלה אשר ממילא לא ייכללו בשטח מדינת ישראל בכל הסכם קבע עתידי, שעה שהתכנית תסייע לחזק את שליטת ישראל באזורים שייהוו חלק משטח המדינה בהסדר עתידי.[9] ביום ביצוע התכנית נשא נאום ובו נתן בין השאר גם נימוקים דמוגרפיים – "אין זה סוד שגם אני, כמו רבים אחרים, האמנתי וקיוויתי שנוכל להיאחז לעד בנצרים ובכפר דרום. אך המציאות המשתנה בארץ, באזור ובעולם חייבה אותי להערכה אחרת ולשינוי עמדות. לא ניתן להחזיק בעזה לנצח. חיים שם יותר ממיליון פלסטינים, שמכפילים את מספרם מדי דור. הם דחוסים בצפיפות שאין דומה לה במחנות פליטים, בעוני ובמצוקה, בחממות של שנאה גוברת והולכת, ללא אופק של תקווה".[10]
יועצו הבכיר של שרון באותה עת – דב וייסגלס – הסביר שהתכנית באה על רקע שחיקה במעמד הבין-לאומי וגם שחיקה פנימית של ישראל, על מנת לגייס תמיכה אמריקאית לגושי ההתנחלות ביהודה ושומרון, ולהקפיא את התהליך המדיני: "המשמעות היא הקפאת התהליך המדיני. וכאשר אתה מקפיא תהליך מדיני, אתה מונע הקמת מדינה פלסטינית ואתה מונע דיון בנושאי הפליטים, הגבולות וירושלים. בעצם כל החבילה הזו שנקראת המדינה הפלסטינית, על כל הכרוך בה, ירדה מעל סדר יומנו לתקופה בלתי מוגבלת בזמן. וכל זה בסמכות וברשות. כל זה בברכה נשיאותית ובאישור שני בתי הקונגרס. למה עוד אפשר היה לצפות? מה עוד אפשר היה להביא למתנחלים?"[11]
חוקר הסכסוך שאול אריאלי כתב כי התנתקות חד-צדדית מרצועת עזה נועדה לקבוע עובדות בשטח, ולאפשר הכרה אמריקנית בסיפוח עתידי של מרחב התפר המערבי ושל אזורים נוספים לישראל.[12][13][14]
התוכנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]עיקרי תוכנית ההתנתקות
[עריכת קוד מקור | עריכה].jpg)
- ישראל תפנה את כל אזרחיה וכל מתקניה הצבאיים משטח רצועת עזה ותחזור במדויק לגבול הקו הירוק משנת 1967.
- ישראל תפנה ארבע התנחלויות בצפון השומרון (גנים, כדים, חומש ושא-נור) ומתקנים צבאיים קבועים באזור.
- לישראל תהיה שליטה ביטחונית מלאה באוויר ובים, אך יותר לרשות הפלסטינית לפתוח את נמלי הים והאוויר ברצועה.
- התכנון המקורי היה שמבנים דתיים כגון בתי כנסת, מקוואות ובתי קברות יפורקו ויועברו בשלמותם אל היישובים החדשים שיוקמו למפונים. לגבי הבתים הפרטיים התקבלה החלטה להרסם.
- חוק פינוי-פיצוי: פיצוי ושיקום המתנחלים שיפונו.
- קבלת התחייבות אמריקאית להשארת גושי ההתנחלויות הגדולים ביהודה ושומרון בידי ישראל ודחיית זכות השיבה בכל הסכם קבע עתידי.[15]
הצגת התוכנית ואישורה בכנסת
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – ההחלטה על תוכנית ההתנתקות
תוכנית ההתנתקות הועלתה על ידי אריאל שרון במסגרת כנס הרצליה בדצמבר 2003, לאחר כשלוש שנים בהן כיהן שרון בראשות הממשלה.[16] ההחלטה התקבלה בידי פורום החווה ובהתייעצות עם קציני צה"ל מקורבים שבהם בלט עיבל גלעדי.[17] באפריל 2004, בפגישה בין שרון והנשיא האמריקאי ג'ורג' בוש בבית הלבן, מסר בוש לשרון מכתב ובו התחייבות לתמיכה אמריקנית בתביעות ישראליות במשא ומתן עתידי מול הפלסטינים, בין השאר לשלילת זכות השיבה והשארת גושי ההתיישבות. המכתב אושר כמעט פה אחד בידי שני בתי הקונגרס.
התכנית עוררה התנגדות רבה בימין הישראלי ואף במפלגת הליכוד. בחודש מאי 2004 התקיים משאל בנוגע לתוכנית בין מתפקדי המפלגה, והתוכנית[18] נדחתה ברוב של קרוב ל-60%. בעקבות זאת, שרון הציג את "תוכנית התנתקות המתוקנת",[19] שהייתה דומה לקודמתה, אך כללה חלוקה של הפינוי לארבעה שלבים, שכל אחד מהם ידרוש אישור נפרד בממשלה.[20]
ב-26 באוקטובר 2004 אושרה תוכנית ההתנתקות המתוקנת בהצבעה בכנסת ברוב של 67 כנגד 45 ו-7 נמנעים,[21][22] כאשר הליכוד היה מפוצל בהצבעתו, רובו ככולו של גוש השמאל הצביע בעד התוכנית, ואילו מרבית הסיעות הערביות נמנעו.[23][24] ש"ס התנגדה. על יהדות התורה הופעל לחץ כבד לצאת מהקואליציה, אך מנהיגה הרב אלישיב הורה להישאר. חברי המפלגה נמנעו בהצבעה על ההתנתקות.
לאחר התייעצויות ומאבקים בתוך הליכוד, ועל מנת למנוע פרישה של המפד"ל מהקואליציה, הועמדה התוכנית להצבעה בממשלה בנוסח הקובע שישראל תצא מרצועת עזה, אך אין בכך החלטה על פינוי יישובים. על מנת ליצור רוב בממשלה להצעה, פיטר שרון את השרים אביגדור ליברמן ובני אלון מסיעת ישראל ביתנו-האיחוד הלאומי, צעד שנתקל בביקורת, בין השאר מצד השופט אדמונד לוי מבית המשפט העליון.[25] בין התומכים בתוכנית בהצבעה בממשלה היה בנימין נתניהו. ראש השב"כ, אבי דיכטר, כינה את פינוי הציר: "בלתי סביר מבחינה ביטחונית".[26]
השר עוזי לנדאו וסגן השר מיכאל רצון שהצביעו נגד קיבלו מכתבי פיטורין מיד לאחר ההצבעה (בהתאם לעקרון האחריות המשותפת[27]). בהחלטה שאושרה לא אושר פינוי בפועל של התנחלויות אלא רק הכנת המסגרת ליישום תוכנית ההתנתקות (חקיקת חוקי הפיצויים, הסדרתה החוקית של מנהלת סל"ע). חוק יישום תוכנית ההתנתקות (הידוע בכינוי חוק "פינוי-פיצוי"), שהוא החוק המסדיר את פינוי ההתנחלויות והפיצויים למפונים אושר בכנסת ב-16 בפברואר 2005. בין התומכים היה שר האוצר בנימין נתניהו, שהתפטר מאוחר יותר, כשבוע לפני יישום התכנית.[28]
נגד החוק הוגשו עתירות לבג"ץ. ב־9 ביוני החליט בג"ץ לבטל מספר סעיפים שהגבילו את הפיצוי למפונים, אך דחה את העתירה לביטול החוק עצמו.[29] ההחלטה התקבלה ברוב דעות של עשרה שופטים מול אחד. בדעת מיעוט היה השופט אדמונד לוי, אשר גרס כי החוק אינו חוקתי.[30]
הדיון הציבורי על אודות תוכנית ההתנתקות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתוכנית ההתנתקות תמכו אנשים בעלי עמדות אידאולוגיות שונות – החל בשמאל דרך המרכז ועד הימין המתון. ההתנגדות לה, אף שבתחילה הובעה גם בחוגי שמאל, בעיקר בשל אופייה החד צדדי, הפכה עם הזמן לנחלתם העיקרית של הציונות הדתית ושל חוגי ימין מובהקים.
ראשי מערכת הביטחון – הרמטכ"ל משה יעלון וראש השב"כ יובל דיסקין – התנגדו לתוכנית. יעלון טען כי במקום גדוד מבפנים אוגדה שלמה תצטרך לשמור על רצועת עזה מבחוץ, ודיסקין טען שיהיה ירי תלול מסלול.
החל מתחילת אפריל 2005 ולקראת יום העצמאות עברו מתנגדי ההתנתקות להדגשת הבעיות ההומניות שייגרמו על ידי התוכנית (ניתוק ילדים מבתי הספר, פירוק קהילות) והטכניות (מקום למגורים, המשך חקלאות) במקום הנימוקים הביטחוניים שהיו במוקד קודם לכן ופתחו במבצע כתום במסגרתו חולקו סרטים כתומים רבים ברחבי הארץ. [דרוש מקור]
ארגוני המאבק בהתנתקות הביעו התנגדות לאלימות. באמצע יולי, אחר סגירת גוש קטיף, התקבצו עשרות אלפי מתנגדים להתנתקות בכפר מימון בתקווה לצעוד לתוך האזור המסוגר. מאות בודדות הצליחו להסתנן לגוש קטיף עצמו אולם רוב הציבור נותר בכפר מימון. [דרוש מקור]
תנועת שלום עכשיו תמכה בתוכנית למרות היותה חד צדדית, בראותה בה "צעד חיובי בכיוון הנכון" בהתאם למדיניותה של שלילת קיומן של ההתנחלויות[31] ובראותה בה תקדים חשוב לפינוי התנחלויות. יריב אופנהיימר שעמד בראש התנועה ביטא את הדברים כך: "זו הפעם הראשונה בתולדות המדינה שהכנסת עומדת להצביע בעד פינוי התנחלויות מהשטחים הכבושים ... זה תקדים היסטורי שאסור לנו להישאר אדישים לעומתו".
תנועות השמאל גוש שלום ויש גבול התנגדו לתוכנית. אורי אבנרי שעמד בראש גוש שלום אמר: "זו תוכנית שיוצריה מעידים עליה שמטרתה להביא לקץ כל סיכוי לשלום גם בעתיד. אנחנו מטילים ספק גדול מאוד גם בכוונות התוכנית וגם בתוצאותיה", ודרש הידברות עם הרשות הפלסטינית, פיקוח בין-לאומי ופתיחת הרצועה לקשר עם העולם.[32]
טיעונים בעד ונגד התוכנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]הודעה של אגף התקשורת של משרד ראש הממשלה הציגה את הנימוקים הבאים בעד תוכנית ההתנתקות[33]:
- ממשלת ישראל הגיעה למסקנה כי אין שותף פלסטיני מולו ניתן להתקדם בתהליך שלום דו-צדדי. הקיפאון הגלום במצב הנוכחי הוא מזיק. כדי לצאת מקיפאון זה, על ישראל ליזום מהלך שלא יהיה מותנה בשיתוף פעולה פלסטיני.
- התוכנית תוביל למציאות ביטחונית טובה יותר, לפחות בטווח הארוך.
- היציאה מרצועת עזה ומצפון השומרון תקטין את החיכוך עם האוכלוסייה הפלסטינית ויש בה פוטנציאל לשיפור מרקם החיים הפלסטיני והכלכלה הפלסטינית.
- מהלך ההתנתקות ישלול את תוקפן של הטענות נגד ישראל בדבר אחריותה לפלסטינים ברצועת עזה.
- מכתב של הנשיא בוש עם התחייבויות לתמוך בעמדת ישראל בשלילת זכות השיבה, השארת גושי ההתנחלויות בידי ישראל ואי קיום תהליך מדיני עם הפלסטינים לפני חיסול ארגוני הטרור.[34]
המתנגדים לתוכנית מנו מספר טעמים:
- התנגדות מסיבות ביטחוניות, בטענה שהנסיגה תיראה בעיני ארגוני הטרור הפלסטיניים ככניעה ותמחק את פירות הניצחון הטקטי הצבאי באינתיפאדה השנייה. הרמטכ"ל משה יעלון היה מהבולטים במביעי עמדה זו, כשהוא מכנה את ההתנתקות "רוח גבית לטרור".[35][36]
- התנגדות כללית למסירת שטחים.
- התנגדות בטענה שפינוי בכפייה של האוכלוסייה היהודית שקולה לגירושם מבתיהם, ומהווה מעין "טרנספר" או "טיהור אתני" ופוגע בזכויות האדם של המפונים.
- התנגדות לפינוי יישובי התוחמת הצפונית, שלא היו מובלעות בתחומי הרצועה ופינוים לא נבע מטעמי הפרדה בין האוכלוסיות אלא מחזרה לקו הירוק, דבר העלול לחזק את הדרישה לחזרה אליו בגזרות אחרות, לצד קירוב טווח הרקטות לאשקלון, שכונה על ידי עוזי דיין "טעות כפולה".[37]
- התנגדות לנסיגה חד-צדדית. נטען שיציאה ללא הסכם עם הרשות הפלסטינית, תוביל להחלשת הרשות ולחיזוק החמאס[38]
דרך אישורה של התוכנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בקרב הימין עלו טענות לקשר בין ההחלטה על פינוי יישובים לבין החקירות פליליות שנפתחו נגד שרון ובניו, עמרי שרון וגלעד שרון, באשמת שחיתות ובהפרת חוק מימון הבחירות, בין השאר בפרשת האי היווני ובפרשת סיריל קרן.[39] צבי הנדל השתמש בסיסמה שהציע לו יוסי שריד[40]: "עומק העקירה כעומק החקירה" לייצג טענה זאת. שופט בית המשפט העליון מישאל חשין שסבר בדעת מיעוט שיש לחייב את היועץ המשפטי לממשלה לנמק בבג"ץ מדוע דחה את המלצת פרקליטת המדינה להעמיד לדין את שרון בפרשת האי היווני, אמר עם פרישתו: "באותו זמן כל העם רצה ששרון לא יעמוד לדין, מפני שהייתה תוכנית ההתנתקות. ואם שרון היה עומד לדין לא הייתה התנתקות."[41] גדי בלום וניר חפץ, בספרם "הרועה – סיפור חייו של אריאל שרון", כותבים ששרון היה מוכן לוויתורים משמעותיים עוד לפני תחילת החקירה נגדו, אולם "קשה להשתחרר מהרושם שחקירות המשטרה כן השפיעו על העיתוי שבו יצא ראש הממשלה שרון לתקשורת ולציבור, עם פרטי 'תוכנית ההתנתקות'", שבוע לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה הודיע שיקבל החלטה בעניינו תוך זמן קצר.[42] אחרים טענו כי הסיבה לשינוי המדיניות של שרון היא רפואית.[43]
מתנגדי התוכנית טענו שהאופן שבו אושרה התוכנית אינו ראוי:
- שרון נבחר על פי מצע הליכוד המהווה הבטחה לבוחריו. הוא הפר הבטחה זו ופעל גם בניגוד להצהרותיו הפוזיטיביות ערב הבחירות: "דין נצרים כדין תל אביב", והגיב להצעתו של יריבו עמרם מצנע לנסיגה החד-צדדית מעזה, בהכרזה: "לא תהיה נסיגה חד צדדית".
- שרון פיטר שרי ממשלה שהתנגדו לו ומינה את רוב חברי סיעתו לתפקידי שרים וסגני שרים. עתירה לבג"ץ כנגד פיטורי השרים נדחתה.[44]
- שרון הסכים לעריכת משאל בין מתפקדי הליכוד, והכריז שתוצאות המשאל יחייבו אותו. לאחר שהפסיד, פעל בניגוד לו.
מנגד טענו התומכים כי התוכנית עברה אישורים של כל הגופים השלטוניים של מדינת ישראל: ממשלת ישראל, הכנסת, נדחו עתירות לבג"ץ בנוגע אליה, והיא התבצעה על פי חוק. כך שלתוכנית תוקף חוקי ולגיטימיות בלתי מעורערת, כהחלטה שמייצגת את רצונו של רוב הציבור במדינה, מה עוד שהסקרים באופן עקבי מראים שרוב הציבור תמך בתוכנית. לגבי סוגיית משאל עם, טענו התומכים שההתנחלויות עצמן לא הוקמו באמצעות מנגנון של משאל עם אלא באמצעות מחטפים של וועדות שרים, ולכן גם כעת אין צורך ללכת אל העם במשאל מיוחד.[דרוש מקור]
המחאה נגד תוכנית ההתנתקות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – המחאה נגד תוכנית ההתנתקות
המחאה נגד תוכנית ההתנתקות החלה עוד לפני קבלת התוכנית בכנסת. עם אישורה בכנסת בי"א בחשוון ה'תשס"ה (26 באוקטובר 2004) התגבר גל המחאה, והוא הלך והתגבר עם התקדמות ההכנות לביצוע ההתנתקות. המחאה כנגד התוכנית, שסמלה היה צבע כתום, הייתה מן המחאות הבולטות ביותר בתולדות הדמוקרטיה הישראלית.
פעילות המחאה הרשמית (שאורגנה על ידי מועצת יש"ע, ועד מתיישבי גוש קטיף ותא כתום) התנהלה בקו מאופק ולא אלים. היא כללה שורה של הפגנות ענק ומפגני מחאה כתומים, בהם השרשרת האנושית (130,000 מפגינים), תפילת ערב חודש שבט (150,000), ההפגנה באגם קטיף (50 אלף מפגינים[45]), תפילה בכותל כנגד ההתנתקות (70,000) וההפגנה האחרונה בכיכר רבין שכללה כ-150,000 מפגינים. לצד ההפגנות הרבו אנשי ימין רבים בכתיבת מאמרי דעות כנגד ההתנתקות ובניסיון לשכנע את דעת הקהל שהתוכנית מזיקה, אכזרית ומסוכנת. אנשי ימין מובהקים כגון אפי איתם ואריה אלדד אף העתיקו את מגוריהם ליישובים שיועדו לפינוי. המחאה נמשכה גם בעת הפינוי עצמו כאשר התושבים ניסו להקשות רגשית את הפינוי על החיילים.
לצד קו המחאה הרשמי פעלו מספר ארגונים קיצוניים יחסית שמחו על ההתנתקות בדרכים סוערות יותר. תנועת הבית הלאומי ארגנה מספר רב של חסימות כבישים ותנועות ימין אחרות קראו לחיילים לסרב לסייע להתנתקות (בסופו של דבר מספר החיילים שהועמדו לדין בגין סירוב פקודה עמד על כ-60). אחרים קראו ל"מרי אזרחי בלתי אלים" אבל הצעות אלה לא התממשו לבסוף. ב-19 באוגוסט 2005 הוצתו השסתומים העיליים של צובר גז תת-קרקעי של בניין מגורים ברחובות ובסביבתו רוססו כתובות כ"צריך לרצוח את שרון". מכבי האש הצליחו למנוע את פיצוץ הצובר.[46]
בנוסף, שני יהודים רצחו ערבים ישראלים ופלסטינים בניסיון לסכל את ההתנתקות ושני יהודים הציתו עצמם במחאה:
- ב-4 באוגוסט 2005 רצח החייל העריק עדן נתן זדה ארבעה מנוסעי קו אוטובוס 165 בשפרעם ופצע תשעה מהם, עד שתחמושתו אזלה והנוסעים השתלטו עליו. ההרוגים היו שני ערבים נוצרים וזוג אחיות מוסלמיות.[47] המשטרה עצרה את הרוצח ואזקה אותו, אך לא הצליחה לחלצו מאלפי התושבים שהתגודדו סביב האוטובוס ולבסוף ביצעו לינץ' ברוצח.[48]
- ב-17 באוגוסט 2005 חטף אשר ויזגן את נשקו של מאבטח באזור התעשייה שילה ופתח באש לעבר הפועלים הפלסטינים שהסיע ברכבו. לאחר מכן המשיך בנסיעה לאזור התעשייה וירה לעבר פועלים נוספים. כתוצאה מן הירי נהרגו ארבעה אנשים ונפצע אדם אחד. הרוצח נדון לארבעה מאסרי עולם מצטברים (נוסף ל-12 שנה על פציעה) וחויב בתשלום פיצויים למשפחות הנרצחים והפצוע.[49]
- ב-17 באוגוסט 2005 הציתה עצמה ילנה בוסינובה כמחאה על ההתנתקות ונפטרה בבית חולים סורוקה כ-9 ימים אחר כך.
- ב-31 באוגוסט 2005[50] הצית את עצמו ברוך בן מנחם – עולה חדש מארצות הברית כמחאה נגד תוכנית ההתנתקות ונפטר לאחר כשבוע מפצעיו.
ההתנתקות בדעת הקהל הישראלית
[עריכת קוד מקור | עריכה]סקרים שונים נערכו קודם ההתנתקות לעמוד את מידת התמיכה הציבורית בה. מספר סקרים בסמוך למועד ביצועה טענו לתמיכה בסביבות 55%–60%.[51][52]
כשבועיים לפני המועד להתחלת ביצוע ההתנתקות דיווח עיתון "הארץ" על פי סקר שנערך באוניברסיטת תל אביב כי 57% מהיהודים בישראל, ו-60% מהציבור כולו תומך בתוכנית, ו-34% מתנגדים לה. 23% מהמתנגדים חששו שהתוכנית תראה כבריחה, 21% ציינו חשש מהגברת הטרור. רק 9% תלו את התנגדותם בהיותה של עזה חלק מארץ ישראל המובטחת. 6% מהציבור עדיין האמינו שלא תבוצע כלל. על פי הסקר הציבור שהתנגד ביותר לתוכנית היה הציבור הדתי-לאומי.[53]
שנה אחרי ההתנתקות מצא סקר של הארץ שרק 46% סבורים שהיא הייתה מהלך נכון, לעומת 50% הסבורים כי היא הייתה מהלך לא נכון,[54] שנתיים אחרי ההתנתקות, סקר של מעריב העלה כי 59% מהציבור סבורים כי הנסיגה החד-צדדית מרצועת עזה הייתה טעות ורק 29% חושבים שגם בראייה לאחור מדובר בהחלטה נכונה. בהתאם לכך "כמעט שליש מהנשאלים שהעידו על עצמם כי תמכו לפני שנתיים בביצוע התוכנית, מודים היום שטעו".[55]
שמות חלופיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הוויכוח העז על התוכנית וסיבות נוספות הולידו שמות חלופיים. השם "תוכנית ההתנתקות" הוא שאומץ בחוק הכנסת, אולם בכמה מקרים השתמשו הממשלה ובג"ץ גם בשם "הינתקות",[56] המעידים על פעולה חד-צדדית ולא הדדית.[57] מתנגדי התוכנית הביעו מחאה גם על כך ששמה הרשמי אינו מביע את מלוא משמעותה ועל כן העדיפו לכנותה "גירוש גוש קטיף"[58] או "העקירה מגוש קטיף"[59] (ובקצרה: "הגירוש" או "העקירה"). המהלך כונה גם "הנסיגה מעזה".
הכנות ליישום התוכנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]מנהלת סל"ע וחוק פינוי-פיצוי
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערכים מורחבים – מנהלת סל"ע, חוק יישום תוכנית ההתנתקות
כדי ליישם את התוכנית הועבר בכנסת חוק פינוי-פיצוי המסדיר את נושא הפיצויים למפונים. במקביל, הוקמה מנהלת סל"ע (סיוע למפוני חבל עזה), שכונתה גם "מנהלת ההתנתקות", בראשות איש הקיבוץ הדתי יונתן בשיא שתפקידה הוכרז לרכז את נושא הפינוי והיישוב מחדש של המפונים וסיוע לקליטתם ביישובים החדשים. מנהלת ההתנתקות והעומד בראשה זכו לאיבה רבה בקרב המתנחלים וגם אלה שהסכימו להתפנות ברצון העדיפו להסדיר את ענייניהם בערוצים עוקפים.
באמצע אפריל 2005 העבירו ראש מנהלת סל"ע והרבנים הראשיים לראש הממשלה בקשה לדחות את ביצוע התוכנית עד לאחר תשעה באב, שכן הזמן המתוכנן חל בימי בין המצרים, תאריך טעון מבחינה סמלית, שצפוי לגרום לרגשות קשים ולהתנגדות עזה יותר מצד המפונים ותומכיהם. בהתייעצות עם מערכת הביטחון, החליטה הממשלה להיענות לבקשה זו על מנת לא לפגוע ברגשותיהם הדתיים של המפונים וכן למנוע את המצב הטעון והסמלי שבו פינוי היישובים יתבצע בערב תשעה באב, יום חורבן הבית.[60] ובשל איסור מעבר דירה בתקופת בין המצרים.[61] היו בציבור הדתי שאמרו שדווקא תאריך זה מתאים היטב לפעולת הפינוי, בשל אופיו העצוב.
תוכנית ניצנים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
במרץ–אפריל 2005 גובשה תוכנית להעתקת כל יישובי גוש קטיף כמקשה אחת אל אזור חולות ניצנים, על מנת שהמפונים יוכלו לשמור על הקהילה שלהם ולהישאר ביחד. שרון תמך בתוכנית והורה על הקמה מהירה של שכונות קרווילות באתרים שונים, שהגדול שבהם היה בניצן שליד חולות ניצנים, על מנת לספק פתרון דיור זמני למפונים.[62][63] משרד הביטחון סייע בביצוע הבנייה על מנת לקדמה במהירות.
תוכנית הקרווילות בניצן נתקלה בהתנגדות חריפה של ארגוני איכות הסביבה בשל החשש מפגיעה באזור דיונות החוף הסמוך, אחד האחרונים בתחומי מדינת ישראל. התנגדות זו הביאה להזזת האתר בכמה מאות מטרים, כך שהוא נמצא בשולי הדיונות ובחלקו מחוצה להן.
משפחות שעברו להתגורר בהן הביעו אכזבה רבה מאיכות המגורים. האתר לא היה מוכן לקליטת התושבים עם התחלת תוכנית ההתנתקות – רוב הכבישים והמדרכות לא היו סלולים, לא הוקמה מכולת ומבנה קבע לבית כנסת.
הריסת המבנים
[עריכת קוד מקור | עריכה]לגבי המבנים ביישובים שפונו, לא התקבלה החלטה עד למועד מאוחר יחסית, עד שהוחלט לבסוף להרוס את הבתים.
כרונולוגיית ההחלטות:
- תחילה הוחלט להרוס את הבתים.
- מאוחר יותר בוטלה החלטה זו בגלל העלות היקרה של ההריסה ופינוי ההריסות וכן החשש שיגרם נזק תדמיתי לישראל.
- היו מספר מגעים על מכירת הבתים לגורמים בין-לאומיים שישתמשו בהם לרווחת הפלסטינים.
- בפגישה עם מזכירת המדינה האמריקאית, קונדוליזה רייס ב־19 ביוני 2005, הוחלט עקב בקשה רשמית של הפלסטינים להרוס את הבתים אך הפלסטינים הם אלה שיגרסו את ההריסות וישתמשו בהם לבניית נמל הים של עזה ולשימושים נוספים. טמינת ההריסות תמומן על ידי ישראל וגורמים בין-לאומיים.
- החלטה מ-19 ביוני הועמדה בספק עקב מחלוקות על המימון. שרים בממשלה קראו להשאיר את הריסת הבתים לפלסטינים כדי להקטין את הנזק התדמיתי לישראל..
- ב-4 באוגוסט סיכמו שאול מופז ומוחמד דחלאן שישראל תהרוס את הבתים וההריסות יטמנו בשטח מצרים.[64]
קציני צה"ל אמרו שלא יוכלו להעתיק לישראל מבני דת בשלמותם, לרבות בתי כנסת. בעצת הרב הראשי לצה"ל ישראל וייס הוחלט לפנותם מכל הריהוט ותשמישי הקדושה ואז לפוצץ את המבנים הריקים, על מנת שלא יחוללו בידי פלסטינים, אך רבנים רבים – לרבות הרבנות הראשית – התנגדו למהלך בטענה שעדיף שאת בתי הכנסת יהרסו פלסטינים מאשר יהודים, ועתרו לבג"ץ. בג"ץ פסק שההחלטה כשרה, לאור חוות דעתו של הרב הראשי מצגר. לבסוף ברוב של ארבעה שופטים מול שלושה החליט בג"ץ שלא לדון בעניין מחדש. על אף זאת, לבסוף הוחלט שלא לפוצץ את בתי הכנסת ומבני הדת, ואלו חוללו על ידי הפלסטינים.[65]
סגירת הגוש
[עריכת קוד מקור | עריכה]סגירה ראשונה של גוש קטיף לכניסת מי שאינו מתושבי המקום אירעה ב־24 ביוני 2005, לצורך פריצה למתחם מלון שעל חוף הים, ובוטלה יממה לאחר מכן.
ב־13 ביולי לאחר החלטת ממשלה נכנס לתוקפו צו אלוף המטיל סגר על גוש קטיף ומונע אליו כניסה של אזרחים שאינם תושביו הקבועים. מיום זה אזרחים שאינם בני המקום נדרשו לקבל אישור מיוחד על מנת להיכנס לגוש. סגירה זו לא עברה בשלום, וההתנגדות לה הגיעה לשיאה בצעדת עשרות אלפים לעבר הגוש, שהמשטרה מנעה ממנה להתקדם אחר כפר מימון. צעדה זו התפזרה לבסוף, אך מועצת יש"ע הודיעה שבכוונתה לארגן הסתננויות של קבוצות קטנות לתוך גוש קטיף. ההתנגדות לסגירה כללה גם סירוב של רבים מתושבי הגוש לשתף פעולה ולהזדהות, צעד שהביא פעמים רבות לקריסת הבידוק והכנסת אנשים רבים שאינם מתושבי הגוש. בדיעבד ספגה העצרת בכפר מימון שהתקיימה שבועיים לפני ההתנתקות ביקורת בחוגי המתנחלים, משום שכילתה את משאביהם האנושיים שבועיים בטרם הפינוי.
ימים ספורים לפני התחלת ביצוע ההתנתקות ארגנו מתנגדי ההתנתקות עוד שתי הפגנות ענק: עצרת בכיכר רבין שבה נכחו בין 200,000 ל-250,000 מפגינים[66] ותפילה המונית בכותל המערבי שבה נכחו בין 70,000 ל-100,000 מתפללים.[67]
14 באוגוסט היה היום האחרון שבו הורשו תושבי גוש קטיף להישאר בבתיהם. עם כניסת 15 באוגוסט הפכה שהותם ברצועה לבלתי חוקית. אף על פי כן אפשר צה"ל יומיים נוספים של התפנות מרצון עד ל-17 באוגוסט, מועד התחלת הפינוי בכוח.
ביצוע תוכנית ההתנתקות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – ביצוע תוכנית ההתנתקות
הפינוי תוכנן ל-20 ביולי, אך לבקשת רבנים נדחה ל-15 באוגוסט (מוצאי ט' באב), כדי שלא לחפוף את תקופת ימי בין המצרים בה נאסר על מעבר דירה.[61] פינוי האזרחים הושלם בתוך שמונה ימים ופינוי צה"ל מהרצועה הושלם ב-11 בספטמבר. למחרת היום נערכו ברצועה ובישובים היהודיים הנטושים שבה חגיגות פלסטיניות המוניות ורוב בתי הכנסת שננטשו הושחתו ונשרפו. בצפון השומרון הסתיים הפינוי בפינוי מחנה דותן ב־22 בספטמבר.
מעגלי הפינוי
[עריכת קוד מקור | עריכה].jpg)
ביצוע הפינוי הורכב מ-6 מעגלי כוחות:
- המעגל הראשון: המעגל שפינה את המתנחלים – החיילים והשוטרים שביצעו את הפינוי בפועל.
- המעגל השני: מעגל שתפקידו היה להגן ולתמוך על המעגל הראשון. הוא כלל יחידות התערבות מיוחדות (כולל הימ"מ, צלפים ויחידת "מצדה" של שירות בתי הסוהר) שהיו אמורים להיות מופעלים במקרי חירום (תקרית ירי, איום בהתאבדות, התבצרות וכו), תמיכה לוגיסטית למפנים, עתודות כוח אדם, כוחות הנדסה למקרה שיוחלט להרוס את הבתים.
- המעגל השלישי: אבטחה היקפית ליישובים מפני התקפות טרור פלסטיניות.
- המעגל הרביעי: מעגל אבטחה נוסף כנגד טרור פלסטיני, הכוחות נפרסו קרוב לריכוזי האוכלוסייה הפלסטינית ואזורים מיושבים על מנת למנוע ירי של רקטות קסאם ופצצות מרגמה בעת הפינוי.
- המעגל החמישי: חיילים שנפרסו מסביב לגדר המערכת של עזה. תפקידם העיקרי למנוע כניסת ישראלים לרצועה.
- המעגל השישי: חיילים ומחסומים שנפרסו באזור עוטף עזה. תפקידם היה לדאוג שעוטף עזה יהיה פנוי לתחבורה הרבה של הצבא והמשטרה בעת הפינוי.
אופן ביצוע ההתנתקות במעגל הראשון
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשלב הראשון, ניתנה לכל משפחה הזדמנות להתפנות בהסכמה. חיילים אף סייעו למשפחה לארוז את מטלטליה. בשלב השני, אם המשפחה סירבה להתפנות, חיילים ושוטרים פינו אותה בכוח, כאשר 4 שוטרים וחיילים הרימו אדם אחד וסחבו אותו אל עבר האוטובוס. נשים וילדים פונו בידי חיילות ושוטרות.
בתי הכנסת ומבני הדת פונו בידי אנשי הרבנות הצבאית, שדאגה לא להשאיר בהם אף חפץ קדוש אחד. ברוב היישובים, הוצאו ספרי התורה מבית הכנסת על ידי רב היישוב והתושבים שהסכימו להתפנות.
אוטובוס היישוב הועבר למתקנים מיוחדים שנשכרו מראש, בדרך כלל בתי מלון, בבאר שבע, אשדוד, אשקלון וירושלים. התכנון היה שאת הלילות הראשונים של הפינוי יבלו התושבים במקום, ולאחר מכן יועברו למקומות המגורים החדשים שלהם. בפועל מקום המגורים של רבים מהמפונים לא היה מוכן בזמן (ובמקרים רבים אפילו כלל לא הוסכם עליו עם אנשי היישוב), ורבים מהם נשארו בבתי המלון במשך חודשים. חלק מהם אף סירבו מלכתחילה להתפנות לבתי מלון, והעדיפו להשתכן במאהלים זמניים, וכך להבטיח את לכידות היישוב עד למציאת פתרון מגורים קבוע.
פינוי האזרחים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
.jpg)
בחצות צאת ט' באב התשס"ה, נסגרו כל הכניסות לרצועת עזה בפני אזרחים. למחרת בבוקר, ב-15 באוגוסט החל מבצע יד לאחים: צוותי צה"ל והמשטרה החלו למסור צווי פינוי לתושבי יישובי גוש קטיף. החיילים הונחו לסייע ככל האפשר לכל משפחה המעוניינת להתפנות מרצון ולגלות רגישות לכאבה. בחלק מהיישובים לא חילקו החיילים צווי פינוי עקב התנגדות התושבים (סקירת חלוקת צווי הפינוי).[68] הפינוי הכפוי של האזרחים ברצועת עזה החל ב-17 באוגוסט. שלב זה של הפינוי נמשך עד 22 באוגוסט, בו פונה אחרון היישובים ברצועת עזה – נצרים. ככלל, פינוי תושבי גוש קטיף וחבל עזה עבר לַרוב ללא אלימות, תוך שהתושבים מוחים על הפינוי בדרכים שונות: קריעת קרע בבגד, סירוב להתפנות מרצון והתנגדות פסיבית, מייצגי מחאה, בכי תחנונים, תפילות פרידה בבתי הכנסת ועוד. כ-1,500 נערים ונערות התבצרו בבתי הכנסת של נווה דקלים ואריה יצחקי התבצר עם רובה M-16 ביישוב שירת הים. שני האירועים נגמרו ללא אלימות והמתבצרים פונו. המוקד היחידי שבו נרשמה אלימות היה בית הכנסת בכפר דרום בו כ-150 מתבצרים על הגג השליכו מים וצבע על הכוחות שבאו לפנותם והורדו באמצעות מנופים ומכולות.
הן כוחות הפינוי והן המפונים זכו לשבחים ברוב כלי התקשורת על תהליך הפינוי. עם זאת, רבים מהמפונים התלוננו כי המפנים הכו אותם, לעיתים באלימות רבה, הפרידו אותם מילדיהם הקטנים ללא צורך, השתמשו ברכושם ללא רשות ואף לקחו אותו. במוקד זכויות האדם ביש"ע נרשמו 200 תלונות בדבר אלימות של כוחות הפינוי. נטען גם כי גברים פינו נשים ובנות בלי להקפיד על צניעותן וכי הופעלה אלימות גם כלפי מי שנשאו שלטים בתוך הקו הירוק כדי לעודד את המפונים[69] חלק מהמפונים התלוננו כי הם נכלאו באוטובוסים במשך שעות מבלי יכולת לצאת לשירותים. בדו"ח של מבקר המדינה ממרץ 2006 הוא קבע כי התנהלות זאת הייתה בלתי ראויה.[70] בכמה מקרים הורדו המפונים על אם הדרך או בתוך הערים, ללא הכוונה כלשהי. במקרים אחרים לא היו המלונות ערוכים לקליטת המפונים שהגיעו אליהם.[71]
ב-23 באוגוסט פונו היישובים חומש ושא-נור בצפון השומרון. הפעולה לוותה באלימות מסוימת, אך יחסית נמוכה. בנוסף היו מספר פעולות אלימות והשחתה כלפי ציוד משטרתי כגון הצתת מצלמות ומכ"מים משטרתיים ופגיעה ברכבים צבאיים.[72] הרמטכ"ל דני חלוץ, המפכ"ל משה קראדי ודוברת צה"ל מירי רגב ציינו לשבח את הנהגת המתנחלים ורבני יש"ע על פעולתם להרגעת הרוחות ומניעת אלימות בפינוי יישובי צפון השומרון.[73][74]
האשמות המשטרה בדבר שפיכת סודה קאוסטית
[עריכת קוד מקור | עריכה]במהלך העימותים על פינוי בית הכנסת בכפר דרום, נפגעו מספר חיילים ממגע עם חומר שהושלך עליהם מגג בית הכנסת. החיילים החלו לצעוק "חומצה, חומצה" פשטו את מדיהם ופונו לבית החולים. המשטרה פרסמה שהמתבצרים שפכו על כוחות הפינוי חומצה או סודה קאוסטית על אנשי כוחות הביטחון, והדבר פורסם בתקשורת.[75][76] אושפזו 67 שוטרים.[77] למחרת האירוע פרסם פרופ' מתי ליפשיץ, שטיפל בשוטרים שפונו מכפר דרום בבית החולים סורוקה, כי "יכול להיות שהייתה להם סודה קאוסטית, אבל לא נראה לי שהם השתמשו בזה, לפחות לכל המאסה הגדולה של האנשים הזו שהגיעו אלינו. סודה קאוסטית יכולה לגרום לכוויות קשות. כולם הגיעו עם איזושהי צריבה ותופעות אלרגיות, שלא מתאימות לסודה קאוסטית".[78] למחרת היו עדיין מאושפזים חמישה שוטרים וחיילים, ומבית החולים נמסר שהם סבלו מכוויות קלות ומצריבה בעיניים כתוצאה ממגע עם מדלל צבע.[79]
חמישה ימים לאחר הפינוי, המעבדה לזיהוי פלילי של המשטרה פרסמה בתקשורת כי החומר שהושלך על השוטרים במהלך הפינוי היה אכן סודה קאוסטית.[80][81] עם זאת, למחרת אמר עזי צדוק, ראש המחלקה לזיהוי פלילי, כי לאחר שסודה קאוסטית נחשפת לאוויר לא ניתן לזהותה, וייתכן שהחיילים נפגעו מחומרים אחרים. עוד אמר כי על גג בית הכנסת נמצאו מכלים של סודה קאוסטית, ולא נמצאו מדללי צבע. עורכי הדין של העצורים אמרו שייתכן שמכלי הסודה שנמצאו על הגג שימשו להכנת דבק מודעות.[78]
מספר שבועות לאחר הפרשה העיד בפני ועדת החוקה של הכנסת ד"ר פרץ כהן, הרופא של כפר דרום מטעם שירותי בריאות כללית, שהיה נוכח באירוע, אמר שלא ראה אף שוטר או חייל עם סימני כוויות. לטענת אביעד ויסולי מהמטה למען א"י נשפכו על השוטרים מים עם טינר.[77] אחד המתבצרים העיד מאוחר יותר שהייתה סודה קאוסטית על הגג בכפר דרום, וייתכן שהתיזו על השוטרים סודה קאוסטית או שמן מנוע.[82]
בינואר 2006 חשף ערוץ 10 כי בבדיקת המשטרה לא נמצאו שיירים של סודה קאוסטית או חומצה בבגדי השוטרים בכפר דרום.[83] בעקבות החשיפה, כינו חברי כנסת רבים, ובראשם מיכאל איתן, את הפרשה "עלילת דם", וקראו ליועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, לבטל עשרות כתבי אישום כנגד אנשי ימין, ולהקים ועדת חקירה.[83]
ביולי 2020 פורסם בפייסבוק פוסט בו טענה הכותבת כי השתתפה כחיילת בפינוי כפר דרום ונפגעה בזמן הפינוי. לטענתה היא אושפזה בבית החולים סורוקה עם כוויות בפנים ובעיניים, והרופאים אמרו לה ששפכו עליה חומצה חזקה לפתיחת סתימות.[84]
פינוי מבני הדת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – פינוי בתי הכנסת במסגרת ההתנתקות
לאחר פינוי היישובים הושגה הסכמה לגבי פינוי בתי העלמין בגוש קטיף בין רשויות המדינה למשפחות. בהתאם להחלטת הממשלה הסופית, הותרו רוב בתי הכנסת על כנם, אך הם הוצתו וחוללו בידי הפלסטינים אחרי שצה"ל יצא מההתנחלויות ההרוסות. ב-28 באוגוסט החלה העתקתם של 48 קברים הנמצאים בבית העלמין של גוש קטיף לבתי קברות ברחבי הארץ, ביניהם בית העלמין החדש בניצן ובית העלמין בהר הזיתים. המשפחות השכולות קיימו הלוויה חוזרת ליקיריהם ונהגו מנהגי אבלות למשך יום.
כאמור לעיל, ההחלטה לפוצץ את מבני בתי הכנסת עוררה ביקורת קשה, במיוחד בקרב גורמים בציונות הדתית.[85] בסופו של דבר, בלחץ הרבנים, שינתה הממשלה את החלטתה ברגע האחרון בטרם פינוי הרצועה והותירה את המבנים על כנם. מבנים אלו הושחתו ונשרפו על ידי פלסטינים לאחר יציאת כוחות צה"ל.[86]
פינוי התשתיות והצבא
[עריכת קוד מקור | עריכה]
לפני יציאתו דאג צה"ל לפנות את כל התשתיות הצבאיות ברצועה ולהרוס בפיצוצים את מה שאי-אפשר לפנות. הבתים הפרטיים בהתנחלויות נהרסו על ידי כלי צמ"ה אזרחיים ששכר משרד הביטחון. ההריסות הושארו לפינוי הרשות הפלסטינית, בתמורה לתשלום שסוכם עמה מראש.[דרוש מקור]
בצפון השומרון לא פונתה הנוכחות הצבאית מחשש ליצירת חלל ריק שיאפשר את הפיכת צפון השומרון למרכז טרור ויגרום לערי השרון לחיות תחת איום של רקטות קסאם ונשק תלול-מסלול אחר.
ב-11 בספטמבר 2005 פינה צה"ל את רצועת עזה ובכלל זה את ציר פילדלפי במסגרת מבצע "אשמורת אחרונה". הציר פונה בהתאם להחלטת הכנסת לאשר הכנסת מספר מוגבל של חיילים מצריים למקום. בחצות עבר השלטון לפלסטינים, אם כי בשל המחלוקת על השליטה במעברים, הם סירבו לקיים טקס רשמי של העברת סמכויות. עם חצות, ב-12 בספטמבר, החלו חגיגות המוניות של פלסטינים בהתנחלויות שפונו. בכמה בתי כנסת שילחו ההמונים אש. הרשות לא הצליחה לעצור את האנרכיה ודווח על ביזה.[87]
לאחר סיום הפינוי הצבאי מרצועת עזה החל הפינוי מצפון השומרון. הפינוי שזכה להתעלמות תקשורתית כמעט מוחלטת הסתיים ב־22 בספטמבר בפינויו של מחנה דותן ובסיסים קטנים נוספים על ידי צה"ל. בניגוד למצב ברצועת עזה, בצפון השומרון צה"ל נשאר השולט בשטח גם לאחר ביצוע התוכנית.[88]
אחרי ההתנתקות
[עריכת קוד מקור | עריכה]שיקום מפוני גוש קטיף וצפון השומרון
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – שיקום מפוני גוש קטיף וצפון השומרון
על אף הבטחותיה של ממשלת ישראל ומנהלת סל"ע בקמפיין תקשורתי רחב היקף כי "יש פתרון לכל מתיישב", שיקומם של אנשי גוש קטיף לאחר ההתנתקות לקה במחדלים רבים, ונמתחה עליו ביקורת קשה.
מנהלת סל"ע פעלה להעברה פרטנית של התושבים והכינה מאגר של דירות שכורות בערים לשלב המעבר הראשוני. רבים מן המפונים עמדו על כך כי יישארו יחדיו ולכן נותרו להתגורר זמן רב בבתי מלון, ערי אוהלים בתי הארחה ומוסדות חינוכיים. השאלה מדוע לא הוכנו פתרונות קהילתיים מראש נתונה במחלוקת. היו שטענו שהדבר היה באשמת התושבים שסירבו לשתף פעולה עם מנהלת סל"ע משום שהתמקדו בניסיון לבטל את התוכנית ולא בחיפוש חלופה. לעומת זאת, טענו חלק ממנהיגי הגוש, בהם צבי הנדל, שהם פנו למנהלת ודרשו העברה קהילתית, אך נתקלו בהתעלמות. כן נטען שגם יישובים שתיאמו מראש עם מנהלת סל"ע על מעבר קהילתי נתקלו בסחבת ארוכה.
במרץ–אפריל 2005 גובשה תוכנית להעתקת כל יישובי גוש קטיף כמקשה אחת אל אזור חולות ניצנים, על מנת לשמור על אחדות הקהילות, אך בעקבות מחאה עזה של ארגוני הירוקים, לא יצאה לפועל תוכנית זו לפועל. מיד לאחר הפינוי הועברו המתיישבים למלונות. התכנון היה להשאירם במלונות למשך 10 ימים, אך בפועל נשארו תושבים רבים בבתי המלון במשך חודשים, מכיוון שלא היו דירות המוכנות לקליטת המפונים. קבוצות גדולות של מפונים הקימו "ערי אוהלים" בתל אביב, יד מרדכי ונתיבות. המפונים שכן קיבלו מקום מגורים חלופי שוכנו לרוב בקרווילות באזור הנגב המערבי. מספר משפחות מועט זכו למגורי קבע סמוך לאחר הפינוי, ו-7 שנים לאחר הפינוי רק 35% מהמפונים הגיעו לבתי הקבע[89]
הפינוי גרם למשבר כלכלי גדול בקרב המפונים. בשנים הראשונות שלאחר הפינוי רובם איבדו את מקום עבודתם והפכו למובטלים. 7 שנים לאחר הפינוי עמד אחוז האבטלה בקרב המפונים על 14%, ו-50 חקלאים (מתוך 400) עדיין מחכים לפתרון לקרקע חקלאית.[89]
ב-30 ביולי 2008 החליטה הועדה לביקורת המדינה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית[90][91] לבדיקת הטיפול במפוני גוש קטיף. הוועדה בראשותו של שופט בית המשפט העליון לשעבר אליהו מצא הגישה את מסקנותיה ב-15 ביוני 2010 לנשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, וליו"ר הכנסת, ראובן ריבלין. הוועדה הגישה דו"ח חריף על התנהלות המדינה ומנהלת סל"ע ותפקודם לקראת ולאחר הפינוי, וקבעה כי "הממשלה כשלה כישלון שקשה להפריז בחומרתו בטיפולם במפונים", וכי היה פער גדול בין הרטוריקה של המדינה לבין מעשיה בשטח. חמש שנים אחרי הפינוי עדיין היו רוב המפונים משוכנים בקרווילות, מבני ציבור לא הוקמו כלל, והתקיים אחוז אבטלה גבוה בקרב המפונים. הקרווילות התגלו כקטנות מידי, הן עבור הרכוש והן עבור משפחות מרובות ילדים. כמבני גבס, הם סבלו מחוסר בידוד אקוסטי ותרמי ומפגעי מזג האוויר והזמן ולא היו מוגנות מפני התקפות טילים על האתר בניצן. הוועדה סיכמה כי "מלאכת שיקומם של המפונים רחוקה מסיומה".[92] חבר הוועדה פרופ' ידידיה שטרן אמר כי "אירוע ההתנתקות גרם לפגיעה הגדולה ביותר בזכויות אדם בתולדות מדינת ישראל".[93]
רצועת עזה אחרי תוכנית ההתנתקות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – רצועת עזה אחרי ההתנתקות
בינואר 2006 זכתה תנועת החמאס בבחירות ברשות הפלסטינית, והקימה ממשלה בראשות אסמאעיל הנייה. ביוני 2006 נחטף גלעד שליט חייל צה"ל, לדברי פתחי חמאד שר הפנים של הרשות הפלסטינית, התנתקות ישראל מהרצועה סייעה בהסתרתו מישראל.[94] ב-13 ביוני 2007 ביצע החמאס הפיכה צבאית והשתלט בכוח על הרצועה. בתגובה לכך הכריזה ישראל על הרצועה כ"ישות עוינת" והטילה על הרצועה מצור כלכלי, דבר שהוביל לפגיעה ברמת החיים של תושבי הרצועה, לצמצום באספקת הדלק והחשמל ולפריצת ציר פילדלפי ב-23 בינואר 2008.
מאז ועד אוקטובר 2023 התבצעו בעזה מספר מבצעים צבאיים ועימותים רבים נוספים, ביניהם מבצע עופרת יצוקה, מבצע עמוד ענן, מבצע צוק איתן, העימותים בגבול ישראל – רצועת עזה, מבצע חגורה שחורה, מבצע שומר החומות, מבצע עלות השחר, ומבצע מגן וחץ.
השיא בפעולות הטרור שיצאו מהרצועה לאחר יישום ההתנתקות והשתלטות החמאס על הרצועה היה במתקפת הטרור על ישראל ב-7 באוקטובר 2023 שהביאה למעל 1,163[95] נטבחים והרוגים ישראלים, למעל 4,000 פצועים ולחטיפת 251[96] ישראלים לעזה. בעקבות מתקפת הטרור פתחה ישראל במלחמת חרבות ברזל.
היחס המשפטי לתוצאות התוכנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]אף על פי שלאחר ההתנתקות לא נותרו אזרחים או חיילים ישראלים בשטחי רצועת עזה, נשמעו טענות, בישראל ובעולם, שישראל עודנה כובשת את רצועת עזה, בשל השליטה המשמעותית שלה על מגוון תחומי חיים ברצועת עזה.[97][98][99]
הכנסת חוקקה חוק המקנה חנינה למשתתפי המחאה נגד תוכנית ההתנתקות שנעצרו בהפגנות. החוק אושר על ידי בית המשפט העליון בבג"ץ אייל ניר.
לאחר ההתנתקות הטילה ישראל את הסגר על רצועת עזה והמשיכה לשלוט במעברי הגבול ובמרחב האווירי והימי. בחוות הדעת של בית הדין הבין-לאומי לצדק בנושא מדיניות ישראל בשטחים הפלסטיניים הכבושים מיולי 2024 נקבע כי במצב זה ישראל היא "כוח כובש" ובעיני החוק הבין-לאומי שטח הרצועה נחשב לשטח כבוש אף שישראל נסוגה ממנו.[100]
התייחסות מאוחרת לתוכנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרק זה טעון עדכון. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לעדכן אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא התייחסויות עד לשנת 2007, מאז אירעו התרחשיות שונות כמו ירי רקטות לפרקים, וסבבי לחימה עם החמאס.במשך השנים שלאחר ההתנתקות היו מהתומכים בתוכנית שחזרו בהם מתמיכתם, בטענה שהיא לא שיפרה את ביטחון המדינה ואף פגעה בו. תומכים אחרים לא חזרו בהם מתמיכתם מעצם המהלך אבל ביקרו את האופן שבו בוצע, בפרט את העובדה שנעשה ללא תיאום והסכם עם הרשות הפלסטינית. כמו כן נמתחה ביקורת על אופן הפינוי של תושבי גוש קטיף או הטיפול בהם לאחר מכן. בין החוזרים או המסתייגים ניתן למנות פוליטיקאים כשמעון פרס,[101] ציפי לבני,[102] סילבן שלום,[103] בנימין בן אליעזר,[104] יצחק הרצוג,[105] מפקד אוגדה 36 שפיקד על חיילי המבצע גרשון הכהן,[106] ואנשי תקשורת כדן מרגלית.[107]
בסקר שנערך כשנתיים לאחר ההתנתקות סבר רוב הציבור כי "ההתנתקות הייתה טעות".[55]
בשנת 2023 ביטלה הכנסת את האיסור על שהיית ישראלים בשטחים שפונו בצפון השומרון, ובהמשך בחודש מאי באותה שנה התמקמה ישיבת חומש במשכן קבע באדמות המדינה במקום שבו היה היישוב חומש.[108] צעד זה גונה על ידי האיחוד האירופי וארצות הברית, אך זכה לברכות רבות בימין הישראלי שראה בכך התחלה של ביטול תוכנית ההתנתקות בצפון השומרון ב-2005. כמו וכן, הוקם גרעין בשם "עין גנים" במטרה להחזיר את ההתיישבות ליישובים גנים וכדים שפונו בהתנתקות.[109]
במהלך מלחמת חרבות ברזל נערך כנס המוני הקורא לשוב לגוש קטיף, עם כיבוש חלקים גדולים מרצועת עזה מחדש בידי צה"ל ולאור התפיסה שתוכנית ההתנתקות הייתה בין הגורמים להתבססות ארגון הטרור חמאס, לירי הרקטות המאסיבי הממושך מהרצועה על יישובי ישראל ולמתקפת הפתע על ישראל.[110] ההיסטוריון אדם רז כתב כי בניגוד לתפיסות אלו, ירי הרקטות והתחזקות החמאס קדמו להתנתקות, וההתנחלות ברצועת עזה היוותה נטל ביטחוני כבד.[111]
הנצחה והשפעה תרבותית
[עריכת קוד מקור | עריכה]הנצחת ההתיישבות בגוש קטיף ובצפון השומרון
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתודעת הציבור שהתנגד לתוכנית ומציין את ימי בין המצרים, ביצוע ההתנתקות בסמוך לימי האבל המסורתיים גרם ליצירת זיקה תודעתית בין האבלות הישנה לחדשה. כ"יום גוש קטיף" נקבע ז' באב, יום השנה ל"מפגן השלשלת" שנערך כמחאה נגד התוכנית שנה לפני ביצועה. יש שהוסיפו קינה לזכר פינוי גוש קטיף כחלק מהקינות לתשעה באב.
לאחר ההתנתקות בוצעו פעולות שונות שנועדו להנציח את ההתיישבות בגוש קטיף ובצפון השומרון. אלו כללו הנפקת בול דואר לזכר ההתיישבות, והנצחת ההתיישבות בסרטים, באמנות ובמספר אתרי אינטרנט. ב-30 ביולי 2008 אישרה הכנסת את חוק המרכז להנצחת מורשת גוש קטיף וצפון השומרון, התשס"ח–2008, לפיו יוקם מרכז הנצחה שיכלול אתר הנצחה, מכון מחקר, וארכיון. מאז הקמתו פועל המרכז באתר הקרווילות בניצן ועורך סיורים לקהל הרחב.
באוגוסט 2008 הוקם מוזיאון גוש קטיף במרכז ירושלים על ידי עמותה פרטית. מטרת המוזיאון, לפי מפעיליו, היא "לייצר תודעת זיכרון, שימור והצדעה למפעל ההתיישבות היהודית בחבל עזה, ולעמוד על משמרת התודעה הלאומית בזיכרון עקירת היישובים בגוש קטיף וצפון השומרון, במסגרת מה שכונה 'תוכנית ההתנתקות'". בשנת 2017 נחנכה בסמוך כיכר גוש קטיף.[112]
בשנת 2013 נחנך בקומפלקס בתי הכנסת של היישוב מורשת חלל הנצחה לישובי גוש קטיף וצפון השומרון.
בשנת 2015 התפרסם השיר "אמא אם הייתי" (מילים: חנן בן ארי, לחן: אלנתן שלום), המתאר את כאבם של המפונים.[113]
היישובים הושעיה בצפון הארץ ואלעזר שבגוש עציון מנציחים את יישובי גוש קטיף בשמות רחובותיהם.
נתונים סטטיסטיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הנתונים הסטטיסטיים על תושבי גוש קטיף:[114]
מספר המפונים
[עריכת קוד מקור | עריכה]רצועת עזה
[עריכת קוד מקור | עריכה]על פי השנתון הסטטיסטי לישראל,[115] התגוררו בחבל עזה בשנת 2005 כ-8,600 אזרחים ישראלים, מתוכם 3,500 ילדים עד גיל 14.
צפון הרצועה (התוחמת הצפונית)
|
מרכז הרצועה
|
|
גוש קטיף
- מסתננים – כ-5,000 איש (על פי הערכות צה"ל)
סך הכול: 8,600 תושבים, 5,000 מסתננים = 13,600 נפש ב-22 יישובים.
צפון השומרון
[עריכת קוד מקור | עריכה]סך הכול: 680 תושבים ב-4 יישובים.
מספר מפנים
[עריכת קוד מקור | עריכה]במבצע הפינוי השתתפו כ-42,000 חיילים ושוטרים.
עלות כספית
[עריכת קוד מקור | עריכה]אומדן העלות הסופית של תוכנית ההתנתקות על פי משרד מבקר המדינה, בדו"ח שפורסם במאי 2007, היה 9 מיליארד ש"ח, מתוכם כ-2.5 מיליארד ש"ח להוצאות מערכת הביטחון והמשטרה, 4.1 מיליארד ש"ח פיצויים למפונים וכמיליארד ש"ח הוצאות לדיור זמני ואירוח בבתי מלון. על פי מחקר בכנסת שפורסם ב-2010 עמדה עלות ההתנתקות על 10.8 מיליארד ש"ח, לא כולל דמי אבטלה והבטחת הכנסה.[116]
בתחילה הסכום הראשוני שהוערך היה 4.5 מיליארד ש"ח. לדברי האוצר, בעקבות חקיקה ופסיקות בג"ץ, עלה הסכום לפי שניים. לפי מבקר המדינה, התברר כי אומדן ההוצאה הכוללת לביצוע התוכנית, שנעשה בתחילת התהליך, לא כלל את אומדני תוספת ההוצאה שתידרש לפתרונות הביניים לתושבי גוש קטיף. לפיכך עד אמצע שנת 2005 אומדן ההוצאה הכוללת של משרד האוצר לא שיקף את האומדן האמיתי של התוכנית והמשרד נאלץ לשנות את הערכותיו ואומדניו תכופות.[117][118]
הפיצוי הממוצע לנפש (ללא עלות דיור זמני) היה לפיכך כ-100,000 ש"ח לאדם (מעל גיל 18), ולמעלה מ-650,000 ש"ח למבוגר (בעל בית).
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- רביב דרוקר ועופר שלח, בומרנג, ירושלים: הוצאת כתר, 2005
- משה יעלון, דרך ארוכה קצרה, פרק י"ב
- נדיר צור, האיש שהתיר את הרצועה - אריאל שרון וסיפור ההינתקות, מבשרת ציון: הוצאת צבעונים, 2006, מסת"ב 9657187427
- קרן טמיר ויעקב בר-סימן-טוב, ההתנתקות מחבל עזה ומצפון השומרון - פינוי, פיצוי ולגיטימציה, מכון ירושלים לחקר ישראל, 2007
- ארי שביט, חלוקת הארץ – ישראלים חושבים על ההתנתקות, הוצאת כתר, 2005
- חיים משגב ואודי לבל (עורכים), בצל ההתנתקות: דיאלוג אסטרטגי במשבר, הוצאת כרמל, 2009
- יעקב בר-סימן-טוב, תוכנית ההתנתקות - הרעיון ושברו, מכון ירושלים לחקר ישראל, 2009
- אורלי צרפתי, מאוסלו עד ההתנתקות: המאבק על ארץ ישראל השלמה בעיתוני חב"ד, הוצאת אוניברסיטת תל אביב והספרייה הציונית, 2010
- אלישיב רייכנר, כתום המאבק - גוש קטיף במערכה, הוצאת ידיעות אחרונות[119]
- ידידיה מאיר וסיון רהב-מאיר, ימים כתומים, ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2006, ISBN 9654822563
- אלבום תיעוד המאבק, שחר כתום
- ענת רוט, לא בכל מחיר: מגוש קטיף עד עמונה, הסיפור מאחורי המאבק על ארץ ישראל, הוצאת ידיעות ספרים, 2014
- שאול מופז, המסע הישראלי שלי, ידיעות ספרים, 2022, עמודים 329–348
- מרדכי נאור, ראש בראש - שמונה עימותים ופולמוסים בתולדות היישוב ומדינת ישראל, יד יצחק בן-צבי, 2019, הפרק "ההתנתקות מרצועת עזה ומצפון השומרון: פינוי או 'עקירה'?", עמ' 215–238.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ארכיון אסף פרסומים מתקופת ההתנתקות, בספרייה הלאומית
מסמכים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- תוכנית ההתנתקות באתר משרד ראש הממשלה
- פרוטוקול דיון בהצעת חוק יישום ההתנתקות הצבעה בקריאה ראשונה
- חוק יישום תוכנית ההתנתקות ותיקון טעויות דפוס בחוק יישום תוכנית ההתנתקות, באתר הכנסת
- מכתב הנשיא בוש, באתר ynet, 15 באפריל 2004
- ynet, ההתנתקות: נאומו המלא של ראש הממשלה, באתר ynet, 25 באוקטובר 2004
חדשות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההתנתקות, ב"וידאופדיה" – אנציקלופדיית הווידאו של חברת החדשות באינטרנט- חדשות ההתנתקות - אתר nrg מבית מעריב
- התנתקות, באתר ynet
- חצי שנה לתוכנית ההתנתקות, ריכוז כתבות ומאמרים באתר nrg מעריב
- תומר זרחין, שר המשפטים, דניאל פרידמן, חתם על המלצת חנינה למתנגדי ההתנתקות, באתר הארץ, 26 בפברואר 2009
- התוכנית דין וחשבון עם רינו צרור המסכמת את אירועי הפינוי. ראו קישור לצפייה (נפתח כקובץ מדיה)
ידיעות, כתבות ומאמרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]על תוכנית ההתנתקות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- בן כספית, כך נולדה תוכנית ההתנתקות, באתר nrg, 16 ביולי 2005
- סקירת היערכות כוחות הביטחון לביצוע הפינוי המתיישבים ברצועת עזה - רשימת הכוחות המשתתפים, מעגלי הפינוי וייעוד כל כוח (פורום צבא וביטחון בפרש)
- דניאל אדלסון, 3 שנים לתרדמת: שרון רצה לצאת מעזה לתמיד, באתר ynet, 4 בינואר 2009
- השפעת תוכנית ההתנתקות על "איום המדינה האחת", אתר ראות
- ורד וינוקור-חי ויותם אמיתי, מתנתקים מההתנתקות, מערכות 402, 2005
- ענת רוט ואשר אריאן, סוד הכוח: מועצת יש"ע ומאבקיה בגדר ההפרדה ובתכנית ההתנתקות, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2006
- דניאל צידון ודוד ברודט, מחיר ההינתקות: השלכות כלכליות (הכנס הכלכלי השלושה-עשר, יולי 2005), באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, מאי 2006
- ניצן כהן, מקור מדיני בכיר: עלות ההתנתקות תגיע ל-6 מיליארד שקל - פי שלושה מהסכום שהוקצה לה בתקציב 2005, באתר TheMarker, 6 בינואר 2005
- רחביה ברמן, ההיסטוריה של תוכנית ההתנתקות, באתר וואלה, 19 במאי 2005
על הפינוי עצמו
[עריכת קוד מקור | עריכה]- nrg מעריב, כשהדמעה זלגה מהעין, באתר nrg, 25 באוגוסט 2005
- אסתר זנדברג, פח זבל עם נוף לים של עזה, באתר הארץ, 1 בספטמבר 2005
- רון פרסלר, האיומים, ההכנות, המועקה והפרידה. חמש שנים להתנתקות, זיכרון של קצין מפנה, באתר הארץ, 6 באוגוסט 2010
- יותם אמיתי והדס מינקה-ברנד, עכשיו ובימים האחרים - הנעת פקודים לביצוע משימות שבמחלוקת ציבורית, מערכות 429, עמודים 17–18
- אליקים העצני, היום נצרים מחר תל אביב, באתר ערוץ 7, 1 בספטמבר 2005
- יצחק בם, אלימות המשטרה ומעצרי השווא, באתר News1 מחלקה ראשונה, 9 במאי 2005
- אבירם זינו, הילדות מחברון "יבלו" את הפסח במעצר, באתר News1 מחלקה ראשונה, 20 באפריל 2005
על הסיקור התקשורתי
[עריכת קוד מקור | עריכה]- הזירה הלשונית - רוביק רוזנטל ב־nrg מעריב:
- הזירה הלשונית: קייטנת מעשיהו, באתר nrg, 8 ביולי 2005
- השוואה לשונית בין התנתקות/הינתקות לבין עקירה
- אורלי צרפתי, מיתוסים בשירות המאבק: סיקור ההתנתקות בעתון הצופה, קשר 36, סתיו 2007, עמ' 156–166
על תוצאות ההתנתקות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ארי שביט, האם ההתנתקות הצליחה?, באתר הארץ, 5 ביולי 2006 - הרמטכ"ל משה יעלון, דב וייסגלס, ראש השב"כ אבי דיכטר וראש מרצ יוסי ביילין מנתחים האם ההתנתקות הצליחה
- יאיר שלג, המשמעות הפוליטית והחברתית של פינוי ישובים ביש"ע: הינתקות 2005 כמקרה מבחן, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2007
- 15 שנים להתנתקות, כאן חדשות, 2020
יצירות על ההתנתקות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 'גשמי קיץ' סרטם של רם לנדס ומנשה רז ששודר בערוץ 10(הקישור אינו פעיל) - מצלמתם של לנדס ורז ליוותה שלושה קצינים בכירים בצה"ל, ברגעים הקשים והמלחיצים ביותר במהלך תקופת ההתנתקות: הרמטכ"ל דן חלוץ, מפקד אוגדת הפינוי תא"ל גרשון הכהן ואלוף פיקוד הדרום לשעבר דן הראל.
- פרקים בספר 'התפכחות', מאת דן מרגלית, הוצאת זמורה ביתן, 2009 - ביקורת חריפה על תהליך קבלת ההחלטות ועל התוכנית עצמה.
- תמר וולף-מונזון, 'ציר כיסופים': שירה בעקבות תוכנית ההתנתקות, עיונים 27, 2017, הוצאת מכון בן-גוריון, אונ. בן-גוריון, עמ' 73 - 107
- "התנתקות" - סרט של עמוס גיתאי עם לירון לבו וז'ולייט בינוש (2007).
אתרי המתנגדים לתוכנית ההתנתקות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- "שנית גמלא לא תיפול", מתוך InternetArchive
- אתר "יד קטיף" - סרטים ותמונות מתקופת ההתנתקות
הנצחת מורשת גוש קטיף וצפון השומרון
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מרכז קטיף בניצן (אורכב 04.09.2012 בארכיון Wayback Machine)
- מוזיאון גוש קטיף בירושלים
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ M. N. Schmitt, Louise Arimatsu, Tim McCormack, Yearbook of International Humanitarian Law - 2010, Springer Science & Business Media, 2011-08-05, עמ' 429, ISBN 978-90-6704-811-8. (באנגלית)
Elizabeth Wilmshurst, International Law and the Classification of Conflicts, OUP Oxford, 2012-08-02, עמ' 295, ISBN 978-0-19-965775-9. (באנגלית)
Michelle I. Gawerc, Prefiguring Peace: Israeli-Palestinian Peacebuilding Partnerships, Lexington Books, 2012, עמ' 44, ISBN 978-0-7391-6610-9. (באנגלית) - ^ ארי שביט, יועצו הבכיר של שרון: יזמנו את ההתנתקות כדי להקפיא את התהליך המדיני לזמן בלתי מוגבל, באתר הארץ, 5 באוקטובר 2004
- ^ אטילה שומפלבי ודיאנה בחור-ניר, תבוסת שרון: 59.5% - נגד ההתנתקות, 39.7% - בעד, באתר ynet, 2 במאי 2004
- ^ פירוט תוצאות ההצבעה לאישור החוק, באתר הכנסת, 16 בפברואר 2005
- ^ אטילה שומפלבי, אין פריימריז: שרון ניצח ב-104 קולות, באתר ynet, 27 בספטמבר 2005.
- ^ דברי יגאל אלון: "קיימות משבצות קרקע אשר בהכשרה לא יקרה ניתן להכשירן. להתיישבויות אלו חשיבות עליונה לעתיד המדיני של הרצועה על ידי כך שהן מפצלות את הרצועה דרומה מהעיר עזה. כמו כן, קיימת חשיבות ביטחונית רבה לנוכחות יהודית בליבה של עזה"
- ^ ארנון רגולר, 230 ישראלים וכ-2,600 פלשתינאים נהרגו ברצועה מאז כיבושה, באתר הארץ, 23 באוגוסט 2005
- ^ ארנון סופר, כך נפל לשרון האסימון הדמוגרפי, באתר ynet, 9 בינואר 2006; ארנון סופר, שרון, דמוגרפיה, אולי אי יווני, וההתנתקות מרצועת עזה – סיפור אישי, 2014, קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה
- ^ שירות "הארץ", נאום שרון בכנס הרצליה, באתר הארץ, 17 בדצמבר 2003
- ^ דברי ראש הממשלה, אריאל שרון, ביום יישום תוכנית ההתנתקות, באתר משרד ראש הממשלה
- ^ ארי שביט, בשם מרשו, באתר הארץ, 7 באוקטובר 2004
- ^ שאול אריאלי, "ההינתקות", מרחב "התפר" וחלופה אחרת לניהול הסיכסוך
- ^ כל גבולות ישראל - שאול אריאלי, באתר www.e-vrit.co.il
- ^ שאול אריאלי, "מיתוס סינגפור" מונע מהישראלים להבין את הגורמים האמיתיים ל-7 באוקטובר, באתר תלם, 28 בפברואר 2024
- ^ אלוף בן, נתן גוטמן, "מכתב בוש": ישראל לא תחזור לקו הירוק, הפליטים לא ישובו לישראל, באתר הארץ, 15 באפריל 2004
- ^ דיאנה בחור-ניר, ראש הממשלה מציג: תוכנית ההתנתקות מהפלסטינים, באתר ynet, 19 בדצמבר 2003.
- ^ אלכס פישמן, מנותקים מהמציאות. עשור להתנתקות, באתר ynet, 27 ביוני 2015
- ^ נוסח התוכנית, באתר הכנסת
- ^ נוסח התוכנית, באתר הכנסת
- ^ צביא לביא, רה"מ שרון: ביצוע תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה יושלם עד סוף 2005, באתר גלובס, 2 ביוני 2004
- ^ סיכום תוצאות ההצבעה, פרוטוקול ישיבה מס' 173, מאתר הכנסת, 26 באוקטובר 2004
- ^ איתמר לוין וצבי לביא, ההתנתקות אושרה ברוב של 67 תומכים מול 45 מתנגדים; נתניהו: ללא משאל עם אתפטר תוך 14 יום, באתר גלובס, 26 באוקטובר 2004
- ^ רשימת המצביעים ע"פ הצבעותיהם, חלק 1, מאתר הכנסת, 26 באוקטובר 2004
- ^ רשימת המצביעים ע"פ הצבעותיהם, חלק 2, מאתר הכנסת, 26 באוקטובר 2004
- ^ כתבה באתר וואלה!
- ^ אריק בנדר, "פינוי ציר פילדלפי - בלתי סביר", באתר nrg, 4 בינואר 2005
- ^ פרופ' עופר קניג, פיטורי שרים בממשלות ישראל, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 12 באוגוסט 2019
- ^ צוות המשרוקית של גלובס, מי תמך בתוכנית ההתנתקות ומי התנגד? | המשרוקית של גלובס, באתר גלובס, 16 בפברואר 2019
- ^ טל רוזנר, בג"ץ קבע: גם הפינוי וגם הפיצוי - חוקיים, באתר ynet, 9 ביוני 2005
- ^ בג"ץ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה ואח' נ' כנסת ישראל ואח', ניתן ב־9 ביוני 2005
- ^ בעד יוזמת ז'נבה ובעד פינוי התנחלויות, 8 באפריל 2004, באתר שלום עכשיו
- ^ דורון שפר, הדילמה של תנועות השמאל: לתמוך או להתנגד, באתר ynet, 23 באוקטובר 2004
- ^ תוכנית ההתנתקות של ראש הממשלה אריאל שרון - עקרונות מרכזיים, משרד ראש הממשלה - אגף התקשורת, נמצא באתר הרשות לקידום מעמד האישה
- ^ מכתב הנשיא בוש, באתר ynet, 15 באפריל 2004
- ^ בוגי אמר, באתר ynet, 1 ביוני 2005
- ^ משה (בוגי) יעלון, מהצלחה לכישלון: ההתנתקות, דרך ארוכה קצרה, ידיעות ספרים, 2008, 155–167
- ^ אבי פרחן, דרישה הגיונית וצפויה, באתר ynet, 5 ביולי 2005
- ^ אריה דיין, לא רק הימין מפולג בשאלת ההתנתקות. גם השמאל, באתר הארץ, 2 במאי 2004
- ^ רביב דרוקר ועפר שלח, בומרנג - כישלון המנהיגות באינתיפדה השנייה, הוצאת כתר, 2005
- ^ יוסי שריד | השוואת שווא, באתר הארץ, 6 באוגוסט 2010
- ^ יובל יועז, ואני על עומדי אעמוד*, באתר הארץ, 25 במאי 2006
- ^ הרועה – סיפור חייו של אריאל שרון / גדי בלום, ניר חפץ, עמ' 21
- ^ אהוד אשרי, משחק מלים, באתר הארץ, 28 באוקטובר 2004
- ^ הארץ,יובל יועז,שירות "", שרון פיטר את השר לנדאו וסגן השר רצון שהתנגדו להתנתקות, באתר הארץ, 26 באוקטובר 2004
- ^ אורי גליקמן ואמיר בוחבוט, ח"כ אלדד: רוצה לראות כאן מרי אזרחי, באתר nrg, 27 באפריל 2005
- ^ אלי סניור, מתנגדי ההתנתקות כמעט פוצצו בניין ברחובות, באתר ynet, 19 באוגוסט 2005
- ^ אחיה ראב"ד, אלפים ליוו את הרוגי הפיגוע בדרכם האחרונה, באתר ynet, 5 באוגוסט 2005
- ^ ירון דרוקמן ואחיה ראב"ד, שפרעם: פעיל ימין קיצוני ירה ורצח 4 באוטובוס, באתר ynet, 4 באוגוסט 2005
- ^ אפרת פורשר, ויזגן הורשע ברצח 4 פלסטינים, באתר nrg, 11 בספטמבר 2006
- ^ אפרת וייס, מת מפצעיו הצעיר שהצית עצמו בגלל ההתנתקות, באתר ynet, 6 בספטמבר 2005
- ^ סקר "גלובס" לקראת ההתנתקות: 55% בעד, 38% נגד; השסע בעינו, באתר גלובס, 5 באוגוסט 2005
- ^ "שלום עכשיו": 40% מהציבור בעד להשאיר את סרבני הפינוי ברצועה, באתר ynet, 4 ביולי 2005
- ^ אפרים יער, תמר הרמן, הכתומים טובים יותר בשיווק, אבל הכחולים מנצחים, באתר הארץ, 8 באוגוסט 2005
- ^ אפרים יער תמר הרמן, שנה אחרי, ההתנתקות נתפשת כטעות, באתר הארץ, 10 ביולי 2006
- ^ 1 2 יואב קרן, שליש מהתומכים: ההתנתקות הייתה טעות, באתר nrg, 26 ביולי 2007
- ^ קישור1, קישור2
- ^ בשולי ההינתקות, באתר הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו
- ^ גירוש גוש קטיף, באתר ערוץ 7
- ^ העקירה מגוש קטיף, באתר "סרוגים"
- ^ אלוף בן ושירות "הארץ", שרון: ההתנתקות תידחה לאחר ט' באב, באתר וואלה, 9 במאי 2005
- ^ 1 2 אילאיל שחר, "יישום תוכנית ההתנתקות יידחה עד אחרי ט' באב", באתר Nrg, מאי 2005
- ^ ראש הממשלה סייר בנגב המערבי, אתר משרד ראש הממשלה, 17 במאי 2005
- ^ כתבי ynet, שרון סייר בניצנים; הורה להתחיל לעבוד בשטח, באתר ynet, 7 באפריל 2005
- ^ אמיר בוחבוט, הריסות הבתים יוטמנו במצרים, באתר nrg, 4 באוגוסט 2005
- ^ כתבי ynet וסוכנויות הידיעות, מהר מהצפוי: הפלסטינים הציתו את בתי הכנסת, באתר ynet, 12 בספטמבר 2005
- ^ מועצת יש"ע: נצא עם ילדינו לגוש קטיף, באתר וואלה, 12 באוגוסט 2005
- ^ אילן מרסיאנו ואפרת וייס, יותר מ-70 אלף בעצרת בכותל נגד ההתנתקות, באתר ynet, 10 באוגוסט 2005
- ^ כתבי NRG מעריב, ההתנתקות התחילה בדפיקה בדלת, באתר nrg, 15 באוגוסט 2005
- ^ חגית רוטנברג, רגישות בעיקר נחישות, באתר ערוץ 7, 25 באוגוסט 2005
- ^ דו"ח ביקורת על ההתנתקות, עמ' 11
- ^ דו"ח מחדלי הטיפול בעקורי גוש קטיף
- ^ אפרת וייס, שא נור וחנן גרינברג, יצהר: מתנחלים הציתו מצלמות ומכ"מים צבאיים, באתר ynet, 23 באוגוסט 2005
- ^ חלוץ שיבח את המנהיגות הרוחנית בשא-נור, באתר וואלה, 23 באוגוסט 2005
- ^ דוברת צה"ל: הרבנים בצפון השומרון מנעו את האלימות, באתר וואלה, 23 באוגוסט 2005
- ^ כתבי ynet, כפר דרום: המתבצרים שפכו חומר חומצי על חיילים, באתר ynet, 18 באוגוסט 2005
- ^ כתבי NRG מעריב, 74 נפצעו בפינוי בית הכנסת בכפר דרום; 160 מסתננים נעצרו, באתר nrg, 18 באוגוסט 2005
- ^ 1 2 ישיבת ועדה של הכנסת ה-16 מתאריך 28/08/2005, היערכות מערכת אכיפת החוק לביצוע תוכנית ההתנתקות
- ^ 1 2 עידן יוסף, "השלכת הסודה הקאוסטית - עלילת דם", באתר News1 מחלקה ראשונה, 23 באוגוסט 2005
- ^ 5 מפנים עדיין מאושפזים בסורוקה, באתר וואלה, 19 באוגוסט 2005
- ^ טל ימין-וולבוביץ', החומר שהושלך על כוחות הפינוי בכפר דרום: סודה קאוסטית, באתר nrg, 22 באוגוסט 2005
- ^ החומר שהשליכו המתבצרים בכפר דרום: סודה קאוסטית, באתר ynet, 22 באוגוסט 2005
- ^ מיכאלה חזני, בחזרה לגג בכפר דרום: "היינו במקום תמים, לא חשבנו שיוציאו אותנו משוגעים", באתר ynet, 31 ביולי 2020
- ^ 1 2 גדעון אלון, ח"כ איתן למזוז: בטל עשרות אישומים נגד מתנחלים, באתר הארץ, 20 בינואר 2006; "זו עלילת דם נגד מאות אנשי ימין", באתר ערוץ 7, 22 בינואר 2006.
- ^ אורן פרסיקו, יהודי, שופך חומצה על יהודי?, באתר העין השביעית, 27 ביולי 2020.
- ^ טל רוזנר וחנן גרינברג, בג"ץ התיר להרוס את בתי הכנסת ברצועה, באתר ynet, 8 בספטמבר 2005
- ^ כתבי ynet וסוכנויות הידיעות, מהר מהצפוי: הפלסטינים הציתו את בתי הכנסת, באתר ynet, 11 בספטמבר 2005
- ^ עלי ואקד, הרשות איבדה שליטה: אלפים בוזזים בהתנחלויות, באתר ynet, 12 בספטמבר 2005
- ^ אפרת וייס, מחנה דותן פונה: צה"ל סיים ההתנתקות בשומרון, באתר ynet, 22 בספטמבר 2005
- ^ 1 2 רק 35% מעקורי גוש קטיף הגיעו לבתי הקבע, באתר ערוץ 7, 26 ביולי 2012
- ^ תומר זרחין, ועדת חקירה ממלכתית תבדוק את הטיפול במפוני גוש קטיף, באתר הארץ, 30 ביולי 2008
- ^ אמנון מרנדה, הכנסת הקימה ועדה לחקירת הטיפול במפונים, באתר ynet, 30 ביולי 2008
- ^ אמיר שילה, דו"ח מצא: המדינה כשלה, רוב המפונים בקרוואנים, באתר ynet, 15 ביוני 2010
- ^ רונן מדזיני, חבר הוועדה: הפינוי - הפגיעה הקשה בתולדותינו, באתר ynet, 15 ביוני 2010
- ^ גל ברגר, פתחי חאמאד: ההתנתקות מעזה סייעה להסתרת שליט, באתר רשת ב', 25 באוקטובר 2011
- ^ ※ ישראל במלחמה - תמונת מצב, באתר המכון למחקרי ביטחון לאומי (טבח ה-7 באוקטובר, שקף 4) מעודכן ל-20 באוקטובר 2024
- ^ ※ ישראל במלחמה - תמונת מצב, באתר המכון למחקרי ביטחון לאומי מעודכן ל-20 באוקטובר 2024
- ^ מדד השליטה: אחריותה המתמשכת של ישראל ברצועת עזה, ארגון גישה, 7 בנובמבר 2011
- ^ דורי גולד, לוליינות משפטית: הפלשתינאים טוענים כי רצועת עזה עדיין "שטח כבוש", גם אחרי נסיגת ישראל, באתר המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, 26 באוגוסט 2005
- ^ עו"ד מיכל לופט, ישראל חייבת לספק חשמל לעזה, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 22 ביוני 2017
- ^ איתמר אייכנר, בית הדין בהאג: ההתנחלויות לא חוקיות. ישראל צריכה לסגת מהגדה בהקדם האפשרי, באתר ynet, 19 ביולי 2024
- ^ יוסי זילברמן, פרס: "ההתנתקות הייתה צריכה להיעשות אחרת", באתר מאקו, 18 בפברואר 2009; ניר יהב, פרס רומז: ההתנתקות הייתה כישלון, באתר וואלה, 28 באוקטובר 2008
- ^ מזל מועלם, אלוף בן, נדב שרגאי, לבני: ישראל הייתה צריכה להידבר עם גורמים מתונים ברשות הפלסטינית לפני ההתנתקות, באתר הארץ, 4 בינואר 2007
- ^ טנא סמואל וחגי הוברמן, שלום: ההתנתקות הייתה טעות, באתר ערוץ 7, 26 בנובמבר 2006
- ^ חדשות, בן אליעזר: ההתנתקות הייתה טעות גדולה מאד, באתר nana10, 8 בנובמבר 2007
- ^ יהונתן ליס, הרצוג: "מבחינה ביטחונית ההתנתקות היתה טעות", באתר הארץ, 21 ביולי 2015
- ^ האלוף גרשון הכהן: ההתנתקות הייתה פשע, באתר ערוץ 7, 24 באוגוסט 2006
- ^ ספרו "התפכחות"
- ^ היסטוריה: באישון לילה התמקמה ישיבת חומש במשכנה הקבוע | צפו, באתר חדשות 0404, 29 במאי 2023
- ^ חברי גרעין "עין גנים" קיימו נטיעות במחסום הגלבוע: "לשוב לצפון השומרון" • הקול היהודי, באתר • הקול היהודי, 26 בינואר 2024
- ^ שלומי הלר, אלפים בכנס הניצחון שקורא להתיישבות מחדש בעזה, בהם שרים וח"כים: "הסכם אוסלו מת", באתר וואלה, 28 בינואר 2024
- ^
אדם רז, בימין משוכנעים שההתנתקות גרמה לאסון. זהו שקר מופרך שצריך לפרק, באתר הארץ, 22 בנובמבר 2023
- ^ בלב ירושלים, סמוך למוזיאון גוש קטיף, נחנכה היום כיכר גוש קטיף. שי גפן מהנהלת המוזיאון: "זהו יום היסטורי"., באתר ערוץ 7, 707 בפברואר 2017
- ^ יוני קמפינסקי, "אמא אם הייתי", באתר ערוץ 7, 19 באוגוסט 2015
- ^ מפת ההתנתקות, באתר nrg מעריב
- ^ השנתון הסטטיסטי לישראל 2006
- ^ תומר אביטל, מחקר בכנסת: עלות ההתנתקות למדינה - יותר מ-10 מיליארד שקל, באתר כלכליסט, 17 במרץ 2010
- ^ ירון דרוקמן, דו"ח המבקר: ההתנתקות עלתה כפול מהמשוער, באתר ynet, 9 במאי 2007
- ^ צבי זרחיה, עלות תוכנית ההתנתקות תגיע לכ-7 מיליארד שקל, באתר הארץ, 8 בפברואר 2005
- ^ דף הספר
| האינתיפאדה השנייה - אירועים עיקריים, מסודרים לפי רצף כרונולוגי | |||
|---|---|---|---|
| שנה |
| ||
| שנת 2000 |
| ||
| שנת 2001 |
| ||
| 2002 |
| ||
| 2003 |
| ||
| 2004 |
| ||
| 2005 |
| ||
| ערכים משניים: | אבדות באינתיפאדה השנייה • הטקטיקה באינתיפאדה השנייה • האינתיפאדה השנייה בתרבות | ||
| הסכסוך הישראלי-פלסטיני • טרור פלסטיני • פיגועי התאבדות בישראל | |||
תוכניות, מהלכים מדיניים והסכמים בין ישראל למדינות ערב | ||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| ||||||||||||||
| ||||||||||||||
| ||||||||||||||
| ||||||||||||||
| ||||||||||||||
_-_The_Triple_Handshake.jpg)
.jpg)
| אריאל שרון | |||||
|---|---|---|---|---|---|
| שירותו הצבאי | מבצע כפפות משי • פעולת קיביה • מבצע עין תחת עין • קרב אום-כתף • קרב המיתלה • מבצע אבירי לב • מלחמת הגנרלים • מבצע גוליבר • מבצע נחלין | .jpg)
| |||
| חבר כנסת וחבר ממשלה | מלחמת לבנון הראשונה • טבח סברה ושתילה • מהומות הר הבית (2000) | ||||
| אירועים במהלך כהונותיו כראש ממשלת ישראל |
| ||||
| משפחתו | מרגלית שרון (בת זוגו בשנים 1954–1962) • לילי שרון (בת זוגו בשנים 1963–2000) • עמרי שרון (בנו) • גלעד שרון (בנו) | ||||
| חברי "פורום החווה" | ראובן אדלר • אייל ארד • ליאור חורב • אורי שני • יורם ראב"ד • קלמן גייר • גלעד שרון • עמרי שרון | ||||
| פלילים | פרשת האי היווני • פרשת סיריל קרן | ||||
| שונות | מותו והלווייתו של אריאל שרון • דין נצרים כדין תל אביב • גבעת הכלניות (חוות שקמים) • מפלגת קדימה • ליל המיקרופונים • שרון (סדרת טלוויזיה) • אריק שרון ראש ממשלה - מבט אישי (ספר) | ||||