ג'ון מקיין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ג'ון מקיין
29 באוגוסט 1936
John McCain official portrait 2009.jpg
ג'ון מקיין - תמונה רשמית
תפקיד

סנאטור המייצג את אריזונה

מפלגה פוליטית המפלגה הרפובליקנית
דת בפטיזם
בת זוג קארול שפ (1965-1980)

סינדי הנסלי מקיין (1980-עד היום)

mccain.senate.gov
מקיין בתקופת לימודיו באקדמיה הימית באנאפוליס
מקיין (מימין למטה) עם החוליה שלו ומדריך טיסה ליד T-2 באקאיי, 1965
מקיין בראיון, 1974

ג'ון סידני מקיין השלישיאנגלית: John Sydney McCain III; נולד ב-29 באוגוסט 1936) הוא פוליטיקאי אמריקני, נציג אריזונה בסנאט האמריקני מאז 1987. היה מועמד המפלגה הרפובליקנית בבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-2008 והפסיד ב-4 בנובמבר למועמד המפלגה הדמוקרטית, ברק אובמה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות ולימודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקיין נולד בבסיס צוללות אמריקני "Coco Solo" באזור תעלת פנמה. אביו וסבו היו אדמירלים בדרגת ארבעה כוכבים בחיל הים האמריקני. משפחתו נדדה בעקבות אביו בארצות הברית ובבסיסים אמריקניים באזור האוקיינוס השקט, עד שב-1951 השתקעה בווירג'יניה, בסמיכות לוושינגטון. את לימודיו התיכוניים עשה מקיין בפנימייה אפיסקופלית פרטית בווירג'יניה.

כמו אביו וסבו, גם מקיין למד באקדמיה הצבאית של הצי האמריקני באנפוליס, לימודים אותם סיים ב-1958. בתקופת לימודיו באקדמיה היה סטודנט פופולרי, אולם עקב בעיות משמעת וחוסר השקעה במקצועות שאותם לא אהב, סיים במקום ה-894 מתוך 899 התלמידים במחזור שלו. בתקופת לימודיו עסק גם בהיאבקות ואגרוף.

השירות הצבאי והשבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם סיום לימודיו באקדמיה הימית, התגייס לצי והיה לחניך בקורס טיס, שאותו סיים ב-1960. עם סיום לימודי הטיסה הוצב כטייס A-1 סקייריידר על נושאות מטוסים בים הקריבי ובים התיכון. ב-1963 חזר לחוף והיה לקצין מטה ולמדריך טיסה.

את שירותו במלחמת וייטנאם החל ב-1967 כטייס במטוס A-4 סקייהוק. תחילה הוצב על נושאת המטוסים "פורסטל" שהגיעה ביולי למפרץ טונקין, ומשם יצא למשימות תקיפה בצפון וייטנאם. ארבעה ימים לאחר תחילת הפעילות מקיין כמעט נהרג באסון שאירע על סיפון נושאת המטוסים. בעוד שהוא עמד להמריא, רקטה שנפלטה ממטוס אחר פגעה במטוס שלידו, וגרמה לשרשרת התפוצצויות ושריפה שבהן נהרגו 134 מאנשי צוות הספינה. מקיין הצליח לצאת מהמטוס וניסה לעזור לעוד טייס להיחלץ, אך התפוצצות נוספת העיפה אותו ממקומו והוא נפגע קלות מרסיסים. האסון השבית את נושאת המטוסים, ומקיין התנדב לעבור לנושאת מטוסים אחרת, אוריסקני.

ב-26 באוקטובר 1967, בגיחה ה-23 שלו מעל צפון וייטנאם, הופל מטוסו של מקיין מעל האנוי. בעת נטישת המטוס מקיין שבר את שתי ידיו ורגלו, ואיבד את הכרתו. הוא צנח לתוך אגם בהאנוי, כמעט טבע, אך חזר להכרה, והצליח לנפח חגורת הצלה בעזרת שיניו. הוא נמשה מהמים על ידי אזרחים צפון-וייטנאמיים ואז הוכה ואף נדקר על ידי המון זועם. לבסוף הוא הועבר ל"הילטון האנוי" - בית הכלא שבו הצפון וייטנאמים ריכזו שבויים בעת המלחמה. במשך כמה ימים הוא נחקר שם בעינויים, ולא קיבל טיפול רפואי לפציעותיו, עד ששוביו גילו שאביו הוא קצין בכיר. הוא שהה כשישה שבועות בבית חולים, ואז נשלח למחנה שבויים אחר בפרוורי האנוי. ממרץ 1968 הוא הושם בבידוד למשך שנתיים.

באמצע 1968 מונה אביו של מקיין למפקד הפיקוד הפסיפי של צבא ארצות הברית, ושוביו של מקיין הציעו לו להשתחרר, הן לשם יחסי ציבור, והן לשם גרימת דמורליזציה אצל החיילים האמריקנים שיראו שבעלי ייחוס זוכים ליחס מועדף. אולם מקיין סירב להשתחרר אלא אם כן כל מי שנלקח לפניו בשבי ישוחרר גם. בעקבות כך הוחרף היחס של שוביו כלפיו, והוא עונה עד שחתם על "וידוי" שבו השתמשו שלטונות צפון וייטנאם לצורכי תעמולה. במהלך תקופת העינויים ניסה מקיין להתאבד, אך שומריו סיכלו זאת. בשנת 1969 החל להשתפר היחס כלפי השבויים האמריקניים, ובהם מקיין, אולם הוא שוחרר רק ב-14 במרץ 1973, אחרי חתימת הסכם הפסקת האש בין ארצות הברית לצפון וייטנאם.

עם שובו של מקיין לארצות הברית הוא עבר תהליך שיקום ממושך מפציעותיו, ובמקביל למד למשך שנה ב-"National War College". בשלהי 1974, לאחר שהצליח לחזור רשמית לכושר טיסה, הוצב מקיין בטייסת אימונים והכשרה של הצי, וב-1976 מונה למפקד הטייסת.

ההתחככות הראשונה שלו בעולם הפוליטי הייתה כאשר מונה לקצין הקישור של חיל הים בסנאט. מקיין החליט לפרוש מהצי ב-1981 בדרגת קפטן (מקביל לקולונל בצבא היבשה), כשהבין שאין לו סיכוי לקבל קידום משמעותי.

תחילת הקריירה הפוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שחרורו מהצי עבר מקיין לאריזונה, מדינתה של אשתו השנייה, סינדי, לה נישא ב-1980. תחילה הוא מונה לסגן נשיא לענייני יחסי ציבור של החברה של חמיו להפצת בירה, תפקיד שבו יצר קשרים עם אנשי עסקים. אולם עד מהרה החל להתעניין בקריירה פוליטית, וכאשר אחד מחברי הקונגרס הרפובליקנים מטעם אריזונה החליט שלא לרוץ לכהונה נוספת בבחירות של 1982 הצטרף מקיין למרוץ על מועמדות המפלגה הרפובליקנית במחוז הבחירה שלו, שנחשב כמחוז רפובליקני בטוח. מקיין התמודד עם הטענות שהוא "טרמפיסט" שהגיע למחוז רק על מנת להיבחר ממנו ("carpetbagger"), כאשר בתגובה לשאלה שהופנתה לגביו באירוע בחירות התפרץ ואמר:

"שמע, ידידי. אני שירתתי 22 שנים בצי. אבא שלי היה בצי, סבא שלי היה בצי. אנשים כמונו, בשירות צבאי, כל הזמן מחליפים את מקום המגורים. אנחנו צריכים לגור בכל חלקי המדינה ובכל חלקי העולם. הלוואי שהיה לי את הלוקסוס, כמוך, לגדול ולגור ולבלות את כל חיי במקום נחמד כמו מחוז הבחירה הראשון של אריזונה, אבל הייתי עסוק בדברים אחרים. למען האמת, כשאני חושב על כך, המקום שבו חייתי הכי הרבה זמן היה האנוי."

תשובה נזעמת זו הורידה את הנושא מסדר היום, והיוותה גורם חשוב לניצחונו של מקיין בבחירות המקדימות ‏‏‏[1] עם 32% מהקולות לעומת 26%, 22% ו-20% מהקולות ליריביו. בבחירות הכלליות ניצח מקיין את יריבו הדמוקרטי ברוב גדול של 66%.

ארבע שנים לאחר שנבחר לבית הנבחרים, עם פרישתו של הסנאטור הרפובליקני הוותיק בארי גולדווטר, החליט מקיין להתמודד על מושבו כנציג אריזונה בסנאט. בבחירות המקדימות של המפלגה הרפובליקנית לא היו מתמודדים נגדו, ובבחירות הכלליות הוא הביס מועמד דמוקרטי חלש.

הן בבית הנבחרים והן בסנאט מקיין נקט בקו נאמן לדרכו של רונלד רייגן: הוא תמך בקו הכלכלי של הפחתת מסים, קיצוץ בהוצאות הממשלה ובהתערבותה במשק; תמך בהנהגת תפילות בבתי הספר הציבוריים והתנגד להפלות; בתחום החוץ והביטחון תמך בקו הנוקשה של רייגן נגד ברית המועצות, בהתערבות האמריקנית במרכז אמריקה ותמיכתה במחתרת הקונטראס בניקרגואה. מקרה בולט שבו מקיין הפגין עצמאות היה בהתנגדותו הקולנית ב-1983 לבקשת ממשל רייגן לאשר את המשך שהות כוחות חיל הנחתים האמריקנים במסגרת הכוח הרב-לאומי בלבנון, התנגדות שמשכה את תשומת לב הציבור, זאת מכיוון שזמן קצר אחריה נהרגו 241 נחתים אמריקנים בפיצוץ משאית תופת בביירות, וארצות הברית הסיגה את כוחותיה מהמדינה. הצבעה זו החלה את יצירת התדמית של פוליטיקאי עצמאי שעומד על דעתו גם נגד תכתיבי המפלגה ("maverick"). הצבעה בולטת נוספת של מקיין ב-1983 הייתה התנגדותו לקביעת יום מרטין לותר קינג כיום חג פדרלי, התנגדות שעליה הביע חרטה בהמשך דרכו הפוליטית.

בסוף שנות ה-80 הסתבך מקיין יחד עם ארבעה סנאטורים דמוקרטיים, בהם ג'ון גלן, בפרשת שחיתות שבמרכזה עמד צ'ארלס קיטינג - איש עסקים אותו מקיין הכיר כשעבר לאריזונה, ושתרם סכומי כסף גדולים לחמשת הסנאטורים. ב-1987, כאשר בנק שקיטינג עמד בראשו נקלע לקשיים פיננסיים, חמשת הסנאטורים נפגשו עם הרגולטור הפדרלי האחראי לתחום ודנו איתו בעניין. כאשר הבנק פשט את הרגל ב-1989 התעוררה שערורייה ציבורית. בעקבות הפרשה קיטינג נשפט, הורשע וריצה ארבע שנות מאסר. עניינם של הסנאטורים נחקר בידי ועדת האתיקה של הסנאט, וזו פרסמה את מסקנותיה ב-1991. הוועדה נמנעה מלקבוע שמי מהסנאטורים עבר על החוק או התקנות אך נזפה בחלקם על "התנהגות בלתי הולמת". לגבי מקיין וגלן נקבע רק כי הם הפעילו "שיקול דעת גרוע" בפעולותיהם.

בשנות ה-90 מקיין מילא תפקיד מרכזי בנרמול היחסים בין ארצות הברית לבין וייטנאם, יחד עם הסנאטור הדמוקרטי ג'ון קרי, שגם הוא לחם במלחמת וייטנאם, על אף התנגדות רבים מעמיתיו הרפובליקנים, וותיקי מלחמה רבים. בשנים 1991 - 1993 היה חבר מרכזי בוועדה מיוחדת של הסנאט שחקרה את גורלם של נעדרים ושבויים אמריקנים במלחמת וייטנאם. הוועדה קבעה כי "אין עדויות מהימנות על קיומם של אמריקנים חיים המוחזקים בשבי בדרום מזרח אסיה". קביעה זו הסירה מכשול חשוב בפני חידוש היחסים, שכן טענות בנושא שהושמעו בציבור האמריקני כלפי וייטנאם הפעילו לחץ על הפוליטיקאים האמריקנים להתנגד לחידוש היחסים עד שהעניין ילובן. ב-1994 מקיין וקרי הובילו החלטה של הסנאט שקראה לביטול האמברגו האמריקני על וייטנאם, וב-1995 נתנו גב ציבורי לביל קלינטון כאשר חידש את היחסים הדיפלומטיים עם האויבת לשעבר.

ב-1994 החל מקיין ביחד עם הסנאטור הדמוקרטי ראס פיינגולד ביוזמה לרפורמות בנושא מימון בחירות שנועדה לסגור פרצה בחוק בנושא של תרומות כספיות למועמדים ושהגבילה אפשרות של גורמים שכביכול לא מעורבים ישירות בקמפיין בחירות להפיץ תעמולה לטובת מועמד מסוים. יוזמה זו זכתה לאהדה ציבורית, אך נתקלה בהתנגדות עזה של הממסד הפוליטי משתי המפלגות, ושל גורמים אידאולוגיים בימין, במיוחד בימין הדתי (שטען שמודעות כאלה מאפשרות לו להילחם בהטיה הליברלית לטענתם של התקשורת). הצעת החוק נתקלה שוב ושוב בפיליבסטר, ולבסוף התקבלה רק ב-2002. אולם דווקא המאבק הקשה הממושך, שזכה לאהדה של התקשורת והציבור, הועיל לתדמית הציבורית של מקיין.

ב-1998 ניסה מקיין להעביר הצעת חוק שתגדיל את המסים על סיגריות ותשתמש בהכנסות למסעות פרסום נגד עישון, יוזמה בה תמך גם ממשל קלינטון. אולם בלחץ שדולת חברות הסיגריות גם הצעת חוק זו הוכשלה על ידי פיליבסטר, כשעיקר ההתנגדות הייתה מהצד הרפובליקני.

המרוץ לנשיאות בשנת 2000[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקיין החליט להתמודד על מועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיאות בתחילת 1999, והכריז רשמית על מועמדותו בספטמבר. כבר מתחילת המרוץ ג'ורג בוש הסתמן כמועמד המוביל, וזכה לתמיכת הממסד הרפובליקני. מולו הציג מקיין מסר של רפורמות בממשל ומלחמה בהשפעת בעלי אינטרסים על הפוליטיקה, ותדמית של פוליטיקאי חוץ-ממסדי שלא חושש לומר את האמת באופן ישיר גם כשזה עלול לפגוע בו. הוא קרא לאוטובוס הבחירות שלו Straight Talk Express.

מקיין החליט לדלג על אסיפות הבחירה (קוקוס) באיווה ולהתמקד בפריימריז בניו המפשייר, שם העריך שיש למסר שלו סיכוי לרכוש את לב המצביעים במסרים הרפורמיסטיים שלו, במיוחד משום שבניו המפשייר גם מצביעים הרשומים כעצמאיים יכולים להשתתף בבחירות המקדימות בכל מפלגה. בשל הנחיתות באמצעים הכספיים אל מול בוש, מקיין ערך למעלה מ-100 "אספות עיר" בהן ענה באריכות על שאלות מהקהל, והירבה לדבר באופן חריג מהמקובל במסעות בחירות עם אנשי התקשורת. בכך הוא זכה לפרסום חינם ולאהדת התקשורת, גם אם במחיר של סיכון לפליטות פה לא רצויות.

באספות הבחירה שנערכו באיווה ב-24 בינואר 2000 ניצח כצפוי בוש, ומקיין, שלא ערך מסע בחירות במדינה, הגיע רביעי עם כ-5% מקולות המצביעים. אולם בפריימריז שנערכו בניו המפשייר ב-1 בפברואר הצליח מקיין להפתיע בניצחון סוחף עם 49% מהקולות לעומת 39% בלבד לבוש, ולהפוך ליריב שקול לבוש.

ההצבעה הגדולה הבאה בעונת הבחירות הייתה הפריימריז בדרום קרולינה ב-19 בפברואר. ההתמודדות בין בוש למקיין לקראת ההצבעה התדרדרה לאחת ממערכות הבחירות השליליות ביותר בתולדות הפוליטיקה האמריקנית, שהותירה ביניהם משקעים לזמן רב. בוש נתן במה לוותיקי מלחמת וייטנאם שהאשימו את מקיין כי נטש אותם במאבקים שונים. בתגובה מקיין האשים את בוש בשקרים והשווה אותו לביל קלינטון. אחר כך החל מסע להפצת האשמות והשמצות אנונימי כנגד מקיין, שכלל שימוש בסקרים מדומים (push polls), טקטיקה שהייתה מזוהה עם יועץ הבחירות של בוש, קארל רוב. שמועות הופצו, ובהן: שמועה שלמקיין יש בת שחורה שנולדה מחוץ לנישואין (שמועה שהתבססה על בתו הבנגלדשית המאומצת), שהוא "מועמד מנצ'ורי", שמצבו הנפשי מעורער מאז ימי השבי שלו, ושאשתו מכורה לסמים. בהצבעה עצמה ניצח בוש עם 53% מהקולות לעומת 42% למקיין, והשיג מומנטום לקראת ההצבעות הבאות.

בהמשך המרוץ הצליח מקיין לזכות בעוד כמה מההצבעות, אולם הסתבך בכמה התבטאויות, בהן התקפות על מנהיגי הימין הנוצרי פט רוברטסון וג'רי פולוול‏ אותם כינה "מנהיגים מטעם עצמם" והשווה אותם ללואיס פרחאן ואל שרפטון" ‏‏[2], ושימוש בכינוי גנאי אתני ("I hate the gooks") כשדיבר על שוביו בצפון וייטנאם. בתחילת מרץ, אחרי הסופר טיוזדיי, ידו של בוש הייתה בבירור על העליונה, ומקיין פרש. הוא הכריז על תמיכתו בבוש רק לאחר כחודשיים, אולם עד הבחירות הכלליות נותר נאמן לבוש, נאם בזכותו בוועידת המפלגה והופיע איתו בעצרות בחירות.

בין שתי ההתמודדויות לנשיאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף שהפסיד בהתמודדות מול בוש על מועמדות המפלגה לנשיאות, מקיין יצא ממנה מחוזק, והפך לאחד מהחשובים והידועים מבין חברי הסנאט. סימן בולט לכך היה כשב-2002 הצליח, יחד עם ראס פיינגולד, להביא לחקיקת הרפורמה במימון הבחירות לאחר מאבק שנמשך כשבע שנים.

מקיין יצא לא פעם כנגד מדיניות ממשל בוש. הוא התנגד פעמיים לתוכנית קיצוץ המסים של בוש, ב-2001 וב-2003 (אולם תמך בהארכת תוקפם ב-2006). גם בתחום ההתחממות הגלובאלית פעל כנגד מדיניות בוש, כאשר יחד עם ג'ו ליברמן ניסה מאז 2003, ללא הצלחה, לחוקק חוקים שיטילו מכסות מרביות לפליטת גזי חממה. הוא התנגש עם ממשל בוש גם על רקע התנגדותו של מקיין לעינויים, שנובעת מהעינויים אותם עבר הוא עצמו בכלא הווייטנאמי. ב-2005 הכניס תיקון לחוק התקציב של משרד ההגנה שאסר על יחס בלתי הומאני לעצורים ושבויים בכל מתקני הצבא כולל מחנה המעצר במפרץ גואנטנמו, והצליח להעביר אותו למרות איומי בוש להטיל וטו על החוק.

מקיין בלט בכמה יוזמות של שיתוף פעולה דו מפלגתי בסנאט. ב-2005 מקיין היה ראש הצד הרפובליקני ב"כנופיית ה-14" שכללה 7 סנאטורים מכל מפלגה שמצד אחד התחייבו למנוע את ביטול האפשרות לפיליבסטר באישור מינויים, כפי שרצה לעשות הרוב הרפובליקני באותו זמן (במה שכונה "האופציה הגרעינית") נוכח סדרת פיליבסטרים על מינויים של הנשיא בוש לבתי משפט פדרליים, ומצד שני התחייבו למנוע פיליבסטרים לבד מבמקרים יוצאי דופן.

באותה שנה הנהיג בסנאט יחד עם הסנאטור הדמוקרטי טד קנדי את הניסיון להעביר רפורמה בנושא ההגירה הבלתי חוקית לארצות הברית, שתכלול הידוק הפיקוח על הגבול עם מקסיקו מצד אחד, ומצד שני מתן אפשרות למהגרים בלתי חוקיים שכבר שוהים בארצות הברית לפתוח בהליכים לקבלת מעמד חוקי. למרות תמיכת הנשיא בוש ברפורמה מסוג זה והצלחת הצעת חוק דומה של ארלן ספקטר, בה מקיין וקנדי היו שותפים, לעבור את הסנאט ב-2006, התנגדות הרפובליקנים בבית הנבחרים הכשילה את היוזמה.

מקיין היה מראשי התומכים בסנאט בהחלטה באוקטובר 2002 שהסמיכה את הנשיא ליציאה למלחמת עיראק, ומאז תמך במלחמה בעקביות. עם הסתבכות המצב בעיראק, בסוף 2003 החלק לקרוא להגדלת מספר הכוחות האמריקניים במדינה, וביקר את ממש בוש על ניהול המאבק נגד גורמי הטרור והגרילה במדינה ‏‏‏[3]. מקיין המשיך בעקביות לקרוא לכך, גם כאשר המלחמה הפכה לבלתי פופולארית וגברו הכוחות לנסיגה מעיראק. כאשר ממשל בוש אימץ בסוף 2006 מדיניות של תגבור כוחות בעיראק (the surge) מקיין היה לתומך הבולט ביותר שלה, וגורלו הפוליטי נקשר עם גורל הצלחת המדיניות בעיראק.

המרוץ לנשיאות בשנת 2008[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקיין הכריז על כוונתו להתמודד בתוכניתו של דייוויד לטרמן ב-28 בפברואר 2007 והודיע רשמית על התמודדותו בבחירות לנשיאות של 2008, ב-25 באפריל בניו המפשייר. בתחילת המרוץ למועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיאות, הסקרים הארציים הראו כי מקיין נמצא באופן קבוע במקום השני אחרי ראש עיריית ניו יורק לשעבר רודי ג'וליאני ‏‏‏[4]. אולם הסקרים הראו ירידה מתמדת בתמיכה במקיין, בשל ההתנגדות הגוברת בציבור למלחמה בעיראק, ותמיכתו של מקיין ברפורמות בנושא ההגירה הבלתי חוקית, אליה התנגדו חברים רבים במפלגה הרפובליקנית. בעקבות הירידה בסקרים נקלע מסע הבחירות למשבר בגיוס התרומות, ובקיץ 2007 מקיין קיצץ באופן דרמטי את מספר אנשי הקמפיין, והחליף את ראשיו. הוא ויתר על ניסיון לנהל קמפיין נרחב בכל המדינות, וחזר לאסטרטגיה של התמקדות בפריימריז בניו המפשייר, בה הוא נהנה מהיכרות על ידי ציבור המצביעים בזכות ההתמודדות הקודמת שלו, ומתמיכת הבוחרים העצמאיים.

לקראת תחילת ההצבעות בינואר נדחק מקיין למקום שלישי ואף רביעי בסקרים הארציים אחרי ג'וליאני, מיט רומני ומייק האקבי, אולם הוא הצליח לשמור על מעמדו בניו המפשייר, שם ההתמודדות התמקדה במרוץ בינו לבין רומני (אחרי שג'וליאני החליט לנסות להתמקד בהצבעות במדינות הגדולות בהמשך עונת הבחירות) . למרות שמקיין הגיע רק למקום הרביעי באסיפות הבחירה באיווה, שבה לא ערך קמפיין מסיבי, הוא יצא משם מחוזק הן בגלל שהוא זכה לאחוזי תמיכה גדולים מהמצופה, ובעיקר כי יריבו העיקרי בניו המפשייר, רומני, הגיע רק שני באיווה. בנוסף, שיפור המצב בעיראק העלה את קרנו בקרב הציבור, ובהצבעה בניו המפשייר ניצח מקיין, הכריז על "קאמבק" וקיבל את התנופה לה קיווה לקראת המשך המרוץ.

למרות הפסד לרומני במישיגן בה רומני נולד, ניצחונות של מקיין על האקבי בדרום קרוליינה ועל רומני וג'וליאני בפלורידה, הפכו את מקיין למועמד המוביל לקראת ההתמודדויות בסופר טיוזדיי, ב-5 בפברואר, בהן ניצח ברוב המדינות, זכה ברוב הצירים, והבטיח למעשה את קבלת מינוי המפלגה. לאחר עוד כמה התמודדויות מול האקבי מקיין זכה ברוב הצירי לוועידה ב-4 במרץ, ובכך הבטיח רשמית את מינויו.

המירוץ המקביל במפלגה הדמוקרטית נמשך עד יוני, אך לאחר שהוכרע בניצחונו של ברק אובמה פיגר מקיין באופן עקבי בסקרי דעת הקהל אחרי יריבו. מקיין הפתיע ב-29 באוגוסט כאשר בחר בשרה פיילין, מושלת אלסקה האלמונית למדי כמועמדת לתפקיד סגן נשיא, בחירה שלזמן קצר שיפרה את מעמדו בסקרים. המשבר הכלכלי של 2008 שפרץ בספטמבר הגביר את התמיכה באובמה: מוקד הדיון הציבורי הוסט מענייני ביטחון ומדיניות-חוץ, שבהם היה יתרון למקיין על-פני אובמה חסר הניסיון, לנושאי כלכלה, שמקיין לא התיימר להבנה רבה בהם. כמו כן התגבר הרצון בחילופי שלטון לנוכח אחריותו של הממשל הרפובליקני למשבר. מקיין קטע בשלב מסוים את מסע הבחירות כדי לנסוע לוושינגטון ולסייע לפתרון המשבר, אך מהלך זה לא נתפס בציבור כגילוי מנהיגות ולא נשא פירות. בבחירות שנערכו ב-4 בנובמבר הפסיד מקיין לאובמה, לאחר שזכה בכ-46.2% מן הקולות לעומת כ-52.5% של יריבו.

עמדות פוליטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיראק[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקיין תמך בפלישה האמריקנית לעיראק ב-2003 והפיכת משטר סדאם חוסיין. עם זאת, לאור המשך התבוססות ארצות הברית בעיראק, ביקר רבות מהחלטות הממשל, וקרא לביצוע שינויים במדיניות. מקיין קרא להגדלת מספר החיילים בעיראק, שכן לדעתו כמות הכוחות (שעמדה בעבר על כ-149,000 חיילים) אינה מספקת כדי להשתלט על הטרור במדינה.

המזרח התיכון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקיין דוגל במדיניות חוץ נצית במרבית הנושאים הקשורים למזרח התיכון ותפוצת נשק גרעיני. מקיין תומך במשא ומתן הנוכחי מול איראן בניסיון לגרום לה לעצור בפיתוח תוכנית הגרעין שלה, אולם הוא הבהיר מספר פעמים כי על אף הסכנות הרבות בתקיפת מתקני הגרעין האיראניים, "אין דבר גרוע יותר מאיראן גרעינית". מקיין נחשב לידיד אמיתי לישראל; כך למשל, במהלך מלחמת לבנון השנייה הוא טען בנאום ב-AIPAC (השדולה היהודית בוושינגטון) כי תגובתה של ישראל לתקיפת חזבאללה הייתה "לגיטימית לחלוטין". בביקורו בישראל במרץ 2008 התייחס לירי הקסאם באומרו: "אם הייתה לנו עיירה אמריקנית מאוימת היינו מגיבים". באוקטובר 2008 הבטיח כי אם יבחר יעביר את שגרירות ארצות הברית בישראל לירושלים.

עינויים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקיין ידוע בהתנגדותו לשיטות החקירה ולעינויים שמפעילים גופים בארצות הברית. הוא ערך מספר דיונים בסנאט כדי לעורר מודעות בנוגע לעינויים ולאנשים המשתמשים בהם. בנוסף, מקיין הצליח להגיע לפשרה מסוימת בקשר לביטול העינויים; אמנם לא הושגה התקדמות ראויה לציון, אולם הפרשה עוררה יחס שלילי ביחס לשיטות החקירה בארצות הברית. התנגדותו לעינויים נובעת מהעובדה שהוא עצמו היה שבוי מלחמה בווייטנאם ועונה במשך כחמש שנים (עד היום הוא סובל מנכות מסוימת בעקבות עינויים קשים אלו).

מסים ותקציב[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקיין תומך בהפחתת הגרעון התקציבי הענקי של ארצות הברית, במקום ביצוע קיצוצי מסים (בתקווה שיעודדו את הכלכלה). גישה זו נוגדת את עמדת ג'ורג' בוש ומחלוקת זו הייתה מרכזית במערכת הבחירות הפנימית במפלגה הרפובליקנית. לאחר בחירתו לנשיאות, קידם בוש קיצוצים נרחבים במסים בהתאם למדיניותו ומקיין התנגד לכך. מקיין הוא גם אחד מהמתנגדים הבולטים ביותר של מימון תוכניות פיתוח אזוריות במסגרת התקציב (pork barrel spendings); התוכניות "קונות" למעשה את תמיכת המחוקקים המייצגים אזור זה בתקציב שמציע הממשל.

חייו האישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקיין הוא האח האמצעי מבין שלושה. אביו נפטר ב-1981 בגיל 70. אמו, ילידת 1912, ובמסע הבחירות בשנת 2008, בהיותה בת 96, השתתפה במספר אירועים פומביים.

מקיין נישא לראשונה ב-1965 לקרול שֶפּ. מקיין הכיר את שפ עוד בתקופת לימודיו באקדמיה של הצי באנפוליס בשנות החמישים, כשהיא הייתה בת זוגו של חניך אחר מכיתתו של מקיין, לו היא נשאה. מקיין פגש אותה שוב כשהיה מוצב בבסיס בפלורידה. באותה תקופה היא כבר התגרשה מבעלה הראשון, ממנה היו לה שני ילדים, ועבדה כדוגמנית מסלול ובגדי-ים. אחרי הנישואין אימץ מקיין את שני ילדיה מנישואיה הראשונים, וב-1966 נולדה להם בת משותפת, סידני. אולם שנה לאחר מכן נפל מקיין בשבי, ובני הזוג לא התראו למשך חמש וחצי שנים.

ב-1969, במהלך שהותו של ג'ון מקיין בשבי, קרול נפצעה קשה בתאונת דרכים שהותירה אותה עם רגלים מרוסקות, אגן שבור, וצלקות בפניה, ודרשה שיקום ממושך. קרול מקיין הסתירה מבעלה את פציעתה במשך היותו בשבי, לא הזכירה אותו במכתביה אליו, ודאגה כי הדבר לא יפורסם בכלי התקשורת, על מנת לא לפגוע במוראל שלו, והדבר נודע לו רק כששוחרר ב-1973. ‏‏‏[5]

את אשתו השנייה, סינדי הנסלי הצעירה ממנו בכ-18 שנה, פגש מקיין במסיבת קוקטייל בהוואי באפריל 1979 כשהוא היה, במסגרת תפקידו כקצין קישור של הצי לסנאט, חלק ממשלחת של הסנאט בדרכה לסין, והיא הייתה בחופשה עם הוריה. הם התאהבו מיידית, והחלו ברומן אינטנסיבי שכלל טיסות הדדיות רבות בין וושינגטון לאריזונה. באותו תקופה הוא עדיין היה נשוי לקרול, וחי איתה. הוא הגיש בקשה לגירושים בפברואר 1980 והגירושים נכנסו לתוקף באפריל ‏‏‏[6]. כחמישה שבועות לאחר מכן הוא נישא מחדש לסינדי. בהסכם הגירושים ניתנה לקרול המשמורת על הילדים, ומקיין היה נדיב מבחינת חלוקת הרכוש והממון. מקיין כתב באוטוביוגרפיה שלו מ-2002 שפירוד ממושך כמו זה שנכפה עליו ועל קרול כשהיה בשבי גורם לקשיים בזוגיות, אך שהוא מייחס את התמוטטות הנישואין שלו לאנוכיות שלו עצמו, ולחוסר הבגרות שלו יותר מאשר למלחמה בוייטנאם; קרול, בראיון נדיר ב-1995, אמרה: "התפרקות נישואינו לא נגרמה בגלל התאונה שלי או וייטנאם. אינני יודעת אם זה לא היה מתרחק אילולי ג'ון היה בשבי. יותר מכל, אני מייחסת את זה לכך שג'ון היה בן 40, ורצה להיות שוב בן 25"‏[5].‏‏

בעקבות נישואיו לסינדי עבר מקיין, שכבן למשפחה של אנשי צבא ואיש צבא בעצמו למעשה לא היה לו מקום מגורים קבוע, לאריזונה, שם הם גרים עד היום. בניגוד למשפחות רבות של חברי קונגרס הם לא השתקעו בוושינגטון לאורך זמן. סינדי עד מהרה החליטה לחזור לחיות באריזונה, וג'ון נהג לחזור כל סוף שבוע מוושינגטון. אחרי כמה הפלות שסינדי עברה, נולדו לבני הזוג בין 1984 ל 1988 שלושה ילדים.

סינדי היא היורשת של אחת מחברות ההפצה הגדולות של אנהאוזר-בוש. בני הזוג מנהלים את עסקיהם הכספיים בנפרד, אך ג'ון מקיין השתמש לא פעם בהונה של אשתו לצורך מימון מסעות הבחירות שלו ‏‏‏[7].

במשך שנים רבות סינדי נמנעה מלהיכנס לעסקי החברה המשפחתית, והמשיכה לעסוק בתחום החינוך המיוחד בו יש לה תואר שני. ב-1988 ייסדה ארגון התנדבותי שאירגן משלחות סיוע רפואיות והקים בתי חולים שדה באזורי אסון במדינות העולם השלישי. ב-1991 כשהייתה במשלחת בבנגלדש בעקבות סופת ציקלון שפגעה במדינה, פגשה בבית היתומים של האם תרזה בשתי יתומות שנזקקו לסיוע רפואי בארצות הברית. היא הביאה אותן איתה, ובני הזוג מקיין אימצו אחת מהן (השנייה אומצה על ידי זוג חברים שלהם).

מקיין גדל כחבר בכנסייה האפיסקופלית. בהשפעת סינדי הוא מזדהה היום כבפטיסט, אולם הוא אינו מרבה לדבר בפומבי על אמונותיו הדתיות.

מקיין עבר טיפולים נגד סרטן העור ששב וצץ אצלו ב-1993, 2000 ו-2002. כמו כן הוא סובל מהפציעות שנגרמו לו בעת נפילתו בשבי, ושלא טופלו כיאות. כך למשל הוא לא מסוגל להרים את ידיו מעבר לגובה הכתפיים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]