מלחמת ששת הימים
 | ||||||||||||||||||||||
| בכיוון השעון מלמעלה: טנקים של חטיבה 14 בהתקדמות על ציר ארגמן בסיני (דרומית לאבו עגילה), הצנחנים בכותל המערבי, מטוס תצפית ישראלי קל טס מעל יחידות ישראליות ברמת הגולן, שני מטוסי תובלה מדגם איליושין 14 מצריים שהושמדו על הקרקע במבצע מוקד, פריצת כוחות צה"ל אל העיר העתיקה בירושלים דרך שער האריות, יצחק רבין, משה דיין ועוזי נרקיס נכנסים לעיר העתיקה בירושלים לאחר כיבושה. | ||||||||||||||||||||||
| מלחמה: הסכסוך הישראלי-ערבי | ||||||||||||||||||||||
| סוג העימות | מלחמה | |||||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| תאריכים | 5 ביוני 1967 – 10 ביוני 1967 (6 ימים) | |||||||||||||||||||||
| מלחמה לפני | מלחמת סיני | |||||||||||||||||||||
| מלחמה אחרי | מלחמת ההתשה | |||||||||||||||||||||
| מקום | המזרח התיכון | |||||||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון ישראלי מוחץ | |||||||||||||||||||||
| שינויים בטריטוריות | ישראל כבשה את רצועת עזה ואת חצי האי סיני ממצרים, את יהודה ושומרון ומזרח ירושלים (כולל הר הבית) מירדן ואת רמת הגולן מסוריה | |||||||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||||||
מלחמת ששת הימים נערכה מבוקר יום 5 ביוני עד 10 ביוני 1967 (כ"ו באייר – ב' בסיוון ה'תשכ"ז), בין ישראל לבין מצרים, ירדן וסוריה, שנעזרו במדינות ערביות נוספות כגון עיראק, לבנון, ערב הסעודית ועוד. המלחמה הסתיימה בניצחון מובהק של ישראל.
המלחמה פרצה לאחר תקופת ההמתנה המתוחה, שהחלה עם חסימת מצרי טיראן לשיט ישראלי על ידי נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר. במהלך תקופת ההמתנה נעשו כמה ניסיונות להימנע ממלחמה. בתום ההמתנה, פתחה ישראל במלחמה במבצע מוקד שבו הושמד חיל האוויר המצרי, וישראל זכתה ביתרון ראשוני אדיר.
במהלך המלחמה כבשה מדינת ישראל שטחים נרחבים בסיני, את רצועת עזה, רמת הגולן, יהודה ושומרון ומזרח ירושלים. השטח הכולל שנכבש גדול פי שלושה משטחה של מדינת ישראל לפני המלחמה.
השלכות המלחמה בתחומי הפוליטיקה הפנימית של המדינות שהשתתפו בה, הגאוגרפיה המדינית, הכלכלה האזורית, הגאופוליטיקה ומהלך המלחמה הקרה היו מרחיקות לכת וממושכות.
הרקע למלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – הרקע למלחמת ששת הימים
מצרים ושותפותיה הערביות עשו צעדים רבים שאיימו על הביטחון והכלכלה של ישראל. הן גירשו את כוח החירום של האומות המאוחדות מסיני, חסמו את מצרי טיראן לשיט ישראלי, הכפיפו לפיקוד צבאי מצרי את צבאות סוריה וירדן וחילות משלוח עיראקים וסעודים. מצרים הזרימה יחידות צבא רבות לחצי האי סיני, וריכוז הצבא המצרי בחצי האי סיני יצר איום, שאילץ את ישראל לגייס את כוחות המילואים שלה, תוך פגיעה קשה בפעילות המשקית. כניסת כוחות עיראקיים לירדן, בדרכם לגדה המערבית, יצרה איום לחלוקת שטחה של ישראל לשניים על ידי תקיפת "מותניה הצרות" – רצועת החוף באזור נתניה שחיברה את צפונה עם דרומה.
המצב הפנימי במדינות ערב
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מלחמת סיני הסתיימה בתבוסה של הכוחות המצריים, אך ברית המועצות וארצות הברית הפעילו לחץ כבד על ישראל לסגת מחצי האי סיני. ראש ממשלת ישראל, דוד בן-גוריון, הסכים, בעקבות הלחץ של שתי המעצמות, לפנות את חצי האי סיני ורצועת עזה בתהליך שהסתיים במרץ 1957, אך הודיע שסגירה של מצרי טיראן לשיט ישראלי תהווה עילה למלחמה. ארצות הברית התחייבה לדאוג להבטחת חופש המעבר של ישראל במצרי טיראן.[1] כוח חירום בינלאומי של האו"ם הוצב בצד המצרי של הגבול עם ישראל ובשארם א-שייח' וכתוצאה מכך נשאר נתיב השיט במפרץ אילת פתוח לשיט הישראלי.
בשנות ה-60 חלה התדרדרות ביחסי ישראל עם שכנותיה הערביות. בינואר 1964 התכנסה ועידת הפסגה הערבית הראשונה והתקבלו בה שלוש החלטות חשובות:
- הטיית מקורות נהר הירדן.
- הקמת מפקדה ערבית משותפת, שתעצים את כוחן הצבאי של מדינות ערב.
- הקמת הארגון לשחרור פלסטין, אש"ף. ב-1965 החל אש"ף, בתמיכה סורית, לבצע פעולות חבלה וטרור נגד ישראל.
בספטמבר 1962 הודח מוחמד אל-בדר, המלך הטרי[2] של צפון תימן בהפיכה צבאית יזומה על ידי מהפכנים, שראו את הדגם שלהם במהפכת הקצינים החופשיים המצרית, והחלה מלחמת האזרחים של צפון תימן בין תומכי המלך, שזכו לעזרת ערב הסעודית, ירדן ובריטניה ובין תומכי ההפיכה. מצרים תמכה במהפכנים ושלחה יחידות מצבאה לסייע להם. הימצאות חלק מהצבא המצרי בתימן הרחוקה חיזק בישראל את הביטחון שמצרים לא עומדת לצאת למלחמה נגדה, למרות הנאומים המתלהמים של מנהיגיה. כדי שהכוחות המצריים (כמעט שליש מהצבא המצרי) יישארו רתוקים בתימן, גם ישראל סייעה למלוכנים בהצנחת אספקה (מבצע רוטב).
מהלכים מוקדמים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-23 בפברואר 1966 תפס את השלטון בסוריה פלג של קצינים סורים צעירים בעלי מדיניות אנטי מערבית בראשותו של סלאח ג'דיד, וכונן את משטר הנאו-בעת׳. המשטר החדש פנה לכיוון ברית המועצות וחיפש תמיכה וסיוע במצרים. ח׳אלד בקדש, המנהיג הגולה של המפלגה הקומוניסטית הסורית, שב לארצו, ולממשלה צורף, על בסיס אישי, שר קומוניסטי. המשטר החדש הזדהה עם הפלג הסיני בעולם הקומוניסטי ושאף להיות "קובה של המזרח התיכון".
מצרים, שבזיכרון מנהיגיה עדיין היה טרי פירוק רע"ם, לא נחפזה להושיט סיוע לסוריה. יתר על כן, סוריה ומצרים היו חלוקות בגישתן לדרך ההתמודדות מול ישראל. מצרים טענה שצריך לבנות כוח ערבי מאוחד, להגיע לעליונות צבאית מול ישראל, למצוא חלון הזדמנויות מדיני ואז לתקוף אותה ולהשמיד אותה, אך אין לפתוח במלחמה לפני שהתקיימו התנאים אלו. נאצר עצמו אמר: "מי שרוצה מלחמה חייב להכין ולהתכונן, אחרת הוא בוגד במולדתו ובעמו".[3] הסורים גרסו שצריך לנהל מלחמת גרילה ממושכת שתביא להתמוטטות ישראל, דוגמת מלחמת אלג'יריה, ולשם כך תמכו באש"ף. שר החוץ הסורי, אבראהים מאח'וס, הכריז: "אנו מאמינים במלחמת השחרור העממית. זה הפתרון היחיד. מלחמות השחרור של אלג'יריה ווייטנאם מהוות דוגמאות טובות ביותר".[4]
בין ישראל ובין סוריה, תחת הממשל החדש, היו שלושה מוקדי מתיחות: הסכסוך על הטיית מקורות הירדן, הסכסוך על הקרקעות של האזור המפורז, והתמיכה הסורית בפעולות חבלה נגד ישראל. סביב מוקדים אלה עלתה המתיחות בהתמדה, תוך סכנה של הידרדרות למלחמה.
המעורבות הסובייטית
[עריכת קוד מקור | עריכה]ברית המועצות, במסגרת המלחמה הקרה, שאפה להקים כוח ימי צבאי בים התיכון שיאזן את הצי האמריקאי ששהה בו. לתחזוקו של כוח כזה נזקקה ברית המועצות לנמלים מארחים ולבסיסי לוגיסטיקה ביבשה. המדינות הקומוניסטיות השוכנות לחופי הים התיכון, יוגוסלביה ואלבניה, לא הביעו נכונות לכך. לכן בחיפושיה אחר נמלים מארחים, הגיעה ברית המועצות למצרים ולסוריה, שהסכימו לכך וקיבלו בתמורה תמיכה מדינית וסיוע צבאי וכלכלי.
קובעי המדיניות בברית המועצות הגיעו כנראה למסקנה שמתיחות גוברת בין ישראל ובין ארצות ערב תשרת את האינטרסים שלהם – ארצות ערב יזדקקו לנשק הסובייטי ולתמיכתה בזירה הבינלאומית ומתיחות זו תערער את המשטרים הערבים הפרו-מערביים.[5]
ברית המועצות תמכה במשטר הסורי החדש (האגף השמאלי של מפלגת הבע'ת הסורית), שתפס את השלטון ב-23 בפברואר 1966, ויצאה במתקפת תעמולה נגד ישראל. ב-2 במאי 1966 נחתם בין ברית המועצות ובין סוריה הסכם צבאי, והדבר פורסם ברבים. בתגובה פרסמה ישראל, ב-19 במאי, ידיעות על אספקת מטוסים וטנקים אמריקאיים לצה"ל. ב-3 במאי 1967 העבירה ברית המועצות דיווח כוזב לקע"מ על הערכות כוחות ישראליים בעוצמה של 14 חטיבות על גבול סוריה בכוונה לתקוף ב-17 במאי. השגריר הסובייטי בישראל סירב להזמנה לסייר בגליל העליון ולהיווכח שלא היו דברים מעולם. הדיווח עורר אצל נאצר חשש שמתקפה שכזו עלולה לפגום במעמדו באזור ולסחוף אותו למלחמה שלא הוא יקבע את עיתויה, או לחלופין השתלב בתוכניותיו התוקפניות והוא הזדרז לנצל את ההזדמנות אף על פי שקציניו עדכנו אותו שאין ממש בדיווח ואפילו סוריה לא העמידה את כוחותיה בכוננות.[6] נאצר ריכז כוחות צבא בסיני. ברית המועצות חיזקה את יחסיה גם עם מצרים – באמצע מאי הגיעה למצרים משלחת סובייטית רמת דרג בראשות ראש ממשלת ברית המועצות, אלכסיי קוסיגין. בהודעת הסיכום תמכה ברית המועצות ב"מאבקן של מדינות ערב נגד התככים התוקפניים של האימפריאליזם המערבי ובהשבת הזכויות החוקיות לערביי פלסטין". להשלמת התמונה, ב-22 במאי התייעץ נאצר עם השגריר הסובייטי לפני הכרזתו על חסימת מצרי טיראן לשיט ישראלי ולשיט אל ישראל, וב-25 במאי סגן שר החוץ הסובייטי מסר לשגריר הישראלי גינוי חריף בתואנה שישראל מרכזת כוחות מול סוריה ומחרחרת מלחמה.[7]
לאחר שירדן חתמה על הברית עם מצרים, הנמיכה ברית המועצות את הטונים וניסתה להרגיע את המצב, אך ללא הועיל בשלב זה.[5]
הממד הגרעיני
[עריכת קוד מקור | עריכה]הממד הגרעיני של מלחמת ששת הימים צף במאמר שפרסם הפרשן הצבאי יוסי מלמן.[8] המאמר חושף כי הגילויים שיוחסו לתת-אלוף יצחק יעקב ובגינם הועמד למשפט באשמת עבירות של מסירת ידיעה סודית ללא סמכות ובכוונה לפגוע בביטחון המדינה, נגעו להיערכות בישראל, בתקופת הכוננות שקדמה למלחמה, להפעלת נשק גרעיני או הפעלתו כמוצא אחרון אם ישראל תיקלע לעמדת הפסד וסכנת השמדה בעימות הצפוי – מבצע שמשון. מלמן הסתמך על פרסומים זרים וספרים על הנושא, ולדבריו מתברר כי על רקע החששות לגורל המדינה בתקופת הכוננות נתקבלה ההחלטה לערוך הכנות ולהעמיד לכשירות מבצעית את פצצת הגרעין שהצליחה ישראל לפתח עד אז.
ממד גרעיני אחר למלחמה נחשף בשתי גיחות צילום בגובה רב מעל הכור הגרעיני בדימונה ב-17 וב-25 במאי, שהגרסה הישראלית מייחסת את ביצוען למטוסי מיג 21 של חיל האוויר המצרי ואילו החוקרים איזבלה גינור וגדעון רמז מייחסים למטוסי מיג 25 של חיל האוויר הסובייטי.[9] הגיחות עוררו חרדה עמוקה בצמרת הישראלית ו"קריטיות להבנת צה"ל והדרג המדיני את כוונות מצרים".[10]
תקריות צבאיות והכרזות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-14 ביולי 1966 השמיד חיל האוויר הישראלי את הציוד ההנדסי הסורי שפעל להטיית מקורות הירדן, ובקרב אוויר הופל מטוס מיג 21 סורי. ב-15 באוגוסט נתקעה ספינת משמר ישראלית על שרטון בחוף המזרחי של הכנרת, שהיה בריבונות ישראלית, אך הגבול עם סוריה עבר במרחק 10 מטרים מקו המים והסורים חצו אותו תכופות. בקרב לחילוץ הספינה הופלו שני מטוסים סוריים. המתיחות הביטחונית הייתה זרז לניסיון הפיכה צבאי כושל של הגנרל הסורי ח'אטום בספטמבר 1966.[7]
בנאום לראש השנה התבטא הרמטכ"ל, יצחק רבין, בנושא המתיחות עם סוריה ואמר: "הבעיה עם סוריה היא במהותה התנגשות עם המשטר".[11] נאום זה, ממנו השתמע שישראל רוצה לשנות את המשטר בסוריה, עורר תגובות קשות בעולם הערבי, בברית המועצות ואפילו בישראל, וראש הממשלה נזף ברמטכ"ל.[12] בתגובה הודיעה סוריה על חידוש המאמץ להטיית מקורות הירדן ועל הגברת הסיוע לאש"ף.
בעקבות המתיחות הגוברת בין ישראל ובין סוריה, נאלצה מצרים לנקוט צעדים שיביעו תמיכה בסוריה. עבד אל-מוחסן כאמל מורתגי, מפקד כוחות היבשה של מצרים, הודיע שמצרים תגיב בחריפות על כל תוקפנות ישראלית נגד סוריה, ובעקבות דבריו יצאה משלחת צבאית מצרית לסוריה. בעקבות זאת צורפו לממשלה הסורית כמה שרים פרו-נאצריסטים. ב-4 בנובמבר נחתם הסכם הגנה בין מצרים ובין סוריה. הסכם זה קבע שבעת מלחמה יקבל הרמטכ"ל המצרי את הפיקוד על צבאות שתי המדינות. במקביל לאירועים אלה, ברית המועצות הזהירה ושבה והזהירה את ישראל מפגיעה בסוריה. בישראל גברו החששות בעקבות ההסכם הזה והיא הודיעה, ב-6 בנובמבר 1966, על הארכת שירות החובה בצה"ל בארבעה חודשים, לשנתיים וחצי.[13]
במאמריו של מוחמד חסנין הייכל ב"אל אהראם", ששימשו כביטאון של השלטון המצרי, הובהר שמצרים לא תבוא לעזרת סוריה בתקריות גבול מוגבלות, אלא רק במלחמה הכוללת.
פעולת סמוע
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – פעולת סמוע
.jpg)
פעולת מיקוש בדרום הר חברון, בנובמבר 1966, בסמוך לקו הירוק, גרמה למותם של שלושה חיילים ישראלים ופציעתם של שישה נוספים. בתגובה יצאה ישראל לפעולת תגמול, שחרגה מעבר לתכנון המקורי ובמהלכה היו נפגעים רבים, מרביתם חיילים ירדניים.
בעקבות פעולה זו החלו מהומות נגד חוסיין, מלך ירדן בכל הגדה המערבית וישראל ספגה את גינויה של ארצות הברית על כך שהכתה בגורם הלא נכון (הגורמים בממשל האמריקאי רמזו שארצות הברית 'תבין', אם ישראל תתקוף בפעם הבאה את סוריה)[דרוש מקור].
הידרדרות למלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ועידות הרמטכ"לים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בדצמבר 1966 התכנסה בדמשק מועצת הרמטכ"לים הערבים. הרמטכ"ל המצרי, מוחמד פאוזי, שהגיע בראש משלחת ארצו, פעל להידוק שיתוף הפעולה הצבאי ולצמצום התמיכה באש"ף. המשך התיאומים נערך בכינוס נוסף של מועצת הרמטכ"לים בדמשק ב-8 במרץ 1967.[14]
המארב האווירי
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – יום הקרבות של 7 באפריל 1967
בתגובה לתקיפות חקלאים ישראלים שעיבדו את הקרקעות הסמוכות לאזורים המפורזים על ידי צבא סוריה, ב-7 באפריל תקפו מטוסי חיל האוויר הישראלי מוצבים סוריים וסוללות תותחים בדרום רמת הגולן. בעקבות זאת הוזנקו לאוויר מטוסי קרב סורים, והתפתח קרב אווירי בין מטוסים סורים וישראלים, במהלכו הופלו שישה מטוסים סורים, חלקם מעל דמשק. היום היה יום חגיגות מפלגת השלטון הסורית, הבעת', ועל פי הרמטכ"ל יצחק רבין, הפלת המטוסים נועדה להשפיל את השלטון הסורי, להעביר לו מסר שימנע ממנו להתגרות בישראל ואולי אף להפיל את המשטר.[15] משה דיין טען שהפעולה הוכיחה שסוריה לא מסוגלת להגן על שמי דמשק ויוקרתה הלאומית נפגעה קשה.[16]
סוריה תבעה ממצרים את קיום הסכם ההגנה ודרשה שיתוף פעולה ממדינות ערב בתגובה חריפה נגד ישראל. ב-10 באפריל הגיעה לדמשק משלחת מצרית בראשות מפקד חיל האוויר המצרי וב-18 באפריל הגיעה משלחת נוספת בראשות ראש ממשלת מצרים, מחמד סלימאן. הצדדים סיכמו על עריכת מצעד צבאי לרגל יום יציאת הכוחות הצרפתים מסוריה ועל הידוק שיתוף הפעולה למען שחרור פלסטין.[17]
בעקבות תביעת סוריה וההתרעות הסובייטיות על ריכוזי כוח ישראלים בגבול סוריה, התחיל הצבא המצרי להכניס את כוחותיו לחצי האי סיני. הידיעות על ריכוזי הכוח הישראלים הוכחשו על ידי ישראל ועל ידי כוחות האו"ם באזור, אך מצרים, שתחילה לא האמינה לידיעות אלה, הבינה בעקבות ההתרעות הסובייטיות החוזרות ונשנות שיש הזמנה סובייטית לפתוח במהלכים צבאיים נגד ישראל, הזמנה המבטיחה גיבוי של ברית המועצות.[18]
התקוטטות בין מנהיגי מדינות ערב
[עריכת קוד מקור | עריכה].jpg)
כדי לשקם את מעמדו לאחר פעולת סמוע, כינס המלך חוסיין, יחד עם נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר, ועידה כלל ערבית. במהרה הפכה הוועידה לזירת הפניית אצבעות מאשימות בין ארצות ערב לבין עצמן: מצרים וסוריה האשימו את ירדן על ש"הפקירה את הפלסטינים" בכך שסירבה להציב חיילים עיראקים או סעודיים בשטחה, לפי התוכנית של המפקדה הכל ערבית. ירדן האשימה את מצרים כי היא "מתחבאת מאחורי הסינר של כוחות האו"ם בסיני" וסוריה הואשמה כי היא "מוכנה להילחם עד החייל המצרי האחרון". האשמות אלו יצרו מבוכה רבה בקרב השלטון במצרים, שניסה להצניע את העובדה שכוח או"ם יושב בשטחו, כמו גם מבוכה רבה לנשיא סוריה, נור אל-דין אל-אתאסי, שנהג להתפאר בכך שסוריה לא מפסיקה לתקוף את ישראל.
כדי למזער את הנזקים בדעת הקהל הערבית, סוריה הגבירה את ההפגזות הארטילריות על יישובי הגליל ואת העימותים על השטחים המפורזים. ישראל, בעיקר בלחצו של הרמטכ"ל, יצחק רבין, הפגיזה והפציצה מטרות ברמת הגולן והפילה מספר מיגים סוריים בקרבות אוויר. אחת הסיבות לתקיפות הסוריות הייתה כניסה של טרקטורים ישראלים לשטחים מפורזים מתוך ניסיון לתפוס חזקה עליהם על ידי עיבודם, דבר שהיה מנוגד לאינטרס הסורי.
המלך חוסיין, שחיפש "להשוות את התוצאה" עם מנהיגי סוריה ומצרים, החל ללעוג באמצעות הרדיו הרשמי של ממלכתו למנהיגים אלו: "חלק מהמטוסים הסוריים נפלו בשטח ירדן ומתברר כי היו חמושים בטילי דמה מעץ", לעג לכישלון של הצבא הסורי. הוא לעג למצרים על כך שלא התערבה והתחבאה מאחורי כוחות האו"ם.
ב-21 במאי התפוצצה ברמת׳א שבירדן מכונית תופת ששלחו הסורים, ובפיצוץ נהרגו 16 אנשים ונפצעו 28. הירדנים הגיבו בניתוק יחסים מלא עם סוריה.[19]
האווירה בישראל ערב המלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערכים מורחבים – ישראל במלחמת ששת הימים
ב-15 במאי, בעיצומו של יום העצמאות תשכ"ז, צלחו כוחות יבשה מצריים את תעלת סואץ ונכנסו למרחבי סיני. בכך הכניס נשיא מצרים את ישראל למצב חירום, שכונה "תקופת ההמתנה", והסתיים ביציאתה של ישראל למלחמה.
תקופת ההמתנה לוותה בחרדה ציבורית גדולה וגיוס מילואים נרחב. נעשו ניסיונות אחדים למנוע את המלחמה על ידי פעילות דיפלומטית ענפה, אך הם לא נשאו פרי. בין השאר הודיעה ארצות הברית שתנסה לארגן את פריצת המצור על נמל אילת על ידי שיירת ספינות של מדינות ימיות שונות, אך במגעים של האמריקאים עם המדינות המועמדות למשלוח ספינות, רק הממלכה המאוחדת והולנד הסכימו להשתתף, לכן ארצות הברית זנחה את הרעיון ונתנה לישראל הסכמה שבשתיקה לפעול כראות עיניה.[20]
המתינות של ההנהגה המדינית, הניסיון להימנע מעימות, גיוס המילואים ותדמיתו ההססנית של אשכול בעקבות נאומו ב-28 במאי גרמו לתחושות קשות בציבור וביקורת מצד הפיקוד בצה"ל. להרגעת הרוחות ב-1 ביוני הורחבה הממשלה ונוצרה ממשלת אחדות לאומית שמנתה 111 חברי כנסת תוך צירוף סיעות רפ"י וגח"ל ומשה דיין קיבל את תיק הביטחון.
מפקדי צה"ל במלחמת ששת הימים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
האווירה בארצות ערב לפני פרוץ המלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בסדרת מאמרים שפרסם מוחמד חסנין הייכל ב"אל אהראם", החשוב בעיתוני העולם הערבי באותה תקופה, נטע חסנין את הרעיון שהתנסות הצבא המצרי בלחימה בתימן משביחה את עוצמתו ומצמיחה דור קצינים טוב יותר, קצינים בעלי יכולת הנהגה קרבית. מאמרים אלה יצרו את הרושם שהצבא המצרי כבר מוכן להתמודדות עם הצבא הישראלי ואפילו ההנהגה המצרית הלכה שולל אחרי רושם זה.[22]
לצד מאמרי "אל אהראם", תחנת הרדיו הפופולרית "סאות אל ערב", ובעיקר מנהלה והקריין הראשי שלה, אחמד סעיד, שהיה מקורב לגמאל עבד אל נאצר ותומך נלהב של הנאצריזם, ניהלו מסע הסתה נגד ישראל, מסע נלהב יותר ויותר ככל שצעדי מצרים עברו ללא תגובה תקיפה של ישראל. אחמד סעיד נקט בלשון עממית מתלהמת בסגנון הסיסמה "את הגברים נזרוק לים ואת הנשים ניקח לנו" והתחרה עם אחמד שוקיירי בתוקפנות ובבוטות יחסם לישראל.[23]
אחמד שוקיירי, יושב ראש הארגון לשחרור פלסטין, אמר, בתשובה לשאלה מה יהיה גורל הישראלים לאחר ניצחון ערבי, בצורה גלויה ביותר: "אלה שישרדו יישארו בפלסטין. אני מעריך שאף אחד מהם לא ישרוד".[6]
ההיערכות למלחמה במצרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ערב המלחמה היו למצרים בחצי האי סיני וברצועת עזה חמש דיוויזיות חיל רגלים ושתי דיוויזיות משוריינות. ב־14 במאי 1967 הכריז נאצר על גיוס כללי לצבא מצרים.[24]
ההיערכות למלחמה בירדן
[עריכת קוד מקור | עריכה]ערב המלחמה היו לירדנים בגדה המערבית שבע חטיבות חיל רגלים – שלוש בשומרון, שתיים באזור ירושלים, אחת בהר חברון ואחת ביריחו. שני גדודי קומנדו מצריים הגיעו בטיסה לרבת עמון. כוח אווירי עיראקי הוצב בסמוך לגבול הירדני וחטיבת חיל רגלים עיראקית הייתה בתהליך כניסה לירדן.
ההיערכות למלחמה בסוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הצבא הסורי סבל ממחסור חמור בקצינים, שנבע מהטיהורים שנערכו בכל פעם שהשתנה השלטון, במסגרתם סולקו מהצבא הקצינים המזוהים עם השליטים הקודמים. חוסר היציבות השלטונית בסוריה גרם לכך שעיקר כוחו של הצבא הסורי וחלק מיחידותיו המובחרות הופנו כלפי פנים, והוצבו באזור דמשק כדי לשמור על השלטון.
הצבא הסורי היה ערוך למגננה. ב-24 במאי טסו ראש ממשלת סוריה והרמטכ"ל הסורי לתיאום תוכניות למצרים. בפגישה עם הבכירים המצרים הוסכם שבמקרה של מתקפה ישראלית נגד מצרים, סוריה תתקוף מגבולה ויופעל חיל האוויר הסורי. ההחלטות נוסחו בקווים כלליים, אולם לא נקבעו תוכניות מבצעיות ספציפיות. הסכמות אלו הן שאפשרו לסורים להימנע מהצטרפות מלאה למלחמה בימים הראשונים.
בחזית רמת הגולן הוצבו כוחות בסדר גודל של ארבע חטיבות חיל רגלים ושלוש חטיבות משוריינות (כ-250 טנקים). למרות המתיחות הגואה הסורים לא שינו את היערכותם לפני המלחמה ורק לאחר פרוץ הקרבות הופעלו מפקדות החירום.[25] מפקדת החזית בפיקוד הרמטכ"ל הסורי אחמד סוידאני התמקמה בקוניטרה.
ההיערכות למלחמה בעיראק
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – חיל המשלוח העיראקי במלחמת ששת הימים
הממשל העיראקי לפני מלחמת ששת הימים היה ממשל חלש שעמד בפני בעיות כלכליות ומרד כורדי בצפון עיראק. האידאולוגיה המתלהמת של המשטר חייבה אותו להצטרף למאבק בישראל וכך גם הפגנות המוניות של העם העיראקי, אך הקשיים הכלכליים והקושי בטיפול במרד הכורדי, חייבו את המשטר לשמור את משאביו ואת כוחותיו לצרכיו הפנימיים. עיראק נקטה דרך ביניים, המשיכה בתעמולה מתלהמת, אך הקציבה מעט כוחות למלחמה בישראל.
שליט עיראק, עבד א-רחמן עארף התבטא באותם הימים: "קיומה של ישראל הוא שגיאה שיש לתקנה. זוהי ההזדמנות שלנו למחות את החרפה שהייתה בתוכנו מאז 1948. יעדנו ברור: למחוק את ישראל מעל פני המפה. ניפגש, בעזרת האל, בתל אביב ובחיפה".[6]
גדוד חיל רגלים ובו בנו של השליט הוטס למצרים, כדי לחזק את הצבא המצרי. עיראק הציעה למצרים טייסת של מטוסי קרב מסוג מיג 21, אך המצרים סירבו בנמקם שמדובר בכוח קטן מדי. הם הציעו לעיראקים להפעיל את המטוסים נגד ישראל מכיוון מזרח ולהשתלב בחזית המזרחית. בגלל העוינות בין המשטר הסורי והמשטר העיראקי, סוריה דחתה בתחילה הצעות סיוע עיראקיות, אך לבסוף הסכימה לקבל חטיבה ממוכנת מתוגברת בגדוד טנקים ובגדוד חיילי קומנדו. רק גדוד הטנקים הגיע במועדו ויתר הכוח התעכב בדרך. סוכם בין סוריה ובין עיראק ששתי טייסות הוקר הנטר עיראקית יחזקו את החזית הסורית משדה תעופה עיראקי.
קצינים עיראקים ממפקדת הדיוויזיה העיראקית השלישית שותפו במוצב הקדמי של המפקדה הערבית המאוחדת, שהקים ברבת עמון, ב-1 ביוני, הגנרל המצרי עבד אל-מונעים ריאד. ב-2 ביוני הורתה המפקדה על הכנסתו לירדן של כוח עיראקי בסדר גודל של דיוויזיה מוגברת שכלל שתי חטיבות חיל רגלים, חטיבה ממוכנת, חטיבת שריון וגדוד הקומנדו 421 של צבא השחרור הפלסטיני.
היציאה למלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]_-_P.M._Levy_Eshkol_and_Major_Generals_in_the_Negev.jpg)
תוכנית אסד
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – תוכנית אסד
במצרים אישרה המנהיגות תוכנית מתקפה על ישראל במטרה לכבוש את אילת ולתקוף מטרות אסטרטגיות נוספות בנגב. התוכנית, שכונתה בשם הקוד אסד (אריה בערבית), נודעה למודיעין הישראלי.[26] ב-25 במאי נשלח לשר החוץ הישראלי, אבא אבן, ששהה באותה שעה בארצות הברית, מברק מוצפן בו הודיעו לו שמצרים עומדת לתקוף את ישראל ב-27 במאי. אבא אבן העביר את תוכן המברק לממשל האמריקאי והנשיא לינדון ג'ונסון, למחרת, יצר קשר עם שלטונות ברית המועצות והתריע בפניהם שמצרים עומדת לתקוף את ישראל ביום המחרת. שגריר ברית המועצות בקהיר בא אל נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר, בשעה 3 לפנות בוקר ומסר לו את ההתנגדות הסובייטית התקיפה לפתיחת מלחמה ביוזמה מצרית. בעקבות השיחה ביטל נאצר את המתקפה המתוכננת.[6]
החלטת ממשלת ישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הדרג הצבאי בישראל תבע יציאה מהירה למלחמה והדרג המדיני נקט בעמדה מתונה יותר. ב-2 ביוני התכנסה ועדת השרים המורחבת לענייני ביטחון לפגישה עם פורום המטכ"ל, ובהזדמנות זו באו לידי ביטוי העמדות השונות.[27] ישיבה זו זכתה לכינוי "מרד הגנרלים", בשל הביקורת מהדרג הצבאי (בראשות האלופים אריק שרון ומתי פלד) על הממשלה והאשמתה בהססנות, עקב הימנעותה (באותו שלב) מיציאה למכה מקדימה. בסיום ההתכנסות דחה ראש הממשלה, לוי אשכול, את דרישת הרמטכ"ל, יצחק רבין, לכינוס מיידי של הממשלה וקבלת החלטה של יציאה למלחמה – אשכול הודיע שהממשלה תתכנס במועד הקבוע הרגיל, ביום ראשון, 4 ביוני.[28]
ביום שישי בצהריים כינס ראש ממשלת ישראל, לוי אשכול, התייעצות שבה לקחו חלק שר הביטחון, משה דיין, שר החוץ, אבא אבן, יגאל אלון, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, יעקב הרצוג והרמטכ"ל יצחק רבין. בהתייעצות תמכו אשכול, דיין, אלון ורבין ביציאה מיידית למלחמה ואבן, שנחשב למתון, לא התנגד לכך. הוחלט שבכל מקרה המתקפה לא תתחיל לפני 5 ביוני (הטעם לכך מובא בתת-פרק על "מבצע ההונאה" בחזית המצרית).
בימים שלפני המלחמה פיזר דיין ערפל קרב, ורמז כי אינו צופה מלחמה בקרוב. במסיבת עיתונאים שערך ב-3 ביוני אמר בין היתר: "מאוחר מכדי להגיב בשטח הצבאי על חסימת מצרי טיראן ומוקדם מכדי שנוכל להסיק מסקנות לגבי הדרך הדיפלומטית של טיפול בעניין זה".[29] צה"ל שחרר כמה אלפי חיילי מילואים, ושלח רבים אחרים לחופשה קצרה, כל זאת במטרה להגביר את אלמנט ההפתעה, ולהוריד את ציפיית מדינות ערב למתקפה ישראלית.
ב-4 ביוני התכנסה הממשלה לישיבתה הרגילה והחליטה: ”הממשלה מחליטה לנקוט פעולה צבאית שתביא לשחרור ישראל מטבעת החנק הצבאית המתהדקת והולכת סביבה. ... הממשלה מסמיכה את ראש הממשלה ושר הביטחון לאשר למטה הכללי של צה"ל את מועד הפעולה”.[30]
כל שרי הממשלה תמכו בהחלטה, חוץ משני שרי מפ"ם שנמנעו. למחרת פתח צה"ל במתקפה בחזית המצרית.
מהלך המלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – צבא ההגנה לישראל במלחמת ששת הימים
המערכה האווירית
[עריכת קוד מקור | עריכה]השמדת חיל האוויר המצרי
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – מבצע מוקד
המלחמה נפתחה ביום שני, 5 ביוני 1967, בשעה 7:45 בבוקר, במהלומה אווירית מקיפה. בשעות הראשונות של המלחמה תקפו כ-185 מטוסי חיל האוויר הישראלי, בפיקודו של מרדכי הוד, בסיסים צבאיים ושדות תעופה במצרים, ולאחר מכן בסוריה, בירדן ובעיראק, במבצע שנקרא "מבצע מוקד" (מערך מטוסי הקרב של חיל האוויר מנה כ-203 מטוסים, שישה מהם מקורקעים, ו-12 מטוסים בלבד נשארו בכוננות יירוט על הקרקע, להגנת שמי המדינה בשעת המבצע). תקיפות אלה היוו הפתעה ולמעשה הכריעו את המלחמה מראשיתה בהשמידם את עיקר חילות האוויר של צבאות ערב. חיל האוויר הישראלי הנחית מכה אווירית, בו זמנית, על 11 שדות תעופה מצריים מתוך 14, מאחר שהמתכננים קבעו שמספר מטוסי הקרב אינו מספיק כדי לשתק את שדות התעופה המצריים כולם במטס הראשון. הוחלט לתקוף בתחילה את 11 השדות בהם חנו מטוסי קרב ומפציצים שהיוו סיכון ישיר על העורף בישראל ועל כוחות צה"ל שעמדו להיכנס לחצי האי סיני. שדות התעופה הנותרים הותקפו במטס השני והאחרים הותקפו פעמים אחדות באותו יום. חיל האוויר המצרי שותק כמעט לגמרי למשך שארית המלחמה. הרמטכ"ל המצרי, מוחמד פאוזי, טען ב-1997, כי לנשיא עבד אל-נאצר הייתה התרעה מוקדמת על המתקפה האווירית הישראלית, אך שר ההגנה עאמר, שפיקד על הצבא, התעלם ממנה.
לאחר 2 גלי התקיפה הראשונים, בעקבות מתקפות של ירדן וסוריה על ישראל, הותקפו גם שדות התעופה שממזרח לישראל והונחתה מכה קשה לשדות התעופה של חיל האוויר הסורי וחיל האוויר הירדני. לאחר שנתקבלו ידיעות על כוונות של מפציצים עיראקיים לתקוף את ישראל הופצץ גם שדה התעופה העיראקי המערבי ביותר H3. בניגוד למתקפה היבשתית, שכוונה תחילה רק נגד החזית המצרית, ההתקפה האווירית כוונה להשגת עליונות אווירית על כל זירות הלחימה במשך כל ימי הלחימה. ביום הראשון של המלחמה השמיד חיל האוויר הישראלי 71 מטוסי קרב-הפצצה (69 מצריים ו-2 סוריים), 264 מטוסי קרב (185 מצריים, 50 סוריים, 20 ירדניים ו-9 עיראקיים) ועוד 39 מטוסי תובלה ומסוקים (32 מצריים ו-7 ירדניים).[31]
185 המטוסים התוקפים במטס הראשון המריאו מבסיסי חיל האוויר בדממת אלחוט, אחד התנאים להשגת ההפתעה שתרמה להצלחת מבצע "מוקד", וטסו אל מטרותיהם בגובה נמוך ביותר, מתחת לגובה הגילוי של תחנות המכ"ם, לכן לא נתגלו למערך הבקרה המצרי. במטס הראשון יצאו כל מטוסי הקרב לתקיפת מסלולים ומטוסים בשדות התעופה במצרים. במטס הראשון הותקפו 11 שדות תעופה ערביים: אל עריש, אל-סיר, ביר גפגפה, ביר תמדה, כברית, פאיד, אבו סואר, אינשאס, קהיר-בינלאומי, קהיר-מערב ובני-סוויף וכך נטרלו על הקרקע מטוסים רבים ופגעו במסלולים, מהם היו יכולים להמריא מטוסים אחרים. חלק ממטוסי הקרב הישראלים, שיצאו למשימתם בגל הראשון, היו חמושים בפצצות פיצוח מסלולים – פצצות המצוידות במצנח קטן שנפתח כשהפצצה מוטלת, מאט את מהירותה, גורם לפצצה להפנות את מסלולה לכוון אנכי ואז ניצתת רקטה בזנב הפצצה, שמאיצה את מהירותה והופכת אותה למעשה לטיל הננעץ במסלול. הן נועדו להתמודד עם הידיעה שמערך המודיעין של חיל האוויר השיג, כי חלק ממסלולי המראה במצרים בנויים בטון. בניסויים מוקדמים שערך חיל האוויר נמצא כי הפצצות הרגילות שהיו עשויות מתכת ומלאות חומר נפץ, שהיו יעילות נגד מסלולי אספלט, לא גרמו נזק למשטחי בטון, או אף דילגו מן המשטח הקשה או התפרקו בזמן הפגיעה. הפצצות שפותחו בעקבות ממצאי מערך המודיעין, שכונו בעולם "הנשק הסודי של צה"ל", הוטלו מגובה נמוך ויצרו מכתשים במסלולי הבטון. באופן יוצא מן הכלל, חיל האוויר הישראלי לא פגע במסלולי שדה התעופה של אל עריש, כדי שניתן יהיה לנצל אותם, לאחר שכוחות הקרקע הישראליים יכבשו אותו.[32] בדרכם חזרה מן התקיפה חזרו מטוסים ממטרות מרוחקות בטיסה בגובה רב, כדי לחסוך בדלק, כך תוכננו הנתיבים. חיסכון בדלק בטיסה בגובה רב היה תנאי לביצוע המשימה בטווחים רחוקים. בחיל האוויר הישראלי היו בטוחים שלאחר התקיפות לא יהיו מטוסי אויב באוויר ולא יסכנו את המטוסים השבים לבסיסיהם.
כחצי שעה לאחר יציאת הגל הראשון, יצאו חלק ממטוסי האימון הישראלים מסוג CM.170 פוגה מגיסטר שהוכשרו לשאת פצצות ומקלעים, כדי לתקוף את תחנות המכ"ם וסוללות תותחים באזור קדמת סיני ולאפשר בכך את שובם הביתה של מטוסי ההפצצה, בלא להתגלות על ידי תחנות המכ"ם.[33] מטוסי הפוגה המשיכו ותקפו סוללות תותחים וריכוזי צבא מצרי בקדמת סיני, עם כניסתם של כוחות הקרקע של צה"ל לסיני לקראת 08:00 בבוקר.
חלק מהמטוסים המצריים שלא נפגעו בתקיפת בסיסיהם במטס הראשון הצליחו להמריא ולהימלט לשדות תעופה אחרים, לכן, הגל השני של מטוסי הפצצה ישראלים יצא לתקוף מטרות שלא נחרבו לגמרי, עוד שישה שדות תעופה: מנצורה, בילביס, חילוואן, מינייה, ע'רדקה ולוקסור. המטוסים התוקפים טסו הפעם בגובה רב, ללא חשש התגלות, לאחר שמערכת הבקרה המצרית שותקה. במהלך ההפצצות התנהלו קרבות אוויר עם מטוסים מצרים שהצליחו להמריא לפני שנפגעו שדות התעופה. במרבית המקרים הופלו המטוסים המצרים. במהלך המטס הראשון נפגעו מטוסים ישראלים. באחד המקרים, טייס המיראז' יאיר נוימן נפגע בקרב עם מיג 21 וצנח באזור הדלתה של הנילוס, שם רצחו אותו כפריים.[34][35]
חלק משדות התעופה המצריים הופצצו פעם נוספת וחלק מהפצצות צוידו במרעומי השהיה, כדי שיתפוצצו בשעות הלילה וימנעו שימוש במסלולים בשעות החושך.
מעורבות סוריה וירדן במערכה האווירית
[עריכת קוד מקור | עריכה]החל מהשעה 11:40, ביום הראשון של מלחמת ששת הימים, החל הצבא הירדני להפגיז את שדות התעופה הישראלים שהיו בטווח תותחיו. תחילה הופגז שדה התעופה רמת דוד ובהמשך הופגזו גם שדה התעופה במחנה סירקין, נמל התעופה הבינלאומי בלוד ושדה התעופה עקרון. בשדה התעופה של עקרון נפגע מההפגזה זנבו של מטוס תובלה מסוג DC-3 דקוטה.
במקביל להתפשטות ההפגזות גם המטוסים הירדניים יצאו להתקפה. שני מטוסי הנטר תקפו את נתניה[36] ומטוסי הנטר אחרים תקפו את שדה התעופה סירקין, העלו באש מטוס תובלה מסוג נורד וכמה חיילים נפגעו. ההנטרים שתקפו בסירקין נפגשו בדרכם חזרה במיראז'ים שהפילו אותם.
בשעה 11:50 יצאו 12 מטוסי מיג סוריים לתקיפת מטרות בישראל. ניסיון לפגוע במפקדה צבאית הסתיים בפגיעה בכפר החורש הסמוך. המטוסים הסורים ניסו לפגוע גם במנחת מגידו, באשד-כינרות, בדגניה א' ובסכר על הירדן, אולם בקרבות אוויר ובאש נ"מ הופלו חלק מהם וההתקפה נהדפה.
פחות ממחצית השעה אחרי התקיפות הסוריות והירדניות יצאו מטוסי חיל האוויר הישראלי להפצצת שדות התעופה מהם יצאו ההתקפות. במהלך 288 גיחות ישראליות הופצצו שדות התעופה של סוריה, ירדן וגם שדה התעופה H-3 שבעיראק. בתקיפות אלה לא היה למטוסי חיל האוויר הישראלי את יתרון ההפתעה, לכן נערכו קרבות אוויר והופעלה נגדם אש נ"מ כבדה. מספר מטוסים ישראלים נפגעו בקרבות אוויר ועל ידי אש מהקרקע וחלק מהטייסים נטשו את מטוסיהם. אחד הטייסים נרצח על ידי המון סורי ואחרים נלקחו בשבי. מטוס אוראגן ישראלי, שמערכת הקשר שלו נפגעה במפגש עם חוטי חשמל שנכרכו סביב גוף המטוס, נפגע בדרכו חזרה, לאחר שסטה מנתיבו, על ידי טיל קרקע-אוויר ישראלי מסוג הוק, שהוצב בהגנה על הקריה למחקר גרעיני - נגב בדימונה וטייסו יורם הרפז נהרג.[37]
הפעילות המלחמתית של חיל האוויר העיראקי
[עריכת קוד מקור | עריכה]חיל האוויר העיראקי הקצה למשימת המלחמה בישראל, במסגרת חיל המשלוח העיראקי, טייסת של מטוסי הוקר הנטר, טייסת של מטוסי מיג 21 ומטוסי הפצצה מסוג טופולב 16. מטוסי הקרב העיראקיים פעלו משדה התעופה H-3, הקרוב לגבול הירדני, והמפציצים פעלו מתוך עומק הטריטוריה העיראקית.
ב-5 ביוני, בשעה 14:30, תקף מבנה של מטוסי הנטר את מושב נהלל. למחרת בבוקר תקף מבנה של מטוסי הנטר את חטיבת ברק ופצע חמישה חיילים. למחרת, הפציץ מטוס טופולב 16 את העיר נתניה והרג אזרחית אחת. בדרכו חזרה הפציץ את מבואות עפולה, אך פצצותיו לא התפוצצו (שני חיילים ישראלים נהרגו כשניסו לנטרל אותן), והמשיך לאזור רמת דוד, שם נפגע מאש נ"מ והתרסק מעל מחנה עמוס. פיצוצו גרם למותם של 14 חיילים ישראלים ופציעתם של שמונה נוספים (ראו פירוט בערך תקיפת מטוס טופולב עיראקי בישראל).[38]
בתגובה לפעילות חיל האוויר העיראקי תקף חיל האוויר הישראלי את שדה התעופה H-3 שלוש פעמים, שבמהלכן בוצעו 11 גיחות של מטוסי ווטור ו-8 גיחות של מטוסי מיראז' 3. במהלך התקיפות הושמדו על הקרקע 8 מטוסי מיג 21, 10 מטוסי הנטר ומטוס תובלה אחד. בפעילות הזאת איבד חיל האוויר הישראלי שני מטוסי ווטור ומיראז' אחד.[39]
סוריה ומצרים ביקשו, במהלך המלחמה, סיוע אווירי עיראקי, אך עיראק סירבה להקצות מטוסים נוספים והסתפקה בהגנה על שמי עיראק.
החזית המצרית
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – החזית המצרית במלחמת ששת הימים
צבא מצרים היה הכוח הגדול ביותר שעמד מול צה"ל, כוח שהיה בתהליך של מעבר מיבשת אפריקה אל חצי האי סיני. יחידות מצריות החלו לצאת מתימן, כדי להצטרף לכוח שהלך והתעצם בסיני. תהליך ההתעצמות המצרי לווה בתהליך של כריתת בריתות צבאיות עם יתר מדינות ערב המקיפות את ישראל, כדי לא לאפשר לכל הצבא הישראלי להתרכז בהתמודדות עם מצרים. המתקפה הישראלית יצאה לדרך במטרה לשבור את טבעת החנק המתהדקת, לפני שהברית הצבאית הכלל ערבית תגיע לדרגת כוננות ותיאום גבוהה יותר.
מבצע ההונאה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – מבצע לשון אדומה
בימים שקדמו לפתיחת המלחמה ערך צה"ל, באמצעות אוגדת ההונאה של פיקוד הדרום, אוגדת ההטעיה 49, תנועות צבא שנועדו לשכנע את מצרים שהמתקפה הישראלית תרוכז בציר הדרומי. בנוסף לתנועות צבא ביום לכיוון האמור והשבת כלי הרכב בלילה, הופעלו גם סוכנים כפולים[דרוש מקור] לשכנוע מצרים בכך שהמתקפה צפויה בציר הדרומי. מצרים השתכנעה ויחידות מצריות רבות קיבלו הוראה לשינוי היערכות ומיקום, כדי להתכונן למתקפה בציר הדרומי. בעקבות מבצע ההטעיה החלו המצרים, החל ב-28 במאי, בתגבור הציר הדרומי מנח'ל לכונתילה, ושל השטח שבין כונתילה לקוסיימה. תנועות הצבא המצרי גרמו לאי סדר לוגיסטי וחוסר מוכנות, שלהערכת צה"ל אמור היה להגיע לשיאו ב-5 ביוני. מסיבות אלה ביקש הרמטכ"ל שהחלטת הממשלה על היציאה למלחמה לא תקבע יציאה מוקדמת מ-5 ביוני והממשלה אכן ציוותה כך.[28]
המתקפה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ביום שני, 5 ביוני 1967, בשעה 8:15 הושמע בקשר האות "סדין אדום" והכוחות היבשתיים של צה"ל פתחו בהתקפה על הצבא המצרי בחצי האי סיני וברצועת עזה. ההתקפה נעה בשלוש אוגדות, שהיוו שלוש זרועות תקיפה עיקריות, ונוספו עליהן שתי חטיבות שפעלו בצורה עצמאית. חטיבה עצמאית נוספת שהייתה אמורה לפעול בציר החוף הועברה לפיקוד מרכז לאחר שהתברר כי אין בה צורך.
הכוח היבשתי התוקף, בפיקודו של אלוף פיקוד הדרום ישעיהו גביש, מנה 11 חטיבות וכלל כ-600 טנקים. זרוע ההתקפה העיקרית הייתה זו של אוגדת הפלדה בפיקוד האלוף ישראל טל, שפרצה בציר החוף של צפון סיני, וכעבור ארבע יממות הגיעו כוחותיה אל תעלת סואץ בקנטרה ומול אסמאעיליה. אוגדת האלוף אריאל שרון פרצה בגיזרת אבו עגילה וניהלה קרב מכריע באום-כתף, וכוחותיה התקדמו והגיעו כעבור ארבע יממות אל אזור נח'ל.
במהלך יומיים, כבשה את רצועת עזה חטיבה עצמאית מתוגברת, וחטיבה ממוכנת עצמאית פעלה במטרה להטעות את המצרים בתנועות והתקפות מבוימות בנגב הדרומי, בסביבת כונתילה. התנועה השיגה את מטרתה. בימים 7 ו-8 ביוני בסיוע כוח מבית הספר לצניחה, השתלטו כוחות חיל הים הישראלי בחופי דרום סיני על שארם א-שייח', ראס נצרני, א-טור, אבו רודס וראס סודר.
פקודת הנסיגה הכללית שנתן המטכ"ל המצרי ב-6 ביוני הפכה את המלחמה לקרב התקדמות.[40] צה"ל התקדם במהירות לעבר מעבר המיתלה על מנת לחסום את הכוחות המצריים הנסוגים.
החזית הירדנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערכים מורחבים – החזית הירדנית במלחמת ששת הימים, כיבוש צפון השומרון במלחמת ששת הימים, המערכה על ירושלים במלחמת ששת הימים, השלטון הישראלי ביהודה ושומרון
במהלך תקופת ההמתנה ישראל התאמצה להעביר למלך ירדן את המסר, שאינה רוצה מלחמה עמו ואין בכוונתה ליזום התקפה על שטח הממלכה (ובכלל זה ירושלים המזרחית והגדה המערבית). לאותה מטרה התקיימו מספר פגישות חשאיות בין המלך חוסיין ובין מנכ"ל משרד ראש הממשלה, יעקב הרצוג, במטרה למנוע אי-הבנה שתביא להתלקחות הגבול.
עם זאת, בבוקר היום הראשון למלחמה, הועברו למטכ"ל הירדני הודעות מהמטכ"ל המצרי כאילו כוחות מצרים נוחלים הצלחה בחזית סיני, ומעודדים את הצבא הירדני (שהיה תחת פיקוד הגנרל המצרי עבד אל-מונעם ריאד) בהתאם להסכם ההגנה שנחתם בין מצרים ובין ירדן לפתוח במתקפה ולקחת חלק ב"חלוקת השלל". ייתכן שהפיקוד העליון המצרי אכן לא ידע על המצב העגום של צבאו, אך ייתכן שהודעות אלו נמסרו למלך כדי שיפתח במתקפה שתרתק כוחות ישראליים לחזית הירדנית, ותפחית מהלחץ שבו היו נתונים הכוחות המצריים בסיני.
בשעה 9:40 פתחו הירדנים באש נשק קל לעבר עמדות הקו העירוני והר הצופים בירושלים. בשעה 10:00 בערך התחילו הירדנים בהרעשת תותחים ומרגמות לכל אורך החזית, כולל תל אביב, בסיס חיל האוויר רמת דוד וירושלים המערבית. ההפגזות הירדניות בירושלים ביומיים הראשונים ללחימה גרמו למותם של 15 אזרחים ופציעתם של כ-500 אחרים.[41] בהפגזה בירושלים נפגעו בית הנשיא, משכן הכנסת[42] וגן החיות התנ"כי.[43] מטוסים ירדנים תקפו את מפעל "אלבר" בכפר סבא ובהפצצה נהרגו ארבעה מעובדי המפעל. מול הכוחות הירדנים ניצבו כוחות צה"ל מדוללים, בעת שעיקר צה"ל נערך מול המצרים בסיני.
תחת פיקודו של אלוף פיקוד המרכז עוזי נרקיס היו חמש חטיבות, שבמהלך שלושת הימים הראשונים למלחמה תקפו את הכוחות הירדניים מכיוון ירושלים, לטרון וקלקיליה, וכמו כן פיקוד הצפון תקף מכיוון עמק יזרעאל. הקרבות היו מהירים ובחלקם, בעיקר בקרב על ירושלים, היו קשים ביותר ולוו בנפגעים רבים. חטיבת הראל תקפה מפרוזדור ירושלים לכיוון הכניסה מצפון לירושלים, וכבשה את גבעת הרדאר וההרים הסמוכים לה, הגיעה לתל אל פול וכבשה את גבעת המבתר, וכך ניתקה את ירושלים המזרחית מצפון. חטיבת ירושלים, שהחלה את הלחימה בירושלים בקו העירוני ובהר הצופים, כבשה את ארמון הנציב, צור באהר, אבו תור ואת הרובע היהודי בעיר העתיקה. חטיבה 55, המורכבת מצנחנים במילואים, כבשה את גבעת התחמושת, מוזיאון רוקפלר, אוגוסטה ויקטוריה, הר הזיתים, ולבסוף את הכותל המערבי והר הבית.[44]
חטיבת קרייתי שפעלה כחטיבה מרחבית באזור השפלה כבשה את לטרון, והתקדמה עד כביש ירושלים-רמאללה. חטיבת גבעתי כבשה את קלקיליה וטולכרם. כוחות קטנים יותר כבשו את אזור אידנא בהר חברון. לחיל האוויר היה חלק חשוב מאוד בקרבות, בכך שמנע מספר פעמים, בשלבים קריטיים בלחימה, הגעת תגבורות שריון ירדניות לעזרת כוחות הלגיון באזור ירושלים.
פיקוד צפון כבש את צפון השומרון במהלך אוגדתי של אוגדה 36, בין 5 ל-7 ביוני.
בתוך פחות משלושה ימים השתלטו כוחות צה"ל על שטחי המפתח ביהודה ושומרון כולל ירושלים המזרחית, והכוחות הירדניים הנותרים נסוגו כולם אל ממזרח לנהר הירדן. יום הלחימה הרביעי הוקדש להשתלטות על יתר שטחי יהודה ושומרון, כמעט ללא התנגדות.
כ"ח באייר, התאריך העברי בו נכבשה ירושלים המזרחית והר הבית, מצוין בישראל כיום חג לאומי, הנקרא "יום ירושלים".
החזית הסורית
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – החזית הסורית במלחמת ששת הימים
בצהרי 5 ביוני, היום הראשון למלחמה, הפציצו מטוסים סוריים מטרות צבאיות ואזרחיות בצפון ישראל. בתגובה תקפו מטוסי חיל האוויר הישראלי שדות תעופה בסוריה. בבוקר 6 ביוני החלה הפגזה סורית כבדה על אצבע הגליל ולאחריה פתחו הסורים בהתקפה קרקעית על מוצב אשמורה (ממזרח לחולתה) ועל קיבוץ דן ותל דן. שתי ההתקפות נהדפו. בארבעת ימי הלחימה הראשונים המשיכו שני הצדדים בהרעשות ארטילריות וחיל האוויר הישראלי הפציץ מטרות ברמת הגולן.
עם התקדמות צה"ל בשתי החזיתות האחרות הופנו כוחות לגזרת רמת הגולן. למרות זאת, התנגד דיין לפתיחת חזית מול הסורים. בבוקר יום שישי, 9 ביוני, שינה דיין את דעתו והורה ישירות לאלוף פיקוד הצפון דוד אלעזר להתחיל בכיבוש הרמה.
החל משעות הבוקר ביום זה תקף חיל האוויר הישראלי את רמת הגולן במתקפה אווירית מרוכזת ומתמדת. גזרת ההבקעה תוכננה לצפון רמת הגולן, שם היה השיפוע בעלייה לרמה מתון יחסית. בשעות הצהריים של 9 ביוני החלה ההבקעה בשני מאמצים עיקריים: חטיבה 8 פרצה ראשונה מגבעת האם והייתה אמורה לכבוש את זעורה ועין פית. הגדוד המוביל של החטיבה טעה בניווט והגיע אל קלע, תוך שהוא כובש אותו לבסוף תוך אבדות כבדות. שאר החטיבה כבשה כמתוכנן את מתחם זעורה. במקביל, תקפה חטיבה 1 (גולני) את מערך המוצבים הצמוד לגבול. גדוד 12 תקף את מוצב תל פאחר ונקלע לקרב קשה, אך עד הערב הצליח לכבוש את המוצב. גדוד 51 של החטיבה כבש את תל עזזיאת. במקביל החלו מספר מאמצים משניים שנועדו להסוות את גזרת הפריצה העיקרית. חטיבה 3 כבשה את דרדרה ותל הלאל במרכז הרמה, גדוד מחטיבה 80 כבש את הכפר דרבשיה מדרום לגונן, וטנקים מחטיבה 37 עלו מגונן לכיוון רוויה. במהלך הלילה הרחיב צה"ל את הטריז דרומה, עד לאזור גשר בנות יעקב.
בשל החשש מהפסקת אש בעקבות החלטה 235 של מועצת הביטחון של האו"ם הוחלט על התקדמות מהירה של הכוחות אל עבר קו מסעדה-קוניטרה-בוטמיה. בבוקר יום שבת, 10 ביוני, פרצו כוחות השריון והחי"ר שכבר היו על הרמה מזרחה במהירות תחת סיוע אווירי. בשלב זה כבר נטש הצבא הסורי את עמדותיו והיה בנסיגה. במקביל התקדמה אוגדה 36 בדרום הרמה. כוחות מחטיבה 80 הונחתו על ידי מסוקים באזור צומת בוטמיה ותפסו אותה תוך התנגדות מעטה. עד שעות הערב הצליחו כוחות צה"ל להיערך על קו מסעדה-קוניטרה-בוטמיה. ב-12 ביוני, יומיים לאחר סיום הקרבות, הונחת כוח מחטיבה 1 על ידי מסוקים באחת מפסגות החרמון וכבש אותה ללא קרב.
לצה"ל היו 141 הרוגים ו-436 פצועים בחזית זו. ההערכות הן כי לסורים היו כ-450 הרוגים ו-2,000 עד 2,500 פצועים.
מעורבותן של מדינות ערביות נוספות
[עריכת קוד מקור | עריכה]יחידות צבא עיראקיות השתתפו בלחימה בכל החזיתות – המצרית, הירדנית והסורית.
לבנון הצטרפה באופן רשמי למלחמה ב-8 ביוני, אך לא הוציאה לפועל פעולות מלחמתיות, פרט לגיחה של מטוס האנטר שהתקרב לגבול הישראלי והופל על ידי מטוס מיראז' ישראלי.[38]
ערב הסעודית העבירה, במהלך המלחמה, לתחומי ירדן, חיל משלוח בן 3,000 חיילים. חיילים אלה, שהגיעו לדרום ירדן, הוצבו באזור רבת עמון ולא הספיקו לקחת חלק במלחמה עם ישראל.[45] במהלך המלחמה כבשה ישראל כמה איים סעודים, קטנים ולא מיושבים, בפתח מצרי טיראן. האיים הושבו לשליטה סעודית כעבור עשר שנים.
במרוקו המלך חסן השני, בשל האווירה הציבורית, החליט לשגר כוחות מצבא מרוקו לחזית המצרית. בצעד הפגנתי, כראש המטה הכללי של כוחות הצבא המלכותי, הוא ערך מסדר ראווה לרגל שיגור שלושה גדודים להצלת צבאו של נאצר בסיני. לדברי ההיסטוריון יגאל בן-נון שחקר את היחסים החשאיים בין ישראל למרוקו, המלך חסן השני שלח כוחות סיוע רק למראית עין. באופן פומבי התייצב המלך לצד נאצר ומדינות ערב, ומתחת לפני השטח היו לו יחסים חשאיים והערכה למדינת ישראל. כוח של כמה מאות חיילים יצא בדרך יבשתית והגיע ללוב. הם חנו במדבר הלובי עד סיום המלחמה ולא לקחו חלק בשום פעילות צבאית. כוח צבאי נוסף יצא ממרוקו ברכבת והגיע עד אלג'יריה, אבל שם התברר למפקדיו שהמלחמה נגמרה ושאין טעם להמשיך במסע, ולכן הם החליטו לשוב למרוקו.[46][47]
המערכה הימית
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – הזירה הימית במלחמת ששת הימים
בפרוץ מלחמת ששת הימים חיל הים הישראלי היה בתקופת מעבר לקראת החלפת כלי שיט מיושנים בספינות טילים חדישות, שנבנו עבורו בצרפת (ספינות שרבורג). למרות נחיתות כמותית מול ציי מדינות ערב, שלחמו נגד ישראל, חיל הים הישראלי סיפק הגנה לחופי ישראל והצליח להרתיע את הציים הערבים מיציאה לים הפתוח וסיכון התעבורה הימית לישראל.
בליל היום הראשון למלחמה, בין 5 ל-6 ביוני, פשטו לוחמי קומנדו ימי, שהובאו בצוללת הישראלית אח"י תנין, על נמל אלכסנדריה בפעולת אלכסנדריה, אך לא גרמו לנזק. הלוחמים לא הצליחו לשוב לצוללת ונפלו בשבי. לוחמי קומנדו ימי נוספים פשטו על נמל פורט סעיד בפעולת פורט סעיד, אך לא מצאו בו ספינות, וניסיון לפשוט על הנמלים הסורים לא צלח.[48]
חיל הים הישראלי היה גורם מרכזי בתפיסת שארם א-שייח', ללא התנגדות, ופתיחת מצרי טיראן לשייט ישראלי. החיל היה מעורב גם בתקרית ליברטי.
חסימת תעלת סואץ
[עריכת קוד מקור | עריכה]עם פרוץ המלחמה חסמו המצרים את פתחי תעלת סואץ על ידי הטבעת כלי שיט במבואות, ובכך חסמו אותה לשיט. בתוך התעלה נלכדו 14 ספינות שהיו במעבר. לאחר הגעת חיילי צה"ל לחופי תעלת סואץ והפיכתה לגבול בין הטריטוריות שבידי ישראל ובין מצרים, החליטה מצרים לא לחדש את התנועה בתעלה.
תקרית ליברטי
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – תקרית ליברטי
_on_8_June_1967_(USN_1123118).jpg)
ב-8 ביוני 1967, ביומה הרביעי של מלחמת ששת הימים, תקף צה"ל את ספינת הביון USS Liberty של צי ארצות הברית. בהתקפה נהרגו 34 מלחים אמריקאים ו-171 נפצעו.
מדינת ישראל טוענת כי מקורה של התקרית בשגגה. לדברי ישראל, ארצות הברית הבהירה לה שלא היו ספינות אמריקאיות באזור. כתוצאה מסדרת התפוצצויות באזור אל עריש העריכו בצה"ל שמשחתת מצרית מפגיזה את החוף והורו לחיל הים לטפל בה. הנתונים הראשונים איששו את הזיהוי כמשחתת. מאוחר יותר במהלך התקרית נחשבה "ליברטי" לספינת ביון מצרית שהעבירה מידע לערבים או לספינה המצרית אל-קסר (ספינה שגודלה רבע מ"ליברטי"). לאחר חקירות שניהלו ישראל והאמריקאים, פיצתה ישראל את ארצות הברית בסכום של כ-13 מיליון דולרים.
נשיא ארצות הברית לינדון ג'ונסון קיבל את טענת ישראל, וזו הייתה עמדתה הרשמית של ממשלת ארצות הברית. עם זאת, ניירות פנימיים שנחשפו בבית הלבן מראים שרבים מיועציו ושריו של ג'ונסון, בהם ראש ה-CIA, ריצ'רד הלמס, ומזכיר המדינה, דין ראסק, האמינו ש"ליברטי" הותקפה בזדון. גם חלק מהניצולים טענו כי ההתקפה הייתה מכוונת וכי ישראל ידעה שמדובר בספינה אמריקאית.[49]
סיום המלחמה וסיכומה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ישראל: ישראל כבשה מידי סוריה את רמת הגולן וחלק מרכס החרמון, כבשה מידי ירדן את שטחי יהודה ושומרון, כולל מזרח ירושלים והעיר העתיקה וכבשה מידי מצרים את חצי האי סיני, מצרי טיראן ורצועת עזה.
- לצה"ל היו כ-3,400 נפגעים, מתוכם כ-780 הרוגים, כ-2,590 פצועים ו-15 חיילים שנפלו בשבי.
סוריה: בתום המלחמה כבש צה"ל מידי הסורים את מרבית רמת הגולן וברכס החרמון השתלט על שטחים עד רום של 2,200 מטר מעל פני הים.
- על פי מקורות סוריים 115,000 מתושבי רמת הגולן, שנמלטו יחד עם הצבא הסורי, הפכו לפליטים. במספר זה נכללים 17,000 תושבי העיר קוניטרה, שנעזבה ונהרסה. ב-1991 טען שר החוץ הסורי, פארוק א-שרע, שחיים בסוריה חצי מיליון פליטים מרמת הגולן (הנמלטים ממנה וצאצאיהם, שנולדו לאחר מכן). שר ההגנה הסורי, מוסטפא טלאס מסר שלסוריה היו במלחמה הזאת 714 הרוגים ו-1,254 פצועים. מקורות ישראלים העריכו שלסוריה היו כאלף הרוגים והודיעו על כך שתפסו 361 שבויים סורים.[50]
מצרים: מידי המצרים נכבשו רצועת עזה וחצי האי סיני בשנית על ידי ישראל לאחר שהושבו במלואם.
- לצבא מצרים היו בין 10,000 ל-15,000 הרוגים.[51] ויש המשערים כי אבדות המצרים היו רבות הרבה יותר בין 40,000 ל-50,000.[52]
ערב הסעודית: ישראל כבשה את האיים טיראן וסנפיר מידי הסעודים בעת שהם החכירו את האיים למצרים.
ירדן: מידי ממלכת ירדן נכבשו יהודה ושומרון כולל מזרח ירושלים (ובתוכו העיר העתיקה).
- צבא ירדן איבד כ-6,000 חיילים, אך ההערכה היא שרובם הגדול פשט מדיו ונטמע באוכלוסייה בתום הקרבות. מספר ההרוגים היה ככל הנראה רבע מאלה או פחות מכך. לפי משרד החוץ כ-780 חללים וכ-3,000 פצועים.
לבנון
- הופל מטוס הנטר לבנוני אחד.
חילופי השבויים
[עריכת קוד מקור | עריכה]במהלך המלחמה נפלו בשבי מדינות ערב 15 מחיילי צה"ל: 11 במצרים, 1 בסוריה, 2 בעיראק ו-1 בלבנון. בנוסף להם, ישראל תבעה וקיבלה, במסגרת הדיונים לחילופי שבויים, גם את שחרורם של חייל וקצין מהקומנדו הימי שנלכדו בחודש יולי 1967 וחברי רשת העסק הביש שהיו כלואים במצרים. לידי ישראל הועברו גם גופותיהם של ישראלים שהיו בידי ארצות ערב, אך לא גופתו של המרגל אלי כהן, שהסורים סירבו לוותר עליה. במסגרת חילופי השבויים שחררה ישראל 4,338 אנשי צבא מצרים ו-899 אזרחים מצרים, 533 אנשי צבא ירדנים ו-366 אזרחים ירדנים, 367 אנשי צבא סורים[דרושה הבהרה] ו-205 אזרחים סורים.
חילופי השבויים התחילו מיד עם סיום המלחמה והסתיימו ב-23 בינואר 1968.[53]
שם המלחמה, אותות וציונים לשבח
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בישיבה של ממשלת ישראל, שנערכה ב-26 באוגוסט 1967, נקבע ששם המלחמה יהיה מלחמת ששת הימים והמשתתפים במלחמה, מהצד הישראלי, יקבלו את אות מלחמת ששת הימים של צה"ל.
במדינות ערב שם המלחמה נקבע למלחמת יוני, על מנת לא להזכיר את עוצמת התבוסה (בשישה ימים בלבד). המלחמה נקראת בסוריה ובמצרים גם: نكسة حزيران. "נכסה" פירושה "תבוסה" או "מפלה".[54] בין מתנגדי ישראל יש גם הקוראים למלחמה בשמות מלחמת המזרח התיכון או מלחמת 1967, מאותן סיבות.[55]
ב-30 באוקטובר 1967 פרסם המטכ"ל הישראלי שמותיהם של אנשי הצבא שצוינו לשבח על פעולות גבורה יוצאות דופן במהלך מלחמת ששת הימים. פורסמו 51 שמות, 21 מתוכם צוינו לשבח לאחר מותם.[56]
השפעות המלחמה ותוצאותיה על ישראל ועל שכנותיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
כבר ב-6 ביוני מועצת הביטחון של האומות המאוחדות קיבלה החלטה הקוראת להפסקת אש.
ב-19 ביוני 1967, תשעה ימים לאחר סיום המלחמה, החליטה ממשלת ישראל על נכונותה להחזיר את רוב השטח שנכבש ממצרים וסוריה תמורת הסכם שלום.[57] הצעה זו הועברה לאמריקאים אך כעבור כמה ימים התקבלה התשובה כי סוריה ומצרים דוחות את ההצעה.
בתום מלחמת ששת הימים, הביע ממשל הנשיא ג'ונסון את עמדתו כי חזרה מיָדית של ישראל למצב ששרר ב־4 ביוני 1967 בטרם פרוץ המלחמה, לא תהווה מרשם לשלום אלא לחידוש מעשי האיבה.[58] מזכיר ההגנה האמריקני, רוברט מקנמארה, פנה לגנרל ארל ווילר, ראש מטה הכוחות המשולבים, בשאלה מהו "השטח המינימלי" שישראל תהיה אולי זכאית להותיר בידיה כדי לאפשר הגנה יעילה יותר. ווילר הגיב בתזכיר מה‐29 ביוני 1967 לפיו: "מנקודת מבט צבאית מקצועית גרידא, ישראל חייבת להשאיר בידה חלק מהשטחים הערביים הכבושים על מנת לספק גבולות בני הגנה מבחינה צבאית".[59]
ב-1 ביולי, כשלושה שבועות מסיום המלחמה, הפרה מצרים את הפסקת האש בירי לעבר כוחות ישראלים ובצליחת התעלה על ידי כוח מצרי קטן. בכך החלה באופן לא רשמי "המלחמה שאחרי המלחמה", אשר לימים נודעה בשם "מלחמת ההתשה". ההפרה הראשונה של הפסקת האש בחזית הסורית התרחשה ביוזמה סורית כשלושה שבועות מאוחר יותר, ב-26 ביולי 1967.
בסוף אוגוסט התכנסה בח'רטום ועידה של ארצות ערב ("ועידת חרטום") ובהחלטותיה, שפורסמו ב-1 בספטמבר 1967, נקבע שארצות ערב לא ינהלו משא ומתן עם ישראל, לא יכירו בה ולא יכרתו אתה שלום. בוועידה זו, שהוחרמה על ידי סוריה, התקבלה גם החלטה על פיה אפשר לנסות להשיג את השבת השטחים שנכבשו על ידי ישראל בדרכים מדיניות והיו ארצות בעולם שראו בכך התרככות בעמדה הערבית, פתח שדרכו, לאחר מלחמת יום הכיפורים, התחילו את המשא ומתן לשלום.
באוקטובר 1967 החליטה ועדת השרים לענייני ביטחון של ממשלת ישראל לסמן במפות את גבולות מדינת ישראל בקווי הפסקת האש של מלחמת ששת הימים: שטחי יהודה ושומרון, רצועת עזה, חצי האי סיני ורמת הגולן תחת אלו של הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות – הקו הירוק.
המלחמה שינתה את מעמדה הביטחוני של ישראל והוכיחה למדינות ערב את עוצמתו של צה"ל. ההנהגה המצרית הבינה שבעתיד הנראה לעין אין סיכוי להביס את ישראל ולבטל את קיומה במלחמה כוללת ותחת זאת יש לנקוט באסטרטגיה של התשה באמצעות לחימה מתמדת, שתלך ותגבר ככל שישוקם הצבא המצרי.
ברבות השנים, המלחמה שינתה את מצבה של ישראל במישור המדיני. בעקבות השליטה הצבאית באזורים בהם חיו ערבים, דמותה של ישראל בעיני חלק ממדינות העולם התהפכה, ממדינה קטנה הנאבקת על קיומה מול המדינות הסובבות אותה, שגדולות ממנה ועוינות אותה, לדמות מדינה השולטת בחיי התושבים שכבשה. עובדה זו הביאה להידרדרות במעמדה הבינלאומי של מדינת ישראל ותדמיתה בדעת הקהל העולמית.[60]
המלחמה הביאה גם לשינויים אידאולוגיים בקרב מגזרים שונים בחברה הישראלית. בקרב רבים בציבור הדתי-לאומי התפתחה תפיסה לפיה ההישגים במלחמה הם פרי של תהליכים משיחיים וגברה התמיכה ברעיון "ארץ ישראל השלמה". המלחמה הביאה לתחילתו של ויכוח פוליטי מר בין השמאל והימין בנוגע לעתידם של השטחים המוחזקים: יהודה ושומרון, חבל עזה, רמת הגולן וסיני. הוויכוח בנוגע לשאלת "שטחים תמורת שלום" עומד במרכז הזירה הפוליטית במשך עשרות שנים.
בקרב ערביי ישראל התחזקה הזיקה לערביי השטחים, וכתוצאה מכך, התחזקה גם זהותם הפלסטינית של הערבים אזרחי ישראל. מיד לאחר מלחמת ששת הימים, ב-14 ביוני, כתב נציב אונר"א, ד"ר לורנס מיצ'למור, למיכאל קומיי, היועץ הפוליטי של שר החוץ הישראלי, מכתב בזו הלשון, שחזר על שיחה בין השניים: "על פי בקשת ממשלת ישראל, אונר"א תמשיך בסיוע לפליטים הפלסטינים, בשיתוף פעולה מלא של רשויות ישראל, בגדה המערבית וברצועת עזה. ממשלת ישראל תקל על משימתה של אונר"א כמיטב יכולתה, בלא לגרוע מתקנות או הסדרים שייתכן שיידרשו משיקולי ביטחון צבאי." במכתב התגובה שלו כתב קומיי: "אני מסכים שמכתבך ותשובה זו מהווים הסכם זמני בין אונר"א לממשלת ישראל, שיישאר בתוקף עד להחלפתו או לביטולו." חלופת מכתבים זו שימשה מאז כבסיס היחסים בין ישראל לאונר"א.
המלחמה הביאה לשינויים במזרח התיכון. עוצמת התבוסה של צבאות ערב בהתמודדות עם ישראל והפער העצום בין הציפיות שטופחו על ידי אמצעי התקשורת הערביים והמציאות שלאחר המלחמה, גרמו לזעזוע קשה בחברה הערבית ובעיקר בארצות שהיו מעורבות ישירות במלחמה. החברה הערבית התקשתה להתמודד עם התוצאות, לכן נקטה בטקטיקות דוגמת האשמת ארצות הברית והממלכה המאוחדת בקונספירציה עם ישראל וסיוע לה בתקיפת ארצות ערב.[54]
בסוריה, בעקבות התבוסה במלחמת ששת הימים ואובדן השליטה על רמת הגולן, התחדד המאבק בצמרת הסורית בין הפלג היותר קיצוני, בהנהגתו של סלאח ג'דיד ובין הפלג היותר פרגמטיסטי בהנהגתו של חאפז אסד. שני הפלגים ניסו להטיל זה על זה את האשמה בתבוסה, ולבסוף ניצח הפלג של חאפז אסד. בעקבות עלייתו לשלטון של אסד הורחקו מהצמרת ג'דיד ואנשיו וגם רמטכ"ל מלחמת ששת הימים, סוידאני. חלק מאישים אלה הושמו בכלא לשנים רבות וחלקם מתו בכלא או שוחררו רק לקראת מותם.[61]
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- המחלקה להיסטוריה (צה"ל), מלחמות צה"ל, מלחמת ששת הימים, אתר צה"ל
- אביעזר גולן, שישה ימי תהילה – מלחמת 1967, הוצאת דקל, 1967(הספר בקטלוג ULI)
- שמעון גולן, מלחמה בשלוש חזיתות – קבלת ההחלטות בפיקוד העליון במלחמת ששת הימים, תל אביב: מערכות, 2007 (הספר בקטלוג ULI)
- דוד דיין, מחרמון עד סואץ – קורות מלחמת ששת הימים, הוצאת מסדה, 1967(הספר בקטלוג ULI)
- ראנדולף ווינסטון צ'רצ'יל, מלחמת ששת הימים, מאנגלית: אריה חשביה, הוצאת מסדה, 1967
- שבתי טבת, חשופים בצריח, הוצאת שוקן, 1968(הספר בקטלוג ULI)
- מרדכי בר-און (עורך), שישה ימים – צבא הגנה לישראל (האלבום הרשמי של צה"ל), הוצאת משרד הביטחון, 1968(הספר בקטלוג ULI)
- מיכאל בר-זוהר, החודש הארוך ביותר, הוצאת א. לוין אפשטיין, 1968(הספר בקטלוג ULI)
- משה א' גלבוע, שש שנים שישה ימים, הוצאת עם עובד, 1969(הספר בקטלוג ULI)
- ארנון למפרום וחגי צורף (עורכים), לוי אשכול ראש הממשלה השלישי: מבחר תעודות מפרקי חייו (1969-1895), הסדרה להנצחת נשיאי ישראל וראשי ממשלותיה, עורכת ימימה רוזנטל, ירושלים, ארכיון המדינה, תשס"ב(הספר בקטלוג ULI)
- שלמה נקדימון, לקראת שעת האפס (סיפור של תקופת ההמתנה), הוצאת רמדור, 1968(הספר בקטלוג ULI)
- משה נתן, המלחמה על ירושלים, הוצאת אותפז, 1968(הספר בקטלוג ULI)
- ריצ'רד צ'סנוף, רוברט ליטל ואדוארד קליין, אילו נוצחה ישראל, הוצאת ספרית מעריב, 1969
- גד ברזילי, מחלוקת וקונצנזוס בישראל, הוצאת ספרית פועלים, 1992(הספר בקטלוג ULI)
- אשר ססר, שישה ימים – שלושים שנה: מבט חדש על מלחמת ששת הימים, מרכז יצחק רבין והוצאת עם עובד, תל אביב, 1999(הספר בקטלוג ULI)
- ביקורת על דברי ססר: מתתיהו מייזל, המלחמה העלומה, זמנים 71, קיץ 2000, עמ' 103–107 (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
- יהודה ואלך, לא על מגש של כסף, הוצאת כרטא ומשרד הביטחון, 2000, עמ' 84–93(הספר בקטלוג ULI)
- מתתיהו מייזל, המערכה על הגולן: יוני 1967, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2001(הספר בקטלוג ULI)
- ביקורת על דבריו של מייזל: מרדכי בר-און, עת לספר: ארבע הערות בשולי ספרו של מתתיהו מייזל 'המערכה על הגולן, יוני 1967', קתדרה 109, ספטמבר 2003, עמ' 170-161
- מיכאל אורן, שישה ימים של מלחמה – המערכה ששינתה את פני המזרח התיכון, הוצאת דביר, 2002(הספר בקטלוג ULI)
- בני מיכלסון ואפי מלצר, מלחמת ששת הימים, "קתדרה מפקדים וחוקרים", הוצאת אפי מלצר 2004.
- עמי גלוסקא, אשכול, תן פקודה!: צה"ל וממשלת ישראל בדרך למלחמת ששת הימים 1963–1967, הוצאת מערכות, תל אביב, 2004(הספר בקטלוג ULI)
- ביקורת על דברי גלוסקא: דוד טל, אשמת הגנרלים?, ישראל 8, 2005, עמ' 192-189
- תום שגב, 1967 – והארץ שינתה את פניה, הוצאת כתר, 2005
- אריה נאור, "הדחת לוי אשכול מכהונת שר הביטחון ותוצאות מלחמת ששת הימים: אנטומיה של כמיהה למושיע", בספר: דבורה הכהן ומשה ליסק (עורכים), צומתי הכרעות ופרשיות מפתח בישראל, מכון בן-גוריון לחקר ישראל, 2010
- משה גבעתי, הישרדות בספטמבר – לקחים מבצעיים ממלחמות ישראל, חולון: הוצאת 'רעות', תשע"ג-2013, עמ' 40–52(הספר בקטלוג ULI)
- חגי גולן ושאול שי (עורכים), נחשונים – 40 שנה למלחמת ששת הימים, תל אביב: הוצאת מערכות ומשרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2007.(הספר בקטלוג ULI)
- מיכאל בר זוהר, החודש הארוך ביותר – 50 שנה למלחמת ששת הימים, ידיעות ספרים, 2017
- אברהם אילון ואחרים, סופת אש במדבר – המערכה בזירה המצרית במלחמת ששת הימים, מודן הוצאה לאור, 2017.(הספר בקטלוג ULI)
- אברהם אילון ואחרים, לכבוש את ההר – המערכה בזירה הירדנית במלחמת ששת הימים, מודן הוצאה לאור, 2017.(הספר בקטלוג ULI)
- אברהם אילון ואחרים, להסיר את האיום – המערכה בזירה הסורית במלחמת ששת הימים, מודן הוצאה לאור, 2017.(הספר בקטלוג ULI)
- אברהם אילון ואחרים, משברי ים – הזירה הימית במלחמת ששת הימים, מודן הוצאה לאור, 2017.(הספר בקטלוג ULI)
- גדעון אביטל-אפשטיין, 67' ירושלים, מלחמה, הוצאת מטר, 2017.(הספר בקטלוג ULI)
- אברהם זוהר, פסח מלובני, מלחמת ששת הימים – 50 שנה אחרי – דעת חוקרים על המלחמה, הוצאת המכון לחקר מלחמות ישראל, 2018(הספר בקטלוג ULI)
- אפרים לפיד, לוחמי הסתר - המודיעין הישראלי מבט מבפנים, ידיעות ספרים, 2017
- יצחק בריק, בריק – לוחם ללא פשרות, ספרי ניב, 2022, עמודים 83–102
- חגי בן ארצי, מגילת ששת הימים, ספריית בית אל, 2014
- יהודה כהן, שישה ימים ומצלמה, 2021
מאמרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- חיים אבני, האומנם מפנה? מלחמת ששת הימים והציבור היהודי המאורגן בארגנטינה, יהדות זמננו 12-11, 1998, עמ' 263–300
- מרדכי אלטשולר, דעת הקהל והתגובה היהודית בברית-המועצות למלחמת ששת הימים (תיעוד חדש), יהדות זמננו 12-11, 1998, עמ' 241–262
- יגיל לוי, יואב פלד, השבר שלא היה: הסוציולוגיה הישראלית בראי מלחמת ששת הימים, תיאוריה וביקורת 3, 1993, עמ' 115–128
- עמיחי לוי, אליעזר ויצטום, מישל גרנק, משה קוטלר, תגובות קרב במלחמות ישראל, 1973-1948 חלק ד': מלחמת ששת הימים, 1967, שיחות 4 (3), 1990, עמ' 217–221
- מירון מדזיני, הסברת החוץ במלחמת ששת הימים, קשר 36, 2007, עמ' 145–155
- רוזה פרלה רייכר, מלחמת ששת הימים באספקלריה של העיתונות היהודית המפלגתית באורוגוואי, יהדות זמננו 9, תשנ"ה, עמ' 227–239
- זכי שלום, התערבות בן-גוריון במהלכי ששת הימים, כיוונים חדשים 15, 2006, עמ' 221-202, באתר ההסתדרות הציונית העולמית
- שמעון גולן, מ"קלשון" ל"נחשונים", ישראל: תוה"ד, 2017
- שמעון גולן, כיבושי 1967 האם הם תוכננו מראש?, מערכות 443, יוני 2012
- פסח מלובני, על הכוונת: הכור הגרעיני בדימונה, באתר IsraelDefense, 23 במאי 2014
- הפרוטוקולים מ-1967 חושפים: אשכול הוביל את ישראל ביודעין להתנגשות עם סוריה, באתר הארץ, 20 ביוני 2017
- החזיתות הבלתי צפויות של מלחמת ששת הימים: חיסול קהילת יהודי לוב, באתר הארץ, 13 ביוני 2017
- איך הפכה הרמה הסורית לרמת הגולן?, באתר הארץ, 8 ביוני 2017
- הסדנה להיסטוריה חברתית, סיפורים מראשית הכיבוש הישראלי, באתר הארץ, 4 ביוני 2017
- הסדנה להיסטוריה חברתית, האם מלחמת ששת הימים היתה הכרחית?, באתר הארץ, 18 ביוני 2017
- פסח מלובני, הקרב האוויר שהיה - וזה שלא היה, מבט מל"מ 79, ספטמבר 2017, עמ' 22–24
- אל"ם (בדימוס) פסח מלובני, כיצד הצילה מלחמת ששת הימים את המשטר הסעודי?, מערכות 482, ינואר 2019
- אלון קדיש, לא על חיל אוויר לבדו - חיל האוויר וצה"ל במלחמת ששת הימים, בין הקטבים 11-12, יוני 2017
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מלחמת ששת הימים, באתר צה"ל, 10 בנובמבר 2022- מלחמת ששת הימים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- מלחמת ששת הימים בארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
- פרוטוקולים של דיוני המטכ"ל, אפריל עד אוגוסט 1967, ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
- יומן המלחמה במוצב הפיקוד העליון, באתר ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
- צה"ל בששת הימים – פרויקט מיוחד של דובר צה"ל לשחזור כל קרבות מלחמת ששת הימים בטוויטר
תוצאות מלחמת ששת הימים (מפה), באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, מתוך: קציעה אביאלי-טביביאן (עורכת), מסעות בזמן: בונים מדינה במזרח התיכון, תשס"ט-2009- הדיון בממשלת ישראל לקביעת תוכנית שלום עם מצרים וסוריה, 19-18 ביוני 1967, באתר ארכיון המדינה
סדין אדום- מלחמת ששת הימים -ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 3:33)- ראיון עם מפקד חזית סיני במלחמת ששת הימים, אלוף במיל' שייקה גביש, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 1:00:17)
- מלחמת ששת הימים, תערוכה באתר של ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
- נעם גיל, יוסי מדריסוביץ' ונועם דביר, כשהמטכ"ל לחץ על אשכול "למה אנחנו מחכים?". יומני מלחמת ששת הימים נחשפים, באתר ynet, 4 ביוני 2015
- דב גולדשטיין, יצחק רבין: ישראל היתה צריכה לתקוף ב-30 במאי 1967!, מעריב, 2 ביוני 1972, המשך
- נעמוש - הרמה הסורית, בלוג לחקר כיבוש הגולן במלחמת ששת הימים
- מיכל מרגלית וגלעד מורג, "אמרתי לו: 'טדי, אתה תהיה ראש העיר י-ם המאוחדת'". העדויות של מטכ"ל ששת הימים, באתר ynet, 5 ביוני 2016
- שלמה מן, הכותרות שעשו את המלחמה, באתר העין השביעית, 4 ביוני 2016
- שישה ימים, 50 שנה, הספרייה הלאומית
- מלחמת ששת הימים, באתר צה"ל החדש, 2017
מלחמת ששת הימים, 1967, דף שער בספרייה הלאומית- ארכיון אסף פרסומים ממלחמת ששת הימים, בספרייה הלאומית
- מאמרים
- זלמן גנדלר, המודיעין הקרבי במלחמת ששת הימים: תמצית תחקיר קמ"נים שערך ראש אמ"ן אהרן יריב, מבט מל"מ 49, 2007, עמ' 12
- בנימין זאב וכסלר, מלחמת ששת הימים – מהלכים עיקריים: כ"ו באייר-א' בסיוון תשכ"ז, 5–11 ביוני 1967 (ומאמרים נוספים), באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, מתוך: צבי צמרת, חנה יבלונקה (עורכים), העשור השני תשי"ח-תשכ"ח (עידן 21), הוצאת יד יצחק בן-צבי, 2000, עמ' 379–400
- אוריאל י' דרייפוס, כוויות צה"ל במלחמת ששת הימים (אורכב 09.06.2020 בארכיון Wayback Machine), הרפואה 138 (9), 2000, עמ' 737–741
- עינת לחובר, נשים במלחמת ששת הימים: נקודת מבט תקשורתית, ישראל 13, 2008, עמ' 31–60.
- חנה ברונפלד-שטיין, שישה ימים, 45 דקות ותצלום אחד של חיילת, ישראל 13, 2008, עמ' 135–159
- אלון קונפינו, לכתוב, לא רק לזכור, את ההיסטוריה של 67', ישראל 13, 2008, עמ' 297–312
- יצחק רבין, מלחמת ששת הימים מאפיינים והישגים מערכות-256-יוני-1977, מערכות 345-344, יוני 1996, עמ' 2-6
- שאול שי, המעורבות העיראקית במלחמת ששת הימים, מערכות 379-378, ספטמבר 2001, עמ' 77-72
- ארז חסון, הגנה עצמית במשפט הבינלאומי – המקרה של מלחמת ששת הימים, משפט וצבא 17, התשס"ד, עמ' 97–157
- מרדכי בר-און, ברית-המועצות ומצרי טיראן, עיונים בתקומת ישראל 1, 1991, עמ' 307-276
- דוד בוקעי, מי אשם בפרוץ מלחמת 1967? ירדן ומלחמת ששת הימים, עיונים בתקומת ישראל 9, 1999, עמ' 279-246
- אסתר יוגב, אייל נווה, ללמוד מלחמה שעדיין לא הסתיימה, פנים 39, 2007, עמ' 58–67
- גדעון עפרת, 1967: הייתה אמנות?, פנים 39, 2007, עמ' 76–82
- מיכאל אורן, מי רצה במלחמת ששת הימים?, תכלת 7, אביב התשנ"ט 1999
- יוחאי סלע, תפקידה של ממשלת הבעת' הסורית במלחמת ששת-הימים, באתר e-mago, 6 ביוני 2006
- יוסי לנגוצקי, הירושלמים משחררי ירושלים, באתר ynet, 16 במאי 2007
- ינון רויכמן, יצחק רבין מדבר על המלחמה, באתר ynet, 2 בנובמבר 2006 (ריאיון עם יצחק רבין בעשור למלחמה)
- אמיר אורן, אופס, כבשנו את הגדה המערבית. תמלילים ממלחמת ששת הימים, באתר הארץ, 18 באוקטובר 2008
- עמי גלוסקא, 44 שנים למלחמת ששת הימים, גבולות המולדת, באתר הארץ, 5 ביוני 2011
- משה בר-כוכבא, אהרן יריב ורחבעם זאבי, עשרים שנה למלחמת ששת הימים, "דפי אלעזר" מס' 10, יום עיון, אפריל 1987
- אמיר גולדשטיין, '"מלחמת הפדות והישע" – מנחם בגין במלחמת ששת הימים ולידתו המחודשת של הימין בישראל', קתדרה 163 (אפריל 2017), עמ' 131–162.
- מדיה
שידורי תעמולה של קול הרע"ם מקהיר בימי מלחמת ששת הימים (התחלה 1:06)- אריאל שרון מפקד אוגדה מספר על משימותיו במלחמת ששת הימים, בערוץ יוטיוב של ארכיון המדינה
יצחק רבין בנאום לסיכום מלחמת ששת הימים- טייסי חיל האוויר מספרים על פעילות החיל במלחמת ששת הימים. בין הדוברים: מוטי הוד, עזר ויצמן, אביהו בן-נון, אהרן ("ילו") שביט, יעקב טרנר
- מלחמת ששת הימים, 12 ביוני 1967, 8:49 דקות, ארכיון הסרטים הישראלי
- לוי אשכול בסיור בצה"ל ערב מלחמת ששת הימים. בין המשתתפים בסיור: יצחק רבין, יגאל אלון, צבי דינשטיין, חיים בר-לב, ישראל טל, ישעיהו גביש
- איריס ברלצקי, פרופ' יהודה לפידות בראיון על מנחם בגין - על תפקידו של בגין בממשלת אשכול בעת מלחמת ששת הימים, בערוץ היוטיוב של מרכז מורשת מנחם בגין, 3 באוגוסט 2000
- יובל גינזבורג, "יש אבנים עם לב אדם", סרטון על שחרור ירושלים, באתר "ערוץ מאיר"
- הכנות בעורף למלחמת ששת הימים, יומני כרמל, יוני 1967
- Six-Day War Begins - 1967 | Today In History | 5 June 17, סרטון בערוץ "British Pathé", באתר יוטיוב (אורך: 02:20)
- ביקור לוי אשכול ויגאל אלון אצל מפקדי הכוחות במלחמת ששת הימים, סרט בערוץ YouTube של ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
- 60 ימים של טלטלה, סרט תיעודי בהפקת תאגיד השידור הישראלי
- מוטי גולני, הזירה הצבאית | בנין הכוח | המפקדים | המהלכים הצבאיים | היום שאחרי הניצחון | האוניברסיטה המשודרת, גלי צה"ל, מאי 2017
- עמי גלוסקא, הזירה המדינית | מרגיעה להסלמה חלק א | חלק ב | ממשבר למלחמה חלק א | חלק ב | האוניברסיטה המשודרת, גלי צה"ל, מאי 2017
- עודד בן עמי, יומן מלחמה | תקופת ההמתנה | היום הראשון | היום השני | היום השלישי | היום הרביעי | היום החמישי | היום השישי | גלי צה"ל, יוני 2017
- "סדין אדום" | פרק 1 - המלחמה שלא רצינו בה | פרק 2 - והארץ שינתה פניה | פרק 3 - היום השביעי | סדרה תיעודית של החינוכית, 2017
- מלחמת ששת הימים - הזווית האחרת, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי - כאן, 17 ביוני 2019
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ אייל נווה, נעמי ורד, דוד שחר הלאומיות בישראל ובעמים – בונים מדינה במזרח התיכון, הוצאת רכס פרויקטים חינוכים בע"מ, 2009, עמ' 212.
- ^ מוחמד אל-בדר הוכתר זמן קצר לפני הדחתו בעקבות מות אביו.
- ^ אל-אהראם, 27 ביוני 1962
- ^ אל-יוסף, 19 בספטמבר 1966
- ^ 1 2 אריה יודפת ובהשתתפות חיים יעבץ, ברית המועצות והמזרח התיכון, קצין חינוך ראשי, הוצאת משרד הביטחון, 1973
- ^ 1 2 3 4 מיכאל אורן, מי רצה במלחמת ששת הימים?, תכלת 7, אביב התשנ"ט 1999
- ^ 1 2 דוד בוקעי, מי אשם בפרוץ מלחמת 1967? ירדן ומלחמת ששת הימים, עיונים בתקומת ישראל 9, 1999
- ^ יוסי מלמן, איש הסוד בפרויקט הגרעין, באתר וואלה, 28 במרץ 2013
- ^ יותר מכך, צמד החוקרים מייחס לסובייטים את דרדור המצב במזרח התיכון למלחמה בכוונת מכוון ומתוך כוונה לקחת חלק בתקיפת ישראל, הפצצת הכורים בשורק ובדימונה ונחיתה בחופי ישראל, תוכניות שהשתבשו משום המכה המקדימה של ישראל
- ^ אבנר כהן, הולכים על האופציה הגרעינית, באתר הארץ, 21 במאי 2007
- ^ במחנה, 12 בספטמבר 1966
- ^ איתן הבר, "היום תפרוץ מלחמה", עידנים – ידיעות אחרונות, ירושלים 1987, עמ׳ 146 - 147
- ^ הוארך שרות-החובה בצה"ל, דבר, 9 בנובמבר 1966
- ^ דוד בוקעי, מי אשם בפרוץ מלחמת 1967? ירדן ומלחמת ששת הימים, עיונים בתקומת ישראל 9, 1999, עמ' 251
- ^ מעריב, 2 ביוני 1972
- ^ משה דיין, "אבני דרך", עמוד 395
- ^ אל-אהראם, 20 באפריל 19
- ^ יוחאי סלע, ממלחמת ששת-הימים למלחמת יום הכיפורים – האירועים המרכזיים: חלק א
- ^ אייל זיסר, "בין ישראל לסוריה – מלחמת ששת הימים ולאחריה", עמוד 229
- ^ יהודה בן מאיר ולימור שמחוני (עורכים), המחויבויות של ארצות הברית לישראל – תמצית דיון שנערך במכון למחקרי ביטחון לאומי, יוני 2009
- ^ פסח מלובני כשטייסי חיל האוויר המצרי פגשו את עבד אל-נאצר 'רואים מלמ' יולי 2018.
- ^ חלק ראשון: מוחמד חסניין הייכל, עורך אל-אהראם, ותפקידו במלחמת ששת-הימים, יוני 1967 - מוחמד חסניין הייכל, עורך אל-אהראם, ותפקידו במלחמת ששת-הימים, יוני 1967
- ^ יוחאי סלע, אחמד סעיד ומצרים במלחמת ששת-הימים, יוני 1967
- ^ Gawrych, George W. (1991). "The Egyptian Military Defeat of 1967". Journal of Contemporary History. 26:2: 277–305. doi:10.1177/002200949102600205. ISSN 0022-0094.
- ^ אייל זיסר, בין ישראל לסוריה - מלחמת ששת הימים ולאחריה, עמודים 229 - 230
- ^ פסח מלובני "ידיעת הזהב" וההתקפה המצרית שלא הייתה 'רואים מלמ' יולי 2018.
- ^ ישיבת ועדת השרים לביטחון עם פורום מטכ"ל, 2 ביוני 1967, באתר ארכיון המדינה
- ^ 1 2 מתי נפלה ההחלטה לפתוח במלחמת ששת הימים, ולמה נקבע יום ה-"ע" ל-5 ביוני?
- ^ שמשון עופר, מ. דיין: אין אנו רוצים שחיילים זרים ילחמו למעננו, דבר, 4 ביוני 1967; המשך
- ^ ישיבת ממשלה כוועדת השרים לביטחון, 4 ביוני 1967 - אחר הצהרים, באתר ארכיון המדינה
- ^ בנימין זאב וכסלר, מלחמת ששת הימים - מהלכים עיקריים, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
- ^ מבצע "מוקד", באתר חיל האוויר הישראלי, 5 ביוני 1967
- ^ מטוסי הפוגה תוקפים, באתר חיל האוויר הישראלי, 5 ביוני 1967
- ^ שי שבח, "היד רועדת לי", בטאון חיל האוויר
- ^ גל תקיפה שני, באתר חיל האוויר הישראלי, 5 ביוני 1967
- ^ אחת המטרות של ההאנטרים היה שדה התעופה האדום הלא פעיל שמדרום לנתניה
- ^ גל התקיפה השלישי והרביעי, באתר חיל האוויר הישראלי, 5 ביוני 1967
- ^ 1 2 התגובה הערבית, באתר חיל האוויר הישראלי, 5 ביוני 1967
- ^ על התקיפה השנייה ניתן לקרוא בספר חליפת לחץ, מאת מירב הלפרין ואהרון לפידות, הוצאת משרד הביטחון, ישראל תשמ"ז, עמ' 43-41.
- ^ מסמכי מוחמד חסנין הייכל, פסקת: Discussion on the Sinai and Strategic Depth, אתר האקדמיה של הצי האמריקאי. על פי מקורות אחרים, פקודת הנסיגה ניתנה ב-6 ביוני אחר הצהריים, לאחר שעאמר למד על כיבוש מתחם אום-כתף וכישלון מתקפת הנגד המצרית בביר לחפן.
- ^ 15 אזרחים נהרגו ו-500 נפצעו בירושלים, דבר, 7 ביוני 1967)
- ^ הכנסת במלחמת ששת הימים מאת אליעזר רחמים, סרטון בערוץ "מוזיאון הכנסת", באתר יוטיוב (אורך: 01:12)
- ^ תום שגב, 1967 – והארץ שינתה את פניה עמוד 362
- ^ שחרור הכותל והעיר העתיקה – שידורו של הכתב רפאל אמיר
- ^ האוניברסיטה הפתוחה - המזרח התיכון בימינו, עמוד 105
- ^ יגאל בן-נון, תקועים במדבר: מעורבות מרוקו בששת הימים, באתר ynet, 7 ביוני 2018
- ^ גילויים חדשים על מעורבותה של מרוקו במלחמת ששת הימים, הרצאה באתר יוטיוב
- ^ מלחמת ששת הימים - 1967, באתר חיל הים
- ^ "גילויים חדשים בפרשת ליברטי", בעיתון Chicago Tribune, 2 באוקטובר 2007 (באנגלית)
- ^ אייל זיסר, בין ישראל לסוריה - מלחמת ששת הימים ולאחריה, עמוד 240
- ^ ינון רויכמן, יצחק רבין מדבר על המלחמה, באתר ynet, 2 בנובמבר 2006
- ^ רועי גולן ששת ימי תהילה פרק י
- ^ דובר צה"ל - מלחמת ששת הימים (חילופי שבויים)
- ^ 1 2 יוחאי סלע, התבוסה והתבוסות שלאחריה, יוני 1967, מגזין המזרח התיכון, 6 במאי 2007
- ^ Brain Kingdom - מהי מלחמת ששת הימים? (אורכב 21.10.2007 בארכיון Wayback Machine)
- ^ 51 הצל"שים תשכ"ז: סיפוריהם של החיילים שצוינו לשבח על ידי רמטכ"ל על מעשיהם במלחמת ששת הימים, משרד החינוך והתרבות, תשכ"ח
רשימת מקבלי העיטורים והצל"שים במלחמת ששת הימים, באתר הגבורה - ^ יגאל קיפניס, ההר שהיה כמפלצת - הגולן בין סוריה וישראל, עמ' 166.
- ^ "ישראל, ארצות הברית והמאבק על הקפאת הבנייה בהתנחלויות 2010-2009", עמוד 25, זכי שלום, inss המכון למחקרי ביטחון לאומי, דצמבר 2015
- ^ "גבולות בני הגנה לישראל", ד"ר דורי גולד, 2021
- ^
נעה לנדאו, הפרלמנט הדני אישר ברוב גדול החלטה להחריג התנחלויות מהסכמים עם ישראל, באתר הארץ, 26 בינואר 2018
- ^ אייל זיסר, בין ישראל לסוריה - מלחמת ששת הימים ולאחריה, עמודים 211-210
 | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| העצמאות | סיני | ששת הימים | ההתשה | יום הכיפורים | לבנון הראשונה | המערכה ברצועת הביטחון | לבנון השנייה | חרבות ברזל | |
| 1947–1949 | 1956 | 1967 | 1967–1970 | 1973 | 1982 | 1982–2000 | 2006 | 2023– | |
