אמין אל-חוסייני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף אמין אל חוסייני)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אמין אל חוסייני, 1929

מוחמד אמין אל-חוסייני (מערבית: الحاج محمد أمين الحسيني‏[1]; ידוע כחאג' אמין; 1895‏[2] - 4 ביולי 1974) היה מנהיג ערבי-מוסלמי אשר כיהן כמופתי של ירושלים בתקופת המנדט הבריטי וכקצין אס אס. הוא נודע באנטישמיות שלו ובהתנגדותו הגורפת לציונות.[3] אל-חוסייני היה המנהיג הראשי של ערביי ארץ ישראל בשנות השלושים, והיה אחראי למתקפות הטרור על היישוב היהודי בארץ ישראל, ובמיוחד בתקופת המרד הערבי הגדול ובתחילת מלחמת העצמאות. כמו כן כיהן כראש הוועד הערבי העליון כמעט במשך כל שנות חייו, ובמסגרת זו שיתף פעולה עם גרמניה הנאצית[4], הקים יחידה ערבית בסגנון נאצי, ערב החופשית.

תוכן עניינים

[עריכה] קורות חייו

אל-חוסייני נולד בירושלים. הוא היה בנו של המופתי של ירושלים באותם ימים, טאהר אל-חוסייני, שהיה מתנגד בולט לציונות. משפחת אל-חוסייני כללה בעלי אדמות עשירים בדרום ארץ ישראל שהתרכזו מסביב למחוז יהודה. 13 מחברי משפחת אל-חוסייני היו ראשי העיר ירושלים בין השנים 1864 ועד 1920. קרוב משפחה חשוב נוסף היה כאמל אל-חוסייני, חצי אח, שגם הוא היה המופתי של ירושלים. קרוב משפחה נוסף, מוסא כאט'ם אל-חוסייני, ארגן את הקונגרסים הערביים בשנות המנדט הראשונות בירושלים. אמין אל-חוסייני למד טורקית בבית ספר ממשלתי ולמד צרפתית בצורה טובה אצל מיסיונרים קתולים ובאליאנס למד אצל מנהלה היהודי הלא-ציוני, אלברט ענתבי. למד אצל רשיד רידא במשך כשנה חוק אסלאמי באוניברסיטת אל-אזהר בקהיר. ב-1913, בגיל 18, עלה אל חוסייני למכה וקיבל את התואר חאג'. זמן קצר לפני מלחמת העולם הראשונה הוא למד בבית ספר למינהל באיסטנבול.

בשנת 1914 גויס לצבא האימפריה העות'מאנית ושירת כקצין תותחנים. הוא הואשם כי לקח חלק פעיל ברצח העם הארמני, אך האשמה זו לא הוכחה.

בשנת 1921, שנה לאחר הקמת המנדט הבריטי, מת כאמל אל-חוסייני, אחיו למחצה של אמין אל-חוסייני שכיהן כמופתי של ירושלים. בבחירות שנערכו לתפקיד בקרב אנשי הדת וההנהגה המוסלמית בירושלים הגיע אמין אל-חוסייני, שהיה הצעיר מבין ארבעת המתמודדים ובעל השכלה דתית מוגבלת, למקום הרביעי. משפחת חוסייני הפעילה לחץ רב על השלטון הבריטי שהעדיף גם הוא מצידו את בחירתו של חוסייני לתפקיד. אנשי ממשל בריטי בליווי נכבדים מוסלמים שכנעו את השייח' חסאם ג'אראללה להסיר את מועמדתו ובכך נסללה הדרך למינויו של אמין אל-חוסייני לתפקיד, כיון שעל פי החוק העות'מאני היה צריך המופתי להתמנות מבין שלושת המועמדים הראשונים.‏[5] מינוי זה הגביר את השפעתו של חוסייני שהייתה רבה עוד קודם לכן בתור בן למשפחת אל-חוסייני.

באותן שנים ביסס המופתי את כוחו באמצעות המועצה המוסלמית העליונה שעמד בראשה. הוא גייס כספים רבים ממוסלמים בעולם לשיפוצים במסגד אל אקצא ובמסגד כיפת הסלע בהר הבית. ביתרת הכספים השתמש על מנת לבנות ב-1929 את מלון פאלאס ברחוב אגרון (אז רחוב ממילא) בירושלים. את מלון פאלאס בנה המופתי דווקא באמצעות קבלן יהודי בשם ברוך קטינקא. קטינקא אף בנה את ביתו הפרטי של המופתי.

חוסייני יצא בחריפות נגד הקמת הבית הלאומי לעם היהודי בארץ ישראל. הוא השתמש בכשרונו הרטורי ובמשרתו הדתית לשלהוב ההמונים לביצוע פעולות טרור נגד היהודים בארץ: פרעות תרפ"א - ביפו בשנת 1921, הטבח ביהודי חברון - 1929 והמרד הערבי הגדול בשנים 1936 - 1939.

[עריכה] לפני המרד הערבי

בראשית שנות ה-30 פעל חוסייני לזיהוי המאבק הלאומי הפלסטיני עם עקרונות דת מוסלמיים, ולחיזוק הלאומיות הפלסטינית.

ב-1930 הקים קופה פלסטינית הדומה ל"קרן קיימת לישראל" במטרותיה, יוזמה שנכשלה גם בגלל התנגדות האופוזיציה הנשאשיבית.

ב-1931 כינס (יחד עם שאוכת עלי, מוסלמי הודי) ועידה מוסלמית עולמית בירושלים, שבה השתתפו 130 צירים. בוועידה הוכרזה קדושתו של הכותל המערבי למוסלמים, והוקעו הציונות ומכירת הקרקעות ליהודים.

ב-1934 ניצח מועמד החוסיינים, ד"ר חוסיין פח'רי אל-ח'אלדי, את ראע'ב נשאשיבי, מועמד הנשאשיבים, בבחירות לעיריית ירושלים.

בשנים אלו התהדק הקשר בין חוסייני לתנועה הנאצית בגרמניה. כבר במרץ 1933 העביר חוסייני לקונסול גרמניה בירושלים מסר התומך במשטר החדש, "הפשיסטי והאנטי דמוקרטי" בגרמניה, והביע רצון להצטרף לחרם הנאצי נגד היהודים. במסגרת מפלגתו (שהוקמה ב-1935), "המפלגה הערבית הפלסטינית", הופעלה תנועת נוער בשם "אל-פותווה" שדמתה ל"נוער ההיטלראי" בגרמניה ואף כונתה זמן מה באופן רשמי "הצופים הנאצים".‏[6]

[עריכה] במרד הערבי הגדול

למרות שלא היה הגורם למרד הערבי הגדול, אמין אל-חוסייני השתלט עליו במהירות וארגן את ההתנגדות לבריטים וליהודים. הוא הוביל קו תקיף ביותר כנגד היישוב היהודי, ועודד שימוש בטרור ורצח כנגד חפים מפשע. בזכות הכוח הרב שצבר עקב מינויו למופתי נמנעה בריטניה מלגרשו במשך תקופה ארוכה, מכיוון שחששה מתסיסה ערבית נוספת כמו בעיראק, ירדן ומצרים בהן שלטה.

בזמן המרד הערבי היה אמין אל-חוסייני הדובר הערבי הראשי בועדת פיל ועמד בראש הוועד הערבי העליון. חוסייני הציג בפני הבריטים את מעשיהם של היהודים בארץ, והציג עדויות לפיהן היישוב היהודי אחראי להריסת מקומות קדושים למוסלמים. בנוסף טען חוסייני כי אדמות הארץ שייכות למוסלמים ושלל כל פשרה שתכלול שטח יהודי בארץ. בנוסף דרש לקיים את הצהרות בריטניה באיגרת מקמהון.

לאחר רצח מושל הגליל לואיס אנדרוס, הודח אל-חוסייני על ידי הבריטים מכל תפקידיו והוצא נגדו צו מעצר. דבר זה הוביל לבריחתו מארץ ישראל בסוף 1937 (שאר חברי הוועד הערבי העליון גורשו באותו זמן על ידי הבריטים לאיי סיישל). אל-חוסייני המשיך להפיץ תעמולה כנגד היישוב היהודי בקרב העולם הערבי וצפון אפריקה.

[עריכה] במלחמת העולם השנייה

אמין אל-חוסייני עם מתנדבים מוסלמים לצבא הגרמני, ברלין 1942. מתוך הארכיון הפדרלי של גרמניה.
אל-חוסייני בפגישה עם היטלר, דצמבר 1941. מתוך הארכיון הפדרלי של גרמניה.

בשנת 1938 יצא חוסייני לסוריה וללבנון. מאוחר יותר עבר לעיראק, שם השתתף בארגון המרד נגד הבריטים ובפרעות ביהדות בבל, בפרט בפרהוד. לאחר כישלון מרד רשיד עלי אל-כילאני בשנת 1941 הוא ברח לגרמניה שהייתה נתונה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, שם היה שותף לפעולות נגד יהדות אירופה במחלקה של אדולף אייכמן. הוא ציפה כי הצבא הגרמני, שנחל הצלחות מרשימות במהלך המערכה בצפון אפריקה יתקדם משם, לאחר ניצחונו, מזרחה אל מצרים וארץ ישראל.

בפגישתו ב-28 בנובמבר 1941 עם היטלר הוא קיבל ממנו הבטחה כי עם כיבוש המזרח התיכון "מטרתה היחידה של גרמניה תהיה אז להשמיד את היסוד היהודי המתגורר במרחב הערבי בחסות הבריטים".[7] חוסייני אף ליווה באופן אישי ביחד עם אדולף אייכמן סיור בקרה ומעקב אחר תהליך ההשמדה בתאי הגזים באושוויץ.[8]

הוא הצטרף ליחידת אס אס בבלקן, שם סייע בהקמת יחידה וואפן אס אס מקרב המוסלמים בבוסניה שנקראה הדיוויזיה ההררית מס' 13, חאנדיאר אס אס, כמו כן סייע להקים את ערב החופשית, יחידה ערבית במסגרת הוורמאכט. במסגרת כל אלה אף קיבל דרגת גרופנפיהרר באס אס. בנוסף, היה שותף לתכנון מבצע "אטלס" - הרעלת מעיינות ראש העין בארסן חמצני במטרה להשמיד את יהודי תל אביב על ידי צנחנים גרמנים וערבים שצנחו באזור יריחו. מעריכים שכמות הרעל הייתה יכולה לחסל כרבע מיליון נפש (היו לפחות 10 מכלי רעל, ובכל אחד מהם כמות המספיקה להרוג כ-25,000 איש).‏[9] באוקטובר 1944 לכדו אנשי הבולשת הבריטית (CID) את חלק ממשתתפי המבצע באזור יריחו.

אל-חוסייני אף פנה לממשלות איטליה, בולגריה והונגריה בבקשה שיבטלו היתרי עלייה שנתנו ליהודים תוך שהוא מאיץ בממשלות לגרש את היהודים לפולין, צעד שמשמעותו מסירתם לידי הנאצים.[10]

בין השנים 1945-1941 בהן היה אל-חוסייני פעיל בשירות הנאצים עמדה משכורתו החודשית על סכום של 50,000 מרק (לשם השוואה, סכום זה היה כפול ממשכורתו של פילדמרשל בצבא הגרמני).‏[11] בהצהרה שנתן ביולי 1946 דיטר ויסליצני, עוזרו הקרוב של אדולף אייכמן, הוא התייחס למעורבתו של אל-חוסייני בתהליך השמדת היהודים: "לדעתי מילא המופתי, הנמצא מאז 1941 בברלין, את התפקיד המכריע בהחלטות הממשלה הגרמנית להשמיד את יהודי אירופה. בכל פגישותיו עם היטלר, ריבנטרופ והימלר, חזר והציע את השמדת היהודים. הוא ראה בכך פתרון נוח לבעיית א"י. בשידוריו ברדיו ברלין, הוא עלה אפילו עלינו בהתקפותיו האנטישמיות".‏[12]

בשלהי המלחמה נלכד אמין אל חוסייני בידי כוחות צרפתיים על אדמת גרמניה והושם בכלא "פונטנבלו" ליד פריז. הוא הוכרז כפושע מלחמה (לאחר שגם הורשע באשמה זו על ידי בית הדין הצבאי היוגוסלבי העליון) והמתין למשפטו. ארצות ערב, ביניהן סוריה ומצרים, דרשו לשחררו. הם ראו בו גיבור לאומי. שלושה מחיילי הבריגדה היהודית וביניהם דוד בן דוד, תכננו להתנקש בחייו. הכח היה אמור לנוע עם רכב בריטי של הבריגדה לתוך בית הסוהר ושם להרוג אותו. [13] בטרם נגשו לביצוע הם קיימו התייעצות עם רבנים שהשתתפו בכנס של תנועות המזרחי והפועל המזרחי באירופה בבריסל שבבלגיה. הרבנים השיבו כי הם מעמידים בסכנת נפשות "רבבות יהודים בארצות ערב" וסברו כי ממילא יישפט המופתי בקרוב כפושע מלחמה. לאחר מספר שבועות נחטף (ושוחרר באופן מסתורי) אל-חוסייני מן הכלא, והגיע בריא ושלם למקום מקלט.

[עריכה] בארץ ישראל

לאחר מלחמת העולם השנייה הוא התגלה בשווייץ (כנראה בשלהי 1946) אליה נמלט כדי להתחמק מהעמדה לדין על פשעיו נגד האנושות. שנה לאחר המלחמה המשיך לעסוק בפעילות פוליטית ועבר להתגורר במצרים, תוך שהוא חוזר לשלוט בוועד הערבי העליון. במרץ 1948 חזר עם שאר חברי הוועד לתוך ארץ ישראל והחל לתאם את ההתקפות על היישוב היהודי שהיוו את תחילת מלחמת העצמאות. אחיינו עבד אל-קאדר אל-חוסייני, היה מפקד באזור רמלה וקיבל הוראות ישירות מאמין אל חוסייני, עד אשר נהרג.

בסוף המלחמה היה שותף להקמת ממשלת כל פלסטין בעזה ועמד בראשה, אולם הממשלה הועברה במהרה על ידי המצרים לקהיר, שם המשיכה להתקיים רשמית עד 1959. לאחר הסתלקותו ממצרים בעקבות לחץ השלטונות (שדאגו לכתבות עוינות בעיתונות על תפקידו בנכבה) באוגוסט 1959, עבר בשנת 1960 לגור בלבנון, שם נהנה בשנתיים הראשונות מתמיכת עיראק בתור נציגו של הוועד. רק לאחר הקמת אש"ף ביוני 1964 התבטל תפקידו כיו"ר הוועד.

הקמת אש"ף קירבה אותו לברית עם אויבו ההיסטורי, בית המלוכה ההאשמי. החשש המשותף של אמין אל חוסייני ושל המלך חוסיין מפני כוחו המתעצם של אש"ף הביאה אותם לפעול יחדיו. בשנת 1966 ערך המופתי ביקור רשמי בירושלים, שהייתה אז תחת שלטונה של ירדן. גם לאחר מלחמת ששת הימים המשיך המופתי בקשריו עם המלך חוסיין, ואף נמנע מלגנות את ירדן לאחר טבח ספטמבר השחור בשנת 1970. המזרחן צבי אל-פלג העריך שהמופתי קיווה להשתלב ואולי אף לעמוד בראש האוטונומיה שהועיד המלך חוסיין שתתקיים בשטחי יהודה והשומרון כאשר יחזרו לפי הערכתו דאז, לשליטת ירדן.

בשנת 1974 מת בביירות. הוא ביקש שגופתו תיקבר בירושלים, אך מדינת ישראל סירבה לאפשר זאת. בראש מלוויו צעד רחמן עבדול רעוף אל-קודווה אל-חוסייני, שהוא ראש אש"ף יאסר ערפאת.

בשל אחריותו החלקית לנכבה, לא נחשב חוסייני לגיבור פלסטיני, למרות פעולותיו הרבות שתרמו ברבות הימים ליצירת התנועה הלאומית הפלסטינית.

[עריכה] מורשתו לארגון אל-קאעידה

חוקר מדע המדינה הגרמני, מתיאס קונצל, טוען בספרו ג'יהאד ושנאת היהודים שקיים קשר בין הטרור האסלאמי לבין התפיסות הנאציות האנטישמיות. הספר טוען כי את ארגון הטרור אל-קאעידה, כמו גם קבוצות איסלאמיסטיות אחרות, מנחה אידאולוגיה אנטישמית שאותה ייבאו מהעולם הנאצי אל העולם המוסלמי כמו שקרה בעיקר אצל תנועת "האחים המוסלמים" המצרית ואצל המוּפתי של ירושלים [14].

[עריכה] ראו גם

עיינו גם בפורטל:
P middle east.png
 פורטל המזרח התיכון

[עריכה] לקריאה נוספת

" יעקב סיקא אהרוני, בעקבות המופתי עם דוד רזיאל, הוצאת המחבר, 2000.

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אמין אל-חוסייני

[עריכה] הערות שוליים

  1. ^ תעתיק מדויק: חאג' מֻחמד אמין אל-חֻסֶיני
  2. ^ גרסאות אחרות מצביעות על 1896 או 1897 (אל פלג, עמ' 7).
  3. ^ David G. Dalin and John F. Rothmann, Icon of Evil; Hitler’s Mufti and the Rise of Radical Islam, 2008, page 54
  4. ^ במחקר זה (עמ' 19) מוזכרת העובדה שקיבל משכורת של 50,000 מרק בחודש מגרמניה הנאצית
  5. ^ צבי אל פלג, המופתי הגדול, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תשמ"ט - 1989, עמ' 16-13.
  6. ^ כל הפסקה - מתוך "קרבנות", מאת בני מוריס, עמ' 123-125
  7. ^ תזכיר של שמיט על פגישת היטלר והמופתי ביום 28.11.1941 כפי שנרשם ביום 30.11.1941
  8. ^ Schechtman, Joseph B.. The Mufti and the Fuehrer: The rise and fall of Haj Amin el-Husseini, (T. Yoseloff, 1965P.160
  9. ^ Benyamin Korn,‏ Arab Chemical Warfare Against Jews--in 1944, באתר The David S. Wyman Institute for Holocaust Studies,‏ מרץ 2003
  10. ^ ‏ל. הירשוביץ, הרייך השלישי והמזרח הערבי, עמ' 322-323‏
  11. ^ אמנון לורד, סוכן של הפיהרר, באתר חדשות מחלקה ראשונה (NFC)‏, 22 בדצמבר 2010
  12. ^ דוד מרחב, יום הנכבה – המשכו של הקמפיין הארסי, באתר חדשות מחלקה ראשונה (NFC)‏, 10 במאי 2011
  13. ^ מקור:דוד בן דוד, עמוד 183-184
  14. ^ בקורת ספרים חדשים - אתר טקסט
מקור: http://he.wikipedia.org/w/index.php?title=%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%9F_%D7%90%D7%9C-%D7%97%D7%95%D7%A1%D7%99%D7%99%D7%A0%D7%99&oldid=12089234
כלים אישיים

גרסאות שפה
מרחבי שם
פעולות
ניווט
קהילה
תיבת כלים
דף זה בשפות אחרות
הדפסה/יצוא