אברהם ישעיה קרליץ
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| אברהם ישעיה קרליץ | |
|---|---|
 |
|
| תאריך לידה | 1878 |
| תאריך פטירה | ט"ו בחשוון ה'תשי"ד, 1953 |
| השתייכות | ליטאים |
| נושאים בהם עסק | הלכה |
| תלמידיו | הרב גדליה נדל, הרב שמואל הלוי וואזנר |
| חיבוריו | ספרי חזון איש על המשנה, התלמוד הבבלי והשולחן ערוך |
הרב אברהם ישעיה קרליץ (1878 - ט"ו בחשוון ה'תשי"ד, 1953), אשר נקרא גם החזון אי"ש על שם סדרת ספריו, מגדולי הרבנים במאה ה-20. נחשב כמנהיג החרדי הבולט ביותר בזמן קום המדינה, על אף שלא שימש במשרה רבנית רשמית כלשהי. אביו, שמריהו יוסף, היה רב בעיר קוסובה שבליטא.
בילדותו לא התבלט בכשרונותיו. בבר המצווה שלו הכריז שיקדיש את כל כוחותיו לתורה ומאז החל להתבלט. בנערותו נסע החזון איש לישיבת וולוז'ין אולם לא מצא בה את מקומו ושב לביתו בקוסובה. נישא לבתיה ביי מן העיירה כויידאן והזוג עבר לעיירה. בתיה פתחה שם חנות לאריגים ופרנסה את המשפחה כך שהחזון איש התפנה ללמוד תורה.
ב-1911 פרסם את הראשון בסדרת ספרי "חזון אי"ש" שלו, שבה רמוז שמו, אברהם ישעיהו, ועל שמה נתקבע כינויו. מעבר לרמז זה, החזון איש לא חתם את שמו על הספר בשל צניעותו וחוסר רצונו להתפרסם. הספר הרשים מאוד את הרב חיים עוזר גרודז'ינסקי, רבה של וילנה, אחד מגדולי התורה הנודעים של אותו זמן, שקירבו אליו.
החזון איש שאף ללמוד כל חייו תורה לשמה, ללא הפרעות. כאשר הציעו לו משרה של רב הוא התנגד. כאשר בתקופת מלחמת העולם הראשונה, נאלץ רבה של העיירה סטוביץ' לעזוב בהוראת הרוסים את המקום, ביקש מן החזון איש שיחליף אותו עד לחזרתו.
ב-1933 עלה לארץ ישראל. באשר לעלייתו ארצה הרי שישנה מחלוקת בדבר אישור העלייה (סרטיפיקט) שלו לארץ ישראל. רפאל הלפרין בספרו 'במחיצת החזון איש' (עמ' 51) מספר שהחזו"א התעקש שהסרטיפיקט לא יושג על ידי הרבנות הראשית אלא על ידי אגודת ישראל. לעומתו, הרב שמואל אהרון שזורי (וובר), שהיה המזכיר הכללי של הרבנות הראשית, מספר שהחזון איש עלה לארץ על ידי מכסה מיוחדת לרבנים שנתנה עוד בימי הרברט סמואל בשנת תרפ"א לאור בקשה של הרב קוק. תנאי המכסה היו שהרבנות הראשית תערוב לפרנסתם של אותם רבנים שעולים לארץ. גם אם הרבנות לא ערבה בפועל לפרנסתם, אזי עדיין שמשה מכסה זאת לעלייתם של תלמידי חכמים רבים מהגולה ובהם החזון איש (שנה בשנה, תשכ"ו, עמ' 321-323).
בבואו לארץ הוא שהה כמה ימים בעיר יפו עד ששכר חדר ברחוב גאולה בתל אביב. לאחר מכן הוא שכר דירה בעיר בני ברק. הרב גרודז'ינסקי פרסם את שמו והוא הפך לסמכות בקרב הפלגים החרדים בארץ. הביע התנגדות עקבית לציונות ולשיתוף פעולה עמה וסיים להוציא את עשרים ושניים ספריו.
פעל במיוחד להחדרת תודעה רחבה לקיום מצוות התלויות בארץ, ובעיקר מצוות שמיטה. דרש מקיבוצי פועלי אגודת ישראל לשמור שביעית כתיקונה ולא להסתמך על היתר מכירת הארץ לגוי שהונהג על ידי הרבנות. במסגרת פועלו לשמירת מצוות התלויות בארץ יצא לשדה כמה פעמים לעריכת ניסויים ובדיקה נסיונית של מושגים בהלכה. עודד ודירבן את לימוד סדר זרעים בקרב תלמידי חכמים, והשיב לשואלים רבים בפרט בענינים אלו.
בעת שברחו תלמידי ישיבת מיר אל מזרח אסיה, הוציא פסק הלכה מפורסם, שעמד בניגוד לעמדת רבני ירושלים ולא הפך לקונצנזוס, שלפיו קו התאריך היהודי עובר לפני יפן ועל כן השבת ביפן היא ביום ראשון, בניגוד לנהוג שם, את שיטתו בענין קו התאריך הציג ב"קונטרס שמונה עשרה שעות" שנדפס בספרו על אורח חיים.
עם קום המדינה הסכים, בניגוד לדעת פלגי נטורי קרתא, שאגודת ישראל תשתתף בבחירות לכנסת. הוא אף אישר את חתימתו של נציג "אגודת ישראל" על מגילת העצמאות. אף על פי כן לא השתנתה דעתו והוא שלל את הציונות ואף את הציונות הדתית בכל תוקף. ידוע שהעריך את הרב קוק, אך על טיבו המדויק של יחסו אליו, בהיותו של זה תומך בשיתוף פעולה עם הציונים, חלוקות הדעות. יש הטוענים שנמנע מלעלות לירושלים כדי שלא יאלץ לבקרו. לעומת זאת טוענים האחרים כי לחזו"א היו יחסי הערצה גדולים לרב קוק, אשר הוא אחד מתוך שלושת גדולי התורה היחידים שהחזו"א פנה אליהם בתואר 'הוד כבוד מרן', (צילום כתב ידו) ונדירות עלייתו של החזו"א לירושלים בכלל, וגם לאחר פטירתו של הרב קוק, נוצלה על ידי הקנאים הירושלמים לטענה זו שהנה חסרת בסיס. בגיליון "ההד" שיצא לאחר פטירתו מספר הרב ש. ב. שולמן שהרב קוק הוא זה שמנע מהחזו"א להיטלטל לירושלים לבקרו, כדי שלא יבטל מלימוד תורה.1
בפגישתו המפורסמת עם ראש הממשלה דוד בן-גוריון, אמר לו כי על "העגלה הריקה" (היהדות החילונית-ציונית) לפנות מקום ל"עגלה המלאה" (היהדות המסורתית). בן-גוריון הגיב בתרעומת לטענה בדבר העגלה הריקה: "ומצוות ישוב הארץ? ועבודת האדמה? והשמירה על החיים ועל הגבולות?". אחר כך אמר בן-גוריון שעדיין אין לו תשובה לשאלתו: כיצד יחיו אדוקים ולא אדוקים יחדיו במדינת ישראל. אך החזון איש התעקש: "זו התשובה". (את הדימוי על העגלה הריקה שאב החזון אי"ש ממסכת סנהדרין, העוסקת בסוגיית גמל טעון מול גמל ריק.)
| תקופת חייו של אברהם ישעיה קרליץ על ציר הזמן |
|---|
 |
הסוגיה העיקרית שהביאה לקיום הפגישה היתה גיוס הבנות הדתיות לשירות לאומי, שעליו התעקשה הממשלה. בפגישה לא הושגה פשרה, והחזון איש המשיך להפציר בבן-גוריון במכתבים גם אחריה. את רעיון השירות הלאומי הוא כינה: "ייהרג ואל יעבור". חוק השירות הלאומי נחקק בסופו של דבר, אבל הפך לאות מתה בספר החוקים, ומעולם לא מומש כחובה.
לחזון אי"ש הייתה תרומה מכרעת לעיצוב חברת הלומדים החרדית, שבה גברים אינם עובדים לפרנסתם אלא מקדישים את חייהם לתורה. הוא הטעים את חשיבות לימוד התורה, גם אחרי החתונה, על חשבון כל עיסוק אחר.
היה סמכות חינוכית ראשונה במעלה בחברה החרדית, וידועה היתה נטייתו שלא לפלוט החוצה תלמידים אשר נחשבו ל"מקולקלים", מחשש שמא יסטו לחלוטין מהדרך הדתית.
שמו נקשר גם למחלוקת קשה בנושא ה"שיעורים", הלא הן ה"מידות ושיעורי תורה" המוזכרות במקרא ובתלמוד (אמה, זרת, אצבע, כזית, כביצה ועוד). רבי אברהם חיים נאה (הגר"ח נאה) פרסם מידות אלו במידות עדכניות (מטרים וגרמים). ה"חזון אי"ש" חלק על המידות שנקבעו, וטען כי המידות האמיתיות גדולות בהרבה. שיטתו זו לא נתקבלה בציבור ורוב הציבור החרדי - לבד מה"חזון-אי"שניקים" - נוהג לפי שיטת רבי אברהם חיים נאה, אם כי מחמיר לעתים כשיטת החזון אי"ש.
נפטר מהתקף לב בליל שבת, ט"ו בחשון תשי"ד (1953), ונקבר בבני ברק. קברו מושך מתפללים המבקשים עזרה במצוקות חייהם.
באופיו היה בעל הומור ורחוק מכעס. אשתו הפילה מספר פעמים, ולא ילדה לו ילדים. אך גיסו הרב יעקב ישראל קנייבסקי שהיה נשוי לאחותו, הפקיד בידיו את חינוך ילדיו.
על אף השפעתו הכבירה, לא כל שיטותיו בלימוד תורה ובהלכה מקובלות כיום בחברה החרדית. גישתו התרחקה מפלפולים והוא כתב השגות חריפות על חיבוריו של רבי חיים מבריסק. ישנו פלג של חרדים ליטאים הקרויים "חזון-אי"שניקים", שקיבלו עליהם לאמץ את תורתו של החזון אי"ש בכל תחום.
[עריכה] ספריו
- חזון איש - הערות על התלמוד ועל השולחן ערוך
- אמונה וביטחון - ספר השקפה
- קובץ אגרות חזון איש
לאחר מותו הוציאו את המשנה ברורה עם תוספת של לקט מפסקיו בהם הוא חולק על המשנה ברורה.
[עריכה] לקריאה נוספת
- ר' צבי יברוב, מעשה איש
- ר' שלמה כהן, פאר הדור
- החזון איש בדורותיו
- חיים גראדה, צמח אטלס, הוצאת עם עובד.
- ספר חיי החזון איש מאת א. אופק.
- רפאל הלפרין, במחיצת החזון איש, הוצאת הקדש רוח יעקב, תשנ"א 1991.
- חיים עמנואל קוליץ, החוזה מליטא, ירושלים תשנ"א
