אברהם ישעיהו קרליץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף אברהם ישעיה קרליץ)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-emblem-development-2.svg הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.
Disambig RTL.svgהמונח "חזון איש" מפנה לכאן. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו חזון איש (פירושונים).
אברהם ישעיהו קרליץ
Chazon Ish.jpg
תאריך לידה י"א בחשוון תרל"ט, 1878
תאריך פטירה ט"ו בחשוון ה'תשי"ד, 1953
השתייכות ליטאים
נושאים שבהם עסק הלכה, גמרא
חיבוריו ספרי "חזון איש", "אמונה וביטחון", "אגרות חזון איש"

רבי אברהם ישעיהו קרליץ (מכונה החזון איש על שם סדרת ספריו; י"א בחשוון תרל"ט, 7 בנובמבר 1878; קוסובה, רוסיה - ט"ו בחשוון תשי"ד, 23 באוקטובר 1953, בני ברק), היה רב ותלמיד חכם, מגדולי הדור ומפוסקי ההלכה הבולטים במאה ה-20, נחשב כמנהיג החרדי הבולט ביותר לאחר השואה. וממעצבי דרכה של היהדות החרדית בארץ ישראל עם קום המדינה.

אף שלא שימש במשרה רבנית רשמית כלשהי; יצירתו התורנית, הן בפרשנות התלמוד והן בפסיקת הלכה, תחומים שעל פי שיטת לימודו אין להבדיל ביניהם; נחשבת ליסודית בלימוד הישיבתי, בפסיקת הלכה בבתי ההוראה, ובפסיקת דין בבתי הדין.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נעוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ה"חזון איש" (1950)

אברהם ישעיהו קרליץ, נולד בי"א בחשוון תרל"ט, 7 בנובמבר 1878, בעיירה קוסובה, מחוז הורודנה, (אז באימפריה הרוסית, היום בבלארוס). אביו, הרב שמריהו יוסף קרליץ כיהן כרב העיירה. ואמו, ראשה לאה, הייתה בתו של רב העיירה הקודם, הרב שאול קצנלבוגן, שעזב את משרתו לטובת רבנותה של קוברין. כבר מגיל גדל אברהם ישעיהו קרליץ בסביבה שמימשה את אידאל לימוד התורה כחזות הכל של יהודי ליטא, משפחתו הייתה משפחה רבנית מובהקת, כפי שניתן להתרשם מקורות חיי שאר בני המשפחה, אחיו וגיסיו. ראו להלן: משפחתו.

אברהם ישעיהו קרליץ לא למד בחדר או בישיבה וכנראה אף לא הוסמך מעולם רשמית כרב. את השכלתו התורנית קיבל בעיקר בתחילת דרכו מאביו, וממלמד פרטי בשם ר' משה טוביה‏[1], אך רוב חייו הוקדשו ללימוד עצמי. באשר לכישרונותיו, נפוץ הסיפור לפיו בילדותו עדיין לא ניכרו כישרונותיו, אך יש המכחישים פרט זה‏[2]. הוא התמסר ללימוד התורה כבר מגיל צעיר; אמו סיפרה לימים לרבנית מלכה פינקל, אשתו של הרב אליעזר יהודה פינקל, כי כבר בילדותו למד בהתמדה עצומה, אך לדבריה אמר לה פעמים מספר, כי אינו אוהב ללמוד, אך הוא לומד מתוך הכרה ש"זה דבר טוב", בציפייה שגם המתיקות תגיע‏[3]. אחיו הרב מאיר קרליץ סיפר בהספדו כי בבר המצווה שלו קיבל על עצמו להקדיש את כל כוחותיו לתורה.

על אף האמור, חוקר תורתו של החזון איש, בנימין בראון, סבור כי ניכרת השפעתה של ספרות ההשכלה בכתביו, וכך גם בשירים ספורים ששרדו מפרי עטו. השפעה זו באה לידי ביטוי הן בכתיבתו המליצית וסגנונה, והן בהקפדה על כתיבה עברית נטולת מילים לועזיות, בשונה מרבנים אחרים בני דורו‏[4]. לעומתו טוען החוקר והפילולוג שלמה זלמן הבלין כי התימוכין להשערה זו לוקים באנכרוניזם, מכיוון שהספרות הרבנית נכתבה בכל הדורות בעברית, ודווקא ספרות היידיש הייתה בתקופה זו בתקופת פריחתה[5].

החזון איש נודע כבר מגיל צעיר כשתקן, הוא כותב על עצמו במכתב "אוהב אני את העצלות והשתיקה"[6], לאחד ממקורביו, יצחק גרשטנקורן, מייסד העיר בני-ברק, הסביר החזון איש כי בשנות העשרה שלו החליט כי לא יוציא מפיו דבר שאינו מגובש כל צורכו. ומכיון שדברים מגובשים הוא נוהג לכתוב, נדיר שיהיה דבר מה שעליו לומר בפה‏[7].

בנערותו נסע החזון איש ללמוד בבריסק[8], אולם לא מצא בה את מקומו ושב לביתו בקוסובה. סיבת הנסיעה הייתה ככל הנראה בכדי לקבל מתורתו של רבי חיים סולובייצ'יק מבריסק, שלימד בישיבת וולוז'ין עד סגירתה בשנת תרנ"ב (1892), ולאחר מכן בעיר רבנותו בריסק. סיבת חזרתו המהירה לביתו נחקרה, והועלו מספר סברות אפשריות הנעות בין געגועים פשוטים של ילד להוריו, דרך בעיות הלכתיות - איסור חדש, שנהגו בו קולא בבריסק, על פי הוראת הב"ח שכיהן בה בעבר כמרא דאתרא. מן החזון איש שרצה להחמיר על עצמו כמנהג עיירת מוצאו, נשללה האפשרות להשגת מזון בסיסי. וכלה בחברה רעה מבחינה רוחנית, בה נתקל החזון איש בבריסק, וכדי לחמוק מהתמודדות יום יומית עמה, נאלץ לשוב לביתו‏[9].

בשנת תרס"א (1901), פורסמו בכתב העת הפלס, מספר תגובות בשמו של החזון איש, תחת הכינוי "אי"ש מקָאסאווא". באחת מהן הגן על החישוב המקובל בלוח העברי, מפני ערעור אפשרי שהעלה רב אחר‏[10]. אלו, ככל הידוע, היו דבריו הראשונים שבאו בדפוס ובפרסום רחב.

בחורף תרס"ה (1905), שהה החזון איש זמן ממושך בווילנה, קיימת סברא שכבר באותה הזדמנות יצר קשרים ראשוניים עם רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי, ותלמידי חכמים נוספים. אך כנראה עיקר עיכובו בווילנה נגרם כתוצאה משיבושי הדרכים בעקבות מהפכת 1905 שפרצה בראשית ינואר באותה שנה, ונמשכה על פני השנה כולה‏[11].

נישואיו וראשית פרסומו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחורף תרס"ו (סוף 1905), בהיותו בן 27, התארס עם בתיה (באשה) ביי, בתו של מרדכי ביי, סוחר אמיד מן העיירה כויידאן, שהייתה מבוגרת ממנו בהפרש גילאים משמעותי‏[12]. היא נחשבה לאשה חרוצה ויראת שמים, ומשפחת קרליץ הסכימה מתחילה לשידוך הנרקם והולך מסיבה זו, מה גם שבנם אברהם ישעיהו היה ידוע כחולה לב, ומחמיר בהלכה, וחיפש לעצמו אשה שתקבל עליה את עול הפרנסה ותאפשר לו ללמוד תורה‏[13]. לאחר שנחתמו ה"תנאים", התברר כי המחותן לא יוכל לעמוד בהתחייבויותיו הכלכליות, והכלה המיועדת מבוגרת מכפי שחשבו, עקב כך, ביקשו בני משפחתו של החזון איש לסגת מן השידוך ולבטל את ההתקשרות. החזון איש סירב בנימוק שאין לבייש בת ישראל בכל מצב, ולאחר שסוכם מה שסוכם אין לסגת‏[14].

החתונה התקיימה שלושה חודשים לאחר האירוסין, בי"א בשבט תרס"ו (6 בפברואר 1906)‏[15] בעייירה כויידאן והזוג קבע את ביתו בעיירה זו. בתיה פתחה שם חנות לאריגים ופירנסה את המשפחה, והחזון איש התפנה ללימוד תורה. הרב אברהם הורביץ, מספר כי בתיה העידה כי בעלה היה עוזר לה לפעמים בניהול החשבונות בבית‏[16]. למעשה, נוהלו כל עניני הכספים בביתם בידי בתיה, וכאשר נזקק לדבר מה היה עליו לבקש ממנה כסף להוצאותיו‏[17]. החזון איש לא היה בעל קרקע בכווידאן, ולפיכך גם לא הייתה לו זכות הצבעה בקהילה היהודית המקומית.

בשנת 1911 פרסם את הראשון בסדרת ספריו "חזון אי"ש" בעילום שם. בשער הספר הופיע רק שם המו"ל - גיסו הרב שמואל גריינימן. ספריו לא היו פופולריים במיוחד, ככל הנראה בשל הסגנון הקשה והשיטה הפרשנית שבה נקט המחבר, שהייתה שונה מהשיטה האנליטית המקובלת בעולם התורני הליטאי. בשנת 1920 עבר עם אשתו לעיר וילנה, שם התקרב לרב חיים עוזר גרודזנסקי שביטא הערכה רבה כלפיו, אך הוא עדיין נותר באלמוניותו. בעת מגוריו בווילנה, חי בביתו סופר היידיש חיים גראדה, שהיה אז נער צעיר, והוא למד אתו כשבע שנים בחברותא.

יחסיו של החזון איש עם זוגתו הפכו עם השנים לסבוכים, ולפי אחת העדויות הוא שמר על ריחוק ממנה, לאחר שלא הסכימה להתגרש ממנו‏[18].

החזון איש התנגד לקבל משרת רבנות. יחד עם זאת, כאשר בתקופת מלחמת העולם הראשונה נאלץ רבה של העיירה סטוביץ' לעזוב בהוראת הרוסים, החליף אותו החזון איש עד שחזר, אם כי לא באופן רשמי. גם כאשר הציע לו בשנת תרצ"א הרב משה בלוי להתמנות כסגנו של הרב יוסף חיים זוננפלד, שכבר התקשה במילוי תפקידו, דחה זאת החזון איש בנימוק שאינו מוכן לדון בדיני ממונות.

בשנת תרע"ז (1917) נפטר אביו ר' שמריהו יוסף קרליץ בקוסובה, ותחתיו התמנה כרבה של העיירה, אחיו הצעיר של החזון איש, ר' יצחק זונדל (איצל'ה; תרפ"ב-תש"ב), שנספה כעבור 25 שנים, בשואה.

בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבר החזון איש בבית הקברות בבני ברק

בט"ז בתמוז תרצ"ג (1933) עלה לארץ ישראל, זאת לאחר שהרב חיים עוזר גרודז'ינסקי התכתב עם איש אגודת ישראל משה פרוש כדי להשיג עבור החזו"א ואשתו אישורי עלייה (סרטיפיקט)‏[19]. לדברי רפאל הלפרין החזון איש התעקש שהסרטיפיקט לא יושג על ידי הרבנות הראשית אלא על ידי אגודת ישראל‏[20].

בבואו לארץ הוא שהה כמה ימים בביתו של הרב דוד פוטאש, עד ששכר חדר ברחוב גאולה בתל אביב. בחלוף מספר שבועות לאחר תשעה באב שכר דירה והתיישב בקהילה החדשה שהתהוותה בבני ברק, שהפכה מאוחר יותר, במידה רבה בזכותו, לאחד ממעוזי היהדות החרדית בישראל.

בקיץ תרצ"ד (1934) התגורר החזו"א תקופה ממושכת בצפת לצורכי בריאות, בתקופה זו למד בעיקר בבית המדרש של רבי יוסף קארו בעיר העתיקה.

בשנת תש"א, נפטרה ראשה לאה קרליץ אמו של החזון איש בירושלים ונקברה בה.

בהתחלה נקשרו אליו חוג מצומצם של חברי פועלי אגודת ישראל שמילאו אחר הוראותיו ההלכתיות בנושאים חקלאיים, בעיקר לאחר שהרב חיים עוזר גרודז'ינסקי פרסם את שמו בארץ ישראל כשהוא מודיע "ארי עלה מבבל". מאוחר יותר הוא נודע ברבים והפך לסמכות גם בקרב החוגים הרבניים בארץ, בעיקר בשל פסק הדין המפורסם שלו במהלך פולמוס השבת ביפן. לאחר הסתלקותם של גדולי רבני מזרח אירופה, שחלקם נספו בשואה, ראו בו רבים כיורשם.

הוא נפטר מהתקף לב בליל שבת, ט"ו בחשון תשי"ד (1953), ונקבר למחרת בבית הקברות שומרי שבת בבני ברק. קברו משמש מוקד עלייה לרגל במשך כל השנה, ובמיוחד ביום השנה לפטירתו. בסמיכות לקברו של החזון איש רכש גיסו הרב שמואל גריינימן מתחם מיוחד לבני משפחתו של החזון איש.

הנצחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

על שמו קרויים רחובות בערים רבות בישראל, ובהן רחוב בבני ברק, בפתח תקווה ובירושלים. שמו מונצח בכולל חזון איש שהוקם בחייו ומונה מאות אברכים. בראש הכולל עומד אחיינו, הרב ניסים קרליץ. על שמו שיכון חזון איש בבני ברק, שבו מתגוררים כמה מתלמידיו, ובמרכזו בית הכנסת "לדרמן" של תלמידי החזון איש, הנוהג לפי שיטתו.

בביתו שבמרכז רחוב חזון איש בבני ברק הוקם תלמוד תורה שבו לומדים בני משפחות תלמידיו והחוג הנוהג בדרכו.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישיבת "תפארת ציון" שנוסדה ביוזמת החזון איש בבני ברק

משפחת החזון איש, משפחת קרליץ, נחשבת לאחת המשפחות המיוחסות בעולם הליטאי בדורנו. היא מתייחסת לרבי אריה לייב הלוי אפשטיין, בעל "הפרדס", רבה של קניגסברג, מגדולי התורה במאה ה-18. בן דודו של החזון איש הוא חוקר התלמוד הרב פרופ' שאול ליברמן - שתי אמהותיהם היו בנותיו של הרב שאול קצנלבוגן.

לחזון איש היו כמה אחים, חלקם נרצחו בשואה. אחיו הבכור היה הרב מאיר קרליץ, מראשי ועד הישיבות בארץ ישראל. בניו של הרב מאיר היו הרב שלמה שמשון קרליץ, מוותיקי הדיינים בישראל, והרב חיים שאול קרליץ, שייסד ועמד בראש מערכת הכשרות הליטאית שארית ישראל. אחותו של החזון איש מרים נישאה לרב יעקב ישראל קנייבסקי ('הסטייפלר'). אחותו של החזון איש, צביה, נישאה לרב שמואל גריינימן, שהיה מקורבו של החפץ חיים, אביו של הרב חיים גריינימן. אחות נוספת של החזון איש, בתיה, נישאה לרב נחום מאיר ציבולניק, שהחליף את שמו לקרליץ כשם חמיו. בנו הוא הרב נסים קרליץ, ראש כולל חזון איש וחבר מועצת גדולי התורה.

לחזון איש ולאשתו לא היו ילדים, אך גיסיו, הרב שמואל גריינימן והרב יעקב ישראל קנייבסקי, הפקידו בידיו את חינוך ילדיהם וחלקם הפכו לרבנים בולטים בציבור הליטאי.

הגותו ופועלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצוות התלויות בארץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

החזון איש פעל במיוחד להחדרת תודעה רחבה לקיום מצוות התלויות בארץ, ובעיקר מצוות שמיטה. הוא דרש מקיבוצי פועלי אגודת ישראל לשמור שביעית כתיקונה ולא להסתמך על היתר מכירת הארץ לגוי שהונהג על ידי הרבנות הראשית. במסגרת פועלו לשמירת מצוות התלויות בארץ יצא לשדה כמה פעמים לעריכת ניסויים ובדיקות ניסיוניות של מושגים בהלכה. עודד ודירבן את לימוד סדר זרעים בקרב תלמידי חכמים, והשיב לשואלים רבים בעניינים אלו.

סוגיית קו התאריך[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פולמוס השבת ביפן
שער החזון איש בגן עקיבא גור בבני ברק

בעת מלחמת העולם השנייה, כאשר ברחו תלמידי ישיבת מיר ואחרים אל מזרח אסיה, נוצר פולמוס השבת ביפן במסגרתו נחלקו חכמי ישראל ביחס ליום שבו חלים השבת והמועדים במדינה זו. החזון איש פרסם פסק הלכה מפורסם, שעמד בניגוד לעמדת רבני ירושלים מחוגי הרבנות הראשית, שלפיו קו התאריך היהודי עובר מערבית ליפן, ועל כן השבת ביפן היא ביום ראשון, בניגוד לנהוג שם. את שיטתו בעניין קו התאריך הציג ב"קונטרס שמונה עשרה שעות" שנדפס בספרו על אורח חיים. הרב מבריסק מיאן להצטרף למברקו של החזון איש מפני חששו שיהיו רבים שיתענו יומיים רצופים, מה שעלול לגרום לסכנת נפשות. אולם הרב יחזקאל לוינשטיין, שהיה הסמכות הרוחנית של בני ישיבת מיר, הכיר את החזון איש מתקופת וילנה והורה להישמע לדעתו אף נגד הרבים.

סוגיית השיעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוחית זיכרון ליד ביתו של החזון איש ברח' חזון איש 37 בבני ברק

שמו נקשר גם למחלוקת קשה בנושא ה"שיעורים" המוזכרים במקרא ובתלמוד (אמה, זרת, אצבע, כזית, כביצה ועוד). רבי אברהם חיים נאה (הגר"ח נאה) פרסם מידות אלו במידות מודרניות (מטרים וגרמים). לפי שיטתו טפח הוא שמונה סנטימטרים ורביעית היא 86 סמ"ק. ה"חזון אי"ש" חלק על שיטה זו, וטען כי המידות האמיתיות גדולות בהרבה - טפח הוא עשרה סנטימטרים ורביעית כמאה וחמישים סמ"ק.

נקודת המחלוקת העיקרית היא האם גודלן של הביצים של ימינו שונה מאלו שבזמן חז"ל או לא. נחלקו בנקודה זו כבר גדולי האחרונים: ה"חתם סופר" וה"נודע ביהודה".

רוב הציבור הליטאי מחמיר בעניין זה כשיטת ה"חזון-אי"ש". שאר הציבור הדתי והחרדי ממשיך לנהוג לפי שיטת רבי אברהם חיים נאה, אם כי יש המחמירים במצוות מן התורה מתוך חשש לשיטת החזון אי"ש, כפי שהמליץ המשנה ברורה.

פאה נוכרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדעת החזון איש, חבישת פאה נכרית מותרת, ו"לפעמים יש בזה גם יתרון על מטפחת, שמכסה יותר טוב את כל השיער"‏[21].

השקפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקמת המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם קום המדינה הסכים, בניגוד לדעת פלגי נטורי קרתא, שאגודת ישראל תשתתף בבחירות לכנסת. הוא הסביר כי אין בהשתתפות זו הכרה במדינה והמשיל זאת לאדם העומד לפני שודד ומציע לו עסקות שונות כדי שלא יהרוג אותו, שוודאי אין הדבר נחשב כהכרה ב"סמכות" אלא הכרה בכורח המציאות‏[22].

הוא שלל את הציונות ואת הציונות הדתית בתוקף וביום העצמאות הקפיד החזון איש שבבית מדרשו יאמרו תחנון. במידה והיה סנדק באותו יום הודיע על כך ברבים כדי למנוע טעות‏[23].

סוגיית גיוס הבנות הדתיות לשירות לאומי נחשבה למהותית מאוד בעיני החזון איש. הוא כתב על כך: "רגשת נפשי מורה ובאה שהוא עניין של יהרג ובל יעבור, ואולי גם מנקודת ההלכה כן"‏[24]. עם זאת, בפגישה עם בן-גוריון לא הוזכר העניין כלל‏[25]. החזון איש הפציר לאחריה בבן-גוריון דרך עסקנים ואף כתב לו מכתב כי הדבר יבוטל. בסופו של דבר חוק השירות הלאומי לא מומש.

פגישתו עם בן-גוריון בנושא היחס בין דתיים לחילונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפגישתו המפורסמת עם ראש הממשלה דוד בן-גוריון בשנת 1952, שאל ראש הממשלה כיצד יחיו יחדיו דתיים וחילוניים, והחזון איש השיב לו שבנקודות החיכוך שאינן ניתנות לגישור, על "העגלה הריקה" (היהדות החילונית-ציונית) לפנות מקום ל"עגלה המלאה" (היהדות המסורתית). בן-גוריון הגיב בתרעומת לטענה בדבר העגלה הריקה: "ומצוות יישוב הארץ? ועבודת האדמה? והשמירה על החיים ועל הגבולות?", והחזון איש השיב: "אם ה' לא ישמור עיר שוא שקד שומר" (תהילים קכז, א)‏[26]. אחר כך אמר בן-גוריון: כיצד יחיו אדוקים ולא אדוקים יחדיו במדינת ישראל. החזון איש השיב שאין התנגשות, שכן החרדים אינם יכולים לוותר על המצוות, אבל לחילונים אין חובה לעשות דווקא להפך, כך שביכולתכם להתגמש. על פי עדויות אמר בפגישה ראש הממשלה כי "אנחנו הרוב ואנו השולטים", והחזון איש השיב כי "נגד אנשים שמסכימים למסור את נפשם אין כל משמעות לרוב, לכוח ולנשק". ח"כ שלמה לורינץ מספר כי בן-גוריון אמר לו לאחר השיחה כי לא זו בלבד שלא פגש מימיו אדם כה פיקח, אלא שגם לא העלה על דעתו שיכול להיות כזה אדם פיקח[27]. רפאל הלפרין מביא בספרו "במחיצת החזון איש" תצלום ממכתבו של בן-גוריון שנשלח לחזון איש לאחר הפגישה, ובו כותב בן-גוריון: "ירשה לי כבודו להוסיף שביקורי אצלו היה עבורי חוויה בלתי נשכחת". יצחק נבון מעיד כי הפגישה הייתה לבבית וידידותית‏[28].

השפעתו על הציבור החרדי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לחזון אי"ש הייתה תרומה לעיצוב היהדות בדור שלאחר השואה. הוא חיזק את חשיבות לימוד התורה גם אחרי החתונה, ולזכותו נזקפת במידה מסוימת יצירת חברת לומדים בישראל.

היה לסמכות חינוכית בולטת בחברה החרדית. דעתו הייתה שאין לפלוט החוצה תלמידים שנחשבו ל"מקולקלים", מחשש שמא ייסטו לחלוטין מהדרך הדתית.

רוב האתרוגים הנמכרים בציבור החרדי הם אתרוגי "זן חזון איש", שמוצאם בעץ ששתל הרב מיכל יהודה ליפקוביץ מאתרוג שהחזון איש בירך עליו וממנו נשתלו פרדסים רבים.

על אף השפעתו הרבה, לא כל שיטותיו בלימוד תורה ובהלכה התקבלו לחלוטין בחברה החרדית. גישתו התרחקה מפלפולים והוא כתב השגות חריפות על חיבוריו של רבי חיים מבריסק. ישנו פלג של חרדים ליטאים הקרויים "חזון-אי"שניקים" שקיבלו עליהם לאמץ את תורתו של החזון אי"ש בכל תחום. יש מספר קבוצות של חוג זה, המתרכזות בעיקר בכולל חזון איש ובבית המדרש לדרמן שבשיכון חזון איש. חלקו מונהג על ידי אחיינו הרב חיים גריינימן. הישיבות העיקריות של חוג זה הן ישיבת סלבודקה בבני ברק, וישיבת זיכרון מיכאל שבזכרון יעקב.

יחסו לרב קוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמוך לעלייתו לארץ פנה החזון איש לרב קוק בשתי אגרות קצרות ובהן שאלות הלכתיות. באגרות הוא התייחס לרב קוק בכבוד גדול[29]. הרב מנחם יהודה הלוי אושפיזאי העיד כי הוא מסר לחזון איש על מחלתו הקשה של הרב קוק, וכששמע החזון איש על מצבו הקשה של הרב זלגו עיניו דמעות והוא שלח שליח להודיע לרב קוק על כוונתו לבקרו, אך הרב קוק אמר לשליח שהוא חס על ביטול התורה של החזון איש ושימסור לחזון איש שיתפלל עליו בביתו‏[30]. המחלוקת המפורסמת ביותר ביניהם בענייני הלכה הייתה הפולמוס על אודות היתר מכירה בשנת השמיטה.

יחסו לתנועת המוסר[עריכת קוד מקור | עריכה]

החזון איש חלק על תנועת המוסר וסבר שיש להתמקד בלימוד גמרא והלכה[31]. עם זאת, הוא שמר על יחסים טובים עם אנשיה. לדבריו: "ואני נמצאתי הרבה עם הסבא ז"ל מסלבודקא ועם הסבא ז"ל ממיר... וגם עם גדולי הנוברדקים ותמיד הייתה שרויה בינינו אהבה בלי מצרים...".

יחסו למחקר ההיסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

החזון איש גילה מידה רבה של ספקנות באשר לקורות העתים כפי שהם מסופרים בספרי ההיסטוריה ובספרי תולדות, לטעמו מעורבים בהם שקר ואמת זה לצד זה, ואין להסתמך על מידע היסטורי כתוב בלי בחינה הסתברותית של המאורעות המתוארים. הוא תולה זאת ביצר החידוש של ההיסטוריונים, ובהיתלות אוטומטית של היסטוריונים מאוחרים באלו שקדמו להם מבלי שיפוט ביקורתי:

Cquote2.svg

דברי הימים וקורות עולם הם מאלפים הרבה את החכם בדרכו, ועל תולדות העבר ייסד אדני חכמתו. ואמנם בהיות האדם אוהב לחדש ולהרצות לפני קהל, נצברו הרבה שקרים בספרי התולדות, כי בן אדם אינו שונא את הכזב בטבעו, ורבים האוהבים אותו ומשתעשעים בו שעשועי ידידות, ועל החכם להבר בספורי הסופרים לקבל את האמת ולזרות את הכזבים, וכאן יש כר נרחב אל הדמיון, כי טבע הדמיון למהר ולהתקדם ולהגיד משפט, טרם שהשכל הכין מאזני משפט לשקול בפלס דבר על אפנו, והדמיון חורץ משפטו כרגע, מהו מן האמת ומהו מן הכזב

Cquote3.svg
אמונה ובטחון, פרק א' סעיף ח'

מתלמידיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחיינו הרב שמריהו גריינימן מונה על ידו לאחראי על הוצאת ספריו, ולאחר פטירתו בראש השנה תשנ"ב ממשיכים בכך בניו שמואל וישעיהו. למרות שעל פי דין תורה אינם יורשים חוקיים של החזון איש, פסק בית הדין של הרב נסים קרליץ כי הזכויות שייכות להם, מפני שהספרים לא היו שייכים לחזון איש אלא לגיסו, הרב שמואל גריינימן, שעסק בהדפסת כתב היד ושמו מופיע בראש הספרים.[דרוש מקור]

  • חזון איש - סדרת ספרי הערות, חידושים ופסקי הלכה על התלמוד ועל השולחן ערוך, על סדר הרמב"ם והשולחן ערוך. בשם הספר נרמז שמו, אברהם ישעיהו, ועל שמו נתקבע כינויו. מעבר לרמז זה, החזון איש לא חתם את שמו על ספריו בשל צניעותו. בספרו הראשון שיצא לאור בשנת תרע"א בעמוד השני הופיע שם אחיו הרב משה קרליץ, ובספרים המאוחרים יותר נדפס שם גיסו הרב שמואל גריינימן. בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20 הוציאה משפחת גריינמן סדרת ספרי חזון איש על מספר מסכתות מהתלמוד, מלוקטים מסדרת הספרים המקורית.
  • אמונה וביטחון - ספר השקפה. מספר קטעים המתנגדים לתנועת המוסר, צונזרו מהספר והתפרסמו לימים בבמות שונות.
  • קובץ אגרות חזון איש, לקט מאגרותיו בנושאים רבים.
  • קונטרס ח"י שעות, פולמוס מול הספר היומם בכדור הארץ, של הרב יחיאל מיכל טוקצינסקי, לגבי קו התאריך הבינלאומי וקביעת זמני השבתות והמועדים ברחבי העולם.
  • לאחר פטירתו הוציאו את המשנה ברורה עם לקט מן הפסקים שבהם הוא חולק על המשנה ברורה.
  • תשובות וכתבים, בני ברק תשנ"א, יצא על ידי הרב מאיר גריינמן
  • גנזים ושו"ת חזון איש, שלושה חלקים, תשע"א-תשע"ג, יצא לאור על ידי הרב אברהם יששכר קניג

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ החזון איש מצטט בכתביו בכמה מקומות דברי תורה ממורו זה. ע"פ דוד פרנקל, זכור לדוד - ספר זכרון, ח"ב עמ' קמ"ג, התבטא החזון איש שאביו שכר לו מלמד פרטי כדי למנעו מחברת ילדים בני גילו ופטפוטי הבל.
  2. ^ גיסו הרב יעקב ישראל קנייבסקי מצוטט בספר תולדותיו תולדות יעקב עמ' צג. בראון, החזון איש עמ' 20, מקבל את שתי הגרסאות ומסביר כי למרות שאכן היה כשרוני, הוא הוערך בסביבתו כבינוני בשל שיטת לימודו השונה, שלא עמדה בקריטריונים המקובלים של הלמדנות הישיבתית
  3. ^ מובא מפיה (מתורגם מיידיש) אצל: שיינרמן, אהל משה - במדבר, עמ' תרצ"ז
  4. ^ בנימין בראון, החזון איש: הפוסק, המאמין ומנהיג המהפכה החרדית, ירושלים תשע"א, עמ' 21-22. ראו שם דוגמאות נוספות. אין מקורות לחשיפה ישירה שלו לספרות ההשכלה ותיתכן השפעה עקיפה.
  5. ^ קתרסיס, גליון 18.
  6. ^ קרליץ, קובץ אגרות ח"ג איגרת ל"א.
  7. ^ מובא בספרו של גרשטנקורן, חזון איש עמ' 18, מצוטט אצל: בראון, החזון איש עמ' 21 הערה 14.
  8. ^ יש הגורסים כי נסיעתו הייתה לישיבת וולוז'ין, גירסה זו נידונה אצל: בראון, החזון איש עמ' 23, אך כפי הנראה היא מוטעית. מקור שנעלם מעיני בראון, הוא עדותו של הרב איסר יהודה אונטרמן בתוך: אליעזר שטיינמן (עורך), אנציקלופדיה של גלויות - סדרת פולין, כרך שני: בריסק-דליטא, תל-אביב תשט"ו, עמ' 165, הזוכר את ה"חזון איש" בזמן לימודיו בבריסק.
  9. ^ בראון, החזון איש, עמ' 23-24, והערה 21. בראון מצטט את אחיינו של החזון איש, הרב חיים קנייבסקי, שגירסתו משלבת בין שניים מההסברים שהועלו, לדבריו החזון איש "אמר שאיסור חדש הצילו מחברה רעה שלא נסחף אליה". ראו שם, בראון מסביר זאת כהתייחסות לחברה בישיבת וולוז'ין בה נשבה כבר רוח ההשכלה בימים אלו, והוא מצטט בהקשר זה את תלמיד הישיבה חיים נחמן ביאליק, "כולם נשא הרוח". אך דברי החזון איש המצוטטים בדבר איסור "חדש" שהצילו וכו', מלמדים שהסיפור היה בבריסק ולא בוולוז'ין, בה לא הייתה נהוגה הוראת הב"ח.
  10. ^ בראון, החזון איש עמ' 28, מעלה השערה, שמא הרב המערער שהזדהה בפסבדונים "רב אשי", היה אף הוא החזון איש בעצמו (אשי=איש), שהעמיד מלכתחילה את אפשרות הערעור כדי לשלול אותה.
  11. ^ בראון, החזון איש, עמ' 29-30, בעיקר בהערה 43.
  12. ^ לא ידועים פרטים מדוייקים אודות גילה, וממילא פער הגילאים ביניהם. אולם, בראון, החזון איש, עמ' 31, מדגיש כי לא מדובר בשנים אחדות בלבד. וראו בהמשך דבריו, על פי חיים גראדה, מלחמת היצר עמ' 135-136, כי מנין שנותיה היה כפול משנותיו. בקבלת דברים אלו ככתבם וכלשונם אנו מקבלים את הדמות הספרותית של בעל "מחזה אברהם" כמי שמתאימה אחת לאחת לדמותו האמיתית של בעל "חזון איש", אבל בהחלט יתכן שאף שגראדה יצר את הדמות הספרותית לאור המודל של אברהם ישעיהו קרליץ שהכיר, לא נמנע מלהוסיף פרטים קטנים שאינם תואמים במדוייק, יש לקבל איפוא את הפרטים המבוססים על ספרי גראדה בלבד, בהתאם להסתייגות זו.
  13. ^ בראון, החזון איש עמ' 30, ע"פ גראדה.
  14. ^ בראון, החזון איש, עמ' 31 ע"פ גראדה, מלחמת היצר עמ' 136. הסיפור מוזכר בביוגרפיות נוספות של החזון איש. בראון, מסביר את הנהגתו זו של החזון איש לאור דברי הרמ"א, בהגהותיו לשולחן ערוך, אבן העזר סימן ב' סעיף א', הקובע: "...מי שפסקו לו ממון הרבה לשדוכין וחזרו בהם, לא יעגן כלתו משום זה ולא יתקוטט בעבור נכסי אשתו, ומי שעושה כן אינו מצליח ואין זיווגו עולה יפה, כי הממון שאדם לוקח עם אשתו אינו ממון של יושר, וכל העושה כן מקרי "נושא אשה לשם ממון", אלא כל מה שיתן לו חמיו וחמותו יקח בעין טוב ואז יצליחו", דברים אלו מקורם בבית יוסף. בראון מציין למכתב מאוחר של החזון איש, בו הוא ממליץ לאחר, במקרה דומה, לנהוג כך; ורומז כי הוא "מורגל תחת השפעת דברי הרמ"א ז"ל לעצמי ולאחרים" (קרליץ, קובץ אגרות ח"א מכתב קס"ז).
  15. ^ צבי יברוב, מעשה איש ח"א עמ' ט"ז. מצוטט גם אצל בראון.
  16. ^ הורביץ, ארחות רבנו (מחיי הרב יעקב ישראל קנייבסקי גיסו של החזון איש), ח"א, עמ' שצ"ט.
  17. ^ הורביץ, ארחות רבנו ח"א, עמ' ת'. מצוטט אצל בראון, החזון איש, עמ' 32.
  18. ^ חיים ע. קוליץ, 'החוזה מליטא', ירושלים תשנ"א, עמ' 61.
  19. ^ ההתכתבות נדפסה בספר גנזים ושו"ת חזון איש חלק ב' מעמוד ק"ט
  20. ^ רפאל הלפרין, במחיצת החזון איש, עמ' 51
  21. ^ "דינים והנהגות מהחזון איש" חלק ב', פרק ח' אות ט'.
  22. ^ מעשה איש חלק ג'
  23. ^ שלמה לורנץ, במחיצתם, עמ' 86
  24. ^ קובץ אגרות, א קיב
  25. ^ בנימין בראון, החזון איש, עמ' 90
  26. ^ עוזרו של בן-גוריון אז, יצחק נבון, שנכח בפגישה, מעיד שבמקור דיבר החזון אי"ש על גמל טעון וגמל ריק, מקרה הלקוח ממסכת סנהדרין, אולם בדימוי הציבורי של הפגישה נחקק "משל העגלות".
  27. ^ שלמה לורינץ, במחיצתם, חלק א', עמ' 73
  28. ^ ראו גם את תיאור הפגישה ביומני בן-גוריון
  29. ^ ראו למשל: הרב משה צבי נריה, ראיה וחזון : על חילופי מכתבי-הלכה ויחסי כבוד תורה בין מרן הגראי"ה קוק לבין מרן הגראי"ש קרליץ ("חזון איש") , תל אביב-יפו, ה'תשמ"ב. ראו את צילום כתב ידו.
  30. ^ משה צבי נריה, בשדה הראי"ה, בפרק 'בין ראי"ה וחזון'
  31. ^ גישתו בנושא מוסברת בספרו "אמונה וביטחון" בפרק שלישי.
  32. ^ הספרים זמינים לקריאה ברשת: מעשה איש חלק ראשון; חלק שני; חלק שלישי; חלק רביעי; חלק חמישי; חלק שביעי, באתר HebrewBooks.