מוזיקה קלאסית ישראלית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
נגני הפילהרמונית הישראלית עם המנצח זובין מהטה ביום השנה ה-70 להיווסדה, 2006
האורקסטרה של ראשון לציון, לפני 1899)
תלמידי פסנתר בקונסרבטוריון כפר סבא, שנות ה-30'
מוזיקה לילדי מעברה בישראל שנת 1949-50
שיעור נגינה קבוצתי, נתיבות, שנות ה-70'
מקהלת כפר ורבורג, 1973

מוזיקה קלאסית ישראלית החלה להתפתח בארץ ישראל בשנות ה-30 של המאה ה-20. ראשוני המלחינים הגיעו מאירופה – חלקם כמוזיקאים ותיקים, שכבר עשו להם שם בארצות מוצאם (כמו פאול בן חיים, עדן פַּרְטוֹש, יהויכין סְטוּצֶ'בְסקי ואלכסנדר אוריה בוסקוביץ'), ואחרים כצעירים בראשית הקריירה (כמו גארי בֶּרְתִינִי, יוסף טל ואבל ארליך) או כילדים (כמו מרדכי סתר ויצחק סדאי). בין מלחינים אלה היו שעסקו בחקר מסורות עבר ובמוזיקה אתנית-יהודית לענפיה השונים, והיו שהשתדלו לעקוב אחר המהלכים במוזיקה החדשה בארצות אירופה. במוזיקה הישראלית אפשר למצוא כל שילוב אפשרי בין מרכיבים אלה, אם בדרך של סימביוזה ואם בדרך של סינתזה.‏[1]

תוכן עניינים

ראשית המוזיקה הקלאסית בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

האורקסטרה של ראשון על מדרגות בית העם, 1900–1910
קונצרט של דוד שור לטובת קק"ל במגדל דוד (16 ביוני 1926).

העלייה החמישית של אמצע שנות ה-30 הביאה עִמה מספר רב של מוזיקאים, בהם בעיקר עולים שנמלטו מגרמניה הנאצית. המלחינים, שמצאו את עצמם בתרבות חדשה, שונה וזרה להם, עשו כמיטב יכולתם להתפרנס בחברה, שעוד לא הייתה בה תשתית תרבותית-מוזיקלית לקלוט אותם בתוכה. אחד מקשיי הקליטה של המוזיקאים החדשים בארץ היה המאבק להשגת עבודה שתפרנס את העוסקים בה, לאור ריבוי הנגנים שהגיעו מאירופה בעלייה הרביעית והחמישית. מצד שני, דווקא הגל הגדול של מוזיקאים מקצועיים וחובבי מוזיקה שהגיע באמצע שנות ה-30 הוא שהביא את ברוניסלב הוּבֶּרמן להחלטה להקים את הפילהרמונית הארץ-ישראלית, שהחלה את פעולתה בסוף 1936.‏[2] הדחף הפנימי וההיענות לאתגר שביצירת מוזיקה בסביבה החדשה דרבנו אותם להמשיך בהלחנה, על אף התנאים הקשים והמאבק לשרוד. הגופים המוזיקליים שהוקמו בשנים אלה – התזמורת הארץ ישראלית בתל אביב ומחלקת המוזיקה של שידורי רדיו ירושלים המנדטורי ב-1936 ותזמורת רשות השידור שהוקמה בירושלים בשנות ה-40 – השמיעו את יצירותיהם של המלחינים שזה מקרוב באו. יצירות אלה עוררו בקרב מבקרי המוזיקה וקהל המאזינים את השאלה, עד כמה צריכה המוזיקה החדשה הנכתבת בארץ ישראל לייצג את התרבות היהודית-לאומית ובאיזו מידה היא עומדת בציפיות אלה.

מבקר המוזיקה של עיתון "הארץ", דוד רוזוליו, כתב על אלכסנדר אוריה בוסקוביץ' ב-1946:

Cquote2.svg

בוסקוביץ' חותר בפירוש ליצירת סגנון מוזיקלי חדש, מזרחי מובהק. הוא דוחה את כל יסודות ההרמוניה והמלודיה המערביים ויוצר נעימות, התואמות את עולם המוזיקה המזרחי-ערבי... בוסקוביץ עמד על כך, שמן הנמנע להמשיך ליצור בארץ זו יצירות, המבוססות על מוזיקה מערבית אמיתית; הנוף, סגנון החיים, הסביבה, כולם מחייבים שינוי כיוון ותפיסה מוזיקלית שונה.‏[3]

Cquote3.svg

דעה דומה ביטא מבקר המוזיקה של עיתון "דבר", מנשה רבינא, במאמר מ-1939 על "יוסף ואחיו" של אריך ולטר שטרנברג, שבחר לכתוב (בניגוד לבוסקוביץ') בסגנון אינדיבידואלי מתוך התעלמות מן הצורך ליצור בסגנון מזרחי, שונה מן הסגנון האירופי, על אף נושאה התנ"כי של היצירה.‏[4]

המלחינים העולים לא הכירו זה את זה לפני בואם, ושום "אסכולה" לא התפתחה בארץ. היחיד שיצר קבוצת תלמידים בעלי אידאולוגיה משותפת היה שטפן ווֹלְפֶּה, שעלה ב-1935 ותרם רבות לחיי המוזיקה בתנועה הקיבוצית ולקונסרבטוריון הפלשׂתיני החדש בירושלים. (סגנונו האוונגארדי וחוסר הפשרנות שבאופיו בידלו אותו מעמיתיו בקונסרבטוריון, וב-1939 חזר לאירופה ומשם היגר לארצות הברית.‏[5])

מאפייני המוזיקה הארץ-ישראלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד האמצעים שנקטו מלחינים שונים הייתה נגינת טעמי המקרא. בין השאר שימשו הטעמים לאות הזמן של קול ישראל. על פי רוב לא השתמשו המלחינים השונים בטעמי המקרא כמות שהם, אלא שאבו מהם השראה. כך בן חיים ביצירתו "למנצח מזמור", פַּרְטוֹש ברביעיית המיתרים הסריאלית "תהילים" ובן ציון אורגד בסימפוניה "הצבי ישראל". המוזיקה הליטורגית העברית העתיקה, יחד עם המזמור הגרגוריאני שימשו את בן חיים ביצירתו "קנטטה ליטורגית".‏[6]

לצד מוזיקה אתנית מזרחית, נעשה שימוש גם במוזיקה היהודית של מזרח אירופה, בנעימות הזִמְרוּר של לימודי התלמוד ובנעימות חסידיות. הלחנים של יהדות המזרח שימרו את מסורת המוזיקה העברית הקדומה הרבה יותר מאלה של יהדות אירופה, שתרבותה, שפתה ולבושה הושפעו מעמי הארצות שבהן שכנו. יהדות האי ג'רבה שליד תוניסיה שימרה את המסורת העתיקה בטעמי המקרא ובתפילות, מאז חורבן בית שני ואולי אף מימי שלמה המלך.‏[7] דגמים הלקוחים ממוזיקה ערבית ומזרחית מתגלים ביצירותיהם של מלחינים ישראלים כמו אברהם אמזלג (עילם), אבל ארליך, אורגד ועמי מעייני. שיתוף בין עולמות המוזיקה המזרחית והמערבית בא לביטוי ב"מודוסים הפרטיים" שהרכיב מרדכי סתר בהשראת המקאם וכינה בשם "מאקאמאת". המודוס ששימש אותו בכתיבת הסימפוניה "ירושלים" מורכב מיותר משנים-עשר צלילים, מהם אנהרמוניים. שיטת הכתיבה ששימשה את סתר ביצירתו מופיעה הן אצל מלחיני המאקאמאת הערביים והן בזמרה הגרגוריאנית. המוזיקה המזרחית מתאפיינת בשימוש במרווחים קטנים (בעיקר סקונדות), במיעוט (עד היעדר) קפיצות ובנגינת אוּניסוֹנוֹ. שימוש במאפייני המוזיקה המזרחית בולט באורטוריה יורם של בן חיים ובקטעי המקהלה באורטוריה "תיקון חצות" של סתר. השימוש בתנועת סקונדות משווה אופי ישראלי גם לקטעים מן האורטוריה "המלך דוד" של ארתור הונגר, שנכתבה בשנת 1921.‏[8]

דמות חשובה להתפתחות המוזיקה הישראלית הייתה הזמרת התימנייה ילידת הארץ ברכה צפירה. צפירה יצרה קשרים עם מלחינים שונים, בהם בן חיים, פרטוש, מנחם אבידום, עמנואל עמירן ואחרים, שחיברו ליוויים לשיריה מחד גיסא והשתמשו ביצירותיהם בנעימות, ששרה לפניהם, מאידך גיסא. השפעת הנעימות שאספה ברכה צפירה והעבירה למלחינים ניכרה בהתפתחות הסגנון הים-תיכוני, שהחל להיווצר בתקופה זו (אמצע שנות ה-30) ובא לביטוי ראשוני בפואמה הסימפונית "עמק" של מרק לַבְרִי. מאפייני האזור, האור הרב, הים, החולות והמרחבים שטופי השמש באים לביטוי ברקמה השקופה של המוזיקה ומשמשים בסגנון זה לצד כלי נגינה אירופיים, שיטות וטכניקות מערביות.‏[9]

מלחינים ישראלים אימצו בכתיבתם מאפיינים של התזמורת הערבית (המתבטאים בנגינת אוניסונו בכל הכלים, שכל נגן ונגן מצרף לה קישוטים ומקצבים שונים) תוך שימוש בטכניקות אירופיות. בכתיבה ההטרופונית שפיתחו, מנגנים כלים שונים אותו חומר באי-דיוקים מכוונים ורשומים בתווים, בניגוד לאלתורים החופשיים של התזמורת הערבית. טכניקה זו שימשה את בוסקוביץ' בסוויטה השמית, את בן חיים ב"נעים זמירות ישראל" ואת צבי אבני ברביעיית המיתרים "קשתות קיץ". מלחינים נוספים המשיכו וכתבו בטכניקה זו בשנים הבאות.‏[10]

יהודה כהן משווה את התפתחות המוזיקה הישראלית המודרנית ללא תקופת הכנה רומנטית – בניגוד למה שקרה במוזיקה האירופית – לתחיית השפה העברית, שהשפעתה על המוזיקה הייתה מכרעת. התנ"ך השפיע על כתיבתם של מלחינים רבים. שירים ישראליים עממיים השתלבו ביצירות סימפוניות רבות, כמו "סוויטה פסטורלית" של חנן שלזינגר על פי נעימות של מרדכי זעירא ושרה לוי-תנאי, הפואמה הסימפונית "עמק" שכתב לברי על בסיס השיר הנושא אותו שם והשירה הסימפונית "צפת" של יהויכין סטוצ'בסקי, ששירו באותו שם נשזר בה.‏[11]

המוזיקולוג פרופ' יהואש הירשברג מסיים את חיבורו "חזון המזרח ומורשת המערב" ("The Vision of the East and the Heritage of the West") במילים אלה:

Cquote2.svg

אסכם בהצהרה מרחיקת-לכת. מטרתם העיקרית של המלחינים ומבקרי התרבות של היישוב, דהיינו, גיבוש סגנון של מוזיקה ישראלית אמיתית, שתבטא את העולם הרוחני הפנימי ואת מציאות חייה של החברה היהודית המקומית, אכן הושגה. ואולם, בדרך הפרדוקס, התוצאה היא היפוך הדבר שעמד לנגד עיניהם בראשית התהליך. הסגנון הישראלי איננו ישות סינתטית אחידה, המאפשרת זיהוי תוך תיבות ספורות. ההיפך הוא הנכון. זהו מיזוג יסודות עשיר של מקורות, השפעות ושיטות ביטוי, המציג את ההטרוגניות הקיצונית של ישראל בכל ססגוניותה המרהיבה. הסגנון הישראלי חותר לנוע בשלושה כיוונים בעת ובעונה אחת: יצירת זהות לאומית אמיתית, קידום ההיטמעות בתהליך הגלובליזציה וחיפוש נמשך והולך אחר חוליות מקשרות עם המזרח.

Cquote3.svg

האבות המייסדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פאול בן-חיים בשיעור לסטודנטים למוזיקה

ראשוני המלחינים הקלאסיים שהגיעו ארצה באמצע שנות ה-30 הגיעו מתרבות מוזיקלית עשירה וענפה, שהקיפה מאות שנים של מסורות מוזיקליות, אסכולות שונות והתפתחות הדרגתית. מעושר התזמורות, המקהלות, ההרכבים הקאמריים והמוסדות להוראת מוזיקה שבמרכז אירופה, הגיעו אל חברה צעירה, חדשה ומתחבטת בבעיות קיום קשות. המוזיקה שהייתה קיימת אותן שנים בארץ ישראל התמקדה בזמר העברי, שמרכזו בקיבוצים ובתנועות הנוער מחד גיסא, ובמוזיקה האירופית הוותיקה והבטוחה, שהסתופפה בבתי האיכרים האמידים במושבות הוותיקות, אלה שלצד לימודי הצרפתית חינכו את בנותיהם לפרוט על פסנתר ולזמר לידר מאידך גיסא.

המלחינים שזה מקרוב הגיעו מאירופה רדופת הנאציזם פיתחו להם סגנון ישראלי ייחודי, שלא היה קיים עד אז. הם הושפעו מסביבתם, מסממני הפולקלור והתרבות שמצאו בבואם ואף זה מזה. פאול בן חיים הקנה במכוון למוזיקה שלו סגנון ארץ-ישראלי, ובמבט לאחור מסתבר שמלחינים אחרים, שיצרו יחד אתו את הסגנון הים תיכוני, סיגלו לעצמם גם הם נופך משפת המוזיקה האישית שלו. בניגוד לבן חיים, שראשית הסגנון הארץ-ישראלי שפיתח מופיעה כבר באורטוריה יורם, שכתב לפני עלייתו ארצה, מלחינים אחרים פיתחו הבעה ישראלית ייחודית רק לאחר עלייתם לארץ. כך מרק לברי, ששילב בקונצ'רטו שלו לאבוב סממנים ערביים ושאב השראה מן השפה העברית וכך עדן פרטוש, שמיזג ב"שיר תהילה" שלו ערכים עתיקים מן המזרח עם טכניקות אירופיות.‏[12][13]

המכנה המשותף לכל המלחינים הללו, הכלולים בהגדרה "האבות המייסדים", הייתה הראשוניות שביצירת שפה מוזיקלית חדשה, מיזוג הרקע המוזיקלי והתרבותי והניסיון שצברו בחייהם הקודמים עם האלמנטים החדשים, השונים והמאתגרים שפגשו בארצם החדשה. לפניהם לא הייתה מוזיקה קלאסית ישראלית. הם ותלמידיהם אחריהם יצרו אותה ואת הכלים להבאתה אל ציבור חובבי המוזיקה ואל המוזיקאים בדורות הבאים בישראל.

אלכסנדר אוריה בוסקוביץ'[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אלכסנדר אוריה בוסקוביץ'
מרדכי סתר מימין לצד המלחין אלכסנדר אוריה בוסקוביץ'‏ בשנות ה-40

אחת מאבני הפינה בהתפתחות המוזיקה הקלאסית בארץ ישראל בתקופת היישוב היה ביצוע "הסוויטה השמית" של בוסקוביץ' בתזמורת ההסתדרות, בניצוח פרנק פולק רב הפעלים. בוסקוביץ', יליד קלוז' שבטרנסילבניה (1907), השתקע בתל אביב בשנת 1938 לאחר ביצוע הבכורה של יצירתו "שירי עם יהודיים" על ידי "תזמורת פלשׂתינה" שאך זה נוסדה והייתה בהמשך לתזמורת הפילהרמונית הישראלית. לאחר עלייתו ארצה חל שינוי מיידי בסגנון כתיבתו, כפי שאפשר להיווכח בסוויטה השמית, מן השפה הטונאלית של אירופה למרקמים, שחיקו את העוד או הקאנון הערבי.‏[5]

בשנת 1937 שלח בוסקוביץ' גרסה לפסנתר של יצירתו "שרשרת הזהב" למנצח איסאי דוברובן. דוברובן הציע לתזמורת הארץ-ישראלית לשבץ את היצירה בקונצרט בניצוחו בשנת 1938. בוסקוביץ' הוזמן לביצוע הבכורה של יצירתו, הגיע והחליט להישאר בארץ. בשנים הבאות אמר לא פעם, כי דוברובן, "שרשרת הזהב" והזמנת התזמורת הצילו את חייו.‏[14]

בכתיבתו בארץ ישראל הושפע בוסקוביץ' ממראות הארץ, אור השמש וצבעי החול והים ומן המוזיקה המקומית, הן זו של עדות ישראל השונות והן זו של ערביי פלשׂתינה ושל עדות אתניות אחרות. בהשראת כל הגורמים האלה התפתח סגנונו האישי המיוחד לו, תוך חדירה אל עומק השפה העברית, שתהיה לאחד המקורות החשובים ביותר ביצירתו. בניגוד לאחרים, לא השתמש בשירים או מחולות של עדות ישראל אלא עיבד רעיונות משלו בהשראתם. כך יצר את הקונצ'רטו לכינור – יצירתו הגדולה הראשונה, משנת 1942, שזכתה בפרס ראשון בתחרות על שם ברוניסלב הוברמן מטעם התזמורת הארץ ישראלית. היצירה בוצעה בשנת 1944 בנגינת לורנד פניבש ובניצוח גיאורג זינגר.‏[15]

ביצירתו עשה בוסקוביץ' שימוש בתנ"ך ובשפתו ובמיסטיקה שביסודות הקבלה. גוני האור והשמש של ארץ ישראל שזורים בתזמוריו ובמקצבים של כתיבתו, ולשפה העברית השפעה חשובה ביצירתו. הקנטטה "בת ישראל" (1960) כתובה לתמליל שירו של חיים נחמן ביאליק בשם זה. מילות השיר נתונות לטנור הסולן ואילו המקהלה מזמרת פסוקים משיר השירים ומתפילת קבלת שבת. המוזיקה לטקסט של ביאליק כתובה בסגנון מודרני, כמעט סריאלי לעתים, ואילו המוזיקה לטקסט המסורתי כתובה בסגנון ארכאי-מודאלי. הסינתזה הזו בין הסגנונות פתרה בהצלחה את הקונפליקט בין ההטעמה האשכנזית של שירת ביאליק להטעמה הספרדית של הטקסט התנ"כי. ב"עדיים" לחליל ותזמורת מובא פירוש אינסטרומנטאלי לגרסה התימנית של טעמי המקרא בשירת בני ישראל אחרי קריעת ים סוף.‏[16]

לבוסקוביץ היו תלמידים רבים, הן מלחינים צעירים והן בני דורו ואף מבוגרים ממנו, בהם תלמידו לתזמור מקס ברוד. בין תלמידיו יחזקאל בראון, יצחק סדאי, צבי סנונית, תאודור הולדהיים, יורם פפוריש, רמי בר-ניב, דוד זהבי ועוד.

קראל שלמון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קראל שלמון
קראל שלמון ב-1936

קראל שלמון נולד בשם קרל סלומון ב-1897 בהיידלברג שבגרמניה. מורו, פרופ' פיליפ וולפרום מאוניברסיטת היידלברג, הפנה אותו אל ריכרד שטראוס בברלין, שם השלים את לימודיו.

בשנת 1933, אחרי קריירה של ניצוח והלחנה בגרמניה, עלה סלומון לארץ ישראל. בשנת 1936, עם הקמתה של תחנת הרדיו של שירות השידור של פלשׂתינה (א"י) התמנה למנהל מחלקת המוזיקה של התחנה. כעבור שנתיים ייסד את תזמורת שירות השידור. משנת 1948 ניהל את מחלקת המוזיקה של קול ישראל ובשנת 1962 פרש לגמלאות. עם קום המדינה שיווה לשמו אופי עברי תוך שמירה על הצליל המקורי.

במוזיקה של שלמון ניכרה השפעה של תרבות יהדות ספרד, שהייתה חביבה עליו; פיוטים של אברהם אבן עזרא, יהודה הלוי ואחרים שימשו בסיס לכמה מיצירותיו. שני יסודות בולטים בה: מאפייני השפה העברית, התנ"ך ונופי ישראל מצד אחד, ומסורת המוזיקה של מרכז אירופה, מן הצד השני. שלמון נטה חיבה למקצבים א-סימטריים ולהרכבים בלתי שגרתיים, וחוש ההומור שלו בא לביטוי במשחקי מילים ושעשועי לשון, שכולם מצאו מקום ביצירתו המוזיקלית. כן חיבב במיוחד את צורת הווריאציות.

פאול בן חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פאול בן חיים
פאול בן חיים

פאול בן חיים, יליד מינכן (1897), הגיע לארץ ישראל כמלחין עתיר ניסיון, בהשוואה להרבה מלחינים אחרים שעלו ארצה באותן שנים. הוא היה המלחין הראשון שעלה מגרמניה לאחר עליית הנאצים לשלטון; אחריו עלו קראל שלמון, חנוך יעקבי, חיים אלכסנדר ויוסף טל.

השפעת המוזיקה של מרק לברי והחיבור שעשה בין המוזיקה העממית למסורת המוזיקה האירופית ניכרת ב"וריאציות על נעימה עברית", היצירה הקאמרית השנייה שחיבר בן חיים בארץ ישראל.‏[17]

זמן קצר לאחר חיבור ה"וריאציות על נעימה עברית" פנתה הזמרת ברכה צפירה אל בן חיים בבקשה לכתוב עיבודים לשיריה. צפירה פנתה גם אל בוסקוביץ', פרטוש ולברי, לאחר שקשר העבודה שלה עם נחום נרדי ניתק לאחר שמונה שנות פעילות משותפת. לפנייה זו של זמרת עממית תימנייה אל מלחיני מוזיקה אמנותית, בעלי רקע שונה כרחוק מזרח ומערב מזה שלה, נודעה חשיבות רבה בהיותה חוליה חשובה בתהליך התמורה שחלה במסורת העדות לאחר מפגשה עם התרבות הארץ-ישראלית. ברכה צפירה פעלה כמתווכת בין המלחינים האירופאים במוצאם ובמורשתם לבין מורשת השירה המזרחית ופתחה לפניהם את הדרך אל המוזיקה המזרחית, שמשכה את כולם.‏[18]

לקראת יום העצמאות הראשון של מדינת ישראל, בשנת 1949, חיבר בן חיים בהזמנת צה"ל את ה"תרועה לישראל". בהמשך הזמינה התזמורת הפילהרמונית הישראלית עיבוד תזמורתי ליצירה זו, ובעיבוד זה בוצעה על ידה היצירה לראשונה בניצוחו של סרג'יו צ'ליבידאקה בשנת 1951, והיא מושמעת באירועים חגיגיים. מרק לברי הזמין אצל בן חיים את הסוויטה "מחזות ישראל" – יצירה ססגונית בחמישה פרקים, בסגנון ים תיכוני, שבוצעה לראשונה בשנת 1951 בניצוח גיאורג זינגר. אווירה ים-תיכונית מובהקת מאפיינת גם את הסונאטה בסול לכינור סולו, הממזגת בהצלחה אלתור מזרחי ושיטות חיבור אירופיות. הסונאטה הוקדשה ליהודי מנוחין ובוצעה לראשונה בניו יורק בשנת 1952.‏[19]

בן חיים חיבר יצירות שונות בעלות אופי דתי ותנ"כי, בהן "הקנטטה הליטורגית"; "למנצח מזמור"; "גלגולים" לתזמורת משנת 1958 – מן החשובות שביצירות בן חיים, המבוססת על טעמי המקרא; "חזונו של נביא" (1959) – קנטטה על פי חזון העצמות היבשות (יחזקאל פרק ל"ז); "שלושה מזמורי תהילים" לסופרן, בריטון ומקהלה מעורבת (1963); קנטטה "הודיה מן המדבר" (או "מגילת ההודיה") למילים מתוך המגילות הגנוזות, לבריטון, מקהלה ותזמור שחוברה למקהלה הקאמרית תל אביב במלאת 20 שנה להקמתה (1962), ועוד.‏[20]

פאול בן חיים לקח חלק פעיל בפיתוח סגנון ים-תיכוני. הוא מצא השראה במקורות האותנטיים של המוזיקה הישראלית, בתנ"ך ובשפה העברית. הוא היה עצמאי בסגנונו ולא השתייך לשום זרם. עם תלמידיו שהיו למוזיקאים ידועי שם נמנים, בין השאר, יהודה ווהל, בן ציון אורגד, נועם שריף, צבי אבני, עמי מעייני, שולמית רן, רמי בר-ניב, ונעמי שמר. חמישה מתלמידיו – צבי נגן, אשר בן יוחנן, יעקב גלבוע , שולמית רן ועמי מעייני – חיברו לכבוד יום הולדתו השבעים וחמישה "וריאציות על נושא מאת פאול בן חיים", ועמי מעייני ניצח על ביצוע היצירה.‏[21]

מרק לברי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מרק לברי
מרק לברי מנצח על האופרה "דן השומר"

מרק לַבְרִי נולד בשנת 1903 בריגה בירת פלך ליבוניה של האימפריה הרוסית (כיום בירת לטביה). הוא למד הלחנה בלייפציג ובשנת 1926 עבר לברלין, שם הלחין מוזיקה לתיאטרון. בשנת 1929 התמנה למנצח התזמורת הסימפונית של ברלין, ובתפקידו זה נשאר עד 1932. ב-1933, עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, שב ללטביה ועבד שם, בין השנים 1932 ל-1934, באופרה הלאומית של לטביה. הוא נסע לסטוקהולם, ומשם, ב-1935, הגיע לארץ ישראל כתייר, אך בשל כורח הנסיבות נשאר בה.

לברי הסתגל במהירות לחיים בארצו החדשה, והדבר ניכר במוזיקה שחיבר, שכללה מוזיקה תזמורתית וקאמרית, אורטוריות, אופרות ושירים. לברי ראה עצמו כמלחין עממי, שהציב לו כמטרה חיבור מוזיקה קליטה ומובנת, והציבור הארץ-ישראלי אכן קיבל באהדה את שיריו. את שירו "עמק", למילים של המשורר רפאל אליעז, הלחין זמן קצר אחרי בואו לארץ. השיר היה לחומר היסוד לפואמה הסימפונית "עמק" (1937), המשקפת את התרשמותו מנופי עמק יזרעאל ומן החיים בו וניכר בה הסגנון הים-תיכוני.

בשנת 1940 בוצעה לראשונה האורטוריה של לברי, "שיר השירים", על פי הגרסה של מקס ברוד לשיר השירים, על ידי מקהלת הפועלים פתח תקוה והתזמורת הפילהרמונית הארץ ישראלית, בניצוח לברי עצמו. סגנון האורטוריה אישי יותר מזה של "עמק". בשנת 1945 נכתבה האופרה "דן השומר", ללברית של ברוד על פי מחזה של ש. שלום. ביצירה זו עשה לברי שימוש רב בלייטמוטיבים ושילב בה את שירו "חניתה", גם הוא למילים של ש. שלום. הפואמה הסימפונית "נגב" משנת 1954 הוקדשה לבן-גוריון.

מלחמת השחרור נתנה השראה לסימפוניה השנייה של לברי, "סימפוניה מספר 2 (קוממיות)" ולקנטטה "עלי דווי" מ-1951, שכתב לשירים של ראובן אבינועם. בחיפה, שבה התיישב בהזמנת ראש העירייה בשנת 1962, כתב את האורטוריה "גדעון" לטקסט של חיים חפר על פי ספר שופטים וכן, בין השאר, את "קנטטת העצמאות" (1963) למילים של ש. שלום.

בשנותיו בארץ הרבה לברי לנצח על התזמורת הפילהרמונית הארץ ישראלית ועל האופרה הישראלית בגלגוליה השונים. בשנים 1949 עד 1962 כיהן כמנהל מוזיקלי של קול ציון לגולה. מרק לברי נפטר בחיפה בשנת 1967.‏[22]

אברהם דאוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אברהם דאוס

אברהם דַאוּס נולד בברלין בירת גרמניה בשנת 1902. הוא למד בבית הספר הגבוה למוזיקה בברלין, והשתלם במוזיקה בבית הספר הגבוה למוזיקה במינכן. מעיסוקו כקורפטיטור באופרה של ברלין התקדם, בהמלצת המנצח יםלאו בלך ופריץ שטידרי, לניצוח באופרה של ברסלאו. עם עליית הנאצים לשלטון הושעה מעבודתו, ולאחר שלוש שנים בפריז עלה לארץ ישראל. במשך ארבע שנים חי ועבד בתל אביב. בשנים 1940 עד 1963 חי בקיבוץ רמת הכובש ובקיבוצים אחרים, שם עבד כמחנך למוזיקה. בשנותיו האחרונות חזר לחיות בתל אביב.

בשנת 1952 החל לחבר בשיטת שנים-עשר הטונים, אך בכל חומרתה נקט בה רק ברביעיית מיתרים משנת 1954. ביצירות הבאות ניכר ריכוך בחומרת השיטה אך עדיין אפשר להבחין ביסודותיה, הנגלים לאחר זמן. דוגמה לכך היא היצירה "ארבעה דיאלוגים" לכינור וצ'לו (1957). מן החשובות ביצירותיו הוא מחזור "שירי רחל" (1938), להרכב יוצא דופן – קול נמוך, חליל וויולה. ביצירה זו השתחרר דאוס מן המסורת האירופית ואימץ ערכים מזרחיים. היצירה מצטיינת בתואַם בלתי רגיל בין הטקסט למוזיקה. על יצירתו "גבת" (1951), קנטטה לטקסט מן הכרוניקה של גבת ולמילים של חברי הקיבוץ לחגיגות חצי היובל, הוענק לדאוס פרס אנגל.‏[23]

אברהם דאוס נפטר בתל אביב בשנת 1974, לאחר מחלה ממושכת.

חיים אלכסנדר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חיים אלכסנדר

חיים אלכסנדר נולד בשנת 1915 בברלין, שם החל את לימודי המוזיקה. בשנת 1934 הורחק אלכסנדר מאיגוד המוזיקאים ובהמשך גם מן הקונסרבטוריון של ברלין. בשנת 1936 עלה ארצה הודות לפעילולתו של הכנר אמיל האוזר, שהשיג אישורי כניסה למוזיקאים יהודים צעירים ללימודים באקדמיה למוזיקה בירושלים שהקים אותו זמן. לאחר שנתיים של לימודים באקדמיה השתקע אלכסנדר בארץ והמשיך את לימודיו אצל מורים ידועי-שם, בהם שטפן וולפה וחנוך יעקבי, שדגלו בשיטות שונות ומנוגדות, וולפה בשיטתו של ארנולד שנברג ויעקבי בתורתו של הינדמית.

עם תום לימודיו החל אלכסנדר ללמד באקדמיה ע"ש רובין למוזיקה ולמחול בירושלים, שם נשאר עד יציאתו לגמלאות בשנת 1981.

במוזיקה שלו נותן חיים אלכסנדר ביטוי לנושאים ישראליים, הן ביצירות קוליות כמו "למען ציון לא אחשה" למקהלה מעורבת ושירים כמו "רומיה ויואל" ואחרים, והן ביצירות אינסטרומנטאליות כ"שור, דודי" לטרומבון ופסנתר ו"יהללו שמו במחול" לתזמורת, וכן לדברי שירה אחרים, כמו "המרובעים" של עומר כיאם ושירים של אלזה לסקר שילר. חיים אלכסנדר היה חתן פרס אנגל בשנת 1956, פרס רובינשטיין לשנת 1973, פרס אקו"ם לשנת 1996 ופרס ראש הממשלה לקומפוזיטורים לשנת 2001.

חיים אלכסנדר מת בירושלים ב-18 במרץ 2012.

יהויכין סטוצ'בסקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יהויכין סטוצ'בסקי
יהויכין סְטוּצֶ'בְסקי

יהויכין סְטוּצֶ'בְסקי נולד בפלך פולטבה שבדרום-מערב האימפריה הרוסית (כיום אוקראינה) ב-1891. בשנת 1938 עלה לארץ בהזמנת הסוכנות היהודית, כשמאחוריו שנים רבות של פעילות מוזיקלית ענפה. בבואו לארץ התמנה למפקח על המוזיקה היהודית מטעם הוועד הלאומי – משימה שהחל בה כבר באירופה, כשפעל להחייאת המוזיקה היהודית.

בהלחנה כתחום עיסוק מרכזי החל סטוצ'בסקי לעסוק רק בארץ ישראל. באירופה מילאו את חייו הנגינה בצ'לו, הוראת הכלי בטכניקות חדשות שיצר וכתיבת ספרי לימוד. שנה לאחר בואו ארצה ייסד במה למוזיקה יהודית בבית ברנר בתל אביב, והעידוד שנתן למלחינים צעירים תרם רבות ליצירת מוזיקה חדשה וסגנון ארץ-ישראלי חדש. סגנונו הושפע בתקופה זאת מן הפולקלור התימני והספרדי. בין יצירותיו בשנים אלה: סוויטה לכינור ופסנתר (1940), דואו לכינור וצ'לו (1940), "שלושה אלתורים לחליל ופסנתר" (1943) ועוד. עם זאת לא, נטש את הסגנון המוכר של יהדות מזרח אירופה.

החל בשנת 1950 הציב במוקד התעניינותו היוצרת את השיר האמנותי בשפה העברית. הוא כתב שירים ומחזורי שירים רבים. הסוויטה "ישראל" היא יצירתו התזמורתית הארוכה ביותר של סטוצ'בסקי. על יצירה זו זכה בפרס התזמורת הפילהרמונית הישראלית ע"ש גרשון סווט. בשנים 1959–1982 הרבה לכתוב לכלי נשיפה מעץ וממתכת.

סטוצ'בסקי חיבר לפחות יצירה אחת לכל אחד מכלי הקשת, בהן "אלגיה" לוויולה (1980), שאותה הגדיר כסקירה רטרוספקטיבית של חייו וביקש שתושמע לאחר מותו לזכרו. בין יצירותיו המעטות יחסית לפסנתר: "ממראות הארץ" – "גליל", "נגב", "ירושלים" ו"עמק" (1950), "פתאומיות" (1967) ו"רסיסים" (1975-7).

לצד כתיבתו המוזיקלית הרבה סטוצ'בסקי לכתוב מאמרים לעיתונות וחיבר ספרי מוזיקה אחדים, בהם "הכליזמרים" – עבודת מחקר על תולדותיהם, מנהגיהם ויצירותיהם. כן עסק בפולקלור ובאיסוף חומר על מוזיקה יהודית עממית. תוצאות מחקריו התפרסמו בכרכים אחדים.

בשנת 1977 העניקה עיריית תל אביב לסטוצ'בסקי את התואר יקיר תל אביב. ב-1979 זכה בפרס אקו"ם למפעל חיים. ימי הולדתו ה-80, ה-85 וה-90 צוינו בישראל באירועים חגיגיים ובקונצרטים.‏[24]

עדן פרטוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – עדן פרטוש
עדן פרטוש

עדן פַּרְטוֹש נולד בבודפשט בשנת 1907, ובטרם עלה לארץ ישראל בשנת 1938 למד כינור אצל ינה הובאי והלחנה אצל זולטאן קודאי באקדמיה למוזיקה ע"ש פרנץ ליסט בעירו. לאחר לימודיו ניגן בתזמורות שונות והופיע כסולן בערי אירופה. כן היה פעיל באגודה הבינלאומית למוזיקה בת-זמננו (ISCM). בשנת 1935 הזמין ברוניסלב הוברמן את פרטוש להצטרף לתזמורת הפילהרמונית הארץ-ישראלית, שעמדה אז בעצם ייסודה, אך פרטוש העדיף לקבל את הזמנת ממשלת ברית המועצות ויצא ב-1936 לבאקו שבאזרבייג'ן לעבוד שם כאמן וכמורה. בתקופת שהותו שם התוודע אל המוזיקה של המזרח התיכון ואל המקאם, היכרות שסייעה לו בהמשך בהתפתחותו כמלחין ישראלי. האולטימטום שהוצג לפניו – להצטרף למפלגה הקומוניסטית או לעזוב את ברית המועצות – החזיר אותו ב-1937 לבודפשט, וממנה, כעבור שנה, לארץ ישראל ולתזמורת הארץ ישראלית, שם כיהן כוויולן ראשון עד 1956.‏[25]

משנת 1951 היה פרטוש מנהל האקדמיה הישראלית למוזיקה, ובשנת 1961 קיבל תואר פרופסור באקדמיה מטעם אוניברסיטת תל אביב. בשנים אלה ניגן ברביעייה הארץ ישראלית עם לורנד פניבש, אליס פניבש-רוזנברג ולסלו וינצה. כמלחין, הושפע פרטוש הן מן האוונגארד והן מסביבתו, ומיזג בכתיבתו את הטכניקות הא-טונאליות והא-תמאטיות האירופיות החדשות עם האופי המאקאמי-המזרחי, שהתחבב עליו. יצירתו התוכניתית היחידה היא הפנטזיה הסימפונית "עין גב" (1951-52, פרס אונסקו 1953, פרס ישראל 1954), המתארת את חיי העבודה ואת תקופת המלחמה בקיבוץ, שהיה אז יישוב סְפָר.

בשנת 1957 חיבר את "חזיונות" לחליל, פסנתר וכלי קשת – יצירה בשלושה פרקים המבוססים על נושאים תימניים. הכוריאוגרף האמריקאי גלן טטלי (Tetley) יצר על פיה מחול בשם "הציידים האגדיים" ללהקת בת שבע. בשנת 1957 חיבר את הקונצ'רטו השני לוויולה, שהקדיש לקיבוץ עין השופט, שם חובר ושם גם בוצע לראשונה בנגינת המלחין ובניצוח יהלי וגמן על תזמורת הקיבוצים. החמישייה "מאקאמאת" לחליל ורביעיית מיתרים היא האחרונה ביצירותיו המודאליות של פרטוש; אחריה פנה לטכניקת השורה. ברביעיית המיתרים השנייה, "תהילים", שילב בין טכניקת השורה לטעמי המקרא ויסודות מזרחיים.

גיאורג זינגר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גיאורג זינגר
זינגר בסוף שנות ה-50

גיאורג זינגר נולד ב-1906 בפראג. בספטמבר 1939 עלה לארץ ישראל עם אשתו, זמרת האופרה חנה נאכר, בספינת המעפילים "טייגר היל". הנציב העליון התיר לו, כמחווה של חסד, לשהות בארץ, כדי שיוכל לנצח על התזמורת הארץ ישראלית במסע הופעותיה במצרים, לבנון וסוריה. מלחמת העולם השנייה מנעה את בואם של מנצחים זרים לארץ, ומשימת הניצוח על התזמורות המקומיות נפלה בעיקר על מיכאל טאובה ועל זינגר, שעשה לו שם עוד לפני הגיעו ארצה כמנצח הן באולמות הקונצרטים והן בבתי האופרה של צ'כיה וגרמניה.

במשך עשרות שנים ניצח זינגר על הפילהרמונית הישראלית ועל תזמורת רשות השידור, שעִמה הקליט יצירות ישראליות רבות. הוא ייסד את התזמורת הסימפונית חיפה והיה שותף לפיתוחה של התזמורת הקאמרית חולון. לצד הקריירה שלו כמנצח נודע זינגר כפסנתרן מעולה, שהצטיין בעיקר בקריאה ראשונה מפרטיטורה, אמנות שלמד אצל המלחין זֶמְלינסקי. הפילהרמונית נעזרה בכישרונו זה להצגת יצירות ישראליות לפני מנצחים אורחים.‏[26]

אבל ארליך[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אבל ארליך

אבל ארליך נולד בשנת 1915 בפרוסיה המזרחית שבגרמניה ולמד מוזיקה באקדמיה למוזיקה בזגרב, יוגוסלביה. בשנת 1938 גורש משם בגלל יהדותו, ובשנת 1939 עלה לארץ ישראל. כעבור שנה החל לעבוד בהוראת הלחנה ומאז 1964 נמנה עם סגל מורי האקדמיה למוזיקה בתל אביב, שם התמנה לפרופסור בשנת 1972. נפטר בשנת 2003.

אבל ארליך הלחין בסגנונות ולהרכבים שונים, מהם בלתי מקובלים. "בשרו" הוא מעין רונדו מזרחי – צורה השכיחה אצל הפרסים והטורקים ובמידה פחותה בהרבה בקרב הערבים המקומיים. ארליך פיתח מצורה זו שיטת הלחנה מיוחדת, שיש בה מקצבים מתגלגלים, מיקרוטונים ותבניות מלודיות, והיא מתגלה בהמשך ביצירותיו הסריאליות.‏[27]

האינדיבידואליות של ארליך באה לביטוי ביצירת צורה מוזיקלית חד-פעמית, כמו למשל ביצירה הווֹקאלית "מגדלים וצללים" משנת 1960, לפסוקים מפרק א' בספר יואל. יצירות אחרות על נושא תנ"כי הן "מכתב לחזקיהו" (1962) לסופרן, אבוב ובסון, על פי ישעיהו ל"ח,ט, "אל תהיו כאבותיכם" (זכריה א', פסוקים א'-ה' למקהלה א-קאפלה (1965), שחוברה למלאת עשר שנים למקהלת רינת וזכתה בפרס "רינת", ו"ביעותי אלוה" על פי פסוקים מאיוב, ו',ב–יג. יצירה זו כתובה בחלקה בתיווי מדויק וחלקה בהטרופוניה חופשית. ארליך כתב מוזיקה לסונטות של עמנואל הרומי, למילים של משוררים ישראלים ולשש סונֶטות של שקספיר (1977). הוא עשה שימוש בנעימות יהודיות עממיות מן האוסף של חיים אלכסנדר, שמקורן בעיקר באי ג'רבה ובתפילת שחרית של יהודי חאלב. כן חיבר את "ספר יצירה" לטקסט מספר הקבלה. "עדות" לדואו חלילים מבוססת על דברי עֵד במשפט אייכמן.‏[28]

בשנת 1997 זכה אבל ארליך בפרס ישראל.

מרדכי סתר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרדכי סתר, ינואר 1977
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מרדכי סתר

מרדכי סתר (סטרומינסקי) נולד בשנת 1916 ברוסיה ועלה ארצה כילד בשנת 1926, עם משפחתו. עוד ברוסיה החל לנגן בפסנתר, ואחרי שש שנים של לימודי פסנתר בארץ ישראל נסע לפריז, שם למד הלחנה אצל פול דיקא ונדיה בולנז'ה.

בשנת 1937 חזר לארץ והחל לעסוק בהלחנה. בסגנון כתיבתו מיזג את מסורת המוזיקה המערבית עם המוזיקה היהודית העממית, בעיקר התימנית והספרדית. בשנות ה-30 וה-40 אסף מנגינות יהודיות מזרחיות, בעיקר מן האוסף של אברהם צבי אידלסון, "אוצר מנגינות ישראל", ועיבד אותן למרקמים פוליפוניים בטכניקות של מוזיקה כנסייתית מתקופת הרנסאנס. בתקופה זו נכתבה יצירתו החשובה "קנטטה לשבת" למקהלה, סולנים ותזמורת כלי קשת או עוגב. ליצירה זו הייתה השפעה רבה על גיבוש הסגנון של המוזיקה המקהלתית בארץ ישראל.

בשנות ה-50 וה-60 עסק בעיקר בחיבור מוזיקה קאמרית ויצירות לכלי סולו, בהתבסס על מוטיבים ועקרונות ריתמיים מן המוזיקה היהודית המזרחית. יצירתו "ריצ'רקאר לכלי קשת" מייצגת תקופה זו בעבודתו, יחד עם יצירות אחרות חשובות כמו האורטוריה תיקון חצות, לטקסטים מן המקורות בעריכת הסופר מרדכי טביב, המוזיקה למחול "בת יפתח" שנכתבה ללהקת בת שבע ו"ירושלים", סימפוניה למקהלה ולתזמורת כלי קשת.

בתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים הסתייג סתר מאווירת הניצחון והאופוריה ששררה בארץ. תגובתו התבטאה בהסתגרות ובנטישת המלודיות העממיות, שתפסו מקום חשוב כל כך ביצירתו עד אז.

מרדכי סתר היה מן המורים רבי ההשפעה באקדמיה למוזיקה בתל אביב. בין תלמידיו: המלחינים צבי אבני, אריה שפירא, נורית הירש ואף המנצח גארי ברתיני, שעשה רבות לביצוע המוזיקה של מורו.

סתר זכה בפרסים רבים, בהם פרס איטליה על הגרסה הרדיופונית של "תיקון חצות" (1962), פרס ישראל (1965) ופרס אקו"ם למפעל חיים (1983). במאמרו "היצירה המוזיקלית הישראלית: בחיפוש אחר הזהות האישית" לציון יובל למדינה סיכם המוזיקולוג פרופ' חנוך רון את מקומו של מרדכי סתר במילים אלה:

Cquote2.svg

מקום מיוחד שמור לו, למרדכי סתר, בדור המייסדים. סתר ניצב בנקודת הגבול שבין האסכולה הים-תיכונית, לבין המגמה של האוניברסליות במוזיקה. סתר לא היה דומה לאיש. הכול אצלו היה מקורי, חד-פעמי. מלא רגישות מעודנת. טיפול בחומרים מוזיקליים שמקורם במזרח, אבל יצוקים בצורה נפלאה בתוך צורות מוזיקליות מערביות, במיוחד בהשראת תקופת הרנסאנס.

Cquote3.svg

יוסף טל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יוסף טל
טל עם תזמורת תלמידי הקונסרבטוריון (1939)

יוסף טל (גרינטל, Grünthal) נולד בשנת 1910 בעיירה פינה (Pinne) שליד פוזנן שבגרמניה. בשנת 1931 סיים את לימודיו בבית הספר הגבוה למוזיקה בברלין. בין מוריו באקדמיה היה פאול הינדמית, שקירב אותו למוזיקה האלקטרונית. הגבלות העיסוק שהטילו הנאצים על מוזיקאים יהודים בגרמניה הניעו אותו ואת רעייתו, הרקדנית רוזי לבנטל, לעלות לארץ ישראל בשנת 1934.

בשנותיו הראשונות בארץ התגורר בקיבוצים בית אלפא וגשר, ועמד בקשריי עבודה עם מוזיקאים בני קיבוץ, בהם מתתיהו שלם מבית אלפא ויהודה שרת מיגור. את שרת, שעִמו התיידד מעבר לקשר המקצועי, העריך במיוחד על כישרונו ומקוריותו ואף עיבד נעימות משלו.

בשנת 1936 עברה משפחת טל לירושלים, שם הופיע טל כפסנתרן, לימד נגינה בפסנתר ואף החליף את נגן הנבל הקבוע בתזמורת הסימפונית הארץ ישראלית. בהמשך לימד פסנתר, הלחנה ותאוריית המוזיקה בקונסרבטוריון הארץ-ישראלי למוזיקה בירושלים. טל נתן ביטוי לשנותיו הראשונות בירושלים, בחוגי האינטלקטואלים בראשותה של המשוררת אלזה לסקר-שילר, בקנטטה "אלזה" משנת 1975.‏[29]

בשנת 1951 קיבל טל משרת הוראה באוניברסיטה העברית בירושלים, ולימד גם בסמינר אורנים. בשנת 1961 הקים את המרכז למוזיקה אלקטרונית בישראל‏‏ ופיתח שיטת תיווי להלחנה באמצעות מחשב.‏[30] ב-1965 מונה לפרופסור, וכיהן כראש החוג למוזיקולוגיה באוניברסיטה העברית עד שנת 1971‏‏. עם תלמידיו הרבים נמנים המלחינים בן ציון אורגד, רוברט סטארר‏‏, נעמי שמר, משה רסיוק, יעקב גלבוע, יהודה שרת, צבי בן פורת, יצחק סדאי ודניאל גלאי, המוזיקולוגית מיכל זמורה-כהן, הצ'לן עוזי ויזל, הזמרת הילדה צאדק, המתרגמת והעורכת עדה ברודסקי והפסנתרנים ברכה עדן, וולטר האוציג ויונתן זק.

טל היה מלחין פורה בסוגות מוזיקה מגוונות ובטכניקות שונות. בשנות התשעים עסק טל, יחד עם ד"ר שלמה מרקל, בשיתוף קרן פולקסווגן והטכניון, בפיתוח של שיטה חדשנית (Talmark) לתיווי מוזיקלי, אשר נועד לאפשר את תכנונה המוקדם של היצירה האלקטרונית ולתעד את המידע הרלוונטי לשחזור עתידי.

יוסף טל זכה בפרס ישראל (1970), בשלושה פרסי אנגל, בפרס האמנויות של עיריית ברלין (1975) ובפרס וולף במוזיקה (1982). בשנת 1995 הוענק לו התואר יקיר ירושלים.

יוסף טל נפטר בקיץ שנת 2008, ונקבר בבית הקברות בקיבוץ מעלה החמישה שבהרי ירושלים.

פטר עמנואל גרדנויץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פטר עמנואל גרדנויץ

פטר עמנואל גרדנויץ נולד בברלין ב-27 בינואר 1910 ועלה לארץ ישראל בשנת 1936. בגרמניה למד מוזיקולוגיה ופילוסופיה אצל ארנולד שרינג וויליבלד גורליט. כן למד הלחנה אצל האנס אייזלר בברלין ודריוס מיו בפריז. עבודת המחקר שלו לדוקטורט עסקה בחייו של יוהאן שטאמיץ.‏[31]

בארץ כתב ספרים רבים בנושאי מוזיקה, בהם "עולם הסימפוניה", "עולם הפסנתרן", "2000 שנות מוזיקה" ועוד. ארגן קונצרטים ופרסם ביקורות מוזיקה בכתבי עת חשובים. בשנת 1949 ייסד את "בית הוצאת המוזיקה הישראלית" וניהל אותו עד 1982. כן היה מזכיר הסניף הישראלי של החברה הבינלאומית למוזיקה בת זמננו וארגן בשנת 1954 את הפסטיבל ה-28 של החברה בחיפה. גרדנויץ היה מרצה באוניברסיטת תל אביב והתמחה בחקר הסגנון הסימפוני המוקדם, מוזיקה יהודית, מוזיקה בישראל, יצירתו של ארנולד שנברג וקשרי מוזיקה בין מזרח למערב.‏[32] כמלחין כתב בעיקר מוזיקה קאמרית.

פטר עמנואל גרדנויץ נפטר בתל אביב בשנת 2001.

ורדינה שלונסקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ורדינה שלונסקי

ורדינה שלונסקי נולדה ב-22 בינואר 1905 במזרח אוקראינה. היא החלה לנגן בפסנתר בגיל חמש, וכאשר הגיעה לבגרות המשיכה בלימודי הנגינה אצל אגון פטרי וארתור שנאבל. שנאבל התפעל מכשרונה כפסנתרנית, אך עודד אותה גם לעסוק בהלחנה, תחום בו השתלמה אצל נדיה בולאנז'ה, מקס דויטש ולבסוף, גם אצל אדגר וארז.

כשמשפחתה, ובה גם אחיה, המשורר אברהם שלונסקי, עלתה לארץ בשנת 1923, נשארה ורדינה שלונסקי בווינה להתפתח כמוזיקאית. ב-1944 עלתה גם היא לארץ ישראל, אך התקשתה למצוא את מקומה בחיי המוזיקה המקומיים. יצירותיה לא בוצעו ולא הוצעה לה משרה. עיקר פרנסתה היה כמורה לפסנתר. בין תלמידיה עדו אברבאיה, רון וידברג, בנימין פרל ויהודית כהן.

שלונסקי כתבה יותר ממאה שירים, למילים של משוררים שונים, בהם גיום אפולינר, שלום שבזי, ש. שלום, אברהם שלונסקי ונלי זק"ש. היא חיברה גם שירי ילדים למילים של אנדה עמיר-פינקרפלד. כן חיברה שירי קברט לתיאטרון בישראל.

הקנטטה "הודיה", למקהלה מעורבת ותזמורת (1946), למילים של אברהם שלונסקי, בוצעה לראשונה בפסטיבל ישראל 1966. הקנטטה טונאלית אך יש בה מודולציות מפתיעות. ביצירה סריאלית לתזמורת קאמרית, "אאופוניה" ("נועם מצלול") משנת 1967 מנצלת שלונסקי כל טכניקה אפשרית בנגינה בכלי קשת. בשנת 1979 עיבדה והרחיבה יצירה זו, שהייתה הראשונה שלה בשיטת השורה, בהרכב המקורי. ביצירותיה הבאות גילתה המלחינה העדפה ברורה להרכבים קאמריים שונים, הכוללים לעתים גם נבל וכלי הקשה. היא חיברה גם יצירות רבות לפסנתר.

ורדינה שלונסקי נחשבת למלחינה הישראלית הראשונה. היא נפטרה בשנת 1990 בתל אביב, בגיל 85, עניה וערירית. ארכיונה נמצא בבעלות הספרייה הלאומית.

ארטור גלברון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ארטור גלברון

ארטור גֶלְבְּרוּן נולד ב-1913 בוורשה, שם ניגן בכינור בתזמורת הפילהרמונית והופיע עמה כסולן. הוא למד ניצוח ברומא ובסיינה ומשנת 1939 שהה בשווייץ, משם עלה לישראל בשנת 1949. בארץ עסק בהלחנה ובניצוח. הוא ניצח על תזמורת הגדנ"ע ועל תזמורת הקיבוצים ולימד הלחנה וניצוח באקדמיה למוזיקה בתל אביב.

עוד בשווייץ נמשך לשירה ובישראל כתב מוזיקה לשירים מאת לאה גולדברג, פניה ברגשטיין, יצחק קצנלסון ואחרים. כתיבתו המוקדמת הייתה בסגנון פוסט-רומנטי והושפעה מהונגר ומראוול, אך בשנת 1957 החל לכתוב בשיטת שנים-עשר הטונים. בשנת 1966 בוצעה יצירתו "מגילת האש", אורטוריה רדיופונית לפי ביאליק.

ארטור גלברון זכה פעמיים בפרס בתחרות הכינור הבינלאומית בז'נבה, וכן כה בפרסי הלחנה של אקו"ם ושל תחרות הנבל הבינלאומית. הוא נפטר בתל אביב בשנת 1985.

דור ההמשך[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחיני דור ההמשך של המוזיקה הקלאסית הישראלית נולדו בשנות ה-30, חלקם נולדו וגדלו בארץ ישראל המנדטורית ואחרים עלו אליה כילדים או בני נוער. צעירים אלה כבר גדלו בתרבות מוזיקלית קיימת ושגשגת - התזמורת הפילהרמונית הארץ-ישראלית ותזמורת רשות השידור היו לעובדה קיימת בשחר ילדותם, הם יכלו ללמוד במוסדות הלימוד הראשונים שקמו והתפתחו בשנים אלה - המדרשה למורים למוזיקה, קונסרבטוריון רון שולמית והאקדמיה למוזיקה בתל אביב - ומוריהם למקצועות המוזיקה ולנגינה היו מדור האבות המייסדים ומטובי האמנים, שנמלטו לארץ ישראל מאימת הנאצים. דור זה גדל בהווי של תרבות עברית איתנה, ספרות, שירה ועיתונות שהבטיחו את מקומן בחוגי המשכילים ואנשי הרוח, במדינה שבדרך ובראשית מדינת ישראל. בהתבגרם היו הם למלחינים המובילים, הכותבים, המלמדים, המקימים והמפתחים. בכתיבתם יכלו לשאוב השראה הן מן המוזיקה המערבית, שהמשיכה להתפתח בטכניקות, בשיטות ובאסכולות חדשניות בעולם שמחוץ לישראל, והן מן המלחינים הישראלים שקדמו להם, מוריהם הישירים ומוריהם הרוחניים.


ירדנה אלוטין[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ירדנה אלוטין

ירדנה אלוֹטִין נולדה בשנת 1930 בתל אביב. את לימודיה המוזיקליים החלה בגיל חמש, ועוד בילדותה הלחינה שיר של אנדה עמיר-פינקרפלד. לאחר קום המדינה למדה במדרשה למורי מוזיקה אצל סתר ובן חיים. בהמשך למדה אצל בוסקוביץ' באקדמיה למוזיקה בתל אביב, וכן הייתה תלמידתו של פרטוש באופן פרטי.

בשנים 1975 עד 1977 הייתה אלוטין מלחינת הבית של אוניברסיטת בר-אילן. בכתיבתה המוזיקלית עשתה שימוש במסורות מערביות ומזרחיות ובפולקלור יהודי לצד רעיונות מודרניים, זאת בהתאם לאידאלים שקיבלה ממוריה למוזיקה. ירדנה אלוטין הייתה בתו היחידה של הכירורג והסופר ד"ר אריה אלוטין,ושל רופאת הילדים ד"ר חנה אלוטין.

ירדנה אלוטין נפטרה ב-4 באוקטובר 1994 בניו יורק.

יצחק סדאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יצחק סדאי

יצחק סדאי (סידי) נולד בשנת 1935 בסופיה שבבולגריה, ועלה לארץ עם הוריו בשנת 1949. הוא למד הלחנה אצל בוסקוביץ' בקונסרבטוריון למוזיקה בתל אביב בשנים 1951–1956, ולאחר מכן אצל יוסף טל. כן השתתף בסדנאות למוזיקה מודרנית בדרמשטדט בשנים 1962 ו-1964.

סדאי כתב מאמרים אקדמיים רבים בנושא אפיסטמולוגיה, פנומנולוגיה ופרצפציה מוזיקלית בכתבי עת מקצועיים בכל העולם, ופרסם שלושה ספרים חשובים, בהם הספר המתודולוגי Harmony in its Systemic and Phenomenological Aspects – אחד הספרים המשפיעים ביותר בתחום האנליזה המוזיקלית כיום.

בשנים 1960–1981 לימד הלחנה כמרצה בכיר באקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים ומ-1966 עד 2003 לימד באקדמיה למוזיקה על שם רובין בתל אביב. בשנת 1974 ייסד באקדמיה בתל אביב את הסטודיו למוזיקה אלקטרונית. בין תלמידיו: יוסי מר-חיים, בטי אוליברו, רון לוי, אורי שרביט ורון קולטון.

ביצירותיו המוקדמות ניסה סדאי, מצד אחד, לחבר בין מקאמים ערביים ואקספרסיוניזם בסגנון אלבן ברג, ומצד שני להשתחרר מן ההשפעות האוריינטליות של המוזיקה הישראלית של תחילת המאה העשרים. בהמשך עבר לחקור טכניקות אירופיות חדשות יותר, כמו למשל הווריאציות הסריאליות לצ'מבלו Impressions d'un chorale שבוצעו בפסטיבל ישראל 1964 בידי פרנק פלג. החל משנת 1971 כוללות יצירותיו של סדאי אלמנטים אלקטרו-אקוסטיים.‏[33]

בתחום המוזיקה האלקטרונית כתב סדאי בין השאר את "התפילה שהופרעה" (1974) – יצירה שנכתבה בהשראת מלחמת יום הכיפורים ומנסה לתאר באמצעים אלקטרוניים את ההתנגשות בין הרוחני לחומרי.‏[34]

יצחק סדאי הוא חתן פרס א.מ.ת למוזיקה לשנת 2008.

נועם שריף[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – נועם שריף
נועם שריף

נועם שִרִיף נולד בתל אביב ב-1935. את השכלתו המוזיקלית רכש בתל אביב אצל פאול בן חיים וזאב פריאל (וולפגנג פרידלנדר), והשתלם בהלחנה אצל בוריס בלכר בברלין ובניצוח אצל איגור מרקביץ' בזלצבורג. ב-1957 בחר המנצח לאונרד ברנשטיין ביצירתו "אקדמות למועד" כיצירה שתחנוך את היכל התרבות בתל אביב בביצוע התזמורת הפילהרמונית הישראלית.‏[35]

שריף משלב ביצירותיו אלמנטים מוזיקליים מתוך התרבות הים-תיכונית העתיקה תוך כדי שילובם עם מורשת המערב. לאחר "אקדמות למועד" כתב יצירות שבהן: "שיר המעלות" (1959), "סוויטה ישראלית" (1965), "שאקון" (1968). בין יצירותיו החשובות שלוש יצירות ווֹקאליות, המהוות טרילוגיה:

  1. "מחיה המתים", המבוסס על המסורת המוזיקלית של יהודי מזרח אירופה וגם על נעימות מהמסורת האוריינטלית הקדומה של השומרונים. היצירה נחלקת לארבעה חלקים: 1. חיי היהודים בתפוצות (עד השואה); 2. שואה; 3. קדיש ויזכור; 4. תחייה ותקומה.‏[36]
  2. . "פסיון ספרדי" – ביצוע הבכורה נערך בטולדו שבספרד ב-1992 על ידי התזמורת הפילהרמונית הישראלית בניצוחו של זובין מהטה ועם הטנור פלאסידו דומינגו כסולן. היצירה הוזמנה לרגל 500 שנה לגירוש ספרד ומבוססת על נעימות ספרדיות יהודיות.
  3. . "תהילים של ירושלים" – ביצוע הבכורה היה בירושלים ב-1995 לרגל פתיחת החגיגות של 3,000 שנה לירושלים. היצירה כתובה לתזמורת ולארבע מקהלות ילדים, המפוזרות ברחבי האולם ושרות בעברית ובלטינית.

נועם שריף פעיל כמנצח והיה המנהל המוזיקלי של התזמורת הסימפונית ראשון לציון בשנים 1989 עד 1995, ומשנת 2002 הוא המנהל המוזיקלי של התזמורת הקאמרית הישראלית. כמו כן מכהן שריף כפרופסור לניצוח והלחנה באקדמיה למוזיקה בתל אביב.

נועם שריף הוא חתן פרס א.מ.ת לשנת 2003 ופרס ישראל לשנת 2011.

עמי מעייני[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – עמי מעייני

עמי מעייני נולד ברמת גן ב-1936. הוא למד באקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים, נגינה בכינור, ויולה וחצוצרה וכן ניצוח אצל איתן לוסטיג ותורת המוזיקה אצל פאול בן חיים. בהמשך השתלם במוזיקה אלקטרונית אצל ולדימיר אוסצ'בסקי בניו יורק במקביל ללימודי אדריכלות.

עמי מעייני היה בין מייסדי תזמורת הגדנ"ע, שאותה ניהל ועליה ניצח בשנים 1953–1957 ולאחר מכן בשנים 1970–1973. בשנות ה-80 היה היושב ראש של איגוד הקומפוזיטורים, ומאז 1980 כיהן כפרופסור להלחנה, לתורת המוזיקה ולפילוסופיה באקדמיות למוזיקה של תל אביב ושל ירושלים. בין השנים 1994–1998 ושוב משנת 2000 עד 2004 כיהן כמנהל האקדמיה למוזיקה על שם רובין בתל אביב.

את יצירותיו הראשונות כתב מעייני בסגנון ים-תיכוני ובהשפעת הפולקלור היהודי של מזרח אירופה. במוזיקה שלו לנבל – כלי שהוא מרבה מאוד להלחין לו – באה לביטוי השפעה יהודית-עממית, הן ממזרח אירופה והן מארצות האסלאם. הסגנון והעיטורים הארכיטקטוניים של הערבסקה בולטים בסגנון כתיבתו בשנות ה-50 וה-60. יצירותיו בשנים אלה מתאפיינות בהרכבים תזמורתיים יוצאי דופן ומציגות תביעות גבוהות מן המבצעים, הן מכל נגן בנפרד והן כמכלול. לספר תהילים, שיר השירים והמגילות הגנוזות, בין השאר, הייתה השפעה על בחירת נושאי יצירתו, ולעומת זאת הלחין גם את "אידישע לידר" ('שירים יידיים', 1973) למילים של כמה משוררים יהודיים, כ"...ניסיון לסינתזה של תרבות ארכאית, פיוטית-לירית, ומסורת מוזיקלית הנוצרת כאן בארץ" (לדבריו).‏[37]

ב"פסאקאליה בסגנון מזרחי" לנבל סולו (1975) ניסה מעייני לראשונה למזג חומר מוזיקלי-מזרחי עם צורות מקובלות של תקופת הבארוק. ביצירה זו נעשה שימוש בטכניקות נגינה שונות, תוך שימת דגש על אנהרמוניה, חילופי דוושות והפקת הרמוניות כרומטיות. שילוב זה של חומר מזרחי עם סגנון בארוקי הופיע בעוד יצירות בהמשך דרכו.‏[38]

יצירתו "שני פרקי רביעייה" מ-1982 מבוססת על פולקלור של יהודי תימן, מן האוסף "קולות רבים" של ברכה צפירה (הפרק הראשון) ועל פולקלור של יהודי מזרח-אירופה מתוך "הכלייזמרים" של יהויכין סטוצ'בסקי (הפרק השני). שילוב זה קיים גם ביצירה "סינפונייטה על נעימות יהודיות עממיות" מ-1982.‏[39]

בשנת 1959 זכתה הטוקאטה לנבל סולו של מעייני בפרס הראשון בתחרות הנבל הבינלאומית השנייה. בשנת 1963 זכה מעייני בפרס אנגל.

אנדרה היידו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אנדרה היידו
אנדרה היידו

אנדרה היידו (נולד ב-5 במרץ 1932) בבודפשט, הונגריה ולמד באקדמיה למוזיקה ע"ש פרנץ ליסט. בהדרכתו של זולטן קודאי, שהיה מורה באקדמיה, עסק היידו באתנומוזיקולוגיה, ועקב כך בילה זמן רב בקרב הצוענים. בשנת 1955 זכה בפרס ראשון על יצירתו "קנטטה צוענית". בשנת 1966 עלה לישראל, בעקבות המחקר המוזיקלי שעסק בו והגיע לאוניברסיטה העברית. נושא התמחותו שם היה המוזיקה הכלית של יהודי מזרח אירופה.‏[40] מאז 1967

היידו כיהן כמרצה לקומפוזיציה באקדמיה למוזיקה בתל אביב ומשנת 1970 גם באוניברסיטת בר-אילן, שם כיהן כראש המחלקה למוזיקולוגיה. בשנת 1978 התמנה לפרופסור באוניברסיטה זו. בין תלמידיו של היידו היו גדעון לבינסון, שהחליפו כראש המגמה לקומפוזיציה באוניברסיטת בר-אילן, גיל שוחט, מתן פורת, דניאל שליט ועוד. במקביל לימד בבית הספר התיכון למדעים ולאמנויות בירושלים. במהלך עבודתו פרסם את הספר "לאן שוחים דגי הסלמון - שיחות על מוזיקה", בשיתוף עם מירה זכאי.

בכתיבתו המוזיקלית נותן היידו משקל רב למסורת היהודית. בין היצירות שכתב במגמה זו:

  • "משחק הפסחא" (1970).
  • "המגדל הפורח באוויר" (1971-73) להרכבים שונים - קול ופסנתר, מקהלת ילדים חד-קולית ומקהלה א קאפלה.
  • "56 קטעי משנה" (73-1972).
  • "תרועת מלך" (1974).
  • "נביאי האמת והשקר" (1977).
  • "תהילים" (1982).
  • "סיפורי יונה" (87-1986).
  • "חלומות באיספמיה" (92-1991) קנטטה לגירוש יהודי ספרד.
  • "קהלת" (1994).
  • "לידתו של ניגון" (1998).

יצירות אחרות שלו הן בעלות מגמה חינוכית, לשם פיתוח היצירתיות המוזיקלית, ובהן: "שביל החלב", "אומנות הפסנתר", "ספר האתגרים", "רגליים שמחות", "קונצ'רטו ל- 10 פסנתרנים קטנים".

היידו פרסם מאמרים על שירת הצוענים, על מוזיקת הכליזמרים ועל הניגון החסידי.

בשנת 1997 הוענק לו פרס ישראל למוזיקה.

תלמידי דור ההמשך[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשם שמלחיני דור ההמשך הלכו בדרך שסללו למענם קודמיהם, בני דור המייסדים בטרם יפלסו להם דרכים משלהם, כך באו ממשיכיהם של אלה, ילידי שנות ה-40 וה-50, נטלו ממוריהם את הידע, הניסיון, היוזמה והחדשנות, והמשיכו בדרכים משלהם. החידוש שבארץ המדברית, שטופת השמש והאקזוטית, שהשפיע כל כך על האבות המייסדים, היה כבר למובן מאליו בעיני המוזיקאים הצעירים, שנולדו לתוך כל אלה. הם חיפשו אתגרים חדשים, נסיוניים, שלא היו קשורים לישראליות דווקא. ריבוי התזמורות, ההרכבים ובתי הספר למוזיקה זימן למלחיני המחצית השנייה של המאה ה-20 שפע הזדמנויות להלחין, ללמוד, ללמד ולהתפתח, בכיוונים ובגוונים שונים ורבים.

יוסי מר-חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יוסי מר-חיים

יוסי מר-חיים נולד בירושלים בשנת 1940. באקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים למד הלחנה אצל יצחק סדאי, תורת הצורות אצל חיים אלכסנדר ופסנתר אצל אלכסנדר תמיר. לאחר סיום לימודיו יצא להשתלמות בארצות הברית, שם למד אצל דייוויד דיאמונד בבית הספר מנהטן למוזיקה ואצל האל אוברטון ולוצ'אנו בריו בג'וליארד.

יצירותיו של מר-חיים מתאפיינות בנסיינות ובחדשנות, הבאות לביטוי בשילוב פעולות חריגות או רעשים חוץ-מוזיקליים שונים בנגינה, בחלוקת הביצוע בין אתרים שונים תוך תיאום ביניהם ובשילוב סגנונות שונים ורחוקים כמו סריאליזם וג'אז, זה מול זה או בעת ובעונה אחת. בכמה מיצירותיו כלל מר-חיים מובאות משל אדגר וארז ואוליביה מסייאן.‏[41]

יוסי מר-חיים מלחין לתיאטרון, לקולנוע, לרדיו ולבלט. הוא מלמד ג'אז ואלתור במכללת אורנים ומופיע כפסנתרן ג'אז.

בשנת 2003 זכה יוסי מר-חיים בפרס אקו"ם על מפעל חיים.

שולמית רן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שולמית רן

שולמית רן (רנד) נולדה בתל אביב בשנת 1947, למדה נגינה בפסנתר אצל מרים בוסקוביץ' ואמה גורוכוב והלחנה אצל בן חיים ובוסקוביץ'. בגיל 11 ניגנה בקונצרט יצירות שחיברה לפסנתר, וצמד החלילנים חנוך ושרונה תל אורן ניגנו סונאטה לשני חלילים שחיברה בגיל 12. כשהייתה בת 14 ביצעו תזמורת קול ישראל והתזמורת הסימפונית חיפה את יצירתה "מוזיקה לחליל, קרן וכלי קשת". בשנת 1961 עברה לניו יורק והמשיכה את לימודיה במאנס קולג'. בשנת 1963 ניגנה עם הפילהרמונית של ניו יורק בניצוח ליאונרד ברנשטיין "קפריצ'ו לפסנתר ותזמורת" שחיברה, יצירה שהשפעת ג'ורג' גרשווין ניכרת בה. בהמשך השתלמה בטנגלווד אצל קופלנד ופוס.‏‏[42]

בשנת 1991 חיברה סימפוניה, שזיכתה אותה בפרס פוליצר. היא חברה ותיקה בסגל המורים של אוניברסיטת שיקגו וכיהנה כמלחינת הבית הן בתזמורת שיקגו והן באופרה הלירית של שיקגו. בשנת 2003 כתבה קונצ'רטו לכינור לכנר הישראלי איתי שפירא.

ינעם ליף[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ינעם ליף

ינעם ליף נולד בירושלים ב-1953 ולמד הלחנה אצל מרק קופיטמן באקדמיה על שם רובין בירושלים. בשנת 1979 נסע לארצות הברית להמשך לימודים באוניברסיטת פנסילבניה, שם למד הלחנה אצל ריצ'רד ורניק, ג'ורג' רוכברג וג'ורג' קראמב. ב-1982 למד בטנגלווד אצל לוצ'אנו בריו, שם סיים מחזור שירים בשם "הכרמל האי-נראה" לפי שירים של המשוררת זלדה, עליו זכה בפרס ההלחנה ע"ש האלסטד.

יצירותיו של ינעם ליף בוצעו בפסטיבלי מוזיקה שונים בארצות הברית, בפסטיבל ישראל ב-1986 ובימי המוזיקה הקאמרית בגליל העליון ב-1987. ליף לימד באוניברסיטת פנסילבניה ובקולג'ים שונים בארצות הברית. ב-1985 חזר לישראל והחל ללמד באקדמיה למוזיקה בירושלים.

רון וידברג[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רון וידברג

רון וידברג נולד בתל אביב בשנת 1953. בין 1975 ל-1979 למד באקדמיה למוזיקה בתל אביב אצל פרופ' קרול קליין (פסנתר) ולאון שידלובסקי (הלחנה). יצירותיו הראשונות, "שלושה קטעים לפסנתר", "שלישיית מיתרים" ו"פאסאקליה" לרביעיית מיתרים היו א-טונאליות ודודקפוניות בסגנון האסכולה הווינאית של שנברג, ברג ווברן. בשנות ה-80 המשיך את לימודיו בארצות הברית, באוניברסיטת נורת'ווסטרן בשיקגו וקיבל תואר שני בפסנתר. על יצירתו "תשע חצוצרות", הבנויה על צבירי צליל ואלתורים, זכה ב-1982 במענק פרס קלרמונט. "תשע חצוצרות" היא יצירתו האוונגרדית ביותר. אחרי חיבורה שינה וידברג כיוון לתחום השירה והאופרה ופנה עורף לטכניקות הלחנה חדשניות. בתחום זה חיבר ב-1981 את האופרה "דראקולה" ללברית בשפה האנגלית, בסגנון פוסט-רומנטי ושירים רבים למילים של דוד אבידן, דליה רביקוביץ ואחרים.

פסטיבל ישראל הזמין אצל וידברג יצירה לשמונה פסנתרים בארבע ידיים כל אחד. את היצירה, "מבוא, פוגה כרומטית ופולקת קרקס", הקדיש וידברג לאריה ורדי, שהשתתף בביצועה, עם עוד חמישה עשר פסנתרנים מן הטובים בארץ, בפסטיבל של 1984. היצירה בוצעה שוב בטקס הפתיחה של תחרות הפסנתר הבינלאומית על שם ג'ינה בכאואר בסולט לייק סיטי בשנת 1988, בנגינת חבר השופטים. מאפיינים אותה נימה אופטימית משעשעת, מורכבות רב-קולית ומבנה צורני-סימפוני מגובש.

ב-1988 איגד רון וידברג מלחינים ישראלים, בהם יוסי מר חיים, אריק שפירא ואחרים, במטרה ליזום קונצרטים של מוזיקה ישראלית עכשווית. הקונצרט הראשון בסדרת "מוזיקה עכשיו" נערך בנובמבר 1988 במוזיאון תל אביב.

בטי אוליברו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בטי אוליברו

בטי אוליברו נולדה בתל אביב בשנת 1954. בגיל ארבע החלה ללמוד נגינה בפסנתר, וכבר בילדותה עסקה בהלחנה.

למדה באקדמיה למוזיקה על שם רובין באוניברסיטת תל אביב, קומפוזיציה אצל סדאי ושידלובסקי ופסנתר אצל אילונה וינצה-קראוס. בהמשך יצאה ללימודים בארצות הברית, שם למדה בבית הספר הגבוה למוזיקה באוניברסיטת ייל. בשנת 1981 סיימה את לימודיה. בעקבות זכייתה במלגה ע"ש לאונרד ברנשטיין מטעם מרכז ברקשייר בטנגלווד בשנת 1982, החלה ללמוד אצל המלחין לוצ'אנו בריו, והמשיכה את לימודיה איתו באיטליה בין השנים 1983–1986. אוליברו נשארה באיטליה במשך 18 שנים.

חלקה הגדול של המוזיקה של אוליברו מתייחס למסורת מוזיקלית יהודית. ביצירות רבות היא משתמשת בנעימות עממיות וליטורגיקה של המסורת הספרדית והמזרח-תיכונית. יצירותיה בוצעו על ידי מיטב התזמורות וההרכבים בארץ ובעולם. בטי אוליברו נמנית עם חבר המייסדים של "המרכז למחקר ע"ש לוצ'אנו בריו" באיטליה, יחד עם פייר בולז, מאוריציו פוליני והוזמנה כמרצה אורחת באוניברסיטאות יוקרתיות בארצות הברית ובאירופה. כן זכתה בפרסים ואותות כבוד, הן בארץ והן בארצות הברית.‏[43]

בטי אוליברו מכהנת כפרופסור למוזיקה באוניברסיטת בר-אילן. בין השנים 2004–2008 הייתה מלחינת הבית של התזמורת הסימפונית ירושלים.

קליטת מוזיקאים עולים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצבם של המוזיקאים שהגיעו בגל העלייה הגדול מברית המועצות בשנות ה-90 היה שונה מאוד ממצב המוזיקאים שבאו לארץ-ישראל מאירופה בשנות ה-30, חלקם על דעת עצמם וחלקם הודות ליוזמתו של הוברמן בהקמת התזמורת הפילהרמונית. בניגוד לעולי שנות ה-30, שהגיעו אל מציאות שונה מקצה אל קצה מזו שהשאירו מאחוריהם, נטולת מוסדות מוזיקליים ותרבות האזנה מאורגנת, יוצאי ברית המועצות וחבר המדינות שלאחר נפילתה הגיעו אל ממסד מוזיקלי מסודר ואל חברה צורכת מוזיקה ותרבות. בישראל של שנות ה-90 היו תזמורות סימפוניות וקאמריות, הרכבים קאמריים, אקדמיות, מדרשות מורים וקונסרבטוריונים למוזיקה ואף בתי ספר תיכוניים לאמנות, שידורי רדיו, קונצרטים, רסיטלים ותחרויות נגינה בכלים שונים, מתחרות רובינשטיין הבינלאומית לפסנתר ועד תחרות הנבל הבינלאומית. לכאורה, היו לעולים החדשים שפע הזדמנויות לקליטה מקצועית נוחה; אך בעוכריהם היה המספר העצום – לפי ההערכה הצנועה ביותר, גידול של יותר מ-200% במספר המוזיקאים המקצועיים בארץ, לעומת גידול של 12% בכלל האוכלוסייה, וזאת גם בהתחשב בגידול במספר צרכני המוזיקה.‏[44]

הממסד המוזיקלי נקט יוזמות שונות לקליטת המוזיקאים העולים: נערכו אודיציות לקביעת מעמדם המקצועי, ניתנו קורסי השתלמות לתת-התמחות, שתאפשר בסיס קיום מוצק יותר והכשרה להוראת נגינה באורגנית בבתי ספר יסודיים. בין השאר כללה תוכנית ההשתלמות הקניית רפרטואר של שירים ישראלים וטרמינולוגיה בעברית.‏[45]

התחרות בין המורים לפסנתר על התלמידים הביאה להורדת מחירים ולנכונות לבוא אל בתי התלמידים, אך תעסוקה זו לא סיפקה שום ביטחון כלכלי למורים. הסופרת גיל הראבן מספרת בספרה "תקוה, אם נתעקש" (עם עובד 1992, עמ' 39) על מורה באולפן, שהציעה עבודה לתלמידתה – שיעורי פסנתר לבתה ב-6 ש"ח לשעה, כשלפני בוא העולים היה מחיר שיעור כזה בין 50 ל-60 ש"ח. התלמידה דחתה את ההצעה. משפחות עולים ביכרו מורים דוברי רוסית לילדיהן, אלא שלמרביתם לא היו אמצעים לתשלום על השיעורים.

פסנתרנים מקצועיים ברמה גבוהה, שהתקבלו בארץ בחום ובהתלהבות, נואשו לאחר זמן לא רב מן הסיכוי להתפרנס מהופעות ברמה שהיו רגילים בה, וכשצצה ההזדמנות לכך, עזבו את הארץ והשתקעו במקומות אחרים, פורים יותר מבחינתם. בין הפסנתרנים שנשארו בארץ והמשיכו להופיע הייתה תחרות רבה על הזדמנויות לנגינה פומבית, לא פעם בנסיבות ובתנאים שהיו למטה מדרגתם ומעמדם. מצבם של הסולנים שעסקו בהוראה היה טוב יותר, ורבים מהם הצליחו להתבסס בעבודה במוסדות ההוראה השונים בארץ.‏[46]

התזמורות הישראליות נתפסו כגופים המתאימים ביותר לקליטת גל המוזיקאים הגדול, ואכן עולים רבים התקבלו לתזמורות, שזכו עם קליטתם לתוספות נכבדות לתקציביהן. עם זאת, מספר הנגנים שתזמורת יכולה לקלוט לשורותיה מוגבל מטבע הדברים, בעיקר בקבוצות כלי הנשיפה. תזמורות עולים בגדלים שונים, מתזמורות סימפוניות גדולות עד הרכבים קאמריים מורחבים, שהוקמו במיוחד לענות על הצרכים הדוחקים, סיפקו לנגנים מקומות עבודה בהשתתפות משרד הקליטה במשכורות, השתתפות שפחתה והלכה משנה לשנה. בחלק מן הקונצרטים של תזמורות אלה הייתה הכניסה חופשית, או במחיר סמלי ועולים נהנו מכרטיסי הנחה מוזלים מאוד. הקמת תזמורות העולים פתרה את בעיית הקליטה של מנצחי תזמורת, הזקוקים להרכב נגנים מלא לביסוס מעמדם המקצועי. אחדות מתזמורות אלה התפרקו לאחר קונצרטים ספורים, וגם בתקופת קיומן נאלצו הנגנים להופיע בכמה תזמורות במקביל. חלקן צלחו את משבר הפסקת הסובסידיות, במועדים שהשתנו מתזמורת לתזמורת. תזמורת סימפונט רעננה ותזמורת אשדוד שרדו וייצגו את הצעד הראשון במגמה של גיבוש תזמורות עירוניות חדשות, אך במקרים אחרים הביאה הפסקת הסובסידיה לנתק בין העירייה לתזמורתה או להתפרקות התזמורת.‏[47]

מוזיקאים עולים, ותיקים וחדשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוסדות מוזיקליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיי המוזיקה בארץ ישראל של תקופת היישוב וראשית המדינה כללו מוסדות מוזיקליים רבים, תזמורות, מקהלות ומוסדות לימוד. להלן רשימה חלקית של החשובים שבהם.

תזמורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

התזמורת הפילהרמונית הישראלית, באר שבע 1948

מקהלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקהלת פועלי תל אביב, 1 בנובמבר 1947

אופרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האופרה הארצישראלית

קולנוע עדן בו הוצגו האופרות הראשונות

האופרה הארצישראלית בתקופת המנדט נוסדה בתל אביב בשנת 1923 ביוזמת מרדכי גולינקין, שהיה מנצח בבית האופרה של סנקט פטרבורג ברוסיה. האופרה הזמינה להופעותיה זמרים מארצות חוץ והופיעה בבתי קולנוע בעיר, משום שלא היו אולמות אחרים מתאימים. בשנת 1940 נסגרה האופרה הארץ-ישראלית עקב קשיי מימון ובעיות אחרות.

האופרה הארץ-ישראלית העממית קמה בשנת 1941 ביוזמת מרק לברי וגיאורג זינגר כקואופרטיב של מנצחים, במאים, סולנים, נגני תזמורת, רקדניות ומקהלה, ו-15 עובדים טכניים. גולינקין לא היה חבר בקואופרטיב, ועבד על תקן של "מנצח כבוד". האופרה הארץ-ישראלית העממית פעלה עד שנת 1947, וגולת הכותרת של פעילותה הייתה הפקת האופרה העברית הראשונה: "דן השומר" של מרק לברי.

האופרה הלאומית הישראלית

בשנת 1947 הקימה אדיס דה פיליפ את האופרה הישראלית (עד קום המדינה נקראה "האופרה הארץ-ישראלית"). גולינקין כיהן בה כחבר הנהלה וניצח על הצגת הבכורה ב-15 באפריל 1948. בשנת 1958, אחרי קשיים וטלטולים, עברה האופרה למשכנה הקבוע בבניין קולנוע קסם, בפינת הרחובות אלנבי והרברט סמואל. כיום עומד במקום מגדל האופרה. בשנת 1982, לאחר מאבק קיום על רקע תקציבי וביקורת על איכות ההפקות, נסגרה האופרה.

האופרה הישראלית החדשה

המשכן לאמנויות הבמה

האופרה הישראלית החדשה קמה בתל אביב משנת 1985, ביוזמת המועצה לתרבות ואמנות שליד משרד החינוך ובתמיכת שלמה להט (צִ'יץ'), שכיהן באותו זמן כראש עיריית תל אביב. המנהל המוזיקלי הראשון שלה היה גארי ברתיני. ההפקה הראשונה בבית האופרה, בעונת 1987-8, הייתה דידו ואניאס של הנרי פרסל. בשנת 1995 עלתה בהצגת בכורה עולמית האופרה "יוסף" של יוסף טל, ללברית של ישראל אלירז. כן העלתה האופרה את "מסע אל תום האלף" של יוסף ברדנשווילי, על פי ספרו של א. ב. יהושע.

משכנה הראשון של האופרה היה באולם תיאטרון נוגה בשדרות ירושלים ביפו. ב-1994 עברה האופרה למשכנה החדש במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב.

מוסדות לימוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

האקדמיה למוזיקה בתל אביב[עריכת קוד מקור | עריכה]

האקדמיה למוזיקה בתל אביב הוקמה בשנת 1945 על ידי קבוצת נגנים יוצאי הונגריה: לורנד פניבש (כנר), אליס פניבש-רוזנברג (ויולנית/כנרת), ד"ר לסלו וינצה (צ'לן), אילונה וינצה-קראוס (פסנתרנית), עדן פרטוש (ויולן) ואלכסנדר אוריה בוסקוביץ' (מלחין). תחילה שכנה האקדמיה כדייר משנה במקלט הגימנסיה "שלווה" שברחוב רנ"ק. בשנת 1951 עבר משכנה של האקדמיה לבית הספר "תחכמוני" שברחוב ליליינבלום. בשנת 1966 עברה האקדמיה אל משכנה החדש בקמפוס של אוניברסיטת תל אביב ברמת אביב. עם מעבר זה נפרדה האקדמיה מן הקונסרבטוריון, שהיה עד אז חלק ממנה.

בשנת 2005 אוחדה האקדמיה עם המחלקה למוזיקולוגיה באוניברסיטת תל אביב, ושמו הנוכחי של המוסד הוא בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה.

האקדמיה למוזיקה ולמחול על שם רובין בירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים הוא מוסד אקדמי להכשרת מוזיקאים ורקדנים,. משנת 1985 פועלת האקדמיה בקמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם, אף שמדובר במוסד עצמאי. נשיא האקדמיה כיום הוא פרופ' אילן שול.

הכנר אמיל האוזר ייסד את הקונסרבטוריון למוזיקה בירושלים והיה מנהלו הראשון. בין המורים היה יוסף גרינטל. באוקטובר שנת 1945 נפתח סניף תל אביב של המוסד, אך מתח תמידי שרר בין שני חלקיו. בעקבות התמרמרות העובדים כנגד ההנהלה בשנת 1947 שינה המוסד את מבנהו ואף את שמו ל"קונסרבטוריון הירושלמי החדש והאקדמיה למוסיקה". לאחר תקופה סוערת של מאבקים פוליטיים, מקצועיים ואישיים התפצל הקונסרבטוריון: יוכבד דוסטרובסקי ניהלה את החלק "הפורש" – לימים "האקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים" – ויוסף גרינטל-טל מונה בשנת 1948 לנהל את החלק "המקורי", תפקיד שאותו מילא עד דעיכתו של המוסד בשנת 1952.

כשמצוקת המקום החריפה תרם סמואל רובין, נשיא קרן נורמן (כיום "קרן התרבות אמריקה-ישראל), סכום כסף גדול לרכישת בית זלמן שוקן ברחוב סמולנסקין. עתה נקרא המוסד "האקדמיה למוסיקה על שם רובין בירושלים".

בשנת 1960 הוקמה המחלקה למחול ושם המוסד שונה פעם נוספת ל"האקדמיה למוסיקה ולמחול על שם רובין בירושלים". הלימודים במחלקה זו התבססו על שיטתה של מרתה גרהאם.

בשנת 1985 עברה האקדמיה לקמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם, הגם שהיא אינה תלויה מבחינה אקדמית או מנהלית באוניברסיטה העברית.

קונסרבטוריון רון שולמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קונסרבטוריון רון שולמית הוא קונסרבטוריון בירושלים, מיזוג של שני בתי ספר ותיקים למוזיקה – 'שולמית' ו'רון', שפעלו בתל אביב.

  • קונסרבטוריון רון הוקם בתל אביב בשנת 1936 בהנהלת הכנר יריב אזרחי, בוגר קונסרבטוריון שולמית. בשנת 1961 הוחלט על מיזוג שני המוסדות לאחד, ובשנת 1972 נפתחו שתי שלוחות של הקונסרבטוריון המאוחד בירושלים. בהמשך נסגר סניף התל אביבי.

בין המורים בקונסרבטוריון רון-שולמית היו יואל אנגל, פאול בן חיים, תלמה ילין ויהודה שרת. בין תלמידיו יצחק פרלמן, שלמה מינץ ,רמי בר-ניב, ופנינה זלצמן.

בית הספר לחינוך מוזיקלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המדרשה הממלכתית למחנכים למוזיקה נוסדה בתל אביב סמוך לקום המדינה. מייסדיה של המדרשה היו פרופ' ליאו קסטנברג ועמנואל עמירן. לאחר שנים רבות של פעילות בשעות אחר הצהריים בבניין של בית הספר היסודי "כרמל", עברה המדרשה לסמינר לוינסקי וכיום היא מהווה חלק ממנו בשמה העדכני כבית הספר לחינוך מוזיקלי.

התיכון לאמנויות על שם תלמה ילין[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנחם נבנהויז מנצח על התזמורת הסימפונית (2002)

בית הספר התיכון "תלמה ילין" הוקם בשנת 1959 (שנת פטירתה של תלמה) ביוזמת מורי האקדמיה למוזיקה בתל אביב, בראשות מנהלה, פרופ' עדן פרטוש. מנהלו הראשון של בית הספר היה יצחק הירשברג. בית הספר נקרא על שמה של הצ'לנית תלמה ילין, שהייתה מחלוצות הפעילות והחינוך המוזיקלי הישראלי.

בתיכון שש מגמות לאמנות: מוזיקה קלאסית, מוזיקת ג'אז, מחול, תיאטרון, אמנות חזותית וקולנוע. בשל ייחודו מגיעים אליו תלמידים מכל רחבי ישראל. בנוסף על לימודי החובה במקצועות התאורטיים והמעשיים במגמות אלה, בית הספר מקיים תוכניות אמנותיות במהלך שנת הלימודים, ופסטיבל אמנויות שנתי, שבו התלמידים מציגים מגוון רחב של מופעים ותערוכות. בית הספר מחייב לימודים לתעודת בגרות עיונית מלאה, בנוסף על בחינות בגרות במקצועות האמנות.

לתלמה ילין שתי תזמורות – תזמורת סימפונית ותזמורת ביג בנד.

בית הספר התיכון לאמנויות "רננים"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית משה שלוש ברחוב פינס 30, שבו שכן בית הספר התיכון "רננים"

בית הספר לאמנויות רננים נוסד ב-1960 בתל אביב על ידי יצחק הירשברג, שפרש מניהול בית הספר תלמה ילין לאחר חילוקי דעות עם הנהלת האקדמיה למוזיקה. בראשיתו היה "רננים" בית ספר למוזיקה, אך תוך שנים ספורות נוספו מגמות ציור, דרמה ומחול. בשנות קיומו קִיים בית הספר מופעי מוזיקה ומחול, הצגות תיאטרון ותערוכות ציור ופיסול והוציא בוגרים מצליחים בענפי האמנות השונים. בשנת 1967 נקלע בית הספר לקשיי תקציב, ובשנת 1975, לאחר מעברים ממקום למקום, נסגר סופית.

בית ספר למוזיקה רימון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית ספר רימון הוא מוסד להוראת ג'אז ומוזיקה בת זמננו. בית הספר נוסד בשנת 1985 על ידי גורי אגמון, גיל דור, הארי ליפשיץ, אילן מוכיח ויהודה עדר, אשר היה היזם והמנהל הראשון של בית הספר. המנהל הנוכחי הוא המעבד והסקסופוניסט עמיקם קימלמן, בין המורים עברי לידר, ערן צור, אבי סינגולדה, דן תורן, אילן מוכיח, שם-טוב לוי ואחרים. עד לפטירתם, לימדו בבית הספר גם עלי מוהר ואהוד מנור.

בית הספר לשירת מקהלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הספר לשירת מקהלה ע"ש גארי ברתיני נוסד בשנת 1987 ביוזמתם של אבנר איתי, סטנלי ספרבר ומיכאל שני – שלושתם מנצחי מקהלות עתירי ניסיון וידועי שם בישראל. בית הספר, היחיד במינו בארץ, בא לענות על הצורך בזמרי מקהלה מיומנים, שנוצר עם העלייה במספר המקהלות, הקונצרטים והפסטיבלים למוזיקה ווקאלית בישראל. בית הספר פועל במכללת לוינסקי.

מורים ומבצעים ידועי-שם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישראל הוציאה מתוכה במשך השנים מורים מן השורה הראשונה ומבצעים וירטואוזים בעלי שם עולמי, שהוציאו מוניטין למוריהם לנגינה. להלן רשימה חלקית של מורים ותלמידיהם, מן המפורסמים ביותר:

מורים לכלי קשת

מורים לכלי נשיפה

מורים לכלי פריטה

מורים לפסנתר


{{{2}}}

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • תולדות התפתחות התזמורות בישראל"/חנוך רון, הוצאת מקסם
  • "המוזיקאים הישראלים כיחידים: כיבוש בימות העולם/חנוך רון, הוצאת מקסם
  • "האופרה הישראלית: הרנסאנס החדש בחיי המוזיקה בישראל/חנוך רון, הוצאת מקסם
  • "היצירה המוזיקלית הישראלית: בחיפוש אחר הזהות הישראלית/חנוך רון, הוצאת מקסם
  • "נעימי זמירות ישראל"/יהודה כהן, הוצאת עם עובד 1991
  • "אלכסנדר אוריה בוסקוביץ', חייו, יצירתו והגותו"/יהואש הירשברג והרצל שמואלי/הוצאת כרמל ירושלים 1995
  • "פאול בן חיים, חייו ויצירתו"/יהואש הירשברג, הוצאת עם עובד 1983
  • "המקצוע: מוזיקאי, תהליכי קליטה של המוזיקאים העולים"/יהואש הירשברג, בלה ברובר, מיכל בן-צור,מכון ירושלים לחקר ישראל 1997
  • "הפילהרמונית"/מיכאל אוהד,הוצאת כתר 1986
  • "מנגינה ישראלית"/נעם בן זאב, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2009

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפרק: האבות המייסדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפרק: הדור הבא[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפרק: דור התלמידים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפרק: מוסדות מוזיקליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תזמורות

מקהלות:

האופרה:

"כרמן", לקראת הצגה גדולה האופרה הארצישראלית, דבר, 8 בפברואר 1944 "תאיס", רשמי הצגת בכורה באופרה הממלכתית, מעריב, 18 באפריל 1948 "תאיס", תאיס באופרה הארץ-ישראלית, דבר, 30 באפריל 1948

לפרק: מוסדות לימוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יהודה כהן, נעימי זמירות ישראל: מוזיקה ומוזיקאים בישראל, תל אביב: עם עובד, תש"ן-1990 (להלן: ’כהן, נעימי זמירות ישראל’), פתח דבר.
  2. ^ הירשברג, פאול בן-חיים: חייו ויצירתו, תלאביב: עם עובד, תשמ"ג-1983, עמ' 85.
  3. ^ הארץ, 1 במרץ 1946, מובא אצל: Jehoash Hirshberg, The Vision of the East and the Heritage of the West: Ideological Pressures in the Yishuv Period and their Offshoots in Israeli Art Music during the Recent Two Decades, p. 1.
  4. ^ רבינאתוים: הקונצרט לטובת "כופר הישוב", דבר, 23 בפברואר 1939.
  5. ^ 5.0 5.1 Jehoash Hirshberg, The Vision of the East and the Heritage of the West: Ideological Pressures in the Yishuv Period and their Offshoots in Israeli Art Music during the Recent Two Decades.p. 2.
  6. ^ כהן, נעימי זמירות ישראל, עמ' 16.
  7. ^ כהן, נעימי זמירות ישראל, עמ' 17.
  8. ^ כהן, נעימי זמירות ישראל, עמ' 18.
  9. ^ כהן, נעימי זמירות ישראל, עמ' 20.
  10. ^ כהן, נעימי זמירות ישראל, עמ' 21.
  11. ^ כהן, נעימי זמירות ישראל, עמ' 27.
  12. ^ כהן, נעימי זמירות ישראל, "מקורות וזרמים", עמ' 20–21.
  13. ^ חנוך רון, "היצירה המוזיקלית הישראלית", דור המייסדים
  14. ^ כהן, נעימי זמירות ישראל, עמ' 110.
  15. ^ כהן, נעימי זמירות ישראל, עמ' 110-11.
  16. ^ כהן, נעימי זמירות ישראל, עמ' 113.
  17. ^ הירשברג, שם, עמ' 100-02.
  18. ^ הירשברג, שם, עמ' 108-9.
  19. ^ כהן, נעימי זמירות ישראל, עמ' 52.
  20. ^ כהן, נעימי זמירות ישראל, עמ' 52-7.
  21. ^ כהן, נעימי זמירות ישראל, עמ' 60.
  22. ^ כהן, נעימי זמירות ישראל, עמ' 94–97.
  23. ^ כהן, נעימי זמירות ישראל, עמ' 86-8.
  24. ^ כהן, נעימי זמירות ישראל, עמ' 65–70.
  25. ^ כהן, נעימי זמירות ישראל, עמ' 115.
  26. ^ כהן, נעימי זמירות ישראל, עמ' 107-8.
  27. ^ כהן, נעימי זמירות ישראל, עמ' 175.
  28. ^ כהן, נעימי זמירות ישראל, עמ' 176-9.
  29. ^ "יוסף טל", מילון גרוב למוזיקה ומוזיקאים בגרסה המקוונת
  30. ^ הירשברג, שם.
  31. ^ שם-כהן
  32. ^ כך על פי תיאור ארכיונו בקטלוג הספרייה הלאומית.
  33. ^ כהן, נעימי זמירות ישראל, עמ' 313.
  34. ^ כהן, שם.
  35. ^ כהן, נעימי זמירות ישראל, עמ' 306.
  36. ^ כהן, נעימי זמירות ישראל, עמ' 310.
  37. ^ כהן, נעימי זמירות ישראל, עמ' 316-20.
  38. ^ כהן, נעימי זמירות ישראל, עמ' 320-21.
  39. ^ כהן, נעימי זמירות ישראל, עמ' 323-4.
  40. ^ יהודה כהן, נעימי זמירות ישראל, עמ' 297
  41. ^ כהן, נעימי זמירות ישראל, עמ' 332-5.
  42. ^ כהן, נעימי זמירות ישראל, עמ' 352.
  43. ^ כהן, נעימי זמירות ישראל, עמ' 393-4.
  44. ^ יהואש הירשברג, בלה ברובר ומיכל בן-צור (עיבוד נתונים וסטטיסטיקה: נעמי בומר), המקצוע: מוזיקאי: תהליכי קליטתם של המוזיקאים העולים מברית המועצות ומחבר העמים: 1989–1994,‫ ירושלים: מכון ירושלים לחקר ישראל, 1997, עמ' 21.
  45. ^ הירשברג, ברובר ובן-צור, שם, עמ' 29.
  46. ^ הירשברג, ברוב ובן-צור, שם, עמ' 70–77.
  47. ^ הירשברג, ברובר ובן-צור, שם, עמ' 78–81.
ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg