מלחמת יום הכיפורים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מלחמת יום הכיפורים (הסכסוך הישראלי ערבי)
תאריך: 6 באוקטובר–24 באוקטובר 1973 מקום: רמת הגולן ודרום סוריה, חצי האי סיני, הגדה המערבית של תעלת סואץ תוצאה: הדיפת כוחות סוריה ומצרים על ידי ישראל וחדירה נרחבת לשטחן, תוך כדי אבדות כבדות לשני הצדדים.
הצדדים הלוחמים
ישראל	מצרים סוריה חילות משלוח: עיראק, מרוקו, ירדן ומדינות נוספות
מפקדים
גולדה מאיר, ראש הממשלה, משה דיין, שר הביטחון, דוד אלעזר (דדו), הרמטכ"ל, חיים בר לב, ישראל טל, בני פלד, משה פלד, אריאל שרון	אנואר סאדאת, נשיא מצרים, אחמד איסמעיל עלי, שר הביטחון, סעד א-שאזלי, הרמטכ"ל, עבד אל-ע'ני אל-גמאסי, חוסני מובארק, מוחמד עלי פהמי, פואד אבו זיקרי, עבד אל-מנעם ח'ליל, עבדול מונעים וסאל, מוסטפא טלאס
כוחות
ישראל-350,000 חיילים (סדיר ומילואים), 358 מטוסי קרב, 2,100 טנקים;	מצרים-650,000 חיילים, 400 מטוסי קרב, 2,200 טנקים; סוריה-150,000 חיילים, 282 מטוסי קרב, 1,650 טנקים; עיראק-250,000 חיילים, 250 מטוסי קרב, 1,500 טנקים; ירדן-60,000 חיילים, 55 מטוסי קרב, 570 טנקים.
אבדות
ראו טבלת אבידות הצדדים	ראו טבלת אבידות הצדדים

מלחמת יום הכיפורים (נקראת גם מלחמת יום כיפור, המלחמה הערבית-ישראלית של 1973 ובפי הערבים: حرب أكتوبر - חארבּ‏‏ אוקטובר (מלחמת אוקטובר) حرب تشرين - חארבּ‏ תשרין (מלחמת תשרין), ומלחמת רמדאן) התנהלה בין 6 באוקטובר ל-24 באוקטובר 1973. במלחמה נהרגו אלפי ישראלים, מצרים וסורים, והיא הייתה מהקשות שבמלחמות ישראל.

[עריכה] תמצית האירועים

בתחילת המלחמה הצליחו כוחות מצריים גדולים לחצות את תעלת סואץ ולהשתלט על רוב קו המעוזים של צה"ל ועל חלקים במערב סיני, ובמקביל, בחזית הסורית, הצליחו כוחות צבא סוריים לחדור לרמת הגולן ולסכן את עמק הירדן ועמק החולה. עד לסיום המלחמה השתלטה ישראל על שטחים נרחבים של מצרים וסוריה.

המלחמה נפתחה במתקפה מתואמת, בשתי חזיתות, של צבאות סוריה (ברמת הגולן) ומצרים (בתעלת סואץ), ביום הכיפורים, שבת, 6 באוקטובר 1973, בשעה 13:55.

חמש דיוויזיות חיל הרגלים המצרי, שהחלו צולחות את התעלה, ושלוש דיוויזיות חיל הרגלים הממוכן הסורי, שתקפו לאורך הגבול ברמה, נהנו מהפתעה טקטית כמעט מושלמת: רק ב-4 לפנות בוקר באותו יום השתכנע הרמטכ"ל, דוד אלעזר, שמלחמה עומדת לפרוץ באותו יום. אף הערכה זו לא הייתה מדויקת: ההערכה הייתה שהמלחמה תפרוץ בשעה 18:00, עם רדת הערב, בעוד שבפועל נפתחה האש בשתי החזיתות, בשעה 13:55.

ההפתעה לא הייתה מוחלטת: סימנים רבים העידו על מלחמה מתקרבת, והכישלון היה במתן פרשנות נכונה לסימנים אלה, באופן העברת המידע המודיעיני למקבלי ההחלטות, ובאופן קבלת ההחלטות על סמך המידע הפגום שהועבר.

אבידות חיל השריון וחיל האוויר הישראלי במלחמה היו חסרות-תקדים, וגרמו לחששות כבדים בסגל המדיני והצבאי הבכיר, עד לסף פאניקה בימי הלחימה הראשונים. ישנן עדויות כי בתחילת ימי המלחמה השווה משה דיין, שר הביטחון, את המלחמה ל"חורבן בית שלישי" וחשש כי זהו סופה של מדינת ישראל.

במהלך המלחמה עבר צה"ל מהתגוננות ובלימה בשתי החזיתות, למתקפת-נגד (לאחר צליחה, בחזית התעלה) בשטחי מצרים וסוריה.

המלחמה נמשכה עד ל-24 באוקטובר, אז נכפתה על הצדדים הפסקת אש על ידי מועצת הביטחון של האו"ם, בהחלטה מס' 338 ובהחלטה מס' 339, ועל ידי שתי מעצמות-העל: ברית המועצות וארצות הברית.

בתום הלחימה נותרה הארמיה השלישית של צבא מצרים על אדמת חצי-האי סיני, מכותרת על ידי צה"ל ומנותקת ממקורות אספקה, כך שחייליה היו בסכנת מוות מצמא. מצפון לה נותרה הארמיה השנייה כשרבות מיחידותיה ערוכות מזרחית לתעלת סואץ.

חרף המכה הקשה שספגה ישראל בתחילת ימי הקרבות, תוצאותיה של המלחמה היוו הישג לצה"ל, שמנקודת פתיחה קשה ביותר היכה את אויביו. בערוב היום האחרון של הקרבות מצאו עצמם חיילי צה"ל כ-35 ק"מ מדמשק, בירת סוריה ו-101 ק"מ מקהיר, בירת מצרים, כשבין כוחות צה"ל לעיר הגדולה במזרח התיכון לא חוצצים כוחות מצריים. עם זאת, מבחינה פוליטית היוותה המלחמה הישג למדיניותה של מצרים, שרצתה לשבור את התעקשותה של ממשלת ישראל שלא לדון בגורל השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים וכן חפצה לפגוע ככל האפשר בחיילי צה"ל.

המלחמה הכשירה את הקרקע להסכמי קמפ דייוויד, שנחתמו שנים אחדות לאחריה, ובמסגרתם נסוגה ישראל מחצי-האי סיני שנכבש מידי מצרים, וזאת בתמורה להסכם שלום בין ישראל למצרים. זו הייתה מטרתה של מצרים מלכתחילה, טען נשיאה אנואר סאדאת, שהושגה חרף הכישלון הצבאי - רוב מטרותיה הצבאיות של מצרים, מעבר לימי הלחימה הראשונים, לא הושגו, ומפלתו של צבא סוריה, אחרי המפנה בלחימה ברמה, הייתה קשה עוד יותר.

"המחדל", שהוא הכינוי של הכישלון המודיעיני והמנהיגותי שאיפשר את פרוץ המלחמה בהפתעה, הביא, בסופו של דבר, להקמת ועדת אגרנט, להדחת כמה מבכירי צה"ל, ולהתפטרותה של גולדה מאיר מראשות הממשלה. גולדה מאיר התפטרה, על אף שדו"ח הוועדה לא מצא אותה אשמה באופן ישיר.

[עריכה] הרקע

נשיא מצרים, אנואר סאדאת, הוא דמות מפתח להבנת מהלכי המלחמה. סאדאת השקיע בחייו מאמצים כבירים להחזרת חצי האי סיני לריבונות מצרית - החל מייזום מלחמה ו"עריקה" למערב, ועד הגעה לישראל וחתימה על הסכם שלום עם ישראל

מלחמת ששת הימים וכיבוש שטחי מולדת ערבים פגעו קשות בכבוד הערבי. הניסיונות המלחמתיים (מלחמת ההתשה) והמדיניים להחזיר שטחים אלו שלא צלחו, הולידו אצל מנהיגי ערב את התפישה כי יש להחזיר בכוח שטחים אלו. בישראל שררה אופוריה - תחושה עזה של עוצמה בלתי-מנוצחת, שבאה לידי ביטוי במשפטה המפורסם של ראש-הממשלה דאז גולדה מאיר: "מצבנו מעולם לא היה טוב יותר", אשר נאמר ימים ספורים לפני פרוץ המלחמה. אותה אופוריה התבססה על הניצחון של ישראל במלחמת ששת הימים ובשל הצלחתה לכפות הסכם הפסקת אש מבלי לוותר על עמדותיה.

בספטמבר 1970 נפטר נשיא מצרים גמאל עבד אל-נאצר ובמקומו התמנה אנואר סאדאת, שנתפש בישראל כמנהיג אפרורי וחסר עוצמה, דבר שהגביר את תחושת השאננות בישראל. סאדאת היה נחוש לבצע מהלך שיביא לקץ המבוי הסתום, והצליח לשכנע את הסורים להשתתף בעניין. הוא הורה למפקדי צבאו להכין תוכניות אופרטיביות לכיבוש סיני ("גרניט"), או לפחות להניע מהלך צבאי מאסיבי בחלק מסיני, שיזעזע את ישראל.

גם מצרים וגם סוריה החלו להתחמש בהתאם למגמה זו. בעוד שבצד הסורי התוכנית הייתה לכבוש לפחות את כל רמת הגולן, אם לא מעבר לזה, אצל המצרים התגבשה התפישה כי נוכח העליונות הישראלית בתחום האוויר והשריון, מגבלתו של הצבא המצרי בתמרונים גדולים, והקושי לנייד את מערכות הנ"מ לעומק סיני, עיקר המאמץ יהיה להיאחז ולהתבצר בסביבות התעלה ‏בקו שרוחבו יהיה עד כ-10 ק"מ, עם גיחות טקטיות למצרי ההרים‏^[1]. תוכנית זו הוסתרה גם מבעלי בריתה של מצרים: רוסיה וסוריה, שהופתעו לראות בעיצומה של המלחמה שמצרים איננה פועלת לפי התוכניות המקוריות ואיננה חותרת לעומק סיני, כפי שעשתה סוריה בגולן‏‏^[2]. הפתעה נוספת נכונה לרוסים בסיום המלחמה, עת סאדאת "ערק" לזרועות המערב, כדי להשיג את יעדיו המדיניים.

[עריכה] ההפתעה

סיכום מסמך ההערכה שהוציאה חטיבת המחקר ב-5 באוקטובר 1973, יום לפני פריצת מלחמת יום הכיפורים

לקט מודיעין מיוחד שהוציאה חטיבת המחקר על בסיס ההתרעה שהתקבלה מאשרף מרואן. הלקט הופץ לצרכנים ב-6 באוקטובר 1973, בשעה 07:30

"הסבירות שהמצרים מתכוונים לחדש הלחימה היא נמוכה". משפט זה, שמופיע במסמך הערכה של חטיבת המחקר של אגף המודיעין (אמ"ן) מיום 5 באוקטובר 1973, יממה לפני פתיחת הקרבות, מתמצת את גודל הכישלון של אגף המודיעין במתן התרעה על המלחמה המתקרבת. מבחינת תושבי ישראל, צופרי האזעקה שהופעלו ב-6 באוקטובר בשעה שתיים בצהריים באו כהפתעה מוחלטת, ללא כל רמז מקדים. הפתעה דומה הייתה מנת חלקם של מרבית חיילי צה"ל. חרף כל זאת, ההפתעה לא הייתה מוחלטת: ידיעות מודיעיניות וסימנים רבים בשטח העידו על מלחמה מתקרבת, והכישלון היה במתן פרשנות נכונה לידיעות ולסימנים אלה, באופן העברת המידע המודיעיני למקבלי ההחלטות, ובאופן קבלת ההחלטות על סמך המידע הפגום שהועבר.

תחילת הכישלון של אמ"ן בקונספציה שבה שני מרכיבים:

• יש תנאי סף ברורים, שכל עוד אינם מתקיימים לא תצא מצרים למלחמה. תנאי סף מרכזי הוא יכולת מצרית לפגוע בעומק מדינת ישראל, כלומר המצרים יפתחו במלחמה רק לאחר שישקמו את חיל האוויר שלהם עד שישתווה בעוצמתו לחיל האוויר הישראלי. תנאי סף שני הוא היכולת להגביל את חופש הפעולה של חיל האוויר הישראלי בשמי מצרים.
• סוריה לא תצא למלחמה לבדה.

בעקבות קונספציה זו התעלם אמ"ן מכל הסימנים המעידים על הכנות מצרים לצאת למלחמה, תוך שהוא מוצא פרשנות מקלה לכל ההתרעות, ומקבל את ההטעיה המצרית לפיה מדובר בהכנות לתרגיל צליחה גדול, "תחריר 41", שכמוהו היו רבים בעבר. לאחר קבלה מוחלטת של מסקנה זו, לא ניתן ערך רב לסימנים חד-משמעיים שהעידו כי פני סוריה למלחמה, שהרי "סוריה לא תצא למלחמה לבדה". סיבה נוספת שגרמה להתעלמות מהסימנים המקדימים, היא התרעת המלחמה שלא התממשה במאי 73, כחצי שנה לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים, שבעקבותיה הופעלה כוננות כחול לבן במשך ארבעה חודשים, עד שבוטלה חודשיים קודם לפרוץ המלחמה.

אחדים מהסימנים שהעידו על מלחמה מתקרבת:

• ב-25 בספטמבר בא לישראל חוסיין מלך ירדן, לפגישה אישית עם ראש הממשלה, גולדה מאיר, ודיווח לה על כוונת מצרים וסוריה לצאת למלחמה מתואמת נגד ישראל.
• טיסות צילום ברמת הגולן ובתעלת סואץ הראו הכנות ברורות למלחמה, וכך הראו גם תצפיות קרקעיות^[3]
  • בחזית הסורית - כבר בתחילת ספטמבר איתר אמ"ן סימנים להעלאת הכוננות הסורית ברמת הגולן, ובתוכם עיבוי סוללות הארטילריה וכוחות החי"ר. צילומי אוויר מה-11 בספטמבר הצביעו על תוספת של 140-130 טנקים ו-35 סוללות ארטילריה ביחס להערכות הסורית בתקופה המקבילה בשנים קודמות. יותר מכך, בדיון שהתקיים ב-3 באוקטובר ציין רמ"ח מחקר באמ"ן כי בניגוד למצבי כוננות בעבר קידמו הסורים שתי טייסות "סוחוי-7" וגדוד טנקי גישור לקו החזית, וכן עיבו את מערך הנ"מ ב-31 סוללות טק"א, סימנים אותם פירשו האלוף ישראל טל וסא"ל שבתאי בריל כאינדיקציה ברורה לכוונות ההתקפיות של סוריה^[4].
  • בחזית המצרית - המצרים, שמאז סיום מלחמת ההתשה החזיקו בחמש דיוויזות על קו התעלה, לא היו זקוקים להכנות רבות מדי לקראת המלחמה. לכן, בניגוד לחזית הסורית, הסימנים בחזית המצרית נקלטו בצד הישראלי רק לקראת סוף ספטמבר. אולם, מכיוון שישראל האמינה שגיוס אנשי המילואים הוא חלק מתרגיל "תחריר 41" ומכיוון שבאותה שנה התבצעו יותר מ-20 תרגילי גיוס כאלה לא היה בסימנים אלה כדי לאותת לצד הישראלי על מלחמה מתקרבת ^[4].
• בחזית הצפון, אביעזר יערי, ראש ענף סוריה במודיעין, התריע יחד עם סגן אלוף זוסיה קניאז'ר על מערך למלחמה קרובה של הצבא הסורי. יערי ננזף על ידי ראש החטיבה אריה שלו כשנקט פעולה אישית, ומסר אזהרה לקצין המודיעין של פיקוד צפון, חגי מן, ולמפקד אוגדה 252, מפקדו לשעבר, אלברט מנדלר.
• בחזית הדרום, חיילים ואף קצינים זוטרים (כדוגמת בנימין סימן טוב) במערך המודיעין, באמ"ן מחקר ובלמד"ן אוויר, התריעו כי פני המצרים מועדות למלחמה, בהסתמך על כמות גדולה של ידיעות מודיעיניות שהתאימו להגדרת "סימנים מעידים" למלחמה, אך דיווחיהם נחסמו ולא הועברו הלאה עקב "הקונספציה".
• התרגיל המצרי שתוכנן לכאורה לתחילת אוקטובר לא התקיים, אך כל הכוחות שנערכו לקראתו נשארו במקומם בגזרת התעלה.
• ב-4 באוקטובר לפנות בוקר החל פינוי משפחות היועצים הסובייטים מסוריה וממצרים.
• החיילים המצרים קיבלו פקודה לאכול בזמן צום הרמדאן.

לנוכח המתקפה הממשמשת לבוא, קיבלה ראש ממשלת ישראל גולדה מאיר החלטה שנויה במחלוקת שלא להנחית מכה אווירית מקדימה על צבאות האויב, כדי להראות לעולם ובמיוחד לאמריקנים כי ישראל איננה התוקפן.

רק בשעות הבוקר המוקדמות של יום הכיפורים עצמו (כ-10 שעות לפני פרוץ המלחמה) הבינו גולדה מאיר, משה דיין ודוד אלעזר שמלחמה תפרוץ באותו היום. זאת בעקבות הודעה טלפונית של רל"ש "המוסד" פרדי עיני, שהגיעה אליהם בסביבות השעה 4:00 לפנות בוקר. את המידע סיפק ראש "המוסד", צבי זמיר ששהה בלונדון, בעקבות פגישתו עם מקור מצרי רם-דרג, אשרף מרואן^[4]‏‏^[5]. בספרו "איפה טעינו ואיפה הצלחנו" טוען אריה שלו כי הידיעה המקורית לא נקבה בשעה מסוימת לתחילת המלחמה, אך בלקט שנמסר לדרג המדיני שובשה הידיעה ונכתב כי המלחמה תחל "לקראת אור אחרון"^[6].

שני גורמים מרכזיים נוספים התלבטו בשאלה האם עומדת לפרוץ מלחמה. ראש אמ"ן אלי זעירא דבק באמונתו שמלחמה לא תפרוץ, עד לרגע שבו פרצה המלחמה^[7]. לעומתו עמדת שר הביטחון משה דיין הייתה פחות נחרצת. אף שביקש שיכינו את ה"עברי", עדיין קיווה על סמך הרמז בידיעת המוסד, שניתן למנוע את המלחמה באמצעים מדיניים‏‏^[8][9]. אמונתם זו נבעה ממידע ומהערכות שסיפקו להם שני גורמי הערכה זוטרים יותר, שהיו חשופים למידע המודיעיני הגולמי: ראש חטיבת המחקר, תא"ל אריה שלו, ורע"ן מצרים בחטיבה, סא"ל יונה בנדמן.

לפקפוקו של משה דיין בפרוץ המלחמה הייתה השלכה מבצעית כבדת משקל: הוא לא אישר את בקשת הרמטכ"ל לגיוס מילואים רחב היקף‏‏^[10] (בסופו של דבר הורה הרמטכ"ל, על דעת עצמו, על גיוס מילואים מצומצם החל מיום 5 באוקטובר). לעומת זאת, ההחלטה לא לאשר את הצעת הרמטכ"ל למכה מקדימה של חיל האוויר שנערך לכך, ושתוכננה לשעה 11:00 ביום הכיפורים, הייתה בשל שיקול מדיני צרוף: להראות לארצות הברית כי בניגוד למלחמת ששת הימים, לא ישראל הייתה זו שפתחה במלחמה. דבר זה היה נחוץ כדי לקבל את תמיכתה המלאה של ארצות הברית למהלכים הישראליים.

חרף ההערכה המוצקה של אמ"ן, שלפיה לא תפרוץ מלחמה, נקט צה"ל צעדים מסוימים לתגבור הכוננות, מחשש שעלולות לפרוץ פעולות לחימה מוגבלות. הבולט בצעדים אלה היה העברתה ההדרגתית של חטיבה 7 לרמת הגולן במהלך השבוע שקדם למלחמה. החלטה דומה, לתגבור כוחות השריון בגזרת התעלה, בוצעה רק באופן חלקי ביותר ("למה לא קידמו את הכלים?" שאל מאוחר יותר מנחם בגין). בניגוד לצפון, בדרום לא נוספו כוחות אחרים. רק כמה שעות לפני פרוץ הקרבות הועברו כוחות סדירים מוגבלים לכיוון התעלה, אך אלה הגיעו באיחור ולא יכלו לסייע רבות בעצירת גל המתקפה הראשון.

פקודתו המפורשת של הרמטכ"ל, ב-5 באוקטובר, לעבור לכוננות לקראת מלחמה, התמסמסה בדרכים שונות, ורבים מחיילי צה"ל שמעו על המלחמה רק בשידורי החדשות לאחר שפרצה. מפקד מעוז מילאנו רס"ן מיל' יעקב טרוסטלר, לחץ על מכשיר התרעה כאשר חלפו על פניו ב-13:50 שני מטוסי מיג ביעף נמוך, אך מישהו ממפקדת החטיבה שאל אותו בזעם: "מי לחץ על 'יבבן'?", והתווכח איתו על ההתכנות של התרעתו, וכמעט מיד נשמעו הדי התפוצצויות מהמפקדה בבלוזה‏‏^[11].

[עריכה] השתלשלות המלחמה

ערך מורחב – אירועי מלחמת יום הכיפורים

את 19 ימי הלחימה ניתן לחלק לשלושה שלבים:

[עריכה] שלב ראשון

מפה של חזית הדרום

מפה של חזית הצפון

שלב ראשון, בימים 6 - 10 באוקטובר: צה"ל עסק בבלימת צבאות מצרים וסוריה בשתי החזיתות.

ב-6 באוקטובר, יום הכיפורים, קרוב לשעה 14:00, פתחו הכוחות המצריים והסורים בהתקפה מתואמת מראש על כוחות צה"ל בדרום ובצפון.

בחזית הדרום התייצבו מול תעלת סואץ שתי ארמיות שכללו כ-1,700 טנקים, כ-2,000 קני ארטילריה. בצליחת התעלה השתתפו חמש דיוויזיות חי"ר מצריות, שהתבססו לאורך גדתה המזרחית, ברצועה שרוחבה בין 3 ל-4 ק"מ. הצולחים פרצו את סוללת העפר שבגדה הישראלית של התעלה, ולא נתקלו בהתנגדות ממשית. למולם עמדו אוגדת סיני ו-7 סוללות ארטילריה, כאשר רק חטיבת טנקים אחת (חטיבה 14) ו-436 לוחמים ב-16 מעוזים נמצאים בחזית. תוכנית ההגנה "שובך יונים" שהייתה אמורה להזניק את חטיבת השריון להגנת המעוזים לא הופעלה, ובפועל רק טנק אחד הצליח להגיע למעוז, תוך כדי הצליחה ולהגן עליו. מערכת אור יקרות שהייתה אמורה להבעיר בנזין בתעלה התגלתה כקוריוז‏‏^[12]. המצרים גם ניידו במסוקים וסירות מספר גדודי קומנדו לעומק סיני כדי לשבש את התגבורות.

בחזית הצפון תקפו שלוש דיוויזיות סוריות של חיל רגלים ממוכן ברמת הגולן (שכללו 660 טנקים) ו-1,200 קני ארטילריה, לכל אורך הגבול הסורי-ישראלי. למולם הוצבו שני גדודי חי"ר במוצבים, שתי חטיבות שריון, (חטיבה 7 בצפון הגולן, וחטיבה 188 בדרום הגולן) ו-44 קני ארטילריה. בניגוד למצרים שהתמקדו בכיבוש כל מוצבי החזית, הסורים דילגו על המוצבים ופנו לעומק השטח למעט מוצב החרמון הישראלי, ששימש מוצב תצפית חשוב של המודיעין וחיל האוויר, שנפל בידי כוח קומנדו סורי, שהוסק למקום במסוקים.

	אזרחי ישראל! היום, סמוך לשעה שתיים אחרי הצהריים פתחו צבאות מצרים וסוריה בהתקפה נגד ישראל. הם ערכו סדרה של התקפות מן האוויר, בשריונים ובארטילריה. צה"ל נלחם והודף את ההתקפה. לאויב נגרמו אבידות רציניות.
– נאום שנשאה ראש הממשלה גולדה מאיר בערב היום הראשון למלחמה

בחזית הימית, המצרים הטילו מצור ימי על ספינות ישראליות בים סוף באמצעות חסימת מצרי באב אל מנדב המרוחקים כ-2,200 ק"מ מאילת. ב-7 באוקטובר בקרב לטקיה, קרב הסטי"לים הראשון בהיסטוריה, תקף חיל הים הישראלי את הצי הסורי וטיבע חמש ספינות מלחמה סוריות, בהן שלוש סטי"לים. ב-8 באוקטובר טיבע חיל הים שלוש סטי"לים מצריים בקרב דמייט, וסטי"ל נוסף בקרב פורט סעיד, ובכך ביסס שליטה ישראלית חד משמעית במי הים התיכון. מכאן ועד סוף המלחמה הסתגרו ספינות הקרב הסוריות והמצריות בנמליהן. חיל הים היה למעשה החיל היחיד בצה"ל שהיה מצויד, ערוך ומוכן למלחמה, ושעמד בהצלחה בכל משימותיו, עם מספר מועט של נפגעים.

על אף האבידות הקשות שספג, חיל האוויר הישראלי בימים הראשונים של המלחמה, תרם תרומה מכרעת לבלימת הכוחות המצריים והסוריים בשתי החזיתות, ניטרל את חילות האוויר שלהם, ונתן מטריה אווירית לכוחות הישראליים מפני מטוסיהם. בתמונה מטוס קרב F-4 פנטום ("קורנס") ישראלי.

בחזית הדרום. ב-7 באוקטובר הוטלו למערכה שלוש אוגדות ישראליות. אוגדת אדן מוצבה בגזרה הצפונית, אוגדת שרון במרכז ואוגדת סיני בגזרה הדרומית. שלוש האוגדות הצליחו לייצב קו בלימה לאורך ציר החת"ם מזרחית לתעלה. ב-8 באוקטובר החלה מתקפת נגד מדורגת של שתי האוגדות, תחילה בצפון ולאחר מכן במרכז. מתקפה זו נכשלה והאוגדות ספגו אבידות כבדות. באותו יום עקב הכישלון בחזית הדרום, החל שר הביטחון משה דיין לדבר בפורום "ועדת העורכים" ובפורומים נוספים, על "חורבן הבית השלישי". ראש הממשלה, גולדה מאיר, מנעה ממנו לשאת דברים לאומה ברוח זו. עד ל-9 באוקטובר מתמוטט קו בר-לב למעט מעוז בודפשט (שישאר בידי ישראל עד סוף המלחמה) והמזח. ב-10 באוקטובר הרמטכ"ל לשעבר, חיים בר-לב מקבל את הפיקוד על החזית, בשל כישלונותיו של גורודיש, שהופך להיות סגנו.

בחזית הצפון. ב-7 באוקטובר הסורים נבלמו בחלק הצפוני (עמק הבכא), אבל הטילו דיוויזיה משוריינת נוספת באזור כודנא, וחדרו בחלק המרכזי עד למרכז הגולן (חושנייה ונאפח). בחלק הדרומי התקדמו הסורים אל מעברי הירדן, והגיעו עד קצביה ומושב נוב. מרחק 7 ק"מ מים כנרת. באותו יום הוטלו למערכה בגולן שלוש אוגדות ישראליות: בצפון אוגדת איתן, במרכז אוגדת לנר ובדרום אוגדת פלד. לעת ערב הסורים נבלמו. למחרת ב-8 באוקטובר החלה מתקפת הנגד הישראלית בדרום רמת הגולן. שלוש אוגדות ישראליות תקפו באופן מתואם את הדיוויזיה הסורית ודחקו אותה. ב-9 באוקטובר אוגדת איתן בלמה מתקפת שריון גדולה. ב-10 באוקטובר הושלמה הדיפת הסורים מכל השטחים שכבשו בתחילת המלחמה, למעט מוצב החרמון, לאחר שהסורים איבדו כ-900 טנקים.

[עריכה] שלב שני

רכב שיגור נייד של טילי נ"מ SA-6. בעקבות האבידות הכבדות שהסבה מערכת זו למטוסי חיל האוויר הישראלי במלחמת יום הכיפורים כונתה המערכת "שלוש אצבעות המוות" (Three Fingers of Death). קביעתו של עזר ויצמן "הטיל כופף את כנף המטוס" קיבלה משנה תוקף לאור תוצאות המלחמה.

שלב שני, בימים 14-11 באוקטובר: בחזית הדרום עסק צה"ל במגננה ובגיבוש כוחות, ובחזית הצפון הבקיע צה"ל את קווי הסורים והחל להתקדם לכיוון דמשק.

לנוכח האבידות הכבדות של צה"ל, כפי שדווחו על ידי הרמטכ"ל דוד אלעזר ועל ידי מפקד חיל האוויר, האלוף בני פלד, הודיעה ישראל ב-12 באוקטובר למזכיר המדינה האמריקני הנרי קיסינג'ר על הסכמתה להפסקת אש. נשיא מצרים, סאדאת, דחה הצעה זו. לאחר סירובו של סאדאת להפסקת אש ותחילתה של הרכבת האווירית הסובייטית, הורה נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון על הפעלת רכבת אווירית לסיוע צבאי לישראל. על חיוניותה של רכבת אווירית זו אמר הרמטכ"ל דדו לקראת סוף המלחמה: "אנו יורים כל בוקר מה שמגיע בערב מארצות הברית, את המלאי של צה"ל גמרנו מזמן".

ב-14 באוקטובר, מטוס "גלקסי" אמריקני ראשון עמוס אמצעי לחימה נוחת בלוד, במסגרת הרכבת האווירית שפעלה במשך כחודש, והובילה מדי יום כאלף טון של אמצעי לחימה. בהם 74 מטוסים חדשים שהיוו תחליף ל-100 שאבדו.

בחזית הצפון שתי אוגדות פונות לכיוון דמשק, אך מעוכבות בידי חיל משלוח עיראקי, שמוכה בידיהם. שדות תעופה בפרברי דמשק, מופגזים בידי תותחי צה"ל וחיל האוויר.

בחזית הדרום כוחות שריון משתי דיווזיות מצריות צולחות את התעלה. ב-14 באוקטובר פתחו המצרים במתקפה לאורך החזית, במגמה להבקיע לעומק סיני. הכוחות הקרקעיים של צה"ל, בסיוע נרחב של חיל האוויר, בלמו מתקפה זו בקרב ואדי מבעוק ובקרבות אחרים. המצרים איבדו במהלך זה 200 טנקים, לעומת 20 טנקים שאבדו לצה"ל. תבוסה זו של המצרים נתנה אור ירוק לפתיחת צה"ל במתקפה. על שלב זה בלחימה אמר חיים בר-לב, "המצרים חזרו לעצמם ואנחנו חזרנו לעצמנו".

[עריכה] שלב שלישי

צליחת התעלה וכיתור הארמיה השלישית

גשר ג'וני - גשר הגלילים הצה"לי על תעלת סואץ

חייל צה"ל על הכביש לאיסמעיליה

שלב שלישי, בימים 24-15 באוקטובר: בחזית הדרום הבקיע צה"ל את קווי המצרים, כבש שטח נרחב ממערב לתעלה, וכיתר את הארמיה השלישית. בחזית הצפון ייצבו כוחות צה"ל את הקווים החדשים, ובסופו של דבר כבשו את מוצב החרמון.

חזית הדרום: ב-15 באוקטובר, עם ערב, התחיל מבצע אבירי לב של צה"ל לצליחת תעלת סואץ. גדוד סיור מאוגדת שרון איתר קודם לכן את קו התפר שבין שתי הארמיות וכך נוצר מצב שאפשר היה להגיע אל התעלה מבלי לנהל קרב הבקעה. משימת הצליחה הוטלה על אוגדת שרון וכוחות ההנדסה של פיקוד דרום, שביססו ראש גשר באמצעות סירות גומי ו"תמסחים" צפונה לאגם המר הגדול.

בימים הבאים נמשך מעבר גובר של צליחת כוחות צה"ל לצדה המערבי של תעלת סואץ, תחת אש תופת, עד להעברת שתי אוגדות: אוגדן אדן ואוגדת סיני, כאשר אוגדת שרון מתקדמת צפונה בשתי גדות התעלה. הארמיה המצרית השלישית, שנמצאה ממזרח לתעלת סואץ, כותרה בכתר כפול על ידי שתי אוגדות, נותרה ללא מקורות אספקה, וחייליה היו נתונים בסכנת גוויעה בצמא וברעב. לאחר שהתברר עומק החדירה של צה"ל למצרים הדיח נשיא מצרים, אנואר סאדאת, את הרמטכ"ל המצרי, סעד א-שאזלי.

חזית הצפון: צה"ל התייצב במובלעת שכבש מידי הסורים, תוך לחימה בכוחות סורים, עיראקים וירדנים. בקרב קשה ורב נפגעים, שנערך ב-21 באוקטובר-22 באוקטובר ונמשך 12 שעות, כבש כוח של חטיבת גולני את מוצב החרמון.

הפסקת האש בשתי החזיתות נכנסה לתוקף ב-24 באוקטובר, בצל איום סובייטי להתערבות קונבנציונלית של ברית ורשה, וגרעינית באמצעות שתי חטיבות טילי סקאד גרעיניים באזור הדלתא של הנילוס, דבר שגרם לכוננות גרעינית בישראל^[13], ולהעמדת הצבא האמריקני בכוננות שכללה כוננות גרעינית, שגרמה להסרת האיום הסובייטי.^[14].

בדרום התבסס צה"ל באדמת מצרים, וכוחותיו היו מרוחקים 101 ק"מ בלבד מקהיר ובצפון אחז צה"ל בשטח שנכבש מידי הסורים, והביא את דמשק לטווח תותחי צה"ל. עם זאת, ארצות הברית מנעה מישראל לקצור את פירות הניצחון בחזית המצרית, כאשר הפעילה לחץ כבד מאוד על ישראל לפתוח את המצור על הארמיה הנצורה ולא להכניעה, ובכך מנעה מישראל ניצחון מזהיר וממצרים תבוסה מחפירה‏‏^[15].

[עריכה] חילות משלוח

במהלך המלחמה שלחו מספר מדינות חילות משלוח למדינות ערב:

• עיראק: מבין כל המדינות שהעבירו חילות משלוח לצבאות ערב, של עיראק היו הגדולים ביותר. הכוח היה בסדר גודל של כשתי דיוויזיות לרמת הגולן וללא הכנות לוגיסטיות. חיל המשלוח העיראקי נכנס למלחמה בשלב קריטי של הצבא הסורי, כשכבר לא יכול היה לבלום את צה"ל בדרכו לדמשק. ביום הראשון למלחמה העמיד המטכ"ל העיראקי את כוחות היבשה שלו בכוננות וחיכה לאישור סורי להזיז אותם. במקביל חידשה עיראק את היחסים עם איראן על מנת לאפשר שחרור כוחות מחזית זו והעברתם לסוריה.
• כווית: כווית שלחה למצרים במהלך המלחמה גדוד חי"ר שהתמקם בגדה המערבית של תעלת סואץ, ונלחם בקרבות עם צה"ל. כווית שלחה גם לסוריה חיל משלוח, שלא הספיק לקחת חלק במלחמה. חיל המשלוח מנה חטיבת רגלים, 40 טנקים, מעל 40 נגמ"שים וחמישה מטוסי האנטר. בנוסף סוללת תותחים וגדוד טנקים החלו בתנועה לכיוון סוריה, אך הגיעו רק לאחר הפסקת האש.
• לוב: חיל המשלוח הלובי שנשלח למצרים כלל חטיבת שריון בת 100 טנקים, 18 תותחים, 28 מטוסי קרב מדגם מיראז' ושלושה מסוקים.
• ערב הסעודית: ערב הסעודית שלחה לסוריה חיל משלוח שלא הספיק לקחת חלק במלחמה. הסד"כ שהועבר כלל גדוד צנחנים וגדוד שריוניות AML. כוחות נוספים הועברו, שכללו 2 חטיבות חי"ר, גדוד טנקים ארטילריה ותשעה מסוקים אך נשארו בשטח ירדן.
• קוריאה הצפונית: קוריאה הצפונית שנקטה במדיניות פרו-ערבית ואנטי-ישראלית שלחה למצרים טייסת של מטוסי קרב מדגם מיג 21.

[עריכה] ההפתעה ברמת הלחימה ובאמצעי הלחימה של חיילי מצרים וסוריה

ההצלחה של טקטיקת ההפעלה המצרית של הסאגר והאבידות הגדולות לשריון הישראלי, הן בנפש והן בטנקים, סימנו למעשה את תחילת ירידת כוחו ומשקלו של הכוח המשוריין במערך הצבאי הכולל.

חיילי צבאות ערב, הן הסורי והן המצרי, הפתיעו את חיילי צה"ל ברמת הלחימה ובמוטיבציה הגבוהה שהפגינו. זאת, בניגוד לתדמית הנמוכה שלהם במלחמת ששת הימים.

כמו כן, הפתיעו צבאות ערב את צה"ל בכמה אמצעים חדשים, שנעשה בהם שימוש רב וקטלני. הבולט שבהם היה הטיל הנגד-טנקי סאגר, שטווח פגיעתו היה גדול יותר משל הטנקים הישראליים. הטיל הופעל בחזית המצרית בצורה נרחבת על ידי יחידות רגליות, והסב לכוחות המשוריינים של צה"ל אבידות קשות, ללא שהייתה לצה"ל תורת לחימה נגד טיל זה. לצה"ל לא היה אמצעי נגד דומה, אלא רק בזוקה מיושנת. טיל הטאו האמריקני הגיע לישראל רק במסגרת הרכבת האווירית. גם לחיל האוויר שכמאה ממטוסיו הופלו, לא היה מענה יעיל כנגד סוללות טילי הנ"מ הרוסיות, שקצרו במטוסיו. חיל האוויר במקרים רבים חיכה שכוחות הקרקע יחסלו סוללות נ.מ. או ימשכו כוחות אויב מחוץ לטווח של טילי הנ"מ כדי שהוא יוכל לעזור להם.

ככלל היו טענות כי רמת החימוש וההצטיידות של חיילי צה"ל הייתה פחותה משל חיילי האויב. כך למשל חיילי החי"ר של צה"ל היו מצוידים בתת-מקלע עוזי (לצד רובה FN FAL) למול המצרים והסורים שהיו חמושים ברובה סער מודרני: הקלצ'ניקוב, שטווחו גדול משל העוזי במידה ניכרת. כמו כן, נעשה שימוש רב באמצעים הנדסיים, כגון אלה שסייעו לחיילים המצרים לחצות את התעלה.

[עריכה] אבידות

בחמשת ימי הלחימה הראשונים, שבהם ניכרה השפעת ההפתעה וצה"ל ניהל קרבות בלימה מרים, ספג צה"ל כמחצית מכלל אבידותיו בלוחמים, במטוסים ובטנקים. בחמשת הימים הראשונים של המלחמה נהרגו בממוצע 190 איש, לאחר מכן מספרם ירד ל91 ליום בממוצע. רוב השבויים הישראליים נשבו בחמשת ימי המלחמה הראשונים (כ-220). עד תום הלחימה נגרמו אבידות קשות לכל הצדדים. לצה"ל היו גם עשרות נעדרים ש-17 מתוכם נעדרים עד עצם היום הזה.

רובם של הפצועים בצד הישראלי היו מאש ארטילרית (32%) ומטילי נ"ט (27%), ורק מיעוטם מנק"ל (13%). מתוך 294 השבויים הישראליים רובם נפלו בחזית המצרית (230) ומיעוטם בחזית הסורית (62) והלבנונית (2). קו המעוזים שנשבר, תרם ללא ספק למספר שבויים גבוה בחזית הדרומית.

[עריכה] טבלת אבידות הצדדים

הטבלה מסכמת את אבידות הצדדים מפרוץ המלחמה ב-6 באוקטובר 1973 ועד להסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה, שנחתם ב-31 במאי 1974 ‏^[16]‏‏^[17]. במהלך המלחמה עצמה, עד להפסקת האש היו לישראל 2,297 הרוגים.

למרות מפלתם הצבאית, הציגו במצרים את התחושה כאילו ניצחו במלחמה. בישראל, למרות הניצחון, הייתה תחושת כישלון קשה. גם בבתים שבהם לא איבדו בן או אב, שירי נכאים נשמעו ממכשירי הרדיו עוד זמן רב לאחר המלחמה. דומה היה שהמחיר הכבד ששילם צבא מצרים לא נתן את אותותיו אצל השלטון המצרי ובחברה המצרית, ואילו בחוצות ישראל פרץ שבר גדול בציבור הישראלי וחוסר אמון כלפי מקבלי ההחלטות במדינה, בשל מוות מיותר של חיילים שנגרם משגיאותיהם של המדינאים והמצביאים, גם במהלך הימים הראשונים של המלחמה.

אחד מההסברים האפשריים לתחושת הכישלון בישראל הוא שבשנים שלפני המלחמה, לאחר הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים, שררה בכל שכבות הציבור אווירת אופוריה, התקיימו מסיבות רבות שבהן "כיכבו" אלופי צה"ל שהיו מושא להערצה. לפיכך הביאו תוצאות המלחמה להכרה המרה כי ישראל אינה בלתי מנוצחת. הסבר אחר קשור לפער שבין המטרות שהציבו שני הצדדים לעצמם ומידת עמידתם בהשגת המטרה: נשיא מצרים, סאדאת, בחר לצאת לקרב כדי לזעזע את ישראל ולאלץ אותה לשאת ולתת ובכך להחזיר את הכבוד שאבד במלחמת ששת הימים, גם אם במחיר אבידות קשות בקרב חייליו, ומטרה זו בסופו של דבר הושגה; ישראל לעומת זאת שאפה לשמר את הישגי מלחמת ששת הימים, במחיר אבידות קטן - והיא נכשלה בכך לחלוטין.

[עריכה] צעדים מדיניים לאחר תום הלחימה

לאחר שהפסקת האש נכנסה לתוקפה, ישראל איבדה שטח במזרח תעלת סואץ (באדום) אך כבשה שטחים במערב תעלת סואץ וברמת הגולן (בירוק)

לאחר ההכרזה על הפסקת האש פרץ משבר אנרגיה עולמי, בעקבות החלטתן של מדינות ערב להשתמש בנשק הנפט כדי לכפות את רצונן על יתר המדינות ודרכן על ישראל כדי להחלישה מבחינה בינלאומית.

נציגי ישראל ומצרים נפגשו למשא ומתן באוהל שהוקם בק"מ ה-101. ב-11 בנובמבר 1973 נחתם הסכם הפסקת האש בין ישראל למצרים, שכלל חילופי שבויים ואספקת מזון ותרופות לחיילי הארמיה השלישית. חילופי השבויים החלו ארבעה ימים לאחר מכן. לישראל הוחזרו 233 שבויים, מהם תשעה שנפלו בשבי במהלך מלחמת ההתשה. למצרים הוחזרו כ-8,300 שבויים.

ב-18 בנובמבר החליטה ממשלת ישראל על הקמת ועדת חקירה לחקירת האירועים שקדמו למלחמה וימי הלחימה הראשונים ("ועדת אגרנט").

ב-21 בדצמבר נפתחה בז'נבה ועידת שלום בהשתתפות ישראל, מצרים וסוריה, ובעקבותיה נחתמו ההסכמים: הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים (ב-17 בינואר 1974) בקילומטר ה-101 שעיקרו בהסרת הסגר הימי שקיימה מצרים בים סוף, בפתיחת תעלת סואץ לשיט, ובנסיגה ישראלית מתעלת סואץ, עד למרחק של 20 קילומטרים מזרחית לה כאשר ממזרח לתעלה קיימות שלוש רצועות: הראשונה רצועת דילול מצרית, השנייה רצועת חיץ תחת פיקוח כוח חירום של האו"ם והשלישית רצועת דילול ישראלית. והסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה (ב-31 במאי 1974) שבו ישראל הסכימה לסגת מכל השטחים שכבשה במלחמה, ומשטחים בהיקף של כ-60 קמ"ר בצדו הישראלי של "הקו הסגול" באזור קונייטרה לקו הפרדה ישראלי ומולו במרחק של עשרות מטרים עד כמה קילומטרים קו הפרדה סורי שבתווך אזור חיץ מפורז הנתון למנהל אזרחי סורי ולשליטה צבאית של מפקחי אונדו"ף. ההסכם לווה בתקריות ירי רבות (יותר מאלף), שהסורים יזמו בכל עת שהדיונים נקלעו למשבר.

ההיסטוריון ד"ר מאיר פעיל מציין כי תנאי ההסכמים שהיו גרועים לישראל, והציבו את הכוחות הישראליים במצב שהיה גרוע מערב המלחמה, הושגו בשל לחץ אמריקני על ישראל, שנבע מכך שמצרים הסכימה ל"חידוש היחסים הדיפלומטיים המלאים בין מצרים וארצות הברית, התקרבות מצרים אל תחום האינטרסים המערבי, תוך התרחקות מתחום ההשפעה הסובייטי" ובעקבותיה גם סוריה "הפכה את ארצות הברית לשושבין הראשי לתהליך פינוי צה"ל"‏‏^[18].

ב-1 באפריל 1974 בדו"ח ביניים הטילה ועדת אגרנט אחריות כבדה על כתפי הרמטכ"ל דוד אלעזר, על ראש אמ"ן, האלוף אלי זעירא ועל אלוף פיקוד הדרום שמואל גונן ("גורודיש"). נקבע כי הם אחראים למחדלים שבהכנת הצבא למלחמה, ולכשלים המבצעיים והמודיעיניים שאירעו עד לפריצת המלחמה, ואשר גרמו לתוצאותיה הקשות. הוועדה לא קבעה כל קביעות אישיות לגבי הדרג המדיני, ראש הממשלה גולדה מאיר, ושר הביטחון, משה דיין. תוצאות דו"ח הביניים מבחינה פרסונלית היו כי דוד אלעזר התפטר מתפקידו, וזעירא וגונן הודחו משירות פעיל בצה"ל.

בבחירות שנערכו סמוך לתום המלחמה זכתה שוב מפלגת העבודה, תחת הסיסמה "בכל זאת מערך", וראש הממשלה, גולדה מאיר, ושר הביטחון, משה דיין, הוסיפו לכהן גם בממשלה החדשה. מחאה ציבורית גוברת - שהדמות הבולטת בה הייתה מוטי אשכנזי, מפקד מעוז בודפשט בזמן המלחמה - והזעזוע שנגרם בעקבות מסקנותיה של ועדת אגרנט, הביאו להתפטרותה של מאיר מראשות הממשלה במאי 1974.

[עריכה] תוצאות

אות מלחמת יום הכיפורים של צה"ל

• מצרים. החזרת המורל המצרי, אף שישראל חדרה לתחומי מצרים וכיתרה את הארמיה השלישית, היא לא הצליחה לקעקע את אחיזת המצרים באזור התעלה. הסכמי הביניים שהביאו להרחקת צה"ל מתעלת סואץ, שליטה מלאה על התעלה ופתיחתה למעבר כלי שיט, פורשו כהמשך ההישג. המלחמה תרמה לפתיחת אופק מדיני להסכם שלום, שבו יוחזר כל סיני לשליטה מצרית.
• סוריה. מפלה נצחת וכישלון בהשגת היעדים הסוריים, עקב העובדה שנדחקו מרמת הגולן ושצה"ל הגיע לטווח תותחים מהבירה הסורית. בעקבות נפילתו בשבי של קצין הבינה הרשתית עמוס לוינברג, שכונה "הקב"ר המזמר", והיה בעל זיכרון פנומנלי וידע נרחב ביותר על חיל המודיעין בפרט והצבא בכלל, קיבלו הסורים הבנה מקיפה וכוללת של חיל המודיעין הישראלי לפרטי פרטים, וידע על דרכי הפעולה של סיירת מטכ"ל, שהביאה לאיבוד המקורות הקיימים של חיל המודיעין בשנים שלאחר המלחמה, לשידוד מערכות שלו, ולפיתוח תורת לחימה חדשה לסיירת מטכ"ל. זהו כנראה הנזק הרציני ביותר שקצין זוטר הסב אי-פעם למדינת ישראל.
• ישראל. בזירה הפנימית פגיעה גדולה מאוד במורל של הציבור הישראלי, שבטח בעוצמת צה"ל ובתושיית מנהיגיו, שהביאה לזעזועים במערכת הפוליטית, שהכשירו את המהפך במאי 1977 ועליית הליכוד. בזירה החיצונית הידוק הקשרים (וגם התלות) עם ארצות הברית. עקב העלות הגבוהה של המלחמה‏‏^[19], הגדלת החוב החיצוני, והתנאים הגיאופוליטיים שנוצרו ישראל החלה לקבל סיוע צבאי, כלכלי ודיפלומטי מצד ארצות הברית. הניצחון הצבאי תרם לייצוב כושר ההרתעה של מדינת ישראל כלפי אויביה, שהוכיחה שגם ממתקפת פתע בשתי זירות במקביל שהוכנה בדקדקנות, עם סיוע מהמעצמה הסובייטית וכוחות תגבור ממדינות ערב, היא מתעשתת ויוצאת כאשר ידה על העליונה תוך כשבועיים.
• ברית המועצות. ברית המועצות שעמדה מאחורי בנות בריתה באופן מוחלט, אם בהוראות ובעידוד מדינות חסותה ומדינות ערב לשלוח תגבורות לסוריה ומצרים, אם בשליחת רכבת אווירית מסיבית, ואם באיומים להתערב בעצמה, מצאה את עצמה נבגדת בידי מצרים, והחלה לאבד את אחיזתה במזרח התיכון, בעקבות הכישלון הצבאי של מצרים וסוריה, וכשלונה לתת מטריית הגנה לבנות בריתה.
• ארצות הברית. המרוויחה הגדולה במלחמה. חיזקה את הדומיננטיות שלה במזרח התיכון, דבר שתרם להרגעת העימות בין ישראל לשכנותיה. כל המדינות המעורבות בסכסוך הסתייעו בה. גם מצרים וגם סוריה נעזרו בארצות הברית ואף חידשו את היחסים הדיפלומטיים איתה. למצרים התברר כי רוסיה התגלתה כמשענת קנה רצוץ, וכדאי לה להטיל את יהבה על ארצות הברית. בהסכם השלום בין ישראל למצרים ב-1979 מצרים עברה לגמרי לתחום ההשפעה האמריקני וחומשה בנשק אמריקני. לישראל התברר כי לולא התמיכה הצבאית והגיבוי המדיני של ארצות הברית, מצבה היה עלול להיות קשה, דבר שהביא להידוק הקשרים ולהגברת התלות של ישראל בארצות הברית. מבחינה בינלאומית מעורבות ארצות הברית הביאה לסיום הקונפליקט באזור תעלת סואץ, שהפכה לזירת קרבות מאז 1967, ולפתיחתה מחדש לשיט בינלאומי.

[עריכה] מפקדי הצבאות במלחמת יום הכיפורים

[עריכה] ראו גם

• הבחירות לכנסת השמינית

[עריכה] לקריאה נוספת

• איתן הבר וזאב שיף, דני אשר - עורך משנה לקסיקון מלחמת יום הכיפורים, הוצאת זמורה ביתן, 2003.
• אורי בר-יוסף, הצופה שנרדם - הפתעת יום הכיפורים ומקורותיה, הוצאת זמורה ביתן, 2001.
• אלחנן אורן, תולדות מלחמת יום הכיפורים - תשרי תשל"ד, אוקטובר 1973, מחלקת ההיסטוריה של צה"ל.
• גד ברזילי, דמוקרטיה במלחמות: מחלוקת וקונצנזוס בישראל, ספרית פועלים, 1992 .
• אורי מילשטיין, פרוץ המלחמה - מלחמת יום הכיפורים, המערך המוצנח, קו-הדם, תל אביב תשנ"ב.
• דני אשר, לשבור את הקונספציה, מערכות הוצאה לאור של משרד הביטחון, תל אביב, 2003.
• דני אשר, הסורים על הגדרות: פיקוד הצפון במלחמת יום הכיפורים, הוצאת מערכות, 2008
• שלמה נקדימון, סבירות נמוכה: סיפור הדראמה שקדמה למלחמת יום-הכיפורים ומה שאירע בעקבותיה, תל אביב תשמ"ב.
• אביחי בקר, אינדיאנים על גבעה 16, הוצאת משרד הביטחון, 2003. סיפורה של פלוגה ג' בגדוד 51 של חטיבת גולני.
• אורי אור, אלה האחים שלי, הוצאת ידיעות אחרונות, 2003. סיפורה של חטיבה 679, שלחמה ברמת הגולן, מנקודת מבטו של המח"ט.
• חיים סבתו, תיאום כוונות, הוצאת ידיעות אחרונות, 2000. המלחמה מנקודת מבטו של תותחן טנק בחטיבה 679.
• מוטי אשכנזי עם ברוך נבו ונורית אשכנזי, הערב בשש תפרוץ מלחמה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2003. סיפורו של מוטי אשכנזי, מפקדו של מעוז בודפשט ומוביל תנועת המחאה.
• חנוך ברטוב, דדו, הוצאת מעריב, 1978.
• חיים הרצוג, הימים הנוראים - פרשנות על מלחמת יום הכיפורים, הוצאת ויידנפלד את ניקולסון, 1973.
• חיים הרצוג, מלחמת יום הדין, הוצאת עידנים 1975.
• יעקב חסדאי, אמת בצל המלחמה, הוצאת זמורה, 1976
• אביגדור קהלני עוז 77, הוצאת שוקן/ירושלים ותל אביב/תשל"ו
• אביגדור קהלני, דרך לוחם
• אברהם אדן (ברן), על שתי גדות הסואץ, הוצאת עידנים, 1979.
• זאב שיף, רעידת אדמה באוקטובר - מלחמת יום הכיפורים, הוצאת זמורה ביתן מודן, 1974.
• איתן הבר, היום תפרוץ מלחמה - זכרונותיו של תת-אלוף ישראל ליאור, הוצאת עידנים, 1987.
• יואל בן פורת, נעילה - סיפור ההפתעה של מלחמת יום הכיפורים, הוצאת עידנים, 1991.
• רונן ברגמן וגיל מלצר, מלחמת יום כיפור - זמן אמת, הוצאת משכל, 2004.
• יוני נוקד, לגעת בעצב החי, הוצאת מערכות/משרד הביטחון-הוצאה לאור, 2000 - תיאור האדם במלחמה, והתתמודדות עם הכאב והשכול של הפצועים ובני משפחות שכולות.
• חגי גולן ושאול שי,"מלחמה היום"-חקרי מלחמת יום הכיפורים
• הנרי קיסינג'ר - משבר, ניהול מדיניות החוץ במלחמת יום כיפור וביציאה מווייטנאם. הוצאת שלם, 2004.
• דוד ארבל ואורי נאמן, שיגיון ללא כיפורים: ההפתעה שלא הייתה והאסטרטגיה שכשלה, הוצאת ידיעות אחרונות.
• "מלחמת יום הכיפורים-מבט מחדש" בעריכת חיים אופז ויעקב בר-סימן-טוב. מבחר הרצאות מיום עיון לציון 25 שנה למלחמת יום הכיפורים שנערך באוניברסיטה העברית בירושלים.
• שמואל גורדון, 30 שעות באוקטובר - החלטות גורליות: חיל האוויר בתחילת מלחמת יום כיפור, ספרית מעריב, 2008.
• שאזלי, חציית התעלה, הוצאת מערכות, 1987.
• שמואל בר, מלחמת יום הכיפורים בעיני הערבים, סדרת "מרכז כובד", הוצאת מערכות, 1986.

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: מלחמת יום הכיפורים
טקסט בוויקיטקסט: סיכום מסמך ההערכה שהוציאה אמ"ן/מחקר ב-5 באוקטובר 1973
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מלחמת יום הכיפורים

• תיאור המלחמה, אתר אכ"א, צה"ל
• מלחמת יום הכיפורים, באתר אורט
• מלחמת יום-הכיפורים, באתר הכנסת
• מלחמת יום הכיפורים, אנציקלופדיה ynet
• מלחמת יום הכיפורים מזווית הראיה המצרית
• קטעים נבחרים מספרו של סעד א-שאזלי "Crossing of the Suez canal" (באנגלית)
• מאיר פעיל, ‏מלחמת יום הכיפורים, באתר הספרייה הווירטואלית של המרכז לטכנולוגיה חינוכית
• 30 שנה למלחמת יום כיפור, הארץ Online
• מחדלי מלחמת יום כיפור: מחדלי מלחמת יום הכיפורים וכשליה, מחלקה ראשונה
• "זעקת המעוזים" - הקלטה אותנטית ודרמטית מתוך מעוז פורקן בשלבים הראשונים של המלחמה - הוקלט על ידי חייל באחד ממעוזי תעלת סואץ
• רוביק רוזנטל, שלושה יומני מלחמה, על הספרים שכתבו חיים סבתו ויורם קופרמינץ יותר מעשרים שנה לאחר המלחמה, ועל הספר שכתב גידי רוזנטל, לפני שיצא למלחמה ממנה לא שב, מגזין "ארץ אחרת"
• עפר דרורי, רשימת ספרים בנושא מלחמת יום כיפור
• תמונות ממלחמת יום הכיפורים
• מלחמת יום כיפור מול מלחמת לבנון השנייה - הדומה והשונה, ד"ר תרצה הכטר, לאתר "אומדיה"
• נעילה ספרו של יואל בן פורת, סרוק לקריאה באינטרנט
• קולות מלחמת יום הכיפורים מאתר צה"ל
• מסמכים אמריקנים שסיווגם הוסר על המלחמה
• יובל נאמן, קישור אופרטיבי בין ישראל לבין ארצות הברית במלחמת יום הכיפורים, נתיב, יוני 2006
• דוד בוקעי, קיסינג'ר, ישראל, וסוגיית הרכבת האווירית במלחמת יום הכיפורים, נתיב, ספטמבר 2002
• רשימת העיטורים והצל"שים במלחמת יום הכיפורים, באתר הגבורה
• יוסי מלמן, ‏הגלויה שהתריעה מפני מלחמת יום הכיפורים, באתר הארץ, 08/10/08
• מלחמת יום הכיפורים, ב"וידאופדיה" - אנציקלופדיית הווידאו של חדשות 2 באינטרנט
• גלי צה"ל, גלויות חיילים ממלחמת יום הכיפורים
• אמיר אורן, ‏ההפתעה המאוחרת של מלחמת יום הכיפורים: לא ועדת אגרנט טבעה את המונח "קונצפציה", באתר הארץ, 25/09/09

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ ‏סא"ל דני אשר, התוכנית המצרית למלחמת יום כיפור, אתר מט"ח‏
2. ^ ‏זמן אמת - עמ' 216‏
3. ^ לפי יצחק חופי, אלוף פיקוד הצפון דאז, ב-26 בספטמבר, במהלך דיון במטכ"ל על רכישת מטוסי F-15, הוא התריע כי הסורים אספו ארטילריה וכוחות שריון עצומים - מעבר לשלוש הדיוויזיות ששהו בחזית הסורית כל חורף בדרך קבע, למניעת מתקפה ישראלית. בחודשים שלפני פרוץ המלחמה, סוללות הטילים נ"מ של הסורים היו כה קרובות לגבול, עד כי חיל האוויר הישראלי לא יכול היה להתאמן בבטחה באזור שפך הירדן. בעקבות אותה התראה אושרה העברתה של חטיבה 7.
4. ^ ^{4.0 4.1 4.2} אורי בר יוסף, הפתעת יום הכיפורים ומקורותיה, מערכות 361 (1998)
5. ^ ‏זמן אמת עמ' 39-42‏
6. ^ אמיר אורן, אריה שלו: "כשאמרתי 'סבירות נמוכה', התכוונתי לפחות מ-50 אחוז", הארץ
7. ^ ‏המקור לכך שזעירא לא האמין שתפרוץ מלחמה היא בגרסתו של גורודיש ש"הוא עדיין חושב שזה לא מלחמה, ואם עכשו יתחילו להזיז כוחות אז זה יגרום למלחמה". זעירא הכחיש שאמר זאת (זמן אמת עמ' 42). לדבריו של אבנר שלו רל"ש הרמטכ"ל לחוקרי ההיסטוריה יש תימוכין בכך שזעירא האמין שלא תפרוץ מלחמה.‏
8. ^ ‏בדיון בלשכת שר הביטחון בצהרי היום (בין 11 ל-13), שר הביטחון מורה להכין את "העברי", אבל עדיין מנסה לוודא שהסורים והמצריים קיבלו הודעה על כך שישראל יודעת שפניהן למלחמה, בתקווה שהם יחזרו בהם לאחר שייוודע להם עניין זה. (זמן אמת עמ' 49).‏
9. ^ שמעון גולן, המכה האווירית המקדימה בפרוץ מלחמת יום הכיפורים, מערכות 373 (נובמבר 2000)
10. ^ ‏דיין מצוטט כמי שאומר בדיון בלשכת הרמטכ"ל בבוקר יום כיפור בהקשר של גיוס אוגדות המילואים, "מה ההבדל בין גיוסן של אוגדות אלו בערב - אם אכן תיפתח המלחמה לבין גיוסן עכשו בבוקר?".‏
11. ^ ‏קו בר-לב, מלחמת המעוזים מעוז מילאנו ומעוז בודפשט, אתר גלובל רפורט‏
12. ^ ‏התוכנית כנראה נועדה לספק תחושת ביטחון ללוחמי המעוזים, שכן היא נבנתה בשל עלותה הגבוהה רק ליד שני מעוזים ("מצמד" ו"חזיון"), כאשר כל מרחב תעלת סואץ פנוי לצליחה. וגם בשני המעוזים הללו היא לא הופעלה, אם בשל סתימתה על ידי כוחות קומנדו מצרים ואם בשל תקלות טכניות. בכל מקרה תועלתה הייתה אפסית לנוכח ממדי הצליחה.‏
13. ^ הפרשן שלום ירושלמי כתב כי "רק איום ישראלי מפורש בשימוש בנשק גרעיני, עם תושייה צבאית ומעשי גבורה, עצרו בקושי את המתקפה המצרית והסורית המתואמת." ("כל הזמן", רשת מקומוני "מעריב", 28 באפריל 2009)
14. ^ ‏על פי יובל נאמן בהרצאתו באוגוסט 1996 במסגרת CNSN. [1] וכן בספר זמן אמת עמ' 354‏.
15. ^ ‏ד"ר שמואל גורדון מסיק "משלבי הסיום של מלחמת יום הכיפורים כי על מנת שאפשר יהיה לנהל משא ומתן מעמדת כוח בתום מלחמה, לא די לנצח בה, אלא יש לנצח בה תוך שמירה על עוצמת הצבא ועל אי-תלותה של המדינה. דהיינו מוטב להסתפק בניצחון צנוע יותר, אך יקר פחות במונחים של שחיקה, כך שלא תוחרף בעקבותיו תלותה של המדינה בגורמי חוץ". (פרדוקס ה - 7 באוקטובר, אתר מט"ח)‏
16. ^ על פי גיליון "מעריב" לציון 30 שנה למלחמה, 5 באוקטובר 2003, עמוד 73
17. ^ ‏אטלס כרטא‏ לתולדות מדינת ישראל, כרך שלישי, עמ' 130
18. ^ ‏מאיר פעיל, מלחמות ישראל : מלחמת יום הכיפורים, אתר מט"ח‏
19. ^ ‏על פי אתר הכנסת עלותה הייתה שקולה לסכום תל"ג שנתי של ישראל.‏
20. ^ ‏אברהם אדן (ברן), על שתי גדות הסואץ, הוצאת עידנים, 1979, עמ' 239‏
21. ^ ‏שאזלי, חציית התעלה, הוצאת מערכות, 1987, עמ' 146‏
22. ^ ‏שאזלי, עמ' 146‏
23. ^ ‏שאזלי, עמ' 156‏
24. ^ ‏אברהם אדן (ברן), עמ' 239‏
25. ^ ‏שאזלי, עמ' 192‏
26. ^ ‏שאזלי, עמ' 82‏
27. ^ ‏שמואל בר, מלחמת יום הכיפורים בעיני הערבים, הוצאת מערכות, 1986, עמ' 61‏
28. ^ ‏שאזלי, עמ' 192‏
29. ^ ‏ Simon Dunstan,Kevin Lyles‏, The Yom Kippur War 1973, p 33-34‏
30. ^ ‏שאזלי, עמ' 172‏
31. ^ ‏Simon & Lyles p 33-34‏
32. ^ ‏Simon & Lyles p 33-34‏
33. ^ ‏Simon & Lyles p 33-34‏
34. ^ ‏שאזלי, עמ' 181‏
35. ^ ‏שאזלי, עמ' 205-206‏
36. ^ ‏שאזלי, חציית התעלה, הוצאת מערכות, 1987, עמ' 146‏
37. ^ ‏שאזלי, עמ' 146‏
38. ^ ‏שאזלי, עמ' 146‏
39. ^ ‏שאזלי, עמ' 146‏
40. ^ ‏שאזלי, עמ' 146‏
41. ^ ‏NEPOTISM, CRONYISM, AND WEAKNESS IN ARABDOM‏
42. ^ ‏ Simon Dunstan,Kevin Lyles‏, The Yom Kippur War 1973, p 79
43. ^ ‏ Major Gregory Borden, "TRUE" TACTICAL RESERVES IN STRIKING FORCEOPERATIONS:PILFERY OF COMBAT POWER AT THELINE OF CONTACT?, p 26

מלחמות ישראל
העצמאות 49–1947 סיני 1956 ששת הימים 1967 ההתשה 70–1969 יום הכיפורים 1973 שלום הגליל 1982 לבנון השנייה 2006

היסטוריה של מדינת ישראל

הבחירות לכנסת | ביטחון | תעשייה | חינוך | כלכלה | משפטים | ערביי ישראל הקמת המדינה: המנדט הבריטי | הכרזת העצמאות | מגילת העצמאות | מלחמת העצמאות | הסכמי שביתת הנשק שנות ה-50: העלייה ההמונית | הצנע | השילומים | חינוך ממלכתי | העסק הביש | פדאיון ופעולות התגמול | ייבוש החולה | מבצע קדש | ואדי סאליב שנות ה-60: המוביל הארצי | משפט אייכמן | קריה למחקר גרעיני - נגב | מלחמת ששת הימים | מלחמת ההתשה שנות ה-70: הפנתרים השחורים | מלחמת יום הכיפורים | גוש אמונים | מבצע יונתן | יום האדמה | המהפך | שלום עכשיו | מבצע ליטני | השלום עם מצרים שנות ה-80: מלחמת לבנון | פרשת קו 300 | האינפלציה | משבר מניות הבנקים | תוכנית הייצוב | משבר הקיבוצים | האינתיפאדה הראשונה שנות ה-90: מלחמת המפרץ | העלייה מחבר העמים | ועידת מדריד | הסכמי אוסלו | השלום עם ירדן | רצח רבין | המהפכה החוקתית עשור ראשון של המאה ה-21: הנסיגה מלבנון | אירועי אוקטובר 2000 | אינתיפאדת אל אקצה | גדר ההפרדה | תוכנית ההתנתקות | מלחמת לבנון השנייה| מבצע עופרת יצוקה ראו גם: פורטל ישראל | היסטוריה של עם ישראל | היסטוריה של ארץ ישראל