פורטל:אישים/הידעת?/קטעי הידעת? - 4

קטעי "הידעת?" נוספים

לקט קטעי "הידעת?"

301	ציור של הוריישו נלסון כאדמירל משנה ארון המתים בו נקבר אדמירל הוריישו נלסון, גיבור קרב טרפלגר, הוענק לו עוד בחייו על ידי אחד מפקודיו. קפטן בנג'מין הלוול קארו, שפיקד על האוניה "סוויפטשור" בקרב הנילוס, ציווה להכין את הארון משברי התורן הראשי של אוניית הדגל הצרפתית "ל'אוריין" שהושמדה בקרב. במכתב שצירף כתב קארו לנלסון, כי ראוי שיסיים את הקריירה הצבאית שלו באחת ממזכרות הניצחון שלו, והוסיף כי הוא מייחל מעומק לבו שיום זה לא יגיע בקרוב. מספרים כי המתנה מצאה חן בעיני נלסון, והוא שמר זמן מה את הארון צמוד אל דופן התא שלו, מאחורי הכיסא בו נהג לסעוד את ארוחותיו. לאחר מותו ב־1805 בקרב טרפלגר, הונחה גופתו בחבית גדולה שמולאה ברנדי. כשהגיעה הגופה, המשומרת בברנדי, לחופי בריטניה, הועבר האדמירל לארונו של הלוול, ובו הוא נקבר.	עריכה \| תבנית \| שיחה
302	שטר קניין על ארבעה מטעי תמרים בבעלות בבתא הגילויים הארכאולוגיים במערת האיגרות, שליד עין גדי, העשירו את הידע על מרד בר כוכבא לאין ערוך. בסך הכול, נמצאו במערה כ-70 מסמכים. 14 מתוכם הם איגרות בר כוכבא – שכתב בר כוכבא בעצמו, כפקודות לחייליו. 35 מתוכם הם מסמכים אישיים, של אישה בשם בבתא. בבתא בת שמעון הייתה אלמנה, בעלת מטעים אמידה. המסמכים שהותירה מהווים מקור ראשון במעלה להבנת החיים היומיומיים, הכלכליים והמשפטיים, בפרובינקיות הרומיות ערביה ויהודה, בתקופה שקדמה למרד. על אף מעמדה, לא ידעה בבתא קרוא וכתוב, ואת עסקיה ניהלה בעזרת רשמים.	עריכה \| תבנית \| שיחה
303	"זיסמן" במדי חיל התותחנים הישראלי עם סיום מלחמת העולם השנייה, חייל האס אס הנאצי, פדוי השבי, אולריך שנפט, ראה את גרמניה כחורבה, שעדיף לברוח ממנה. מִשֻּׁתָּפוֹ היהודי לחדר השכור, במינכן, הוא למד על ארגוני צדקה, הסועדים ניצולי שואה, וזייף זהות יהודית בשם "גבריאל זיסמן". "זיסמן" עלה ארצה באניית מעפילים, התגייס לארגון ההגנה, והפך לקצין תותחנים בצה"ל (בתמונה). אולם הקריירה הצבאית שלו נקטעה, כשבבידוק ביטחוני התברר, שבערב של שכרות, הוא הציג לחבריו את צילומו במדים נאציים. בינתיים, גרמניה התאוששה מבחינה כלכלית, ושנפט שאף לחזור אליה. אלא של"זיסמן" הייתה רק אזרחות ישראלית, ובתחילת שנות ה-50, ישראל וגרמניה היו מדינות אויב. "זיסמן" עבר לגור עם זוג עולים חדשים מגרמניה, הפך למאהב של האישה, וניסה להגר לגרמניה יחד איתה. אולם הדרכון הגרמני שלה איפשר רק לה להיכנס לגרמניה. "זיסמן" ניסה להשיג דרכון מצרי, על ידי גיוס לשירות מצרים, כמרגל בישראל. הוא נחת בישראל בזהות מזויפת חדשה, כ"דוד ויזברג", נתפס מיד בידי השב"כ, ישב חמש שנים בכלא רמלה בעוון גילוי סודות צבאיים, ומאז נעלמו עקבותיו.	עריכה \| תבנית \| שיחה
304	אן גולון בשנת 2014 בשנת 1977 הוכרזה אן גולון כסופרת החיה, הכותבת בצרפתית, שתרגומי ספריה הם הנמכרים בעולם. אולם, המאבקים על זכויות היוצרים הפסיקו את הדפסת ספריה, ובמקומות רבים בהם ספרים אלה היו רבי מכר, כולל בישראל, היא נשכחה כמעט כליל. ״אן גולון״ היה שם העט בו חתמה הסופרת הצרפתייה סימון שאנז'ה על סדרת רבי המכר אנג'ליק (Angélique). חלק מהסדרה נכתב בשיתוף עם בעלה, וסבולוד סרגייביץ' גולובינוב, שחתם כסרז' גולון. המוציא לאור שכנע את בני הזוג להכניס שינויים בכל ספר וספר שלהם, בטענה שהדבר ישרת את המכירות. הוא גם שינה פרטים נוספים בספרים, בלי רשות הסופרים. מאוחר יותר הוא השתמש בשינויים אלו כאמתלה לנטילת זכויות היוצרים לעצמו. בשנות שנות ה-60 הופצו חמישה סרטים על פי סדרת הספרים. הזוג גולון לא קיבל תמלוגים עבורם.	עריכה \| תבנית \| שיחה
305	תא עצב במיקרוסקופ קמילו גולג'י, שעל שמו קרויים כיום מספר מושגים בסיסיים בביולוגיה, נולד בשנת 1843, בכפר, שכיום קרוי על שמו, והקדיש את חייו למחקר מערכת העצבים המרכזית. גולג'י פיתח שיטת צביעה (שגם היא קרויה כיום על שמו), המאפשרת לצבוע חלקים מרקמת עצבים, ולראות אותם היטב, על רקע שאר רקמת העצב, שלא נצבעה. בזמן בו הוא השתמש בשיטה, ניטש ויכוח בין המדענים בשאלה, אם העצבים מורכבים תאי עצב נפרדים. גולג'י סבר שרשת העצבים אינה מורכבת מתאים נפרדים, והמאמר המדעי בו דיווח על התצפית בעצבים, בעזרת הצביעה, כביכול חיזק השערה זו. אלא שקולגה שלו, סנטיאגו רמון אי קחאל, שסבר ההפך ממנו, השתמש דווקא בשיטת הצביעה שפיתח גולג'י, כדי להוכיח שגולג'י טועה. רמון אי קחאל, שהיה מדען וצייר, דילל את הצבע של גולג'י, וחזר על הצביעה. כאשר הצבע היה דליל יותר, קל היה לראות במיקרוסקופ, שרשת העצבים בנויה מתאים נפרדים, ושביניהם יש רווחים קטנים. בשנת 1906, חלקו גולג'י ורמון אי קחאל את פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה בזכות תגלית זו.	עריכה \| תבנית \| שיחה
306	איירון מיידן בהופעה בפריז, יולי 2008 ברוס דיקינסון, סולן להקת ההבי מטאל איירון מיידן, הוא גם טייס מסחרי מוסמך. בנוסף להיותו בעבר טייס מן המניין בחברת תעופה במקביל לקריירה המוזיקלית שלו, הוא נוהג גם להטיס את הלהקה במטוסה להופעותיה ברחבי העולם, ולהטיס קבוצות כדורגל שונות למשחקיהן. בין השאר הטיס ב-2007 את גלאזגו ריינג'רס לישראל, למשחק נגד הפועל תל אביב במסגרת גביע אופ"א. אוסטין דיקינסון, בנו של סולן להקת איירון מיידן ברוס דיקינסון, חבר גם הוא בלהקת הבי מטאל, רייס טו רימיין (אנ').	עריכה \| תבנית \| שיחה
307	קריקטורה של אידי אמין, צייר: אדמונד ואלטמן בשנות ה-70 הנהיג אידי אמין משטר צבאי באוגנדה. הוא ערף את ראשי הקצינים שלא תמכו בו, ולפי השמועות, גם אכל אותם. "חוליות הרצח" שייסד רצחו מאות אלפי אזרחים, כולל הארכיבישוף של אוגנדה, נשיא בית המשפט העליון, רקטור אוניברסיטת מקררי (אנ'), נגיד הבנק המרכזי ואחדים משריו. אמין גירש רבבות אסיאתים, שהיוו חלק חשוב ממעמד הביניים, בטיעון שאלוהים דרש זאת בחלומו. אמין ניתק את הקשר הדיפלומטי עם בריטניה, וקרא לעצמו "הוד מעלתו הנשיא לכל החיים, פילדמרשל החאג' דוקטור אידי אמין, VC, DSO, MC, אדון כל חיות האדמה ודגי הים, כובש האימפריה הבריטית באפריקה בכלל ובאוגנדה בפרט, ומלך סקוטלנד". אמין ניתק גם את הקשר עם ישראל, הציע לאש"ף את בניין שגרירותה, וסייע למחבלים פלסטינים שחטפו מטוס (במבצע יונתן). אולם את כנפי הצניחה שקיבל מצה"ל, המשיך לענוד. הוא ענד מדליות כה רבות, עד שחולצותיו נקרעו ממשקלן. וכשהוא נעדר קשרים עם כל מדינה שהיא, פלש עם צבאו לטנזניה, הובס והודח.	עריכה \| תבנית \| שיחה
308	כבר כנער, יוהאן "ג'ק" אנטרווגר סייע לבני משפחתו לגנוב חיות משק, והורשע ונאסר מספר פעמים, מסיבות מגוונות. בשנת 1976, כשהיה בגיל 26, הוא הורשע ברצח אישה. כאסיר, הוא כתב סיפורת ושירה, שנמכרה היטב במולדתו, והפך לידוען. הוא שכנע את הרשויות כי השתקם ושוחרר על תנאי בשנת 1990. להחלטה לשחררו סייע לחץ האליטה האמנותית, כולל כלת פרס נובל לספרות, אלפרידה ילינק וחתן פרס נובל לספרות, גינטר גראס (לפני שנודע שהאחרון היה בבחרותו קצין אס אס). עם שחרורו, אנטרווגר מונה לכתב חוץ פלילי בעיתונות, וקיבל ממשטרות העולם מידע שסייע לו להיות רוצח סדרתי בין לאומי. בסופו של דבר, הוא הורשע ברציחת תשע נשים נוספות - אם כי מעריכים כי מספר קורבנותיו היה גבוה יותר.	עריכה \| תבנית \| שיחה
309	רפליקה של חפץ הנוי עם מכשיר ההאזנה, המוצגת במוזיאון הקריפטולוגיה בסוף מלחמת העולם הראשונה, המציא לב סרגייביץ' טרמן, אזרח ברית המועצות, את כלי הנגינה האלקטרוני הראשון - הטרמין. טרמן ניגן בכלי זה בפני לנין ומרעיו. אך במהלך סיבוב הופעות במדינות המערב, הוא השתקע בניו יורק. ב-1938 נעלם הממציא באופן מסתורי, וכעבור שנים אחדות נודע שחזר לברית המועצות, בעיצומם של "הטיהורים הגדולים" של יוסיף סטלין, והפך שם לאסיר פוליטי. תחנתו הבאה בחיים הייתה ממציא ציוד האזנות סתר עבור הק.ג.ב.. בתפקידו זה, הוא היה מחלוצי השימוש העולמי באור תת-אדום, כשהמציא מכשיר אופטי, המשחזר את הנאמר בחדר סגור, בעזרת מדידת רטט זכוכית חלונו. מכשיר אחר שהמציא, שנקרא "הדבר" היה גאוני בפשטותו, ואפשר לברית המועצות לצותת במשך שבע שנים לכל הנאמר במשרד שגריר ארצות הברית, במוסקבה. "הדבר" הושתל בחפץ נוי במשרד, והכיל ממברנת אודיו מוליכת חשמל ואנטנה דקה וקצרה בלבד (ראו בתמונה). הממברנה רטטה לקול הנאמר בחדר, ורטט זה הורגש בתדר החזרת גלי הרדיו, ששודרו מחוץ לבניין.	עריכה \| תבנית \| שיחה
310	פרדיננד מגלן, הראשון לחצות את האוקיינוס השקט האדם הראשון שהקיף את כדור הארץ, לדעת חלק מההיסטוריונים, היה גבר יליד מלזיה בשם אֶנריקֶה, שהוטבל לנצרות במלאקה. הוא נלקח כעבד למסעו של פרדיננד מגלן, שהחל בספרד, כמתורגמן למלאית, הקיף עם הצוות את יבשת אמריקה הדרומית במצר מגלן, חצה את האוקיינוס השקט והגיע לפיליפינים ב-1521. שם נמלט מהמשלחת וחזר למקום הולדתו, תוך שהוא משלים את הקפת כדור הארץ מערבה. מגלן עצמו נהרג בפיליפינים, ולא זכה להיות בין 22 המלחים ששבו לספרד. יומני הספינה, שפיגרו ביממה אחרי לוח השנה בספרד, אימתו את ההשערה בדבר איבוד יממה בהקפת העולם מערבה, ויצרו את הצורך בקו תאריך בינלאומי.	עריכה \| תבנית \| שיחה
311	ג'ון אדגר הובר בשנת 1908 הקימו פקידי משרד המשפטים הפדרלי של ארצות הברית מחלקת בילוש לא חמושה ודלת סמכויות, בת 34 עובדים. נבחרי הציבור קיבלו דיווח על ההקמה רק לאחר מעשה. עד שנת 1924, שבה מונה ג'ון אדגר הובר (בתמונה) למנהל המחלקה, מספר העובדים בה גדל פי עשרים. הובר החזיק במשרה זו במשך 48 שנים, עד יום פטירתו, והקדיש לה את כל זמנו. הוא מעולם לא הקים משפחה, הוא גר אצל אמו, וכשיצא לחופשות בילה בחברת סגנו ומזכירתו. מיד עם כניסתו לתפקיד הוא החליף רבים מעובדיו בעורכי דין ורואי חשבון. הוא עסק בהתמדה בשיפור איכות והגדלת כמות כוח האדם בארגון, שיפור שיטות העבודה שלו, הרחבת סמכויותיו, והעסקתו במשימות חשובות ככל האפשר. הוא העסיקו במלחמה בארגונים חתרניים, במאפיה, במבריחים ובעבריינים שהתחמקו ממשטרות מקומיות, ובאיתור נעדרים, מרגלים זרים ורוצחים סדרתיים. מעריכים כי נבחרי הציבור לא עמדו בדרכו של הובר, כי בלשיו גילו מידע מביך או מפליל גם אודותם. כך הפך ה-FBI לגוף אכיפת החוק הבולט בארצות הברית.	עריכה \| תבנית \| שיחה
312	אורי זוהר בזקנתו, בלבוש חרדי הצילו את המציל הוא סרט קולנוע ישראלי, קומדי, שמתאר את התלבטויותיו של מציל, בין נאמנותו לאשתו ולילדיו, לבין הפיתויים המיניים במקום עבודתו. הסרט זכה להצלחה כלכלית רבה, למרות שהבמאי אורי זוהר (בתמונה), היה בשלבים מתקדמים של חזרה בתשובה, והפגין חוסר חשק לביימו. זוהר היה מתפלל בסוכת המציל בהפסקות בין הצילומים, ועורך שם שיחות טלפון כדי לגייס כסף לישיבה. לקראת כניסת השבת, זוהר עזב את מערך הצילומים, כשעבודת היום טרם הושלמה, ואת המשך הסצנה ביים מפיק הסרט, איציק קול. זוהר סיפר כי מעולם לא צפה בסרט במלואו, בצורתו המוגמרת.	עריכה \| תבנית \| שיחה
313	יוסי בנאי (בתמונה) היה מהבולטים והמשפיעים שבאמני הבמה הישראליים. בין השאר, הוא הצטיין כזמר וכשחקן. אולם, לקח לו הרבה זמן להוכיח את כישרונו. בצה"ל הוא הצטרף ללהקת הנח"ל בתור בדחן. בקטעי השירה הוא היה אמור לעמוד במקהלה, ולהזיז את שפתיו, מבלי להשמיע קול. במהלך השירות הצבאי, למד בנאי משחק אצל פאני לוביץ' ואף שירת שנתיים בקבע, כדי להמשיך וללמוד אצלה. אולם לוביץ' אמרה לו בסוף לימודיו: "יוסף, חשבתי על כך, והגעתי למסקנה שאין לך מה לחפש בתיאטרון".	עריכה \| תבנית \| שיחה
314	דיין על רקע מסוק תובלה במלחמת וייטנאם דוד בן-גוריון הקים את מפלגת רפ"י בשנת 1965, כאלטרנטיבה למפא"י, שממנה פרש. משה דיין הצטרף לרפ"י לקראת הבחירות לכנסת השישית, וכך מצא עצמו באופוזיציה. פעילותו בכנסת הייתה מינימלית, ואת עיקר זמנו הקדיש לכתיבת ספרו "יומן מערכת סיני", ולעיסוקים חוץ פרלמנטריים כגון כיו"ר מועצת חברות הדיג ישראליות, שליח חברת רסקו לחיפוש משקיעים ברחבי העולם, וכתב צבאי מטעם מעריב במלחמת וייטנאם (בתמונה). את שהייתו בווייטנאם ניצל ללמידה מקרוב של ניהול מלחמה מודרנית, בסדרי גודל שלא נודעו בצה"ל, כשעליו פיקד, ותוך ניצול טכנולוגיה כשימוש נרחב במסוקים. ייתכן ששליחותו זו סייעה לו בניהול מלחמת ששת הימים, לאחר שהתמנה לשר הביטחון.	עריכה \| תבנית \| שיחה
315	אפרים מונוסון פרד מונוסון, יהודי ציוני תושב בוסטון במדינת מסצ'וסטס שבארצות הברית, כונה "מלך מעילי הגשם של בוסטון". מונוסון הקים את היישוב נוה מונוסון, סמוך לנמל התעופה בן-גוריון, לאחר שעובד מכס בשדה התעופה סיפר לו שהוא מגיע לעבודה מנתניה הרחוקה. מונוסון שלח מעילי גשם בכל חורף לילדי היישוב ולחיילי צה"ל. לפעמים היה מצפין כרטיס טיסה באחד המעילים, כדי שחייל יזכה באקראי בפרס יקר.	עריכה \| תבנית \| שיחה
316	דון שמואל פאלאג'י, רב, דיפלומט וסוחר, יליד מרוקו, היה בעיסוקיו גם שודד ים יהודי. בחסות הסולטאן, יסד והנהיג פאלאג'י, בסוף המאה ה-16, צי שעסק בשוד ימי של ספינות ספרדיות ששבו עמוסות סחורות מיבשת אמריקה. מספרים שבספינת הדגל שלו היה בית-כנסת זעיר, וכן שהיה רב מוסמך. למרות עיסוקו האלים, הקפיד פאלאג'י על קלה כחמורה ונהג לומר תדיר כי הוא אינו מתפרנס משוד עוברי הימים. עקב היותו צאצא למגורשי ספרד יש הטוענים שפעל מתוך כוונה לנקום בכתר הספרדי על גירוש ספרד. עוד מסופר עליו שכשהיה מגיע לבית כנסת, היו האנשים מבקשים ממנו בנימוס: "כבוד הרב, אין זה ראוי להכניס חרב לבית התפילה", והוא היה תמיד עונה: "לא תרד חרבי ממותני עד שלא אנקום במלך ומלכת ספרד על כל מה שעשו לאחיי היהודים". ואכן, לאחר גירוש ספרד ופורטוגל, פיראטים יהודיים סייעו בהבסת הצי הספרדי-קיסרי בקרב פרבזה, בלכידת צי האוצר הספרדי, בכיבוש חלק מברזיל על ידי הולנד מידי פורטוגל וסיוע לבריטים בכיבוש ג'מייקה הספרדית. אם כי פאלאג'י עצמו היה סוכן כפול. הוא ריגל למען ספרד.	עריכה \| תבנית \| שיחה
317	הדיוויזיה ההררית אס אס ה-13 הייתה דיוויזיה בוואפן אס אס (הזרוע הצבאית של האס אס), שרבים מחייליה היו מוסלמים. בשיאה מתנה הדיוויזיה 21,065 חיילים, מרביתם מגויסים מקרב האוכלוסייה המוסלמית של בוסניה והרצגובינה ומיעוטם מוסלמים אלבנים מקוסובו. הדיוויזיה הופעלה בעיקר למלחמה בפרטיזנים ביוגוסלביה, וביצעה במהלכה פשעי מלחמה רבים כנגד סרבים ויהודים. המופתי של ירושלים, אמין אל-חוסייני (בתמונה), אנטישמי נודע ומתנגד חריף לציונות, שהיה גם אחראי לפרעות ומתקפות על היישוב היהודי בארץ ישראל ובארצות ערב, הגיע במיוחד לבוסניה לשם עידוד הגיוס, וזאת לאחר שכוהני דת מוסלמים מקומיים פרסמו שלוש פתוות נגד שיתוף פעולה עם הנאצים ובעלי בריתם הקרואטים. מפקד האס אס ויוזם התכנית, היינריך הימלר, יצא בטענה שהבוסנים המוסלמים אינם אלא בני הגזע הארי שהתאסלמו. אדולף היטלר לא ראה זאת בעין יפה.	עריכה \| תבנית \| שיחה
318	אחרי הסכם שביתת הנשק בין גרמניה הנאצית וצרפת, בשנת 1940, הוציא היטלר צו גירוש לבני התערובת מדרגה ראשונה, מצבא גרמניה (צבא שכונה "וורמאכט"). בין המגורשים היה ורנר גולדברג – החייל בעל חזות ארית, שהתפרסם בכרזת הגיוס הנפוצה של הוורמאכט (בתמונה), בה הופיע הכיתוב "החייל הגרמני האידיאלי". גם ארהרד מילך, גנרל-פלדמרשל בלופטוואפה (חיל האוויר), סגנו של הרמן גרינג במשרד התעופה וחבר במפלגה הנאצית, היה בן של יהודי. מילך ניסה להסתיר זאת, אך גרינג והיטלר היו מודעים לכך. גרינג מנע את סילוקו, באומרו שבלופטוופה: "רק אני מכריע מיהו יהודי!". כבר בשנת 1935, פתח הגסטפו בחקירת מוצאו של מילך. אך זו הופסקה כי אמו של מילך הכריזה, כי הוא ואחיו נולדו מרומן מחוץ לנישואין, שניהלה עם דודה המנוח. בסופו של דבר, זכה מילך בתעודת ייחוס ארי, וגם למעמד יציב בצמרת המפלגה. כי גם כשנכשל בתפקידו, האשים בכישלון את גרינג, והודח, הוא התמנה לבכיר במשרד החימוש, תחת אלברט שפר.	עריכה \| תבנית \| שיחה
319	מארק טוויין, 7 בפברואר 1871 משך שנתיים שט סמואל לנגהורן קלמנס הצעיר בספינה על נהר המיסיסיפי, עד שהוסמך לנווט מדופלם. תעודת הנווט הקנתה לו את הזכות להשיט ספינה כבדה, בעלת שוקע של שני פאתום (יחידת מידה לאורך השקולה לשש רגליים או כ־1.83 מטרים). עומק מים זה נדרש לספינות הנהר כדי לשוט בבטחה ללא חשש לעלייה על שרטון. לימים, כשנהיה עיתונאי מתחיל, סמואל בחר שם עט, המציין עומק זה. שם העט שבחר היה מארק טוויין (Mark Twain), שפירושו המילולי "סַמֵן שניים".	עריכה \| תבנית \| שיחה
320	ביתן 10 שבו מנגלה ערך ניסויים בתקופת שהותו באושוויץ, רכש הרופא, דוקטור יוזף מנגלה, מוניטין של פושע מלחמה נאצי נורא. הוא ביצע ניסויים כאילו-מדעיים, המנוגדים לאתיקה הרפואית, בכלואים, שבמחנה ההשמדה. מנגלה גילה עניין מיוחד במחקרי תאומים. משנת 1943 בחר בתאומים שהגיעו למחנה ושיכן אותם במבנה מיוחד (בתמונה). בין הניסויים המחרידים היה ניסוי לשנות צבע עיניים על ידי הזרקת כימיקלים לעיני ילדים וקטיעות של איברים שונים. באחד המקרים ביצע ניסוי ללא תכלית רפואית, שבו תפר בגב ובפרקי הידיים שני תאומים צוענים בני ארבע, והפך אותם לתאומים סיאמיים. סבלם היה כה גדול עד כי אמם השיגה מורפיום ושמה קץ לחייהם. לאחר מלחמת העולם השנייה אבדו עקבותיו של מנגלה, ורק בשנת 1992 הוכיחה בדיקת סמני DNA, כי העצמות, שנחשדו כשרידי גופתו, הן אכן שרידיו. מאז ועד שנת 2016, עצמותיו היו מונחות במכון לרפואה משפטית בסאו פאולו בברזיל, עת הוחלט להשתמש בהן לניסויים.	עריכה \| תבנית \| שיחה
321	סמל רמת השרון בשנת 1969 הוקמה "הרשימה הציבורית למען רמת השרון" (ר"ש) ומיד התמודדה בבחירות המוניציפליות למועצה המקומית. מתוך 11 המנדטים שבמליאת המועצה, היא השיגה חמישה. חמישה נוספים השיגה מפלגת המערך, שעד אז שלטה בעיירה. המנדט האחד עשר היה בידי נציג גח"ל, שהצטרף לקואליציה בראשות ר"ש. מועמדי ר"ש לא היו קשורים לשום מפלגה ארצית ומידת הצלחתם בבחירות הפתיעה אותם מאוד. ראש הרשימה לא תכנן להיות ראש מועצה וסירב לקבל את התפקיד. כמוהו סירבו גם המועמדים מספר שתיים ושלוש ברשימה. רק פסח בלקין, מועמד מספר ארבע, שספק אם נחשב לפני הבחירות כמועמד במקום ריאלי, הסכים להנהיג את העיירה. בסופו של דבר, היו תושבי רמת השרון מרוצים מתפקודו של בלקין במהלך הקדנציה, ובבחירות הבאות, בשנת 1974, זכתה הרשימה בראשותו בשמונה מתוך 13 מנדטים.	עריכה \| תבנית \| שיחה
322	יוסף מרקו ברוך מראשוני הציונים בבולגריה ( 1899) בשנת 1947 הקימה קבוצה מעולי בולגריה את שכונת תל ברוך, שנקראה על שמו של יוסף מרקו ברוך (בתמונה), מכונן התנועה הציונית בארץ הולדתם. מרקו ברוך הקים ב-27 שנות חייו הרבה ארגונים ועיתונים ציוניים, בערים וארצות רבות נוספות באירופה ובצפון אפריקה. אך הקהילות היהודיות שם, לא רק שלא זכרו לו חסד, הן גם דאגו שהשלטונות יעצרו או יסלקו אותו. זאת ועוד, בשנת 1899 כתב בנימין זאב הרצל ביומנו האישי, כי רווח לו, שמרקו ברוך התאבד. רווח להרצל הן בשל דאגתו של למפעל הציוני, והן מבחינת פחד לביטחון האישי של הרצל, עצמו. מרקו ברוך התנגד לציונות המדינית – הדיפלומטית. הוא ניסה להקים צבא יהודי, שיכבוש את ארץ ישראל מידי האימפריה העות'מאנית המתפוררת.	עריכה \| תבנית \| שיחה
323	פסל של קלאודיוס ההיסטוריון סווטוניוס כתב כי הקיסר הרומי קלאודיוס התיר לאורחיו להקל על קיבתם בנפיחות שקטות או קולניות לאחר שנודע לו כי אחד מהם כמעט מת לאחר שהתאפק מלהפיח ליד שולחן הקיסר. בנוגע לקיסר דומיטיאנוס כתב סווטוניוס, כי הוא היה מסתגר מדי יום כשלוש שעות בחדרו, אך לא היה עושה דבר בזמן זה פרט לציד זבובים באמצעות חרט חד.	עריכה \| תבנית \| שיחה
324	צ׳אפלין אוכל נעל בסרט ״הבהלה לזהב״. הבמאי והשחקן צ'ארלי צ'פלין, מראשוני הזוכים בפרס אוסקר, נהג ליצור סרטים בעזרת תסריט עם הנחיות כלליות בלבד ובעזרת ניסוי וטעייה. הוא צילם כל סצנה מאות פעמים כדי לגלות את הדרך הנכונה לבצע אותה וחלק ניכר מעלילת סרטיו הוא פרי אלתור שלו ושל השחקנים האחרים. הצילומים הרבים של כל סצנה הקשו מאוד על השחקנים. בסרטו "הבהלה לזהב", למשל, שתי דמויות מבשלות ואוכלות נעל. במציאות, הנעל הייתה עשויה מסוכר ומאות החזרות על הסצנה אילצו את השחקנים לאכול נעלי סוכר רבות ולקבל שלשול. עיצוב אחת הסצנות בסרטו "אורות הכרך", ארך 116 ימי צילום. לקראת סיום צילומי סרט זה, צ'פלין החליט להחליף את השחקנית הראשית, וירג'יניה צ'ריל, ולצלם את כל הסרט שנית. אולם, אפילו התקציב שלו לא עמד בצילום הסרט פעמיים כשכל סצנה מצולמת מאות פעמים ולכן שכר את צ'ריל מחדש	עריכה \| תבנית \| שיחה
325	לורל והארדי, בתצלום פרסומי לקידום סרטם "The Flying Deuces" ‏(1939) הצמד לורל והארדי (בתמונה) כיכב בקומדיות ראינוע, שהתבססו על מבוכות של ניגודים בין דמות "הרזה" המבולבל (סטן לורל), לבין דמות ה"שמן", הפיקח והסמכותי (אוליבר הארדי). משנת 1927, עם המצאת הפסקול, נדרש הצמד לנהל דיאלוגים בסרטיו, והדבר שיפר את ביצועיו. באופן טבעי היו לשניים מבטאים שונים לחלוטין. לורל היה בריטי והארדי מדרום ארצות הברית. גם צ'ארלי צ'פלין ודמות "הנווד" שלו הסתדרו היטב עם החידוש. זאת למרות, שצ'פלין העדיף למעט בדיבור בסרטיו, מפחד איבוד הקהל, שאינו דובר אנגלית. צ'פלין העדיף תוצרי שמע אחרים בפסקול, והוא אפילו חזר לאולפן, והקליט פסקול מוזיקלי, שהלחין עבור להיט הראינוע שלו, הבהלה לזהב. לעומתם, לבאסטר קיטון, המעבר לסרטים עם פסקול היה קשה. לקח לו מספר עשורים כדי לשוב ולהיות כוכב סרטים. קיטון עסק באמנויות הבמה מאז שהיה פעוט, ולא התקשה לדבר מול מצלמות. אולם היה לו קשה להסתגל לעבודה בתאגידים גדולים, כמו אולפני הקולנוע, שיכולים להפיק סרטים עם פסקול.	עריכה \| תבנית \| שיחה
326	חיים צינוביץ' בשנת 2000 התחזה הזמר חיים צינוביץ' ל"השרוף" – לכאורה אמן חדש בזמר המזרחי, שהפך לנכה, מכוסה כוויות, ואינו יכול להראות את פניו. הסינגל הראשון של "השרוף", "הבל החן שקר היופי", הושר במבטא מזרחי כבד, וזכה לאהדה ולהשמעות רבות ברדיו. כשנתגלתה התרמית טען צינוביץ', שספק אם היה מצליח לפרסם שירים מזרחיים עם שם משפחה כל כך אשכנזי, כמו שלו. ספק אם טיעונו זה היה מדויק, לאור העובדה, שאורי פיינמן חידש בהצלחה הרבה שירים מזרחיים, ולאור העובדה שעוזי חיטמן כתב הרבה חומר להרבה זמרים מזרחיים, כגון שימי תבורי, מרגלית צנעני, חיים משה וזוהר ארגוב. אגב, זוהר ארגוב דווקא שינה את שם משפחתו מ"עורקבי" – שם מזרחי מובהק, לשם עברי כללי, כחלק מניסיונו לשווק את עצמו כזמר מזרחי.	עריכה \| תבנית \| שיחה
327	ג'וני הולידיי בשנת 1965 המוזיקה הצרפתית מושמעת בעולם ומתורגמת לשלל שפות, וסביר כי רבים יוכלו לתת דוגמה לשם של זמר צרפתי, אם יתבקשו לעשות זאת. ישראלים רבים יציינו ככל הנראה את שמו של ז'אק ברל, אשר יוסי בנאי הוציא אלבום שלם משיריו, ודודו טופז ביסס את המערכון-שיר "מכתב מלבנון" על המנגינה ל"שיר-מכתב" שלו. ברל הוציא במהלך חייו 15 אלבומי אולפן ועוד תקליטים אחדים מהופעות חיות, אולם בקרב דוברי הצרפתית הוא זכה להרבה פחות הצלחה מאשר זמר אחר, שהוא כמעט אלמוני מחוץ לעולם דובר הצרפתית. ג'וני הולידיי, שכונה "אלביס פרסלי הצרפתי", הקליט אלפי להיטים במהלך 48 שנות קריירה, יותר מאלבום אולפן חדש בכל שנה, ו-25 אלבומי הופעות חיות. הוא מכר למעלה מ-100 מיליון עותקי אלבומים, ביניהם 18 אלבומי פלטינה, ושיחק במספר סרטי קולנוע. עם מותו ב-2017, העיתונות דוברת האנגלית כינתה אותו "כוכב הרוק הגדול ביותר, שמעולם לא שמעתם עליו".	עריכה \| תבנית \| שיחה
328	אמנים רבים שהיו אלמונים בעת השתתפותם באירוויזיון זכו לפרסום רב לאחר שלקחו חלק בתחרות. בין האמנים ניתן למצוא את סלין דיון שניצחה באירוויזיון 1988 עבור שווייץ, את אן-מארי דוד שניצחה באירוויזיון 1973 עבור לוקסמבורג וכן ייצגה את צרפת באירוויזיון 1979, את חוליו איגלסייס שייצג את ספרד באירוויזיון 1970 והגיע למקום הרביעי, ואת להקת אבבא שניצחה באירוויזיון 1974 עבור שוודיה.	עריכה \| תבנית \| שיחה
329	מרטין לותר בשנת 1523 פרסם מרטין לותר, מייסד הנצרות הפרוטסטנטית את חיבורו "אודות היות ישו יהודי מלידה", בו האשים את הממסד הקתולי ברדיפה ובהתאכזרות ליהודים, וטען כי סירובם להתנצר נובע מהדוגמה הרעה שקיבלו מהממסד הקתולי. אולם בשנת 1537, כשהלחץ של חצר האפיפיורות עליו נתן את אותותיו. לותר ייחס ליהודים ניסיון לנצל את הקרע בכנסייה כדי להעלות מחדש שאלות לגבי משיחיותו של ישו. וב-1543 פרסם לותר את ספרו "על היהודים ושקריהם" – כתב שטנה חריף גדוש בשנאת ישראל, בו נטען כי היהודים הם "מרעילי בארות וחוטפי ילדים", וקרא לעשות ביהודים פרעות.	עריכה \| תבנית \| שיחה
330	עטיפת התקליט עם שירי המחזמר "חתונה בעיירה". בסרט התיעודי "הקומדיאנטים", טען ישראל בקר, הבמאי של להיט סרטי הגעפילטע פיש, "שני קונילמל", כי בילדותו היה לו זיכרון פנומנלי. לכן הוא נשלח, כילד, לשבת פעם בודדת בקהל ההצגה "חתונה בעיירה", ולגנוב אותה עבור חבורת תיאטרון יידיש מתחרה. קורבנות הגנבה תיארו באותו סרט תיעודי, שאכן נגנב מהם המחזה, מילה במילה, והדבר הרס להם סיבוב הופעות שלם במזרח אירופה. הקורבנות היו משפחתו של מייק בורשטיין, שלימים כיכב ב"שני קונילמל".	עריכה \| תבנית \| שיחה
331	מיכאל בן חנן מיכאל בן-חנן, שהיה מראשי ארגון "ההגנה" בירושלים, מחנך ושדרן רדיו ישראלי, שבשנים 1945 עד 1970 העיר את מאזיני הרדיו בארץ ישראל בתוכנית התעמלות בוקר ששודרה בתחנת הרדיו "קול ירושלים" ולאחר מכן ב"קול ישראל", נולד בגרמניה בשם מיכאל זמל. הוא למד באוניברסיטת פרנקפורט פיזיקה, מתמטיקה וחינוך גופני, בשנת 1933 עלה לארץ ישראל, והחליף את שם משפחתו המקורי מ'זמל' לבן חנן (על שם אביו), כיוון שסבר בטעות ששם משפחתו הוא שם לועזי, כשלמעשה מדובר בראשי תיבות של "זרע משבט לוי". בהמשך דרכו הוא סייע לאברהם אבן-שושן במונחי הספורט במילונו, "המילון החדש". כתב ותרגם מספר ספרים בתחומי הספורט.	עריכה \| תבנית \| שיחה
332	מדליה לכבוד לב יאשין לב יאשין נחשב לאחד מגדולי השוערים בתולדות הכדורגל העולמי. עם זאת, בצעירותו שימש במקביל לקריירת הכדורגל שלו בדינמו מוסקבה גם כשוער קבוצת ההוקי קרח של המועדון. הדבר התאפשר הודות לכך שמשחקי ליגת הכדורגל לא נערכו בחורף. יאשין אף זכה עם קבוצתו בגביע ברית המועצות בהוקי קרח ב-1953 ודורג השוער השלישי הטוב ביותר באליפות ברית המועצות בהוקי קרח. ב-1954 הוא אף היה מועמד להיכלל בסגל של נבחרת ברית המועצות בהוקי קרח לקראת אליפות העולם, אך בסופו של דבר החליט לוותר על קריירת ההוקי קרח ולבחור בכדורגל.	עריכה \| תבנית \| שיחה
333	בתנ"ך מופיעים סיפורים רבים המייחסים בניית ערים לדמויות מקראיות, אך אלו ברובם גברים. קין בנה את העיר הראשונה ויהושע בן נון בנה את תמנת סרח; חיאל בית האלי בנה את יריחו ובעקבות קללת יהושע, מתו שני בניו. עם זאת, אף ייסוד עיר אינו מיוחס במקרא לאישה, זולת אישה אחת בשם שארה, בתו של אפרים, לה מייחסים את בנייתן של שלוש ערים: בית חורון עליון, בית חורון תחתון, ואזן שארה, המזוהה עם היישוב בית סירא.	עריכה \| תבנית \| שיחה
334	אמילי דייוויסון (1872–1913) הייתה לוחמת מיליטנטית בתנועת הסופרג'יזם בממלכה המאוחדת שלחמה למען מתן זכות בחירה לנשים בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. היא נאסרה תשע פעמים בגין פעילותה ומאבקה. בחמישה מאסרים פתחה בשביתת רעב בדרישה להכרה כאסירה פוליטית. בשני מקרים הואכלה בהזנה בכפייה שלאחריה שוחררה. בניסיון להתחמק מהזנה בכפייה ניסתה פעמיים לשים קץ לחייה. ב-4 ביוני 1913 הלכה למרוץ סוסים בדרבי של אפסום. בסיבוב האחרון של המירוץ, נכנסה דייוויסון למסלול ונעמדה מול הסוס של המלך ג'ורג' החמישי, במטרה להסב את תשומת הלב למאבק למען זכות הבחירה. היא נרמסה על ידי הסוס, נחבלה קשות ומתה לאחר ארבעה ימים. דייוויסון הפכה למרטירית הראשונה של התנועה הסופרג'יסטית. בטקס שנערך בשכונת בלומסברי בלונדון, השתתפו עשרות אלפי אנשים וכן אלפי סופרג'יסטיות שהתבקשו ללבוש בגדים בצבעים שחור, סגול או לבן.	עריכה \| תבנית \| שיחה
335	בשנת 1994 ביקש חבר הקוּ קְלוּקְס קְלָאן לאפשר לארגונו לאמץ קטע מדרך בעיר סנט לואיס שבמדינת מיזורי בארצות הברית. במסגרת האימוץ היה הארגון אמור לדאוג לניקיון הדרך באופן קבוע, ולהציב בה שלטי רחוב הנושאים את שמו, כמקובל בארצות הברית כאשר ארגון מאמץ קטע רחוב. בתחילה סירבה המדינה לבקשה, אבל לאחר פסיקת בית משפט פדרלי שקבעה כי הסירוב אינו חוקתי, הוכרחה המדינה בשנת 2000 להציב את השלטים. בית המחוקקים של מיזורי החליט בתגובה לשנות את שם הדרך לדרך רוזה פארקס, אישה אפרו-אמריקאית אשר התפרסמה בשל סירובה בשנת 1955 לפנות את כיסאה באוטובוס לאדם לבן – סירוב שהוביל, בעזרתו של מרטין לותר קינג, לביטול מדיניות ההפרדה הגזעית של חברת האוטובוסים הציבורית של מונטגומרי. בעקבות שינוי זה ויתר הקו קלוקס קלאן על זכותו לטפח דרך זו.	עריכה \| תבנית \| שיחה
336	פיוס השנים עשר בשנת 1951 פיוס השנים עשר היה האפיפיור משנת 1939 עד 1958. הוא זכור בעיקר בשל יחסו האמביוולנטי לשואה ולנאציזם, בשל התרת משככי כאבים בלידה, בשל מלחמתו בעד הכרת הכנסייה הקתולית בתורת המפץ הגדול, אך נגד הכרתה בתורת האבולוציה, ובשל דרישתו שלאחר מותו הוא ייחנט, בלא הרחקת איבריו הפנימיים. לצורך החניטה הזו, רופאו השרלטן המציא שיטת חניטה, בציפוי הגווייה בעשבי תיבול וצלופן. טיפול זה מנע זרימת אוויר, וביחד עם החום ששרר ברומא, האיץ מאוד את הריקבון האנאירובי. בשל כך הגופה התפרקה לעיני האבלים שעברו על פניה: חזהו של פיוס ה-12 התפוצץ עקב הצטברות גזים, ואפו והאצבעות נשרו. כמו כן, הגופה הפכה לירוקה כהה או שחורה, וסירחונה היה כה עז עד שהחיילים שניצבו ליד הארון הפתוח הוחלפו כל רבע שעה, מפחד שיתעלפו.	עריכה \| תבנית \| שיחה
337	תת-אלוף דוד לסקוב, היה חייל, ממציא ומהנדס בחיל ההנדסה של צה"ל. מייסד יחידת יפת"ח, הוא חתן שלושה פרסי ביטחון ישראל על המצאותיו, בהן גשר הגלילים ורקטת הזאב (שהרגה את הרמטכ"ל המצרי במלחמת ההתשה). בנוסף לעיטורים אלה מחזיק לסקוב בשיא גינס: הוא החייל המבוגר ביותר ששירת אי פעם בצבא כלשהו, כאשר שירת בצה"ל עד לפטירתו בגיל 86. בסך הכל שירת 41 שנה בצה"ל (ועוד 5 שנים בצבא הבריטי).	עריכה \| תבנית \| שיחה
338	וילם הוזנפלד במדי הוורמאכט בינואר 1945, נלקח וילם הוזנפלד, קצין בוורמאכט וחבר במפלגה הנאצית בשבי הסובייטי. חמש שנים מאוחר יותר דן אותו בית משפט צבאי סובייטי, במשפט מהיר, ל-25 שנות מאסר. במשפט עצמו, כך לפי פסק הדין המשתרע על עמוד אחד בלבד, לא הייתה להוזנפלד זכות להגן על עצמו. פסק הדין קבע שהוזנפלד חקר במו ידיו אסירים, במהלך מרד ורשה, ושלח אותם למעצר. הוא הואשם, שכביכול, "במעשיו תרם לחיזוק הפשיזם במאבקו כנגד ברית המועצות", נשלח למאסר עולם עם עבודת פרך, ומת בו מסבלו. אולם כיום אנו יודעים, שהוזנפלד בכלל היה קצין תרבות וספורט, שלא עשה שום פשע נגד האנושות, וסיכן עצמו בשביל לסייע לעצירים פולנים, ולהציל מהשואה עשרות יהודים. האיש מוכר כחסיד אומות העולם.	עריכה \| תבנית \| שיחה
339	אוסקר שינדלר מוסד "יד ושם" העניק לאוסקר שינדלר את התואר "חסיד אומות העולם", לאחר דיונים וויכוחים, שנמשכו משנת 1962 עד שנת 1993 – אחרי מותו, ואחרי יציאת סרט הקולנוע "רשימת שינדלר", על אודותיו. מחד, שינדלר הציל כ-1,200 יהודים מהשמדה בשואה. מאידך, הוא הציל אותם בזכות הצלחתו בקבלת רישיון להעסיקם במפעלו, מרגע שהמיר את המפעל למפעל לייצור תחמושת עבור צבא גרמניה הנאצית. מה גם, ששינדלר הפך לבעלי המפעל, כאשר ניצל את מעמדו במפלגה הנאצית, כדי להשתלט על בתי עסק, שהוחרמו בשואה מיהודים. את מעמדו הגבוה במפלגה הנאצית הוא השיג בפעילות ריגול למען גרמניה הנאצית.	עריכה \| תבנית \| שיחה
340	חה פנגשאן פאן ג'ונשון (סינית מסורתית: 潘均順 ; ‏סינית: 潘均顺 פיניין; Pān Jūnshùn‏; 1889 – 1974), היה פועל פשוט, שהיגר מהרפובליקה העממית של סין למזרח אירופה. הוא היה הסיני הראשון שלו הוענק התואר חסיד אומות העולם. זאת מכיוון, שהציל בתקופת השואה ילדה יהודייה, והסתיר אותה מהנאצים בביתו, שבאוקראינה, החל מינואר 1942 ועד אוגוסט 1943. סיני נוסף שהוענק לו תואר זה היה הדיפלומט חה פנגשאן (בתמונה), שבשירותו כקונסול דיפלומטי בווינה הציל מאות ואולי אפילו אלפי יהודים, כשהוא הנפיק להם אשרות הגירה לשאנגחאי, בניגוד מוחלט להסכמים הבין לאומיים ולהוראות הממונים עליו. רוב הניצולים השתמשו באשרה רק כדי לצאת ממדינות בשלטון נאצי, ולא טרחו כלל להגיע לסין. אולם חלקם כן הגיעו ליעד האשרה, וביניהם היה הרופא המפורסם, ד"ר יעקב רוזנפלד, שהתגייס שם לצבא השחרור העממי, והתקדם בו לדרגת גנרל.	עריכה \| תבנית \| שיחה
341	צ'יאונה סוגיהארה בשנת 1939 חסיד אומות העולם צ'יאונה סוגיהארה, הקונסול היפני בקובנה שבליטא, העניק ליהודים רבים אשרות כניסה ליפן. כ-5,000 יהודים, חלקם אזרחי פולין שנמלטו לליטא, וחלקם תושבי ליטא, ובהם בחורי ישיבה רבים בעיקר תלמידי ישיבת מיר, ישיבת חכמי לובלין וישיבת תומכי תמימים, יצאו בזכות פעילות זו מליטא, ועמם ראש ישיבת מיר הרב חיים שמואלביץ המשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין, והאדמו"ר מאמשינוב רבי שמעון שלום קאליש. הם נמלטו לקוֹבה שביפן דרך סיביר ברכבת הטרנס-סיבירית, שם שהו כתשעה חודשים. לפני ששירת באירופה, שימש סוגיהארה כדיפלומט ברפובליקה העממית של סין, וקנה לעצמו מעמד כה גבוה בשל הצלחות כמו קניית רכישת מסילת הרכבת הצפונית במנצ'וריה (שהייתה אז מדינת בובה של יפן) מידי ברית המועצות, בחצי המחיר שדרשו הסובייטים. מעמדו אפשר לו להישאר בשירות החוץ של יפן, למרות התפטרותו מהשירות בסין, כמחאה על הזוועות שנעשו תחת הכיבוש היפני.	עריכה \| תבנית \| שיחה
342	על שמן של המיילדות במצרים, שפרה ופועה, נקראו רחובות בחיפה ובבאר שבע. גם בשכונת קריית משה בירושלים נמצאים רחוב שפרה ורחוב פועה, אולם רק אחד מהם, רחוב שפרה, קרוי על שם אחת ממיילדות מצרים. רחוב פועה קרוי על שם פועה רקובסקי, פעילה ציונית ופמיניסטית בפולין, שעלתה לארץ ישראל בשנת 1935.	עריכה \| תבנית \| שיחה
343	מצפה דונה גרציה בטבריה היהדות האורתודוקסית, כמו דתות אחרות בעבר ובהווה, ממנה למשרות דתיות למיניהן בעיקר גברים. עם זאת, בהיסטוריה של היהדות האורתודוקסית שמור מקום של כבוד גם לנשים אחדות שזכו למוניטין דתיים או כיהנו בממסד הרבני. מרים, דבורה וחולדה היו נביאות או שופטות והנהיגו את עם ישראל. ברוריה, אשת התנא רבי מאיר, צוטטה כמה וכמה פעמים בתלמוד. בישיבה בגרמניה, בסוף המאה ה-14, הורתה מבעד לווילון וכיהנה כראש ישיבה מרים שפירא, צאצאית של רש"י ואם משפחת לוריא אחד מצאצאיה הוא הרב שלמה לוריא. דונה גרציה נשיא ייסדה ישיבה בטבריה במאה ה-16. במאה ה-17 בכורדיסטן, כיהנה אסנת ברזאני כראש ישיבה. היא הייתה ידועה בכינוי "התנאית", ואף פנו אליה בראשי התיבות כמוהר"ר, שפירושן "כבוד מורנו ורבנו הרב רבי". הבתולה מלודמיר נהגה כאדמו"ר, הניחה תפילין ועסקה בקבלה מעשית במאה ה-19.	עריכה \| תבנית \| שיחה
344	האפיפיורית יוהנה לפי מסורת מימי הביניים האפיפיורית יוהנה הייתה, כמסופר, אישה משכילה ומוכשרת שבהתחזותה לגבר הצליחה להתקדם בהדרגה בשלבי הכמורה, ולבסוף זכתה להגיע לפיסגה ולכהן בזהות בדויה כאפיפיור. היסטוריונים חלוקים בדעתם אודות קיומה של האפיפיורית יוהנה; רבים סבורים שמדובר לכל היותר בסאטירה שנועדה להלעיג את מוסד האפיפיורות, ובשל אלמנטים מקוריים שנשזרו בסיפור - הפכה האגדה לסבירה ואף למקובלת. אולם, סיפורו של הרופא והקצין הגבוה, פורץ הדרך, ג'יימס בארי, כנראה אכן התרחש: בארי נולד בסוף המאה ה-18, ורשם לזכותו הרבה פריצות דרך כרופא ובפרט כרופא צבאי. זה היה בתקופה בה נשים לא גויסו לצבא, ולא התקבלו לבתי ספר לרפואה. רק בעקבות מותו התברר שבארי הייתה למעשה אישה שהתחזתה כמעט כל חייה לגבר.	עריכה \| תבנית \| שיחה
345	אגנס קלטי מתילדה הקיסרית הייתה בתו ויורשתו של הנרי הראשון, מלך אנגליה. למרות חוקיותה, עם מות אביה, אחז בן-דודה סטפן את כס המלכות. מתילדה, שחייתה בנורמנדי בשל נישואיה הפוליטיים לדוכס אנז'ו (שהיה רק בן 13 בעת נישואיהם, כשהיא בת 25), לא איחרה לפלוש לאנגליה ולתבוע את כתרה, ובכך פתחה במלחמת אזרחים שארכה שלוש שנים. היא הצליחה להביס את סטפן, אך הציבור האנגלי התנגד להכתרתה, בשל התנהלותה ה"לא נשית" ואופיה הלוחמני. היא קיבלה את התואר "גבירת אנגליה" אך לא הוכתרה. למרות שנאלצה לברוח חזרה לנרומנדי, בשל חולשתו הצבאית, וחוזקתה – סטפן נאלץ למנות את בנה כיורש, ולימים הוכתר כהנרי השני, מלך אנגליה, המלך הראשון לבית פלנטג'נט.	עריכה \| תבנית \| שיחה
346	חותם בית המשפט העליון של ארצות הברית ב-1973, בתיק ההיסטורי 'רו נגד וייד', בית המשפט העליון של ארצות הברית הפך הפלות מלאכותיות לחוקיות, זכות אשר תחת מתקפה מתמשכת מאז ועד היום. מאחורי התיק יש גם סיפור: נורמה מקורבי, היא "רו", הייתה צעירה בהריון, ענייה, ובזה הריונה השלישי, החלה להזדהות כלסבית, דבר שגרם לניכור מצד משפחתה. מקורבי חיפשה דרך להשיג הפלה, ונפגשה עם עורכות הדין לינדה קופי ושרה ודינגטון, שחיפשו תיק שיאתגר את חוקתיות חוקי טקסס נגד הפלות. התיק הגיע לבית המשפט העליון אחרי שלוש שנים, זמן רב אחרי שמקורבי כבר ילדה. התיק אשר שינה את ההיסטוריה עבור כל כך הרבה נשים – בקושי עירב את מקורבי עצמה. היא מעולם לא זומנה לשימוע או הליך, ואת החלטת בית המשפט קראה בעיתון. את התינוק שילדה מסרה לאימוץ. זהותה כ"ג'יין רו" התגלתה רק בשנות ה-80, אז הייתה פעילה בעד זכות ההפלה. אך אחר כך, מקורבי הפכה לנוצרייה אוונגליסטית, ושינתה את עמדתה להתנגדות להפלות. בשלב זה גם הודיעה שכבר אינה לסבית.	עריכה \| תבנית \| שיחה
347	אורי גלר קוסם הוא בדרן, המשלה את הקהל, שהוא מבצע, כביכול, מעשים על-טבעיים. מרבית הקוסמים לא מתיימרים באמת להיות מחוללי נסים. יתרה מזאת, אצל חלק מהקוסמים, כמו פן וטלר או צ'יקו ודיקו, המופע כולל גם הסגרה של דרך יצירת האשליה, של חלק מהקסמים. בניגוד אליהם, הקוסם אורי גלר טען, שהוא דווקא כן בעל יכולות על אנושיות, וטענתו זו משכה תשומת לב תקשורתית בין לאומית רבה. אפילו אנשי מדע, סופרי מדע פופולרי ושופטים ניסו להפריך או לאשש את טענתו זו.	עריכה \| תבנית \| שיחה
348	מיכאל הלפרן, 1905 איש העלייה הראשונה, מיכאל הלפרן, היה פעיל ציוני רב עשייה, שמעולם לא החמיץ הזדמנות לעשות נפשות לדעותיו. בעקבות הצלחת מהפכת "הטורקים הצעירים", לה סייע במחתרת, הוא זכה בדרגה מקבילה לסרן ואות הצטיינות. לחגיגת העניין, שהתקיימה בבית הסראייה ביפו, הגיע הלפרן על סוס, ובידו הדגל הציוני, ונשא נאום בדבר הקמת מדינה עברית בארץ ישראל, לקול תרועות נציגי השלטון והקהל. לעומת זאת, מנסיעתו לאתיופיה, לניסיון גיוס קהילת "ביתא ישראל" לצבא שחרור יהודי, בארץ, הוא ניצל בעור שיניו. השלטונות שם לא אהבו את ממשנתו. ב-1911 הגיע ליפו קרקס, ומנהלו הציב אתגר למתנדבים אמיצים: להיכנס לכלוב האריות. הלפרן נשא בתוך הכלוב נאום ציוני, ופרץ בתוכו בשירת "התקוה" בליווי שאגות האריות.	עריכה \| תבנית \| שיחה
349	עומר ח'יאם תרגומי שירתו של עומר ח'יאם, הפרסי בן המאה ה-10, היו רבי מכר בשלל שפות, במאה ה-19 וה-20. אולם עבור בני תקופתו, הוא היה מפורסם בהצלחתו בתחומי השכלה אחרים: שורה של חיבורים אלגבריים, שיטה גאומטרית לפתרון של משוואות ממעלה שלישית, חקר מרובע סאקרי, מחקרים באסטרונומיה, תכנון של לוח השנה של ג'לאלי ובקיאות בפילוסופיה, משפט והיסטוריה. אולם כתביו בנושאים אלו כמעט שלא השתמרו. ח'יאם חיבר שירים מרובעים – סוגה מקובלת בפרס של זמנו. אך תוכן שירתו עסק באהבה, למרות התנגדות הממסד הדתי. לכן ח'יאם הצפין את שיריו בטורים עמוסים בתוכן כתוב עשיר אחר.	עריכה \| תבנית \| שיחה
350	לרגל חגיגות 70 שנה להוצאת פינגווין נבררו 70 הספרים הטובים של המאה והודפסו בהוצאה מחודשת. ספרו של לוי "הטבלה המחזורית" נבחר להיות אחד מהם. ב-21 בפברואר 1944, נשלחו עצירי מחנה הריכוז פוסולי, בקרונות רכבת סגורים להובלת בקר, למחנה הריכוז וההשמדה, אושוויץ. פרימו לוי, שהיה ביניהם, שהה באושוויץ במשך 11 חודשים, עד שהצבא האדום שיחרר את המחנה. מקרב 650 יהודים איטלקים, שהיו במשלוח שלו, היה לוי אחד מהעשרים ששרדו. לוי שרד כי הוא ידע גרמנית בשל מקצועו ככימאי, כי הוא שילם בלחם עבור שיעורי התמצאות ברחבי המחנה מאסיר ותיק, וכי הוא עבד במחנה במעבדת לייצור גומי סינתטי ולא בעבודת פרך בשלג. בנוסף לזאת, לקראת שחרור המחנה, לוי חלה, ואושפז במרפאת המחנה. אשפוזו פטר אותו מצעדת המוות. לוי, שנשאר במחנה בזכות חוליו, זכה להישאר בחיים.	עריכה \| תבנית \| שיחה
351	יהודה ג'אד נאמן חוקר הקולנוע יהודה ג'אד נאמן היה במאי ומפיק קולנוע ישראלי רב הישגים, חתן פרס ישראל לקולנוע ופרופסור בחוג לקולנוע ולטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. חרף העובדה שחקר והרצה בתחום זה, לנאמן לא הייתה שום השכלה פורמלית בקולנוע. הוא סיים תואר דוקטור לרפואה, כולל סטאז' וכולל השלמה חילית לקציני רפואה, ומלבד זאת הוא התחיל אך לא סיים שלוש תכניות לימודים אוניברסיטאיים אחרות: תואר ראשון במתמטיקה ופיזיקה, התמחות בכירורגיה ותואר שני בפילוסופיה ובתיאטרון.	עריכה \| תבנית \| שיחה
352	דגל לגיון הזרים הצרפתי אליהו איצקוביץ' היה רק בן תשע, כאשר כחלק מפרעות בוקרשט, הדייר בשכירות של משפחתו ניצל את קשריו במפלגה הנאצית, נישל את משפחת איצקוביץ' מנכסיה, ושלח אותה למחנה הריכוז, בו הדייר המנשל, עצמו, שימש כשומר. המשפחה ניסתה לברוח מהמחנה, אך הדייר המנשל תפס אותה, ורצח את האב לעיני כול. כשהצבא האדום שחרר את המחנה, איצקוביץ׳ בן ה-12 היה הניצול היחיד ממשפחתו. הוא ניסה לחזור לביתו הנגזל, אך במריבה עם משפחת המנשל, הוא הרג את בן המנשל. לאחר שהשתחרר ממוסד לעבריינים צעירים ברומניה, הוא עלה לישראל והתגייס לצנחנים. אך כשקיבל מידע על מיקום רוצח אביו, הוא עבר לחיל הים, ערק ממנו ללגיון הזרים הצרפתי, ושירת שם לצד רוצח אביו, שלא זיהה אותו. ובהזמנות הראשונה בה האויב ירה בהם, איצקוביץ' השיב אש לעבר רוצח אביו, ונקם את דמו.	עריכה \| תבנית \| שיחה
353	דוד בן גוריון משוחח עם אריאל שרון בבית ציוני אמריקה. 30.12.1956 צלם מחנה. בילדותו, הצטרף אריאל שרון לגדנ"ע, שם הצטיין ביכולתו הפיזית, והשלים קורס מדריכים. משימתו הפיקודית הראשונה של שרון, בגדנ"ע, הייתה החרמת מכונית משייח' בדואי, שנחשד בקידום פעולות טרור נגד היישוב. עם הזמן קצב הפעולות, שנקרא שרון לפקד עליהן, עלה. בשנת 1942 הצטרף אריאל שרון גם לארגון "הגנה". בסיום לימודיו בגימנסיה, ב-1945, הוא השתתף בקורס מפקדי כיתות (מ"כים) של ה"הגנה", אך לבקשת הוריו, שכעסו על השתתפות הפלמ"ח בסזון, הוא לא התגייס דרך ה"הגנה" לפלמ"ח. יתכן שמסיבה זו, את מלחמת העצמאות, התחיל שרון כמדריך גדנ"ע. אולם הוא עזב את תפקידו זה על דעת עצמו והצטרף, בשטח, לחטיבת החי"ש אלכסנדרוני, שם התבלט והפך למפקד מחלקה, ממרות שלא נשלח לקורס הקצינים.	עריכה \| תבנית \| שיחה
354	ויטרוביוס למד את פרופורציות האדם, וממצאיו הוצפנו (נכתבו בכתב ראי) בציור המפורסם של לאונרדו דה וינצ'י משנת 1492, "האדם הוויטרובי" "לה מֵזון קארה" (בצרפתית: La Maison Carrée – "הבית המרובע") הוא מבנה רומי עתיק ושמיש, המצוי בעיר נים, שבדרום צרפת. בנייתו הסתיימה, כנראה, בשנת 16 לפני הספירה. המבנה הוא דוגמה לאדריכלות הוויטרובית. דהיינו, אדריכלות כמו זו, המתוארת בספריו של מרקוס ויטרוביוס פוליו, שנפטר בערך כשבניית המבנה הושלמה. כתבי ויטרוביוס, שתורגמו לעברית במאה ה-20, נשמרו בהעתקות ידניות של נזירים, והתפרסמו בזכות האדריכל ואיש הרנסאנס, לאונה בטיסטה אלברטי. אלברטי כתב את ספרו "על אמנות הבנייה" בהתייחסות ישירה לוויטרוביוס, הן בתוכן והן בצורה (למשל, החלוקה הפנימית לעשרה ספרים). למעשה, סביר להניח, שגם כתביו של ויטרוביוס מנציחים גם את הגיגי קודמיו. למשל, בדבריו על מקווי מים, הוא מזכיר את "יפו שבסוריה" כמקום בו יש אגם עצום, המפיק אספלט רב. אין ספק כי הכוונה היא לים המלח. קישור בין ים המלח לעיר יפו עשה כבר הסופר קסנופילוס במאה ה-3 לפנה"ס. סביר שויטרוביוס נסמך כאן על מקור הלניסטי, כי הוא אינו ממקם את יפו ביהודה, דבר שהיה טבעי יותר לבן זמנם של יוליוס קיסר ואוגוסטוס. סביר גם שכאשר ויטרוביוס מזכיר את הבשמים אשר בצמחיית סוריה, הוא מתכוון לבלסם של יהודה.	עריכה \| תבנית \| שיחה
355	ירחמיאל פלזנשטיין בשנת 1943 פיקד ירחמיאל (מיליה) פלזנשטיין על מחלקה בצבא האדום, החמושה במקלעים, שהשתתפה בנחיתת סער בחצי האי קרים, שנחשבה לפעולה חסרת סיכוי. הלוחמים שטו בלילה סוער באסדות נגררות, לרוחב מיצר. הכוח הופגז גם על ידי כלי שיט גרמניים וגם מהחוף, וחלקו טבע. פלזנשטיין הסתער עם מחלקתו מהמים הרדודים, כבש כקילומטר מהחוף המבוצר, והחזיק בו במשך שבוע, כנגד 12 מתקפות נגד מאסיביות, ללא תגבורת וללא אספקה. הוא, אישית, הרג אז למעלה מחמישים חיילים נאצים, ונפצע קשות מקליע, שפילח את לסתו ולשונו. הוא נחשב כמת, אך בשל התעקשות של ידידו, הוא פונה לבית חולים צבאי בסוצ'י, שבו שהה ארבעה חודשים. הוא שלח מכתב לאביו, לפיו הוא פצוע. אך במקביל קיבל האב מכתב מהצבא, שלפיו בנו, כביכול, נהרג. זאת משום שהפקיד האחראי האמין, שכל כדור בראש, בהכרח הורג. כשהחלים, פלזנשטיין שב ליחידתו, גילה, שנותרו מהרכבה המקורי רק שני חיילים חיים, ולאחר שהוא נפצע קשה שנית בלוחמה, בשנת 1944, הוא חזר לבית החולים. רשויות ברית המועצות העניקו לפלזנשטיין מדליית זהב של גיבור ברית המועצות ועיטור לנין. אולם הוא נדרש להחזיר את עיטוריו בשנת 1974, כתנאי לאישור עלייה לארץ ישראל.	עריכה \| תבנית \| שיחה
356	בילי יוז ראש ממשלת אוסטרליה השביעי, בילי יוז, היה אחת הדמויות הצבעוניות והשנויות במחלוקת בהיסטוריה של הפוליטיקה של אוסטרליה. יוז כיהן בתפקידו בין השנים 1916–1923, בזמן מלחמת העולם הראשונה ולאחריה, ויצג את אוסטרליה בוועידת השלום בפריז ב-1919. לפני איחוד אוסטרליה הוא כיהן במשך שבע שנים באספת הנבחרים של המושבה ניו סאות' ויילס והחל מהקמת הפרלמנט הפדרלי של אוסטרליה ב-1901, בו כיהן במשך 51 שנים עד למותו. בשנים אלו היה יוז חבר בשש מפלגות שונות מכל גוני הקשת הפוליטית, החל ממפלגת הלייבור, שממנה הורחק על רקע מאבקו לאישור חוק גיוס חובה במלחמת העולם הראשונה, ועד למפלגה הליברלית. הוא הורחק משלוש מתוכן ונבחר מטעם ארבעה מחוזות בחירה בשתי מדינות אוסטרליה. בארוחת הערב החגיגית שנערכה לרגל יובל לפרלמנט האוסטרלי ציין אחד הנואמים את יוז כמי שהשתתף בכל ישיבות הפרלמנט מיום היווסדו וכמי שהיה חבר בכל המפלגות של הבית. באותו רגע הושמעה הערת ביניים שיוז לא כיהן מטעם מפלגת הכפר (Country Party), שייצגה את המגזר החקלאי. בתגובה אמר יוז, שהיה אז כבר בן 88: "עליי לשים את הגבול במקום כלשהו". באותה עת היה יוז האחרון מבין חברי הפרלמנט האוסטרלי שנבחרו ב-1901 שעדיין כיהן בתפקידו.	עריכה \| תבנית \| שיחה
357	יוהאן ברנולי כלל לוֹפּיטָל, הנקרא על שמו של המתמטיקאי החובב הצרפתי המרקיז דה לופיטל, נתגלה למעשה על ידי המתמטיקאי השווייצרי יוהאן ברנולי. לופיטל, שהיה איש עשיר, חתם ב-1694 על עסקה עם ברנולי, שלפיה ישלם לו 300 פרנקים לשנה, בתמורה לבלעדיות על תגליותיו. הכלל הופיע לראשונה בספר לימוד של חשבון אינפיניטסימלי שכתב דה לופיטל, ונקרא לכן על שמו. ב-1704, לאחר מות דה לופיטל, פרסם ברנולי את דבר העסקה, וביקש הכרה בכך שהוא גילה את הכלל. ב-1922 נמצאו מסמכים המאשרים את גרסתו.	עריכה \| תבנית \| שיחה
358	אלנור רוזוולט מחזיקה בהצהרת זכויות האדם כשאלנור רוזוולט הייתה הגברת הראשונה של ארצות הברית, היא השתמשה באמצעי התקשורת יותר מכל קודמותיה; היא קיימה 348 מסיבות עיתונאים, ב-12 שנות הנשיאות של בעלה. למעשה, אלו לא היו בדיוק מסיבות עיתונאים, אלא מסיבות עיתונאיות - רוזוולט הרשתה רק לעיתונאיות להיכנס למסיבות העיתונות שלה, ובכך אילצה עיתונים ותחנות רדיו לגייס כתבות. רוזוולט גם הייתה דמות מפתח בניסוח והחתמת מסמך היסוד של הקהילה הבינלאומית על זכויות האדם והאזרח – ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם.	עריכה \| תבנית \| שיחה
359	איור של דגם השירותים שהמציא הרינגטון מתוך ספרו סר ג'ון הרינגטון היה סופר ומשורר אנגלי, שידוע כיום כממציא שיטת הדחת המים בשירותים. הוא נמנה עם הבולטים באנשי החצר של המלכה אליזבת הראשונה, שהייתה הסנדקית שלו. ב-1596 כתב ספר בשם "בחינה מחדש של נושא מצחין: שינוי הצורה של השירותים", על המצאתו - בית השימוש הראשון בבריטניה שהשתמש בשיטת הדחת המים, שהותקן בביתו. הספר, שאותו כתב בשם בדוי, כלל בין היתר מתקפה מוסווית נגד ה"צואה" שמרעילה את החברה, ונגד ההתעמרות בחסות הממשל כנגד כמה מקרוביו. בעקבות זעמה של המלכה על העבודה, גורש הרינגטון מחצר המלכות (לאחר שגורש ממנה כבר פעם אחת בעבר). הרגשות המעורבים של המלכה כלפיו היו ככל הנראה הסיבה היחידה שהוא לא הועמד למשפט. העבודה עצמה, שהתפרסמה ב-1596, זכתה לפופולריות רבה, וההמצאה שתוארה בה מהווה את האבטיפוס לשירותים המודרניים.	עריכה \| תבנית \| שיחה
360	בשנת 1930 עבד במאי הקולנוע לואיס מיילסטון על הסרט "במערב אין כל חדש", המבוסס על ספרו של אריך מריה רמרק ואשר מציג את זוועות מלחמת העולם הראשונה מנקודת הראות של חייל גרמני הנהרג בסופו. מפיקי הסרט, למודי מסורת האסקפיזם ההוליוודית, דרשו ממיילסטון לשכתב את התסריט ולהמציא לו "סוף טוב" בנוסח הוליווד, שיתאים לטעם הקהל האמריקאי. מיילסטון, שמצא את הדרישה כאבסורדית, השיב בסרקזם: "יש לי סוף טוב לסרט. ניתן לגרמנים לנצח!". מיילסטון שמר כמובן על סופו המקורי של הספר, והסרט שביים זיכה אותו בפרס אוסקר לבמאי הטוב ביותר ונחשב עד היום לאחד מסרטי המלחמה הטובים של כל הזמנים.	עריכה \| תבנית \| שיחה
361	לואיס קרול אגדה אורבנית מספרת כי ויקטוריה מלכת בריטניה נהנתה מקריאת "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות" של לואיס קרול, וביקשה מהסופר לשלוח לה ספר אחר פרי עטו. קרול, כך האגדה מספרת, שלח אליה את ספרו "חיבור יסודי על דטרמיננטים", ספר מקצועי במתמטיקה.	עריכה \| תבנית \| שיחה
362	צ'יצ'ולינה 1989 ספק אם עוד כוכב פורנו הצליח בשיווק עצמי, כמו צ'יצ'ולינה. לבד מסרטים כחולים, היא השתתפה בתכנית רדיו ארוטית, ופזמון-פורנו ששרה, ונאסר לשידור באיטליה, הפך ללהיט בתחנות הרדיו הממוסדות בצרפת. כחברת פרלמנט, בשנות ה-80, היא ערכה סיבובי הופעות פורנוגרפיים עולמיים, שנקראו "מסיבות עיתונאים". במסגרת זו היא הופיעה בסינרמה בתל אביב. בשנת 2000 נקנסו שידורי קשת על בוטות ההופעתה אצל דודו טופז. יתרה מזאת, האמן המוערך, ג'ף קונס, הציג יצירות בהן הוא נראה מקיים עמה יחסי מין, למשל, במוזיאון גוגנהיים בילבאו.	עריכה \| תבנית \| שיחה
363	לוגו העיתון. בין הנשפטים על רצח העם ברואנדה, היו גם שדרני רדיו מסיתים. למעשה, לא היה בדבר חידוש. אחד מ-22 נאשמי המשפט הראשי, שבמשפטי נירנברג, היה יוליוס שטרייכר – המקים, הבעלים והעורך של עיתון התעמולה הנאצי, "דר שטירמר". מבין עשרת הנידונים למוות במשפט זה, הוא היה היחיד, שנענש רק בשל רדיפת יהודים (לקראת ותוך כדי השואה). לקראת הוצאתם להורג, שטרייכר השווה את עצמו וחבריו לעשרת בני המן. אולם פסק הדין הכריז על שטרייכר, ולא על היטלר, כ"אויב היהודים מספר אחת".	עריכה \| תבנית \| שיחה
364	פורטרט מצולם בשחור ולבן של חנה מרון משנת 1957. בברלין, בשנת 1928, עלה המסך, וחשף כוכבת חדשה. זו הייתה ילדת הפלא בת הארבע, חנה מרון, לימים כלת פרס ישראל לתיאטרון ושיאנית גינס לאורך קריירה כשחקנית. עד 1933 היא הספיקה לשחק, בגרמניה, בשישה סרטי קולנוע, בתסכיתים ובהצגות רבות. עם עליית הנאצים לשלטון, אביה רצה לעזוב את המדינה. אך אמה וחברי המשפחה טענו, כי בזכות הפופולריות של חנה, לא יעונה למשפחה כל רע. אולם הם בכל זאת נאלצו לברוח משם, משום שזו הייתה הדרך היחידה לשחרר את חנה, היהודיה, מהקלטת שיר לכבוד יום הולדתו של היטלר. אם כי למרות העליה לארץ, מרון כמעט נהרגה בגרמניה. היא נפצעה קשה מרימון יד במתקפת הטרור בנמל התעופה של מינכן, בשנת 1970.	עריכה \| תבנית \| שיחה
365	ניסים קיוויתי עם שחרורו מצה"ל, בתחילת שנות ה-50, החל ניסים קיוויתי, לימים מבולטי שדרני הספורט של ישראל, ללמוד הנדסה בלונדון. זאת בלא שהפסיק את עיסוקו המצטיין באתלטיקה. במכביה השלישית הוא השתתף במדי בריטניה, וזכה בשלוש מדליות. למחיתו הוא עבד כשדרן עברי ב-BBC, ותרגם לעברית את הספר "יסודות הכדורגל", מאת וולטר וינטרבוטום, מאמן נבחרת אנגליה. בשפה העברית חסרו אז מונחי כדורגל רבים, ולכן קיוויתי תחדש (המציא) אותם בעצמו, וכלל בספר המתורגם מילון מונחים עבורם. חלק ממונחים אלו נקלטו בשפה, ומשמשים עד היום.	עריכה \| תבנית \| שיחה
366	מדליית ארד עם דיוקנו של טדאוש קושצ'ושקו. האציל הפולני, טדאוש קושצ'ושקו, היה קצין בצבא המורדים האמריקאי, ואחד מגיבורי מלחמת העצמאות של ארצות הברית. הרעיונות הליברליים שייבא משם גרמו לו לשחרר את הצמיתים מאחוזתו שבפולין. הדבר הכניס אותו לחובות כבדים, מהם יצא רק כאשר בלחץ פוליטיקאים, הוסר הווטו על גויסו לצבא פולין, למרות הטפותיו לשוויון זכויות לכל אזרח. כמפקד דיוויזיה הוא קיבל עיטור גבורה ממפקדיו, אולם הוא סירב לקבל עיטור דומה מהמלך, כחלק מהטפתו לביטול המלוכה. על סירובו זה הוא קיבל עיטור ממהפכני צרפת. לאחר כניעת המלך לפולשים, קושצ'ושקו הכריז על עצמו כמנהיג לאומי, והקים צבא נגד הכיבוש הרוסי. צבא זה, שהכיל באופן חדשני אף גדוד פרשים יהודי, נכשל מיד. כאשר הצארית יקטרינה השנייה מתה, בנה, פאוול הראשון, השתדל להפוך את כל פקודותיה, ושחרר את קושצ'ושקו מהשבי, עם כל יתר האסירים הפוליטיים הפולנים. קושצ'ושקו בילה את שארית חייו בגלות, לאחר שסירב לפניות קיסר צרפת, נפוליאון, להשתתף במלחמותיו, ובתמורה להיות מנהיג-בובה של דוכסות ורשה. אולם למרות מפעל חייו למען הרפובליקות, קושצ'ושקו נקבר בקריפטה של קתדרלת ואוול, לצד מלכי פולין.	עריכה \| תבנית \| שיחה
367	ורג'יניה הול בטקס הסודי למתן העיטור וירג'יניה הול נולדה בבולטימור, שבארצות הברית, רכשה יכולת דיבור שוטף בארבע שפות, ומונתה לתפקיד קונסולרי באירופה. בשנת 1932 ארעה לה תאונת ציד. היא ירתה ברגל, עברה קטיעה והוצמדה לה תותבת מעץ. לקותה שמה קץ לקריירה הדיפלומטית, כי תקנות מחלקת המדינה של ארצות הברית, דאז, אסרו על העסקת עובד, שאחד מאבריו נקטע. אולם מלחמת העולם השנייה הפכה את מחלקת המדינה לפחות בררנית, והול הצטיינה בו כמרגלת, קצינת איסוף מידע ותכנון מבצעים צבאיים, וכקצינת חבלה. היא הסתננה לעורף האויב פעמים אחדות. בסופו של דבר החליט, נשיא ארצות הברית, הרי טרומן, להעניק לה את צלב השירות המצוין עבור גבורה יוצאת דופן תוך חירוף נפש. הול הייתה לאישה היחידה שזכתה בעיטור זה.	עריכה \| תבנית \| שיחה
368	יחיאל די-נור מעיד במשפט אייכמן, 7 ביוני 1961. הסופר הישראלי, ניצול מחנות ההשמדה, יחיאל די-נור, שנודע בשם העט "ק. צטניק", שפירושו "אסיר במחנה ריכוז", שימש כעד במשפט אייכמן (בתמונה). הוא שאף לרכז את כל כתיבתו בנושא השואה. לכן הוא ראה צורך להשמיד כל זכר לספרות, שכתב לפני השואה. הוא טס לספריית הקונגרס, והשמיד עותק של ספר שירה, שכתב לפני פרוץ המלחמה. כמו כן גנב ושרף את העותק האחרון, שנשאר בספרייה הלאומית בירושלים, לספר זה.	עריכה \| תבנית \| שיחה
369	מרדכי נורוק מרדכי נורוק, שהיה רב, חבר תנועת המזרחי וכיהן כשר הדואר הראשון של מדינת ישראל כיהן במשך שנים כחבר הסאימה, הפרלמנט של לטביה. ב-1926 הצליח "גוש המיעוטים" בראשותו להפיל את הממשלה הלטבית ונורוק כיהן כראש ממשלה בפועל למשך זמן קצר.	עריכה \| תבנית \| שיחה
370	הו צ'י מין, 1946 הפיזיקאי היהודי הנודע אלברט איינשטיין ואבי האומה הווייטנאמית הו צ'י מין הורו בצוואתם שגופתם תישרף, בנמקם את הבקשה בכך שלא ייווצר פולחן אישיות סביב קברם. אולם בקשת שניהם לא קוימה במלואה. גופתו של איינשטיין אכן נשרפה על ידי בני משפחתו ואפרה פוזר על פני נהר הדלאוור, אך שלא בידיעת המשפחה או בהסכמתה, נותחה גופתו קודם לכן על ידי ד"ר תומאס שטולץ הארווי וד"ר הנרי אברהמס, שהוציאו ממנה את מוחו ועיניו לצורכי מחקר. שרידי המוח, שנשמר במשך עשרות שנים באדיקות כמעט פולחנית בידי הארווי, מצויים כיום במרכז הרפואי האוניברסיטאי של פרינסטון בניו ג'רזי. בניגוד לאיינשטיין, צוואתו של נשיא וייטנאם, הו צ'י מין, לא קוימה כלל. גופתו נחנטה, והיא מוצגת לראווה בארון זכוכית שבמאוזוליאום הקרוי על שמו, בהאנוי הבירה, ונערך סביבה פולחן אישיות, בניגוד גמור לרצונו שהובע בצוואה שהותיר.	עריכה \| תבנית \| שיחה
371	מרדכי מקלף במאורעות תרפ"ט התנפלו תושבי קאלוניה הערבים על בית משפחת מקלף היהודיה, ביישוב מוצא, ורצחו את ההורים, חלק מהילדים והאורחים. מרדכי מקלף בן התשע ניצל מהטֶבח, כי קפץ עם אחותו מהקומה השנייה, בעת שאחיו נלחם בפורעים. לאחר שהתייתם, מקלף גדל אצל קרובי משפחה, וסיים את לימודיו היסודיים והתיכוניים, תוך כדי פעילות בארגון ההגנה. כעבור שנת לימודים בטכניון, תוך פעילות בפלוגות של וינגייט, פרצה מלחמת העולם השנייה. הוא התגייס לצבא הבריטי, ועבר בו קורס קצינים. מכאן המשיך מקלף לשורה ארוכה של תפקידים ביטחוניים מסוכנים ומסובכים, שביצע בהצלחה רבה, עד שבשנת 1953 שוחרר מתפקיד הרמטכ"ל השלישי של צה"ל. כרמטכ"ל הורה מקלף לרב-סרן אריאל שרון להקים יחידת הקומנדו 101, כדי שזו תפגע בבסיסי הפידאיון, ותמגר את תופעת טבח אזרחי ישראל. בכך מקלף סגר מעגל.	עריכה \| תבנית \| שיחה
372	הפסלון הניתן לזוכי פרס אופיר. בגיל 52, שיחקה לילי קוסאשווילי בפעם היחידה בחייה בסרט קולנוע, וזכתה על כך בפרס אופיר. ברחבי העולם, סרט זה, "חתונה מאוחרת", היה להיט בקופות, בפסטיבלים, וגם בביקורת האמנות. קוסאשווילי, טבחית במקצועה, לוהקה בידי בנה, במאי הסרט, דובר קוסאשווילי, בטיעון, "... לא הצלחתי ללהק שחקנית... לתפקיד הזה. הדמות... ממילא מבוססת עליה, והייתי צריך מישהי שתדבר גרוזינית", והוסיף, "אמרתי לה: או שאת באה או שאין לי סרט".	עריכה \| תבנית \| שיחה
373	מאיר לנסקי בשנת 1958 אחד היהודים היחידים, שנדחתה בקשתם לאזרחות ישראלית, הוא המפיונר האמריקני, מאיר לנסקי. זאת למרות, שעם הכרזת העצמאות, לנסקי ואנשיו העבירו לידי גולדה מאיר תרומה של מיליון דולר (סכום שווה ערך ל-12.7 מיליון דולר של שנת 2023), עבור המדינה הענייה והשברירית, ששיוועה לכל פרוטה. גם למרות שלנסקי וארגונו סייעו לארגון ההגנה לרכוש ולהבריח נשק ליישוב העברי בארץ ישראל, תוך סיכון עצמי, בשל האמברגו, שהטילה ארצות הברית, רק על צד אחד בסכסוך. בנוסף הפעיל לנסקי את קשריו במאפיה הסיציליאנית, ששלטה באיגוד עובדי הנמל. לכן משלוחי נשק, שרכשו מדינות ערב, נפלו ואבדו במים "בטעות", או שהפליגו "בטעות" ליעדים מרוחקים מאוד מהמזרח התיכון.	עריכה \| תבנית \| שיחה
374	לוח "שבץ נא". שַׁבֵּץ נָא הוא משחק לוח נפוץ מאוד, בו המתחרים משבצים אותיות למילים. אחד משחקני השבץ נא המפורסמים הוא נייג'ל ריצ'רדס(אנ'), שניצח בחמש אליפויות עולם ובטורנירים נוספים של שבץ נא באנגלית – אותה הוא דובר כשפת אם, ובשתי אליפויות עולם בשבץ נא בצרפתית, אותה הוא אינו מדבר בכלל. לצורך ההתמודדות בשפה זו הוא למד בעל פה לקסיקון, במשך חודשיים. מלבד ריצ'רדס, עוד אנשים הצטיינו בשימוש בשפה בה אינם מבינים כמעט אף מילה. ג'ניפר גראוט(אנ'), האמריקאית המכונה "אום-כולתום מבוסטון", הצטיינה ונצחה ערבים בתחרויות זמרה בערבית, וזכתה במעריצים רבים בעולם הערבי ^[1].	עריכה \| תבנית \| שיחה
375	איורי ממצאי לוול מתעלות מאדים. האסטרונום, פרסיוול לוול, ייסד בשנת 1894 את מצפה הכוכבים החשוב, הקרוי כיום על שמו, והיה בין המובילים לתגלית כוכב הלכת הננסי, פלוטו. הוא גם ערך תצפיות על מאדים ונוגה, שעל פני שניהם הוא ראה תעלות ארוכות ונרחבות. על אודות ממצא זה על פני המאדים (בתמונה), לוול פרסם שלושה ספרים. בשלישי שבהם הוא טען, שהתעלות מעידות על הימצאות תרבות מפותחת של אורגניזם אינטליגנטי שם, והלהיב את דמיונות האמנים. אסטרונומים אחרים ראו תעלות פחות מפותחות על המאדים, עד שבסופו של דבר, בשנת 1972 הוכיחה גשושית של נאס"א, כי אין שום תעלות על פני המאדים. הפסיכולוגים מציעים הסברים לדגיאות התצפיות המאדים, של לוול ועמיתיו. לגבי נוגה, ברור כיום, שפני פלנטה זו לא יכולים כלל להיראות בטלסקופ, שניצב על פני כדור הארץ, בגלל התנאים האטמוספריים שם. אולם מקור שגיאתו של לוול בתצפיות על נוגה ברור יותר. לוול צפה בנוגה באור יום, וראה את השתקפות נימי עיניו.	עריכה \| תבנית \| שיחה
376	עיטור המופת קצין שייטת 13, אילן אגוזי, פדוי שבי ממלחמת ששת הימים, עוטר בעיטור העוז במלחמת ההתשה ובעיטור המופת (בתמונה) במבצע ברדס 54–55. בשני המקרים הוא עוטר כי המשיך להילחם, והמשיך לפקד על כוח לוחם, לאחר שנפצע מרימון יד. במלחמת ההתשה, הרימון התפוצץ על ידו, ובמבצע ברדס, הרימון התפוצץ בתוך ידו, והפך אותו לפצוע קשה, גידם וחצי עיוור. אגוזי המשיך לשרת בצה"ל, ונלחם במלחמת יום הכיפורים ובמבצעים חשאיים.	עריכה \| תבנית \| שיחה
377	-	הוספה
378	-	הוספה
379	-	הוספה
380	-	הוספה
381	-	הוספה
383	-	הוספה
383	-	הוספה
384	-	הוספה
385	-	הוספה
386	-	הוספה
387	-	הוספה
388	-	הוספה
389	-	הוספה
390	-	הוספה
391	-	הוספה
392	-	הוספה
393	-	הוספה
394	-	הוספה
395	-	הוספה
396	-	הוספה
397	-	הוספה
398	-	הוספה
399	-	הוספה
400	-	הוספה