פורטל:היסטוריה/היסטוריונים נבחרים

היסטוריונים נבחרים

1

בנימין איזק (נולד ב-10 במאי 1945) הוא פרופסור מן המניין בחוג ללימודים קלאסיים ומופקד על הקתדרה על שם פרד והלן לסינג להיסטוריה עתיקה באוניברסיטת תל אביב, חבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, חתן פרס ישראל לשנת תשס"ח 2008 בחקר ההיסטוריה הכללית וחבר החברה הפילוסופית האמריקאית. מחקריו של בנימין איזק משתרעים על פרק זמן שתחילתו במאה ה-6 לפני הספירה והוא מסתיים במאה ה-7 לספירה ועוסקים ביוון העתיקה, רומא העתיקה וביזנטיון הקדומה. בנוסף לכך הוא חוקר את תולדות עם ישראל החל מהמאה ה-2 לפני הספירה עד לביטול הנשיאות במאה ה-5 לספירה. בעבר עסק בפרהיסטוריה, כתב מונוגרפיה על יוון (ביחד עם מי ר. ון רויאן) בתקופת האלף השני לפני הספירה. במהלך השנים עסק איזק גם בארכאולוגיה ואפיגרפיה ועשה סקר דרכים רומיות שראה אור בשני כרכים.

לערך המלא

2

יהודה באואר

יהודה באואר (נולד ב-1926) הוא פרופסור אמריטוס במכון ליהדות זמננו שבאוניברסיטה העברית המתמחה בחקר השואה, חתן פרס ישראל לשנת תשנ"ח 1998, יקיר ירושלים לשנת תשס"ח 2008 וחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. יהודה באואר הוא מבכירי חוקרי השואה בעולם. מאז 1997 הוא משמש כיועץ אקדמי לכוח המשימה הבינלאומי לחינוך, זיכרון ומחקר השואה. כיום הוא משמש יועץ אקדמי וחבר בוועד המנהלים של יד ושם באואר הוא שותף מייסד וחבר מערכת של ילקוט מורשת, שהוא כתב העת המרכזי לחקר השואה בשפה העברית, היה מעורכי האנציקלופדיה לשואה שראתה אור ב-1990 (עורך ראשי – ישראל גוטמן). בשנת 2000 נבחר כחבר באקדמיה הישראלית הלאומית למדעים.

בעבודותיו טוען באואר כי השואה היא תוצאה קודם כל של האידאולוגיה ולא תוצאה של המבנים החברתיים הגרמניים, כפי שטוענים אחדים מעמיתיו. לדעתו עצם מלחמת העולם השנייה היא ראשית לכל מלחמה אידאולוגית. הנאצים פתחו במלחמה מסיבות אידאולוגיות, בעוד שהגורמים הכלכליים והמדיניים, עם כל חשיבותם, הם משניים לאידאולוגיה. זה היה, לטענתו, ההקשר שבתוכו צמחה מרכזיותו של הגורם האידאולוגי בהנעת השואה. במחקריו הביע את הרעיון כי השואה ניתנת להיחקר כאירוע היסטורי משום שמדובר במעשים של בני אדם כנגד בני אדם אחרים, ואינה אירוע שהוא מעבר לתפיסה האנושית. כן הביע את העמדה שאין לדון את קורבנות השואה, לרבות חלק גדול מאנשי היודנראט, לכף חובה, מאחר שהם עמדו בפני מבחן היסטורי ללא תקדים וללא הקבלה. בוויכוח שהתעורר בדעת הקהל הישראלי בענינו של ד"ר ישראל קסטנר, היה באואר מבין אלה שסברו כי קסטנר פעל בכוחותיו הדלים כנגד מכונת ההשמדה, במטרה להציל יהודים רבים ככל האפשר.

לערך המלא

3

יהושע אריאלי (1916 - 3 באוגוסט 2002), היסטוריון ישראלי, חתן פרס ישראל. עלה לארץ ישראל בשנת 1931, ב-1951 סיים את לימודי המוסמך שלו מן האוניברסיטה העברית וטס לאוניברסיטת הרווארד שבבוסטון בארצות הברית שם למד עד שנת 1953. הוא קיבל את הדוקטורט שלו בהיסטוריה ב-1955 מהאוניברסיטה העברית. ב 1967 ייסד באוניברסיטה העברית את החוג הראשון בישראל ללימודים אמריקניים, נמנה עם המייסדים של אוניברסיטת חיפה וכיהן כרקטור הראשון שלה. בשנות השבעים עמד בצוותא עם פרופסור שמואל אטינגר בראש וועדה אשר קבעה את אופי הוראת ההיסטוריה בבתי הספר. כן שימש כיושב ראש החברה ההיסטורית הישראלית. כהיסטוריון, עסק אריאלי במגוון רחב של נושאים. עיקר מחקריו היו על העת החדשה, ובמיוחד בלטו מחקריו על ההיסטוריה של הדמוקרטיה האמריקנית. הוא נחשב לאחד ההיסטוריונים החשובים בתחום זה מחוץ לארצות הברית. כמו כן עסק גם בפילוסופיה של ההיסטוריה, בתולדותיו של מקצוע ההיסטוריה ובשאלות היסטוריות כלליות, החורגות מתקופה או אזור מסוימים, כגון שאלת חשיבותה של האישיות ההיסטורית. קיבל את פרס ישראל לחקר ההיסטוריה לשנת תשנ"ג (1993).

לערך המלא

4

מרטין הנגל 14 בדצמבר 1926 – 2 ביולי 2009 היה היסטוריון גרמני של הדת. מחקריו התמקדו בתקופת בית שני, ההשפעה ההלניסטית על היהדות והתפתחות ראשית הנצרות. בשלהי 1947 החל הנגל את לימודי התאולוגיה בטובינגן, ועבר לאוניברסיטת היידלברג ב-1949. הנגל סיים את לימודיו ב-1959 וקיבל דוקטורט . הוא השלים את לימודיו המתקדמים על תזת ההבליטציון (Habilitation), שהיא תנאי לקבלת משרת הוראה באקדמיה, והחל ללמד באוניברסיטת טובינגן ב-1967. עבודתו עסקה ביהדות ובהלניזם. הוא שימש כפרופסור באוניברסיטת ארלאנגן (Erlangen) החל מ-1968. הוא שב לאוניברסיטת טובינגן על מנת לרשת את פרופסור מישל ב-1972. ב-1992 הוא פרש לגמלאות כפרופסור אמריטוס לברית החדשה וראשית היהדות באוניברסיטת טובינגן. הנגל התמחה בראשיתה של היהדות הרבנית ובכלל זה בראשית הנצרות ומקורותיה. הוא זכה לתאר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטאות אופסלה, סנט אנדרוז, קיימברידג', דרהאם, שטראסבורג ודבלין. הוא היה חבר חוץ של האקדמיה הבריטית והאקדמיה המלכותית ההולנדית לאמנויות ומדעים.

לערך המלא

5

אברהם גרוסמן (נולד ב-10 במרץ 1936) הוא פרופסור אמריטוס בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים, חבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים משנת 1999 וזוכה פרס ישראל בחקר ההיסטוריה היהודית לשנת 2003.

גרוסמן ישב במערכות כתבי העת ציון וקתדרה, כיהן כראש ועדת הפרסומים של מרכז זלמן שזר וכראש מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, היה חבר בהנהלות ומועצות של הארכיון המרכזי לחקר תולדות העם היהודי, החברה ההיסטורית הישראלית, מועצת הארכיונים העליונה של משרד ראש הממשלה, מכון דינור לחקר תולדות עם ישראל, המרכז לחקר תולדות ארץ ישראל ויישובה של יד יצחק בן-צבי. מחקריו של אברהם גרוסמן עוסקים בארבעה נושאים: האחד הוא מעמדה של האשה היהודיה בימי הביניים. השני הוא תולדותיהם של חכמי ישראל הגדולים בימי הביניים במאות ה-13-11. התחום השלישי הוא ריבוד חברתי ושכבות בחברה היהודית באירופה ובארצות האסלאם בימי הביניים. הרביעי הוא ראשית הגולה בבבל בימי הביניים. במחקריו השונים גרוסמן עושה שימוש בחומר מרובה שהיה טמון בכתבי יד, ומתאר מחדש עובדות יסוד בחיים החברתיים והרוחניים של קהילות ישראל השונות בימי הביניים. הוא סוקר את ההתרחשויות ההיסטוריות בפרספקטיבה רחבה, תוך השוואה להתפתחויות מקבילות בחברות הנוצריות והמוסלמיות שסבבו את היהודים.

לערך המלא

6

פרופ' יעקב כ"ץ

פרופסור יעקב כ"ץ (15 בנובמבר 1904 - 20 במאי 1998) היה מחנך, היסטוריון וסוציולוג ישראלי, חתן פרס ישראל. הוא הוזמן ב-1949 לעבוד ברבע משרה כמרצה זוטר במחלקה לחינוך של האוניברסיטה העברית בירושלים. בשנת 1958 ראה אור ספרו "מסורת ומשבר". בספר זה טבע כ"ץ את המושג "חברה מסורתית" ועשה לראשונה שימוש בכלים סוציולוגיים בחקר ההיסטוריה היהודית. הספר נחשב עד היום לספר יסוד בתחום ההיסטוריה היהודית, הוא ראה אור בכמה מהדורות ואף תורגם לאנגלית, גרמנית, רוסית והונגרית.בשנת 1959 היה יעקב כ"ץ לפרופסור מן המניין. בין השנים 1963-1959 שימש דיקן הפקולטה למדעי החברה. בשנים 1972-1969 כיהן כרקטור האוניברסיטה העברית, ובמשך עשר שנים (1971-1961) שימש חבר המועצה להשכלה גבוהה. כל אותן שנים המשיך לכתוב ולפרסם מאמרים וספרים. בשנת 1973 והוא בן 68 פרש לגמלאות. בשנים הבאות הרבה לחקור ולפרסם והמשיך לקחת חלק פעיל בחיים האקדמיים. עבודתו של כ"ץ היא רחבת היקף, ומתפרשת על נושאים רבים. תחום התמחותו של כ"ץ היה תולדות עם ישראל חידושו המרכזי של כ"ץ נגע לאופן בו תפס את האורתודוקסיה היהודית. לטענתו, האורתודוקסיה איננה המשכה הישיר של היהדות המסורתית אלא חידוש יהודי של ראשית המאה ה-19, אשר בא כתגובת נגד לתהליכי החילון מצד אחד, ותנועת רפורמה דתית מצד שני.

לערך המלא

7

שאול פרידלנדר (נולד ב-11 באוקטובר 1932) הוא היסטוריון, מומחה לחקר ההיסטוריה של השואה, וחתן פרס ישראל לשנת תשמ"ג 1983. פרידלנדר נחשב אחד מבכירי ההיסטוריונים בארץ, וכחוקר חריף של גרמניה הנאצית ויחסה ליהודים. הוא מכהן כפרופסור במחלקה להיסטוריה של אוניברסיטת תל אביב. ב-1979 היה מיוזמי הוצאת הרבעון "זמנים" העוסק בהיסטוריה, ביחד עם הפרופסורים צבי יעבץ וחיים שקד. בשנות ה-80 של המאה ה-20 היה חבר בתנועת "שלום עכשיו". כיום משמש כפרופסור באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס. פרידלנדר הגיע לראשונה לתודעה ציבורית כאשר כתב בשנות ה-60 של המאה ה-20 ביוגרפיות של קורט גרשטיין ושל האפיפיור בימי השואה פיוס השנים עשר. פרינדלנדר טוען שהאנטישמיות הנאצית היא ייחודית לעומת שנאת היהודים מאז ומעולם, מהיותה כוללנית ו"גואלת", במובן זה שהיא "פותרת" את כל צרותיו של המאמין בה. לגבי התכנון של השואה, פרידלנדר מחזיק בעמדה שהשואה אכן הייתה תוכנית כוללנית של היטלר, אולם טוען שהתוכנית לא נהגתה לפני שנת 1941.

לערך המלא

8

אדוארד ודיע סעיד 1 בנובמבר 1935 - 24 בספטמבר 2003, היה חוקר ומבקר ספרות פלסטיני, מזרחן והיסטוריון, פרופסור לאנגלית ולספרות השוואתית באוניברסיטת קולומביה ופעיל בתנועה הלאומית הפלסטינית. סעיד, הנחשב לאחד מאבות הפוסטקולוניאליזם, יצר את המושג "אוריינטליזם" בהקשרו המודרני, באמצעותו ביקר את גישת המערב כלפי המזרח, ובמיוחד כלפי מדינות ערב, וטען כי מקורה בשאיפות האימפריאליסטיות של ארצות המערב ובגישה אתנוצנטרית ואף גזענית. סעיד נודע גם כאחד האידאולוגים הבולטים של הפלסטינים בשנות ה-70 וה-80 וכמבקר חריף של מדינת ישראל.

סעיד נולד בירושלים, הוא למד בקולג' ויקטוריה באלכסנדריה, אולם סולק מבית הספר ונשלח ללמוד בבית הספר 'מאונט הרמון' (הר חרמון) בארצות הברית. לאחר מכן קיבל תואר ראשון מאוניברסיטת פרינסטון, תואר שני ודוקטורט מאוניברסיטת הרווארד. הוא היה פרופסור לאנגלית וספרות השוואתית באוניברסיטת קולומביה במשך שנים רבות. כן לימד באוניברסיטאות הרווארד, ג'ונס הופקינס וייל. סעיד ביקר את גישת המערב כלפי המזרח. לדבריו בספרו "אוריינטליזם" (1978), מסורת ארוכה של דימויים שגויים ורומנטיים של אסיה והמזרח התיכון בתרבות המערב שימשה כהצדקה לשאיפות הקולוניאליות של ארצות הברית ואירופה. הספר נכתב כראשון בטרילוגיה העוסקת בקשרים בין המזרח והמערב. הספרים האחרים בטרילוגיה הם שאלת פלסטין וכיסוי המזרח. "אוריינטליזם" כתוב במסורת סוגת הכתיבה הידועה כהיסטוריה של הרעיונות, שבה מתוארים רעיונות יסוד מסוימים - בדרך כלל בהיסטוריה של המערב - ונדונים מאפיינים קבועים ודינמיים בהם על פני ההיסטוריה של המערב, המתוארת בדרך כלל בתקופה שבין יוון הקלאסית והתקופה המודרנית. "אוריינטליזם" נכתב בהתאמה מלאה לחוקי הז'אנר, ודן בדמות המזרח המשתקפת בתרבות המערב, מיוון הקלאסית ועד למודרנה.ספרו של סעיד הקנה לו פרסום עולמי, והעמיד אותו במרכז מחלוקת בינלאומית בנושא.

לערך המלא

9

אניטה שפירא (נולדה ב-1940) היא פרופסור אמריטוס להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב, העומדת בראש המכון לחקר הציונות שם וכלת פרס ישראל לשנת תשס"ח 2008 בחקר ההיסטוריה של עם ישראל. תחומי מחקרה של שפירא הם היסטוריה פוליטית, תרבותית, חברתית, אינטלקטואלית וצבאית. היא עוסקת בהיסטוריה יהודית וישראלית בתקופה שמן 1881 ועד ימינו.

אניטה שפירא סיימה את התואר הראשון בהיסטוריה כללית ויהודית ב-1964 באוניברסיטת תל אביב. למדה לתואר שני בהיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב, וסיימה את התואר ב-1968. נושא התזה היה: "ההתפתחות הפוליטית של גדוד העבודה" תחת הנחייתו של פרופסור שלמה נאמן. עשתה דוקטורט בהיסטוריה של עם ישראל, אותו קיבלה ב-1974. בשנות התשעים השתתפה בוויכוח כנגד הפוסט-ציונים. עסקה בנושאים כמו שלילת הגלות והיחס לשואה ולניצוליה. היא מרבה לבדוק את היכולת המוגבלת של ההיסטוריון לעצב את הזיכרון הקולקטיבי וחולשתו אל מול מיתוסים, אמצעי התקשורת וספרות. עמדה בראש פרויקט מחקר לחקר תולדות ההעפלה, שהניב למעלה מעשרה ספרים. היא מטפחת פורום של חוקרים צעירים במסגרת המכון לחקר הציונות. במסגרת פעילותה בקרן הזיכרון לתרבות יהודית יזמה כניסה של הקרן לטיפוח העברית בארצות הברית, על מנת לנסות להכניס בחזרה את השפה העברית לתודעה הציבורית היהודית באמריקה. אניטה שפירא יזמה את הקמתו של מרכז יצחק רבין לחקר ישראל, והייתה ראשו הראשון בשנים 1999-1996. מונתה לפרופסור חבר באוניברסיטת תל אביב בשנת 1981 ומונתה לפרופסור מן המניין בשנת 1985.

לערך המלא

10

אורי מילשטיין נולד ב-29 בפברואר 1940 הוא היסטוריון שנוי במחלוקת אישית ומקצועית שעוסק בכתיבת היסטוריה של מלחמות ישראל. על פי תיאורו בספרו האוטוביוגרפי "על מה חלמנו" (2006), החל לחקור את מלחמות ישראל באופן ביקורתי כבר בזמן לימודיו ב"הדסים". כבר אז עסק בשבירת מיתוסים והיה שנוי במחלוקת בקרב המורים והתלמידים. כבר בהיותו כבן 13‏‏ ערך תחקיר, לכבוד טקס יום העצמאות בבית הספר החקלאי הדסים, על נסיבות שליחת מחלקת הל"ה לדרכה, בחודש ינואר 1948. כהיסטוריון של הצנחנים נחשפו בפניו ארכיונים סודיים ומסמכים סודיים של צה"ל. בשנת 1974 הדיח אותו סגן מפקד החטיבה יצחק מרדכי מתפקידו כהיסטוריון בגלל כתיבה ביקורתית על קרב החווה הסינית. הוא סיים את שירות המילואים שלו כקצין מקצועי אקדמאי במחלקת היסטוריה של חיל האוויר.לקראת סוף שנות ה-80 של המאה ה-20 החל לפרסם ספרים ביקורתיים ביותר על צה"ל ומפקדיו. לטענתו, רוב ההיסטוריה הרשמית של מלחמות ישראל מורכבת ממיתוסים יותר מאשר מעובדות, ונועדה בעיקר להאדיר את שמם של המפקדים ושל נותני חסותם הפוליטיים ולחפות על ליקויים. מטעם זה צה"ל אינו מסוגל להפיק לקחים, שהרי בשביל להפיק לקחים יש לחשוף ליקויים ולהבין את גורמיהם. בספרו, "עלילת דם בדיר יאסין - הספר השחור", הוא טוען שהאירוע המכונן של היווצרות התודעה הלאומית הפלסטינית והשיח הישראלי אל מול הכזב הפלסטיני, פרשת דיר יאסין, אינו אלא מיתוס שנוצר על ידי השמאל ביישוב במטרה להציג את האצ"ל והלח"י כחיות אדם, ובכך ליצור דעת קהל שתמנע את שילובו של האצ"ל בצה"ל כיחידה עצמאית, ואת כניסתו של מפקד האצ"ל מנחם בגין לממשלתו הראשונה של בן-גוריון.

לערך המלא

11

פרופסור סר איאן קרשו (באנגלית: Ian Kershaw;‏ נולד ב-29 באפריל 1943) הוא היסטוריון בריטי, שנודע בביוגרפיות שלו על אדולף היטלר. הוא כיהן בשנים 1987-1989 כפרופסור להיסטוריה מודרנית באוניברסיטת נוטינגהאם, מכהן משנת 1989 כפרופסור להיסטוריה מודרנית באוניברסיטת שפילד. תלמידו הבולט של ההיסטוריון המערב גרמני מרטין ברוסצאט, שתפישותיו וניתוחיו השפיעו עליו רבות. על פועלו בחקר ההיסטוריה הגרמנית קיבל תואר אצולה בשנת 2002 מהמלכה אליזבת השנייה. קרשו הוא סטרוקטורליסט בניתוחו את המשטר הנאצי, ורואה את המבנה של המדינה הנאצית כחזק בהרבה בהשפעתו מאישיותו של היטלר, או של כל אדם בודד אחר לצורך העניין, ומצביע על מבנה זה כהסבר מהותי לדרך התפתחותה של גרמניה הנאצית. על פי תיאורו, גרמניה הנאצית הייתה אוסף כאוטי של ביורוקרטיות יריבות, הנעולות במאבק מתמיד אחת באחרת. עבור קרשו, המשמעות האמיתית של היטלר אינה נעוצה באישיותו, אלא בתפיסת העם הגרמני אותו. ואכן, בביוגרפיה שלו על היטלר, קרשו מציג אותו כ"לא-אישיות" המוחלטת, כאדם משעמם, פלקט שאף ה"גדולה השלילית" שיוחסה לו על ידי יואכים פסט אינה קיימת בו. קרשו שולל את תאוריית "האדם הדגול", ומבקר את אלו המבקשים לבאר את כל ההתרחשויות ברייך שלישי כתוצאה של רצונו וכוונותיו של היטלר בלבד. בביוגרפיה שלו על היטלר, קרשו מדגים את כוחו של היטלר, ובעיקר את אופן הגעתו לכוח זה ושימורו.

לערך המלא

12

רובין ג'ורג' קולינגווד 22 בפברואר 1889 - 9 בינואר 1943 היה פילוסוף והיסטוריון בריטי. הוא נולד בלנקשייר, בנו של חוקר האמנות ו"ג קולינגווד, ולמד בבית ספר רוגבי (Rugby School) ובקולג' אוניברסיטת אוקספורד, שם הוא למד בתוכנית הלימודים המורחבת של האוניברסיטה בלימודים קלאסיים ופילוסופיה (הקרויה "Greats"). הוא סיים בהצטיינות את הקולג' ונבחר כעמית בקולג' פמברוק (Pembroke) באוניברסיטת אוקספורד. קולינגווד היה עמית בפמברוק במשך 15 שנים עד שהתמנה לפרופסור המופקד על הקתדרה על שם ויינפלט לפילוסופיה מטפיזית בקולג' מגדלן, אוקספורד. קולינגווד ידוע ביותר בשל ספרו "רעיון ההיסטוריה" (The Idea of History), הספר היווה מקור השראה עיקרי לפילוסופיית ההיסטוריה בעולם דובר האנגלית. מרבים לצטט אותו, דבר שהוביל את אחד הפרשנים להעיר באירוניה שקולינגווד נהפך להיות "ההוגה הנשכח הידוע ביותר של זמננו." קולינגווד היה לא רק פילוסוף של ההיסטוריה, אלא גם היסטוריון וארכאולוג בעצמו, והיה בחייו סמכות מובילה בענייני בריטניה בתקופה הרומית. קולינגווד ראה בהיסטוריה "זיכרון" של "החשיבה" של הדמויות ההיסטוריות החשובות. קולינגווד תהה האם יכולה לשני אנשים שונים להיות אותה המחשבה ולא רק אותו התוכן והסיק ש"אין שום תאוריה עמידה של הזהות האישית" שתמנע את קיומה של דוקטרינה כזו.

לערך המלא

13

דניאל יונה גולדהגן (באנגלית: Daniel Jonah Goldhagen; נולד ב-30 ביוני 1959 בבוסטון, מסצ'וסטס), חוקר יהודי-אמריקני בתחום מדע המדינה. גולדהגן זכה לפרסום ועורר פולמוס עם יציאתו לאור של ספרו החשוב "תליינים מרצון בשירות היטלר". בספר זה, המבוסס על עבודת הדוקטורט שלו, טען גולדהגן כי אנטישמיות ייחודית לעם הגרמני היא שאפשרה את השואה. בניגוד לספקנות הנזעמת שהפגינו החוקרים כלפי מסקנותיו, זכה ספרו של גולדהגן לא רק להצלחת מכירות גדולה בארצות הברית ובגרמניה, אלא גם לפרסים: ב-1994 זכה בפרס ע"ש גבריאל אלמונד, הניתן על ידי החברה האמריקאית למדע המדינה, כדיסרטציה הטובה ביותר בתחום של פוליטיקה השוואתית; בארצות הברית זכה ספרו בפרסים יוקרתיים נוספים, ובגרמניה ב"פרס הדמוקרטיה", המוענק אך לעיתים נדירות. על אף שהוא מטיל את האשמה במאורעות השואה על העם הגרמני, סבור גולדהגן כי הדור שקם בגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה אינו לוקה עוד באנטישמיות. טענתו העיקרית של גולדהגן היא כי בניגוד לאמירות על "הבנאליות של הרשע" שהשמיעו רבים (למשל חנה ארנדט), גרמנים רגילים רבים רצחו על אף שלא חויבו בכך מעשי אכזריות קשים בוצעו ללא הוראה מגבוה, ובאופן כללי, לא ניתן היה למצוא כמעט פקפוקים בצדקת השמדת היהודים בקרב הציבור הגרמני הרחב.

לערך המלא

14

חנה ארנדט (בגרמנית: Hannah Arendt;‏ 14 באוקטובר 1906, הנובר, הקיסרות הגרמנית – 4 בדצמבר 1975, ניו יורק) הייתה פובליציסטית והוגת דעות יהודייה ילידת גרמניה. לכתביה נודעה תרומה גדולה לפילוסופיה הפוליטית, אף שדחתה את השימוש במושג הזה, שכן סירבה להיקרא פילוסופית, והעדיפה לשייך את פרסומיה לתחומים של תאוריה פוליטית והיסטוריה של הרעיונות.

בעקבות רדיפתם של היהודים בגרמניה הנאצית ותקופת מעצר קצרה בשנת 1933, היגרה מגרמניה. לאחר שנשללה אזרחותה הגרמנית בשנת 1937, הייתה חסרת אזרחות עד שקיבלה לבסוף אזרחות של ארצות הברית בשנת 1951, ובה עבדה כעיתונאית ומרצה בקולג'. הגותה של ארנדט מייצגת את מושג הפלורליזם בתחום הפוליטי. לפי מושג זה, בין בני האדם קיים פוטנציאל לחירות ולשוויון, וחשוב לאמץ את נקודת המבט של הזולת. לפי הגותה, בהתארגנויות פוליטיות ראוי שישתתפו ברמה הקונקרטית ביותר אישים המסוגלים לכך ורוצים בכך. בשל תפיסה זו הייתה ארנדט ביקורתית ביחס לדמוקרטיה ייצוגית, והעדיפה צורות שלטון של מועצות או דמוקרטיה ישירה. בזכות מחשבתה העצמאית, התאוריה שלה על הטוטליטריזם והגותה האקזיסטנציאליסטית, בולט שמהּ בשיח בן ימינו. ארנדט ביססה את כתביה על מסמכים פילוסופיים, פוליטיים והיסטוריים וכן על ביוגרפיות ויצירות ספרותיות. דרך הפרשנות שלה לטקסטים, שהושפעה בחלקה מהיידגר, עזרה למצב אותה כהוגת דעות עצמאית במרחב שבין התחומים האקדמיים השונים. ארנדט היא זו שטבעה את המונח "הבנאליות של הרוע" בהקשר לנאצים, כאשר סיקרה את משפטו של אדולף אייכמן בישראל.

לערך המלא

15

מיכאל הרסגור נולד בבוקרשט ב-15 במרץ 1924 - 9 בפברואר 2011) הוא היסטוריון ישראלי יליד רומניה, פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב. התמחותו של פרופ' הרסגור היא בנושא ימי הביניים המאוחרים והתמקדותו היא בהיסטוריה אירופית והוא התפרסם בציבור הרחב כיוצר של תוכנית הרדיו המצליחה שעה היסטורית בגלי צה"ל. את לימודיו האקדמיים החל הרסגור באוניברסיטת תל אביב. את לימודי התואר הראשון סיים בהצטיינות יתרה ובשל כך שלחה אותו האוניברסיטה להמשיך את לימודיו בצרפת. הרסגור למד בצרפת שש שנים, מתוכן שהה שנתיים עם משפחתו בצרפת ובארבע השנים שלאחר מכן בא לצרפת בתקופת הקיץ לבחינות. בזכות הישגיו בלימודים זכה לתואר ד"ר ממלכתי של הרפובליקה הצרפתית (doctorat d'État), תואר שאינו מוענק בדרך כלל לזרים. הרסגור היה מרואיין מבוקש בתוכניות רדיו, ובזכות חוש ההומור שלו ושנינותו הוא מצליח לרתק אליו גם מאזינים שאינם מתעניינים בדרך כלל בהיסטוריה. יש המייחסים לו גם נטייה להגשה פרובוקטיבית של הדברים ומשיכה לפרשיות 'צהובות' - למשל, עיסוק מוגזם בחיי המין של דמויות היסטוריות מסוימות, מצד שני יש לראות בכך צדדים בלתי נמנעים ביצירת תוכניות לפופולריזציה של ההיסטוריה בקרב הקהל הרחב.

לערך המלא

16

מיכאל (מייקל) ב. אורן (נולד ב-1955) הוא חוקר, היסטוריון וסופר ישראלי-אמריקאי, אשר נודע בשל ספרים, מאמרים ומסות שפרסם על ההיסטוריה של המזרח התיכון. כיום משמש כשגריר ישראל בארצות הברית. מיכאל אורן נולד בניו ג'רזי שבארצות הברית והגיע לראשונה לישראל כשהיה בן 15, לקיבוץ גן שמואל. אורן רכש את התואר הראשון ב-1977 ואת ה-M.I.A. בבית הספר ליחסים בינלאומיים שבאוניברסיטת קולומביה ב-1978. קיבל תואר שני ודוקטורט בהיסטוריה של המזרח התיכון מאוניברסיטת פרינסטון. היה פרופסור אורח באוניברסיטת הרווארד ובאוניברסיטת ייל. אורן מכהן כעמית בכיר במרכז שלם בירושלים ועורך תורם בניו רפובליק, ובתכלת הרבעון של מרכז שלם. הוא מתגורר בירושלים. ב-2 במאי 2009, אורן מונה מטעם ראש הממשלה, בנימין נתניהו ושר החוץ, אביגדור ליברמן לכהן כשגריר ישראל בארצות הברית. אורן נכנס לתפקיד במקומו של סלי מרידור. אורן הוא מחברו של שישה ימים של מלחמה: המערכה ששינתה את פני המזרח התיכון. אשר היה רב מכר של הניו יורק טיימס וזכה לפרס הספר היהודי הלאומי ולספר ההיסטוריה של השנה על ידי הלוס אנג'לס טיימס. בניו יורק טיימס נכתבה ביקורת אוהדת על ספרו על מלחמת ששת הימים והוושינגטון פוסט כינה אותו: "לא רק הספר הטוב ביותר שנכתב עד כה על מלחמת ששת הימים, אלא גם זה שיישאר כנראה הטוב ביותר בעתיד".

לערך המלא

17

ברברה ורטהיים טוכמן (30 בינואר 1912 - 6 בפברואר 1989), היסטוריונית אוטודידקטית יהודיה-אמריקאית. ספרי ההיסטוריה שכתבה עסקו בקשת רחבה של נושאים וזכו לפרסום עולמי. טוכמן נולדה בניו יורק, נכדתו של הנרי מורגנטאו (האב), שגריר ארצות הברית לטורקיה בעת מלחמת העולם הראשונה, ובתו של מוריס ורטהיים, בנקאי שרכש את כתב העת The Nation. בשנת 1933 קיבלה תואר ראשון במכללת רדקליף (Radcliff), ולאחר מכן עבדה כשנה כעוזרת מחקר. היא הרצתה במוסדות אקדמיים שונים, ובהם אוניברסיטת הרווארד ואוניברסיטת קליפורניה. ספרה הראשון יצא לאור בשנת 1938, ולאחר מלחמת העולם השנייה התמקדה בכתיבת ספרים. ספריה מאופיינים בכתיבה מרתקת, גדושה בפרטים רבים מאד; מתוך שלל הפרטים נבנית התפיסה הכוללת, ולא להפך, כנהוג לעיתים. ספריה עוסקים במגוון רחב של תקופות ואישים בהיסטוריה, החל במאה ה-14 ("ראי רחוק") וכלה במלחמת וייטנאם ("מצעד האיוולת"), עבור בסיום המאה ה-19 ("המגדל הגאה") ותחילת מלחמת העולם הראשונה ("אוגוסט 1914"), ועוד. על כתיבתה ההיסטורית זכתה טוכמן בשני פרסי פוליצר- בשנים 1963 (עבור אוגוסט 1914) וב-1972 (עבור סטילוול - אמריקאי בסין).

לערך המלא

18

מאיר פָּעִיל (פִּילַבסקי) (19 ביוני 1926 - 15 בספטמבר 2015) היה אלוף-משנה בצה"ל, היסטוריון צבאי, חבר הכנסת ופעיל שמאל ישראלי. פעיל למד היסטוריה כללית ולימודי המזרח התיכון באוניברסיטת תל אביב. קיבל תואר דוקטור בהיסטוריה צבאית, כללית ומזרח-תיכונית. פעיל תמך בעיקרון שהאוכלוסייה הערבית נפגעה במלחמת תש"ח. עם זאת טען, כי בעיית הפליטים הפלסטינים לא נבעה רק מכך שצה"ל גירש אותם: חלקם גורשו וחלקם ברחו תוך כדי המלחמה כשהיא נטתה לרעתם, וכי היו גם יהודים שגורשו או פונו. הוא נמנה עם הטוענים שהעלון שכתב אבא קובנר על הקרב על ניצנים, בו תקף בחריפות את כניעת חברי קיבוץ ניצנים, היה הכרחי כדי למנוע בריחת חיילים. ובהזדמנות אחרת טען שהיה בדיר יאסין בעת הטבח שהתבצע שם, ובמשך שנים תבע את הסליחה הנדרשת מאנשי האצ"ל והלח"י שביצעו זאת. אורי מילשטיין, בר פלוגתא מר של פעיל, טען כי פעיל היה אחד מגורמי ההפצה העיקריים של סיפור הטבח והיקפו הגדול. הוא נמנה עם צוות העורכים והיועצים המדעיים של האנציקלופדיה "בריטניקה לנוער" ושימש כרכז אקדמי בעמותה לחקר כוח המגן העברי ע"ש ישראל גלילי.

לערך המלא

19

עמוס פונקנשטיין (1937–1995), היסטוריון ופילוסוף ישראלי. חתן פרס ישראל לחקר ההיסטוריה היהודית לשנת 1995. פונקנשטיין נולד בתל אביב כבן למשפחה דתית וגדל בירושלים. הוא למד בבית הספר "מעלה", ובגיל צעיר חזר בשאלה. פונקנשטיין כתב את עבודת הדוקטור שלו בגרמניה; הדוקטורט נסוב על בחינת התודעה ההיסטורית של ימי הביניים, תוך שהוא עורך השוואה בין תודעה זו לתודעה ההיסטורית המודרנית. פונקנשטיין הקים ביחד עם פרופסור יהודה אלקנה את המכון להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות ע"ש כהן באוניברסיטת תל אביב. במסגרת זו לימד את תולדות המדעים, תולדות המחשבה המערבית, והיבטים שונים של תולדות ישראל. במקביל הורה תחומים אלה באוניברסיטאות בקליפורניה. הוא הקים את החוגים ללימודי היהדות במספר אוניברסיטאות בחוף המערבי של ארצות הברית. תחומי מחקרו של עמוס פונקנשטיין היו מגוונים: הוא חקר את ההיסטוריוגרפיה והתודעה ההיסטורית בקרב יהודים ונוצרים בימי הביניים ובעת החדשה, את הפולמוס הנוצרי נגד היהדות, פרשנות המקרא בימי הביניים, הזיקה בין תאולוגיה למדע, ואת תולדות המחשבה המדעית מאז התקופה ההלניסטית ועד ימינו.

לערך המלא

20

הווארד זין (Howard Zinn‏; 24 באוגוסט 1922, ברוקלין, ניו יורק – 27 בינואר 2010, סנטה מוניקה, קליפורניה) היה היסטוריון יהודי-אמריקאי, פרופסור להיסטוריה ולמדע המדינה, אקטיביסט ומחזאי. הוא ידוע בעיקר כמחבר של רב המכר "היסטוריה עממית של ארצות הברית" (1980). זין היה פעיל בתנועה לזכויות האזרח של ארצות הברית ובתנועה האנטי-מלחמתית בארצות הברית. זין כתב כ-20 ספרים, וכיהן כפרופסור אמריטוס בפקולטה למדע המדינה באוניברסיטת בוסטון. עיקר פרסומו הגיע לאחר פרסום סיפרו היסטוריה עממית של ארצות הברית ספר מיקרו היסטוריה המציג את סיפורה של ארצות הברית מנקודת מבטם של אלה שקולם נעדר מההיסטוריה הרשמית - המהגרים, הילידים והפועלים, לאורך כל ההיסטוריה "הלבנה" של אמריקה - מנחיתת קולומבוס על מלחמת עיראק. הספר, שמהדורתו הראשונה יצאה בשנת 1980 ומאז עודכן תדיר והוא פרי מחקר מקיף בן שני עשורים.

לערך המלא

21

אדוארד גיבון (27 באפריל 1737 – 16 בינואר 1794) היה אחד ההיסטוריונים המשפיעים ביותר מאז טקיטוס. חיבורו החשוב "ההיסטוריה של שקיעתה ונפילתה של האימפריה הרומית", שפורסם לראשונה ב-1776, היה מחקר חדשני ביותר לשעתו, שהשפעתו ניכרת עד היום. האמנות הספרותית של גיבון, סגנונו המעולה והאירוניה המבריקה, כנראה לא היו נותנים ליצירתו את האלמוות שהיא זוכה לה אילולא גם הצטיינה בדיוק מפליא ושיפוט מרשים, שלא נראו כמעט בכתיבה היסטורית או ספרותית בכלל. גיבון לא הסתפק בתיאורים מיד שנייה כאשר ניתן היה להשיג מקורות ראשוניים, וכאשר ציטט מקור שניוני הוא תמיד נזהר לציין מהיכן לקח אותו ועל מי הוא מסתמך. ליצירה "שקיעתה ונפילתה של האימפריה הרומית" היו גם מתנגדים, בדרך כלל מבקרים והיסטוריונים דתיים שראו לצנינים את ביקורתו ובדיקתו את ההיסטוריה הכנסייתיית, ואת מניעיהם של הקדושים ומלומדי הכנסייה. הפרק החמישה עשר, שמתעד את הסיבות והגורמים לקליטה המהירה של הנצרות ברחבי האימפריה הרומית, הוא שהפריע במיוחד לאנשים אלה, וגרם לאיסורו של הספר עד לזמן האחרון (באירלנד, לדוגמה, הותר למוכרו רק בתחילת שנות השבעים של המאה העשרים). למרות זאת, ספרו נחשב לאחד מספרי ההיסטוריה הטובים ביותר שנכתבו, ומשמש השראה להיסטוריונים. אמרתו הידועה: "ההיסטוריה אינה אלא רשימת הפשעים, הטירופים והאסונות של האנושות".

לערך המלא

22

ג'ון קיגן (נולד ב-1934) הוא היסטוריון צבאי בריטי ועתונאי, אביר מסדר האימפריה הבריטית. ספריו משתרעים על פני התקופה שבין המלחמות שנערכו בתקופה שבין המאה הארבע עשרה למאה העשרים ואחת בקרקע, באוויר, בים, במודיעין, ודן אף בפסיכולוגיה של הקונפליקטים. בשנת 1960 התמנה למרצה להיסטוריה צבאית באקדמיה הצבאית המלכותית, המוסד בו התלמדו קציני הצבא הבריטי. הוא החזיק במשרה זו במהלכן של עשרים ושש שנים ונהפך להיות מרצה בכיר להיסטוריה צבאית במהלך תקופת זו. במהלך תקופה זו הוא גם היה פרופסור אורח באוניברסיטת פרינסטון והורה בקולג' ואסאר כמרצה אורח. קיגן עזב את האקדמיה בשנת 1986 והצטרף לדיילי טלגרף ככתב צבאי ונהיה עורך לענייני צבא. הוא אף כותב עבור אתר הרשת האמריקאי השמרני סקירה לאומית. ספריו של קיגן כללו תיאורי קרבות, ניסיונותיו של הפרט, סיבות היסטוריות לעימותים צבאיים, שינויים טכנולוגיים בזמן מלחמה, אסטרטגיה צבאית ואתגרים של מנהיגות. הוא כותב בעיקר עבור הקורא המשכיל שאינו מתמחה בכך. עבודתו בוחנת את אירועי הלוחמה במהלך ההיסטוריה, בכללם היסטוריה פרה-אנושית והתקופה הקלאסית, על כל פנים עיקר עבודתו נסובה החל מהמאה ה-14 עד לעימותים מודרניים בני המאה העשרים והמאה ה-21.

לערך המלא

23

מוג'יר א-דין אל-עלימי אל-חנבלי 1456-1522), היסטוריון, גאוגרף ושופט בממשל הממלוכי. הוא נולד ברמלה וחי בירושלים כל ימיו. סייר בארץ ישראל וכתב ספרי מסע על ירושלים, חברון, רמלה והשפלה. ספריו מהווים מקור היסטורי חשוב לתקופה. הוא נטה לתאר מבנים בפירוט ובדיוק רב ושם דגש על הסברים היסטוריים וגאוגרפיים. כך, למשל, תיאר את אתרי הר הבית וירושלים בכלל, רמלה על שווקיה, וכן אתרים קדושים כגון קברי נכבדים רבים בכל רחבי הארץ (למשל: סידנא עלי, בלאד א-שייח' (נשר) ועוד). כמו כן ניתן למצוא בספריו סיפורי קדושים ונביאים ואנקדוטות כגון הגעת הבננה מהודו אל ארץ ישראל (הוא משווה את סהר הבננה לסהר האסלאם ואומר שאכילת בננה בצל הסהר של מסגד אל-אקצא מהווה שילוב של הנאה רוחנית וגשמית) או תיאור שלג כבד בירושלים. כתאולוג, הוא מהווה מקור חשוב להבנת תהליך התקדשותה של ירושלים במהלך המאה ה-14 באסלאם. א-דין חוזר ומדגיש את חשיבות הישיבה בירושלים, התפילה בה והעלייה לרגל (זיארה) אליה. כקאדי (שופט), הוא נחשב למייצג נאמן של האסכולה החנבלית במשפט המוסלמי. קברו נמצא מעט מדרום לקבר מרים, בדרך יריחו ועל שמו נקרא רחוב בשכונת שייח' ג'ראח בירושלים המזרחית.

לערך המלא

24

בת יאור הוא שם העט של גיזל ליטמן ( נולדה ב-1933 בקהיר), היסטוריונית וסופרת בריטית, יהודיה ילידת מצרים. התמחתה בעיקר בנושאי המזרח התיכון, האסלאם ובמעמד הלא-מוסלמים בארצות מוסלמיות. בת יאור רואה ב"ד'ימיות" "מצב חברתי ייחודי הנובע מן הג'יהאד ומצב של פחד ואי-ביטחון" של ה"כופרים" הנדרשים "לקבל על עצמם מצב של השפלה". היא מאמינה כי "מצב הד'ימי יכול להיות מובן רק בהקשר של ג'יהאד", והיא חוקרת את הקשר בין העיקרים התאולוגיים של האסלאם לבין הסבל של נוצרים ויהודים, אשר, בתקופות שונות בהיסטוריה ובאזורים גאוגרפיים שונים, חיו תחת רוב מוסלמי. היא טוענת כי עקרון הג'יהאד טופח בסביבות המאה השמינית על ידי תאולוגים מוסלמים אחרי מות מוחמד, והביא לכיבוש חלקים גדולים של שלוש יבשות במהלך היסטורי ארוך. בת יאור מזוהה על ידי רבים כמייצגת גישה ימנית, והיא מקבלת פרסום באתרים אמריקניים הנוטים לכיוון זה. יש אף החולקים על הערך המדעי של עבודתה וסבורים שיחס המוסלמים אל "עמי הספר" (נוצרים ויהודים) לא היה כה גרוע כמצטייר מעבודותיה. נראה, שיחס האסלאם לדתות מונותאיסטיות אחרות לא היה אחיד בכל התקופות, וחוקרים שונים עשויים לקבל רושם בנושא גם על פי התקופה שאותה הם חוקרים.

לערך המלא

25

יוסף בן מתתיהו (נולד: 37/38 לספירה, נפטר: 100 לספירה). היה היסטוריון, סופר ומצביא יהודי בתקופת המרד הגדול, במהלכו נפל בשבי הרומאים ביודפת. למרות זאת זכה באהדתם של קיסרי השושלת הפלאבית, אספסיאנוס וטיטוס בנו, שהעניקו לו אזרחות רומית ונחלת מגורים ברומא, שם חי במהלך המחצית השנייה של חייו. עם קבלתו את האזרחות הרומית על ידי טיטוס הפך שמו על שם פטרונו כנהוג ל"טיטוס פלאוויוס יוספוס". ספריו של בן מתתיהו משמשים כיום למקור העיקרי של ההיסטוריה היהודית בתקופה זו. בספריו הנמצאים בידינו כיום ישנה התייחסות לישו ולהיווצרותה של הנצרות הקדומה, אם כי הסברה המקובלת היא כי הספר עבר עריכה נוצרית על מנת לשפר את יחס הכתוב לנצרות ולישו, ולא ברור מה מתוך הדברים נכתב במקור. ישנן השגות באשר לעובדות מסוימות בספריו, בטענה שבן מתתיהו ביקש להחמיא לקיסרים שבקרבם ישב ולהציג את ההתנגדות לרומא כחסרת תועלת וכנובעת מדמגוגיה של המורדים החותרים מתחת לשלטון היהודי השוחר שלום. כמו כן הועלו נגדו טענות שיחסו למורדים היהודים הוא מגמתי וששאיפתו המרכזית היא להפריך את הטענה שהוא בגד בעם היהודי. בנוסף טען גדליה אלון כי במקרים רבים טישטש את הממדים האמיתיים של האלימות הרומית כלפי תושבי יהודה, אלימות שגבלה ברצח עם, ואת אכזריותה. בכל הקשור לתיאורי הארץ יוספוס הוא כותב אמין ומדויק, ככל שהמחקר הארכאולוגי מתפתח מתגלים ממצאים שמאששים את התיאורים של יוספוס. המחקר הארכאולוגי גם יוצא נשכר מהבחנתו של יוספוס וציונו המדויק את הטופוגרפיה, שאינה משתנה באופן ניכר ועל כן מאפשרת לחופרים להבין את המפה אותה מצייר יוספוס.

לערך המלא

26

ברנרד לואיס נולד ב-31 במאי 1916 הוא מזרחן והיסטוריון בריטי-אמריקאי. הוא פרופסור אמריטוס באוניברסיטת פרינסטון, שם שימש כמופקד הקתדרה על שם קליבלנד דודג' ללימודי המזרח הקרוב. הוא מתמחה בהיסטוריה של האסלאם וביחסי הגומלין שבין האסלאם למערב, ובמיוחד ידוע בחוגים אקדמיים בשל מחקריו על ההיסטוריה של האימפריה העות'מאנית. לואיס הוא מומחה למזרח התיכון שכתביו בנושא זוכים לתפוצה רחבה, ונחשב אחד המלומדים המובילים במערב לאזור זה. השפעתו של לואיס משתרעת מעבר לאקדמיה ומגיעה לציבור הכללי. הוא חלוץ בהיסטוריה החברתית והכלכלית של המזרח התיכון ומפורסם בשל מחקריו הנרחבים בארכיבים העות'מאנים. לואיס טוען שכיום המזרח התיכון הוא נחשל ושקיעתו נובעת במידה רבה מהמצב שהביא על עצמו הן בשל תרבותו והן בשל דתו.

בעקבות פיגועי 11 בספטמבר, גאתה ההתעניינות בעבודתו של לואיס, במיוחד במסה שלו "שורשי הזעם האסלאמי", שפורסמה בשנת 1990. שלושה מספריו ראו אור אחרי פיגועי 11 בספטמבר: "מה השתבש" (נכתב לפני ההתקפה), שחקר את הסיבות לחששות העולם המוסלמי (ולפעמים לעוינות המוחלטת) למודרניזציה; וכן The Crisis of Islam, ו-Islam: The Religion and the People (שפורסם ב-2008). שני הראשונים שבהם היו ברשימת רבי-המכר של הניו יורק טיימס. לואיס משקיף על עולם הנצרות ועולם האסלאם כתרבויות הנתונות בהתנגשות נצחית מאז הופעת האסלאם במאה ה-7 לספירה. במסתו "שורשי הזעם המוסלמי," הוא טוען שהמאבק בין המערב לאסלאם עלה מדרגה.

לערך המלא

27

עדית המילטון בסביבות 1897

עדית המילטון ( 12 באוגוסט 1867, דרזדן, גרמניה – 31 במאי 1963, וושינגטון די. סי., ארצות הברית) הייתה מחנכת ומחברת אמריקנית והיא האישה הידועה ביותר שכתבה על העולם הקלאסי. עיתון הניו יורק טיימס תיארה כחוקרת העת הקלאסית שנתנה ביטוי נהיר ומבריק לתור הזהב של החיים והמחשבה היווניים, בכוח ובפשטות סגנון כשל הומרוס עצמו. רק בגיל 62 היא פרסמה את ספרה הראשון "הדרך היוונית" (1930), שנחל הצלחה מיידית. בספר זה נתנה לראשונה ביטוי לאמונתה ב"צחות הרגועה של המחשבה היוונית" ובכך "שההוגים הגדולים של אתונה היו ללא-עוררין בשליטתם באמת ובנאורות". גישתה למיתולוגיה היוונית הייתה אך ורק דרך הקלאסיקונים, מאחר שמעולם לא ביקרה ביוון ולא הייתה ארכאולוגית. בספרהּ ערכה המילטון השוואות אינפורמטיביות בין חיי היומיום ביוון העתיקה לבין החיים ביוון המודרנית. ספרהּ מיתולוגיה (1942) עודו משמש כטקסט המבוא הראשוני לסיפורי המיתולוגיה הקלאסית, ברמת בית-ספר תיכון ואוניברסיטה ברחבי העולם דובר האנגלית.

לערך המלא

28

עמנואל רינגלבלום (21 בנובמבר 1900 בוצ'אץ', אוסטרו הונגריה – 7 במרץ 1944 ורשה, פולין) היה היסטוריון, פוליטיקאי, ועובד סוציאלי יהודי-פולני, אשר נודע בשל ספריו "רשימות מגטו ורשה", "רשימות על פליטי זבאשין", ובעיקר בשל ארכיון רינגלבלום המחתרתי מגטו ורשה למרות תנאי הדחק והמחסור יזם רינגלבלום את הקמתו של ארכיון סודי בגטו ורשה שמטרתו תיעוד שואת יהודי פולין, הארכיון כונה בשם עונג שבת. רינגלבלום ארגן סביבו צוות עובדים מסורים- היסטוריונים, מדענים ופשוטי העם שנכלאו אתו בגטו, אלו שאספו חומר תיעודי והסתירוהו במחבוא שהתגלה רק לאחר המלחמה. אוסף זה כולל גם את יומנו מגטו ורשה שהופיע לאחר המלחמה שתורגם לשפות רבות ומהווה מסמך עתיר ידע על קורות העמידה היהודית בגטו ורשה וגטאות אחרים. באביב 1943, ערב השמדת הגטו, הוטמן הארכיון בשלושה כדי חלב ומיכלי מתכת אחרים ונקבר במרתפי בניינים מקומיים. עם תום המלחמה, בספטמבר 1946 נמצאו 10 קופסאות מתכת בחורבות העיר ורשה. בדצמבר 1950 נמצאו שני כדי חלב במרתף בניין ברחוב נובוליפקי 68. בין המסמכים שנמצאו היו העתקים של מספר עיתונים מחתרתיים, תיאור הטרנספורטים מהגטו, והודעות מאת היודנראט, וכן תיאורי חיי היומיום בגטו, הזמנות לקונצרטים, תלושים לחלב ועטיפות שוקולד. למרות חיפושים נרחבים, כד החלב השלישי טרם נמצא. בשנת 2001 נערכו חפירות מתחת לשגרירות הסינית בוארשה לאיתור הכד השלישי. במהלך החפירות נמצאו מנהרות מימי הגטו אולם הכד השלישי לא נמצא.

לערך המלא

29

הרודוטוס

הֵרוֹדוֹטוֹס (485 לערך עד 420 לפנה"ס) הוא היסטוריון יווני המכונה "אבי ההיסטוריה", שתיאר בחיבורו "היסטוריוֹת" את הפלישה הפרסית ליוון בראשית המאה ה-5 לפנה"ס. הרודוטוס החל את הקריירה שלו כלוֹגִיוֹס (מספר סיפורים או כרוניקאי). הוא סבב בערי יוון והופיע תמורת תשלום כמספר סיפורים על קרבות, אירועים היסטוריים ופלאי ארצות הנכר. רק בשלב מאוחר יותר החליט לאסוף את סיפוריו ולערכם לכדי רצף נרטיבי שמתמקד בהתפשטות האימפריה הפרסית, שנבלמה בכוחה של ברית בין אתונה לספרטה. יש הטוענים שמלחמת הפלופונסוס, שפרצה בשנת 431 לפנה"ס בין אתונה לספרטה ופילגה את העולם היווני, היא שעודדה אותו לעשות זאת.

הרודוטוס נחשב לאבי ההיסטוריה, או ליתר דיוק, לאבי ההיסטוריוגרפיה. אף כי מסורות שונות אודות העבר השתמרו ביצירות האפיות ובכתבי הכרוניקנים, האופן בו טיפל הרודוטוס בחומרים ההיסטוריים מבחין אותו בבירור מהמחברים שקדמו לו. בניגוד ליצירות האפיות, כמו ה"איליאדה" וה"אודיסאה", שכוללות מיתוסים רבים וסיפורים על התערבות האלים, הרודוטוס מתבונן באירועי העבר כתוצר של פעילות אנושית גרידא. ובניגוד ל"לוגוגראפוי" (ביוונית: כותבי סיפורים), שכתבו כרוניקות ותיעדו אירועים מקומיים ונתונים גאוגרפיים עובדתיים, ביקש הרודוטוס להפוך את אירועי העבר לרצף נרטיבי בעל הגיון פנימי, תוך ניסיון להבין את התשתית הסיבתית לאירועים ולתוצאותיהם. בפתח חיבורו מצהיר הרודוטוס כי מטרתו היא להנציח את מפעלות בני-האדם, יוונים ו"ברברים" (ביוונית: מי שאינם יוונים) כאחד, כמורשת לדורות הבאים. המתודה של הרודוטוס זכתה להערכה רבה בקרב חוקרים מודרניים, מכיוון שהיא מבוססת על איסוף חומרים, מיונם, תיאורם והסקת מסקנות לאורם. יתר על כן, בנוסף למידע שחילץ ממידענים וממקורות כתובים, מרבה הרודוטוס לעשות שימוש גם בממצאים מן התרבות החומרית לצורך ביסוס טענותיו.

לערך המלא

30

טיטוס ליוויוס (לטינית: TITVS LIVIVS;‏ 59 לפנה"ס - 17), היסטוריון רומאי מהבולטים של תור הזהב בתרבות הרומאית. מעט מאוד ידוע על חייו של ליוויוס, הוא נולד בפאטאוויום (כיום פדובה) שעל נהר הפו, בצפון איטליה. לא ידוע מתי הוא עבר לרומא אולם משעה שהגיע לעיר הפך מקורב לקיסר אוגוסטוס ושימש כמחנכו של הקיסר לעתיד קלאודיוס.

יצירתו הראשית והיחידה שנשתמרה היא "מאז ייסוד העיר" (Ab Urbe Condita; שבתרגום העברי נקרא תולדות רומא) והיא כוללת 142 ספרים שמתארים את תולדות רומי, מאז ייסודה האגדי בידי האחים רמוס ורומולוס ועד מותו של דרוסוס בשנת 9 לפני הספירה. מבין ספריו, המתארים בצורה מעמיקה ביותר את תולדות רומי, נותרו בשלמותם 35 בלבד שמתארים אותה מייסודה עד 293 לפנה"ס ומשנת 219 לפנה"ס עד 167 לפנה"ס. מהספרים האחרים נותרו ראשי פרקים או טקסטים מעטים. כתיבתו של ליוויוס מושפעת ממספר מסורות היסטוריוגרפיות, הראשונה שבהם היא האנלים שבהם עשה שימוש כדי לכתוב חלקים מספרו ואף השפיעו על צורת כתיבתו, בסגנון כתיבתו הוא מושפע מן המסורת הדידקטית בהיסטוריוגרפיה היוונית הרואה את ההיסטוריה כענף של הרטוריקה ואת מטרתו של ההיסטוריון בכתיבה שתוכל לעניין ולרגש את הקורא ושתהיה בעלת מוסר השכל. עבודתו ההיסטורית של ליוויוס הייתה בעלת השפעה גדולה בדורו ובדורות הבאים וכבר בימי חייו הוא התפרסם כאחד ההיסטוריונים הרומאיים הדגולים. הוא זכה לעדנה מחודשת בשלהי ימי הביניים וברנסאנס גם כתוצאה מהערצת העת העתיקה וגם כתוצאה מכך שרבים מן ההומניסטים דגלו בערכים הרפובליקאים שאותם ליוויוס מעלה על נס. בתקופה המודרנית, ירדה קרנו של ליוויוס.

לערך המלא

31

תוקידידס (יוונית: Θουκυδίδης; בערך 460-395 לפנה"ס) היה היסטוריון יווני, אשר חיבורו הידוע ביותר מתאר את תקופת המלחמה הפלופונסית בין אתונה וספרטה.תוקידידס נחשב כראשון ההיסטוריונים המדעיים, ואחד ההיסטוריונים הראשונים לצד הרודוטוס (שכתב את החיבור "היסטוריות" דור אחד לפני תוקידידס). תוקידידס, בניגוד להרודוטוס, לא מזכיר מעשי אלים וסיפורים מיתיים בחיבורו, אלא מסתמך באדיקות על מסמכים כתובים ועל ראיונות עם עדים לאירועים שהוא מתעד. תוקידידס הוא ההיסטוריון הראשון הנוקט גישת ריאליזם פוליטי טהור. הוא מתבונן בדמויות שפועלות בעולם בריחוק של עיתונאי, בניגוד לחמלה של יוצרי המיתוסים והמשוררים. בפרק החמישי של חיבורו הוא מביא דיאלוג בעניין הפלישה לאי מלוס, שיכול לשמש לקח לכל המאמין שמנהיגים פועלים תמיד ביושרה.תוקידידס העריץ את פריקלס ותמך בעוצמתו הבלתי-רגילה מול העם, על אף סלידתו מדמגוגים ככלל. תוקידידס לא תמך בדמוקרטיה בכל לבו, אך חשב שהיא מוצלחת בהינתן מנהיג מוצלח. חיבורו הידוע ביותר של תוקידידס, "תולדות מלחמת פילופוניס", לא מקדיש זמן לדיון באמנויות או במאפייני החברה של אותה התקופה ומתמקד באירועי המלחמה עצמה. תוקידידס מתאמץ להציג כל אירוע באופן חי ומדויק ככל הניתן.

לערך המלא

32

כריסטיאן מתיאס תאודור מומזן (30 בנובמבר 1817 - 1 בנובמבר 1903) היסטוריון גרמני, אחד מהמשפיעים והחשובים בהיסטוריונים של רומא העתיקה בעת החדשה. זוכה פרס נובל לספרות לשנת 1902. בשנת 1843 סיים מומזן את לימודיו האקדמאים, והשיג תואר דוקטור למשפטים בציון הגבוה ביותר. בשנת 1857 הוזמן מומזן על ידי האקדמיה הפרוסית למדעים לעבור לברלין, כחבר האקדמיה, לשם פרסום אוסף הכתובות הלטיניות, יצירה שעליה המשיך ועבד לאורך כל הקריירה המדעית שלו. הוא עבר לברלין בשנת 1858 ומשנת 1861 ועד סוף ימיו שימש פרופסור באוניברסיטת ברלין. שנה לפני מותו זכה מומזן בפרס נובל לספרות לשנת 1902. בהודעה לעיתונות שפרסמה האקדמיה השוודית, נומקה זכייתו במילים הבאות כך:"בעבור היותו היוצר הגדול ביותר בתחום הכתיבה ההיסטורית, ובמיוחד בזכות עבודתו המונומנטלית "דברי ימי רומא". תרומתו של מומזן להתפתחותה של ההיסטוגרפיה הרומית המודרנית הייתה עצומה. חוקרים רבים רואים בו אבי המחקר המודרני של רומא. מומזן חיבר והוציא לאור מעל לאלף עבודות, מאמרים ומחקרים, רובם פורצי דרך בסגנונם, בשיטות המחקר, ובניתוח ההיסטורי שהציעו. למרות שפרסומו הרחב בא לו בזכות חיבוריו על ההיסטוריה הרומית, תרומותיו הגדולות היו בתחומי חקר המשפט הרומי, וחקר האפיגראפיות (מחקר כתובות על אבן או עץ) שהוא היה אחד מחלוציו. חוץ משני ענפים חשובים אלו, עסק מומזן גם בענפיו האחרים של המחקר ההיסטורי המודרני, כגון חקר מטבעות, פרוסופוגרפיה (תולדות אישים), פאפירולוגיה וארכאולוגיה.

לערך המלא

33

יצחק בן-צבי 24 בנובמבר 1884 – 23 באפריל 1963 היה נשיאהּ השני של מדינת ישראל, היסטוריון ומראשי תנועת העבודה בארץ ישראל. בין תפקידיו הציבוריים היה ממייסדי "פועלי ציון", יו"ר הוועד הלאומי, חבר ועד הקהילה בירושלים וחבר הכנסת מטעם מפא"י. כחוקר עסק בתולדות עם ישראל וארץ ישראל והתמקד בחקר קהילות ישראל השונות, בראשן עדות המזרח. נבחר שלוש פעמים לכהונת נשיא מדינת ישראל.

בן-צבי עסק בחקר תחומים שונים במדעי היהדות: ארכאולוגיה של ארץ ישראל, היישוב היהודי בארץ, תולדות המסעות והעליות לישראל, קהילות יהודיות בארצות ערב ושבטי ישראל ומנהגיהם. בתחומים אלו פרסם למעלה מ-150 פרסומים מדעיים. כתביו כוללים כעשרים ספרים ומאות מאמרים בענייני פובליציסטיקה ומחקר. רשמיו הראשונים על תחומי המחקר שבהם הרבה לעסוק נכתבו בעת מסעו לארץ ישראל בשנת 1904, שבמהלכו ביקר בנקודות יישוב מקראיות והתרשם ממפגשיו עם העדה השומרונית. במאמרים רבים התייחס בן-צבי לארכאולוגיה, אפיגרפיה וטופוגרפיה. באופן זה חקר את מסורות הפלאחים והבדואים. בשנים שלאחר קום המדינה התעניין רבות במגילות מדבר יהודה ובממצאים שאותרו במערת האיגרות. במחקריו המשיך לעסוק ביישוב היהודי בארצות ערב וסייע בהצלת כתבי יד מקראיים מקהילות אלו, ובראשם כתר ארם צובא, שהיווה נושא מחקר בפרסומיו. תחום עניינו של בן-צבי כלל את תולדות היישוב היהודי בארץ ישראל מחורבן בית שני ועד התחייה הציונית. ספרו "ארץ ישראל ויישובה בימי השלטון העות'מאני" הכיל סקירה מדינית, חברתית, כלכלית ורוחנית של האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל לאורך 400 שנים (1517–1917), ובו אסף וחקר תעודות ערביות וטורקיות. בעקבות פרסומו משנת תרפ"ב "היישוב היהודי בכפר פקיעין", החל גם בחקר יישובים חקלאיים שקדמו להתיישבות החדשה בארץ. מחקריו על אודות שפרעם, כפר יאסיף, חצביה ואחרים כונסו בכרכי "שאר יישוב". במחקרים אלו ריכז עדויות על תושבים יהודים בכל ערי וכפרי הארץ; בין היתר גילה שבכפר פקיעין התקיים יישוב יהודי רצוף לאורך כל הדורות, וקיים יחסי ידידות וקרבה עם קהילת יהודי פקיעין. בין היתר העלה את ההשערה שמקורם של חלק ניכר מערביי הארץ הכפריים ביהודים שהמירו את דתם עם השנים. בנובמבר 1947 הוקם על ידו "המכון לחקר קהילות ישראל במזרח" במסגרת האוניברסיטה העברית בירושלים. עם בחירתו לנשיא המדינה נקרא המוסד "מכון בן-צבי", בעוד בן-צבי נותר לעמוד בראשו ושימש מנהלו המדעי. מטרת המכון הוגדרה על ידו "להציל מכיליון את נכסי הרוח של היהודים במזרח התיכון, ולעודד את חקר קורותיהם ותרבותם". לאחר מותו אוחד המכון אל יד יצחק בן-צבי ומשנת 1973 הוא מנוהל במשותף על ידי יד בן-צבי והאוניברסיטה העברית.

לערך המלא

34

ראול הילברג 2 ביוני 1926 – 4 באוגוסט 2007 היה אחד מהחוקרים הידועים ביותר של ההיסטוריה של רצח עם והשואה. ספרו בן שלושת הכרכים ו-1,273 העמודים "ההשמדה של היהודים האירופאים" זכה להערכה כאחד המחקרים המשפיעים ביותר בנושא הפתרון הסופי של הנאצים. הוא נבחר לחבר האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים ב-26 באפריל 2005.

הילברג נולד בווינה למשפחה יהודית שעזבה את אוסטריה ב-1939 לאחר האנשלוס. ביחד עם כריסטופר בראונינג, הילברג נחשב לאחד מחשובי המייצגים של האסכולה הפונקציונליסטית של ההיסטוריוגרפיה. אסכולה זו סוברת, בניגוד למקובל במחקר בשנות ה-50 של המאה ה-20, כי השואה לא הייתה יוזמה מתוכננת מראש של אדולף היטלר אלא מקורה בדרגים הנמוכים יותר של המשטר הנאצי, והיא נוצרה תוך כדי המלחמה. הספר The Destruction of the European Jews מתחיל עם תזה כוונתית, אינטנציונליסטית – אסכולה המאמינה שהיטלר תכנן את השואה מראש – אך בהמשך ספרו מאמץ הילברג גישה פונקציונליסטית. צעד נוסף לעבר הגישה הפונקציונליסטית היה המהדורה המתוקנת מ-1985, שבה מתואר היטלר כדמות רחוקה אשר מעורבת בקושי בתהליך ההשמדה. עמדה זו עומדת בניגוד לתזה של דניאל גולדהאגן, שהפראוּת של האנטישמיות הגרמנית הייתה מספיקה כהסבר, והילברג טען שהאנטישמיות הייתה יותר מסוכנת במזרח אירופה מאשר ברייך השלישי. הילברג גינה את האסכולה של גולדהאגן, שאותה כינה "עלובה", והיה ביקורתי יותר על כך שחסר מקור או ספרות סמכותית התומך במחקר זה, שנערך באוניברסיטת הרווארד. הוא העיר ש"זו הסיבה היחידה שבעטיה יכל גולדהאגן להוציא דוקטורט במדע המדינה בהווארד. אף אחד בפקולטה לא יכל לבדוק את עבודתו." הערה זו זכתה לחיזוק מצד יהודה באואר. במהופך, הוא תמך בתזה השנויה במחלוקת של נורמן פינקלשטיין על תעשיית השואה.

ערך מורחב

35

משה דוד (אומברטו) קאסוטו (1883–1951) היה רב בפירנצה ופרופסור למקרא באוניברסיטה העברית. עסק בפרשנות המקרא, ביקורת נוסח המקרא ואשורולוגיה. למד באוניברסיטת פירנצה. ב-1922 נתמנה לרב ומנהל בית המדרש של פירנצה. ב-1925 התפטר, והתמנה לפרופסור לעברית באוניברסיטת פירנצה. ב-1933 נתמנה לפרופסור באוניברסיטת רומא, ובשהותו שם קיטלג את הכתבים היהודיים בספריית הוותיקן. התגברות הפאשיזם באיטליה מנעה ממנו להמשיך לשרת בתפקידו באוניברסיטת רומא, וב-1939 עלה לארץ ישראל ונתמנה כפרופסור למקרא באוניברסיטה העברית בירושלים. ערך וכתב ב"rivista israelitica", כתב לאנציקלופדיה "יודיאקה" הגרמנית, "האנציקלופדיה העברית" והיה עורך ראשי של "האנציקלופדיה המקראית". נפטר בירושלים בי"ט בכסלו ה'תשי"ב בגיל 68. קאסוטו השקיע שנים רבות מחייו לחקר המקרא. בהיותו בקי בספרות המזרח הקדום השתמש בידע שלו רבות כדי לנתח ולהאיר פרשות רבות במקרא. שיטתו הייתה פילולוגית-היסטורית-הרמונית. קאסוטו טען כי טרם ניגש לבחון את הנושא, קיבל עליו להסכים לכל מסקנה שתצא מחקירה אובייקטיבית ושקולה, גם אם לא תהיה נעימה לרוח המסורתית. קאסוטו תכנן לכתוב פירוש מקיף לכל חלקי התורה, אך בחייו השלים רק חלק קטן מתוכנית זו - פירוש לתחילת ספרי בראשית ושמות בלבד. לאחר מותו, כתב גיסו ותלמידו, פרופ' אליה שמואל הרטום פירוש תמציתי לתנ"ך כולו. פירוש זה הוצג מטעמים שיווקיים כ"פירוש שנעשה על פי שיטת קאסוטו".

לערך המלא

36

עבד א-רחמן אבן ח'לדון (27 במאי 1332 - 19 במרץ 1406) היה היסטוריון והיסטוריוגרף ערבי בולט ומפורסם, הנחשב לאחד ממבשרי הדרך של ההיסטוריוגרפיה וחקר הסוציולוגיה והכלכלה. בשנת 1377 החל אבן ח'לדון לכתוב את יצירת המופת שלו, "אקדמות למדע ההיסטוריה", או בקיצור ה"מוקדימה" ("אקדמות"), הספר מהווה בחינה מקיפה של הגורמים המשפיעים על החברה והתפתחותה תוך סקירה ובחינה של גורמים אלה לאורך דורות החיים הערביים שקדמו לתקופתו של אבן ח'לדון. כך למשל הוא עוסק בתרבות הבדואית ובהתפתחותה, בממשלות, במלוכה ובמשרות השלטון, ואף במדעים לסוגיהם. חשיבותו של הספר נובעת הן מהיותו ספר ההיסטוריה הראשון שנכתב על ידי היסטוריון ערבי בו נעשה מאמץ לפעול על פי קריטריונים "מדעיים" ולהבדיל עובדות מבדיות, והן בשל העובדה שהוא מהווה ספר ראשון מסוגו (ובוודאי כזה שהקדים את זמנו) העוסק במדעי החברה, תורת החברה ותורת ההנהגה והשלטון, דיסציפלינות אשר חקירתן הנרחבת החלה רק כמאה וחמישים שנה לאחר זמנו (כך למשל מקיאבלי במאה ה-16, הובס במאה ה-17).

לערך המלא

37

אֵוסביוס איש קיסריה (סביבות 275 – 30 במאי 339) (שכונה גם "אֵוסביוס פמפילי", קרי: "אוסביוס חברו של פמפילוס"), היה הארכיבישוף של קיסריה ונחשב לאבי ההיסטוריה הכנסייתית בשל חיבוריו, המתעדים את ההיסטוריה של הכנסייה הנוצרית המוקדמת. מהפעילות הספרותית הענפה של אוסביוס שרדו כתבים רבים יחסית בזכות העובדה שהציטוטים המדויקים שלו מהמקורות הראשוניים חסכו מיורשיו את המאמץ שבמחקר מקורי. התוצר הספרותי של אוסביוס משקף את כל מהלך חייו. בתחילה עסק בכתבים על פרשנות וביקורת התנ"ך, היסטוריה של הכנסייה כולה ולבסוף להיסטוריה של העולם, שעבורו היה רק הכנה להיסטוריה הכנסייתית. הוא נחשב, ובצדק, כאדם מלומד ביותר בתקופתו. רשימה של המקורות שבה השתמש ל"היסטוריה הכנסייתית" שלו תמחיש את כמות העבודה שהיה צריך להשקיע כדי לעבור על כמות חומר גדולה כל כך. אך אוסביוס היה גם זהיר מאד. אדם כמוהו היה חשוב ביותר בתקופה שבה החלו האומות הברבריות לפלוש לכנסייה במספרים גדולים, ובתקופה שלאחריו לא התעלה עליו איש בלמדנותו. היסטוריונים של הכנסייה יכלו לחקות אותו, אך לא להחליף אותו.

לערך המלא

38

'פלוטרכוס 46 – 127 לספירה היה פילוסוף, היסטוריון, ומסאי יווני. הוא נולד בכירונאה, בחבל בויאוטיה ביוון העתיקה, כנראה בתקופת שלטונו של הקיסר קלאודיוס. נסע רבות באגן הים התיכון, ולימים הרצה ברומא תקופה ממושכת ורכש ידידים רבי-השפעה, שלהם הקדיש חלק מכתביו המאוחרים. בשובו לכירונאה, הוכנס בסוד טקסי המסתורין של האל אפולו. לימים כיהן כאחד משני כוהני אפולו באורקל אשר בדלפי, אך לא הקדיש לכך זמן רב. פלוטרכוס ניהל חיים ציבורים ואזרחיים פעלתניים, והוציא מתחת ידיו כמות ניכרת של כתבים, שחלק גדול מהם שרד עד ימינו. לכתבי פלוטרכוס נודעה השפעה עצומה על הספרות האנגלית והספרות הצרפתית. שייקספיר במחזותיו ציטט שוב ושוב מתרגומו האנגלי של תומאס נורת' לביוגרפיות של פלוטרכוס, ואף חיבר פראפראזות לסצינות שלמות משם.

לערך המלא

39

פובליוס או גאיוס קורנליוס טקיטוס (56–117), משפטן, וסנאטור רומאי, נחשב לאחד מההיסטוריונים הגדולים של העת העתיקה. חיבוריו המרכזיים – "האנלים" ו"ההיסטוריות" עוסקים בהיסטוריה של המאה הראשונה של האימפריה הרומית, מעלייתו של הקיסר טיבריוס ועד למותו של דומיטיאנוס. כתביו של טקיטוס ידועים בפרוזה הצפופה והעניינית וברוב כתביו הוא שומר על סדר כרונולוגי קפדני בסיפורו, ורק לעיתים רחוקות מספק שרטוט כללי של התמונה הגדולה, והוא מותיר לקורא לשחזר את התמונה הזו בעצמו. הסגנון ההיסטורי של טקיטוס משלב בין גישות היסטוריות שונות, ויוצר מתודה משל עצמו: שילוב בין תיאורים ישירים של המתרחש, ללקחים מוסריים ולתיאורים דרמטיים. הכתיבה ההיסטורית שלו מכילה תובנות חודרות ולעיתים פסימיות על הנפש האנושית ועל טבעו של הכוח והעוצמה.

לערך המלא

40

נסטור הכרוניקן הוא קדוש מקייב (בערך 1056–1114) וכרוניקן אשר נודע כמחברהּ של "הכרוניקה הרוסית הראשונה" (הכרוניקה הסלאבית הקדומה ביותר). על פי הסברה הנוכחית בנוגע לנסטור, הכרוניקה שחיבר הייתה עבודת טלאים שהורכבה מרסיסים רבים של כרוניקות שונות, והסיבה ששמו של נסטור הוצמד לחיבור היא כי הוא שכתב את חלק הארי בכרוניקה, או אולי מפני שהוא שקיבץ את הרסיסים יחדיו. האיגומן (ראש מנזר אורתודוקסי) סילבסטר מקייב, שערך את הכרוניקה של נסטור, הוסיף את שמו לכמה מן הכתבים. ההיסטוריון הדגול סרגיי סולוביוב (Соловьё́в) ציין כי נסטור אינו יכול אמנם להיקרא הכרוניקן הרוסי המוקדם ביותר, אך הוא המחבר הראשון אשר כתב את ההיסטוריה מנקודת מבט לאומית, בעוד יתר הכרוניקנים היו לכל היותר לוקל-פטריוטים.

לערך המלא

41

זאב וולטר לקוויר (נולד ב-26 במאי 1921) הוא היסטוריון יהודי-אמריקאי. עבודתיו העיקריות דנות בהיסטוריה של אירופה במאות התשע-עשרה וה‎‎עשרים, בייחוד היסטוריה של רוסיה, היסטוריה של גרמניה, והיסטוריה של המזרח התיכון. כתיבתו משתרעת על נושאים רבים, מתנועות נוער גרמניות, ציונות, היסטוריה של מדינת ישראל היסטוריה של מדינת ישראל והיסטוריה תרבותית של רפובליקת ויימאר ורוסיה, קומוניזם, השואה (ספרו "הסוד הנורא" הוא הספר הראשון המתאר כיצד נודע לעולם וליישוב דבר הפתרון הסופי, למרות ניסיונות ההסתרה של הנאצים), פאשיזם והיסטוריה דיפלומטית של המלחמה הקרה. ספריו תורגמו לשפות רבות והוא היה אחד המייסדים של חקר הטרור, ושל הגרילה. פרשנותו לעניינים בינלאומיים הופיעה בעיתונים ובכתבי-עת אמריקאיים ואירופיים רבים.

לערך המלא

42

גרטרוד הימלפרב (נולדה בשנת 1922 בברוקלין, ניו יורק) היא היסטוריונית אמריקאית, פרופסור אמריטוס של אוניברסיטת מדינת ניו יורק, התפרסמה במחקריה המקיפים על ההיסטוריה של הרעיונות בחברה הוויקטוריאנית ועל תמורות חברתיות ואינטלקטואליות בעידן הנוכחי. גישתה ההיסטורית הכללית של הימלפארב היא שמרנית, או מה שמכונה כיום "נאו-קונסרבטיבית", ואנטי-מרקסיסטית. בספר שזכה לפרסום רב (1991) Poverty and Compassion: The Moral Imagination of the Late Victorians טענה הימלפארב כי חייהם של העניים באנגליה הוויקטוריאנית, בהשוואה לחיי האנגלי הממוצע באותה תקופה, לא היו כה נוראים כפי שהדבר נתפש על ידינו כיום. כמו כן, טענה הימלפארב, היו חייהם טובים באופן יחסי מאלו של עניי ארצות אחרות באירופה. דווקא הגישה הוויקטוריאנית שהצטיינה בריאליזם רב, הצליחה להביא להטבה במצב העוני ולהוביל לנקיטת-עמדה של אחריות מוסרית כלפי העניים. כהוגה שמרנית הציגה הימלפארב בספריה ובמאמריה בקורת כנגד פמיניזם רדיקאלי ואפליה מתקנת באוניברסיטאות; וכהוגה חדשנית, טענה בזכות אחריות המדינה על חלשיה, וכנגד התפיסות הפוסט-מודרניסטיות שמנסות להחליש את המוסר החברתי.

לערך המלא

43

יעקב טלמון (14 ביוני 1916 – 1980), היה היסטוריון ישראלי, פרופסור להיסטוריה של העת החדשה באוניברסיטה העברית, חוקר העת החדשה ובעיקר של תקופת המהפכה הצרפתית; טבע את המונחים: "דמוקרטיה טוטליטרית" ("דמוקטטורה") ו"משיחיות מדינית".

לפי דבריה של פרופ' חדוה בן-ישראל: "פרסומו של טלמון כאחד מגדולי ההיסטוריונים של דורו בא לו בבת אחת בשנת 1952 עם צאתו לאור של חיבורו החשוב ראשיתה של הדמוקרטיה הטוטליטרית. השם שטבע והתיזה שהציע, הפכו בין לילה לאירוע בתולדות הפרשנות ההיסטורית". התזה העיקרית של טלמון הייתה כי מן האירוע המכונן של המהפכה הצרפתית הסתעפו שני ענפים גדולים של הגות פוליטית: הקומוניזם והסוציאליזם מחד, לבין הפאשיזם והנאציזם מאידך. שני אלה הובילו כזרמים אידאולוגיים-פולטיים חוצי אומות ויבשות, אל הקיטוב הפוליטי החריף במאה העשרים ולהתנגשות החמושה וההרסנית במלחמת העולם השנייה. שני ענפים אלה ינקו גם מתורתו של ז'אן-ז'אק רוסו. הם הרחיבו בחתירתם לאבסולוטי את אי הסובלנות הטמונה ברעיון "הרצון הכללי". שניהם הולידו את דת המשיחיות המדינית החילונית אשר מובילה למשטר, אשר טלמון כינה: "דמוקטטורה". מדינה שהיא לכאורה דמוקרטית, אך למעשה בעלת אופי בלתי סובלני, בהשוואה לדמוקרטיה הליברלית המערבית. טלמון חקר רבות את מקומם ותפקידם של היהודים בהיסטוריה העולמית ובמיוחד בתנועות המהפכניות של העת החדשה. הוא סבר כי "ענייננו לא רק בהשפעה רוחנית של היהדות, אלא ביהודים כגורם חי ופועל ומפעיל, כגירוי וגם כאובייקט לאחרים, כי הצורה שבה היו אובייקט משמעות רבה נודעת לה. גורלם היה להיות קורבן לפעולות של זולתם, אבן בוחן להתנהגותם האחרים". טלמון ניסה להבין את ההיסטוריה במטרה לרדת לחקר הזרמים התת-קרקעיים המניעים את ההווה. לתפיסתו חייב ההיסטוריון להיות פעיל ומשפיע במציאות החברתית והפוליטית בת זמנו. זאת בהקשר לתפיסתו, כי האדם המודרני פטור מכפיית הדת, האחריות למעשיו ומחדליו מוטלת עליו: "עם אבדן הדת, שוב אין אדם רואה את חייו כפרוזדור למירוק חטאים לקראת העולם הבא. הוא רוצה הנאות, ויותר הנאות, והדבר מקבל ממדים הרסניים. הציפייה לסיפוק הנאות מערערת את הנאמנות האידאולוגית והדבקות בעקרונות, וגורעת מן האתגר של שרות או הקרבה עצמית".

לערך המלא

44

יוהאן הויזינחה (7 בדצמבר 1872 – 1 בפברואר 1945), היסטוריון הולנדי, הנחשב לאחד מאבות חקר היסטוריית התרבות ולאחד ההיסטוריונים החשובים במאה העשרים. נולד בחרונינגן (Groningen) שבצפון הולנד. באוניברסיטת חרונינגן שבאותה העיר למד בלשנות השוואתית והתמחה בסנסקריט. משפחתו השתייכה משך דורות רבים לכת המנוניטים, כת פרוטסטנטית שנוסדה במאה ה-16. הוא כתב את עבודת הדוקטורט שלו על תפקידו של השוטה בדרמה ההודית בשנת 1897. רק ב–1902 החל לגלות עניין בהיסטוריה של ימי הביניים והרנסאנס. הוא עסק בלימודי המזרח עד שהפך פרופסור להיסטוריה כללית והולנדית באוניברסיטת חרונינגן ב-1905. לאחר מכן, ב–1915 התמנה פרופסור להיסטוריה כללית באוניברסיטת ליידן (Leiden). הוא החזיק במשרה זו באופן יציב עד שנת 1942. במקביל למחקר והוראה של ההיסטוריה, כיהן גם כעורכו של כתב העת הספרותי דה חידס (De Gids, "המדריך"), וכראש המחלקה לספרות באקדמיה המלכותית למדעים של הולנד.

בשלב מסוים בקריירה שלו בליידן הוא אף התמנה לרקטור של האוניברסיטה. כרקטור הויזינחה ידוע בתקרית אקדמית שבה באביב של שנת 1933 סירב להכניס לאקדמיה פרופסור נאצי בשם פון לרס (Von Leers). בעקבות הרצאה פומבית בה ביקר את השפעת הנאצים על המחקר בהולנד (1941), נעצר במחנה סינט מיכילסחסטל (Sint Michielsgestel). למעשה, משנת 1942 עד למותו ב–1945 הוא הוחזק בסוג של מעצר על ידי הנאצים. אף על פי שלקה בעיוורון ועד לרגעיו האחרונים לא חדל מלכתוב. הוא מת בדה סטך (De Steeg) שליד ארנהם (Arnhem) במזרח הולנד. הויזינחה ניסה לתווך בין הרגישויות ההיסטוריות של המאה ה–19 והדרישות המודרניות של מדעי החברה מנקודת מבט שבה האינטלקטואל או ההיסטוריון מתפקד כאמן. זו הסיבה המרכזית לכך שאמנות ומשחק הן תימות שתופסות את מרכז הבמה בעבודותיו החשובות. יש להדגיש כי למרות איכויות הכתיבה הספרותית שלו הויזינחה האמין בלב שלם בדיסיפלינה ההיסטורית כדיספלינה מדעית לכל דבר ועניין. הוא דחה מכול וכול זיהוי שלה עם בדיון ספרותי. הבסיס המדעי הוא גם הבסיס המוסרי לכתיבת היסטוריה אמיתית.

לערך המלא

45

קרל פיליפ גוטליב פון קלאוזוביץ (1 ביוני 1780 - 16 בנובמבר 1831), איש צבא פרוסי, היסטוריון והוגה דעות מאבות תורת הלחימה המודרנית. נולד בשנת 1780 בבורג ליד מאגדבורג שבפרוסיה. הוא החל קריירה ארוכה בצבא הפרוסי בהגיעו לגיל 12. בשנת 1795 התמנה קלאוזביץ ללויטננט (סגן) והתקבל בשנת 1801 לאקדמיה הצבאית של ברלין, הוא למד שם במשך שנתיים ובתום לימודיו הוצב כשלישו של הנסיך אוגוסט מפרוסיה. בשנת 1806 נפל קלאוזביץ בשבי יחד עם המטכ"ל הפרוסי, כאשר שב מן השבי נבחר לעזור בשיקום הצבא הפרוסי, והדריך בבית הספר הצבאי הכללי, בו למד אף יורש העצר הפרוסי. בשנת 1818 הועלה לדרגת מיור גנרל ומונה למנהל האקדמיה הצבאית הפרוסית בברלין. תפקיד זה, שהיה תפקיד ניהולי בלבד, אפשר לקלאוזוביץ לבסס את הגותו בנושאים הצבאיים-מדיניים באמצעות ביצוע תחקירים של מלחמות העבר ובחינה של ניסיונו המבצעי. בשנת 1830 התמנה לקצין התותחנים הראשי.

את משנתו הפיצה אשתו מריה לאחר מותו, בקובץ הכולל עשרה כרכים בשם "על המלחמה", בהם הוא עוסק בנושא המלחמה מזווית היסטורית וחברתית. קשה לסכם את עיקרי הגיגיו של קלאוזוביץ במספר שורות. המדובר במשנה מורכבת שהוצגה במקורה בעשרה כרכים עבי כרס. ניתן לומר כי הפיסקה בעלת ההשפעה הגדולה ביותר במשנתו, היא זו שהובאה בספרו הראשון "טיבה של המלחמה", בה טען קלאוזביץ כי: "המלחמה אינה אלא המשך המדיניות בצורות אחרות". לרעיון זה פירושים רבים, אך הדגש העיקרי העולה ממנו הוא שלכל המלחמות ישנה "תכלית מדינית", דהיינו ישנה מטרה ברורה שעבורה משתמשים במלחמה. רעיון חשוב נוסף שלו הוא הרעיון של ריכוז המאמץ, כלומר מיקוד הצבא במטרה אחת במקום להתפזר לקרבות רבים. היתרונות של רעיון זה הם באפשרות לתת מענה מיידי לצרכים בשדה הקרב, ובאפשרות ליצור יתרון כוח מיידי בשדה הקרב אל מול אויבך. רעיון זה יושם במלחמת ששת הימים, כאשר בתחילת המלחמה ישראל התמקדה בחזית הדרומית שלה, מול מצרים, ולקראת סופה תקפה בחזית הצפונית בפלישה לרמת הגולן. אף שקלאוזביץ נחשב לאבי תורת המלחמה המודרנית, כיום השקפותיו נחשבות פחות פופולריות, בשל כניסתם של גורמים שלא היו בתקופתו.

לערך המלא

46

סר באזיל הנרי לידל הארט (31 באוקטובר 1895 - 29 בינואר 1970), היסטוריון צבאי ואסטרטג בריטי. לידל הארט ידוע בכך שטבע את המושג "אסטרטגיה של גישה עקיפה", לפיו "באסטרטגיה עשויה הדרך הארוכה ביותר, סחור סחור, להיות הקצרה ביותר למטרה". חשיבתו הצבאית הייתה בעלת השפעה רבה על לוחמת השריון במאה ה-20, ועל תורת הלחימה בכללותה.לידל הארט החל בפרסום תורתו בשנות ה-20 בעיתונות היומית. באותה התקופה הייתה החשיבה הצבאית קפואה ברעיונות הגנתיים, פרי ניסיון מלחמת העולם הראשונה. לידל הארט היה אחד מכמה הוגים צבאיים, במדינות שונות, שניסו לחרוג מהחשיבה ה הגנתית, וליצור תורת לחימה דינאמית המבטאת את ההתפתחויות הצבאיות המודרניות. לאחר מלחמת העולם השנייה ראיין רבים מהגנרלים הגרמנים שנפלו בשבי. התוצאה הייתה "הצד השני של הגבעה", ספר הסוקר את מהלכי המלחמה מנקודת ראותם של הגרמנים. בשנת 1953 פרסם את "זכרונות רומל", לאחר שמשפחתו של הפלדמרשל ארווין רומל איפשרה לו גישה לניירותיו של איש הצבא הגרמני, שהתאבד בשנת 1944 בשל מעורבותו בקשר העשרים ביולי.

לערך המלא

47

יוסף גדליה קלוֹזְנֶר (20 באוגוסט 1874 – 27 באוקטובר 1958), היסטוריון, חוקר ספרות ואיש רוח ישראלי. קלוזנר פרסם ספרים רבים. ספרו החשוב הוא "המשיחיות בישראל" בו הוא סוקר את גלגול המשיחיות מאז המקרא ועד הנצרות. כן כתב סדרת ספרים על תקופת הבית השני. ספרו על ישו הקנה לו שם עולמי ובו תיאר את ישו באהדה רבה, כאיש מוסר המחויב לערכיה הנעלים של היהדות שנתקל במשטמת כוהני הדת וכי דרכו מסולפת בידי ממשיכיה-לכאורה. נודע ככותב מסות ומחקרים פורה ביותר. עסק בביקורות ספרותיות ובתגובות על אירועים. נודע כמבקר חריף ביותר. סופר שחזה זאת על בשרו היה משה שמיר שבראשית דרכו כסופר, כשיצא ספרו "מלך בשר ודם" העוסק באלכסנדר ינאי, כתב קלוזנר ביקורת שכללה בין היתר את המלים הללו: "יש ולפעמים סופר אינו היסטוריון, אבל עד כדי כך?". קלוזנר זכה פעמיים בפרס ביאליק לחכמת ישראל, בתש"א על ספרו "ההיסטוריה של הספרות העברית החדשה" ובתש"ט על ספרו "היסטוריה של בית שני".

לערך המלא

48

בֶּדָה וֶנֶרַבִּילִיס (לערך 672 – 25 במאי 735) היה נזיר נורת'מברי במנזר הקדוש פטרוס בוֶרמוּת ומנזר הקדוש פאולוס ביָארוּ. בדה ידוע כסופר ומשכיל, אשר עבודתו המפורסמת ביותר, " Historia ecclesiastica gentis Anglorum" ("תולדות הכנסייה של האומה האנגלית"), זקפה לו את התואר "אבי ההיסטוריה האנגלית". כמו כן, הרבה לעסוק בכתבי הקודש ובחקר השירה, כפי שניתן ללמוד מחיבורו "דרכי השירה בכתבי הקודש". כתביו מחולקים לכתבים מדעיים, היסטוריים, ותאולוגיים. המדעיים כוללים מסות על דקדוק (שנכתבו בעבור תלמידיו), כתב אחד אודות תופעות טבע ("De rerum natura") ועוד שניים בנושא הכרונולוגיה ("De temporibus" ו"De temporum ratione"). בדה חישב מחדש את גיל כדור הארץ, והחל במנהג חלוקת העת הנוצרית ל'לפני הספירה' ו'לספירה'. בדה כתב, כמו כן, כי כדור הארץ היה עגול כ"כדור מגרש-משחקים", מנגד לדעה הרווחת על היותו שטוח.

לערך המלא

49

רוני אלנבלום

רוני אלנבלום (נולד ב-1952) הוא גאוגרף והיסטוריון המתמחה בחקר ממלכת הצלבנים ובחקר הערים ההיסטוריות באוניברסיטה העברית בירושלים והוא עמית בקולג' קלייר הול בקיימברידג'. רוני אלנבלום גדל כבן למשפחת פועלים בבאר שבע והוא חי בירושלים מאז שנת 1974. למד לתואר ראשון בגאולוגיה ולתארים שני ושלישי בחוג לגאוגרפיה באוניברסיטה העברית בירושלים. עסק בהוראה ובחינוך בבית הספר הניסויי ובחברה להגנת הטבע. עבודת הדוקטור עוסקת ב"ישוב הכפרי הפרנקי בארץ-ישראל בתקופה הצלבנית" ונכתבה בהדרכת הפרופסורים בנימין זאב קדר ויהושע בן-אריה. בשנים 1989-1988 שהה בבית הספר ללימודים גבוהים במדעי החברה בפריז בהדרכת ז'אק לה-גוף ועשה פוסט-דוקטורט בסורבון. התמנה למרצה ב-1994, למרצה בכיר ב-1998, לפרופסור חבר ב-2005. שהה בשבתון כעמית מחקר בקולג' קלייר הול באוניברסיטת קיימברידג' בשנים 1999-1998 והיה עמית מחקר במכון ללימודים מתקדמים בירושלים בשנת 2008-9. רוני אלנבלום עוסק בחקר ההיבטים המרחביים של ימי הביניים בכלל ותקופת הצלבנים בארץ-ישראל בפרט.

לערך המלא

50

טלאל אסד הוא פרופסור לאנתרופולוגיה באוניברסיטת העיר ניו יורק. טלאל אסד תרם תרומות תאורטיות חשובות למחקר הפוסטקולוניאליזם, נצרות, אסלאם והפולחן ולאחרונה עסק בחקר האנתרופולוגיה של החילוניות. בהשתמשו בשיטה הגניאלוגית אותה יצר פרידריך ניטשה ושאותה פיתח מישל פוקו, אסד "במונחיה המורכבים של השוואה שאנתרופולוגים, תאולוגים, פילוסופים ומדעני המדינה רבים קיבלו כשדה בור שלא נחרש עדיין של חשיבה, שיפוט ופעולה. בעשותו כך הוא יצר, פתח והבהיר אפשרויות חדשות של תקשורת, קשר, והמצאה יצירתית שבהם שוררת התנגדות ושוויון נפש מצד המחקר". עבודתו של אסד מגדירה דת כנתונה בהקשר: כל דת היא פרי התרבות וההתפתחויות ההיסטוריות הייחודיות. הדבר נובע מהשקפתו של אסד על החילופין שחלו בין המזרח למערב, בין העולמות ה"מתפתחים" ל"מפותחים", ולגבי מי צריך להשתתף בהם, החילוניות אינה החלוקה גרידא בין הנחלה הציבורית לפרטית שמאפשרת לגיוון הדתי לפרוח באחרון. היא עלולה בעצמה להיות מובילתה של עוולות חמורות. והיא צופנת בחובה הגדרה חדשה של "דת" שמסווה כמה מאורחות החיים הבעייתיות ביותר שלה מעצמה.

לערך המלא

51

קארן ארמסטרונג (נולדה ב-14 בנובמבר 1944 בוילדמור, וורסשטיר) היא סופרת בריטית שחיברה ספרים רבים בנושא דתות משוות. התפרסמה בזכות ספרה 'ההיסטוריה של אלוהים' (History of God). ארמסטרונג היא נזירה קתולית לשעבר, הטוענת כי "כל המסורות הגדולות אומרות דבר זהה, על אף ההבדלים ביניהן המופיעים על פני השטח". לדבריה כולן מדגישות את חשיבות החמלה, כפי שהדבר מתבטא בכלל הזהב: "אל תעשה לאחרים מה שאינך רוצה שיעשו לך". כמחברת ספרים אחדים שעניינם מסורות מוסלמיות, הפכה למרצה מבוקשת ברחבי ארצות הברית לאחר פיגועי 11 בספטמבר. בפברואר 2008 קראה ארמסטרונג לעריכת מסמך הדוגל בחמלה, יוזמה בין-אמונתית, שלדבריה, כבר נהנית מתמיכה של דמויות כגון הארכיבישוף דזמונד טוטו וההאומות המאוחדות. ארמסטרונג סבורה כי פונדמנטליזם דתי הוא, באופן פרדוקסלי, הן תגובה והן תוצר של התרבות העכשווית.

לערך המלא

52

אלכסנדר (אלכס) ביין (21 בינואר 1903–1988), היסטוריון וביוגרף ישראלי, חתן פרס ישראל להיסטוריוגרפיה ציונית. ביין נולד בגרמניה, בוגר אוניברסיטת ברלין ואוניברסיטת ארלנגן ובעל דוקטורט בפילוסופיה. בשנים 1927–1933 עבד כארכיונאי בארכיון הממלכתי של פוטסדאם. לאחר מכן הוא עלה לארץ ישראל והחל לעסוק בעריכת כתביו של בנימין זאב הרצל וכתיבת ביוגרפיה שלו. בשנת 1936 הוא מונה לסגן מנהל הארכיון הציוני המרכזי, תפקיד בו החזיק עד מינויו למנהל הארכיון ב-1955. ביין עבד כמנהל הארכיון הציוני עד 1971, נוסף להיותו יו"ר האיגוד הארכיוני בישראל וחבר הנהלה בארגון הבינלאומי לארכיונים. במקביל הוא שימש גם כמנהל גנזך מדינת ישראל (1956–1971) וכמרצה לארכיונאות באוניברסיטה העברית בירושלים. ביין ישב גם כחבר הנהלה במכון לחקר הציונות של אוניברסיטת תל אביב, חבר הנהלת החברה ההיסטורית הישראלית, חבר הנהלת מכון בק וחבר במועצת "יד ושם". זכה בפרס ישראל ב-1987 על היסטוריוגרפיה ציונית.

לערך המלא

53

ויליאם לורנס שיירר (23 בפברואר 1904 - 28 בדצמבר 1993) היה עיתונאי והיסטוריון אמריקני, הידוע במיוחד בזכות ספרו עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי. בשנת 1934, שנה אחרי עליית היטלר לשלטון, הגיע שיירר ככתב חוץ לברלין. לאורך תקופת שהותו שם עקב שיירר מקרוב אחר התפתחותו של הרייך השלישי, מתקופת ההתבססות בשלטון ועד לשלביה הראשונים של מלחמת העולם השנייה. עם שובו לארצות הברית פרסם שיירר בשנת 1941 את פרקי יומנו מתקופת שהותו בגרמניה הנאצית בספר בשם "יומן ברלין". בשנת 1959 פרסם שיירר את ספרו רחב היריעה "עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי", שנחשב במשך שנים מספר לסקירה המקיפה והממצה ביותר של הרייך השלישי שיצאה לאור באנגלית. לשונו הבהירה ותיאוריו הססגוניים של שיירר הקנו לספר פופולריות מתמשכת גם בגרסתו העברית (הוצאת שוקן, 1961, שני כרכים). כיום, הועם במידה מסוימת זוהרו של הספר כתיאור חשוב של תקופת הרייך השלישי, גם בגלל חולשות הקיימות בספר המקורי, וגם בגלל מקורות חשובים שנחשפו אחרי צאתו של הספר, ולא עמדו לרשות שיירר. תיאור הלוך הרוחות בגרמניה עד פרוץ מלחמת העולם השנייה, המתבסס על "יומן ברלין" של שיירר עצמו, הוא עדיין בעל חשיבות, בזכות היותו של שיירר עיתונאי ושדר שפעל בעת התרחשות האירועים ובמקום התרחשותם.

לערך המלא

54

ארנולד יו מרטין ג'ונס 9 במרץ 1904 - 9 באפריל 1970 היה היסטוריון בריטי חשוב של העת הקלאסית, במיוחד של שלהי הקיסרות הרומית. הוא מונה כפרופסור להיסטוריה של העת העתיקה בקולג' אוניברסיטת לונדון ב-1946. בשנת 1951 הוא עבר לאוניברסיטת קיימברידג' והחזיק באותה המשרה שם. ג'ונס נבחר לאקדמיה הבריטית ב-1947. עבודתו הידועה ביותר הייתה The Later Roman Empire, 284-602 ‏ (1964), עבודה היסטורית חשובה על רומא וראשיתה של האימפריה הביזנטית, היא פותחת בטטררך דיוקלטיאנוס ומסתיימת בקיסר הביזנטי מאוריסיוס. אחת מהביקורות המודרניות הנפוצות ביותר על עבודתו היא שהוא הסתמך באופן כמעט בלעדי על מקורות ראשוניים מהספרות והאפיגרפיה, מתודולוגיה ששיקפה את הכשרתו ההיסטוריוגרפית של ג'ונס. המחקר הארכאולוגי של התקופה אותה חקר היה בחיתוליו באותה עת, עובדה שהגבילה את המינון של הממצאים בהם הוא היה יכול להיעזר לצורך עבודתו.

לערך המלא

55

יהושע (שוקה) פורת (נולד ב-13 בינואר 1938) הוא פרופסור אמריטוס בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים. יהושע פורת נולד וגדל בתל אביב. עשה את לימודיו הגבוהים מהתואר הראשון עד לדוקטורט בחוג ללימודי המזרח התיכון ובחוג לשפה וספרות ערבית באוניברסיטה העברית. התחיל ללמוד ב-1958, סיים דוקטורט ב-1969, נושא העבודה היה: "צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית: 1929-1918", היא נכתבה בהדרכת פרופסור גבריאל בר ויצאה כספר. התחיל ללמד באוניברסיטה העברית כאסיסטנט ב-1965, התמנה למרצה ב-1969, התמנה למרצה בכיר ב-1972, התמנה לפרופסור חבר ב-1978 התמנה לפרופסור מן המניין ב-1983, יצא לגמלאות ב-1998/7. יהושע פורת חקר בעיקר את התופעה הלאומית במזרח התיכון, הוא כתב מאמרים פובליציסטיים רבים בנושאי מדינת ישראל והסכסוך הישראלי-ערבי בעיתונים הארץ, מעריב וידיעות אחרונות. מאז שפרש מהאוניברסיטה הרצה בבמות ציבוריות ואקדמיות שונות וכתב מאמרי ביקורת על היסטוריה צרפתית מודרנית בכתב העת תכלת.

לערך המלא

56

יהושע פרַ‏אוֶ‏ור (1917 – 30 באפריל 1990), היסטוריון ישראלי חשוב, מגדולי חוקרי תקופת הצלבנים בארץ ישראל. חבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים משנת 1960. חתן פרס ישראל במדעי הרוח לשנת תשכ"ט 1969. עסק גם בתרגומם של ספרי-מסעות של נוצרים בארץ ישראל ואף שימש כעורך ראשי של האנציקלופדיה העברית לתקופה מסוימת. יהושע פראוור יצר למעשה את חקר תקופת הצלבנים כדיסציפלינה נפרדת וחשובה באקדמיה הישראלית. הוא התמחה בתולדות ימי הביניים וחקר בעיקר את ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, לעומת חוקרים אירופאים, שחקרו יותר את מסעי הצלב עצמם. חלק גדול ממחקרו מוקדש לממלכת ירושלים הצלבנית. הוא התמקד בספריו בחיי הצלבנים בארץ ישראל, המתח הקיים במורשתם הדתית לבין ניכורם מן הארץ וכי מעולם לא הייתה אינטגרציה בין הצלבנים לבין העמים אותם כבשו. עסק בחיי הצבא הצלבנים, באורח חייהם, בחקלאות ובכלכלה, במערכת המשפט. פראוור רואה בבניית החברה הצלבנית בארץ את התפתחותה של חברה קולוניאלית וסבר כי הזרות שלהם בארץ היא מן הגורמים לנפילת ממלכתם. הוא הרבה לעמת את מחקריו הכתובים עם סיורים באתרים הצלבנים בארץ וכך גם לימד. ספרו תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל זכה בפרס ישראל ובתרגומו לצרפתית בפרס האקדמיה הצרפתית. הספר נחשב למחקר המקיף ביותר על התקופה שנכתב בשפה העברית ואסמכתא למחקרים מודרניים.

לערך המלא

57

מוקי (שמואל) צור (נולד ב-1938) הוא סופר עברי, מחנך, ביוגרף, היסטוריון ועורך. צור הוא היסטוריון חשוב של תנועת העבודה, התנועה הקיבוצית, ושל ההתיישבות היהודית בעמק הירדן. בעשרות הספרים שכתב, ערך והקדים להם מבואות, הוא מביא את סיפורה של הציונות המעשית, כפי שבאה לידי ביטוי במפעל ההתיישבות הקיבוצי. בסיפוריו שבעל פה, פרש מוקי צור ביוגרפיות וסיפורי חיים של ראשי התנועה הקיבוצית, וכן של דמויות ייחודיות בתוכה. כהיסטוריון טיפל צור בתולדותיה של הקבוצה הראשונה, בהיסטוריה של חצר כנרת ובהתיישבות הכושלת של תימני כנרת בראשית המאה. צור הוא מעורכי ספר העדויות והמקורות "כאן על פני אדמה", שנדפס בכמה מהדורות, ומשמש מקור עשיר לתולדות התנועה הקיבוצית.

לערך המלא

58

בנימין זאב קדר (נולד ב-1938) הוא חבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, יו"ר מועצת רשות העתיקות ופרופסור אמריטוס להיסטוריה באוניברסיטה העברית.בשנים 1999 - 2001 היה מייסד וראש בית הספר להיסטוריה באוניברסיטה העברית, ובו ניסה להפיל את החומות בין החוגים ההיסטוריים השונים שמאפיינים את הלימוד האקדמי ההיסטורי בישראל. כדי להשיג זאת בנה תוכנית ליבה משותפת לתלמידי כל החוגים ההיסטוריים באוניברסיטה העברית, אשר כוללת קורס בהיסטוריה עולמית וקורס מתודולוגי על מקצוע ההיסטוריון. מחקריו משתרעים על פני תקופות ותרבויות שונות, אם כי משקל נכבד ניתן לימי הביניים האירופיים. המחקרים עומדים בסימן ההשוואה בין ציוויליזציות שונות, תוך שימוש בשיטות מחקר איכותניות וכמותניות מגוונות. כך למשל עסק בהשוואה בין עמדות כלפי עולם האסלאם שהתגבשו בנצרות ביזנטיון, בנצרות המזרחית, ובנצרות האירופית. בספרו "מסע הצלב ומיסיון: גישות אירופאיות כלפי המוסלמים" השווה בין שלוש החזיתות של אירופה הנוצרית מול עולם האסלאם: ספרד, סיציליה והמזרח הצלבני. מחקרים השוואתיים אחרים עוסקים בקרטוגרפיה בעולם האסלאם ובעולם הנצרות של ימי הביניים, בבתי חולים בעולם האסלאם ובירושלים הצלבנית, בחקיקה במזרח הצלבני ובביזנטיון.

לערך המלא

59

נטלי זימון דייוויס נולדה ב-1928) היא היסטוריונית יהודייה-אמריקאית שתחומי מחקרה כוללים את צרפת בתקופת העת החדשה המוקדמת, מיקרו היסטוריה, יהדות והמגדר.היא החלה את לימודי הדוקטורט באוניברסיטת הרווארד בתחום ההיסטוריה של הרעיונות וסיימה אותו באוניברסיטת מישיגן בנושא ההיסטוריה החברתית, אותו קיבלה בשנת 1959. חיברה ביחד עם קבוצת פעילים ממישיגן. את כתיבתו של עלון בשם "מבצע מחשבה", שבו תקפה את פעולותיה המנוגדות לחוקה של ועדת בית הנבחרים לענייני פעולות אנטי אמריקאיות בראשות הסנטור ג'וזף מקארתי. בין השנים 1971 עד 1977 כיהנה זימון דייוויס כפרופסור בחוג להיסטוריה של אוניברסיטת ברקלי השוכנת בקליפורניה. מ-1977 החלה זימון דייוויס ללמד כפרופסור באוניברסיטת פרינסטון. ביחד עם חבורת נשים מרצות יסדה שם תוכנית ללימודי נשים. זימון דייוויס היא פרופסור אמריטוס להיסטוריה באוניברסיטת פרינסטון וכיום משמשת כפרופסור באוניברסיטת טורונטו שבקנדה. באביב 2000 הוענק לה תואר דוקטור לשם כבוד מן האוניברסיטה העברית בירושלים. נבחרה כחברת האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים בשנת 1979. נבחרה כחברת האקדמיה הבריטית בשנת 1995. נטלי זימון דייוויס נודעת ביותר בשל היותה יועצת טכנית בסרט הצרפתי משנת 1982 Le retour de Martin Guerre הידוע כשובו של מרטין גר בכיכובו של ז'ראר דפארדיה. בשנת 1983 היא כתבה ספר הנושא אותו שם עם הפרשנות לסיפורו של מרטן גר.

לערך המלא

60

ג'יימס הנרי ברסטד, 27 בדצמבר 1865 - 2 בדצמבר 1935 היה ארכאולוג, אגיפטולוג והיסטוריון אמריקני שעשה לעצמו שם כחשוב שבחוקרי ההיסטוריה של מצרים ודתה ועשה רבות לפופולריזציה של האגיפטולוגיה.

ברסטד התפכח מאמונתו בכתבים הנוצריים משגילה כי התרגום מעברית של כתבי הקודש לוקה בחוסר דיוק וסוטה באופן מהותי מהמקור. בשנת 1894 היה ברסטד האמריקני הראשון שקיבל תואר דוקטור (PhD) באגיפטולוגיה, אותו רכש באוניברסיטת ברלין. ברסטד קיבל על עצמו משרת הוראה באוניברסיטת שיקגו עד שקיבל הצעה מהאקדמיה הפרוסית לעבוד על אנציקלופדיה בנושא תרבות מצרים ומשנת 1899 עד לשנת 1908 הוא הקדיש עצמו לעבודת מחקר מעשית בה רכש את המוניטין הבין - לאומי כמוביל בתחום המחקר של האגיפטולוגיה. הוא החל לפרסם מאמרים מדעיים אך גולת הכותרת של כתביו היה הספר "היסטוריה של מצרים מהפרהיסטוריה עד לכיבוש הפרסי" שיצא לאור בשנת 1905 ותרם לקידומו לתואר פרופסור של אגיפטולוגיה ותרבות המזרח מאוניברסיטת שיקגו - תואר וקתדרה ראשונים בתחום זה בארצות הברית. פרסומים אלו והפרסום שבא עימם הציבו את ברסטד במקום של בכורה בקרב עמיתיו הארכאולוגים והיסטוריונים ועזרו להרחיב את היריעה של תפיסת התרבות האנושית וביססה את מעמד התרבויות של המזרח הקרוב כאחד מהשורשים התרבותיים של המורשת העולמית. ברסטד טבע מספר מונחים הנחשבים כיום לבסיסיים בהבנת ההיסוטריה של המזרח כגון הסהר הפורה - שהינו אזור במזרח התיכון המצוי כיום בשטחי מצרים, ישראל, לבנון, מערבה של ממלכת ירדן, סוריה, עיראק ודרום מזרח טורקיה וקבע שאזור זה הוא "ערש התרבות האנושית". ברסטד היה ביקורתי כלפי עמיתיו אותם הגדיר כ"תאולוגים שמרניים" שטענו כי הישגי המין האנושי היו תוצר של התערבות אלוהית. ממצאיו שהיו פורצי דרך ועבודתו החלוצית נחשבו בשל כך כמעוררי מחלוקת.

לערך המלא

61

מרטין ון קרפלד הוא היסטוריון צבאי, פרופסור מן המניין בחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים. מרטין ון קרפלד נולד בהולנד בשנת 1946 ועלה לישראל עם משפחתו ב-1950. למד בבית הספר לכלכלה של לונדון ובאוניברסיטה העברית בירושלים. חבר סגל האוניברסיטה העברית משנת 1971. פרופ' ון קרפלד נמנה עם הבולטים שבהיסטוריונים הצבאיים בני זמננו. הוא חיבר שבעה-עשר ספרים (שתורגמו לעשר שפות), שניים מהם מופיעים כחובת קריאה עבור קציני צבא ארצות הברית. הוא לימד או הרצה בכל מכוני המחקר ללימודים אסטרטגיים בעולם המערבי, קנה לו שם עולמי בענייני צבא, ביטחון ואסטרטגיה, ואף שימש כיועץ לענייני ביטחון עבור ממשלות שונות. בעשור האחרון הרחיב ון קרפלד את תחומי המחקר שלו, לרבות מחשבה מדינית וההיסטוריה של ארצות הברית. טענתו הבסיסית, לפיה "נשים, גם כאשר לא היו שוות במעמדן לגברים בכל התחומים, תמיד ובכל מקום נהנו ממעמד מיוחס בתחומים אחרים," כמו גם ביקורתו הנוקבת אודות הפמיניזם, עוררו תגובות נזעמות בקרב רבים.

לערך המלא

62

אלכסנדר (אלכס) ביין (21 בינואר 1903–1988), היסטוריון וביוגרף ישראלי, חתן פרס ישראל להיסטוריוגרפיה ציונית. ביין עבד כמנהל הארכיון הציוני עד 1971, נוסף להיותו יו"ר האיגוד הארכיוני בישראל וחבר הנהלה בארגון הבינלאומי לארכיונים. במקביל הוא שימש גם כמנהל גנזך מדינת ישראל (1956–1971) וכמרצה לארכיונאות באוניברסיטה העברית בירושלים. ביין ישב גם כחבר הנהלה במכון לחקר הציונות של אוניברסיטת תל אביב, חבר הנהלת החברה ההיסטורית הישראלית, חבר הנהלת מכון בק וחבר במועצת "יד ושם". ביין החל לעסוק בכתיבה היסטורית במהלך שהותו בגרמניה. הוא לקח חלק בעריכת אנציקלופדיית ברוקהאוס (1927–1934) ובאנציקלופדיה יודאיקה והאנציקלופדיה העברית. עיקר פרסומו היה כביוגרף של בנימין זאב הרצל, לאו מוצקין, פרנץ אופנהיימר וארתור רופין. זכה בפרס ישראל ב-1987 על היסטוריוגרפיה ציונית.

לערך המלא

63

שולמית שחר (נולדה ב-1928) היא פרופסור אמריטוס בחוג להיסטוריה כללית שבאוניברסיטת תל אביב וכלת פרס ישראל להיסטוריה לשנת תשס"ג. עשתה תואר ראשון בהיסטוריה ובספרות אנגלית ותואר מוסמך בהיסטוריה כללית ובהיסטוריה של עם ישראל, שניהם באוניברסיטה העברית. ב-1990 קיבלה דרגת פרופסור מן המניין. היא שימשה כחברת מערכת כתב העת "היסטוריה"; כראש בית הספר להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב; כראש תוכנית לימודי הבי.אי. הכללי באוניברסיטת תל אביב. היא חברה בהנהלת "החברה ההיסטורית הישראלית" ובוועדה לספרות עיון ב"מוסד ביאליק". מחקריה של שחר עוסקים בחברה האירופית של ימי הביניים, בעיקר במאות ה-15-12. הם מתמקדים בקבוצות שוליים בחברה האירופית דאז: נשים, ילדים, מינים, זקנים ושאר שוליים ובעת החדשה המוקדמת בצוענים. הם מבוססים על קריאה משווה של מקורות מרחבי אירופה השונים לאורך מאות בשנים. שחר בולטת בכך שבניגוד לחוקרים רבים באקדמיה הישראלית שכותבים באנגלית, היא כותבת את ספריה בעברית בלבד והללו מתורגמים אחרי כן לשפות זרות.

לערך המלא

64

כריסטופר רוברט בראונינג (באנגלית: Christopher Browning; נולד ב-22 במאי 1944) היסטוריון אמריקני, מחשובי ההיסטוריונים של השואה. בראונינג קיבל את התואר הראשון שלו ממכללת אוברלין בשנת 1966 ואת הדוקטורט מאוניברסיטת ויסקונסין–מדיסון ב-1975. הוא הורה באוניברסיטה הפציפו-לותרנית מ-1974 עד 1999, והפך להיות פרופסור בעל שם בעולם. ב-1999 הוא עבר לאוניברסיטת צפון קרולינה שבצ'אפל היל, על מנת לקבל שם את מינויו כפרופסור להיסטוריה ומחזיק הקתדרה על שם פרנק פורטר גרהאם. כריסטופר בראונינג נודע ביותר בשל ספרו אנשים רגילים, שיצא לאור בשנת 1992. הספר הוא מחקר על יחידת המילואים 101 של ה-Ordnungspolizei (משטרת הסדר), בה השתמשו לטבוח ולאסוף יהודים על מנת לגרשם למחנות המוות בפולין החל משנת 1942. בראונינג טען כי האנשים של יחידה 101 הרגו מתוך צייתנות בסיסית לסמכות ולחץ של עמיתיהם, ולא מתוך תאוות דם או שנאה חזקה. מסקנת הספר היא שרוב האנשים שישוייכו לקבוצה, ותעמוד בפניהם הברירה בין להרוג ולהשתייך לקבוצה או לא להרוג ולא להשתייך, יבחרו באפשרות הראשונה. בנוסף לכך מדגים הספר כי אנשים רגילים יבצעו קרוב לוודאי פקודות, אפילו אלו שהם עשויים להטיל בהן ספק, זאת אם הם תופשים את הפקודות כנובעות ממרות. הספר "אנשים רגילים" קצר שבחים רבים אולם זכה לביקורת קשה ביותר מצדו של דניאל יונה גולדהגן, שטוען כי בראונינג החטיא את מה שגולדהאגן החשיב כחשיבותה של התרבות הגרמנית בגרימת השואה.

לערך המלא

65

משה גיל (נולד ב-1921) הוא פרופסור אמריטוס להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב חתן פרס רוטשילד במדעי היהדות לשנת ה'תשנ"ו (1996), חתן פרס ישראל לשנת תשנ"ח בנושא חקר ארץ ישראל. הוא מן החוקרים החשובים בעולם החוקרים את תולדות עם ישראל במאות הראשונות להתפשטות האסלאם. בשנת 1965, בהיותו בן ארבעים וארבע, החל ללמוד באוניברסיטת תל אביב, וכעבור שנתיים סיים תואר שני כולל תזה. עבודת המאסטר שלו הייתה בנושא "המאבק על הקרקע (בעיות אגראריות בארץ ישראל במאות ה-ג' וה-ד' לספירה)" ודנה בבעיות אגרריות בתקופת השלטון הרומאי. מוריו העיקריים היו שמואל ספראי ויהושע אפרון. גיל החל לחקור את היהודים בארצות ערב תחת שלטון האסלאם. את עבודת הדוקטורט עשה באוניברסיטת פנסילבניה בפילדלפיה בהדרכתו של פרופסור שלמה דב גויטיין בנושא "ההקדש בפוסטאט על-פי תעודות מהגניזה". עבודתו הייתה מבוססת על אלף וחמש מאות תעודות מהגניזה הקהירית ומקורות מקבילים בערבית. הגניזה הקהירית נהפכה למרכז פעולתו של גיל, אך פרט לכך חקר את ספרות תקופת בית שני, היהודים בחצי האי ערב בימי קדם, תולדות היהודים בסיציליה, המסחר בימי הביניים, תולדות הכיתות בישראל, וכן פרסם מחקר על מוחמד וסביבתו.

לערך המלא

66

סר מוזס פינלי (באנגלית: Sir Moses I. Finley; ‏ 20 במאי 1912 - 23 ביוני 1986) היה קלסיקאי. פינלי נולד בניו יורק ב-1912 בשם משה ישראל פינקלשטיין לנתן פינקלשטיין ואנה כצנלסון והלך לעולמו ב-1986 כנתין בריטי. הוא למד באוניברסיטת סירקיוז ובאוניברסיטת קולומביה. למרות שהוא עשה תואר שני במשפט ציבורי, רוב המחקרים שפרסם היו בנושא ההיסטוריה של העת העתיקה, והם דנו בעיקר בהיבטים חברתיים וכלכליים של העולם הקלאסי. בזמן המקארתיזם, ב-1952, פוטר פינלי ממשרת ההוראה באוניברסיטת ראטגרס; הוא זומן לוועדת ביטחון של הסנאט ונשאל אם היה אי פעם חבר במפלגה הקומוניסטית האמריקאית. הוא השתמש בתיקון החמישי לחוקה וסירב לענות על השאלה. מכיוון שלא עלה בידו למצוא עבודה בארצות הברית, עזב פינלי לאנגליה ב-1955, שם הוא לימד לימודים קלאסיים במשך שנים רבות באוניברסיטת קיימברידג' במחקריו חרג מעבר לפילולוגיה כפי שהיה מקובל ושילב בהם גם תרבות, כלכלה, וחברה. הוא קיבל נתינות בריטית ב-1962 ונבחר לעמית באקדמיה הבריטית ב-1971; והוענק לו תואר אבירות ב-1979. עבודתו המשפיעה ביותר של פינלי היא ספרו The Ancient Economy ‏ (1973), בספר זה פותח פינלי בהתקפה על המסורת המודרנית בדיסציפלינה של ההיסטוריה הכלכלית של העת העתיקה. בעקבות הדגם שהציב קרל פולני (Karl Polanyi), טוען פינלי שאין לנתח את הכלכלה העתיקה תוך שימוש בתפישות של מדע הכלכלה המודרני, מכיוון שלאדם הקדום לא ראה את הכלכלה כחלק נפרד של החברה והיות שהפעולות הכלכליות בעת העתיקה נקבעו בעיקר ממניעים חברתיים ופחות מסיבות כלכליות.

לערך המלא

67

סבסטיאן הפנר (27 בדצמבר 1907 - 2 בינואר 1999) היה כינויו של ריימונד פרצל, היסטוריון, עיתונאי וסופר גרמני. הפנר נולד למשפחה אמידה בברלין. הוכשר כמשפטן ואף התמחה בבית המשפט העליון של פרוסיה. אך עמדותיו האנטי-נאציות, ומערכת יחסים שניהל עם ארוסתו היהודייה, הביאו אותו לעבור בשנת 1938 לאנגליה מתוך שלא יכול היה לסבול עוד את החיים תחת משטרו של אדולף היטלר. במהלך מלחמת העולם השנייה שהה בלונדון שם עסק בפרסום ספרים ומאמרים אנטי-נאציים. מתוך רצון להגן על משפחתו שנותרה בגרמניה אימץ את שם העט "סבסטיאן הפנר". הוא חזר לגרמניה בשנת 1954 ועבד בתפקידים בכירים בעיתונים גרמנים. במקביל לעבודתו כעיתונאי כתב הפנר ספרים רבים על ההיסטוריה הגרמנית המודרנית, אשר היו מכוונים לקהל הרחב. רוב עבודותיו יצאו לאור בגרמנית וחלקן תורגמו לאנגלית ולשפות נוספות, לרבות עברית. הפנר הלך לעולמו ב-2 בינואר 1999. לאחר מותו יצאו לאור זכרונותיו, אשר נכתבו בעת קרות האירועים המתוארים בהם, בשנות השלושים, אך נערכו על ידי הפנר בתקופה מאוחרת יותר.

לערך המלא

68

משה (מקס) ימר (נולד ב-1915), פרופסור לפיזיקה ולפילוסופיה של המדע וחתן פרס ישראל להיסטוריה של המדע לשנת 1984 ופרס א.מ.ת לשנת 2003. ימר נולד בברלין שבגרמניה. בסיום לימודיו התיכוניים הוא למד פילוסופיה, מתמטיקה ופיזיקה באוניברסיטת וינה, אותם סיים בארץ ישראל לאחר עלייתו בשנת 1935. בשנת 1942 הוא סיים את לימודי הדוקטורט בתחום הפיזיקה הניסויית והיה הראשון בכך במסגרת האוניברסיטה העברית. מיד לאחר מכן הוא התגייס לשורות הצבא הבריטי ועם שחרורו החל להרצות באוניברסיטה העברית במחלקה להיסטוריה ופילוסופיה של המדע. במלחמת העצמאות נלחם כחבר ההגנה. בשלהי שנות החמישים הצטרף ימר לאוניברסיטת בר-אילן וייסד בה את המחלקה לפיזיקה. הוא עמד בראש המחלקה בשנותיה הראשונות ומאוחר יותר התמנה לרקטור ולנשיא האוניברסיטה. נמנה עם מייסדי המכון להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות ע"ש כהן באוניברסיטת תל אביב. כפרופסור אורח הוא שימש במכון השווייצרי לטכנולוגיה, באוניברסיטת קולומביה ובמוסדות נוספים. בישראל הוא כיהן כחבר המועצה להשכלה גבוהה, נשיא האיגוד לקידום המדע בישראל וחבר בוועד ההדרכה של הוועדה לאנרגיה אטומית. עבודותיו של ימר זיכו אותו בפרס ישראל להיסטוריה של המדע לשנת 1984, בפרס האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים, בפרס א.מ.ת (2003), ובפרס אברהם פיס (2007).

לערך המלא

69

ארנסט קיצינגר 12 בדצמבר 1912 – 22 בינואר 2003 היה היסטוריון וחוקר תולדות האמנות יהודי-אמריקאי יליד גרמניה. תחום המחקר של קיצינגר היה אמנות של שלהי העת העתיקה ואמנות ביזנטית. ארנסט קיצינגר נולד במינכן בשנת 1912 למשפחה יהודית-גרמנית משכילה. בשנת 1931 החל קיצינגר ללמוד באוניברסיטת מינכן. בעקבות עליית המפלגה הנאצית לשלטון בשנת 1933, עזב קיצינגר את גרמניה. הוא היגר לאנגליה, שם קיבל משרה במוזיאון הבריטי בלונדון. הוא החל להתעניין באמנות אנגלו-סקסית ופרסם כמה מחקרים בנושא זה. ב-1940 הופיע ספרו הראשון "אמנות ימי הביניים המוקדמיים במוזיאון הבריטי". ספר זה לא רק הציג תיאור של הממצאים האמנותיים, אלא ניסה לתאר את השינוי והמעבר בין האמנות הקלאסית לזו של ימי הביניים. ב-1940 גורש קיצינגר מאנגליה בשל אזרחותו הגרמנית. הוא נסע לארצות הברית לוושינגטון די. סי., שם הצטרף למכון המחקר דמברטון אוקס. ופרסם מאמר מקיף על שרידי העיר סטובי (Stobi) שבמקדוניה. בנוסף, החל לערוך סקר מקיף אודות הפסיפסים של ממלכת סיציליה הנורמנית (בלטינית: Regnum Siciliae) שבסיציליה. פרויקט זה העסיק את קיצינגר כל חייו ובשנת 1992 פרסם את מחקרו בן ששת הכרכים "I mosaici del periodo normanno in Sicilia" בנושא זה. ב-1946 הפך קיצינגר לעוזר פרופסור במכון. בשנת 1951 התמנה לפרופסור-עמית וב-1955 למנהל המחקרים של המכון וב-1956 לפרופסור לאמנות ביזנטית וארכאולוגיה. תחת הנהלתו הפך המכון למכון אקדמי מוביל בעולם בחקר האמנות הביזנטית. בין פעולותיו היו קידום כתב העת של המכון, הקמת ספריית תצלומים והנחיה של חוקרים צעירים. בנוסף, כיהן קיצינגר כפרופסור באוניברסיטת הרווארד, שם לימד עד לפרישתו, בשנת 1979.

לערך המלא

70

ארנאלדו דנטה מומיליאנו נולד ב-5 בספטמבר 1908, קראג'ילו פיימונטה - נפטר ב-1 בספטמבר 1987, לונדון) היה היסטוריון יהודי-איטלקי שנודע בשל עבודתו ההיסטוריוגרפית, אותה אפיין ההיסטוריון דונלד קייגן "המלומד המוביל בעולם בכתיבת ההיסטוריה של העת העתיקה".‏‏ מומיליאנו מונה לפרופסור באוניברסיטת טורינו ב-1936, אבל כיהודי איבד תוך זמן קצר את משרתו בשל חוקי הגזע האנטי-יהודיים (שנחקקו בעת השלטון הפשיסטי ב-1938), והיגר לאנגליה, שם חי עד אחרית ימיו. לאחר שהורה זמן מה באוניברסיטת אוקספורד, עבר ליוניברסיטי קולג' לונדון, שם כיהן כפרופסור בשנים 1975-1951. מומיליאנו חקר את ההיסטוריונים של יוון העתיקה ודרכי עבודתם ובנוסף לכך הוא בחן את ההיסטוריונים המודרניים כמו אדוארד גיבון, וכתב על אודותם מספר מחקרים, הוא הקדיש עיון לא מבוטל להבהרת הכוחות המניעים שהיו אחראים לפירור ההדרגתי של האימפריה הרומית. לאחר 1930 מומיליאנו כתב מספר ביוגרפיות ל- Enciclopedia Italiana, ובשנות הארבעים והחמישים הוא תרם ביוגרפיות ל-Oxford Classical Dictionary ולאנציקלופדיה בריטניקה.

לערך המלא

71

יהודה ואלך (12 במרץ 1921 – 1 באוגוסט 2008), מפקד בצה"ל והיסטוריון צבאי. ואלך נולד בגרמניה ב-1921 למשפחה ציונית, ועלה לארץ עם הוריו בשנת 1936. מד לתואר מוסמך בהיסטוריה כללית ובסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, והמשיך לדוקטורט בהיסטוריה צבאית באוניברסיטת אוקספורד. נושא עבודת הדוקטורט שלו היה "הדוגמה של קרב ההשמדה". מאז שנת 1970 היה חבר סגל ופרופסור באוניברסיטת תל אביב. כיהן כראש המגמה להיסטוריה צבאית באוניברסיטה, היה חבר בצוות החוקרים של "המכון להיסטוריה גרמנית" של האוניברסיטה וראש בית הספר להיסטוריה שלה. מאז שנת 1978 היה יו"ר החברה הישראלית להיסטוריה צבאית שליד אוניברסיטת תל אביב. ואלך ייסד את המסלול האקדמי בפו"ם (המכללה הבין זרועית לפיקוד ומטה), בית הספר להכשרת הקצינים הבכירים בצה"ל, שבו משולב תואר אקדמאי, וספרו "תורות צבאיות" (מ-1977) היה במשך שנים ספר היסוד לחניכי פו"ם. נוסף על כך, היה ואלך בעל מעמד בחו"ל, וכיהן כפרופסור אורח במרכז למחקרים אסטרטגיים ובינלאומיים באוניברסיטת ג'ורג'טאון בארצות הברית. בשנת 1978 היה חבר בוועדת חקירה בינלאומית בווינה, שחקרה את עברו של הדיפלומט האוסטרי קורט ולדהיים. בשנת 2001 נבחר על ידי המרכז לביבליוגרפיה בינלאומית בקיימברידג', כאחד מ-2000 אנשי המדע הבולטים של המאה ה – 20. בשנת 2003 זכה ואלך בפרס לספרות צבאית ע"ש יצחק שדה, על מפעל חיים בתחום המחשבה והספרות הצבאית.

לערך המלא

72

אחמד אל-בלאד'רי ?-892 היה היסטוריון מוסלמי ממוצא פרסי שפעל במאה התשיעית בחצרו של הח'ליף העבאסי אל-מתוכל הראשון שבבגדאד. עבודותיו משמשות כבסיס למחקר היסטורי בתולדות האימפריה המוסלמית. דבר לא ידוע על ילדותו וחייו של אל-בלאד'רי. פרסומו בא לו מספר ההיסטוריה שכתב, יצירה מונומנטלית בשם פתוח אלבלדאן (בעברית: "ספר כיבוש הארצות"), שבו מתוארת התפשטות האסלאם ובניית האימפריה המוסלמית. ספר נוסף - עץ היוחסין של האצולה (أنساب الأشراف - אנסאב אל-אשראף) נכתב לפני מותו ומכיל 40 כרכים. עבודות אלו שימשו בסיס לכתבים מאוחרים יותר של היסטוריונים מוסלמיים כגון אבן ח'לדון.

לערך המלא

אל-ואקידי, או בשמו המלא אבו עבדאללה מוחמד בן עומר בן ואקד אל-אסלאמי, 748–822) היה היסטוריון ערבי, מוסלמי שפעל בסוף המאה השביעית. מעט ידוע על חייו של אל-ואקידי. הוא נולד והתחנך באל-מדינה ועלה לגדולה כאשר שימש כמורה דרך לח'ליף הארון א-רשיד - הח'ליף העבאסי החמישי. הוא ליווה את הח'ליף בחזרה לחצרו בבגדאד, ושם חי ועבד כקאדי עד מותו. אל-ואקידי היה אספן בלתי נלאה של סיפורים, סיפורי עם, אגדות ומיתוסים אסלאמיים. מעבודתו הענפה נותר ספרו ספר ההיסטוריה והמלחמה – אוסף של מסורות וסיפורים המתייחסים לימים המוקדמים של האימפריה האסלאמית. היסטוריונים מוסלמים מאוחרים יותר ביטלו את עבודתו כגיבוב של אגדות עם ושקרים, אך דבר זה לא מנע מהם מלהסתמך על כתביו בכתיבת ההיסטוריה של האסלאם.

לערך המלא

73

‏דיים פרנסיס אמיליה ייטס (28 בנובמבר 1899 - 29 בספטמבר 1981) הייתה היסטוריונית של המדע, נאופלאטוניזם וחכמת הנסתר בראשית העת החדשה. במשך שנים רבות הייתה מרצה במכון ורבורג של אוניברסיטת לונדון לחקר הציוויליזציה המערבית. חשיבות המחקר של ייטס היא בעיקר בתזה (פרדיגמה) שהניחה לפתחה של ההיסטוריוגרפיה של המדע והרעיונות ברנסאנס ובראשית העת החדשה. לפי מחקריה, חלקן של תורות הנסתר (החכמות ה"הרמטיות") כגון הכישוף, האלכימיה, האסטרולוגיה, הגנוסיס, הקבלה וכדומה היה רב ומכריע בהתפתחות המדע המודרני ובפרט המדע המתבסס על מתמטיקה וניסויים. לפי הרעיון ההרמטי הבריאה מתקיימת במספר מעגלים מקבילים, סלעים ומינרלים, צומח, בעלי חיים, הזמן, אותיות הכתב, אברי גוף האדם, גרמי השמיים ואף מלאכים וכוחות עליונים, כאשר כל רכיב באחד מן המעגלים מקיים יחסי גומלין עם רכיב מקביל במעגל אחר ויתרה מכך, יש אף יכולת השפעה הדדית בין המרכיבים. רעיון זה היווה, לפי התזה של ייטס, פתח לעיסוק ניסויי ועיסוק במשחקים בין גדלים מתמטיים ומספרים. מתוך העיסוק נבעו גם גילויים אמיתיים בתחומים מדעיים שונים כגון רפואה, אסטרונומיה, תורת המספרים ועוד. האלכימיה למשל הפכה לכימיה וכדומה.

לערך המלא

74

דבורה ליפשטדט, היסטוריונית, נולדה במנהטן ב-18 במרץ 1947. ליפשטדט סיימה את לימודיה לתואר ראשון בחוג למדע המדינה ובחוג להיסטוריה. היא שהתה במשך שנה שלמה בישראל (בין השאר, בזמן מלחמת ששת הימים ביוני 1967). עם חזרתה לארצות הברית, היא השתתפה בתוכנית לימודי יהדות באוניברסיטת ברנדייס, ושם היא סיימה את לימודי הדוקטורט שלה. ליפשטדט למדה יהדות מודרנית באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס. היא הרצתה בכל רחבי העולם, וכהיסטוריונית שימשה ליועצת למוזיאון האמריקאי להנצחת השואה. בשנת 1994 היא מונתה ליועצת המוזיאון על ידי הנשיא דאז - ביל קלינטון. בשנת 1996 מינה מזכיר המדינה האמריקאי את ליפשטדט ליועצת הוועדה לחופש הדת וליועצת הממשלה בענייני תגובות מדיניות להכחשת השואה. ליפשטדט מופיעה רבות בתקשורת כדי לנתח אירועים העוסקים ביהודים, ונודעת לה השפעה עצומה על מדיניות הממשל האמריקאי. ליפשטדט מכהנת כפרופסור בחוג ללימודי יהדות מודרנית ובחוג לימודי השואה באוניברסיטת אמורי שבאטלנטה בג'ורג'יה. דבורה ליפשטדט מסרבת בתוקף להתעמת באופן פומבי עם מכחישי שואה מפני שלדעתה עימות שכזה יעניק להם אמינות שקרית. בשנת 1998 הגיש הסופר וההיסטוריון הבריטי דייוויד אירווינג תביעה נגד ליפשטדט ונגד המו"ל "ספרי פינגווין" בטענה שהוציאו דיבתו רעה בספרה של ליפשטדט "מכחישים את השואה". השופט צ'ארלס גריי, בפסק-דין ארוך שזכה לפרסום רב, גינה את אירווינג, ואישר את האשמותיהם של ליפשטדט ואוונס. ליפשטדט זוכתה כל אשמה.

לערך המלא

75

חנה יבלונקה (נולדה ב-1950) היא חוקרת השואה והיסטוריונית ישראלית.יבלונקה נולדה בתל אביב להורים ילידי צ'כוסלובקיה. אמה ויולה טורק נשלחה בשנות השואה לאושוויץ, אך ניצלה ממשלוח אל תאי הגזים בזכות קאפו שהכירה מעיר ילדותה. לאחר השואה נישאה אמה לגבריאל טורק, בעלה השני. ב-1959 עקרה יבלונקה עם הוריה לבאר שבע, וגדלה בשכונה ד' בעיר. הוריה הם ממייסדי בית הספר לרפואה באוניברסיטת בן-גוריון. יבלונקה היא בוגרת האוניברסיטה העברית בירושלים, במחלקה ליחסים בינלאומיים ויהדות זמננו. היא סיימה תואר שני באוניברסיטת בן-גוריון במחלקה למדעי ההתנהגות. עבודת הדוקטורט שלה עסקה בנושא "קליטתה ובעיות השתלבותה של שארית הפליטה בחברה הישראלית המתהווה", בהנחייתו של יהודה באואר. כיום משמשת יבלונקה כפרופסור מן המניין בחוג לתולדות עם ישראל באוניברסיטת בן-גוריון, כהיסטוריונית הראשית של מוזיאון לוחמי הגטאות, כיושבת ראש המוזיאון למורשת היהדות דוברת ההונגרית בצפת, וכיושבת ראש ועדת המקצוע ללימודי היסטוריה במשרד החינוך. בשנת 2007 סייעה בהפקת התערוכה "כאן ביתי" של ניצולי השואה במדינת ישראל.

לערך המלא

76

אבו אל-פידה או אבו ל-פידה, ידוע באירופה כ Abulfeda,‏ (נובמבר 1273 - 27 באוקטובר 1331) היה היסטוריון, גאוגרף, סופר ושליט ערבי, בעל שורשים כורדים. מחשובי המלומדים הערבים בימי הביניים. בשנותיו כמושל ואחר כך כסולטאן של האמירות חמאת, העיר הזאת ידעה תקופה של שגשוג כלכלי ופריחה תרבותית. נולד בדמשק. והיה צאצא של אחד מאחיו של צלאח א-דין האיובי. הוא השתתף במסעות המלחמה של הסולטאנים הממלוכים כנגד ממלכת ירושלים ונסיכות ארמניה. לאחר מכן מונה כמושל בחמאת, אחוזת משפחתו, ששוחררה על ידי הממלוכים מעול המונגולים וב-1312 קיבל מעמד "אמיר" מלווה בתואר "מאלכ אס סאליח". אחרי שהיה בת שנתיים בקהיר בשנת 1320, קיבל תואר סולטאן של האמירות, מושל-על מעל כל המושלים בסוריה. למשך למעלה מעשרים שנה מלך אבו אל-פידה בשלווה והדר תוך מילוי תפקידיו המנהליים ועיסוקים רוחניים - בעיקר כתיבה - שהביאו לפרסומו בעולם. בחצר מלכותו קיבץ מספר רב של מלומדים ואנשי ספרות וסייע להם בנדיבות. עבודתו ההיסטורית העיקרית קיצור תולדות המין האנושי, נכתב בצורת כרוניקה המתפשטת מבריאת העולם ועד שנת 1329. הוא תיאר בה גם אירועים בני זמנו שבהם השתתף בעצמו כמו כיבוש הערים טריפולי ועכו מידיהם של הצלבנים. אבו אל-פידה אינו מסתיר את האכזריות שהתלוותה לכיבוש הערים על ידי המחנהו הממלוכי, ומביע לפעמים את הסתייגותו כלפי האלימות המיותרת.

לערך המלא

77

זאב וילנאי (וילֶנְסְקי) (1900 – 1988) היה גאוגרף והיסטוריון ישראלי, נחשב לאחד מגדולי חוקרי ארץ ישראל ועתיקותיה בדורות האחרונים. במהלך חייו כתב ספרים, מאמרים ומחקרים רבים בנושא חקר ישראל ועתיקותיה, בהם הספרים "מדריך ארץ ישראל" ואנציקלופדיית "אריאל". בנוסף למחקריו נודע וילנאי בסיורים הרבים שהדריך בכל רחבי הארץ, בהרצאותיו על טבע הארץ ותולדותיה בפורומים שונים ובהנחלתו את אהבת הארץ לשומעיו. בשנת 1974 הוענק לו התואר "יקיר ירושלים". עם הקמת המועצה לשימור אתרים בשנת 1984, עמד וילנאי בראשה והיה נשיאהּ הראשון. היה חבר בוועדת השמות הממשלתית, והיה אחראי לרבים משמות היישובים בישראל. וילנאי הוא חתן פרס ביאליק לחכמת ישראל לשנת תשמ"א, וחתן פרס ישראל לשנת ה'תשמ"ב (1982).

לערך המלא

78

פוליביוס (בערך 203 לפנה"ס עד 120 לפנה"ס, ביוונית: Πολύβιος). היה היסטוריון יווני במאה ה-2 לפנה"ס. התפרסם בעקבות ספרו "ההיסטוריות" או "עלייתה של האימפריה הרומית", חיבור המקיף בפירוט רב את מאורעות השנים 146-220 לפנה"ס באזור אגן הים התיכון. בנוסף, העניין בכתביו עלה הודות לרעיונותיו החדשניים המתייחסים לאיזון הפוליטי הדרוש לכינון ממשל יציב. רעיונות אלה שימשו בסיס רעיוני לתאוריות מודרניות במדע המדינה. לפוליביוס הייתה תפיסת עולם ברורה לגבי הדרך שבה צריך לכתוב את ההיסטוריה. הוא טען כי היסטוריון חייב לאסוף ידיעות ממקורות שונים, להשוות ביניהם ולבסוף, בעזרת שיפוט ביקורתי, להחליט מה באמת התרחש. הוא הציג מתודה היררכית לכתיבה ההיסטורית ומבחינה זו, היא אינה שונה במהותה מזו הנהוגה בימינו. בנוסף, פוליביוס טוען כי מטרת כתיבת ההיסטוריה היא לעולם דידקטית ונועדה לתרגל את המדינאים וללמד את הקוראים איך להתמודד עם מאורעות קשים. הוא הסתייג מכותבים שביקשו להציג את ההיסטוריה בדרמטיות בהחמיצם את המטרה הראשונית – האמת. באחד מספריו הוא אף מפליג וטוען כי "האמת להיסטוריה היא כמאור עיניים ליצור החי". פוליביוס טיפל בהיסטוריה פוליטית וצבאית, הוא טען כי לא ניתן להבין את ההתפתחויות הפוליטיות והצבאיות מבלי להכיר את המוסדות החברתיים והדתיים.

לערך המלא

79

ניקולאי קרמזין (ברוסית:Николай Михайлович Карамзин)‏ (12 בדצמבר 1766 - 3 ביוני 1826) - סופר והיסטוריון רוסי. מחבר הספר ההיסטוריה הרוסית ב-12 כרכים. בהתאם לצו קיסרי מ-31 באוקטובר 1803 קיבל מינוי היסטוריון המלכותי. עם קבלת המינוי הוא עזב בהדרגה את הפעילות הספרותית והחל במחקר שהתמקד בנושאים הקשורים בהיסטוריה רוסית בלבד. בשנת 1811 פרסם מאמר "רשומים על רוסיה הוותיקה והנוכחית מהיבט האזרחי והפוליטי" בו הוא תיאר את השקפת העולם שלו על העדר צורך ברפורמות בממשל. בשנת 1816 קרמזין פרסם את ה-8 הכרכים של הספר שלו "היסטוריה של רוסיה" ובהמשך פרסם עוד 3 כרכים. הכרך האחרון של הסדרה פורסם לאחר מותו. הספר תורגם למספר שפות אירופאיות. תיאור ההיסטוריה הרוסית בספר זה קירב מאוד את קרמזין לקיסר ולחצר. ספר היסטורי זה זכה לפופולריות גדולה מאוד בחברה רוסית. בהכנת הספר הוא השתמש במספר כתבי עת ישנים שלא שרדו עד היום. בשנת 1818 הוא נבחר לחבר של האקדמיה הרוסית למדעים. נפטר ב-3 ביוני 1826 בסנקט פטרבורג.

לערך המלא

80

אֶרִיק ג'ון ארנסט הוֹבְּסבּאוּם (נולד ב-9 ביוני 1917) הוא היסטוריון מרקסיסטי בריטי, סופר וחבר במסדר הכבוד הבריטי. הובסבאום היה במשך תקופה ארוכה חבר ב"מפלגה הקומוניסטית של בריטניה", שכיום אינה פועלת עוד, וב"קבוצת ההיסטוריונים של המפלגה הקומוניסטית" שהייתה חלק ממנה. הוא מכהן כנשיא קולג' בירקבק באוניברסיטת לונדון. אחד מנושאי העניין של הובסבאום הוא פיתוח המסורות. עבודתו היא מחקר של התפתחותן בהקשר למדינת הלאום. הוא טוען כי מסורות רבות הומצאו בידי האליטות הלאומיות על מנת להצדיק את קיומן וחשיבותן של מדינותיהם. אריק הובסבאום הרבה לכתוב על נושאים רבים והיה אחד מההיסטוריונים הבולטים בבריטניה. כאיש ה"היסטוריוגרפיה המרקסיסטית" הוא התמקד בניתוח "המהפכה הדואלית" (המהפכה הצרפתית הפוליטית והמהפכה התעשייתית הבריטית). הוא רואה את השפעתן ככוח המניע מאחורי המגמה השולטת לעבר הכלכלה החופשית כיום. נושא חוזר ונשנה נוסף בעבודתו היה "שודדים חברתיים", תופעה שהובסבאום ניסה למקם בתוך תחומיו של ההקשר החברתי וההיסטורי הרלוונטי וכך הגיב על ההשקפה המסורתית שלו כצורה ספונטנית ובלתי צפויה של מרד פרימיטיבי.

לערך המלא

81

שמעון דוּבּנוֹב 10 בספטמבר 1860 – 8 בדצמבר 1941 היה סופר והיסטוריון יהודי שפעל ברוסיה, בגרמניה ובארצות הבלטיות, וממקימי התנועה האוטונומיסטית היהודית, הוא התנגד לציונות וגרס כי הציונות אינה פתרון, הן מפני שהפתרון הוא הענקת אוטונומיה בגולה, והן מכיוון שהציונות יכולה לפגוע במאבק השגת אותה אוטונומיה. כתב ברוסית וביידיש. כבר מגיל תשע החל להימשך להיסטוריה יהודית, ובהיותו כבן שלוש עשרה כתב את מאמרו הראשון - נגד היהודים המחזיקים רק בספרות התלמוד ומתעלמים לעיתים מספרי ההשכלה, ואף מהתנ"ך. בשנת 1912 עמד, עם ד"ר י"ל קצנלסון, בראש המפעל האנציקלופדי ייברסקיה אנציקלופדיה. אנציקלופדיה זאת התבססה על האנציקלופדיה היהודית, אך באה להשלים את החסר בה. לעומתה, 'האנציקלופדיה היהודית הרוסית' הדגישה גם את חשיבותן של קהילות ישראל במזרח אירופה. עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה עבר לגור בלטביה. כאשר כבשו הנאצים את ריגה נכלא דובנוב עם שאר יהודי העיר בגטו המקומי. ב-8 בדצמבר 1941 הובל עם אלפי יהודים למותם בגיא-ההריגה.

לערך המלא

82

סְה-מָה צְ'יאן היה אבי ההיסטוריונים וההיסטוריוגרפים של סין ואחד ההיסטוריונים הראשונים שלה. מעמדו ופרסומו הוענקו לו בשל עבודתו הגדולה והחשובה ביותר רשומות ההיסטוריון, כתבים הסוקרים את תולדות סין במשך אלפיים שנה מהזמנים של סין המיתולוגית (הקיסר הצהוב) ועד זמנו (תקופת שושלת האן). עבודה זו הניחה את היסודות לעבודותיהם של היסטוריונים והיסטוריוגרפים סינים מאוחרים יותר. עבודתו הידועה ביותר, שה ג'י, כוללת יותר מ-130 פרקים ומחולקת לנושאים ספציפיים בצורת תולדות, דיווחים וחיבורים ולא בצורת ציר זמן כפי שנהוג במערב. בין שאר הנושאים שבהם סה-מה צ'יאן עוסק בחיבורו אפשר למצוא דיווחים על כלכלה, מוזיקה ,טקסים, דת, לוח השנה הסיני וביוגרפיות מורחבות. השפעתו של סה-מה צ'יאן על כתיבת היסטוריה לא הצטמצמה לסין בלבד אלא הגיעה גם למקומות אחרים כדוגמת הממלכות הקוריאניות.

לערך המלא

83

מייקל אלן קוק (נולד ב-1940) הוא היסטוריון אנגלי ומזרחן החוקר את היסטוריה של עולם האסלאם. הוא כתב מספר ספרים בצוותא עם פטרישה קרון, הידוע שבהם הוא הגריזם: היווצרות העולם האסלאמי (Hagarism: The Making of the Islamic World). ספריו תורגמו לעשר שפות. הוא למד היסטוריה ולימודי המזרח לתואר ראשון בקינגס קולג' בקיימברידג' בשנים 1963-1959 ולמד לימודים מתקדמים בבית הספר ללימודי המזרח ואפריקה באוניברסיטת לונדון בשנים 1966-1963 בהדרכתו של פרופסור ברנרד לואיס. היה מרצה לכלכלה היסטורית ובייחוד זו של המזרח התיכון בשנים 1984-1966 בבית הספר ללימודי המזרח ואפריקה בשנים 1986-1984 היה רידר (זהו שם דרגה באקדמיה הבריטית, המקבילה לפרופסור חבר באקדמיה הישראלית) בהיסטוריה של המזרח הקרוב והתיכון בבית הספר ללימודי המזרח ואפריקה. בשנים 2007-1987 כיהן כפרופסור המופקד על הקתדרה על שם קליבלנד דודג' ללימודי המזרח הקרוב באוניברסיטת פרינסטון, החל משנת 2007 הוא מופקד הקתדרה של Class of 1943 באוניברסיטת פרינסטון. קוק היה עמית גוגנהיים באביב 1990.

לערך המלא

84

אנמארי שימל 7 באפריל 1922 - 26 בינואר 2003 הייתה איראנולוגית גרמנייה בעלת שם והשפעה, שכתבה רבות על האסלאם והסופיות. היא קיבלה דוקטורט בשפות מזרחיות ובתרבות ערבית מאוניברסיטת ברלין בגיל תשע עשרה. בגיל עשרים ושלוש מונתה לפרופסור לערבית ואסלאם באוניברסיטת מארבורג (גרמניה) ב-1946, שם קיבלה דוקטורט שני בדתות ב-1954. נקודת מפנה בחייה אירעה בשנת 1954, כאשר מונתה לפרופסור להיסטוריה של הדתות באוניברסיטת אנקרה בטורקיה ושיקעה עצמה בחקר התרבות והמסורת המיסטית של הארץ. היא הייתה חברת סגל באוניברסיטת הרווארד משנת 1967 לשנת 1992 ונהפכה לפרופסור אמריטה לתרבות הינדו-מוסלמית עם פרישתה. היא זכתה לדוקטורט של כבוד מאוניברסיטת בון. היא פרסמה למעלה מ-100 ספרים על ספרות, מיסטיקה ותרבות, ותרגמה שירה וספרות בפרסית, באורדו, בסינדית ובטורקית ללשונות האנגלית והגרמנית. בשל עבודתה על האסלאם, סופיות, או מיסטיקה ומוחמד איקבל, העניקה לה ממשלת פקיסטן אחד מאותות הכבוד הגבוהים ביותר הניתנים לאזרחים, הידוע בשם Hilal-e-Imtiaz ("סהר המצוינות"). היא זכתה לתוארי כבוד רבים מארצות רבות ברחבי תבל, בכללם פרס לאופולד לוקאס מטעם החוג התאולוגי-אוונגליסטי באוניברסיטת טיבינגן ובשנת 1995 Peace Prize of the German Book Trade (פרס השלום של ארגון הספר הגרמני). פרס זה גרם למחלוקת בגרמניה, מאחר שהיא הגנה על התפרצות הזעם בעולם המוסלמי נגד סלמאן רושדי בריאיון שהעניקה לטלוויזיה.

לערך המלא

85

משה (מקס) ימר (נולד ב-1915), פרופסור לפיזיקה ולפילוסופיה של המדע וחתן פרס ישראל להיסטוריה של המדע לשנת 1984 ופרס א.מ.ת לשנת 2003. בשלהי שנות החמישים הצטרף ימר לאוניברסיטת בר-אילן וייסד בה את המחלקה לפיזיקה. הוא עמד בראש המחלקה בשנותיה הראשונות ומאוחר יותר התמנה לרקטור ולנשיא האוניברסיטה. נמנה עם מייסדי המכון להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות ע"ש כהן באוניברסיטת תל אביב. כפרופסור אורח הוא שימש במכון השווייצרי לטכנולוגיה, באוניברסיטת קולומביה ובמוסדות נוספים. בישראל הוא כיהן כחבר המועצה להשכלה גבוהה, נשיא האיגוד לקידום המדע בישראל וחבר בוועד ההדרכה של הוועדה לאנרגיה אטומית. עבודותיו של ימר זיכו אותו בפרס ישראל להיסטוריה של המדע לשנת 1984, בפרס האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים, בפרס א.מ.ת (2003), ובפרס אברהם פיס (2007).

לערך המלא

86

גבריאל הרמן (נולד ב-10 במאי 1947) הוא היסטוריון ישראלי המתמחה בעת העתיקה בחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית, חבר דרווין קולג' בקיימברידג' וקלייר הול בקיימברידג'. סיים תואר ראשון בלימודים קלאסיים ב-1974, תואר שני בלימודים קלאסיים ב-1976, שניהם באוניברסיטה העברית; התזה הייתה בנושא האימפריה האתונאית במאה הה' לפנה"ס והיא נכתבה בהדרכתם של הפרופסורים אלכסנדר פוקס ומשה עמית. נשלח ללימודי דוקטורט על ידי האוניברסיטה העברית לאוניברסיטת קיימברידג' לדוקטורט (דרווין קולג'). את תואר הדוקטור קיבל בשנת 1985. מלמד באוניברסיטה העברית משנת 1978, מרצה בכיר מ-1990 ופרופסור חבר מ-1997. הרמן חוקר את ההיסטוריה החברתית של יוון, תוך שימוש בכלים אנליטיים השאולים ממגוון דיסציפלינות, כגון סוציולוגיה, אנתרופולוגיה, פסיכולוגיה, תורת המשחקים, אתולוגיה, סוציוביולוגיה וגנטיקה. מחקריו סבים סביב שאלות שלדידו הן צריכות להנחות כל מחקר היסטורי : כיצד מוסדות חברתיים, ערכים, נורמות, מנהגים, חוקים, אידאולוגיות ורגשות מעצבים את דרך התנהגותם של בני אדם, ובעיקר של היוונים והרומאים שאותם הוא חוקר.

לערך המלא

87

בן ציון דינור (דינבורג) (2 בינואר 1884 - 8 ביולי 1973) (ג' בטבת תרמ"ד - ח' בתמוז תשל"ג), שר, חבר הכנסת, היסטוריון ומחנך. נולד בשנת 1884 בעיירה קטנה באוקראינה, למשפחה שהשתייכה לחסידות חב"ד. בין השנים 1911-1902 עשה פסק זמן בלימודיו ועסק בהוראה ובפעילות ציונית, שאף הביאה למעצרו לזמן קצר. בשנת 1911 עזב למשך שנתיים את אשתו הצעירה ובנו הקט לשם לימודים באוניברסיטת ברלין, שם למד היסטוריה עתיקה. ב־1921 עלה לארץ ישראל והפך להיות מורה בסמינר בית הכרם למורים בירושלים, וכעבור שנים אחדות מונה למנהל הסמינר. ב־1936 נתמנה לפרופסור להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית. דינור צדד בגישה של כתיבת היסטוריה גלובלית של עם ישראל, והוא כתב את "תולדות ישראל מראשית ימי ישראל ועד ימינו אלה". חיבר מפעל מונומנטלי "ישראל בגולה". הכולל את כל דברי הימים של עם ישראל, עד לימי המגפה השחורה. החידוש הגדול במחקרו הוא בתיאור חיי הקהילות: משפחה, נישואין, סדרי הבית, תורה וחכמה, אמונות העם, והשקפות החכמים, קבורה, החגים. פרט לכך דן דינור ביחס שבין יהודים לגויים, אנוסים ומשומדים, גויים ומתיהדים. הוא צירף לספרו שו"ת, ציורים, צילומים, כתבי יד, פרטים מספרי הלכה. כן כתב על הזרמים השונים ביהדות, המחלוקת ביניהם, הרדיפות, הוויכוחים הדתיים שבין יהודים לנוצרים והתנועות המשיחיות. היה מראשי החברה ההיסטורית הישראלית ומבכירי האוניברסיטה העברית. החל מ-1953 ועד 1959 שימש כיושב ראש של "יד ושם, רשות הזיכרון לשואה ולגבורה", שהוא נמנה גם על מקימיו.זכה פעמיים בפרס ישראל: ב־1958 ללימודי יהדות וב־1973 לחינוך. ב-1959 נבחר כחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. בשנת 1967 הוענק לו התואר "יקיר ירושלים".

88

מירון בנבנשתי (נולד ב-21 באפריל 1934) הוא איש ציבור ישראלי, פובליציסט והיסטוריון. שימש כסגן ראש עיריית ירושלים. נולד וגדל בירושלים. בשנים 1955–1960 למד היסטוריה של ימי הביניים וכלכלה לתואר הראשון והתמחה בתקופה הצלבנית בהדרכת פרופ' יהושע פראוור. בשנים 1958–1960 עמד בראש פרויקט המפה הצלבנית של ארץ ישראל בניהולו של פראוור. בשנים 1979–1982 עשה דוקטורט בבית הספר על שם קנדי באוניברסיטת הרווארד; נושא הדוקטורט היה: "ניהול סכסוכים: מנהל עירוני בירושלים ובבלפסט" מאז שנת 1991 בנבנשתי הוא בעל טור של מאמרים פובליציסטיים בעיתון "הארץ" בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ופרסם מספר ספרים בנושא. בנבנשתי זכה למלגות של קרן פורד, קרן רוקפלר והמוסד לשלום של ממשלת ארצות הברית. שימש עמית במרכז וילסון בוושינגטון ובמרכז לעניינים בינלאומיים באוניברסיטת הרווארד.

לערך המלא

89

עמנואל סיון (נולד ב-28 בנובמבר 1937) הוא פרופסור אמריטוס בחוג להיסטוריה כללית ובחוג לתולדות עמי האסלאם שבאוניברסיטה העברית. נולד בקיבוץ כפר החורש, עשה תואר ראשון ושני בהיסטוריה כללית ובשפה וספרות ערבית. במהלך הלימודים נוצר אצלו עניין עמוק במסעי הצלב, בין השאר כי היה אסיסטנט של פרופסור יהושע פראוור בעבודה על ספרו "ממלכת ירושלים הצלבנית". סיון החליט להבין את מסעי הצלב מנקודת ראות מוסלמית. עשה דוקטורט באוניברסיטת הסורבון בפריז בשנים 1965-1963, בנושא הג'יהאד בתקופת מסעי הצלב כתנועה חברתית, פוליטית ואינטלקטואלית. מלמד בסגל האוניברסיטה העברית החל מ-1965, ב-1972 התמנה לפרופסור חבר וב-1977 התמנה לפרופסור מן המניין. שימש כראש המחלקה להיסטוריה באוניברסיטה העברית בשנים 1976-1973. פרש מהאוניברסיטה העברית בשנת 2006 כפרופסור אמריטוס. יסד את כתב העת THE JERUSALEM QUARTERLY ב-1976 והיה עורכו עד 1990. כיום מלמד בבית ספר לאודר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה שבמרכז הבינתחומי הרצליה. מאמצע שנות השמונים ובעיקר מראשית שנות התשעים מפרסם מאמרים בהארץ ומשמש כפרשן טלוויזיה. היה יועץ חיצוני בנושאים שונים למשרד ראש הממשלה. החל משנת 2003 משמש כיועץ למשרד הביטחון, ומשנת 2006 משמש כחבר בוועד המייעץ של המועצה לביטחון לאומי.

לערך המלא

90

גדי אלגזי (נולד ב-2 באוקטובר 1961) הוא פרופסור חבר וראש החוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב. גדי אלגזי נולד ביפו וגדל בשכונת התקווה שבתל אביב. הוא התגייס לצה"ל ולאחר שבעה סירובים חוזרים ונשנים לשרת בשטחים ותקופות מאסר קצרות, הועמד בדצמבר 1980 למשפט ונידון לשנת מאסר. לאחר מאבק ציבורי למען שחרורו, נאלץ הרמטכ"ל לקצר את מאסרו וחודש לאחר מכן הוא שוחרר משירות סדיר. עשה תואר ראשון בחוג להיסטוריה ובחוג לשפה וספרות ערבית באוניברסיטת תל אביב ותואר שני בבית הספר להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב והשלים את הדוקטורט באוניברסיטת גטינגן בגרמניה ב-1992. ב-1993 מונה למרצה באוניברסיטת תל אביב, ב-1995 למרצה בכיר וב-2002 לפרופסור חבר. החל מ-2008 הוא עומד בראש החוג להיסטוריה באוניברסיטה. שדה התמחותו העיקרי של גדי אלגזי הוא ההיסטוריה החברתית והתרבותית של ימי-הביניים המאוחרים, בעיקר האזורים דוברי הגרמנית במערב אירופה בין 1350 ל-1600. הוא עוסק באנתרופולוגיה היסטורית, במחקר התרבות, בסמנטיקה היסטורית ובהיסטוריה ובתאוריה של מדעי החברה.

לערך המלא

---

< בחזרה לפורטל