פורטל:אישים/הידעת?/קטעי הידעת? - 3

קטעי "הידעת?" נוספים

לקט קטעי "הידעת?"

201	אלתר לוין בלבוש מזרחי על שמו של אלתר לוין, לא קרוי שום רחוב בישראל. זאת למרות שהיה ממייסדי ענף הביטוח בארץ ומשורר עברי מצליח, שמותו המסתורי משך תשומת לב רבה. לוין נמצא תלוי על דקל בשכונת רוממה, בשנת 1933. ספק אם מדינת ישראל עשתה איזו שהיא פעולה להנצחתו. זאת למרות שראש המודיעין של הארמייה הרביעית העות'מאנית, עזיז ביי, כתב שלוין היה המרגל החשוב ביותר, שסייע לבריטים במזרח התיכון במלחמת העולם הראשונה. לוין שילם מחיר כבד על כך שלא עזב את הטריטוריה הטורקית, כשיכול היה לעשות זאת. הוא וידידו, ח'ליל א-סכאכיני, נידונו למוות והוגלו מהארץ לצורך ביצוע פסק הדין. השניים ניצלו בעזרת סחבת, שתדלנות ושוחד רב. בהיעדרם מהארץ, הטורקים עינו למוות את בתו של לוין.	עריכה \| תבנית \| שיחה
202	"חייו והרפתקאותיו של אלכסנדר סלקירק - רובינזון קרוזו האמיתי", ספר עלילתי משנת 1835 בשנת 1703 פרצה מגפה בספינה "סינק פורטס", ששטה אוקיינוס השקט. כחמישים מאנשיה מתו, בתוכם רב החובל. כרב החובל החדש, מונה תומאס סטרדלינג, והקצין אלכסנדר סלקירק מונה לסגנו. אולם מינויים אלו לא היו מוצלחים, כי בין השניים פרצו ויכוחים רבים. כך, לאחר שהספינה התבלתה בשל הפלגה במספר סערות, סלקירק דרש לעגון באי הקרוב ולשפצה, אך סטרדלינג סרב. אי זה קרוי כיום "אי רובינזון קרוזו", וכמו בסיפור "רובינזון קרוזו", סלקירק בחר להישאר עליו לבדו, וזמן קצר לאחר נטישתו, התפרקה הספינה בלב הים. אלא שבניגוד לסיפורו של קרוזו, שברי הספינה ומטענה לא נסחפו אל האי, עליו הוא נשאר. כמו בסיפורו של קרוזו, גם סלקירק שרד על האי הבודד במשך מספר שנים עד לחילוצו, ולמד לכלכל את עצמו, בכוחות עצמו. אלא שבניגוד לסיפורו של קרוזו, סלקירק לא מצא על האי אנשים, כמו ששת, שהפכו לעבדיו ולחבריו. החברים שמצא סלקירק על האי היו חתולי בית נטושים. בשנת 1719, פרסם הסופר דניאל דפו, רומן בשם "רובינזון קרוזו", שמקור ההשראה העיקרי שלו היה העדות של אלכסנדר סלקירק.	עריכה \| תבנית \| שיחה
203	ג'ושוע נורטון, קיסר אמריקה ומגן מקסיקו מטעם עצמו בשנת 1859, יהודי תושב סן פרנסיסקו בשם ג'ושוע נורטון הכריז על עצמו כ"קיסר ארצות הברית" (בהמשך הוסיף גם את התואר "מגן מקסיקו"). למרות שאף גוף רשמי לא ייחס חשיבות להצהרותיו, נורטון פרסם מספר "צווים קיסריים" בהם קרא לפרק את הקונגרס, את שתי המפלגות הגדולות (הדמוקרטית והרפובליקנית), ואף דרש להוציא את הכינוי "פריסקו", קיצור של סן פרנסיסקו, מהחוק. נורטון האקצנטרי התפרסם במהרה בעקבות הכרזותיו ואף קיבל "מדי קיסר" שהותאמו עבורו ממדי קצין רשמיים על ידי קצינים בצבא ארצות הברית שהוצבו בסן פרנסיסקו, וכשאלו התבלו קיבל מדים חדשים ממועצת העיר. הוא היה סורק את העיר מדי יום לבוש במדיו במטרה לבחון את התשתיות והשיטור המקומי, ולעיתים נתן נאומים פילוסופיים לעוברים ולשבים. הוא כלכל את עצמו באמצעות "דולרים קיסריים" שהיה מדפיס וחותם עליהם בכתב יד, ובהם היה משלם במסעדות שהסכימו לקבלם (ולמעשה לשרתו ללא תמורה) או שהיה מוכר אותם תמורת דולרים אמתיים לתיירים. בעוד פועלו נזכר בעיקר בחיוך מזלזל, הוא גם היה פעיל חברתית וניסה להתערב ואף למנוע פרעות כנגד מהגרי עבודה מסין, שהתחוללו בעיר באותה תקופה.	עריכה \| תבנית \| שיחה
204	יעל דיין לעשרות מחברי הכנסת יש קרובי משפחה, שכיהנו בכנסת גם הם. לחבר הכנסת דוד לוי, למשל, היו בכנסת אח - מקסים לוי, בן - ז'קי לוי ובת - אורלי לוי-אבקסיס. הגדילה לעשות משפחת דיין. ח"כ שמואל דיין הוא אביו של ח"כ משה דיין. ח"כ יעל דיין היא בתו. ח"כ יגאל הורביץ וח"כ עמוס הדר הם דודניו. ח"כ עוזי דיין הוא אחיינו. ח"כ יוסי שריד הוא חמיה של נכדתו. כמו כן, ח"כ עזר ויצמן הוא בעל גיסתו. בן משפחה נוסף של משה דיין, דני דיין, היה מועמד לכנסת שלוש פעמים, אך לא נבחר. נכון לשנת 2021, הוא מנסה להתמודד בפעם הרביעית. ב-18 מתוך 23 כנסות ישראל הראשונות כיהן לפחות חבר כנסת אחד, שהוא קרוב משפחה של משה דיין. בכנסת ה-9 כיהנו חמישה כאלו, בו זמנית.	עריכה \| תבנית \| שיחה
205	שטר של חמש לירות ישראליות עם דיוקנה של הנרייטה סאלד, על רקע בית החולים הדסה הר הצופים. מצדו השני של השטר איור שער האריות בירושלים. הפעילה הציונית-פמיניסטית, רבת ההישגים, הנרייטה סאלד, מעולם לא הקימה משפחה. למרות זאת, זכרה מונצח בישראל דווקא בציון יום המשפחה בתאריך פטירתה - ל' בשבט. במדינות עולם רבות אחרות, מצוין יום המשפחה, ביום ראשון של השבוע השני של חודש מאי. כמו כן, יום האישה הבינלאומי מצוין ב-8 במרץ בכל שנה. על פניו נראה, כי מדינת ישראל צריכה הייתה לציין ב-ל' בשבט יום אישה מקומי ולא יום משפחה מקומי. אלא שעד אמצע שנות ה-90, ליום המשפחה קראו "יום האם", ואילו ליום האישה הבין לאומי קראו "יום הפועלות הבינלאומי". סאלד לא הייתה מנהיגת פועלות. היא הקימה בתי חולים וגני ילדים, וארגנה את עליית הנוער. לכן פעילותה הזכירה יותר את תפקידה של אם המשפחה, מאשר את תפקידה של הפועלת.	עריכה \| תבנית \| שיחה
206	משה דיין משחזר ממצא ארכאולוגי בגינת ביתו, בשכונת צהלה, תל אביב. בשנת 1952 נתפס משה דיין לתחביב הארכאולוגיה, כשמצא כדים עתיקים, שנחשפו בשיטפון, בתל א-צפי. הוא ביצע חפירות ארכאולוגיות בלתי חוקיות, בעודו במדים, ובהמשך, כשהיה חבר הכנסת ושר בממשלת ישראל. הוא אף עמד בקשר עם שבטי הבדואים, לשם רכש עתיקות. תחביב זה הביא כמעט למותו, כאשר ב-1968 התמוטט עליו גוש כורכר באתר ארכאולוגי. איש השב"כ, יעקב פרי, סיפר כי דיין השתמש באנשי שב"כ בעת שחפר באופן לא חוקי ביהודה ושומרון. את ממצאיו שמר לרוב דיין לעצמו, כך שמעשה היה שודד עתיקות. כנגד דיין הוגשו תלונות רבות על הפרת חוק העתיקות, שלא טופלו. בעקבות תלונה שהוגשה נגדו ב-1965 זומן דיין לגביית עדות בתחנת המשטרה, אלא שדיין הגיע להסדר עם אגף העתיקות והמוזיאונים, ולכן לא עמד לדין. לאחר מותו של דיין, ב-1981, אלמנתו מכרה את אוסף העתיקות הלא חוקי למוזיאון ישראל, תמורת מיליון דולר.	עריכה \| תבנית \| שיחה
207	בשנות ה-60 אוכלוסיית הנגב הייתה כה דלילה, עד שהעיתונאי יצחק שתיל היה כתב של עיתונים רבים, בו זמנית, כמעט לכל נושא, כמעט בכל יישוב בצפון ובמרכז הנגב. הוא סיקר את באר שבע, קריית גת, אופקים, ירוחם, דימונה מצפה רמון ועוד. הוא היה כתב פוליטי, כתב ספורט של ענפי ספורט מגוונים, כתב משפט ופלילים, כתב חברתי, רפואי ועוד. הוא היה שליח קול ישראל, גלי צה"ל, היום, ידיעות אחרונות, מעריב-ספורט, חדשות הספורט, דבר וביטאון תנועת החירות. כשהוא נקרא לשירות מילואים, הוא ערך את ביטאון פיקוד דרום.	עריכה \| תבנית \| שיחה
208	זוהר ארגוב, 1981. מקובל לחשוב כי זוהר ארגוב התאבד. אולם, לאחר שארגוב נמצא מת בתא המעצר בו שהה, רב פקד אהרון טל, שמונה לקצין בודק של האירוע, קבע שארגוב נהרג בתאונה. ארגוב ביים ניסיון התאבדות, כדי לסחוט מהסוהרים עוד ועוד תחליפי סם. הוא מת כתוצאה מאי ספיקת דם למוח, כאשר קרע בד התהדק על צווארו. הוא לא יכול היה להציל את עצמו, עקב השפעת תחליפי הסם שלקח.	עריכה \| תבנית \| שיחה
209	תמונת מעצר של צ'ארלס מנסון משנת 1968 צ'ארלס מנסון נולד לעבריינים, ומאז שנת 1949 החל להיעצר ולהיאסר שוב ושוב בעוון גנבה, הונאה וסרסרות. בשנת 1967, לאחר שהשלים עשר שנות מאסר בעוון הפרת תנאי שחרורו ממאסר קודם, שידול לזנות וזיוף המחאה בנקאית, הוא שוחרר מן הכלא. זאת למרות, שהתחנן בפני הנהלת הכלא להישאר שם, בטענה שהכלא הוא ביתו. בשנת 1969 הוא עמד בראש כת, שביצעה תשע רציחות, בארבעה אתרים נפרדים. מנסון הורשע בשבעה מעשי רצח ממדרגה ראשונה, ונגזר עליו גזר דין מוות. אולם בשל ביטול זמני של עונש המוות בקליפורניה, גזר הדין הומתק למאסר עולם. מנסון אכן ריצה את מאסר העולם, פשוטו כמשמעו. הוא אכן מת בכלא, בשנת 2017. אולם מדינת קליפורניה דווקא ניסתה להמתיק גם עונש זה. מנסון היה מועמד לשחרור על תנאי, הן בשנת 2007 והן בשנת 2012, אך בשתי הזדמנויות אלו הוא סירב להגיע לשימוע.	עריכה \| תבנית \| שיחה
210	זבולון סימנטוב זבולון סימן-טוב מתראיין רבות לעיתונות בישראל ובעולם בזכות היותו היהודי האחרון, שגר באפגניסטן. על סיפורו הוצג גם מחזה. הוא ממשיך לגור בקאבול, למרות משטר הטליבאן, שכלא אותו מספר פעמים, אף על פי שהעסק שלו נסגר, למרות שבית הכנסת המופקד בידיו נבזז, למרות שכדי לאכול כשר הוא צריך לשחוט בעצמו ולקבל משלוחי מזון בדואר, מניו יורק, למרות שכדי לשמוע שופר, הוא צריך לתקוע בעצמו, למרות שמשפחתו, כולל אשתו עלו לארץ, למרות שהוא ביקר בארץ, ולמרות שנאספו עבורו תרומות להגירה, כולל כרטיס טיסה. יש טענות כי סימנטוב נשאר באפגניסטן כי הוא מסרב לתת גט לאשתו.	עריכה \| תבנית \| שיחה
211	אדוארד רושמן תיק אודסה הוא ספר מתח מאת פרדריק פורסיית', שפורסם לראשונה בשנת 1972, ומספר על הרפתקאותיו של עיתונאי גרמני צעיר, המנסה לאתר פושע נאצי, ממחוללי השואה. בתחקיר לכתיבת הספר השתתף צייד הנאצים שמעון ויזנטל. בשנת 1974 עובד הספר לסרט קולנוע מצליח בבימויו של רונלד נים, ובכיכובם של ג'ון ווייט, מקסימיליאן של ושמואל רודנסקי. הסרט תרם לחשיפת הפושע הנאצי אדוארד רושמן, שהתחבא בזהות בדויה, בבואנוס איירס. שכניו זיהו אותו על המסך, ונגשו למשטרה המקומית, וזו נגשה לשגרירות מערב גרמניה, כדי שתוציא בקשת הסגרה.	עריכה \| תבנית \| שיחה
212	ולטר ראוף מלווה בחייל אמריקני, בשנת 1945 ולטר ראוף היה מבכירי האס אס וממפתחי משאיות הגז, שחנקו את נוסעיהן בעשן מנוע. הוא היה אחראי לרציחתם של כ-100,000 איש בשואה. לאחר מלחמת העולם השנייה, עיתונאים שונים דיווחו על הימצאותו, בזהות הבדויה, בצ'ילה. אולם צ'ילה, שהייתה אז תחת שלטון אוגוסטו פינושה, הכחישה את הדיווחים. בשנת 1981, לאחר שהמוסד נכשל בהתנקשות בחייו, ראוף התראיין לסרט תיעודי זוכה פרס אמי, ומערב גרמניה דרשה את הסגרתו. אולם פינושה סירב להסגירו. צייד הנאצים, שמעון ויזנטל, הפעיל לחץ ציבורי על ממשלת צ'ילה. הוא חילק בעולם מיליוני גלוית דואר עם תמונותיהם של ראוף וקורבנותיו, וביקש ממקבלי הגלויות לכתוב עליהן דרישה לפינושה, להסגרת ראוף. אך פינושה לא נכנע, וראוף נשאר חופשי בצ'ילה עד יומו האחרון. לווייתו כללה סממנים נאצים מובהקים.	עריכה \| תבנית \| שיחה
213	אנה פרנק מצולמת בבית ספרה. בשנת 1958, בעת ששמעון ויזנטל הרצה על יומנה של אנה פרנק, בווינה, הוא הופרע על ידי קבוצת פרובוקטורים, שטענה כי אנה פרנק היא דמות בדיונית, ודרשו כי יימצא הקצין הגרמני, שעצר אותה במחבוא, כהוכחה לנכונות הסיפור. לאחר מאמצים רבים של ויזנטל, אותר בשנת 1963 קצין האס אס, קרל סילברבאואר, שבראיון עמו הודה, כי הוא עצר את אנה פרנק. הקצין זיהה אותה מסדרת תמונות. הוא נזכר, כי במהלך החיפוש נמצאה בבית המחבוא ניירת רבה, שהוא רוקן על הרצפה. גרסת סיפורו תואמת את סיפור המעצר, כפי שעולה מעדותו של אוטו פרנק.	עריכה \| תבנית \| שיחה
214	שמואל אוסוואלד רופאייזן שמואל אוסוואלד רופאייזן, שכינה עצמו "האח דניאל", נולד בפולין, למשפחה יהודית, והיה חבר בתנועת נוער ציונית; בעת השואה התחבא במנזר ובהמשך המיר דתו לנצרות; ב-1958 הגיע לישראל ככומר קתולי, על מנת לשרת במנזר על הר הכרמל; ב-1962 הגיש בקשה לקבלת אזרחות ישראלית על פי חוק השבות אך בקשתו נדחתה על ידי משרד הפנים. עתירה לבג"ץ נגד החלטה זו נדחתה ברוב של ארבעה שופטים כנגד אחד, והוחלט כי האח דניאל לא ייחשב כיהודי לצורך החוק. החלטת בג"ץ הייתה תקדימית בכך שפירשה את החוק מנקודת ראות לאומית ולא יהודית הלכתית - רופאייזן נולד כיהודי, ולפי ההלכה נחשב ליהודי גם לאחר שהמיר את דתו, בבחינת "ישראל אף על פי שחטא, ישראל הוא". לאור פסיקת בג"ץ, הנחשבת דוגמה לאקטיביזם שיפוטי מוקדם במדינת ישראל, תוקן חוק השבות על ידי הכנסת והוצאו ממנו במפורש יהודים שהמירו את דתם.	עריכה \| תבנית \| שיחה
215	מאן במלון אדלון שבברלין בתקופת רפובליקת ויימאר, 1929 תומאס מאן, חתן פרס נובל לספרות ומגדולי הסופרים הגרמנים, יצא לגלות ממולדתו עם שריפת הרייכסטאג ועליית המפלגה הנאצית, לה התנגד עוד קודם לכן, לשלטון. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה התגורר מאן בארצות הברית, שם כתב קובץ מכתבים לאזרחי גרמניה הנאצית, בהם תקף את הנאצים ועוזריהם. בין השאר היה מאן לאחד הראשונים שהתריע על השואה והנעשה במחנה ההשמדה אושוויץ ליהודים. המכתבים עצמם לא הגיעו בתקופת המלחמה לגרמניה, עקב חרם שהוטל על כתביו. עם זאת, בנות הברית הקליטו תסכיתים של המכתבים אשר שודרו באמצעות הרדיו לגרמניה כחלק ממסע התעמולה שלהם.	עריכה \| תבנית \| שיחה
216	הזמרת ריטה הזמרת ריטה נולדה בשנת 1962 בטהראן בשם יהאן-פרוז. היא עלתה עם משפחתה לישראל כשהייתה בת שמונה. היא דוברת פרסית ובשנת 2012 זכה האלבום שלה, "השמחות שלי", הכולל שירים בפרסית, בתואר אלבום זהב, לאחר שמכר יותר מ-20 אלף עותקים. עותקים פיראטיים רבים של האלבום ושל שירים בו זכו לפופולריות באיראן ובתפוצות האיראניות במערב.‏	עריכה \| תבנית \| שיחה
217	"מר אירוויזיון" הוא התואר שניתן לזמר האירי ג'וני לוגן. לוגן זכה מטעם אירלנד בשתי הפעמים בהם ייצג את מדינתו בתחרות: באירוויזיון 1980 ובאירוויזיון 1987, והוא הזמר היחידי בתולדות האירוויזיון שניצח יותר מפעם אחת. לוגן גם כתב לזמרת לינדה מרטין שני שירים שהשתתפו בתחרות, ואחד מהם, "Why Me?", זיכה את אירלנד בניצחון באירוויזיון 1992.	עריכה \| תבנית \| שיחה
218	קורי ברוקן ייצגה את הולנד באירוויזיון שלוש פעמים: באירוויזיון 1956 בו המקום אליו היא הגיעה אינו ידוע, באירוויזיון 1957 בו היא זכתה ובאירוויזיון 1958 בו היא הגיעה למקום האחרון. ברוקן היא הזמרת היחידה בתולדות התחרות שהגיעה גם למקום הראשון וגם למקום האחרון. כמו כן, היא הנחתה את אירוויזיון 1976 שנערך בהאג.	עריכה \| תבנית \| שיחה
219	סנדי שו הזמרת סנדי שו, נציגת בריטניה לתחרות האירוויזיון ב-1967, כלל לא רצתה בתחילה להשתתף בה, שכן חששה שהדבר יפגע בתדמיתה. היא גם סלדה מן השיר ששרה - Puppet on a String ("בובה על חוט") - והתאכזבה כאשר הוא נבחר לייצג את בריטניה מתוך חמישה שירים מועמדים, שהיא ביצעה בתוכנית הקדם-אירוויזיון הבריטית. היא סברה כי השיר סקסיסטי ולא מייצג היטב את הסגנון המוזיקלי שלה. מעבר לכך, לפני התחרות שקלו ברשת ה-BBC להדיח אותה מייצוג בריטניה באירוויזיון, כיוון שהייתה המאהבת בפרשיית גירושין מתוקשרת. בתחרות עצמה הוביל השיר לניצחון סוחף וגרף יותר מכפליים הנקודות שקיבל השיר שהגיע למקום השני. היה זה הניצחון הבריטי הראשון באירוויזיון. בנוסף לכך, היה השיר ללהיט בינלאומי, הגיע לפסגת המצעדים במדינות רבות באירופה, וכן זכה ליותר מ-200 גרסאות כיסוי ב-30 שפות שונות (את חלקן ביצעה שו עצמה).	עריכה \| תבנית \| שיחה
220	פטריק הקדוש פטריק הקדוש הוא הקדוש המגן של אירלנד, ומבשרה של הנצרות באי. הוא נולד בבריטניה למשפחה בריטית רומית נוצרית. בהיותו בן שש-עשרה נשבה על ידי שודדים אירים, ונמכר לעבדות באירלנד. לאחד שש שנים הצליח להימלט ושב לבריטניה, אך חזיון שנגלה לו בחלומו, ציווה עליו לשוב לאירלנד ולהפיץ בה את הנצרות, ובכך להשיב לשוביו טובה תחת רעה. הצלחתו של פטריק הייתה מהירה והחלטית. הוא ניצר את ממלכות עובדי האלילים, והפך את הכנסייה הנוצרית של אירלנד לחלק בלתי נפרד מן הכנסייה הנוצרית באירופה, שמרכזה ברומא. לפי האמונה הנוצרית הרווחת, הישג מופלא נוסף המיוחס לפטריק הוא גירושם של כל הנחשים מאירלנד, אם כי יש המייחסים זאת לשינויי אקלים, ויש הטוענים כי מדובר למעשה באלגוריה לכך שגירש את הכוהנים הדרואידים מן האי.	עריכה \| תבנית \| שיחה
221	פיליפו ברונלסקי, אדריכל כיפת קתדרלת סנטה מריה דל פיורה בפירנצה, זכה אמנם להיקבר בתוך הכנסייה, אולם מתנגדיו הרבים עיכבו את קבורת גופתו, אשר הועברה למגדל הפעמונים למשך כחודש. לאחריו נקבר ברונולסקי בקבר כה צנוע עד אשר הוא שב והתגלה רק בשנת 1972, בעת ביצוע חפירות ארכאולוגיות בכנסייה.	עריכה \| תבנית \| שיחה
222	נוקטורנו בשחור וזהב: הטיל הנופל ג'ון רסקין, סופר, ומבקר אמנות רב השפעה, היווה את מרכזם של שערוריות ציבוריות רבות. בשנת 1851, התפרץ רסקין אל הסטודיו של הצייר אנגלי ויליאם טרנר והשמיד יצירות אותן חשב כ"לא ראויות". שערורייה נוספת התרחשה בשנת 1878 בה נתבע רסקין בגין דיבה בידי הצייר האימפרסיוניסט ג'יימס מקניל ויסלר, לאחר שהשמיץ את ציורו "נוקטורנו בשחור וזהב: הטיל הנופל" וטען כי תג המחיר של הציור – 200 גיניאות, מהווה "חוצפה", תמורת "הטחתה של פחית צבע על ידי איזה טמבל בעיני הציבור". רסקין הורשע ונידון לקנס סמלי של רבע פני.	עריכה \| תבנית \| שיחה
223	על פי המסורת הנוצרית נחשב לוקס האוונגליסט לאיקונוגרף ולצייר הראשון של מרים, אם ישו. הסיבה לכך היא העובדה כי הבשורה שחיבר מכילה את הפירוט הרחב ביותר אודות דמותה של מרים, לבד מן "הבשורה על-פי יעקב", המיוחס לאחיו של ישו.	עריכה \| תבנית \| שיחה
224	נדאר הצלם הצרפתי נדאר ייסד בשנת 1863 את "האגודה לעידוד תנועה אווירית באמצעיות מכונות הכבדות מהאוויר", ואף בנה לעצמו כדור פורח עצום בגודלו שזכה לשם "הענק" והושלם באוקטובר 1863. כדור זה, היה בגודל של כ-45 מטר, הכיל סטודיו מעופף לצילום ויכול היה לשאת תריסר איש. הפרויקט החדש, ושני הספרים שכתב אודותיו, הפכו את נדאר למפורסם בקרב הקהל יותר מכל פרויקט קודם אחר שלו. בטיסת הבכורה, שנערכה ב-4 באוקטובר, צפו כ-500,000 פריזאים (כשליש מאוכלוסיית פריז), שהצטופפו באזור 'שאן-דה-מרס' בעיר וצפו בבלון ממריא לצלילי תזמורת.	עריכה \| תבנית \| שיחה
225	במחצית שנות החמישים של המאה ה-19 נתפשו ציוריו של גוסטב קורבה כשערורייתיים בחוגים רחבים באירופה עד שבאחד מבתי הקזינו בעיר פרנקפורט נתלתה מודעה האוסרת על הקהל "לדון בציוריו של מסייה קורבה במועדון זה". למעשה קורבה עודד את תדמיתו השערורייתית והיה על פי עדותו "האיש היהיר ביותר בעולם".	עריכה \| תבנית \| שיחה
226	אריה אליאס, מתוך הסרט "הכוכבים של שלומי" הרבה אמני במה מפורסמים, נכשלו כאמני במה, בתחילת דרכם. אריק סיני, למשל, לא התקבל לפסטיבל שירי הילדים. ריטה קלינשטיין נכשלה בתחרות כישרונות צעירים. אתי אנקרי לא התקבלה לבית הספר למשחק על שם ניסן נתיב. רשימה ארוכה של אמנים ישראלים מפורסמים, כמו ניסים סרוסי ויהודה פוליקר לא התקבלו ללהקות הצבאיות. חלק מכישלונות הקבלה ללהקות הצבאיות הונצחו כמערכונים. לשלישיית הגשש החיוור היה מערכון שהמחיז את מבחן הבד הכושל של שייקה לוי בלהקת הנח"ל, והמערכון של שייקה אופיר, "שיעור אנגלית במגזר הערבי", הוא ככל הנראה בהשראת הצגת המלט, בידי אריה אליאס, במבחן בד כושל לצוות ההווי של הפלמ"ח.	עריכה \| תבנית \| שיחה
227	אריה אלדד בעת ויכוח עם אחמד טיבי הסופרים דויד גרוסמן ויצחק נוי התחילו את דרכם האמנותית, כשהיו קרייניי רדיו. הם עבדו בתוכנית לאם ולילד, ברשת א', בקול ישראל. שם הם הקריאו, בין השאר, את הגרסאות הראשונות ליצירותיהם "דו-קרב" ו"גבעת האירוסים השחורים". נוי עבד שם גם כשחקן תסכיתים. בזכות כישרונו זה, הוא לוהק לדיבוב דמויות רבות, בסדרה "היה היה - האדם", בטלוויזיה הלימודית. עמית נוסף של נוי וגרוסמן לעבודה בתוכניות לאם ולילד היה אריה אלדד. הוא עבד איתם בין הקריירה שלו כקצין גבוה וכפרופסור לכירורגיה פלסטית לבין הקריירה שלו כחבר הכנסת. גם הוא, בזמן עבודתו שם, גם היה סופר. הוא כתב אז את הרומן שכרון סיני, והקריא אותו ברדיו.	עריכה \| תבנית \| שיחה
228	את התפקיד הראשי בסרט העלילתי העברי הראשון באורך מלא, עודד הנודד, שצולם בשנת 1932, שיחק נער בן 13 בשם שמעון פובזנר. פובזנר לא המשיך בקריירת משחק, על אף הצלחתו של הסרט, ולימים היה אחד מבכירי האדריכלים בישראל. בין הפרויקטים הידועים שעיצב – כיכר מלכי ישראל, הנקראת כיום "כיכר רבין".	עריכה \| תבנית \| שיחה
229	בובי פנחסי ראש עיריית ירושלים לשעבר, טדי קולק, נטה להירדם במופעי בידור ואמנות אליהם הוזמן. זו עובדה מאוד מפורסמת לגביו. אולם קולק אינו הידוען הישראלי היחידי שהתפרסם בנטייה זו. גם המלחין והפסנתרן בובי פנחסי נהג להירדם בכאלו הופעות. רק שבניגוד לקולק, פנחסי לא נרדם ביושבו בקהל, אלא על הבמה.	עריכה \| תבנית \| שיחה
230	יוליוס פופר בארץ האש שבארגנטינה יש מספר אתרים הקרויים על שמותיהם של אישים רומנים. יוליוס פופר, בנו של נפתלי פופר, יהודי יליד ולאכיה שברומניה, היה מהנדס, מגלה ארצות, קרטוגרף ויזם, שכונה "הקונקיסטאדור של פטגוניה", עקב היותו אחד האחראים לטבח האינדיאנים המקומיים שהשתייכו לשבט האונה. יוליוס פופר הגיע לארץ האש בתקופת הבהלה לזהב, המציא מכונה לשטיפת זהב והקים שם מושבה. הוא טבע מטבעות זהב, הדפיס בולי דואר וקרא שמות להרים, איים ונחלים בסביבה. חלק מהאתרים נקראו על שמם של אישים רומנים שפופר חפץ ביקרם. כך, הוא העניק לרכס גבעות ולנחל את השם "כרמן סילבה" (Carmen Sylva), שהיה שם העט של אליסאבטה, מלכת רומניה. אחת הפסגות של גבעות כרמן סילבה, Punta Sinaia, קרויה על שם העיר סינאיה, שבעצמה קרויה על שם חצי האי סיני.	עריכה \| תבנית \| שיחה
231	חוסה דה סן מרטין חוֹסֶה דֶה סַן מַרְטִין היה מצביא ומדינאי ארגנטינאי, שנחשב לגיבור הלאומי של ארגנטינה, ואף זכה לכינוי "המשחרר" (el Libertador). כל זאת למרות, שחלקו במלחמת העצמאות של ארגנטינה עצמה היה שולי - הוא השתתף בקרב אחד בלבד בשטחה. זאת ועוד - למעשה, הוא היה פעיל בעיקר בהשגת עצמאותן של המדינות השכנות של ארגנטינה. הארגנטינאים רואים בו גיבור לאומי שלהם בשל מוצאו, ומשום שהם רואים את עצמאותם כחלק ממאבק העצמאות של כלל אמריקה הלטינית מעול שלטון ספרד ופורטוגל.	עריכה \| תבנית \| שיחה
232	שרטוט של הטורקי ב-1769 בנה הברון האוסטרו-הונגרי וולפגנג פון קמפלן את הטורקי, מכונה אוטומטית שידעה לשחק שחמט. המכונה התפרסמה רבות באירופה ובארצות הברית ואף ניצחה את נפוליאון בונפרטה ובנג'מין פרנקלין. היו ניסיונות רבים לגלות את דרך עבודתה של המכונה ולהוכיח שמדובר בתרמית ואדם הוא שמפעיל אותה, אך כל הניסיונות נכשלו. סוד המכונה נתגלה לאחר שנשרפה בשנת 1854. בתוך המכונה, ישב שחמטאי מנוסה שמערכת מכנית מתוחכמת אפשרה לו לשלוט על מהלכי הטורקי ובו בעת להסתתר מהקהל הספקני שבחן את פנים המכונה.	עריכה \| תבנית \| שיחה
233	"הקיסר נפוליאון חוקר בטווילרי" בניגוד לדעה הרווחת, נפוליאון בונפרטה לא היה נמוך, ולמעשה אף היה גבוה במעט מהצרפתי הממוצע של תחילת המאה ה-19, ובעל גובה ממוצע יחסית לגברים האירופאים שחיו בתקופתו. ישנן שתי סיבות עיקריות לבלבול לגבי גובהו: הראשונה היא ההבדל שקיים בין מידת הרגל הצרפתית לזו האנגלית. במותו של נפוליאון, גובהו היה 5 רגלים ו־2 אינצ'ים צרפתיים, השווים ל־5 רגלים ו־6.5 אינצ'ים אנגליים, או 1.68 מטרים. התייחסות לגובהו כ־5 רגלים ו־2 אינצ'ים אנגליים הובילה למסקנה המוטעית כי גובהו מסתכם ב־1.57 מטרים. הסיבה השנייה היא שהיה מוקף בחיל משמר שהורכב מחיילים גבוהים במיוחד, והוא כונה בפיהם "הרב"ט הקטן" (le petit caporal) – כינוי חיבה הרומז דווקא ליחסו השוויוני והבלתי־מתנשא כלפיהם.	עריכה \| תבנית \| שיחה
234	מסגד עומר המסורת העממית מספרת שכאשר ביקר הח'ליף עומר בן אל-ח'טאב בכנסיית הקבר בירושלים הציע לו הפטריארך סופרוניוס להתפלל במקום. כדי שהמקום לא יהפוך למקום קדוש גם למוסלמים ויפתח פתח לסכסוכים ומלחמות על המקום, סירב עומר ויצא להתפלל בחוץ. במקום בו התפלל נבנה מסגד עומר.	עריכה \| תבנית \| שיחה
235	חמורבי מלך בבל (1792–1750 לפנה"ס), קיבל מאביו סין-מובליט, ממלכה קטנה. ובמהלך חייו הצליח להפוך אותה לאימפריה. אויבתה הגדולה של בבל הייתה ממלכת עילם. כדי לעמוד מול כוחה של ממלכה זאת, כרת חמורבי ברית עם ממלכת ימחד ועם זמרי-לים, מלך מארי. לאחר פלישת עילם לבבל, שלחו זמרי-לים וחמורבי הראשון מלך ימחד, כוחות צבאיים לעזרת בבל. בהמשך התחזק חמורבי, עלה צפונה, כבש את אשנונה והתקרב לאזור ממלכת מארי. זמרי-לים מלך מארי היה עסוק במלחמות בצפון המדינה, הוא ביקש מאשתו שיבתו להתייעץ עם נביאים לגבי הסיכוי שחמורבי יכריז מלחמה על מארי ושאל האם חמורבי ימות אי פעם? אשתו התייעצה עם נביא ועם אותות ושלחה אליו את התשובה: "אדוני יראה מה האל יעשה לו. אתה תתפוס אותו ותנצח אותו, ימיו ספורים והוא לא יחיה זמן רב". בפועל, מארי נכבשה על ידי חמורבי בשנת 1761 לפנה"ס, ושנתיים לאחר מכן, בשנת 1759 לפנה"ס, הוא הרס אותה לחלוטין. הממלכה הגדולה של מארי מעולם לא שוקמה, ושמו של זמרי-לים לא הופיע יותר בטקסטים הכתובים.	עריכה \| תבנית \| שיחה
236	מלחמות רבות בין מדינות בהיסטוריה החלו כתוצאה מרצח של אדם בודד. אחד מהמקרים המוזרים יותר קרו במאה ה-13 לפני הספירה כאשר המלך החיתי שופילוליומש הראשון קיבל במפתיע מכתב ממלכת מצריים, אלמנתו של אחנתון (שאולי הייתה נפרטיטי) ובו סיפרה שהתאלמנה לאחרונה והיא מעוניינת שישלח את אחד מילדיו כדי שיהיה לה לבעל ופרעה למצריים. שופילוליומש שהתפלא על המכתב שלח נציג כדי שיבדוק האם המכתב אמיתי ובתגובה שלחה המלכה שגריר בו הצהירה שוב על כוונותיה. לבסוף התרצה שופילוליומש ושלח למצריים את בנו הרביעי זננצה שנרצח עם הגיעו לשם, כנראה על ידי מתנגדים למלכה. בתגובה תקף המלך את ערי המצרים באזור ארץ עמקו והפך אלפים מהם לעבדים. למרבה האירוניה השבויים ששבה, הביאו עמם מגפה נוראה שהכריעה את המלך עצמו ואת בנו יורשו ארנוואנדש השני.	עריכה \| תבנית \| שיחה
237	בשנת 1942 יצא, במסגרת מאמצי מיגור מחלת המלריה, ד"ר צבי סליטרניק לחפש אחר מוקדי קינון של יתושי האנופלס, מעבירי המחלה, באזור מפעלי האשלג הסמוכים לים המלח. במהלך חיפושיו היפנו הבדואים המקומיים את תשומת לבו למספר מערות חסומות באבני גולל מעל קומראן. סליטרניק טיפס אל פתח המערה המפורסמת, שלימים נמצאו בה המגילות הגנוזות הראשונות, והזיז את האבן מעל פתחה. המערות אכן התגלו כמוקדי קינון של היתושים וסליטרניק החל מיד לרסס על מנת להדבירם. במהלך עבודתו הבחין כי בתוך המערה מאוכסנים כדי חרס רבים המכילים גווילים, אולם הוא לא הביע עניין רב בתגליתו ועזב את המערה בתום מלאכת הריסוס. רק לאחר שנים, כאשר היה נוכח באחת ההרצאות של פרופסור יוחנן אהרוני, הבין שהיה האדם הראשון שחשף את המגילות הגנוזות מבלי לדעת מה נמצא לפניו. יתרה מזאת, בזכות הזזת אבן הגולל גרם סליטרניק, 4 שנים מאוחר יותר, לכניסת אחת העזים הבדואיות לתוך אותה מערה מפורסמת, דבר שאפשר את גילוי מגילות ים המלח הראשונות‏.	עריכה \| תבנית \| שיחה
238	נַקִיַה-זַכּוּתּוּ הייתה אחת מנשותיו של המלך האשורי סנחריב שמלך בין השנים 681-705 לפנה"ס. מוצאה לא היה אשורי, כנראה הייתה ממוצא ארמי ואולי יהודי. היא ילדה לסנחריב את בנו הצעיר ביותר אסרחדון. בהשפעתה בחר סנחריב את אסרחדון ליורשו בהעדיפו אותו על פני כל ילדיו האחרים. כדי להבטיח את שלטון בנו השביע סנחריב את נאמניו בשבועת נאמנות לבנו, פעולה זאת הייתה חריגה באשור. כשאסרחדון הפך למלך, היא הייתה מעורבת בכל הפעילות השלטונית, נקראה "המלכה האם" והופיעה לצד בנה במקדשים השונים. כשאסרחדון ביקש לבחור לו יורש, הוא העדיף את בנו הצעיר אשורבניפל על פני בנו הבכור שמש-שום-אוכין. הוא מינה את נקיה-זכותו כמוציאה לפועל של החלטתו. לאחר שאסרחדון מת, בחרה נקיה-זכותו גם היא להשביע את תושבי הממלכה בשבועת אמונים כמו שנעשה עם אביו. שני המלכים אסרחדון ואשורבניפל נמנו על המלכים החזקים בתקופה הנאו-אשורית	עריכה \| תבנית \| שיחה
239	הארכאולוג צ'ארלס וילסון, הוא אחד מהארכאולוגים החשובים בתולדות ירושלים. הוא היה הראשון לרשום ולתעד באופן מדעי ומדויק ממצאים סביב להר הבית ובמיוחד את קשת וילסון, חלק מגשר שחיבר את הר הבית עם העיר העליונה, וכן היה ממייסדי הקרן לחקר ארץ ישראל. אך הקריירה הארכאולוגית של וילסון, בזכותה אנו זוכרים כיום את שמו, הייתה חלק מפעילות ענפה, שהייתה צבאית בעיקרה. וילסון היה קצין בצבא הבריטי, ומשימתו, אליה נשלח באוקטובר 1864, והוא בן 28, הייתה לעמוד בראש צוות הנדסי בריטי שמונה למשימה ראשונית ומיוחדת: בשנת 1863 תנאי הגהות (סניטציה) בירושלים החמירו עד כדי תחלואה ומוות. השלטון העות'מאני הסכים לקבל סיוע מגוף נדבני בריטי, שלווה בייעוץ הנדסי מהבריטים, ולאפשר להם לבדוק את השטח כדי לשפר את מערכת הביוב בעיר. לכאורה היה תפקיד הצוות לסייע לעות'מאנים אך למעשה הייתה זו תחילתו של מהלך מודיעיני להכרת שטח ארץ ישראל לקראת ההשתלטות הבריטית עליו. מהלכיו של וילסון לוו לכל אורך הדרך במהלכים דיפלומטיים עדינים מול השלטונות הרשמיים, הוקף ושליטים בדואים מקומיים.	עריכה \| תבנית \| שיחה
240	רבים מספריה של סופרת המתח, אגאתה כריסטי, מתרחשים על רקע עיסוק בארכאולוגיה במזרח הקרוב. כך הספר "הנידון למוות ברח" (הנקרא במקור באנגלית "Murder in Mesopotamia"), הספר "מוות על הנילוס", והספר "הרצח בסלע אדום" (הנקרא במקור באנגלית "Appointment with Death"); כולם נכתבו באמצע שנות ה-30. זה אינו מקרה, כי אם תוצאה של מערכת היחסים שניהלה כריסטי עם הארכאולוג מקס מלוואן, שהיה בשנת 1930 לבעלה השני, ועמו יצאה למסעי חפירות בעיראק ובסוריה. אך כריסטי לא הסתפקה בכך, ובשנת 1946 פרסמה ספר אוטוביוגרפי בשם "Come, Tell Me How You Live", המתאר את עבודתו של מלוואן בסוריה, ואת חייה לצידו. זהו אחד משני ספרים מתוך עשרות ספרים שפרסמה כריסטי, עליו חתמה בשם "אגאתה כריסטי מלוואן".	עריכה \| תבנית \| שיחה
241	המאבקים המתוקשרים בין הארכאולוגים ובין החרדים הדואגים לכבוד המת, אינם תופעה בת הזמן האחרון. הארכאולוג הצרפתי פליסיאן דה סוסי שחפר בקברי המלכים בירושלים בשנת 1863, העלה עליו את חמת הקהילה היהודית, שפנתה אל אישים כמשה מונטיפיורי, בני משפחת רוטשילד, ואדולף כרמיה, והפעילה קשריה אצל הממשל, על מנת שדה סוסי יחדל מחפירותיו. דה סוסי נאלץ להפסיק את עבודתו, אך הצליח לשלוח את ממצאיו, ביניהם סרקופג שכיום סבורים שהוא ארון הקבורה של הלני המלכה, אל מוזיאון הלובר בו הם מוצגים כיום.	עריכה \| תבנית \| שיחה
242	על אף הרקע הצבאי של יגאל ידין, שהיה הרמטכ"ל השני של צה"ל, "קו ידין" אינו כינוי לשורת ביצורים צבאיים, אלא שם לטכניקה בה השתמש ידין, שהיה מבכירי הארכאולוגים במדינת ישראל, על מנת להבדיל בין הנדבכים באתר העתיקות, שנמצאו באתרם, לבין הנדבכים שהתווספו במהלך השחזור. במהלך שיחזור האתר במצדה סימן ידין קו משורטט שחור במלט בולט, בין החלק המקורי והחלק המשוחזר. כיום ניתן לראות קוים מעין אלו ברוב אתרי העתיקות בארץ.	עריכה \| תבנית \| שיחה
243	הספינקס הגדול של גיזה הספינקס הגדול של גיזה הוא פסל עתיק שבמרכז פניו ישנו שקע ברוחב של מטר אחד, במקום בו אמור להיות אפו. האגדה אומרת כי האף נשבר ונפל מיריית פגז תותח של צבא נפוליאון. כיום ידוע שאגדה זו אינה נכונה. הצייר הדני פרדריק לואיס נורדן צייר את הספינקס בשנת 1737, בציור בו נראה הספינקס ללא האף, וזאת לפני בוא צבאו של נפוליאון למצרים. ההיסטוריון המצרי אל-מרקיז כתב במהלך המאה ה-15 כי מעשה הוונדליזם שבמהלכו הורד אף הספינקס נעשה על ידי שיים אל-דהאר, מנהיג מוסלמי סופי פנאטי. על פי אל-מרקיז, עשה זאת אל-דהאר בשנת 1378, לאחר שראה איכרים מוסלמים מקומיים סוגדים לספינקס בקוותם כי הוא יגרום להגדלת יבולם. אל-דאהר זעם על החטא שעשו בכך שהתפללו לפסל, וכרת את אף הספינקס. בתגובה, האיכרים שחשו כי דהאר פגע באלם וכעת לא יצמח להם יבול בשדותיהם, ערכו בו לינץ' והרגוהו. דעה זו, של ההיסטוריון אל-מרקיז, קיבלה לאחרונה חיזוק בדמות ממצאים ארכאולוגים - נמצאו בקרבת הספינקס שרידי שני מוטות חדים, ששימשו ככל הנראה לכריתת אף הספינקס.	עריכה \| תבנית \| שיחה
244	יגאל וכרמלה ידין באמצע המאה ה-20 התגלעה מחלוקת בין שניים מגדולי הארכאולוגים בישראל, שיצאו מתוך גישת הארכאולוגיה המקראית וניסו לבחון את התקופה שבה התבסס עם ישראל בארצו. יוחנן אהרוני תמך בגרסת "ההתנחלות השקטה", ויריבו יגאל ידין, איש "התִלים הגדולים" (תל חצור, תל מגידו, תל גזר, ועוד) דגל בגרסת "הכיבוש המהיר" של שבטי ישראל, יחד עם רוב חוקרי הארכאולוגיה המקראית. הוויכוח הפך עד מהרה לוויכוח בין-אקדמי, כשאוניברסיטת תל אביב מאמצת את גישת אהרוני, והאוניברסיטה העברית תומכת בגישה המסורתית. כיום, בעקבות סקרים רבים שנערכו בכל רחבי הארץ, וכן בעקבות חפירות נוספות בתלים הגדולים, ספורים הם הארכאולוגים המאמינים בגרסת "הכיבוש המהיר".	עריכה \| תבנית \| שיחה
245	הרודיון בשנת 2006 הכריז פרופ' אהוד נצר כי מצא באתר ההרודיון את קבר הורדוס, לאחר יותר מ-30 שנות חיפושים באתר. במקום, הצופה צפונה לכיוון ירושלים, התגלה מסד של מאוזוליאום, הבנוי אבני גזית מפוארות ושברי סרקופג מנותצים. עיטורי הסרקופג דומים לעיטורי הסרקופגים שהתגלו ב"קברי המלכים" בירושלים מתקופה זו, אך מפוארים מהם. לטענת פרופ' נצר, המורדים היהודים שהסתתרו במבצר, במהלך המרד הגדול, כ-70 שנה לאחר מותו של הורדוס, הם שניתצו את הסרקופג, בגלל שנאתם התהומית להורדוס, שמלך בחסות הרומאים. טרם נמצא ממצא אפיגרפי (כתובת חרוטה) כלשהו באתר שיוכיח באופן חד-משמעי, שאכן מדובר בקברו של הורדוס.	עריכה \| תבנית \| שיחה
246	צילום חזית קבר יהושפט שצילם זלצמן ב-1854 חלוץ התיעוד הארכאולוגי באמצעות צילום היה הצרפתי אוגוסט זלצמן. בשנת 1853 יצא זלצמן לארץ ישראל, וצילם שם יותר מ-200 תמונות, רובן של אתרים בירושלים וסביבתה, על מנת לתעד את תגליותיו של פליסיאן דה סוסי שביקר בירושלים ב-1850 וספרו על ארץ ישראל התקבל בצרפת באי-אמון. בכך היה זלצמן חלוץ בתיעוד ארכאולוגי באמצעות הצילום. (בתמונה נראה צילום חזית קבר יהושפט שצילם זלצמן ב-1854).	עריכה \| תבנית \| שיחה
247	מוזיאון ארצות המקרא מוזיאון ארצות המקרא בירושלים מתבסס על אוספו האישי של ד"ר אלי בורובסקי, יהודי יליד פולין שלאחר מלחמת העולם השנייה גר בשווייץ ובקנדה. בורובסקי היה סוחר בעתיקות, מומחה לחקר כתבי יד עתיקים, ובעל אוסף עתיקות מהגדולים בעולם, המוצג כיום במוזיאון. המוזיאון כולל מוצגים ארכאולוגיים החל מהתקופה הפרהיסטורית ועד התקופה הביזנטית. המוצגים מתמקדים בארץ ישראל בתקופת המקרא ובארצות המזרח הקדום (מוצגים מפרס ומבבל וכן מוצגים אכדיים, שומריים, ארמיים ומצריים). במוזיאון מוצג אחד האוספים החשובים בעולם והמקיפים ביותר של חותמות עתיקים.	עריכה \| תבנית \| שיחה
248	אליעזר ליפא סוקניק אליעזר ליפא סוקניק עלה לארץ ישראל בשנת 1912. בזמן מלחמת העולם הראשונה הצטרף להגדודים העבריים של הצבא הבריטי. ב-1920 הוציא עם חיים אריה זוטא את "מדריך הטיולים לירושלים וסביבותיה", יצא ללימודים בחוץ לארץ וקיבל תואר דוקטור עם תזה על בתי כנסת עתיקים בארץ ישראל. סוקניק היה הארכאולוג הראשון שהעסיקה האוניברסיטה העברית, והוא חפר למענה, למשל בבתי הכנסת בבית אלפא ובחמת גדר ובהחומה השלישית בירושלים מימי בית שני. סוקניק גם יזם את הקמת בית הנכות לעתיקות היהודים בהר הצופים וב-1938 מונה לפרופסור. כשהתגלו מגילות מדבר יהודה, היה סוקניק מהראשונים שעמד על טיבן. בנובמבר 1947, לקראת מלחמת העצמאות, רכש שלוש מתוך השבע שהתגלו אז, מסוחר עתיקות בבית לחם. ארבע המגילות הנותרות התגלגלו לארצות הברית ובסופו של דבר הצליח בנו, יגאל ידין, לרכוש גם אותן, וגם לחפור ולגלות מגילות נוספות בקומראן.	עריכה \| תבנית \| שיחה
249	אזהרת מירנדה הנפתחת במילים: "יש לך זכות לשמור על שתיקה. כל דבר שתאמר עלול לשמש ואף ישמש נגדך בבית המשפט", מושמעת לכל חשוד בארצות הברית לפני שהוא נשאל אודות ביצוע מעשה פשע. השוטרים שעצרו את ארנסטו מירנדה בשנת 1963 בחשד לחטיפה, שוד ואונס, לא הקריאו לו את זכויותיו, והוא הורשע בבית המשפט על סמך הודאתו. החובה להקריא את אזהרת מירנדה לחשודים, שהתקבלה על ידי בית המשפט העליון של ארצות הברית בפסק דין מירנדה נגד אריזונה, לא עזרה למירנדה עצמו שהורשע במשפט חוזר על סמך ראיות אחרות. לאחר שחרורו, עסק מירנדה במכירת כרטיסים עם חתימתו שעליהם מודפסת "אזהרת מירנדה". מירנדה מת כתוצאה מדקירת סכין בשנת 1976. החשוד במעשה בחר להשתמש בזכות השתיקה לאחר שהוקראה לו אזהרת מירנדה. הוא שוחרר ונמלט למקסיקו.	עריכה \| תבנית \| שיחה
250	ג'ון מקיין ברק אובמה הבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 2008 היו ייחודיות במספר אופנים. הן היו הראשונות מאז הבחירות בשנת 1952 שבהן לא התמודד על המשרה נשיא מכהן או סגן נשיא מכהן והראשונות מאז 1928 שבהן הנשיא וסגן הנשיא המכהנים אף לא ניסו להתמודד בבחירות המקדימות. זו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה האמריקאית שבה שני המתמודדים על הנשיאות היו סנאטורים מכהנים, והפעם הראשונה מאז בחירתו של ג'ון פ. קנדי ב-1960 שבה נבחר סנאטור מכהן לתפקיד הנשיא. הייתה זו גם הפעם הראשונה שבה נבחר נשיא שנולד מחוץ ליבשת צפון אמריקה, אם כי שני המועמדים נולדו במקום בעל ריבונות אמריקאית, ברק אובמה בהוואי וג'ון מקיין באזור תעלת פנמה. פער הגילאים בין מקיין לאובמה שעומד על 25 שנים, הוא הגבוה ביותר בין מתמודדים לנשיאות. מקיין שהפסיד היה בן 72, ואם היה נכנס לתפקיד היה האדם המבוגר ביותר שנבחר לכהונה ראשונה כנשיא. אובמה, שניצח, הוא הנשיא הראשון ממוצא אפרו-אמריקאי.	עריכה \| תבנית \| שיחה
251	גנרל יוליסס סימפסון גרנט חוקת ארצות הברית הבטיחה חירות ושוויון לכל ללא קשר לדת או למוצא אתני, ואכן ידוע שמעולם לא הייתה אפליה חוקית וממסדית כלפי היהודים. מקרה יוצא דופן אירע ב-1862, בעיצומה של מלחמת האזרחים האמריקנית, בו גורשו יהודים שהתגוררו במחוז טנסי שכלל חלקים מטנסי, מיסיסיפי וקנטקי. במהלך המלחמה בין מדינות הצפון ומדינות הדרום, חרף האיסור החוקי על העברת סחורות, המשיכו מדינות הדרום במסחר עם מדינות הצפון ועם שאר מדינות העולם, וההכנסות שמרו על כוחן להמשיך במלחמה, לדאבונם של צבאות הצפון. גנרל יוליסס סימפסון גרנט, לימים נשיא ארצות הברית ה-18, סבר שכל הסוחרים יהודים, ולכן פרסם את הצו לגירוש היהודים ממחוז טנסי. היהודים התנגדו לצו זה, ואף פנו לנשיא אברהם לינקולן, שהורה מיד על ביטול צו הגירוש. ואכן, מאז יהודי ארצות הברית לא הופלו יותר לרעה על ידי הממסד האמריקאי.	עריכה \| תבנית \| שיחה
252	רוברט טוד לינקולן רוברט טוד לינקולן, בנו של נשיא ארצות הברית אברהם לינקולן שנרצח בידי מתנקש, היה הבן היחיד שהגיע לשיבה טובה, לאחר ששלושת בניו האחרים של לינקולן מתו בילדותם. בצירוף מקרים מעניין, ניצלו חייו של לינקולן הבן בשנת 1864 על ידי אחיו של ג'ון וילקס בות', רוצחו של לינקולן האב בשנת 1865. באורח מוזר לא פחות, היה לינקולן הבן עד, בעת כהונתו כשר המלחמה, להתנקשות בחייו של הנשיא ג'יימס גרפילד, בתחנת הרכבת בוושינגטון די. סי., וכן נכח בתערוכה בעיר באפלו בה נורה הנשיא ויליאם מקינלי בידי אנרכיסט. עם זאת, באופן אירוני, דווקא מתיאטרון "פורד" בוושינגטון, בו נרצח אביו במהלך ההצגה "בן דודנו האמריקאי", נעדר לינקולן הבן עקב עייפות.	עריכה \| תבנית \| שיחה
253	נשיא ארצות הברית השמיני מרטין ואן ביורן המילה האנגלית OK היא אחת המילים המוכרות בעולם. משערים שהיא הופיעה לראשונה בדפוס בשנת 1839 כראשי תיבות של "oll korrect", צורה היתולית של "all correct" ("הכל בסדר"). המילה התפרסמה במערכת הבחירות לנשיאות ארצות הברית של שנת 1840 בתור סלוגן הבחירות של מרטין ואן ביורן. ואן ביורן, שנבחר לנשיא ארצות הברית השמיני, כינה את עצמו OK כראשי תיבות של "Old Kinderhook", על שם עיירת הולדתו, קינדרהוק שבמדינת ניו יורק.	עריכה \| תבנית \| שיחה
254	מרטין לותר קינג סדרת פיגועים גזעניים שהתרחשה בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים בעיר ברמינגהאם באלבמה שבארצות הברית, העניקה לה את כינוי הלעג "Bombingham", מהמילה פצצה - Bomb. בעקבות רצח ארבע ילדות שחורות בעיר בשנת 1963, כתב המשורר דדלי רנדל את "הבלדה של ברמינגהאם", הסקסופוניסט ג'ון קולטריין חיבר את השיר "אלבמה", וארגוני המאבק השחורים, בראשם עמד הכומר מרטין לותר קינג, פתחו בהפגנות מחאה לא אלימות כנגד חוקי ההפרדה הגזעיים. משטרת ברמינגהאם פעלה בברוטליות רבה נגד המפגינים והשתמשה בגז מדמיע ובכלבי תקיפה. קינג, שנעצר עם אלפי מפגינים נוספים, חיבר בכלא את המנשר "מכתב מבית הכלא של ברמינגהאם", מסה בנושא ההתנגדות להפרדה הגזעית. בסופו של דבר, נחל המאבק הצלחה, בהובילו לביטול החקיקה הגזעית בארצות הברית.	עריכה \| תבנית \| שיחה
255	קרון כבל ברחוב פיין קרון הכבל של סן פרנסיסקו הוא מערכת תחבורה ציבורית הפועלת ברחובותיה התלולים של העיר סן פרנסיסקו שבקליפורניה, ארצות הברית. ב-1947, בעקבות הפסדים מתמשכים בתפעול המערכת, הציע ראש העיר דאז, רוג'ר לפהאם, לסגור את הקווים העירוניים. הצעתו נתקלה בהתנגדות עזה. בראש המתנגדים עמדה הפעילה החברתית פרידל קלוסמן. היא ייסדה את "הוועדה האזרחית להצלת קרונות הכבל", והצליחה לכפות על ראש העיר לקיים משאל-עיר, שעבר ברוב גדול של כ-1:3. הקרונות נותרו, ועם השנים, בנוסף לתפקידם המקורי, הפכו לאטרקציה תיירותית ולאחד מסמליה של העיר.	עריכה \| תבנית \| שיחה
256	ארנולד שוורצנגר, 2007 מושל קליפורניה לשעבר ארנולד שוורצנגר היגר לארצות הברית ב-1968 עם 20 דולר בכיסו, בעזרתו של ג'ו ווידר, יהודי העומד בראש הפדרציה הבינלאומית של פיתוח הגוף. שוורצנגר התקדם בתחום פיתוח הגוף ואף ייסד את תחרות ארנולד קלאסיק. בהמשך הקריירה עשה הסבה מקצועית לשחקן ומראהו השרירי הקנה לו מספר תפקידים הבנויים למידותיו, כגון סדרת סרטי שליחות קטלנית. שוורצנגר, שהגיע לארצות הברית חודשיים לפני הבחירות לנשיאות ארצות הברית, התרשם מתעמולת הבחירות של ריצ'רד ניקסון, שדיבר על פתיחת גבולות המדינה להגירה, כלכלה חופשית וצבא חזק החליט בעקבות זאת להצטרף למפלגה הרפובליקנית, חריג בקהילת הוליווד שרובה הגדול תומך במפלגה הדמוקרטית. גם אשתו, מריה שרייבר, בת למשפחת קנדי, היא ממשפחה דמוקרטית שורשית.	עריכה \| תבנית \| שיחה
257	ג'ון וילקס בות' ג'ון וילקס בות', שהתנקש בחייו של נשיא ארצות הברית אברהם לינקולן, היה שחקן תיאטרון מפורסם. בזמן מלחמת האזרחים האמריקנית הוא ניצל את מעמדו כשחקן מפורסם כדי להבריח ציוד רפואי לצבא הקונפדרציה.	עריכה \| תבנית \| שיחה
258	הארי ס. טרומן לאנשים רבים יש יותר משם פרטי אחד, כאשר הרוב המוחלט קרוי בשמם הראשון בלבד, ולעיתים מוסיפים את האות הראשונה של שמם השני. עם זאת ישנם אלו הקרויים דווקא בשמם השני, כגון ג'. אדגר הובר שהיה שנים רבות ראש ה-FBI. מעניין במיוחד שמו של נשיא ארצות הברית ה-33, הארי ס. טרומן. מכיוון ששני הסבים שלו קיוו ששמו האמצעי יהיה על שמם, החליטו הוריו כפשרה לקרוא לו הארי ס. כאשר שני הסבים (שיפ וסולומון) האמינו שהוא נקרא על שמם.	עריכה \| תבנית \| שיחה
259	סגן נשיא ארצות הברית לשעבר דן קווייל דן קווייל היה סגן נשיא ארצות הברית תחת הנשיא ג'ורג' הרברט ווקר בוש (1989-1993). התבטאויותיו בנושאים שונים וטעויותיו הרבות הפכו אותו למושא לעג בעיני התקשורת. אחד מהמקרים הללו אירע ביוני 1992, כאשר ביקר בבית ספר יסודי בטרנטון, בירת ניו ג'רזי. במהלך הביקור נערכה תחרות איות ותלמיד בשם ויליאם פיגרואה התבקש לאיית תפוח אדמה ("potato"). לאחר שפיגרואה איית את המילה באופן נכון, פנה סגן הנשיא אל הלוח, העיר לתלמיד על איות מוטעה ואף הוסיף את האות "e" בסוף המילה ובכך איית את המילה הפשוטה יחסית, באופן מוטעה. האירוע גרר סערה תקשורתית גדולה בארצות הברית וארצות אחרות. קווייל אף קיבל בעקבות זאת את פרס איג נובל לשנת 1991 על "הצלחתו להדגים, בצורה טובה יותר מכל אדם אחר, את הצורך בחינוך למדעים".	עריכה \| תבנית \| שיחה
260	צירוף המקרים של לינקולן וקנדי הוא אגדה אורבנית, שלפיה קיימים קווי דמיון רבים ומפתיעים בין חייהם של אברהם לינקולן וג'ון פיצג'רלד קנדי, שניים מהנשיאים הבולטים ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית, שסיימו את תקופת כהונתם ואת חייהם בצורה זהה וטרגית - התנקשות, ואף בין נסיבותיהן של שתי ההתנקשויות. לאמיתו של דבר, חלק מקווי הדמיון המדווחים ברשימה, בדויים לחלוטין, או מתאימים רק בדוחק, ואחרים אינם אלא צירופי מקרים. אגדה זו היא שכלול של קללת טיפקאנו לפיה כל נשיאי ארצות הברית שנבחרו לתפקידם בשנים העגולות עד 1960, מתו במהלך כהונתם. מותם של הנשיאים מוסבר בקללה מסתורית שהטיל, כביכול, בן שבט השוניטנסקואטאוה, על הנשיא ויליאם הנרי הריסון, הידוע בכינויו "טיפקאנו".	עריכה \| תבנית \| שיחה
261	מדליית פרס פוליצר ב-1898 אירע פיצוץ בספינת הצי האמריקני "מיין" (USS Maine), שעגנה בנמל הוואנה שבקובה. הספינה טבעה ו-260 ממלחיה נהרגו. העיתונות האמריקנית טענה שמדובר בחבלה, שנעשתה על ידי הספרדים ועודדה את הציבור האמריקני לדרוש ממנהיגיו לצאת למלחמה. זאת למרות שלעיתונאים לא הייתה שום הוכחה לחבלה כל שהיא ולהיסטוריונים אין הוכחה כזו עד היום (ככל הנראה הפיצוץ נבע מדליפת גז). ואכן, תוך חודשים אחדים, המדינאים נכנעו ללחץ ופתחו במלחמת ארצות הברית–ספרד. בראש המסיתים עמדו העיתונאים המפורסמים ויליאם רנדולף הרסט וג'וזף פוליצר. הרסט הוא זה, שיצירת המופת, "האזרח קיין", המספרת באהדה על פועלו העיתונאי. פוליצר הוא זה, שעל שמו קרוי "פרס פוליצר", הניתן לעיתונאים איכותיים.	עריכה \| תבנית \| שיחה
262	קטע מחזיתו הצדדית של מלון ססיל. פאבלו "מורביד" ורגרה היה זמר יוצר בתחילת דרכו, כשהתארח לשלושה ימים במלון ססיל, בלוס אנג'לס. הוא לא ניחש, שהאירוח הזה יגמור לו את הקריירה ויעיב על שפיותו. אמנם במהלך השנים, מלון זה היה משכנם ריצ'רד רמירז ויוהאן "ג'ק" אנטרווגר, שיצאו ממנו למעשי רצח סדרתיים, ואמנם במהלך השנים, כעשרים מאורחי המלון מצאו את מותם בנסיבות לא טבעיות (כחציים בנפילה מקומה גבוהה של המלון, מסיבה לא מוסברת), אך בזמן בו מורביד התארח במלון, לא קרה שם שום דבר מיוחד. כשנה לאחר התארחותו שם הוא פרסם וידאו קליפ של פזמון, שמהלל רצח, ובו מורביד שיחק רוצח, שרדף אחרי בחורה. נושא וסגנון השיר היו שגרתיים לרפרטואר של מורביד ולאמני הסוגה שלו – הרוק הכבד הגותי. אלא ששלושה ימים לפני פרסום הקליפ, ב-1 בפברואר 2013, אחת מאורחות המלון, אליסה לאם, הוכרזה כנעדרת. עד שהמשטרה הבינה, שלאם טבעה בדודי המים שעל גג המלון, כאשר התחבאה מאויב שהזתה, בעת התקף פסיכוזה, הופצה תאוריית קשר, לפיה מורביד רצח את לאם. מורביד זכה להלבנת פנים יום יומית ברשת, וקיבל המוני מכתבי נאצה, עד שהזדקק לאשפוז פסיכיאטרי.	עריכה \| תבנית \| שיחה
263	בנייו הקפיטול של מדינת נברסקה בלינקולן ארני צ'יימברס, חבר לשעבר במשך 37 שנים בבית המחוקקים של מדינת נברסקה, הגיש ב-2007 תביעה נגד אלוהים וביקש כי הנתבע יוצא להורג על ידי זריקת רעל. לטענתו, אלוהים אשם בפעילות טרור משום שהוא מפיץ "אימת מוות והרס בקרב מיליונים מתושבי כדור הארץ". בית המשפט של נברסקה ביטל את התביעה, בטענה כי לא ניתן לזמן את הנתבע לדיון היות שכתובת המגורים שלו אינה נמצאת ברישומים.	עריכה \| תבנית \| שיחה
264	האות E הסופר הצרפתי ז'ורז' פרק אהב לכתוב תוך אילוצים מלאכותיים נוקשים. ספרו "ההיעלמות" (La Disparition) שנכתב ב-1969 הוא רומן בן 300 עמודים שנכתב כולו ללא האות e. אילוץ כזה קשה במיוחד בשפה הצרפתית, שהאות e היא הנפוצה בה ביותר, והיא גם חלק מהמילה et שהיא ו"ו החיבור בצרפתית. הסופר הצליח להתחמק מהשימוש ב-et כו"ו החיבור בעזרת מילה עתיקה ששימשה פעם כמחברת. גם בתרגום לאנגלית של הספר הצליח המתרגם להתחמק משימוש באות זו. ב-1972 פרסם פרק רומן משלים, שבו מבין אותיות התנועה השתמש רק באחת, e.	עריכה \| תבנית \| שיחה
265	מזרק פרה אבעבועות שחורות היא מחלה נגיפית שקטלה מאות מיליוני בני אדם במהלך ההיסטוריה. היא גם המחלה היחידה עד כה שהאנושות הצליחה להדביר, וזאת עקב מסע חיסון כלל-עולמי שנערך על ידי ארגון הבריאות של האו"ם במחצית השנייה של המאה ה-20. כיום נותרו נגיפי אבעבועות שחורות רק בשתי מעבדות מחקר, ויש הדורשים להשמידם מחשש שהם ישמשו כנשק ביולוגי קטלני. החיסון למחלה, שהתגלה ב-1796 על ידי רופא כפרי בריטי, אדוארד ג'נר, פותח מסרום של בקר. ג'נר שם לב, שבכפר שלו, אנשים נדבקים במחלה הקלה, אבעבועות הפרות, ולא במחלה הקשה, אבעבועות, והבין שמחלה אחת מחסנת מפני השנייה. בשל העובדה שהחיסון הראשון בעולם נעשה על ידי נגיפים הגורמים לאבעבועות הפרות, חיסון נקרא Vaccination באנגלית, על שם המילה הלטינית Vacca שמשמעותה :פרה.	עריכה \| תבנית \| שיחה
266	יהוא כורע ברך לפני שלמנאסר השלישי כמתואר באובליסק השחור בספר מלכים ב' מסופר על יהוא בן יהושפט בן נמשי שביצע הפיכה והרג את יורם מלך ישראל, אחזיה מלך יהודה ואת איזבל הצידונית, אמו של יורם. יהוא שתפס את השלטון בישראל, והכרית את פולחן הבעל, היה מוכר בנהיגתו הפרועה במרכבה, ועליו נאמר: "כי בשגעון ינהג" (מלכים ב', פרק ט', פסוק כ'). בעקבות הסיפור התנכ"י, נוצרה באנגלית המילה Jehu (מבוטא: ג'יהיוּ) שמשמעותה המקורית נהג מהיר, ומאוחר יותר פשוט "נהג".	עריכה \| תבנית \| שיחה
267	דמיס רוסוס עם תקליט פלטינה בסרט הישראלי, שהיה מועמד לפרס אוסקר, הבית ברחוב שלוש, מתפאר גיבור הסיפור סמי (עופר שלחין) בפני אהובתו, סוניה (מיכל בת-אדם), כי בעיר הולדתו, אלכסנדריה שבמצרים, הרבה אנשים מדברים הרבה שפות. ואכן, במחצית הראשונה של המאה העשרים, תחת שלטון האימפריה הבריטית, עיר זו קיבצה הגירה מארצות רבות, ודוברו בה שפות רבות. הזמרים המפורסמים, דמיס רוסוס ובוב עזאם, שכל אחד מהם הוציא שורת להיטים בין לאומיים, בשלל שפות, גדלו בעיר זו, בתקופה זו. אדם מפורסם נוסף, שגדל שם בתקופה זו, והפגין שליטה מרשמה בשלל שפות וניבים, הוא המרגל הישראלי, אלי כהן. כהן גויס לאגף המודיעין של צה"ל בשנת 1960 ולאחר כשנה בלבד, הוא נחת בארגנטינה, וכמעט מיד החל לרגל אחרי הקהילה הסורית במקום, כהכנה לקראת שליחתו לסוריה עצמה. כהן הציג עצמו בארגנטינה כאדם בן 30, שחי עד גיל 14 בדמשק ומאז גר בארגנטינה. הוא הצליח להישמע אמין, למרות שמימיו לא היה קודם, לא בסוריה ולא בארגנטינה. למעשה גם לא בשום מדינה דוברת שום ניב של ספרדית. את הערבית המדוברת של סוריה הוא הכיר מבית הוריו, שהגיעו למצרים מחלב ומאימוני הכשרה בישראל (מגורים של מספר שבועות אצל גולים סוריים, בכפר פסוטה, שבגליל). אבל, ספרדית, הוא החל ללמוד באופן רשמי, רק בארגנטינה עצמה. בבית הספר של אליאנס באלכסנדריה, הוא למד צרפתית, עברית וערבית ספרותית.	עריכה \| תבנית \| שיחה
268	פרנאו מנדש פינטו היה מגלה ארצות וסופר פורטוגזי. עלילותיו נודעו כתוצאה מפרסום ספר זיכרונותיו, "מסעות", ב-1614, 30 שנים לאחר מותו. הספר הוא אוטוביוגרפיה שפרטים רבים בה מוטלים בספק. סיפורי מסעותיו, שנערכו במשך עשרים שנה, היו כל כך יוצאי דופן – לדוגמה, הוא כתב ש"נפל בשבי שלוש עשרה פעמים ונמכר שבע עשרה פעמים" – שבדרך כלל התייחסו אליהם כאל סיפורי בדים. התייחסות זו חוללה משחק מילים על שמו: "פרנאו, מנטש? מינטו!" ("!Fernão, Mentes? Minto"), כלומר, "פרנאו, אתה משקר? אני משקר!".	עריכה \| תבנית \| שיחה
269	דבורה ופרח ראובן לרר היה היהודי הראשון שגידל דבורים בארץ ישראל בעת החדשה. את כוורת הדבורים הראשונה הוא הקים בתקופת העלייה הראשונה ב"נחלת ראובן" שהפכה לימים לנס ציונה. נגד לרר הוגשה תביעה על ידי ערבי מיפו שטען כי "הדבורים מוצצות את לשד פרחי ההדרים ומזיקות לפרי". בית המשפט העות'מאני ביפו קיבל את התביעה וחייב את לרר בתשלום פיצויים בסכום רב. בסיוע הקונסול האוסטרי, הוגש ערעור לבית המשפט העליון בקושטא. העניין נדון שנתיים והוצאות ההליך המשפטי היו גבוהות. לבסוף נפסק כי הדבורים לא מזיקות לצמח, אלא להפך, הן מאביקות את הפרחים.	עריכה \| תבנית \| שיחה
270	סוסים בגדלים שונים. המונח כוח סוס הומצא על ידי הממציא ג'יימס ואט כיחידת מידה להספק. ואט, אחד המפתחים החשובים ביותר בתחום הנעת הקיטור, פיתח מיזם עסקי בו הוחלפו סוסים במנועי קיטור. ואט היה זקוק ליחידת מידה שתאפשר לו להשוות את ביצועיהם של מנועי הקיטור לאלו של הסוסים אותם החליפו. לאחר שערך תצפיות במכרה פחם, חישב ואט כי סוס פוני מסוגל למשוך עגלת עופרות, בעלת מעמס כולל של 22,000 ליבראות במהירות של רגל אחת בדקה. אולם שימוש ביחידת מידה המכונה "כוח פוני" נראה לוואט מגוחך. בשל כך החליט מר ואט, באופן שרירותי למדי, כי סוס חזק פי 1.5 מסוס פוני, ומכאן ש"כוח סוס" – יחידה בעלת שם מכובד בהרבה – שוות ערך למשיכת 33,000 ליבראות במהירות של רגל בדקה (שהם 15 טון במהירות של 30 ס"מ בדקה). החלטתו השרירותית של מר ואט הייתה מעט רחוקה מן האמת – בעוד במאמץ גבוה, למשך פרק זמן קצר, מסוגל הסוס הממוצע להפיק עד כ-5 כוחות סוס, הרי שבמאמץ מתון וממושך הוא מסוגל להפיק 0.75 כוחות סוס, לכל היותר.	עריכה \| תבנית \| שיחה
271	הגנרל אוולין יו בארקר, מפקד הכוחות הבריטים בארץ ישראל, הוציא בשנת 1946 פקודה אנטישמית לפיה יש לפגוע ביהודים, "בצורה שהיא השנואה על הגזע הזה יותר מאשר על כל גזע אחר, פגיעה בכיסיהם". כתוצאה מכך ניסה האצ"ל להתנקש בחייו מספר פעמים. באחד הניסיונות נשלח עזר ויצמן ששהה בלונדון ב-1948 "לדפוק את הגנרל הבריטי בארקר", אך הסקוטלנד יארד גילה את המזימה, ויעץ לוויצמן "חזור הביתה לפלסטין", עצה שוויצמן נאלץ לקבל.	עריכה \| תבנית \| שיחה
272	מטבע הנושא את דמותו של חניבעל מצד אחד ופיל מצד שני רבים מכירים את סיפור ניצחון חניבעל במלחמה הפונית השנייה, על רומא, בעזרת פילים. אולם ייתכן שזו לא הפעם היחידה בה ניצל בעלי חיים יוצאי דופן בקרבותיו. במאה ה-2 לפנה"ס, יצא חניבעל בראש צי, ופגש בצי האויב של פרגמון, שעליו פיקד אאומנס. על פי ההיסטוריון קורנליוס נפוס, חניבעל הסתיר נחשים ארסיים בתוך כדי חרס, והורה לחייליו להשליך אותם על האויב. תוך זמן קצר התמלאו ספינות פרגמון בנחשים, והבלבול ששרר הקל על חניבעל לנצח בקרב.	עריכה \| תבנית \| שיחה
273	עדה לאבלייס מנוע אנליטי הוא הדגם הראשון של מחשב מכני שנהגה על ידי המתמטיקאי צ'ארלס בבג' במאה ה-19. מחשב מכני זה הונע על ידי מנוע קיטור והמידע להפעלתו הוזן מכרטיסים מנוקבים. יחידת החישוב של המחשב עשתה שימוש בגלגלי שיניים. המחשב היה בעל יכולת לבצע חישובים ולהכין לוח לוגריתמים בדיוק רב, ומבחינה לוגית הוא שווה ערך למחשבים שנבנו 100 שנים אחר כך. המחשב לא נבנה בימי חייו של בבג' בשל קשיי מימון, מזגו החם של בבג' ומגבלות טכנולוגיות בשיטות היצור של התקופה. עדה לאבלייס, בתו של המשורר לורד ביירון, הייתה שותפה לבבג', וכתבה את ההוראות להפעלת המחשב. בעקבות זאת היא נחשבת למתכנתת הראשונה. על שמה נקראת שפת התכנות Ada.	עריכה \| תבנית \| שיחה
274	מטבע מיל כשבצדו האחד ענף זית ובשני הכתובת פלשתינה יש טענה בתורת ההסתברות, על פיה קיימים "מטבעות הוגנים", אם כי לא כל מטבע הוא מטבע כזה. "מטבע הוגן" הוא מטבע, שכשמטילים אותו מספר פעמים גדול מאוד (מספר השואף לאין סוף), המטבע ייפול בדיוק בחצי ממספר ההטלות על כל אחד מצדיו. טענה זו היא בגדר אקסיומה. המתמטיקאי ג'ון קריך, ניסה להוכיח אקסיומה זו בעזרת ניסוי, למרות שבמתמטיקה, בניגוד למדעי הטבע והחברה, ניסוי אינו הוכחה קבילה. קריך ישב בשבי הנאצים, במלחמת העולם השנייה (משום שהיה אזרח מדינת אויב). הוא ניצל את הזמן כדי להטיל אותו מטבע 10,000 פעם, ולתעד את התוצאות. המטבע נפל על "עץ" 5067 פעמים (50.67%). אם כי אחרי הזריקה ה-6000, התוצאות היו 50.1% נפילות על עץ, והן תמכו יותר בהנחה שיש מטבעות הוגנים. קריך לא הצליח להוכיח שיש מטבעות הוגנים. אך הוא הוכיח שיש מטבעות, שדי קרובים להיות כאלו.	עריכה \| תבנית \| שיחה
275	קרייסקי בשנת 1970 בשנת 1973 נכנע קנצלר אוסטריה, ברונו קרייסקי, לדרישת מחבלים ערבים, וסגר את מחנה מעבר העולים לישראל מברית המועצות, שהיה ליד וינה. הוא לא חש מספיק אמפתיה ליהודים, שנמלטו מדיקטטורה, למרות שגם הוא היה יהודי, ולמרות שבשנות ה-30 הוא ברח מארצו, מפחד הנאצים. גולדה מאיר ניסתה להניאו מהחלטתו, אך הוא כינה אותה בעיתונות, בכינויים מזלזלים, וטען שהיא סחטנית. גולדה סיפרה לעיתונאים, שההתבטאויות המזלזלות של קרייסקי לא מפתיעות אותה, כי כשהיא ביקרה אותו, הוא בקושי הגיש לה שתי נקניקיות. קרייסקי הבטיח, בתגובה, כי בביקור הבא גולדה תקבל שלוש נקניקיות. היחס של קרייסקי לגולדה לא היה יוצא דופן. כשניצול השואה היהודי-אוסטרי, שמעון ויזנטל, שביקש מקרייסקי, שלא יקים קואליציה עם חברי פרלמנט, שעברם מתקופת השואה מפוקפק, קרייסקי טען שוויזנטל אינו רגיש לסבל, שקרייסקי עבר במלחמת העולם השנייה, ושמפעל ציד הנאצים של ויזנטל אנטי-פטריוטי. כשמנחם בגין ניסה להניא את קרייסקי מלהכיר באש"ף, והתנצח עמו בנושא, קרייסקי עבר לגידופים על רקע עדתי - "בסך הכול מדובר בעורך דין קטן מפולין".	עריכה \| תבנית \| שיחה
276	אמן שחמט במשחק סימולטני נתן שרנסקי, שהיה אסיר ציון ואחר כך פוליטיקאי ופעיל חברתי ישראלי, ישב ממושכות בצינוק, שבכלא הסובייטי, בשל פעילותו הציונית. לטענתו, אחד הדברים שסייעו לו לשמור על שפיותו וגם על שמחת חייו היה כישרונו בשחמט. הוא טוען שבדמיונו הוא שיחק בשחמט, נגד עצמו, בלא שנזקק ללוח משחק או לכלים כל שהם. את כישורי השחמט שלו הוא הוכיח כשגארי קספרוב ביקר בישראל. שרנסקי נבחר לשמש כאחד היריבים של אמן השחמט במשחק סימולטני (מצב בו אמן שחמט מנהל מספר משחקים נגד מספר יריבים בו זמנית) והיה מהבודדים שניצחו את קספרוב. גם הטענה כי שרנסקי שיחק שחמט בדמיונו אמינה. יש שחמטאים שמסוגלים לזה. יש גם שחמטאים שמשחקים נגד יריב, כאשר רק היריב רואה את הלוח, והוא מכריז בקול רם על שמות המשבצות שאליהן הוא מזיז את הכלים. יש אפילו שחמטאים שמנהלים משחק סימולטני עיוור – רק יריביהם למשחקים, המתקיימים בו זמנית, רואים את לוחות המשחק.	עריכה \| תבנית \| שיחה
277	מנחם בגין שידור אופרת הסבון דאלאס החל בישראל בשנת 1981, כשלוש שנים לאחר שהחל בארצות הברית. הסדרה זכתה לפופולריות עצומה, ושידורה בערוץ הראשון, שהיה אז הערוץ הטלוויזיה היחיד במדינה, הביא לאחוזי צפייה גבוהים ביותר. בעת ביקור שחקני הסדרה בארץ, ב-1982, סופר להם כי קיבוץ גינוסר שינה שוב ושוב את מועד אספת חבריו, כדי שזו לא תתקיים בעת שידור הסדרה. שיא הביקור היה במעון ראש הממשלה דאז, מנחם בגין, שקיבל את השחקנים בכבוד רב. הוא הצטלם עמם, כשהוא חובש כובע בוקרים, שהם העניקו לו, וביקש שיגלו לו איך תמשיך ותתפתח העלילה. בגין ביקש שיספרו לו מי ירה בדמות הגיבור, ג'יי אר. הוא הבטיח כי ישמור את הדבר בסוד, כשם ששמר את סודות המחתרות. השחקן סטיב קנאלי לחש על אזנו את התשובה, שהייתה ידועה מזה זמן רב ל-90 מיליון צופי טלוויזיה בארצות הברית. תשובה, שגם מנחם בגין יכול היה לדעת, אילו התקין על גג מעונו אנטנה, שקולטת את שידורי הטלוויזיה של ירדן.	עריכה \| תבנית \| שיחה
278	סמי מיכאל ספרו של סמי מיכאל, מים נושקים למים הוא חצי-אוטוביוגרפי. כמו מיכאל, גם גיבור הספר, יוסף, עלה לישראל מעיראק בשנות ה-50, בתקופת הצנע, בעת שהיה סופר בראשית דרכו. כמו מיכאל, גם הוא סבל מאפליה, כי היה חבר המפלגה הקומוניסטית, ומצא עבודה ברשות המים, לצד הידרולוגים. לכאורה, השוני הגדול בין מיכאל ליוסף הוא שיוסף התחתן עם בת של איש המוסד, שהפכה לנעדרת. אולם לחייו הפרטיים של מיכאל יש קשר גם לעניין זה. מיכאל הוא גיסו של איש המוסד, שמקום קבורתו לא נודע, אלי כהן.	עריכה \| תבנית \| שיחה
279	ישראל קסטנר בשידור של "קול ישראל" בהונגרית, תחילת שנות ה-50 הטוען בכתב תביעה, כי פרסום מסוים על אודות אדם מסוים עובר על חוק איסור לשון הרע, מסתכן בכך שהנתבע יוכיח את אמיתות דבריו המקוממים, קבל עם ועדה, על במת בית המשפט. כך קרה בשנות ה-50, כשהיועץ המשפטי לממשלה, חיים כהן, תבע את מלכיאל גרינוולד, וניסה להגן על שמו הטוב של ישראל קסטנר. בית המשפט המחוזי זיכה את גרינוולד מרוב ההאשמות, והשופט בנימין הלוי כתב בפסק דינו, ש"קסטנר מכר את נפשו לשטן" כי שיתף פעולה עם הנאצים בביצוע השואה. עקבות המשפט קסטנר נרצח, עוד בטרם הסתיים הליך הערעור. בסופו של דבר, בית המשפט העליון קבע, שאמנם קסטנר לא סייע לקיום השואה, אך סייע ביודעין ובאופן פלילי לפושע מלחמה נאצי להימלט מדין. השופט שמעון אגרנט הוסיף את המשפט העמום "את קסטנר תשפוט ההיסטוריה ולא בית המשפט". דמותו של קסטנר נשארה שנויה במחלוקת ומפורסמת עד היום.	עריכה \| תבנית \| שיחה
280	יורם ארידור, 1969. בשנת 1981 הסתכסך עיתונאי הטלוויזיה הישראלית, אלישע שפיגלמן, עם שר האוצר יורם ארידור. השר טען, ששפיגלמן לא מסקר מספיק את תוכניותיו הכלכליות, ודרש ממנכ"ל רשות השידור, טומי לפיד, לפטרו. לפיד סירב, וארידור מיאן להתראיין אצל שפיגלמן, וקרא לעמיתיו הפוליטיקאים לעשות כמותו. כתוצאה מכך קרא שפיגלמן לחרם על ארידור, וזה חדל הופיע בטלוויזיה הישראלית. לכן סירב ארידור לאשר את תקציבה השנתי של רשות השידור, כפי שמחייב החוק, ועבר לאשר תקציב לכל חודש בנפרד, כדי ללחוץ על לפיד. זבולון המר, שר החינוך, שהיה השר הממונה על רשות השידור, גיבה את לפיד, ובסופו של דבר, ארידור ויתר.	עריכה \| תבנית \| שיחה
281	יעקב מרידור בשנת 1981, ערב הבחירות לכנסת העשירית, התראיין יעקב מרידור, מבכירי המועמדים ברשימת הליכוד, לרשתות הרדיו והודיע כי מדען, העובד עמו, המציא מתקן לייצור אנרגיה, המתבסס על תהליך כימי, בעל יעילות ותפוקה בלתי רגילות. להמחשת אופי ההמצאה, "מהפכה עולמית שעדיין לא ניתן לתפוס אותה", אמר למראיינת: "זה כאילו לקחת נורה רגילה של בית, ואת מאירה במנורה הזאת עיר שלמה, כמו רמת גן". בזיכרון הקולקטיבי הישראלי שובש המשפט והפך להבטחה לנורה שתאיר את כל רמת גן. במרץ 1982, בעודו מכהן כשר הכלכלה, נתן מרידור פומבי להמצאה, במשדר מיוחד של הטלוויזיה, וכבש לכמה ימים את הכותרות הראשיות של העיתונים. המומחים שהגיבו בעיתונות היו חלוקים בדעותיהם. אך אפילו ההאופטימיים ביותר ביניהם התלהבו מההמצאה פחות מכפי שהתלהב השר. משנחשף כי הממציא, דני ברמן, הוא נוכל שהורשע בדין, הפך השר ללעג וקלס למשך שנים רבות.	עריכה \| תבנית \| שיחה
282	ציור המתאר דיוקן דמיוני של ברוסוס הכוהן הבבלי "בֶּל - רֵאוּ - שוּ" - (בל רועהו) נולד על פי המשוער מעט לפני או במהלך תקופת שלטונו של אלכסנדר מוקדון על בבל (323-330 לפנה"ס). כמי שאימץ את התרבות ההלניסטית הוא אימץ שם יווני - ברוסוס והקדיש את כישרונו וזמנו לכתיבת ספר היסטוריה ביוונית, ונתן לו את השם "בבילוניאקה" ("ההיסטוריה של בבילוניה"). הספר סוקר בשלושה כרכים את תולדות בבל, מסיפור הבריאה ועד לזמנו של המחבר. את הספר הקדיש למלך הסלאוקי אנטיוכוס הראשון. כפי שמנתון המצרי שאף להחליף את הרודוטוס היווני כסמכות העליונה להיסטוריה של מצרים בשביל היוונים, כך ברוסוס רצה להפוך את העבר המפואר של בבל לנגיש ליוונים, על ידי פרסום חיבור היסטורי המבוסס על מסורת מקומית. אולם תקוות אלו נתבדו, משום שסופרים יווניים ציטטו רק לעיתים נדירות את הכהן הבבלי, וחיבורו היה בשימוש רק אצל סופרים יהודים-הלניסטים אפולוגטיים, שחיפשו אחר עדות בלתי תלויה לקדמוניות היהודים. מהספר נשתמרו אך קטעים בודדים המצוטטים בעיקר בספרים של יוסף בן מתתיהו.	עריכה \| תבנית \| שיחה
283	יובל חמצני בשנת 2009. יובל חמצני היה תשבצאי, צייר ועורך דין ישראלי. במלחמת ההתשה, בשירותו כחייל סדיר באזור האגם המר, הוא נפצע והפך לנכה צה"ל. לצד לקות מוטורית, חמצני היה כנראה אחד האנשים הבודדים בעולם, שכמעט איננו חולם בשנתו.	עריכה \| תבנית \| שיחה
284	פסל הברווז בכיכר מסריק בשנת 1984 נמנה צייר הקומיקס, דודו גבע, עם מייסדי העיתון "חדשות", בו הומרה הקריקטורה היומית המסורתית על ענייני השעה באיור סאטירי מאת גבע, "שירת הברווז". דמות הברווז, שנולדה שם, הפכה לדמות שגבע הזדהה עמה עמוקות, והקהל אהד. שיא פעילות מדור הברווז הושג בשנת 1986, כאשר בחר "חדשות" לצרף לגיליון יום העצמאות שלו, במקום את צילום הנשיא המקובל, איור חגיגי של הברווז. בהמשך גבע הוציא ספרים עם איורי הברווז. לאחר שגבע נפטר, יזמו מקורביו הצבה של הברווז על גג בית עיריית תל אביב-יפו. דמות הברווז, העשויה מבד בלון, וגובה עשרה מטרים, הוצבה על פינת גג הבניין למשך שלושה שבועות. הצבת פסל זה היוותה את פתיחת חגיגות המאה לעיר תל אביב, בשנת 2008. באותה שנה העניקה עיריית תל אביב לברווז תואר אזרח של כבוד, בטקס, בלשכת ראש העיר, רון חולדאי.	עריכה \| תבנית \| שיחה
285	קובי ניב ידוענים רבים, במיוחד אלו שנוהגים להתבטא בנושאים פוליטיים, טוענים שהם מקבלים הרבה מאוד פניות בכתב, שהן מאוד לא נעימות. ידען אחד לפחות, הצליח להפיק תועלת כל שהיא, גם מהתופעה הזו. בשנת 2016 יצא לאור ספרו של הסאטיריקן, קובי ניב, "שטנה", שהוא לקט של קללות, נאצות, איחולי־מוות ואיומים ברצח, שהוא קיבל בפייסבוק.	עריכה \| תבנית \| שיחה
286	משה קצב. מעבר לסמכויות הניתנות לנשיא מדינת ישראל, בחוק, מעמדם של הנשיאים מאפשר להם ליזום מיזמים שונים, ולגייס להם כספי תרומות. כמקובל בעולם, גם הנשיאים הישראליים הקימו קרנות מלגות לתמיכה במיזמים ציבוריים (כמו סיוע לנכים ולמדענים), שהנשיא המכהן הופקד על ניהולן. בשנת 2011 קבע מבקר המדינה, מיכה לינדנשטראוס, שהנשיא משה קצב חרג מהניהול התקין של כספי בית הנשיא, הנהיג הפקרות תקציבית, בזבז את הון הקרנות האלה, והביא לסגירתן.	עריכה \| תבנית \| שיחה
287	דן בן אמוץ מראיין את נתיבה בן יהודה בכנס חטיבת הראל, צפת, לאחר קום המדינה. הסופרת נתיבה בן-יהודה, שבצעירותה הייתה קצינה לוחמת מוערכת בפלמ"ח, אמרה "אני לא יכולה להיות חלק מהתאגדות כזו של נשים, יחד, נגד קיפוח. אני מימשתי כל החיים את הפמיניזם שלי. אני, כשאני מרגישה קיפוח, אני צועקת. כשלא קיבלתי את הדרגה שהגיעה לי... צעקתי על המנהל שלי: 'מה יש, לא מוצאים חן בעיניך אברי המין שלי?'" בן-יהודה אכן הוכיחה כי יש לה ״לשון חדה״. היא, למשל, אמרה בראיון עיתונאי, "שכבתי עם חצי מהפלמ"ח, ואם לא הייתי כל כך מכוערת, הייתי שוכבת גם עם החצי השני". אולם הטענה, לפיה תכונה זו פטרה את בן-יהודה מכל אפליה מגדרית, מופרכת בעליל. כשפורק הפלמ״ח, וכל הגברים שבלוחמיו המשיכו בתפקידם בצה"ל, אף לוחמת לא הורשתה להמשיך בתפקידה כמותם. ספק גדול אם בן-יהודה הייתה מוחרגת מנוהל זה, אילו דיברה בחוצפה אל מפקדה, יגאל אלון.	עריכה \| תבנית \| שיחה
288	דן בן אמוץ, 1961. בסוף שנות ה-60 ובתחילת שנות ה-70, כתב האמן-בדרן הפופולרי, דן בן אמוץ, מספר רומנים, המציגים רעיונות מעמיקים, כגון "לזכור ולשכוח" ו"לא שם זין". "לזכור ולשכוח", העוסק בשואה, באופן מקורי ונועז, ונלמד בשיעורי הספרות, בהמלצת משרד החינוך. "לא שם זין", העוסק בפצועי ונכי מלחמה, עובד לסרט קולנוע. בתקופה זו, נקשר בן אמוץ לפילוסוף, משה קרוי, הפך למו"ל ספרו, "החיים על פי השכל", ואימץ ממנו את הפילוסופיה האובייקטיביסטית של איין ראנד. בהשפעת ראנד, כתב בן אמוץ על כריכות ספריו, "ספריות ההשאלה שודדות בעזרתך את פרי עמלם של סופרים ומו"לים", כמחאה על כך, שספריות אלו רוכשות עותקים בודדים מספריו, ומשאילות אותם לכל דורש, בחינם.	עריכה \| תבנית \| שיחה
289	יונתן רטוש יונתן רָטוֹשׁ (שמו הספרותי של אוריאל שלח) מוכר בעיקר כמשורר, מתרגם, ופעיל מרכזי בתנועת הכנענים, היה גם בלשן ומתחדש עברי פורה, שהגה מילים כמו: ממטר, הסלמה, טווח, ממסד, סוגה, חלופה, חתיך ויוכלה. בשנת 2008 יצא לאור מילון בשם "מילים מתבקשות", ובו כ-4,000 מילים מתחדישיו של רטוש. המילון יצא לאור על ידי פרופ' מיכל אפרת, ראש החוג ללשון עברית באוניברסיטת חיפה, בת זוגו של פרופ' עוזי אורנן, אחיו של רטוש.	עריכה \| תבנית \| שיחה
290	סמליל היחידה הטקטית לחילוץ מיוחד (669). בשנות ה-70 הלחין גידי קורן מאות פזמונים ושירים, שרבים מהם הפכו ללהיטים. חלקם נחשבים עד היום ל"נכסי צאן ברזל" של התרבות הישראלית. הוא גם כתב את מילות חלק מהפזמונים, היה שותף להוצאת אלבומים מוזיקליים והקים וניהל את הלהקה הפופולרית, דאז, האחים והאחיות. את כל זאת הוא עשה תוך כדי שהיה סטודנט לרפואה, ובהמשך, כשהיה רופא בהיחידה הטקטית לחילוץ מיוחד (669), רופא מתמחה, ורופא מומחה. כיום הוא רופא-חוקר ופרופסור לרפואה, שפרסם 15 ספרי לימוד ברפואה, ושמו חתום על כ-1750 מאמרים מדעיים. הוא ניהל מחלקה בבית חולים, וכיום הוא מלמד רפואה באוניברסיטה.	עריכה \| תבנית \| שיחה
291	ז'ורז' לואנז'ה באפריל 1943, הצטרף לוחם הרזיסטאנס והמורה לספורט, ז'ורז' לוּאַנזֶ'ה למפעל הסיוע לילדים אוז"ה. לפי רישומי הארגון, הארגון הציל מהשואה חמשת אלפים ילדים יהודים, שהוריהם נרצחו או נשלחו למחנות. לואנז'ה עצמו סייע להציל את חייהם של מאות מהם, בדרכים יצירתיות. לדוגמה, במסווה של שיעור ספורט, בשטח פתוח סמוך לגבול צרפת-ושווייץ, כאשר הכדור עף אל מעבר לגבול, הילדים רצו אחריו, ולא חזרו. לפעילותו זו הוא צרף אליו את בן דודו, מרסל מרסו, שלימים התפרסם כפנטומימאי. ייתכן שחלק מהילדים הגיעו, בסופו של דבר, לארץ ישראל, וצפו בהופעה של אחייניתו של לואנז'ה, הזמרת ירדנה ארזי.	עריכה \| תבנית \| שיחה
292	ישראל גלילי בבסיס צה"ל משתתף בתוכנית "קלידוסקופ" עם חיים יבין מהטלוויזיה הישראלית, 1969.אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית. הכינוי "מר טלוויזיה" דבק בחיים יבין, שהשתתף בחשובים שבשידורי הטלוויזיה הישראלית במאה ה-20. יבין טבע את המונח "מהפך", שהפך למטבע לשון, במשדר הטלוויזיה בליל הבחירות לכנסת התשיעית ב-17 במאי 1977, שבהן ניצח הליכוד בראשות מנחם בגין את המערך לראשונה בתולדות ההמדינה. במשדר זה נעשה לראשונה שימוש בסקר בחירות עם מדגם מזמן ההצבעה עצמה, והפך את ההמתנה לתוצאות האמת של הבחירות לדרמטית מאוד. מספר חודשים מאוחר יותר, לאחר שידור ראיון עיתונאי עם ראש הממשלה החדש, יבין הרים גבה, ובגין עורר פולמוס ציבורי, כשאמר בתגובה "פרצופו של מר יבין יישאר עקום עוד הרבה זמן". בעקבות דבריו התעוררה סערה ציבורית, וחבר הכנסת יוסי שריד אף הגיש שאילתא בכנסת: "האם מר בגין יעקם בעצמו את פרצופו של יבין, או שמא ישלח את בריוני הליכוד?". זמן קצר לאחר מכן נפגשו יבין ובגין באירוע של סיעת חרות. בגין ליטף את לחיו של יבין ואמר: "הם איבדו לגמרי את חוש ההומור?".	עריכה \| תבנית \| שיחה
293	שלט רחוב על שם הבנק, ביפו בסוף המאה ה-19, מלווי הכספים בארץ ישראל היו בעיקר גברים אלימים או כאלו, שיכלו לשחד את החייליי הצבא הטורקי, כדי שיגבו את חובם בכוח הזרוע. ובהתאם לשיטות גביה מסוכנות ויקרות אלו, הריבית על ההלוואות הייתה חמישים אחוז. ב-1902 נוסד אַפַּ"ק, לימים בנק אנגלו-פלשתינה, לימים בנק לאומי. מנהלו הראשון, זלמן ליבוטין, יסד אגודות הלוואה וחיסכון, שנתנו הלוואות בריבית נמוכה למי שנהגו לחסוך כסף בבנק. ליבוטין הנהיג גם את עקרון שלושת ה-C במתן הלוואות – Capital, Character, Capacity – הערכת רכוש ניתן למשכון, אופיו של הלווה, ויכולת החזרתו מבחינת תזמון רווחיו. את העקרונות האלו הוא הפעיל גם על המושל העות'מאני של ירושלים, בעל מוסר התשלומים הירוד, כשאישר לו רק הלוואה קטנה, ובשעבוד כל הכנסות המס ממחוז חברון. פקיד מהבנק נסע לחברון וגבה את המיסים מהרועים, כהחזר להלוואה. עם פתיחת "הבנק העות'מאני" בירושלים, התחמק ליבוטין ממתן הלוואות נוספות לאותו מושל, בטיעון "אין לנו להיכנס לגבולי עסקי הבנק הזה".	עריכה \| תבנית \| שיחה
294	רפי נלסון, אילת 1966 כעיתונאי, רפי נלסון סיקר ספינה דנית, ששטה בתעלת סואץ, בשנת 1957, ונשבה על סיפונה בידי המצרים. כשהוחזר ארצה, הוא נשפט על מסירת מידע מסווג לאויב, נקנס באלף לירות וקיבל מאסר על תנאי. זאת למרות שנלסון הוכיח במשפטו, שכלל לא היה בידיו מידע מסווג משמעותי. נלסון השתחרר מצה"ל עשר שנים קודם לכן, כי הפך לנכה צה"ל, וכל ידיעותיו על היערכות הצבא יכלו להיאסף בקלות בידי כל תייר וכל קורא של ביטאון צה"ל, "במחנה". בנוסף הוכיח נלסון, כי גם המידע הזה נסחט ממנו בעינויים. נלסון הורשע כי סיפר בחקירתו, שעודד למסור את המידע בעזרת הבטחה כוזבת, כי יהיה העיתונאי הישראלי הראשון, שיראיין את נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר.	עריכה \| תבנית \| שיחה
295	יגאל מוסינזון, איור מאת חיים טופול בשנת 1949 נאלץ הסופר והמחזאי, יגאל מוסינזון, לעזוב את הקיבוץ, בעקבות פרסום סיפור אינטימי מאוד בשם "דרך גבר" (שבשנת 1953 נכלל ברומן עם שם זהה). מוסינזון ומשפחתו עברו לתל אביב, ושכרו בה חדר, בדירתה של משפחת לונדון. בחדר זה כתב מוסינזון מחזות לתיאטרון המטאטא, בו שיחק אבי המשפחה, בצלאל, והוציא את ספריו הראשונים מסדרת חסמבה. גיבור הסדרה נקרא "ירון" כשם הילד, שהתיידד עמו במגורים המשותפים, וממנו קיבל השראה – ירון לונדון, שלימים הפך לאמן ועיתונאי מפורסם.	עריכה \| תבנית \| שיחה
296	תיאטרון הקומקום היה הניסיון הראשון להקים בארץ ישראל תיאטרון סאטירי. התיאטרון הוקם בשנת 1927 על ידי הסופר אביגדור המאירי. התיאטרון לא זכה להאריך ימים, אולם בתקופת פעולתו הקצרה פעל בו כפסנתרן המלחין בן ה-17 משה וילנסקי, שזו הייתה תחילת הקריירה שלו, ששיאה בקבלת פרס ישראל בתחום הזמר העברי.	עריכה \| תבנית \| שיחה
297	מרפסת בית הקפה בלילה, 1888, מוזיאון קרולר-מילר, אוטרלו בשנת 1888 התערער מצבו הנפשי של הצייר ההולנדי, וינסנט ואן גוך. הוא נטש את פריז ואת המגורים עם אחיו, ועבר לגור ב"בית הצהוב" בארל, שבחבל פרובאנס בצרפת. בארל, הוא קיווה לכונן "מושבת אמנים" והזמין למקום כמה מהם. אך רק פול גוגן נענה להזמנה. שני הציירים, שהעריכו זה את יצירתו של זה, ציירו בצוותא משך זמן מה, עד שמצבו של ואן גוך שב והדרדר. בין ואן גוך לגוגן התגלע במהרה ריב. תחת השפעת משקה חריף, כרת ואן גוך את החלק התחתון של אפרכסת אוזנו ונתן אותו לאהובתו, אשר הייתה זונה בבית בושת. גוגן עזב את העיר עוד באותה שנה. אך למרות הקשיים שבתקופה זו, וואן גוך הפיק בה חלק גדול מעבודותיו הטובות ביותר, כגון "הכרם האדום" - תמונתו היחידה, שנמכרה במהלך חייו, סדרת ה"החמניות" ו"מרפסת בית הקפה בלילה".	עריכה \| תבנית \| שיחה
298	המחבל אנדרס ברינג ברייוויק המחבל הנורווגי, אנדרס ברינג בריוויק (בתמונה), ביצע את מתקפות הדמים בנורווגיה בשנת 2011, שכללו פיצוץ מכונית תופת בקריית הממשלה באוסלו, וטבח באמצעות ירי, במחנה נוער של מפלגת העבודה הנורווגית. הוא רצח 77 איש ופצע מאות נוספים. את הרובה האוטומטי, ששימש אותו לביצוע הטבח, הוא קנה באופן חוקי, כשהצהיר, שהרובה נועד לצייד, כפעילות פנאי. בשביל להשיג רישיון לאקדח, הוא החל להתאמן בקביעות במועדון ירי ספורטיבי. גם את חומר הנפץ הרב, עבור מכונית התופת, בריוויק קנה באופן חוקי לחלוטין. רבים מחומרי הדשן לחקלאות יכולים לשמש גם כחומרי נפץ. לכן בריוויק הקים חווה חקלאית.	עריכה \| תבנית \| שיחה
299	הטבלה המחזורית בשנת 1863 התמנה דמיטרי מנדלייב לפרופסור לכימיה, באוניברסיטה של סנקט פטרבורג. הוא היה מרצה כריזמטי, בעל הופעה אקסצנטרית (עם רעמת שיער וזקן שטרח לספר רק פעם בשנה). כמורה, חסר לו ספר לימוד מעודכן ברוסית, וכשניסה לכתוב ספר כזה, לא הצליח להתמודד עם התוהו ובוהו ששרר אז בדיסציפלינה. מראשית המאה ה-19 ועד מחציתה, הוכפל מספר חומרי היסוד הכימיים המוכרים. אך הידע שהצטבר עליהם היה מגובב. מנדלייב סירב להאמין, שהעולם מורכב מאוסף מקרי של חלקיקים רבים מגוונים. הוא חיפש סדר ופשטות. מנדלייב אהב לשחק סוליטר, וגם למחקר ניגש כאל משחק קלפים. לכל אחד מ-63 היסודות שהכיר, הוא הכין כרטיס עם שמו ותכונותיו, ופרש את הקלפים שוב ושוב, בדרכים שונות. ביום שני, 17 בפברואר 1869, גילה מנדלייב, שכאשר היסודות מסודרים בסדר עולה של משקלים אטומיים (מאטום המימן, שלו ייחס את הערך 1, ועד ליסוד עופרת - שהאטום שלו כבד ממימן פי 207), הם מתחלקים, באופן מחזורי, לקבוצות עם תכונות חומר דומות. כך, בשל צורך דידקטי, מנדלייב ניסח את פריט המידע החשוב והשימושי ביותר לכימאים – הטבלה המחזורית (באיור).	עריכה \| תבנית \| שיחה
300	בשנת 1965 הייתה ז'אן לואיז קלמן, בת ה-90, ערירית וחסרת יורשים. היא החתימה אדם על חוזה, כך שבתמורה לשכירת חדר בדירתה, ביוקר, הוא יירש אותה אחרי מותה. אלא, שקלמן הפכה לשיאנית גינס באריכות חיים. אותו דייר נפטר לפניה כעבור 30 שנה, ואלמנתו המשיכה לשלם את שכר הדירה במקומו. ב-1989 סיפרה קלמן בסרט הדוקומנטרי "וינסנט ואני" על פגישתה האישית עם וינסנט ואן גוך וב-1995 היא סיפרה בסרט "לאחר 120 עם ז'אן קלמן", על השינויים הטכנולוגיים הרבים, בהם חזתה במהלך 120 שנה. היא נפטרה בגיל 122.	עריכה \| תבנית \| שיחה

בחזרה לפורטל

קטעי "הידעת?" נוספים

1 עד 100 (100%)

101 עד 200 (100%)

201 עד 300 (100%)

301 עד 400 (3%)